שו"ת מבי"ט/א/סט

שו"ת מבי"ט א סט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן סט

שמענו טענו' כ"ר אהוב וכ"ר יוסף על כתובת בת כר' אהוב שהיתה נשואה לר' אברה' נ"ע בן כר' יוסף הנז' ותבע כ"ר אהוב שכל נכסי בתה ונכסי בעלה היו ביד כ"ר יוסף הנז' שיפרע לו כל כתוב' בתה שמת' אחרי מות בעלה בלי זרע ורבי יוסף השיב שאין לו מנכסי בנו כלל ושהיא מתה קודם שתשבע שבועת אלמנה ואין לו כלל ואחרי שמוע כל טענותיהם פעמים ושלש גזרנו על כ"ר יוסף הנז' שיחזור לו מיד כל הנמצא בעין מנכסי נדוניתה כי לזה לא היתה צריכה שבועה כלל כמבואר בגמ' ובפוסקים ז"ל דכל נכסיה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל נוטלת בלא שבועה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות אישות ובטור אבן העזר סימן פ"ח וצ"ו ומה שנמצא בעין עוש' מעין מלאכתו אין צריך לשלם הפחת אף על גב דמדינ' דגמ' אם פחתו פחתו לו לא נהוג עלמא הכי וכל זמן שראו שעושין למלאכתן הראשונ' אין צריך לשלם הפחת וכמו שכתב הרי"ף ז"ל פ' אלמנה לכ"ג והרמב"ם ז"ל פכ"ב ובטור סי' פ"ח ונר' דלכל נכסי צ"ב אף מה שאינו בעין לא בעי' שבועה אלמנה דהא ריש אע"פ דאמרי' תנאי כתובה ככתובה דמי נ"מ למוכרת ומוחלת וכוז ושבועה לא איירי אלא בעיק' כתובה דמני שבועה בהרי מילי דקולי כתוב' דהיינו עקר ותוס' דלאו מידי חסר' אבל נדוני' הויא כחוב בעלמ' ואין דינא ככתוב' וכמו שכת' הר"ן ז"ל שם אבד' כתובת' אמרי' תנאי כתוב' ככתוב' היינו דוק' לענין תוספ' ושאר תנאי כתובה אבל נדוני' אין דינא ככתובה והרמב"ן ז"ל כתב דליתא וכו' ומסיק הר"ן ז"ל דאם הקלו בכתובה בנדוניא איפשר דלא מקילינן ע"כ וכן משמע בגמרא דאמר יחד לה קרקע בד' מצרנהא או שייחד לה מטלטלין אינה צריכה שבועה וקאי אכתובה דאמרינן לעיל דצריכה שבועה ולא משתמיט שום מפ' לומ' אם יחד לה למה שאינו בעין מנכסי צאן ברזל משמע דלכל נכסי צ"ב לא בעי שבועה אפי' אינם בעין וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פי"ו דכתב דאין נקרא כתובה אלא מנה או מאתים עם התוס' וכתב מיד דאין כתובה נגבי' אלא מן הזיבורי' וכן לא תגבה עד שתשבע וכל מילי דהן מקולי כתובה כתב בהדי שבוע' אלמנה משמע דבנדוני' אינה צריכה שבועה אפילו למה שאינו בעין כמו שנפ' הטעם וכן משמע נמי בטור סי' פ"ח דכתב נוטלת כל נכסי' בלא שבועה ולא קאמר מה שהוא בעין וכתב דנכסי מלוג נוטלת אפי' אינם ראוים לעשות מעין מלאכתן הראשונה ונכסי צ"ב מדינ' דגמרא משלימין לה הפחת אפילו עושין מעין מלאכתן ולפום מנהגא אין צריך לשלם הפחת ואם אין ראוים למלאכתן משלמין לה כל דמיהן אפילו לפום מנהגא ולא הזכיר שבועה משמע דלכל נכסי צ"ב אפילו אינם בעין אינה צריכ' שבועה וכן משמע בתוס' פ' השותפין שכתבו דב"ח לא חיישינן לצררי גו זימני' אבל אלמנה כיון דאית לה בתנאי ב"ד מתפי' לה צררי טפי כדמשמע פ' הנושא דקאמ' בתו דאית לה בתנאי ב"ד אתפיס לה צררי ע"כ וכמו שהבי' המרדכי פ' האשה שנפלו משמע דדוקא בעיקר כתובה ותוספ' חיישינן לצררי וכן משמע נמי פ' אלמנה ניזונת דכתב הרי"ף ז"ל דתוך זמן החוב לא חיישי' לצררי ולא בעי שבועה אפילו מיתומים קטנים וכתובת אשה שאני שדרכן היא להניח כתובתה על השולחן וכו' כדאיתא פרק האשה שנפלו ע"כ משמע דבנדוניא שלא היו מניחין אותם על השולחן לא חיישי' לצררי וטעמא משום דהוי' כשאר חוב דעלמא דגו זימניה לא חיישי' לצררי ואפי' מיתומים קטנים וכתוב' מנה מאתים שאני דאע"ג דהוי גוי זימניה בעי' שבוע' אי משום דהוי' תנאי ב"ד ומתפיס לה כמו שכתבו התוספ' אי משום שדרכן היה להניח כתובתה על השולחן כמו שכתב הר"ן ז"ל וא"כ כל מה שאינו בעין מנצ"ב לא צריכה שבועה דהוי כחוב גו זימניה וכמו שיתבאר יותר ואם יש נכסים לבעל משלמים כל מה שהיו שוים בתחילה אפילו לפום מנהגא אלא שפוחתין מה שנהגו להרבות בפני העם משום כבוד וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פכ"ג מהלכות אישות ועל צמידי הזהב של נצ"ב שמשכן הבעל אם יש נכסי' לבעל יפרעו מה שלקחו עליהן ויחזרו הצמידים לאב הבת כי לא היתה צריכה שבועה עליהן מטעמא דאמרן. ועוד דאע"ג דלסברת הרמב"ם ז"ל פי ב"ב במטלטלי של נכסי צ"ב אף על פי שאינו רשאי למכור אם מכר ממכרו קיים אפ"ה כל שלא מכר אפילו משכן הוי כאלו הוא בעין ואפי' מכרם נמי חייב לעשות לה אחרי' תחתיהם כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובת תתקל"ו כמה שנתן לה הוא כ"ש בנצ"ב ולא היתה צריכא שבועה דליכא חששא דצררי כיון שעומד לחזו' בעין וכ"ש למאן דסבר דאין ממכרו קיי' בנכסי צאן ברזל דפשיט' דלא חיישינן לצררי כיון שיכולה האשה להוציאו בעין אלא שפורעין לו מה שנתן עליו משום תקנת השוק:

ועל שבעים הפרחים שנתן לבתו בכלל הנדוניא ונכנסו ליד חתנו הוי כמטלטלי דנכסי צאן ברזל דלא חיישינן לצררי אפילו אינם בעין והכא נמי כיון דאחריותן עליו בשאר נכסי צ"ב ולא ניתנו ליגבות בחיי הבעל הוו כחוב גו זימניה דלא חיישינן לצררי אפילו מיתומים קטנים כדאמרן ואם יש נכסים לבעל יפרעום מנכסיו כדאמ' ועל הסבלונו' ששלח לה קודם הנישואין שטען כ"ר אהוב שהם מתנה לבתו ורבי יוסף השיב שהכל היה שלו והלוה אותם לבנו עד שתבא כלתו לביתו ושהוא היה מלוה אותם לה בביתו כשהיתה צריכה להתנושט בהם ושאח"כ הוא מכרם ועשה מה שרצה מהם נראה דלאו כל כמיניה לומר דלא נתנם אלא דרך הלואה אפילו היו שלו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמ' ומקנ' לו באמירה בלא קנין ואע"ג דלא אמרינן הכי אלא בבנו גדול ותנאי אחריני טוב' הא בדברים הנקנין באמירה כמה אתה נותן לבנך וכו' לא קפדינן אלא אנישואין ראשונים וקדשו מיד והיינו לקנות באמירה לחודא אבל כשנתן ממש בלאו הכי גמר ומקני בלי שום תנאי מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרוב' לו כ"ש דהוי בנישואין ראשוני' נמי א"נ לא מהימן לומר שפי' לבנו דדרך הלוא' נתנם לו כיון שידע ששלחם לה בלי שום תנאי ומדעתו ומרצונו נשתלחו הסבלונות הנז' מביתו כמו שהוא דרך לשלוח הסבלונות בפרהסיא בנישואי' ראשונים ואפילו היה אמת שפי' לבנו כך כיון שידע שבנו בלי שום תנאי שלחם כמו שהוא דרך ומנהג העולם לא היה לו דין ותביעה אלא עם בנו שיפרע לו מה שהיו שוים או יקנה לה אחרים תחתיהם לא עם כלתו שהרי באו ליד' בלי שום תנאי כמנהג ובידיעתו ואפילו היה מודה בעלה שעל תנאי כן נתנם לו אביו לא היה יכול להוציא מידה כדין מה שלוקח האיש לאשתו אלא שמצד אחר היה איפשר לומר דמהימן משו' דאיכ' מגו שהם בידו וליכא עדי ראיה והיה יכול לטעון שאינם אצלו או שהחזירם ולכך יהא נאמן בשבועה לומר דרך הלואה נתתים לו אבל אפי' נאמר דהוא אמת שעל תנאי כך נתנם לאו כל כמיני' להחזיק בהם כיון שנתנ' לשולחן סבלונו' לכלתו ולא היה יכול הוא למוכר' בלי רשות' דהוא כייחד לה מטלטלין לכתובה דאינה צריכה לישבע עליהן שבועת אלמנה ואינו יכול למוכרם בלי רשותה ואם כן התנאי היה שיחזיר' לו כשיעשה לה אחרים תחתיהם או שיתן לו מה שהיו שוין שאינו זוכה משום מגו אלא היכא דהטענה שטוען עתה הוא זוכה בה אלא דלא הוה מהימנינן לה בההיא טענה שהיא אמיתית אלא משום מגו דהוה מצי למימר טענה אחרת טובה הימנה אבל כי האי טענה דטעין השתא אפילו מהימנינן ליה בה משום מגו אינו זוכה בה, כי הכא לא זכי בה נמי משום מגו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל כלל ק"ו על ראובן שכתב כל נכסיו לשמעון ונמצאו ביד לוי קצת מטלטלים של ראובן וטוען שנתנם לו מחיים והשיב שאם יש עדים לשמעון שבשעת המתנה היו אותם המטלטלים של ראובן מוציאין אותם מיד לוי לשמעון שאפילו יהיה אמת כמו שטוען שנתנם לו ראובן לא היתה כלום המתנה כיון שנתן קודם כל נכסיו לשמעון ולא זכי בהאי טענה במגו דהחזרתים והכא נמי בנדון דידן לא זכי משום מגו אלא דאם יש לו מנכסי בנו היה יכול לעכב לעצמו שיווי הסבלונו' הנז' אפילו אם יהי' לבנו יורש אחר בלתו כי אין לו דין עם כלתו כי אם עם בנו וכמו שכת' הרא"ש ז"ל בשאלותיו כלל ל"ו דאם השאיל לחברו טבע' לקד' בו את האשה הוי קידושין טובי' וכו' ויקנהו מן האשה ויחזירהו לו או יחזיר דמיו דחזר' דמיו הויא חזרה אפי' לרבנן דרשב"ג גבי אצטלי' וכו' אלמא קנה אותו האשה כדין מעות קידושין דהוו מתנה והכא נמי קנת' להו האשה כדין סבלונות דהוו כמייחד מטלטלין לכתובתה שאינו יכול למוכרם בלי רשותה כנכסי צ"ב וכ"מ והריב"ש ז"ל בס' שני סימן קט"ו הוצרך להביא ראיה שאין הסבלונו' מתנה ממש ושמין אותם וכבר כתב הרשב"א ז"ל שאלת תתקל"ו על מי שהתנ' בשעת השידוכין לתת לכלת' מלבושין ותכשיטין ונתנם קודם הנישואי' שאין יכול למכרם אחר כך ואם מכרם כופין אותו לעשות לה אחרים כמותם ואעג"ב דהכא לא התנה בפי' כיון שהוא דרך לשלוח סבלונו' הוה ליה כהתנה דבלאו הכי לא היו נגמרי' הנישואין דמי שנותן לבתו בנדונית ר"נ או ש' פרחי' ומקצתם במעו' שהוא נשא ונותן בהם הוא דבר ידוע ומנהג פשוט ששולח החתן סבלונות שווי מ' או חמשים פרחי' או יותר אם יש לו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פר"ג מהלכות אישות מנהגות רבות יש בנדוניא וכו' ויש מקומו' שנהגו שיתן האיש מעו' לפי הנדוני' דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהם וכו' הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכו' ע"כ וכדתנן במתני' פרק מציא' האשה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ופסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג דלא פליג את"ק וכמו שכתב הר"ן ז"ל ונראה דאפילו מי ששדך סתם ויש ביניהם קנסו' אם אין החתן משלים מה שהי' מנהג המדינה אע"פ שלא פירשו יכולה האשה או אביה לעכב ואינה חייבת משום קנס כל שהוא אינו משום מה שהוא מנהג המדינה כפי ראות הדייני' כ"ש הכא בנדון זה שכבר נתן מה שהוא מנהג שאין יכול למכור מה שנתן לה כמי שהתנה עמה דכתב הרשב"א ז"ל שאין יכול למכור כדאמ' לעיל וכ"ש הכא דכתב לה מקודם בכתובה ל' פרחים וצרפם עם הכתובה כמו שהוא דרך במוקדם ולאו כל כמיניה לומר שלא ייחד שום דבר על הל' פרחי' כי דרך המוקדם הוא לתתו קודם הנישואין והיה שלשים פרחים מאלו הסבלונות תחת המוקדם כמו שהוא דרך לתת המוקדם קודם הנישואין והם הסבלונות וכמו שכתב הרב ז"ל ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה יצטרף לנדוניתה להתנאות בו ע"כ וא"כ שווי ל' פרחים מאלו הוו ממש כנכסי צ"ב ולא היה הבעל יכול למוכרם ואין האב יכול להחזיק בהם על מה שחייב לו בנו כנז' ואם מכרם חייב לפרוע וביבמות פרק אלמנה לכ"ג תניא כוותיה דרב יהודה דאם רצה למכור לא ימכור ואפי' במה שהכניס הוא לה משלו וכמו שהביא בטור סימן פ"א דברי הרא"ש ז"ל דמה שהחתן פוסק לה אין יכול למכור ע"כ דבבעל כופי' הוא דסבר הר"מ ז"ל דממכרו ממכר דיעבד אבל אביו לכ"ע אין ממכרו ממכר וכיון שאינו יכול למכור לא היתה היא צריכה שבועה עליהם אם היו בעין וכיון שמודה הוא שהוא מכרם ולקח המעות חייב לפרוע כנז' ולא שייך הכא בתשובה שהביא הר"י קולון ז"ל שורש עשירי שאדם יכול למכור כלי זהב ובדולח שקנה לאשתו דהתם קנה לה מרצונו בלי חיוב תנאי ומנהג מה שאין כן בנדון זה כנז'. ומה שנתן לבתו במתנה אם הוא בעין יחזור לו דהוו כנכסי מלוג וכן המעות שנתן לה אמחי' אם קנה שום דבר והו' בעין הוו נ"מ וכמו שכתב הריב"ש ז"ל סימן קט"ו וכל מה שיחסר אם יש נכסי' לבנו בעל האשה יפרע לה דליכא למיחש לצררי כדאמר לעיל ורבי' ירוחם נמי כתב במישרים נתיב כ"ג חלק י"ח וז"ל תנאי כתובה ככתובה פרש"י ותוספת וכו' מ"מ להני שמזכיר כאן דתנאי כתובה ככתוב' אין דין הנדוניא כדין הכתובה כאשר אכתוב וכו' ונפקא מינה למוכרת ומוחלת כו' ולשבועה כו' מכרה ומוחל' מכר ומחל התוס' כמו העיקר מורדת ועובר' על דת אבדה תוס' כמו עיקר פוגמ' נשבעת אף על התוס' אפילו בשני שטרות ותובעת כתובתה בב"ד אבדה מזונות לא שנא תבעה תוספת אין לה מזונות וכו' ולשבח אין גובה כתובה משבח שהשביחו יתמי וכן תוספת לשבועה כשם שאין נפרעת כתובתה אלא בשבועה כך תוס' ואם נשבע' בסתם על הכתובה התוס' בכלל ע"כ משמע בהדיא דוקא תוס' אבל לא נדוני' והר"ן ז"ל נמי ריש פ' אעפ"י כתב דהראיו' שהבי' הרמב"ן ז"ל לומר דכל דיני כתובה דמנה ומאתים על נכסי צ"ב אין מספיק וכו' אלא לומר שהנדוני' הוא בכלל לשון הכתובה לפי' מוכרת ומוחלת הפסידה הכל שמחמת הלשון הוא אבל מה שהוא מחמת הדין אם הקלו בכתובה בנדוני' איפשר דלא מקילינן ולפיכך איפשר כו' ע"כ ונרא' דלשבוע' אם נשבעה סתם על הכתובה יהיה התוספ' וגם הנדוניא בכלל למאי דכתב הר"ן ז"ל שזה מחמת הלשון הוא אבל מה שהוא מחמת הדין שאין נפרעה כתובתה אלא בשבועה תוספת נמי הוא דאין נפרע אלא בשבועה אבל לא נדוני' כדפרש"י טעמא לעיל דהוי' נדוניא כחוב גו זימניה והרב בעל מ"מ ג"כ כתב ריש פ' י"ו וז"ל והנראה לי מדברי רבי' ז"ל שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שבאר רבינו בפי' שהוא ככתובה אבל כל מה שסתם דין הנדוני' כדין חוב בעלמא וכו' עד ודע שאין דעת רבי' מוסכ' בזה מכל המפרשי' ז"ל כי יש מי שנחלק ואמר שנכסי צ"ב בכלל כתובה בכל מקום ודוקא כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשיו ובאי כחו אבל כשהן בעין יש חילוק כמוזכר בהרבה מקומות וזה דעת הרמב"ן ז"ל בראש אעפ"י בכתובות וז"ל הלכך כל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צ"ב מיהו בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו כשעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שפי' שאפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צ"ב עכ"ל וכו' והרשב"א ז"ל הטיל פשרה דודאי הנדוניא בכלל כתוב' ולשונ' היא וכו' שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדני' בכלל העיקר דהת' שאנו קולי כתובה משום דמדידיה היא ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא עכ"ל משמע מהכא דמדעת הרמב"ם ז"ל אין הנדוני' בכלל כתובה במה שסתם אלא בחוב וכיון דב"ח גובה תוך זמנו אפילו מיתומי' קטנים דלא חיישינן לצררי ה"נ בנדוני' לא חיישי' דצררי אתפסה כיון דהוי גו זימניה ואפילו למה דליתיה בעין מנכסי צ"ב דאי איתיה בעין אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל לא בעי שבועה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עצמו וכן להכרעת הרשב"א ז"ל נמי נראה דלא בעי' שבועה לנכסי צ"ב אפילו אינם בעין כיון שאין הלשון גורם דאי בעי' שבועה היינו מאי דכתב הרמב"ן ז"ל דאי איתנהו בעין לא בעי שבועה וליתנהו בעין בעי שבועה ומה שהוא מצד הלשון כמו אם נשבעה סתם על כתובתה אמרי' בנדוניתא בכלל וכדאמ' לעיל לדעת הר"ן ז"ל דסבר כמו הרשב"א ז"ל וכמו שכתב בעל מ"מ בפרק עצמו בדין מתה האלמנה קודם אין יורשי' יורשין כלום כו' כתב ודין הנדוניא בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין כמו שיתבאר פ' י"ח וכו' ע"כ הרי דנדוניא כשאינה בעין נגבית בלי שבועה כדין החוב דתוך זמנו לא חיישי' לצררי וגובין אותו אפילו מיתומים קטנים כמבואר בהלכות מלוה ולוה דאלו הנדוניא היא בעין לא בעי לדמו' לחוב שהרי היא חוזר' בעין כמות שהיא אלא שמצאתי לו אחר כך בפי"ח על דין הנכסים עצמם שהם נדונית' נוטל' אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהם דין לעולם אלא א"כ הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים כתובתה אע"פ שהיא נכסי צ"ב ואם היה בהן מותר הוא ליורשי הבעל ע"כ כתב דברי רבי' הוא כשאותם נכסים שהיא הכניס' לו הן בעין קיימין וכב' נתבאר פי"ו שאם יחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימין שגובה אותן בלא שבועה שיורשיה יורשין הנדוניא וזהו שכתב ואם היה בהן מותר הוא חוזר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוני' או נפחתה ובאה לגבות מן היורשי' צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין דלא עדיף מחוב דעלמא שאין אדם מוריש שבועה לבניו כנז' פי"ו מהלכות מלוה וכן מבואר בעיטור ודברים ברורים הם עכ"ל וקשה טובא דהא כתב לעיל דדין הנדוני' כדין החוב ומשמע ואפילו אינה בעין דאי איתנהו בעין אפילו הרמב"ן ז"ל מודה כדאמ' לעיל ואחר כך כתב בפי' ודין הנדוני' בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין וכו' כדאמר לעיל וא"כ היכי כתב הכא איפכא ועוד דהכא בלשון אח' זה קשה נמי מדידיה לדידיה דכתב דאם נאבד' או נפחתה צריכה לישבע ומסיק לישניה דלא עדיף מחוב בעלמא שאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ והרי מה שאנו מדמין נדוני' לחוב אינו אלא לחוב שהוא תוך זמנו דליכא חששא דצררי וליכא שבועה אפילו מיתומים קטנים וכן נדוניא הויא גו זימניה כחוב וכדאמ' לעיל וא"כ היכי כתב דלא עדיף מחוב בעלמא וכו' ולכן נראה דאי איפשר אלא שנפל טעות בספרים ושפיר דמי למיסמי חדא מקמי תרתי או תלתא ולא תרתי או תלתא מקמי חדא ועוד לעיל פי"ז כתב הרב ז"ל על מי שמת והניח אשה וב"ח ואין בהן דין קדימה דהאשה נדחית מפני ב"ח ואם היו כתובין בכתובתה נכסי צ"ב וטענה שאבדו או שלקחם הבעל הרי היא בנכסי צאן ברזל שלה כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקח' אותן ולא נתנה ולא מחלה וחולקת עם בעלי חובות ע"כ ושבועה זו היא משום דנפרעה מנכסים משועבדים לשאר הב"ח ואפ"ה נראה דלכל מילי נדוני' וב"ח שוין וכתב הרב בעל מ"מ אבל נדונית' הרי היא כחוב בעלמא וכו' ורש"י ז"ל פי' דנדוני' שוה לכתובה וכי היכי דכתובת אשה נדחית מפני ב"ח ה"נ נדוני' כיון שצרפה עם הכתובה הויא כדין כתובה ונראה דלפי זה מהאי טעמא נמי לא תגבה נדוני' אלא בשבוע' כיון שצרפתה עם הכתובה הויא כדין כתובה וכמו שכתב הר"י קולון ז"ל לסברת רש"י ז"ל תשובת צ"א אבל לדעת הרב ז"ל נר' דאפילו צרפ' לא גרע כח נדוני' מחוב כדא' ואפילו אינם בעין ואיפשר דאפילו למאן דאית ליה חששת צררי בנדוניא נמי דהיינו במה שאבד או נפסד מנצ"ב דאיכא למיחש כיון דהוו בעין והשתא בלו מתפיס לה צררי תחתיהן אבל למעות שהכניסה בנדונית' דאינון בעין דמיד מוציא אותו לא מתפי' לה צררי כיון דלא מטא זימניה ולהוצאת צרכיו ניתנו והוי חוב גביה ועם כל זה לכל מה שאינו בעין מנדונית' דנראה דלא צריכה שבועה מכל מה שהבאתי למעלם כיון שלא נתפרש בפירוש ברוב הפוסקים לא נדון בו הלכה למעשה וגם כי נמצא להרא"ש ז"ל כלל פ"ד דבזמן הזה דכתובות שלנו גדולות לא נחוש לצררי כיון שלא נתפשט זה בבתי דינין לא נעשה מעשה וכמו שכתב ג"כ בתרומת הדשן תשובת ש"ל וא"כ מה שאנו דנין עתה למעשה הוא שכל מה שיש בעין מנדוניתא יחזור לה וגם מה שיש ממה שנתנו לה אביה ואמה שהם כנכסי מלוג ולתשלום נדוניתא שהם שלש מאות פרחים חייב לחזור לה הסבלונות שהרי הם כמטלטלי שייחדם לנדוניתא למה שאינו בעין והם המעות שנתן לה בנדוניתא ואם יש בידו מנכסי בנו אחר שיקח לעצמו שיווי הסבלונות אם ישבע שדרך הלואה נתנם לו יפרע ג"כ מה שחייב על הצמידי' וכל החובות שהם על שם בנו הם בחזקתו ומהם יפרע אם יהיה מותר על מה שיקח הוא אחר השבועה הנז' וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שאל' תתקצ"ו על אב ובן שהיו דרים בבית אחת ואוכלין על שלחן אחד והבן נשוי והיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ונפטרו האב והבן יורשי האב או' שהכל של אב ואלמנת הבן טוענת שהכל שלה והשיב שהדין עם האלמנה ואפילו אין לבעלה נכסים ידועים כלל ואע"פ שאלו היה הנז' קיים עליו להביא ראיה כדגרסי' פרק חזקת הא אמרינן הת' ומודה אבא שאם מת על האחין להביא ראיה וכ"ש אם היו לו נכסים ידועים אע"פ שהיו סך מועט ועכשיו מצאו סך גדול שהברכה אין לה שיעור והיינו דאמר רב חסא אבל חלוקין בעיסתן אימו' מעיסתן קמץ עכ"ל והיינו נ"ד וא"כ כל שטרות שיוצאין על שמו או אפי' חובות על פה שאומרים הלווים שהוא נתן להם ולא היו חייבים הם בחזקתו דעל האחים או על האב להביא ראיה וכ"ש דהוא עצמו היה נאמן שהיו לו נכסים ידועי' והם השבעים פרחים של הנדוניא שהיה נושא ונותן בהם או במה שנשאר לו מהם וה' יאיר עינינו במאור תורתו ויוציא לאור דינינו אמן ואם היא מוחזקת בנכסי בעלה בכדי כתובתה ומתה יורשיה יורשים נדונית' כמו שכת' במרדכי בפ' כל הנשבעים דאם האלמנה מוחזקת מנכסי הבעל ומתה אמרי' דאדם מוריש שבועה לבנו וכן הרא"ש ז"ל כלל פ"ו וכן הביא מהרי"ו תשובת צ"ח וקע"ה ומרדכי פ' מי שמת ובמרדכי פ' הכות' מייתי פלוגת' דרבוות' על אלמנ' שנתנ' מתנה קודם שנשבע' הצעי' משה בר' יוסף זלה"ה מטראני:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >