סמ"ע/חושן משפט/א

סמ"ע ‏ חושן משפט א

(א) בזמן הזה דנים הדיינים. אמה שנאמר בתורה (דברים טז יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך כו' כתב הטור ז"ל מסקינן בגמרא פרק קמא דמכות (ז.) [בארץ ישראל] חייבים למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובחוצה לארץ חייבים בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר. ודוקא בזמן שיש סמיכה, אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב (שמות כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ולא הדיוטים ואנן הדיוטות אנן. הלכך אין דנין מן התורה אלא דאנן שליחותייהו דקמאי (הסמוכים שהיו בדורות ראשונים) עבדינן ומסקינן (ב"ק פד:) דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחי ואית ביה חסרון כיס כו' ע"ש. ובזה יהיה לך דברי המחבר מבוארין וע"פ מה שאכתוב לך עוד בסמוך בביאור דבריו. עוד כתב הטור (דאיתא בגמרא פרק קמא דסנהדרין (ז:)) אמר ר' ירמיה אשר תשים לפניהם אשר תלמדם מבעי ליה אלא אלו כלי הדיינים כו' וכתב רב האי בית דין צריך שיהא לו מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות בו כו'. ומהתימא על המחבר ועל מור"ם ז"ל שהשמיטו זה וגם לא ראיתי לרבנן קשישאי נזהרין בזה שיהא לפניהם אלו הכלים הנ"ל. ואפשר דסבירא להו דלא הוצרכו לזה אלא לדיינים סמוכים דתשים לפניהם כתיב. אבל סתימת לשון רב האי הנ"ל והטור המביאו לא משמע הכי וצ"ע:

(ב) דיני הודאות והלוואות. לשון הטור פי' שתובע אותו בעידי הודאה שהודה לו בפניהן או שהלוה אותו בפניהן ע"כ. וה"ה אם תבעו בהלואה בלא עדים ולענין שבועת היסת ועיין בפרישה:

(ג) ויש בהם חסרון כיס. גם בירושות ומתנות לפי דברי התובע יש בהן חסרון כיס והטעם בכולן כדי שלא יונעל דלת בפני הלווין וכדי שיונעל דלת בפני עושי עולה אמרו רבנן למיעבד שליחותייהו דקמאי. ונ"ל דה"ה לשאר ענינים גדולים שהרי מצינו שאמרו לקבל גרים בזמן הזה אע"ג דלא שכיח. וגם מצינו דהוו מעשין אגיטין בבבל אע"ג דלית בהו חסרון כיס וכמ"ש ר"ן וב"י ע"ש ובדרכי משה ובהגהותיו סעיף ד':

(ד) כגון בהמה שחבלה כו'. המחבר תפס כאן לשון הרמב"ם ריש פ"ה דסנהדרין והוא קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא הוא ולאו דרך הנאתה חבלה. ומשום הכי סתם כאן וכתב אין דנין אותה ולאו דוקא שחבלה בחברתה אלא ה"ה כל מה שהזיקה במידי דלאו אורחא וכמ"ש הטור. ומה שהוא אורחא או דרך הנאתה לא מקרי חבלה אלא היזק וזהו שאמר בסמוך בסעיף ג' וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו' עד ומגבין אותן דייני חוצה לארץ וכן הוא ברמב"ם שם ומיירי אפילו בחבלה בחברתה דהא בהדיא אמרינן בגמרא דבשור בשור דנין במידי דהוא אורחא וק"ל:

(ה) כגון תשלומי כפל. המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם שכתב כן בפ"ה דסנהדרין וצ"ע הא כפל בלאו הכי אין גובין בבבל משום דהוא קנס וכמו שכתב הרמב"ם שם שאין גובין אותו אלא סמוכים וכמ"ש המחבר גם כן אחר זה והטור לא כתב כפל כי אם בושת. וגם ברישא בדברים שאינם מצויים ויש בהם חסרון כיס לא כתב ז"ש הרמב"ם והמחבר כגון בהמה שחבלה בחברתה שהוא תולדה דקרן כנ"ל ומיקרי קנס, אלא כתב כגון שחבל אדם באדם וכן הוא בגמרא בשניהם בפרק החובל ויש לומר כיון דגם מה שאין גובין בושת ונזקי אדם באדם הוא משום שנתנו לו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בהם חסרון כיס וכמו שאמרו בגמרא וכתבתיהו בדרישה ע"ש, משום הכי נקט הרמב"ם בלשונו דברים שהן קנס עצמו לדבר פשיטות והוא הדין לכל מה שתמצא שנתנו לו חז"ל דין קנס:

(ו) כתוקע לחבירו. הרמב"ם והמחבר סתימת לשון המשנה דפרק החובל (ד"צ) נקטי ועיין לקמן סימן ת"ך בסעיף מ"א שכתב פירושו תקע חבירו בכפו משלם סלע, סטרו על פניו כו'. והוא פירוש הרמב"ם עיין שם. ורש"י ור"ן פירשוהו בענין אחר עיין שם בפרק החובל. ועיין ברש"י שם (דף פ"ד ע"ב ד"ה ופגם) דמשמע דלא מיקרי קנס כל שאין דמיו קצובין. ואפילו הכי כל שאינו שכיח ולית ביה חסרון כיס אין גובין בזמנינו וקראוהו בלשונם קנס ע"ש שנתנו לו חז"ל דין קנס לענין זה שאין גובין אותו בזמנינו. וכן מוכח בתוס' דפרק המניח ודפרק החובל וכמו שכתבתי בפרישה ודרישה וגם בסמוך בסמ"ע:

(ז) יותר ממה שהזיק. כגון גנב דמשלם כפל, טבח ומכר ד' וה'. ואם גזל ונשבע משלם קרן וחומש. שור תם חצי נזק.

ומה שכתב חוץ מחצי נזק צרורות פירושו בהמה שהלכה לרשות הרבים והתיזה ברגליה ושברה על ידי זה כלים דהיינו נזק הבא על ידי צרורות ואורחא הוא והוא תולדה דרגל ומן הדין הוה ליה לבעלים לשלם נזק שלם אלא שהלכה למשה מסיני שאינה משלמת אלא חצי נזק וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ש"צ ע"ש:

(ח) מומחין. פירוש איש מנוסה ובקי בדינים וכמו שכתב בסי' ג' סעיף ב':

(ט) הסמוכים. ברמב"ם ריש פ"ד דסנהדרין מבואר דלשון סמיכה נתפשט ממה שכתוב בתורה (במשה עם יהושע) ויסמוך ידיו עליו ויצוהו וכן עשה לזקנים ועל ידי זה שרתה שכינה עליהן. והסמיכה לדורות לא היתה על ידי סמיכת יד אלא שקורין לו רבי ואומרין לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות ומפני שכל הנסמכין היו צריכין להיות סמוכין דוקא מאחד הנסמכים איש מפי איש עד יהושע שנסמך ביד כמ"ש הרמב"ם שם (אם לא בהתאסף כל חכמי ארץ ישראל יחד וכמ"ש שם) ומשום הכי נקרא סמיכה ועיין בריב"ש ס"ס רע"א כתב שם ענין הסמיכה שנוהגים האשכנזים והביאו רמ"א ביורה דעה סימן רמ"ב בסעיף י"ד ע"ש.

ומה שמדקדק המחבר וכתב מומחין הסמוכים בארץ ישראל וכן דקדק אחר זה בסעיף ב' וכן בריש סי' ב' הוא ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד דסנהדרין שכתב שם ז"ל אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד והם האנשים החכמים והראוין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותן וסמכו אותן כו' עד אין סומכין זקנים בחוצה לארץ אפילו היה הסומך בארץ ישראל והנסמך בחוצה לארץ וכ"ש איפכא כו' עד בית דין שנסמכו בארץ ישראל ויצאו לחוצה לה, הרי הם דנין דיני קנסות בחוצה לארץ כו'. ע"ש:

(י) נזק צער ופגם כו'. הרמב"ם והטור לא כללום בהאי כללא, כי כופר לא שייך בסתם חבלה כי אם נזק צער ובשת ופגם לא נזכר בגמרא ופוסקים בחבלה כי אם במקום שלא נזכר נזק וכאן דכבר כתב המחבר נזק צריכין לפרש דמה שכתב ופגם דקאי אאונס ומפתה והוא במקום נזק שלם וכמ"ש רש"י בריש פרק החובל (דף פ"ד ריש ע"ב) וכופר שייך בשור שהמית אדם והמחבר קיצר וכללינהו יחד. ועיין בפרישה ודרישה שם כתבתי דהא דאין גובין פגם אע"ג דבריש פ' החובל אמרינן עליה דשכיח הוא וגם יש בו חסרון כיס היינו טעמא דהגמרא לא קאמר דשכיח הוא אלא השומא מה יש בין בתולה לבעולה דהכל בקיאין בדבר נשואין ואינו בכלל אמרם כל הנישום כעבד כו' אבל המעשה מצד עצמה לאנס או לפתות הבתולות זהו לא שכיח לא עבדינן שליחותייהו:

(יא) אבל שבת וריפוי מגבין. פירוש, מכל חבלה מגבין אותן אפילו מקטיעת ידו דאינו שכיח מ"מ כיון דשבת וריפוי הן שייכין גם כן בשאר מכות ופצעים השכיחים ס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולן. והרא"ש סבירא ליה דאין גובין. ובפרישה כתבתי טעם פלוגתת הרמב"ם והרא"ש ע"ש:

(יב) ולא ראיתי נוהגין כו'. בדרכי־משה ס"ד כ"כ אפסקי מהרא"י שהביא שם שכתב בסי' ר"ח שגובין ריפוי ושבת וקונסין אותו כו' וממשמעות לשונו הוא שם דאפילו בזמן הזה עבדינן הכי ועל זה כתב מור"ם שם ז"ל לא ראיתי נוהגין לגבות שבת רק מחייבין אותו לרפאותו ולקנוס החובל כפי הנראה לדיינים ע"ש. וכאן בהג"ה לא הזכיר שמחייבין לרפאותו וכלל דמי הרפואה בדמי הפיוס. ומ"ש ולא ראיתי נוהגין כן נראה שקאי אמ"ש המחבר לגבות שבת וריפוי, על זה כתב די"א כו' ושגם הוא לא ראה לדקדק לכופו לשלם שבת וריפוי על פי השומא רק לכופו לפייסו:

(יג) בהמה שהזיקה את האדם כו'. בבבא קמא (דף ב:) מפרש הטעם משום דאדם יש לו מזל ופירש"י אדם שהוא בר שכל משמר נפשו:

(יד) וי"א דוקא גזילות כו'. עיין בנ"י דכתב כן לתרץ הגמרות אהדדי אבל התוספות שם דף פ"ד ובפרק בתרא דגיטין דף פ"ח ובפרק קמא דסנהדרין דף ג' חלקו בענין אחר וכתבו דוקא גזילות הבאות על ידי חבלות הוא דלא דנין. וזהו דעת המחבר שכתב סתם דדנים גזילה. ועיין בדרכי משה סעיף ד':

(טו) עדים שהעידו עדות שקר. נראה פשוט דלא כתב מור"ם ז"ל זה לפרש דינא דגרמי, דדינא דגרמי מפורשין הם לקמן בסי' שפ"ו בע"א. אלא לדין בפני עצמו כתבו מור"ם והוא מהמרדכי דריש פרק החובל שכתבו לדין בפני עצמו:

(טז) והוזמו והוציאו כו'. דווקא כשהוציאו על ידן הוא דנתחייב ולא מכאשר זמם כשעדיין לא הוציאו דקנס הוא והא דכתב והוזמו ולא כתב והוכחשו משום דבהכחשה דשנים אמרו לוה והוציאו ממון על פיהם ולאחר זמן באו שנים ואמרו לא לוה בכה"ג אם הוציאו ממון על פיהם אין מחייבין אותן דמה ראית להאמין לאחרונים יותר מלראשונים משא"כ אם הוזמו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס ל"א וסי' ל"ה. וסי' מ"ו בסעיף ל"ז:

(יז) וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו. כלשון המחבר כן הוא לשון הרמב"ם בסוף פ"ה דסנהדרין וכתב שם עוד ז"ל מתירין לו בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס. ונראה דכן צריכין להגיה כאן בדברי המחבר.

ומ"ש וכיון שיתן שיעור הראוי לו נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו דווקא אלא קרוב לאותו שיעור וכ"כ הטור בשם רב שרירא והרא"ש דבקרוב לשיעור נזקו סגי ע"ש. והרמב"ם נקט כלשון הרי"ף שכתב שכן מנהג הישיבות. ובדרישה הוכחתי שגם דעת הרי"ף כן ע"ש. והשתא א"ש שהוצרך לכתוב דמתירין לו אפילו לא נתפייס בעל דינו פי' אף שרוצה שיתן לו כל דמי נזקו. וא"ש נמי שסיים וכתב ז"ל וכן אם תפס הניזק כו' אין מוציאין מידו כו' דקשה מאי וכן כו' דכתב הלא כל שכן הוא, אלא ודאי אתא לאשמועינן דאפילו אם תפס דמי כל נזקו אין מוציאין מידו. וכן כתב הטור בשם הרא"ש דאין מוציאין מידו אלא המותר מכדי נזקו. גם י"ל דבכלל מה שראוי ליטול דקאמר הוא ג"כ כפל ד' וה' דג"כ אין מוציאין מידו וכמ"ש בס"ק שאחר זה. ולשון 'וכן' הכי פירושו אף ע"פ שדיינים כו' אין מגבין קנסות מ"מ יש תיקון לניזק וכו' במה שמנדין המזיק וכו' וכן יש תיקון עוד באם תפס וק"ל:

(יח) אין מוציאין מידו. פי' ואפילו תפס יותר מכדי הזיקו אם נתחייב לו כ"כ אם היו דנין אותו כגון כפל ד' וה' תפיסתו תפיסה וכ"כ הרא"ש והטור ס"ס שמ"ט ועפ"ר וכן מוכח מדברי מור"ם ז"ל בסי' שמ"ח ס"ד ע"ש ובעיר שושן כתב דאפילו בלא תפיסה כשמנדין אותו עד שיפייס הניזק אין מתירין אותו מהנידוי עד שיתן קרוב לכפל ד' וה' כו' וז"א שהרי בסי' שמ"ט נתבאר כל היכא דלא תפס ליכא למ"ד שיהא בנידוי עד שיתן יתר מכדי נזקו ע"ש מילתא בטעמא וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' זה בסעיף א' ז"ל וסמכו חז"ל כי ראוי שיבא מזה נזק גדול במה שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב כו' משמע דוקא דעל קנס חבלה והדומה לו מנדינן שאין בו שום ממון יתר ומשום דאל"כ כל אחד יחבל ויזיק לחבירו, ולא משום כפל ד' וה' דאף אם לא יגבוהו אין לומר שכל אחד יגנוב ויגזול בהיות שידוע שיצטרך לפרוע גניבתו וגזילתו וגם קיימא לן כהרא"ש דכתב דבין אם תפס בשעת הנזק או לאחר הנזק בין אותו דבר המזיק עצמו בין דבר אחר תפיסתו תפיסה ומשום הכי סתם כאן המחבר ומור"ם ז"ל וכתבו דמהני תפיסה וק"ל. ומיהו המרדכי סוף פרק המניח כתב תשובת רבינו ברוך דבנזק קרן עבדינן כר"ת ובשאר קנסות כדעת החולקים ע"ש ובד"מ ס"ו שהביאו. וגם סתם המחבר ולא כתב דאם הודה בקנס דלא מהני ליה התפיסה משום דקי"ל כהרמב"ן דבזמן הזה לא מפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים וכדבריו סתם הטור לקמן בסי' שמ"ח ע"ש ועד"ר:

(יט) וכך וכך תחזיר. וזהו דלא כמ"ש מהרי"ו סי' כ"ח וכמו שכתב בדרכי משה ע"ש וסיים הרא"ש והטור בזה וכת' ז"ל ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים להחזיר מה שתפס עכ"ל וכתב ע"ז מור"ש ז"ל דהיינו דוקא אם תפס בעדים אבל אי תפס בלא עדים נאמן במיגו דלא תפסתי עכ"ל ור"ל ע"ד שיתבאר לקמן ס"ס פ"ז סעי' ל' ע"ש לענין תביעת ממון וגם לענין תביעת קנס מהני מיגו כמ"ש המרדכי סוף פרק המניח והטור ס"ס שצ"ט (וגם מור"ם כ"כ שם בס"ד) ות' ע"ש ועד"ר:

(כ) בקנסות הכתובים. וכתב המרדכי פרק השולח בשם ר"י דאף דאין גובין בזמן הזה קנסות מ"מ יש לדונן ע"פ ז' טובי העיר ועיין בסי' ב':

(כא) אבל קנסות כו'. בפסקי מהרא"י סימן ס"ד משמע דיכול לקנוס למי שאינו רוצה להיות ציית דין שיתן קנס למלך ודרכי משה הביאו בס"ס ג' וע"ל סי' שפ"ח ס"ה בסמ"ע מ"ש שם:

(כב) המבייש בדברים. גם זה כתב הטור בשם רב שרירא והרא"ש והוא מתקנת הגאונים אבל מדינא פטור בבושת דברים ואפי' בדיינים סמוכים אין גובין ממנו בושת מן הדין כדאיתא בפ' החובל (דף צ"א ע"א) ולא כמ"ש בע"ש ע"ש:

(כג) לפי כבודו. בירושלמי (והביאו הטור) דהמבייש את הזקן נותן לו ליטרא דדהבא עכ"ל והוא משקל ל"ה דינרי זהב כמ"ש הרמב"ם והביאו הטור לקמן בסי' ת"ך סעיף ל' שכתב וגובין ממנו ל"ה דינרי זהובים ומוכח ממאי דמסיק שם אחר זה דהוא ליטרא זהב ע"ש וי"מ שהוא ל"ו זהובים כמ"ש ביורה דעה סימן של"ד בפרישה בשם מהר"ם מ"ץ:

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף
· הבא >