ערך/עדות

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי עדות

גדרה

נאמנותה מגזירת הכתוב ולא מסברא מדין בירור שמברר שכך היה המעשה. שהרי משה ואהרן פסולים להעיד כשהם קרובים ועדים אחרים רחוקים נאמנים, ואף שלגבי בירור האמת שכך היה המעשה ודאי שיש להאמין טפי למשה ואהרן. (ברכ"ש כתובות סימן כח אות א בשם מהרי"ל דיסקין).

אם היא מצות עשה

ממוני המצוות נראה שהיא מצוה גמורה. אכן הגאונים לא מנאוה, וביאר הגרי"פ (ח"א עמ' קפד טור ג') דלא משמע להו דרשא דלהלן "והוא עד". והסמ"ק מנה רק את הלאו ד"אם לא יגיד ונשא עוונו".

מקור המצוה

והוא עד – כ"כ רש"י והרמב"ם ורשב"ץ, שמהכתוב בקרא "והוא עד" משמע שמחוייב להעיד.

נפש כי תחטא – השאילתות כתב דשמעינן לה מרישא דפרשה, דכתיב בה "נפש כי תחטא" וגו' הרי שכבישת העדות היא חטא. ועי' תוס' בב"ק (נו.).

לא תעמוד על דם ריעך – ספרא ושאילתות (שם) וס' המצוות לרמב"ם (רצז) "מנין שאין אתה רשאי לעמוד לשתוק, ת"ל לא תעמוד על דם ריעך".

השבת אבידה – קצוה"ח (כח סק"ג) ונתה"מ (ביאורים סק"א) ואמרי בינה (חו"מ עדות ח') ומאזניים למשפט (במל"א סק"א).

ענף מגמילות חסדים – נימוק"י (ב"ק נז.) והרמב"ן (דינא דגרמי) בשם הרא"ה, והובא בב"י (חו"מ כח א).

ולדרך זו יש כמה נפקותא לדינא: א. הכובש עדותו אינו חייב בדיני אדם. ב. בשו"ת אבקת רוכל (סי' קצה) כתב, שמכיון ששורשה במצות גמ"ח יכול לכבוש עדותו במקום הפסד ממון. ג. בס' חלקו של ידיד כתב דאין כופין על קיום מצוה זו.

ברכה על מצוה זו

א. דמיא למצוות צדקה והלוואה, שכתב הראב"ד שאין מברכין עליהם לפי שאין מברכין על הקלקלה, דה"נ עדות בבי"ד בדרך כלל היא על קלקלה, אם מעט ואם הרבה, מצה ומריבה קטטה ומחלוקת, לכך אפשר שמצד זה לא ראו לתקן עליה ברכה.

ב. נראה שהיא מצוה שכלית, וכמש"כ החינוך "שהיא תועלת גדולה לכל אחד כו', כי בכח העדות יתקיימו היישובים". וכ"כ הרדב"ז במצודת דוד (טעמי המצוות, סי' תקסח): "ובזה מתקיים היישוב, שאם לא יעידו העדים יתרבה הגזל והחמס והרציחה וכיו"ב". ועל מצוות שהשכל מחייבם כתבו כמה ראשונים שאין מברכין עליהם, דא"א לומר בהם "אשר קדשנו" - שלא ניכר בהם קדושתינו והבדלתינו משאר אומות.

ג. לכמה ראשונים מצוה זו היא מענפי גמילות חסדים, וממילא י"ל שאין מברכין עלי' כמו שלא מברכים על שאר גמ"ח. וכמו"כ י"ל שאם היא מענפי גמ"ח, היא מצוה שכלית, ומחמת כן לא תיקנו בה ברכה.

ד. לסוברים שחיובה מ"לא תעמוד על דם רעך" נמצא שהיא לא תעשה, ובאופן כללי לא תיקנו ברכה על ל"ת. מלבד הטעמים שגם מצוה זו היא שכלית, והיא על קלקלה.

ה. לסוברים שהיא ממצות השבת אבידה, גם על עיקר מצוה זו לא תיקנו ברכה, כל שכן על ענפי' לא נמצא כן. אמנם כיון שבעלי שיטה זו הם רבותינו האחרונים (ראה לעיל), מסתבר שלא באו לחלוק על הראשונים שמנו בה מצוה בפנ"ע, וא"כ כוונת הני אחרונים שהשבת אבידה היא תוספת על עיקר המצוה דעדות, וכמו שנראה ברמב"ם עצמו, שאף שמנאה בפנ"ע הזכירה גם ב"לא תעמוד על דם רעך". וא"כ דוחק לומר שמנעו ברכה ממצוה כיון שיש בה גם ענף מצוה אחרת שלא תיקנו בה ברכה. ולכך יותר נראה שיש בזה טעם עצמי מצד מצות עדות, שלא תיקנו בה ברכה.

עד אחד - נאמנותו

בדבר שבערוה

כשאינו מעיד נגד חזקה

קיימא לן (יבמות פח. ועוד) אין דבר שבערוה פחות משנים, ונחלקו הראשונים אם נאמן עד אחד בדבר שבערוה כאשר אינו מעיד נגד חזקה:

דעת הרמב"ן ‏‏(גיטין ב:) דאינו נאמן, וכן הוכיח הבית הלוי (ח"ב סימן לז) בדעת רש"י (גיטין ב:) וכן נקט השב שמעתתא (ש"ו פ"ג).

דעת המהרי"ק (שורש עב) דנאמן, וכן דעת תשובות מיימוני (אישות סימן ג) .

בדעת התוס' נחלקו האחרונים: רבי עקיבא איגר (יבמות קטו.) הוכיח מדבריהם בגיטין (ב: ד"ה הוי) שנאמן, אך הבית הלוי (ח"ב סימן לז) הוכיח מדבריהם שם להפך שאינו נאמן.

בדעת הר"ן הקשה רבי עקיבא איגר (שם), שבקידושין (כז. מדפי הרי"ף) משמע שדעתו שדווקא באתחזק אינו נאמן, ואילו בגיטין (ל. מדפי הרי"ף) כתב להדיא שאין דבר שבערוה פחות משנים אף על גב דלא איתחזק איסורא.

כשמעיד על דבר שהיה בידו

עוד דנו האחרונים אם נאמן עד אחד בדבר שבידו כאשר מעיד על דבר שהיה בידו בעבר:

דעת השב שמעתתא (ש"ו פ"א) דבידו אינו מטעם מיגו אלא נאמנות מדין בעלות, וכשם שבממון אין מועיל בידו הוא הדין בדבר שבערוה. וכן דעת רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדו"ק סי' קכהד"ה לענ"ד). וכ"כ בשו"ת אבני נזר (אהע"ז סי' טו).

דעת הנתיבות (שו"ת רבי יעקב מליסא סי' מא ונתיבות המשפט סי' פב כללי מיגו סקי"א) דבדבר שבידו נאמן עד אחד אף בדבר שבערוה. וכן דעת ספר המקנה (קידושין סה: וקונטרס אחרון סי' לז אות כו).

בדעת רש"י כתב בגרש ירחים (גיטין ב: בתוד"ה עד אחד) שדעתו כדעת השב שמעתתא דאף בדבר שבידו אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה.

החזון איש (יורה דעה הלכות יין נסך סי' נג אות יז ד"ה קדושין ס"ג ב') כתב שלא מצינו שיהיה נאמן בדבר שבערוה בדבר שבידו. אך עי' חזון איש אבן העזר (נשים סי' נט סק"כ) שנקט דגם בדבר שבערוה עד אחד נאמן כשהיה הדבר בידו.

מפיהם ולא מפי כתבם

מפי כתבם בעדות שטר, אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/לא.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף