שו"ת מהרי"ק/עב
|
< הקודם · הבא > |
ועל אשר חלקתי משום דבנדון הזה יש אמתלא שהיא אומרת אמת שהרי שהתה עמו ששה שנה ולא נתעברה כו'. וכתב הוא על זה וז"ל נלע"ד דלגבי עשר שנים אין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין כו' עכ"ל לא הבנתי דעתו בזה דמה ענין חוצה לארץ לכאן הלא כל הפוסקים שאומרים שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין היינו דוקא לענין ששהתה עמו עשר שנים דאז כופין אותו להוציא ואפי' גבור' אנשים לו ואשת מודה בכך גם כי רוצה להיות תחתיו כדמוכח בפרק המדיר (כתובות דף ע"ז) שהרי ב"ד הם שכופים אותו ומשום עשה דפרו ורבו היינו משום שמא לא זכה ליבנות הימנה ומשום שמא עונש עון הוא כדמוכח פרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ד) דפריך תלמודא אדרבה איהי היא דלא זכיא ומשני כיון דלא מפקדא לא מיינשא הרי לך שבעון עונש תלוי ומשום כך נחלקו גדולי עולם בדבר. שיש שאומרים שיש יותר לתלות בעין חוצה לארץ מלתלות בעון אחר שהרי ע"כ צריך לתלות בעון מאחר שהיא מודה דגבורת אנשים לו. אבל כשהאשה תובעת גט ובאה מחמת טענה דישען על ביתו ולא יעמוד פשיטא שאין לתלות בעון אלא בהעדר כח האיש ויש להאמינה מן הדין מדרב המנונא. ואף כי כתב מהר"ם דבדורות הללו אין להאמינה מ"מ פשיטא שכששהתה יש לה אמתלא שהיא אומרת אמת ואוקימנא אדינא דגמ' דקודם שנתלה בעונש ישיבת ח"ל שהוא הקצה האחרון לתלות בו נאמר דקושטא קאמרה ונהימנא מדרב המנונא ועל אשר כתב רב אלפס וז"ל אלא הא דר' אמי על מתניתין דהכא אמרה דתנן נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים כולי עד וליכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר דהא אנו מפקינן לה בע"כ עכ"ל רב אלפס. וכתב הוא על זה וז"ל וא"כ צריך למידק מהכא דגבי' עיניה נתנה באחר לא שייך לחלק בין שהתה ללא שהתה דא"כ מה לו לחלק משום דמפקינן ליה בע"כ לימא דליכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר דהא שהתה עמו עשר שנים ויש אמתלא לדבריה עכ"ל נבהלתי על זה אדפריך ליה מרישא ליסייעא ליה מסיפא שהרי מסיים רב אלפס וגם הוא בעצמו הביאו במכתבו וז"ל ומשנה ראשונה לאו על הדין עיקר אמרה אלא כמי שלא שהתה תחת בעלה עשר שנים וקא אתיא איהי למתבע לאפוקי ולמיתב לה כתובה ואיהו לא בעי למיתב לה ולאפוקי עכ"ל רב אלפס. וא"כ יש לדקדק מדקאמר רב אלפס דמשנה ראשונה אמרה דוקא בלא שהה ובעי לאפוקי הא שהה אע"ג דבעי לאפוקי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ואולם כי לכל הפיר' צריך להתיישב על דברי רב אלפס מה שדייק תחלת דבריו הפך מדיוק סוף דבריו כמו שדקדקתי לעיל. ומ"מ מה ראה להקשות לי מדרישא ואדרבה ליסייעא מסיפא. ועוד קשה על דבריו היאך סבור הוא להוכיח ולומר דאף בשהה עמה י' שנים יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר אי הוי בעי גיטא והלא דבר פשוט הוא דבשהה עמה י' שנים ב"ד כופין אותו להוציא משום פריה ורביה ואפילו בעי למיתב תחתיה לא שבקינן וא"כ משום דבעי גיטא והסכימה דעתה לדעת ב"ד ניחוש שמא עיניה נתנה באחר אי איפשר לומר כן ועוד דא"כ יקשה מאי פריך תלמודא פרק המדיר (כתובות דף ע"ז) למ"ד בשהה עמו כולי דכופין אותו א"כ ליתני בהדי הנך דכופין וכו' לישני ליה דמשום הכי לא תנייה בהדי אינך דכופין דמשום דלא דמי להו כלל דהא כל הני דקתני התם כגון מוכה שחין וחביריו אפי' אמרה האשה ליתיב גיטא אפי' הכי כופין אותו ואדרבה אי אמרה שבקוה ליה שבקינן ואפי' במ"ש אי אמרה דדרי עמיה בסהדי וכו' ואלו נשא אשה ושהה עמה וכו' אי בעי גיטא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחד לפי מאי דבעי למידק מלשון רב אלפס. אלא ודאי ע"כ צ"ל הא דקאמר רב אלפס דאין לחוש כו' דהא אנו מפקינן ליה בע"כ וכו' דה"פ כיון דאנן מפקינן ליה בע"כ ואפי' בעיא למיתב תחתיו א"כ ליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר ואפילו בעיא לאפוקי דמה לנו בנתינת עיניה כיון דבלא טענתה נמי הוה מפקינן ליה ואפילו בע"כ תתן עיניה ומה בכך כיון דבדין עבדה וכן משמע מלשון סמ"ג במצוה לקדש האשה שהרי הביא שם כל דעת רב אלפס בזה ולסוף מסיים וליכא למיחש כו' שהרי בע"כ יוציאנה מדלא קאמר שהרי בע"כ מוציאה משמע דאפילו בתובעת גט קאמר כיון דאפילו אי לא תבעה נמי בע"כ יוציאנה והשתא אתי שפיר הא דמוקי רב אלפס ההיא דמשנה ראשונה בדלא שהה עמה י' שנים דודאי אי שהה עמה י' שנים אפילו הוה בעיא גט כדמוקי לה רב אלפס בדקא אתיא איהו למתבע לאפוקי אפילו הכי לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר. וכ"ת הא ע"כ אי הוה בעיא גיטא אפילו שהה י' שנים הוה חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר דאי לא תימא הכי יקשה לו מה לו לרב אלפס לאוקמי להאי דר' אמי בדקא אתא איהו ואמר וכו'. וקאמרה איהי הא דשהינן גביך וכו'. הלכך אי בעית לאפוקי הב לי כתובתאי כו' וקאמר רבי אמי כו'. משום דקים לה ביורה חץ הלכך לא מצי לאפוקי עד דיהיב לה כתובה עכ"ל רב אלפס משמע בדלא בעי גיטא דוקא מוקי לה רב אלפס מדקאמר הלכך אי בעית לאפוקי וכו'. וכן כתב אביאסף ז"ל הוא אמר מינה ותצא בלא כתובה שהרי שהיתי עמה י' שנים והיא אומרת מיניה ויש לי כתובה ואני חפיצה בו וכו' משמע דאפילו בשהה עמה י' שנים מדמוקי הך דר' אמי דוקא באומר' אני חפיצה בו הוא דנאמנת י"ל הא דמוקי לה רב אלפס ואביאסף כגון היכא דלא בעיא גיטא אלא אמרה אי בעית לאפוקי וכו' דלא משום דאי בעיא גיטא הוה חשדינן לה בשמא עיניה נתנה באחר דמה לנו בנתינת עיניה כדפי' לעיל אלא משום הכי מוקי בדלא בעיא גיטא דאי בבעי' גיטא נהי דלא הוי קשיא לן ניחוש שמא עיניה נתנה באחר כיון דאפילו בע"כ הוה מפקינן ואפי' לא בעיא גיטא מה לנו לנתינת עיניה כדפי' לעיל מ"מ הוה קשיא לן הא דא"ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת מ"ט איהי קים לה כו'. איהו לא קים ליה משמע דאי הוה קים ליה לא הוה מהימנינן לה. ואדרבה בשלהי נדרים (דף צ"א) מוכח דבידע בה ומכיר בשקרה דמהימנ' טפי משום חזקה דרב המנונ' וכוותיה קיי"ל וזהו עיקר הקושיא לפי הנלע"ד אבל כי אוקימנא לה בדלא בעיא גיטא דין הוא דאי הוה קים ליה דלא מהימנא לה משום חזקה דאין אשה מעיזה כו'. דטעמא דרב המנונא לא שייך אלא בתובעת גירושי' דבשלמא כשתובעת גירושי' אז שייך לומר דאין אשה מעיזה כו'. דודאי העזה גדולה היא לאשה להפקיע עצמה מיד בעלה באומרת גירשתני או גרשני שאינך נזקק עמי ומתוך כך צריך הוא להוציא וליתן כתובה אבל היכא דשהה עמה עשר' שנים ואיהו הוא דבעי לאפוקי ורוצה להפסיד כתובתה באומרו ברי לי דמינה הוא דלאו בת אולידי והיא היתה רוצה להיות תחתיו ודאי דכה"ג מעיזה ומעיזה ואפילו ידע בה בעלה דמשקר' ודאי אינה בושה לשקר כדי שלא תפסיד כתובתה אשר היא עומדת לגבות לה כשתתגרש ממנו ואדרבה גרע טפי היכא דידע בה מהיכא דלא ידע בה דבשלמא כי ידע בה וטוען ברי לי דמינה הוא וכו'. אין לב"ד לכופו וליתן לה כתובה אף כי אמרה מיניה הוא וכו' דהוי כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דהא לא שייך כאן חזקה דרב המנונא כדפי' לעיל אבל בדלא ידע בה והיא אומרת מיניה הוי ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע וזהו דעת רב אלפס ואביאסף כאשר נלע"ד וכן נראה מתוך מה שמצאתי בתו' ספרדיות בשלהי נדרים גבי הא דמשני אליבא דרב המנונא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע שהרי כתבו שם וז"ל ואיכא למידק דשמעתין דהכא משמע דמילתא דידע בה בעלה מהימנא משום דלא מחצפא ביה ודלא ידע בה בעלה לא מהימנא והתם בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ד) גבי הא דתנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים אין רשאי לבטל משמע איפכא דאמר התם הוא אומר מינה והיא אומרת מיני' א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מ"ט איהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה משמע דמשום דלא קים ליה מהימנא הא קים ליה לא מהימנא. והכא אמרינן איפכא ותירץ הרמב"ם ז"ל דלא דמיין אהדדי דהתם איהו הוא דקא מפיק לה ומפסיד לה כתובתה הלכך אי דתרווייהו קים להו ליכא למימר דאיהי מהימנא משום דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דכי אמרינן הכי הני מילי דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה דאיכא העזה טובא. ואי לאו דקושטא אמרה אינה מעיזה אבל התם דאיהו בעיא לאפוקי אפילו בשקר' מעיזה ומעיזה אבל כיון דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה אין בדין שיוציאנה ויפסיד כתובתה בטענת שמא עכ"ל תוס' ספרדיות דשלהי נדרים. והא דמסיים באביאסף שהביא המרדכי וז"ל אבל אי היא כופתו לגרש חשדינן לה בתולה עיניה באחר ואין לה כתובה דתנן בפ' בתרא דנדרים (דף צ"א) בראשונה היה אומר כו' היינו בלא שהה עמו י' שנה ותדע דאי בשהה עמה י' שנים לא שייך למימר שהיא כופתו לגרש שהרי ב"ד כופין אותו אלא משום הכי נקט שהיא כופתו דלישתמע דלא שהה עמה י' שנים ומשום כך חשדינן לה שמא עיניה נתנה באחר. ועוד מדמייתי ראייה ממשנה אחרונה דנדרי' צ"ל דבלא שהה מיירי דאי בדשהה אין לו ראייה ממשנה אחרונה כלל דהתם איכא לאוקמי בדלא שהה וכדמשמע פשט המשנה וכן כתב רב אלפס דבלא שהה מיירי מתנית' דנדרי'.
ואם לחשך אדם לומר מ"מ משמע מתוך דברי רב אלפס דבפחות מי' שנים לא חשיב אמתלא לענין שתהא נאמנת אין זו צריכה פנים דפשיטא דפחות מי' שנים אע"ג דאיכא אמתלא לדבריה מ"מ בשביל אמתלא קטנה לא נאמינ' להפקיע מחזקת אשת איש כיון דלא קים ליה ביורה כחץ וליכא חזקה דרב המנונא אבל בנדון שאנו עומדין שטוענת ישען על ביתו וכו' דשייך כאן חזקה דרב המנונא ומן הדין יש להאמינה אלא שכתב מהר"ם דאין ראוי להאמינה פשיטא שיש לומר בדאיכ' אמתלא דקושטא קא אמרה דראוי לה להאמינה ולא ניחוש לאותו צד ריעותא דנתקלקלו הנשים והנה הקשה על דברי וז"ל ועוד דמסיק רב אלפס תמן וז"ל ומשנה ראשונה לאו על הדין עיקר אמרה אלא במי שלא שהתה י' שנים כולי עד ואם כדבריו מאי שלא שהתה עשר שנים צ"ל שלא שהתה אפי' פקידה אחת עכ"ל. נבהלתי עליו מה ראה להקשות עלי בהא אפי' תנוקו' של בית רבן יודעים אותו שבטענת יורה כחץ דליכא חזקה דרב המנונא דלא מהימן פחות מי' שנה וכן כתבתי בכתבי ראשון והבאתי ראייה ממה שאמר רבא בשלהי הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ד) לא תציתו ליה להני כללי וכו' כמבואר בכתבי הראשון ולפי דבריו מה להקשות עלי מלשון רב אלפס מהא דאמר רבא לא תציתי להני וכו' הוה ליה להקשות ופשיטא דלא דמי כלל כמו שכתבתי לעיל וכן בכתבי הראשון. עוד הקשה וז"ל וע"ק מאי פריך תלמודא בסוף נדרים (דף צ"א) לרבא דפליג על רב המנונא ואומר דאין נאמנת כו' ופריך תלמודא ממשנה ראשונה דנדרי' כו' דנאמנת דכיון דיש אמתלא לדבריה דשהתה ב' פקידות ויותר נאמנת וכו' עכ"ל אלא שדלגתי ברמוז נלע"ד דאין זה קושיא כלל דפריך תלמודא לרב מכח מה שהקשה רבה גופיה על דברי רב המנונא שהרי רב המנונא מוכח שם ממשנה ראשונה דמהימנא ורבה דחי דע"כ לא מהימנא אפילו למשנה ראשונה אלא משום דלא עבידא לבזויי נפשה וכו' ומשום הכי פריך תלמודא לרבה מהשמים בינך וביני דמשנה ראשונה דאמר טעמא דמשנה ראשונה משום דלא עבידא לבזויי נפשה מהא בהשמים ביני לבינך דס"ד דלא שייך בזויי נפשה. והשתא לא שייך להקשות כלל תאמר דכיון דיש אמתלא משום כך נאמנת. ומאי פריך תלמודא דודאי פריך כיון דבהשמים כולי לא שייך בזויי כולי כדקס"ד המקשן א"כ יקשה לרבה דבעי למימר דאומרת לבעלה גרשתני דלא מהימנא אפילו למשנה ראשונה דליכא לשנויי אמר לך רבה שאני בהשמים ביני לבינך דמיירי בדאיכא אמתלא דא"כ יקשה למה הוצרך רבה לחלק גבי האומרת טמאה אני לך משום דלא עביד לבזויי נפשה וכו'. לוקמי נמי בדאיכא אמתלא שנאמנת. כמו בסיפא בהשמים ביני לבינך דהא טעמא דלבזויי לא שייך בהשמים כו' וא"כ לוקי ג"כ ברישא משום אמתלא כיון דצריך הוא ע"כ לאוקמי סיפא דהשמים וכו' משום אמתלת דטעמא דבזויי ס"ד לא שייכא בהשמים כולי ומשני דגם בהשמים ביני לבינך שייך טעמא דלא עבידא לבזויי כולי דכיון דלא סגי ליה אי לא אמרה אין יורה כחץ כו' וכן צ"ל ע"כ דדעת המקשן דמקשה לרבה דלאו היינו מעיקר טעמיה דפליג אדרב המנונא אלא אמאי דבעי למימר דאפילו למשנה ראשונה לא מהימנא דאלת"ה יקשה לך אדפריך ליה ממשנה ראשונ' ליסייעא ממשנה אחרונה שהיא עיקר כדמקשה מיניה בתר הכי לרב המנונא. אלא ודאי ע"כ צ"ל דדעת המקשה היה דבהא פליגי משנ' ראשונ' ואחרונה דמשנה ראשונה אית ליה חזקה דרב המנונא ומשום הכי נאמנת בהשמים ביני לבינך ואע"ג דלא שייך טעמא דלבזויי נפשה ומשנ' אחרונ' לית לה חזקה דרב המנונא ומשום הכי לא מהימנא דהא ס"ד דמקשן דבאינך נזקק עמו איירי ומש"ה לרבה לאוקומי אפילו למשנה ראשונה כוותיה פריך ליה ממשנה ראשונה מהשמים ביני לבינך ולרב המנונא דבעי לאוקומי אפילו למשנה אחרונה כוותיה פריך ליה ממשנה אחרונה דהשמי' ביני כו' ואולם בלא זה פשיטא יש לתרץ דמשמע ליה לתלמודא דמתניתין דהתם איירי בכל ענין בין שהתה פקידה אחת או שתים ובין דלא שהתה כלל וכן משמע הלשון. ומה שהביא ראיה מדמוקי לה רב אלפס בלא שהתה י' שנים דמשמע שהתה ח' או ט' שנים מכל מקום אין זה ראיה כלל דודאי רב אלפס מוקי לה שפיר בשהתה ח' או ט' שנים וכן אפילו לא שהתה אפי' יום אחד אבל לאוקמי דוקא בשהתה ג' פקידות ח"ו לא עלה זה על דעת רב אלפס כלל. ועל אשר הקשה למה הוצרכו התו' דפרק הע"י לאוקומי ההיא דר' אמי בשהתה עמה י' שנים לוקמי' שלשה פקידות לדידי דאמינא דהוי אמתלא אין זה קושיא כלל שהרי כבר כתבתי דודאי לפי האמת בטענה דאין יורה כחץ כיון דליכא העזה אין להאמינה באמתלא בעלמא דאלת"ה כל אשה תאמר אחר שנתים להיותם תחת בעלה אין יורה כחץ ותתן עיניה באחר אבל טענה דישען כו'. דמן הדין יש להאמינה אלא שהחמיר מהר"ם על נשי דורות הללו בדאיכא אמתלא אוקימנא אדינא דגמרא ואי תקשה מנ"ל לתוס' כל זה תאמר דאף בשהתה עמה ג' פקידות מהימנא כיון דליכא לאקשויי עלה מההיא דשילהי נדרים דהתם איכא לאוקומי בדלא שהתה כלל. י"ל דלא רצו התוספ' לאוקומי ההיא דר' אמי בלא שהתה י' שנים כי אם ג' פקידות משום דה"ל לתלמוד' לפרושי דהא סוגיא דלעיל נמי בהכי איירי דסליק מפלוגתא דר' ורשב"ג וכן נמי מיירי לעיל בשיש לו בניה כדקתני לעיל לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים אבל מב' או ג' פקידות לא איירי סוגיא דפלוגתא דר' ורשב"ג כלל.
ועל אשר כתבתי בכתבי הראשון דההיא דמהר"ם איירי בתובעת כתובתה אבל היכא דאמרה לא היא ולא כתובתה בעינא מאן לימא לן דמהימנא עכ"ל כתבי הראשון והבאתי ראייה מתוספות שאנץ והקשה על זה דע"כ צ"ל דרב המנונא מיירי באינה תובעת כתובתה. א"כ ה"ה מהר"ם איירי באינה תובעת מדמייתי ראייה להאמינה מדרב המנונא וא"כ מהר"ם דאמר דבדורות הללו אין להאמינה אפילו באינה תובעת כתובתה איירי ע"כ תוכן דבריו. והביא ראייה מתוספות דפ"ק דב"מ (דף י"ז) דרב המנונא איירי דווקא היכא שאין תובעת כתובתה וכמו כן כתבו התוס' יותר בהדיא פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ו). אמנם ח"מ מכמה טעמים דאין זה ראוי לשאול. הראשון כי אין מוכרח שיסבור מהר"ם כדעת התוס' פ"ק דב"מ שהביא או דפ' האשה שלום נימא דס"ל כדעת היש מתרצים שהביאו התוס' משאנץ שהבאת וגם רבינו משה שהוא מתקיפא ארעא כתב בהדיא שהיא נאמנת אפילו היכא שתובעת כתובתה מאי חזית דמהר"ם לא ס"ל הכי וז"ל מה שכתב רבינו משה פרק י"ז דהלכות אישות האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובתה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבדתי גט יתן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן תוספת עד שתביא ראייה שגרשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה עכ"ל. הרי לך דסבר שנאמנת אף היכא שתובעת כתובתה וחולק על התוס' דפרק האשה שלום (דף ק"ו) ואע"ג שבפרק האשה שלום הוכיחו התוספות דאינה נאמנת בתובעת כתובתה. מהא דגרסינן בסוף פרק הכותב (כתובות דף פ"ט) אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בשאין שם עדי גירושין מגו דיכול לומר לא גרשתיך כו' אלמא דבתובעת כתובתה אין נאמנת לומר גרשתני אלא הוא נאמן לומר לא גרשתיך. לדברי הרמב"ם לא קשה מידי דאחרי דמחלק בין עיקר ותוספת א"כ שפיר מתרצ' לדידיה דהא דאמר רב יוסף מגו דיכול למימר לא גרשתיך כו'. לאו היינו כדי שלא יתן לה העיקר אלא כדי שלא יתן לה תוספת דבתוספת איירי התם דתמן גרסי' משמיה דרב בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין הוציאה גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת כו'. ופריך תנן הוציאה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבדתי גטי והוא אומר אבד שוברי וכן ב"ח כו'. הרי אלו לא יפרעו כו' בשלמא לשמואל מוקי לה וכו' אלא לרבנהי דעיקר לא גביא דליכא גט תוספת מיהא תגבה אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בשאין שם עדי גירושין מיגו דיכול למימר כו' הרי לך דרב יוסף לא הוזקק לתרץ כך אלא משום דקשי ליה לרב דאמר אם הוציאה כתובה בלא גט דגובה תוספת א"כ אמתניתין דהוציא' כתובה ואין עמה גט אמאי אין נפרעת מן התוספת ומשני בשאין שם עדי גירושין מגו דיכול למימר לא גירשתיך כו'. וא"כ להרמב"ם אתי שפיר הא דמשני דיכול למימר לא גירשתיך היינו כדי שלא תגבה תוספת כשמוציאה כתובה אבל עיקר בלא זה אין גובה. ואע"ג דנאמנת לומר גרשתני אפי' לענין כתובה כדפסיק הרמב"ם מ"מ רב ס"ל דלא גבי עיקר ואפילו חייב מודה דחיישינן דילמא הדרא ומפקא גט וגביא כתובתה דהא רב ס"ל דאין כותבין שובר והא דפסק הרמב"ם באומרת לבעלה גרשתני דנותן לה עיקר כתובה היינו משום דס"ל כר' יוחנן דאית ליה כותבין שובר וכן צריך לומר ע"כ דאי לא תימא הכי יקשה לך מאי מגו איכא הא לא מצי למימר לא גרשתי דאם כן יתחייב בעיקר כתובה כמו שפוסק הרמב"ם גופיה אלא ודאי צ"ל דרב לטעמיה דאית ליה דאין כותבין שובר ומשום כך איכא מגו דהא גם כן כי אמר לא גרשתיך לא יתחייב בכתובה ולא משום דמהימנא ליה אלא משום דילמא הדר ומפקא וכו'. אבל הרמב"ם ס"ל כר' יוחנן כדפירש' לעיל. ותדע דכן הוא דהא כתב הרמב"ם וז"ל אמר לה הבעל כן גרשתי' ונתתי לך כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבת לי שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גרשתיך ולא יתחייב בתוספת הרי זה נאמן עכ"ל משמע דבתובעת עיקר איירי דומיא דלעיל שכתב שחייב ליתן לה עיקר כתובה א"כ אינה מודה שנתקבלה וא"כ הסיפא נמי באינה מודה שנתקבלה איירי וא"כ יקשה מאי מגו איכא כדהקשה לעיל אלא ודאי ס"ל כר' יוחנן דאית ליה כותבין שובר וא"כ היכא דאמרה גרשתני מאחר דמהימנא לומר שנתגרשה א"כ גובה עיקר דהא כותבין שובר וליכא למימר ניחוש דילמא הדרא ומפקא. וכ"ת א"כ דהרמב"ם ס"ל דכותבין שובר א"כ אפילו תוספת יש לה כי אמרה לבעל גירשתני דהא טעמא דרב דאמר הוציאה גט גובה עיקר אבל לא תוספת היינו משום דאית ליה אין כותבין שובר כדמוכח שילהי הכותב (כתובות דף פ"ט) נראה דדעת הרמב"ם הוא דהא דגביא עיקר דווקא ולא תוספת דהיינו משום דדרשינן מדרש כתובה שכותב לכשתנשאי לאחר תטלי כל מה שכתוב ליכי. ולרבי' משה הלשון לכשתנשאי משמע דווקא כשאין מכחישה אבל כשהוא מכחישה לא קרינ' בה לכשתנשאי וגדולה מזו כתבו התוספות פרק האשה שלום (שם) בשם רבינו יהודה דאליבא דב"ה לשון לכשתנשאי לא משמע כי אם ע"י עדות ברורה ולא באמרה מת בעלי אף כי מתירין אותה לינשא כל שכן הכא שמכחישה ומאחר דלשון לכשתנשאי וכו'. לא משמע כשהוא מכחישה א"כ אדרבה איכא למידק מספר כתובה דווקא לכשתנשאי היינו שאינו מכחישה אז תטול כל מה שכתוב ליכי דהיינו עיקר ותוספת אבל במכחישה דלא קרינ' ביה לכשתנשאי לא תטול עיקר ותוספת כי אם עיקר דווקא. וכ"ת היכי מצינו דדרשינן מדרש כתובה לגרוע כח אשה אדרבה בפרק האשה שלום (שם) דרשינן ליה לייפות כח. איברא הוא דדרשינן ליה אפילו לגרוע כח האשה כדמוכח פרק אשה שנפלו (כתובות דף פ"א) גבי הא דפריך ולימא אין אני יורש ואשתי אין אני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ומשני מאן שמעת דדריש מדרש כתובה ב"ש הא אית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי ופי' רש"י שם וז"ל מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה שדורש לשון הכתובה שכתבו בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ומינה דייקת לא נתנה כתובה לגבות מחיים דהא אין יכולה לינשא לאחר ב"ש היא ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז) והלא מספר כתובה נלמוד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי הואיל ונשאת על פי עצמה שבאתה ואמרה מת בעלי אף כתובתה גובה על פי עצמה עכ"ל רש"י הרי לך בהדיא מכח ההיא לכשתנשאי כו' דרשינן מדרש כתובה לגרוע כח האשה ולומר דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ אית לן למימר דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני דאפילו נהימנה מדרב המנונא אפילו הכי לא גבינן תוספת דדרשינן מדרש כתובה. וכ"ת א"כ עיקר נמי לא לגביא י"ל דמאחר דמן הדין יש לנו להאמינה מטעם חזקה דרב המנונא אלא שבאנו להפסידה מטעם זה שהתנה עמה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והכא לא שייך למימר לכשתנשאי מאחר שהוא מכחישה וכולי. אם כן דין הוא שנאמר דווקא לענין תוספת שהוא כותב לה מדעתו ולא מתנאי ב"ד אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב לה כל כמיניה אתנויי עלה ולומר דדווקא לכשתנשאי וכו' ואפילו מהימנינן לה שנתגרש' מדרב המנונא מ"מ יכול לומר שלא כתב לה הך תוספות בענין שתוכל לגבות כי אם כשיודה שגירשה או על פי עדות ברורה דאז קרינן ביה לכשתנשאי וכו' אבל עיקר כתובה תנאי בית דין הוא ואפילו לא כתב לה נמי גובה מנה מאתים דלאו כל כמיניה לאתנויי עלה וכיון דמהימנינ' לה שנתגרשה מדרב המנונא ניתנה כתובה לגבות ובעל כרחו יתן לה עיקר כתובה. וכ"ת א"כ מאי פריך תלמודא פרק אשה שנפלו (כתובות דף פ"א) ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים וכו' ומכח מדרש כתובה שמעינן ליה דלא ניתנה כתובה לגבות כולי כדמוכח סוגיא דהתם. וא"כ יקשה לך דה"ל לשנויי דהאי לכשתנשאי כו' דמינה שמעינן דלא נתנה כתוב' לגבות דקאי דווקא אתוספת כדכתבתי לעיל. ואם כן דין הוא שיהיה חייב בקבורתה. שהרי באים עליו משני צדדין מכח מה שהוא יורש עיקר כתובה וכדאמר אביי התם י"ל דדעת רבינו משה הוא מאי דשני ליה מאן שמעת ליה כו' כלומר הא ע"כ צריך לומר דהאי לכשתנשאי דמינה שמעינן דלא ניתנה לגבות מחיים דלא קאי כי אם אתוספת ומשום דמצי אתנויי עלה כדפי' לעיל דאי ס"ד קאי גם אעיקר א"כ יקשה לך מב"ש לב"ש שהרי אם נאמר דדרשינן מדרש כתובה גם אעיקר כלומר שלא נתנה לגבות מחיים דכל זמן שהיתה זקוקה ליבם נא ניתן לה לגבות כתובתה א"כ ע"כ היינו טעמא דכל זמן היותה תלויה ועומדת בספק אין לה לגבות כגון הכא שהיא שומרת יבם ושמא יכנסנה ואין לה לגבות כתובתה או שמא יחלוץ לה ויש לה לגבות כתובתה וא"כ ע"כ לא אמרינן דשטר העומד לגבות כגבוי דמי לענין שאם מתו בעליהן עד שלא שתו שיהא נוטלות כתובתן דהכא נמי היית תלויה ועומדת בספק זכאי או לא זכאי. אלא ע"כ צ"ל דהא דדרשינן מדרש כתובה לומר שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דהיינו דוקא לענין תוספת דהוא מצי לאתנויי עלה מאחר דלאו תנאי ב"ד הוא כדפירש' לעיל ונלע"ד דהכי משמע לישנא דתטלי מה שכתוב ליכי כו' דקאי דוקא אתוספת שהרי לשון כתובה משמע שאין מתחייב בה אלא משום דכתב לה ובכל מקום דאיירי בדין תוספת איירי בלשון כתובה ואב לכולם ההיא דריש פרק אע"פ (כתובות דף נד) גבי פלוגתא דר"א בן עזריה וחכמים שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה כו' אע"ג דמודה ר"א בן עזריה דגובה עיקר כדקאמר ר"א בן עזריה גופיה התם אפי' הכי לגבי תוספת קאמר שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה וכו' משמע דעיקר הכתובה אין בכלל הלשון שלא כתב לה כו' והמבין יבין. ונחזור לענין ראשון דאין להקשות לפי שכתבתי לעיל דהרמב"ם ס"ל כר' יוחנן דאית ליה כותבין שובר א"כ היאך כתב אח"כ הוציאה גט ואין עמה כתובה כו' עד ואם דרכם לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה כמו שבארנו ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתו ונפטר עכ"ל הא דאין גובה אפילו עיקר בגט גרידא לאו היינו משום דאין כותבין שובר אלא איירי באומר הבעל פרעתי דומיא דלעיל מינה דאיירי בהכי כמו שהבאתי לעיל. ומשום הכי אין נאמנים דס"ל להרמב"ם דהא דהטוען אחרי מעשה ב"ד לא אמר כלום דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין ואין סומך על מעשה ב"ד נאמן לומר פרעתי מאחר דלא נקיטא שטר כתובה בידה דדוקא במקום שאין כותבין הוא דמקריא מעשה בית דין כיון שסומכין על תנאי ב"ד וכן כתב בסמ"ג בהדיא בעשה מ"ח. ואע"ג דלפי מה שפירשתי לעיל צריך לומר דמתני' דהכותב אית ליה דאין כותבין שובר דהא פסק הרמב"ם דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אפילו אין עמה גט להוציא עיקר כתובה מיד בעלה ואלו בהכותב (דף פט) תנן הוציאה כתובה ואין עמה גט וכן ב"ח הרי אלו לא יפרעו וכו'. ופשיטא דבאומרת גירשתני מיירי דאלת"ה פשיטא דלא תפרע הא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים בלא גט וא"כ ע"כ צריך לומר דטעמא דלא תפרע דהיינו משום דאין כותבין שובר אפ"ה רבי יוחנן לא ס"ל כאותה משנה דהכותב אלא כר' יוסי דאית ליה פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע) דכותבין שובר. וכי תימא איך פסק רבי יוחנן דלא כסתם משנה דפרק הכותב והא אמר רבי יוחנן הלכה כהתם משנה וכהאי גוונא פריך תלמודא בכמה דוכתין י"ל דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דהא בפ"ק דסוטה (דף ז) תנן אומרת טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת. וגר' עלה בגמ' ש"מ כותבים שובר אמר אביי תני מקרעת א"ל רבא והא שוברת קתני אלא אמר רבא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ור' יוחנן לית ליה הנך דיחויי לא דאביי ולא דרבא אלא ס"ל דמתני' איכא לאוקומי בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין. וכ"ת הא ע"כ מתני' דהכותב צריך לאוקומי במקום שאין כותבין דוקא לפי דברי הרמב"ם גופיה דהא כתב וז"ל הוציאה גט ואין בידה שטר כתובה כו' עד ואם דרכה לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה כמו שביארנו ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתו ונפטר עכ"ל ואלו במתני' תנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וא"כ לפי דברי הרמב"ם דאומר דאם דרכם לכתוב כתובה דאפי' עיקר אין לה יצטרך לומר דמתני' דהכותב דוקא במקום שאין כותבין. וא"כ יקשה לך מאחר דמוכרח הוא לומר לפי דברי הרמב"ם דמתני' דהכותב איירי דוקא במקום שאין כותבין מאי דוחקיה דר' יוחנן לומר דמתני' דפ"ק דסוטה פלוגא אמתני' דהכותב ואית ליה דכותבין שובר לוקמי במקום שאין כותבין כדדחי רבא ונפקא מינה דלא יצטרך לומר דסתם מתני' דהכותב דע"כ אית ליה דאין כותבין שובר לפי דברי הרמב"ם פליגא אסתם מתני' דסוטה דהא דוחק גדול לומר דסתם משנה פליג אסתם משנה ובכמה מקומות פריך ורמי תלמודא סתם משנה אסתם משנה ונאמר דאין הלכה כר' יוסי דאית ליה דכותבין שובר ואין לתרץ דלעולם רבי יוחנן לא מוקי שום משנה דוקא במקום שאין כותבין אלא אפי' במקום שכותבין וא"כ ע"כ סתם משנה דפ"ק דסוטה אית ליה דכותבין שובר ויצטרך לומר דמתני' דהכותב מוקי ליה לר' יוחנן בשחייב מודה ואשמעינן דגובה כתובתה ואף על גב דאין כותבין שובר לפי דברי אותה משנה לדברי הרמב"ם כדהוכחתי לעיל וכדמשני רב התם הוציאה גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת ומוקי לה בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין. חדא מדקתני סיפא הוא אומר אבד שוברי משמע דבטוען פרעתי איירי. ועוד יקשה לך מהא דגרס פ"ק דב"מ (דף יז) א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. א"ל ר' חייא לר' יוחנן ולא משנתינו היא הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה אמר ליה ואי לא דדלאי לך חספאי מי משכחת מרגניתא תותיה וכו' הרי לך דע"כ ר' יוחנן לא מוקי לה למתני' דהכותב כשחייב מודה. דאלת"ה יקשה לך מאי מרגניתא התם בשחייב מודה ומשום הכי גובה כתובתה אלא ע"כ מוקי לה ר' יוחנן אפי' טוען הבעל פרעתיו ואפ"ה גובה כתובתה וא"כ יצטרך לומר דר"י מוקי למתני' דהכותב במקום שאין כותבין דוקא דאי במקום שכותבין הלא פסק הרמב"ם דאין גובה אפי' עיקר כתובה כדכתבתי לעיל ואם כן הדרא קושיא לדוכתין דא"כ יקשה לוקים נמי ר' יוחנן ההיא דפ"ק דסוטה (דף ז) במקום שאין כותבין דוקא כדדחי רבא התם ומנא ליה לר' יוחנן דפליגי אההיא דהכותב ונלע"ד דלעולם אימא דר' יוחנן מוקי לכולהו סתמי בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין וא"כ יש להוכיח דע"כ ההיא דפ"ק דסוטה ס"ל דכותבי' שובר כדפירש' לעיל וס"ל לר' יוחנן דהטוען אחרי מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' במקום שכותבין כמו שכתב רבינו שמשון בשם רבינו יצחק כמו שכתב בסמ"ג וכ"ת א"כ דמתני' דהכותב איירי אפילו במקום שכותבין ואפילו הכי גובה כתובתה א"כ היאך כתב הרמב"ם דבמקום שכותבין אין גובה אפילו עיקר י"ל דסבירא לי' להרמב"ם דאף כי א"ר יוחנן דהטוען אחרי מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין אפילו הכי לית הלכתא כר' יוחנן בהא אלא ס"ל להרמב"ם דלשמואל דמוקי מתניתין דהכותב דווקא במקום שאין כותבין או במקום שכותבין והביא ראייה שלא כתב לה צריך לומר דאית ליה דהטוען אחרי מעשה בית דין אומר ואומר במקום שכותבין ומש"ה הוצרך לומר דבמקו' שכותבין לא מתוקמי מתניתין אלא היכא שהביא ראייה שלא כתב דאז הוי מעשה בית דין כיון שסמכה על תנאי בית דין אבל אם לא הביא ראייה שלא כתב לא הווייה גביא דהוא היה נאמן לומר פרעתי. וכ"ת מנ"ל להרמב"ם דהא דשמואל לא מוקי מתניתין במקו' שכותבים כי אם בהביאה ראייה דהיינו משום דנאמן לומר פרעתי תאמר דהיינו משום דאם לא הביאה ראייה שלא כתב דלא היתה גובה משום דילמא הדר מפקא כתובתה וגבי' דהא ס"ל דאין כותבין שובר. י"ל דא"כ דס"ל דלשמואל דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין א"כ ע"כ כי הוציא' הגט היינו כמי שהוציאה כתובה כיון דאין נאמן לומר פרעתי והוי כמאן דנקיטא שטרא לכתובה בידה א"כ משום חששא דדלמא הדרה ומפקה וכולי. לא היה לנו לומר דבהוציא גט לא תגבה כתובתה אלא אדרבה היה לנו לומר דבהוציאה כתובה לא תגבה וכדמשני רב הוציאה גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת וכו' וס"ל להרמב"ם דהיינו דאיכא בין רב דמשני הוציאה גט גובה עיקר וכולי לשמואל דמוקי לה במקום שכותבין והביא ראייה שלא כתב דרב ס"ל דהטוען אחרי מעשה בית דין לא אמר כלום לא שנא במקום שכותבין ולא שנא במקום שאין כותבין אלא דס"ל דאין כותבין שובר ומשום הכי כי משני הוציאה גט גובה עיקר וכולי תו לא קשיא מידי אבל שמואל ס"ל דבמקום שכותבין לא אמרינן דהטוען אחרי מעש' בית דין לא אמר כלום כי אם במקום שאין כותבין ומש"ה לא בעו למימר דבמקום שכותבין תגבה כתובה בהוצאת גט כי אם היכא שהביאה ראיה שלא כתב דאז הוי מעשה בית דין וכן מצאתי בהדיא דחדושים ספרדי' בפרק הכותב דהכי ס"ל לשמואל כמו שכתבתי לעיל וז"ל החדושים כללא ופסקא דהאי מילתא רב ורבי יוחנן ואביי כולהו ס"ל הטוען אחרי מעשה בית דין לא עשה ולא כלום ואפילו במקום שכותבין כתובה והיינו טעמא דרב דאמר הוציאה גט גובה עיקר אעפ"י שאין הבעל מודה אבל תוספת לא גביא דלאו תנאי בית דין הוא ונאמן לומר פרעתי ושמואל פליג עלייהו ומשום הכי מוקי לה במקום שאין כותבין או במקום שכותבין והביא ראיי' שלא כתב אבל במקום שכותבין ולא הביא ראייה שלא כתב אי מפקא כתובתה גביא ואי לא לא גביא הלכך הלכה כרב דקאי רבי יוחנן כוותיה דהוציא הגט גובה עיקר אפילו אין הבעל מודה ואם הבעל מודה גובה הכל דהלכה כר' יוחנן דכותבין הרי לך בהדיא דטעמא דפלוגתא דרב ושמואל הוא כמו שובר עכ"ל שהבאתי לעיל ועוד מצאתי באותם חידושים פרק ב' דכתובות וז"ל וכתב הרב רבי משה בן מיימון ז"ל שכשאומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא אלא אלמנה נשאתיך ואין שם עדים שיעידו עליה כלל אה בתולה נישאת ואם לא יש לה להשביעו כדין מודה מקצת הטענה והראב"ד השיג עליו דאין כאן שבועת התורה שהרי כפירת שעבוד קרקעות הוא ויש שאומרים דליכא למימר אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעו' כיון שאבד השטר דודאי מתניתין דהכא הוא דשטר כתובה ארכס וכ"ת תנאי כתובה שאני משאר שטרות דאע"ג דלא כתיב כמאן דכתובה דמי הא לא אמרינן אלא במקום שאין כותבין כתובה כדקיי"ל גבי הוציאה גט ואין עמה כתובה שגובה כתובתה ואוקימנא שמואל בפרק הכותב במקום שאין כותבין כתובה והכי הלכתא וכן פסק רבינו חננאל ז"ל לקמן בפרק הכותב כשמואל כו' ודברי הרב ר' משה נכוחים הם דגם הוא פסק כשמואל עכ"ל הרי בהדיא שרבינו משה פסק כשמואל ודס"ל לשמואל דלא אמרינן דהטוען אחרי מעשה בית דין וכו'. כי אם במקום שאין כותבין וכמו כן פסק הרב רבינו יצחק בן מרן ראב"ן מכח סוגיא דריש פ"ק דב"מ ונלאיתי להאריך. אמנם מתוך דברים דלעיל עלה בידנו דרבינו משה מיימון אית ליה דאיתא לדרב המנונא אפילו בתובעת כתובתה מבעל ושהיא נאמנת אפילו להוציא ממנו עיקר כתובה ואם כן פשיטא ופשיטא דנוכל לומר דמהר"ם נמי הכי סבירא ליה ולאפוקי ממה שרצה לומר דכ"ע מודו דלית ליה לדרב המנונא בתובעת כתובתה. ואחרי אשר תרצתי הדרך הפשוט יותר בענין אחר. כי נלע"ד שיש לדקדק מלשון היש מתרצים שהביאו התוספות שאנץ שהרי כתבו וז"ל ויש מתרצים דבנדרים איירי בתובעת כתובתה אבל הכא ברוצה לצאת בלא כתובה עכ"ל. הרי שלא סיימו אבל הכא באין תובעת כתובה דהוה משמע אין תובעת וגם אין מוחלת כתובה אלא סיימו דהכא ברוצה לצאת בלא כתובה. והנה פשוט הוא כביעתא בכותחא שי"ל בין תובעת וצווחת בב"ד כשרוצה לגרשה שיתן לה כתובה ובין אשר אינה תובעת וגם אינה מוחלת וגם פשוט הוא לחלק בין אשה שאינה לא תובעת גם לא מוחלת כתובתה בין כשאמרה בהדיא לא הוא ולא כתובתו בעינא כמו שישנו בנדון אשר אנו עומדים עליו וכאשר כתבתי בכתבי הראשון. וא"כ נוכל לומר דאותו דעת דיש מתרצים אינו חולק על התוס' דפרק האשה שלום (יבמות דף קטז) ואף על גב דמתרצים דבנדרים מיירי בתובעת כתובתה ומתוך התו' דפרק האשה שלום משמע דלית ליה לדרב המנונא בתובעת וא"כ ה"ה דההיא משנה דנדרים לא איירי בתובעת מדפריך מינה לרב המנונא מ"מ נוכל לומר דלאו דווקא מוקמי לההיא דנדרים בתובעת וצווחת בב"ד שיתן לה כתובה כשהוא רוצה לגרשה אלא דוקא בתובעת גט בסתם ואינה מזכרת כתובה כלל וקרו לה תובעת כתובה כיון שמתוך תביעתה יש לה כתובה שהרי אין מוחלת כתובתה ושפיר מקרי תובעת לגבי ההיא דסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד) דמוקמינ' לה ברוצה לצאת בלא כתובה ודכוותה אשכחן פ"ק דשבת (דף ח) גבי הא דפריך מההיא דנתן ערובו בבורו כו'. דמשני דכרמלית מקרי רשות הרבים לגבי רשות היחיד ואע"ג דלאו היינו רה"ר. אלא מאחר שהוא ממוצע בין רה"י לרשות הרבים ויצא מכלל רה"י אף על גב דלכלל רה"ר לא הגיע מ"מ מיקרי רה"ר לגבי רה"י ממש. ה"נ נימא הכא כיון דתובעת סתם ממוצעת בין תובעת בהדיא למוחלת בהדיא אע"ג דלאו היינו תובעת בהדיא מ"מ לגבי מוחלת בהדיא מיקרי תובעת כיון דמסתמא תגבה כתובה מתוך תביעת גט. ועוד יש להביא ראיה מפרק כל הבשר (חולין דף קה) דתמן גרסי' אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא בר אשיון מים ראשונים מצוה אחרונים חובה. מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה ופי' שם רש"י וז"ל לגבי רשות חובה ואע"ג שאין אלא מצוה חשובות הן אצל הרשות ליקרא חובה עכ"ל. ה"נ איכא למימר כה"ג דלהכי דמיא הוא כדפיר' לעיל. ונלע"ד דמוכרח הוא לומר כן מתוך הלשון כמו שדקדקתי לעיל. או נאמר דגם לאותם יש מתרצים מספקא להו אם נאמר דההוא דנדרים מיירי בתובעת בהדיא. וכן ההיא דרב המנונא כדעת רבינו משה מיימון שהבאתי לעיל או אם נאמר דווקא באין תובעת כדעת התוס' דפרק האשה שלום ומשום כך כוללו בתוך דבריה' שני הקצוות שהם תובעת בהדיא או מוחלת בהדיא והמבין יבין וכל מי שירצה לדרוש לשון הדיוט ידקדק בלשון כתבי הראשון כי גם אני תפסתי בלשוני אבל באומרת היא לא הוא ולא כתובתה בעינא כו'. גם תפסתי לשון תובעת כאשר תפסו היש מתרצים כמו שכתבו תוס' משאנ"ץ עוד נלע"ד לדקדק מלשון התוס' דפרק האשה שלום (דף קמז) דהא דאין נאמנת בתובעת כתובתה דהיינו דווקא לענין שתוכל להוציא כתובתה מיד בעלה אבל לענין שתהא מותרת לינשא כולי דמהימנא שהרי כתבו שם התוס' וז"ל וליהימנה מדרב המנונא אור"י דהלכתא כרב המנונא כולי עד וא"ת בסוף פרק הכותב גבי הוציאה גט וכולי עד והיאך יכול לומר כיון שנאמנת לומר גרשתני. וי"ל דבשתובעת כתובתה אין נאמנת לומר אלא דוקא לענין נשואין עכ"ל התוס' דפרק האשה שלום משמע מתוך הלשון דאף בתובעת כתובה נאמנת לענין נישואין מדלא קאמר דבשתובעת כתובתה אינה נאמנת ותו לא אלא ודאי מדסיימי אלא דוקא לענין נישואין ש"מ דנאמנת לינשא אף בתובעת כתובתה. וכ"ת אתא למעוטי דאפילו אינה תובעת לא יהבינן לה כתובה אי אפשר לומר כן דא"כ לא הוה להו למימר דבשתובעת כתובה אינה נאמנת וכו'. אלא הוה להו למימר וי"ל דלענין כתובה אינה נאמנת ותו לא. וכ"ת דתרתי אשמענין חדא דבאינה תובעת אינה נאמנת לענין כתובה כי אם לינשא וחדא דבתובעת אף לינשא אינה נאמנת והכי פירוש וי"ל דכשתובעת כתובתה אינה נאמנת אלא דוקא באין תובעת לענין נישואין דוקא אי אפשר לומר כן דא"כ יצטרך לומר דס"ל מסברא דנפשייהו דאינה תובעה עדיפא מתובעת ואפילו לענין נישואין וא"כ יקשה מה להם לומר אלא דוקא לענין נישואין כו' דאמרת דאתא למעוטי אינה תובעת הכתובה. הלא הקושיא דקשה להו מפ' הכותב (כתובות דף פט) דעלה קיימי לתרוצי איירי בתובעת דס"ל דגריעא מאינה תובעת וא"כ הכי הוה להו למימר וי"ל דההוא דהכותב כיון דבתובעת לא שייך חזקה דרב המנונא וההיא דרב המנונא איירי באין תובעת דס"ל מנפשייהו דעדיפא מתובעת אפי' לענין נישואין כדקאמר אלא ודאי ה"ק דאף על גב דאמרינן דבתובעת אינה נאמנת היינו דוקא לענין כתובה אבל לענין נשואין אפילו בתובעת מהימנא וכי תימא תקשה אכתי מה להם לומר כך נימא דכשתובעת כתובה אינה נאמנת ותו לא. ואולם כי לפי הפשט היה נראה לע"ד שבא ליישב הקושיא שהקשה הוא דמאחר שתירץ כשתובעת כתובתה אינה נאמנת א"כ מאי פריך תלמודא התם וליהימנה מדרב המנונא וכו' נוקמי בתובעת כתובתה ומשום הכי לא מהימנא והוי קטטה בינה לבינו ומשום כך מתרצית דאף על גב דלענין כתובה לא מהימנא לענין נישואין מהימנא והיינו דפריך וליהימנה מדרב המנונא מיהא לענין להתירה לינשא. ואלו במתניתין תנן קטטה בינו לבינה ושלום בעולם הרי אלו לא תנשא וכו'. ואמנם קשיא לי קשיא אחרת אשר לכאורה מחמתה יצטרך לתרץ תירוץ אחר דמינה מתרצינן שתי קושיות. וא"כ הוא הוה קשיא לן מאי פריך תלמודא וליהמנ' מדרב המנונא וכו'. נוקמי כשאמרה גרשני בעלי שלא בפני בעלה דהא לא איתמר דרב המנונא שלא בפניו לכל הפחות להתירה לינשא כשבעלה במדינה אחרת כדמוכח בפרק שני דכתובות (דף כב) ודוחק לומר דלשון קטטה דבינה לבינו יהיה מוכרח שתעמוד בפניו שהרי בכמה מקומות בתלמוד מצינו בינו לבינה שאין רוצה לומר שיהיה הדברים פנים אל פנים כגון דברים שבינו לבינה נאמנת וכגון דברים שבינו לבינה הבעל מפר וכן בפרק בתרא דיומא (דף פו) דברים שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. ועוד דנוכל לומר דמשום הכי קרי ליה קטטה בינו לבינה מאחר שמתוך דברים אנו רואים שהיה לה קטטה עמו. ועל כן היה נראה לתרץ שני הקושיות בענין אחד ולימחותינהו בחדא מחתא דודאי אף כי נאמר דשלא בפניו או בתובעת כתובתה אין נאמנת לאו משום דחזינא בה שום ריעותא שתשקר כלל דאטו כל האומרת גרושה אני שלא בפני בעלה או התובעת כתובתה באומרת גרשתני מוכרח היא שתשקה הלא הרבה אנשים מגרשין את נשותיהן אלא שאין נאמנת להוציא עצמה מכח אשת איש כיון דאיתחזק איסורא דאשת איש אם לא בדאיכא חזקה דרב המנונא. אבל בדלא שייך חזקה דרב המנונא כגון שלא בפניו או בתובעת כתובתה לדעת רבינו יצחק בר' אברהם כדמשמע לכאורה מתוך לשון התשובה שאלה שהשיב וכן מתוך תוס' דנדרים שאני עתיד להעתיק בע"ה אין להוציאה מחזקה דחיישינן שמא משקרא. וא"כ שפיר פריך תלמודא וליהמנ' מדרב המנונא כולי דהאי מאי דאמרי רבנן דהאשה שאמרה מת בעלי תנשא כו' לאו משום דרב המנונא כלל אמרו דפשיטא דבהא לא שייכא כלל אלא טעמא דאחרי שראו מתוך מעשה דשילהי קציר חטים דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה כדפירשו שם התוס' (דף קטז בד"ה באותה שעה) אקילו בה משום עיגונא. וסמכו נמי אחזקה דאשה דייקא ומנסבה ואף ע"ג דחזקת אשה דייקא וכו' נגד חזקת אשת איש ולא הווייא אלא כמו פלגא ופלגא כדמוכח פרק האשה רבה וכן פרק שני דכתובות מ"מ משום טיגונא אקילו בה רבנן. אבל בהיות קטטה בינו לבינה וחזינן בה ריעותא דבעי' לאפוקי נפשה מתחת יד בעלה אז ודאי לא הימנינן לה ולא סמכינ' אחזקה דאשה דייקא וכולי מאחר דאיתרע אותה חזקה והיינו כגון אמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרי להד"ם כדמשני התם דשפיר ידע המקשן דאיכא לאוקומי בכה"ג אלא שדעת המקשה דמאחר דמהימנא מדרב המנונא א"כ תו לא שייך לאוקומי באומרת גרשתי בפני פלוני ופלוני כולי דהא אפילו שיילינהו ואמרי להד"ם ס"ד דמקשן דאפילו הכי לא חזינן בה ריעותא דמשקרא ולעולם יש לה להיות נאמנת ואף על גב דאמרה גרשתני בפני פלוני כולי ואמרי להד"ם איכא למימר דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה כדמוכח בפרק שבועות הדיינים (שבועות דף מא) דתמן גרסינן ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוז דמסיקנ' בך אמר ליה ולא פרעתיך באפי פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרי להד"ם אמר רב ששת הוחזק כפרן אמר ליה רבא כל מילי דלא רמיא עליה דאינשי ואמרי לה לאו אדעתיה ופי' רש"י וז"ל כל מלתא דלא רמיא כגון זה דלא היה לו לומר פרעתי בעדים שלא אמר בשעת הלואה בעדים פרע לי והלכך לא שם על לבו אם בעדים פרעו או שלא בעדים ואומר בעדים פרעתי ולא אדעתי' ואין מוחזק כפרן בכך עכ"ל רש"י הרי לך דמשום דלא היה מוטל עליו לו' בפני מי פורעו שהרי צריך לפורעו בעדים אף כי אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני ואמרי להד"ם מ"מ לא הוחזק כפרן בכך ה"נ ל"ש לדעת המקשן כיון דמהימנא מדרב המנונא א"כ לא ברי עלה לומר בפני מי גרשה אלא גרשתני דווקא. ומשני באומרת גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו כו' כלומר לא דמיא להא דאמרינן בעלמא דמילתא דלא רמיא כו' כגון ההיא עובדא דפרק שבועת הדיינים (שם) דבשלמא התם שייך שפיר לומר דלא רמיא עליה כלל לומר בפני מי פורעו שהרי אין מקום לעדים בפני הפרעון כלל דלענין ממון לא איברי סהדי אלא לשקרי והכא לא שייך שקרי דהא אין צריך לפורעו בעדים אבל הכא באומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני כלומר נתייחדו פלוני ופלוני להיות עדי מסירה ומאחר דהוזקקה זאת האשה לעידי מסירה לפי דבריהם שהרי אין דבר שבערוה פחות משנים ולא יכשר הגט בלא עידי מסירה. ואפילו אליבא דרבי מאיר דאית ליה עידי חתימה כרתי כמו שפירש ר"ת א"כ אי איתא דקושטא קאמרה שפיר הוה רמיא אדעתא אם הם אותם עידי מסירה אם לאו ומתוך כך הוחזקה שקרנותה ולא מהימנינא לה תו שאמרה מת בעלי אבל אי לאו דמוקמינ' לה באומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני וכו' דהוחזקה לטעון שקר אף כי היתה תובעת כתובתה או שהיתה אומרת גרשני בעלי שלא בפניו מ"מ היה לנו להאמינה מטעם חזקה דאשה דייקא וכו'. עם תקנות העיגון כדפי' לעיל. והשתא אתא שפיר דלא הוה סגי ליה לאוקימנא שלא בפניו או בתובעת כתובתה והוצרך על כרחו לאוקומי באומרה גרשתני בפני פלוני ופלוני וכו' ומאחר דהוזקקנו לזה התירוץ גם בלא קושיא דנוקמא דתובעת כתובתה מכח קושיא דנוקמא שלא בפניו כדמשמע לכאורה דאין לתרץ לשון קטטה בינו לבינה משמע בפניו א"כ אין לומר דמשום כך סיימו התוס' לומר אלא דוקא לענין נישואין ליישב הקושיא תוקמי בתובעת כתובתה כו' דא"כ הוה קשיא לתוס' עצמו מה להם לתרץ כך כיון דמוכרח הוא לתרץ תירוץ אחר כדפי' לעיל אמנם צ"ל הך שתלא וטריא היינו לפי שיטת כתבי הראשון אשר כתבתי דע"כ אפילו מאן דאית ליה דשלא בפניו נמי אתמר דרב המנונא דוקא לענין שאם נישאת לא תצא כשבעלה במדינה אחרת או להתירה לינשא כשבעלה באותה מדינה וכן משמע פשט ההלכה פרק שני דכתובות (דף כב) אבל אם נאמר דמאן דאית ליה דרב המנונא שלא בפניו היינו אפילו להתירה לכתחילה לינשא לא שנא כשבעלה באותה מדינה. ולא שנא כשבעלה במדינה אחרת וליישב סוגיא דפרק שני דכתובות (שם) בענין אחר א"כ לא יקשה מאי פריך תלמודא פרק האשה שלום וניהמני מדרב המנונא וכו'. מקמי שלא בפניו דאז לא מהימנא דנוכל לומר דרצה לתרץ אפילו למאן דאמר דאיתמר דרב המנונא שלא בפניו ואם כן לא נוכל לתרץ מה קשה להם לתוספות דפרק האשה שלום לסיים אלא דוקא לענין נישואין כו'. כי אם באופן שתירצתי לעיל דמיישבות מאי פריך תלמודא וליהמני כו' נוקמי בתובעת כתובתה כו' כדפי' לעיל ולכל הפי' נלע"ד לומר דמיישבות תוס' לפי מה שתרצו דבתובעת כתובתה אין נאמנת דלא יקשה להם א"כ מאי פריך תלמודא שלהי נדרים (דף צא) לרב המנונא ממשנה אחרונה נוקמא בתובעת כתובתה דאז לא מהימנא אפי' לרב המנונא וכן הק' ריצב"א בתשובה שהשיב והוצרך לדחוק ולתרץ דהאמת מתרץ התם והוא הדין דהוי מצי למימר הכי אבל תו' אין רוצים לומר זה הדוחק ומש"ה מסיימו' אלא דוקא לענין נישואין כו' כיון דלענין נישואין מהימנ' ליהמני לענין נישואין מדרב המנונא אלא ודאי דלית לחזקה לרב המנונא דאי איתא להך חזקה משום דתובעת כתובתה אין לומר שלא תהיה נאמנת לענין נישואין ופשיטא מדקתני התם השמים ביני לבינך ועשו דרך בקשה דא"כ לא מהימנא לינשא כלל דאי מהימנא לינשא לענין כתובה לא שייך למיתני דרך בקשה לא למאן דמפרש יבקשו שניהם רחמים על הדבר ולא לפי' ר"ח שפי' יעשו סעודה ויתפייסו ואין זה צריך אריכות. ונחזור לענין ראשון דודאי גם מטעם אחר אין לומר דהא דמסיימי התוס' שהבאתי לעיל אלא דוקא לענין נישואין דאתא לאפוקי אפילו אינה תובעת מכתובתה דאם התירו ערוה חמורה מדרב המנונא לא יתירו ממון הקל. וכן מצינו שהקשו ב"ש לב"ה כדתנן פ' האשה שלום (יבמות דף קיז) וחזרו ב"ה להורות כב"ש. אמנם יש לדחות ולומר דהא דחזרו ב"ה לא מטעם הק"ו דאם התירו כו'. אלא מטעם מדרש כתובה ומ"מ אין נרא' לומר כן שהרי לתירוץ אחד מתוס' דהתם פרק האשה שלום (שם) אדרבה לא חזרו ב"ה מטעם מדרש כתובה כי אם מטעם הקושי' ואף כי יש תירוץ אחר שם בתוספות ונוכל לומר דלאותו תירוץ לא חזרו מטעם הקושי' כי אם מטעם מדרש כתובה מכל מקום דוחק הוא לומר שהיו עושים פשט ממה שהם מסופקות אח"כ. ואדרבה נראה שהתוס' ס"ל דסברא הוא יותר לומ' התירוץ דחזרו מטעם הק"ו מלומר התירוץ האחר שהרי תירצו אותו ראשון וזה לשון התוס' וחזרו בית הלל להורות כב"ש תימא דאמרינן פרק האשה שנפלו (כתובות דף פא) גבי ולימא ליה אח אני יורש כו' עד ומאי קושיא דלמא אפילו ב"ה נינהו דהודו להם וי"ל דבית הלל לא חזרו בהם מטעם מדרש כתובה אלא מטעם קושיא אי נמי דיחוי בעלמא הוא דמוקי לה כב"ש ולמסקנא דהתם אתי שפיר כב"ה עכ"ל הרי לך שתירצו בפשיטות דמטעם קושיא חזרו ב"ה. ועוד נלע"ד להוכיח ולדון הק"ו דאם התירו ערוה חמורה וכו' דאפי' תאמר דב"ה לא חזרו מטעם הק"ו שהקשה להם ב"ש פרק האשה שלום (יבמות דף קיז) מ"מ בהאי ק"ו דאומרת גירשתני כ"ע מודו דאית לן למימר דע"כ לא פליגי ב"ה על הק"ו דב"ש אלא דוקא התם כדקתני טעמא אמרו להם ב"ה מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיהם ופיר' שם רש"י וז"ל דרחמנא אמר על פי שני עדים ולגבי נישואין דידה אקילו בה רבנן משום עיגונא עכ"ל רש"י הרי לך דטעמא דב"ה דהתם היינו משום דכיון דאינה נאמנת מן הדין לומר מת בעלי להוציא עצמה מחזקת אשת איש אי לאו משום עיגונא וכדפי' התוס' גבי מעשה דשילהי קציר חטים א"כ לענין כתובה דלא שייך עיגונא אין לה להיות נאמנת וכדחזינא שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה אבל גבי האומרת לבעלה גירשתני דלא שייך עיגונא ונאמנת מדינא דאורייתא מטעם חזקה דאין אשה מעיזה וכו'. פשיטא שיש לדון האי ק"ו דאם התירו ואפילו ב"ה לא נחלקו מעולם על זה וזה ברור לפי הנלע"ד ועוד נלע"ד דיש להביא ראיה דע"כ יש לה כתובה אומרת לבעלה גירשתני שהרי בשילהי נדרים (דף צא) תנן בראשונ' היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלת כתובתה האומרת טמאה אני לך וכו'. ואיבעיא לן בגמרא האומרת לבעלה גירשתני מהו. ופשוט רב המנונא ממשנה ראשונה דמהימנא ואפי' למשנה אחרונה דלא מהימנא התם הוא דלא ידע בה כו' א"כ משמע בהדיא דאי הוה ידע בה לא הוה פליגא משנה אחרונה לראשונה דאומרת דיוצאות ונוטלות כתובתן א"כ בכל מילי דידע בה ואיכא חזקה דרב המנונא פשיטא דנאמנת אפי' להוציא כתובה מלבד תובעת כתובתה דאז אין נאמנת לענין כתובה לדעת התוס' דפרק האשה שלום (יבמות דף קיז) ואפילו למשנה ראשונ' לא היתה נאמנת היכא שהיתה תובעת כתובתה לדעת התו' ואולם כי רצה להוכיח מכח הקושיא שהקשה בפרק האשה שלום דאף כי מהימנא לינשא מדרב המנונא מ"מ אין לה כתובה ואפילו לא תבעה כתובתה חוץ ממחילה וחוץ מכבודו אין נלע"ד וכדהוכחתי לפי הנלע"ד גם הקושיא תירצתי לעיל תירוץ מספיק לפי הנלע"ד. ונחזור לענין ראשון מאחר שהוכחתי שגם התו' דפרק האשה שלום מודו דאפילו תובעת נאמנת לינשא א"כ מתוקן שפיר כפשטי' דעת דיש מתרצים שהבאתי מתוס' שאנ"ץ דאוקמי ההיא דנדרים (דף צא) בתובעת אפילו כדעת התוספות דפרק האשה שלם דגם לפי' התוספ' דפרק האשה שלום מצי לאוקומי ההיא דנדרים בתובעת כתובתה והא דמשמע התם דאי הוה קים ליה הוה מהימנא מדר' המנונא היינו לינשא וכדכתבתי לטיל. וההיא ת"ש דמהר"ם נמי שפיר מתוקמא בתובעת ואפ"ה מן הדין יש להאמינה לינשא מדרב המנונא אי לאו משום דהאידנא נשים פרוצות וחיישינן שמה עיניה נתנה באחר ויסבור כדעת התוס' דפרק האשה שלום ואע"ג דלכאורה משמע דריצב"א ס"ל דבתובעת אינה נאמנת אפילו לינשא מלשון התשובה שהשיב מ"מ מאי חזית דס"ל למהר"ם כריצב"א נימא דס"ל כדעת התו' דפרק האשה שלום שהבאתי ואחרי אשר תירצתי מה שהקשה עלי אמרתי לכתוב מאי דקשה לי על דבריו בהדא מלתא דקיימין עלה על אשר כתב וז"ל. ועוד דע"כ צריך לומר לרב המנונא כשבא להתירה לינשא והיא אומרת גרשתני אף על גב דנאמנת להתירה לינשא אין נותנין לה כתובה עכ"ל. וכבר הוכחתי לעיל דאי איפשר לומר כך כדמוכח פרק האשה שלום וכן בשילהי נדרים ועל אשר כתב דהסבר' נכונה דיש לנו חזקה דאוקי ממונא בחזקת מריה נגד חזקה דרב המנונא. ידוע הוא כי כמה חזקות יש בתלמיד אשר מחמתם מוציאים ממון כגון חזקה דר"ל פ"ק דב"ב (דף ה) וחזקה דאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעשה בגדול בפ"ב דכתובות (דף יט) וכהנה רבות ולא אמר דחזקה דאוקי ממונא בחזקת מריה תעמוד מנגד והטעם נכון למבין כי אין לומר אוקי ממונא בחזקת מריה אלא כנגד חזקה דאתיא ממילא כגון חזקת הגוף אבל היכא שהחזקה באה מחמת טעם כגון חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו או חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו דפרק המדיר (כתובות דף עה) פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כנגדו שהרי בהיות החזקה ההיא אמיתית אין חזקת ממון כלום דא"כ הוא דלא פורעו שהרי בתוך זמנו הוא נמצא זה מחזיק בממון שלא כדין וכן כולם. אבל במקום חזקת הגוף פשיטא דחזקת ממון מהני כנגד חזקת הגוף כגון אוקי בחזקת בתולה שהרי נולדה בתולה ואע"ג דבעולה לפנינו אין אלא מטעם דאין לנו לבדות הנולד וההשתנות אלא משעת ראותינו אותו וכדילפינן לה פ"ק דחולין (דף י') מדכתיב ויצא הכהן מן הבית וכו' ומשום כך דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה. דכ"כ אין לנו לבדות ההשתנות ממון מיד בעליו כי אם באשר יוכרח אבל כנגד חזקות התלויה בסברא דקים להו לרבנן דהכי הוא פשיטא דלא תעמוד חזקת ממון כדפי' לעיל וראיה יש מפרק המדיר ונלאיתי להאריך. ועל אשר הקשה מאי פריך תלמודא פרק האשה שלום (דף עה) ונהימנה מדרב המנונא וכו' נוקמי בתובעת כתובתה לפי דעת התוס' שתירצו דבתובעת אינה נאמנת ועל זה סיים וז"ל אלא ודאי צ"ל דכשאומרת גרשתני כדי לינשא אין תובעת כתובה דיודעת שפיר דאין לה כתובה אם יכפור עכ"ל. ולפי דבריו צ"ל דהאומרת גרשתני אין לה כתובה ואפילו אינה תובעת דאי בתובעת אפילו לינשא נאמנת לפי דבריו דאל"כ אין בקושייתו ממש דנוכל לומר דפריך תלמודא ונהימנה להנשא מדרב המנונא כדתירצתי לעיל אלא ע"כ אפילו באין תובעת קאמר דלית לה כתובה וחוץ מכבודו אי אפשר לומר כן כדהוכחתי לעיל מפרק האשה שלום ומשילהי נדרים ועוד שהרי הלכה רווחת בתו' שילהי נדרים דיש לה כתובה שהרי כתבו שם תוס' וז"ל פסק ר"י דהלכה כרב המנונא שהרי בכמה מקומות בתלמוד מביא דבריו וכו' עד ויש ללמוד על אשה שטוענת שבעלה אין יכול להתקשות או אומרת אין בקי בדרך הארץ דנאמנת דבדבר שיש לו לבעל לידע אין מעיזה פניה בפני' ויוציא ויתן כתובה. ולא מבעיא אם באה מחמת טענת כו' אבל אם צועקת כשבא לגרשה שיתן לה כתובה אין נאמנת דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר דהכי נמי מפרש בההיא דרב המנונא דאם אמר גרשתני ותנו לי כתובה דאין נאמנת אף לינשא כדאמרינן בההיא דהאשה שאמרה מת בעלי תנשא וכתובה נמי גביא מת בעלי ותנו לי כתובתי אין נאמנת לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה עכ"ל התוספות הרי לך בהדיא דכשאינה תובעת דנאמנת אף לענין כתובה ולא כמו שכתב ח"מ. ואחרי אשר ראייתו היתה מכח התלמיד דמאי פריך וליהמניה וכו'. ותירוצו אי אפשר לעמוד לפי דעת התוס' דשלהי נדרים. אומר אני דכאשר יוכרח לתרץ לפי דעת התוס' דנדרים נתרץ כן לכ"ע. וע"כ נלע"ד לתרץ כדתרצתי לעיל ועוד קשה על מה שתירץ דמשום הכי לא בעי לאוקמי בתובעת כתובתה דכשאומרת גרשתני להנשא אין תובעת כתובתה דיודע' שפיר דאין לו כתובה אם יכפור עכ"ל שהרי השיב ריצב"א ומייתי לה במרדכי בתשובת השייכות לסדר נשים על אשה שטוענת על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד דמאחר שתובעת כתובתה דאין נאמנת ועל זה כתב וז"ל וההיא דנדרים דמשמע דאי הוה קים ליה הוה מהימנא אפילו למשנה אחרונה באין תובעת והא דאצטריך לשנויי התם דלא קים ליה אע"ג דאי הוה קים ליה נמי הוה מצי לשנויי בתובעת כתובתה האמת מתרץ דלא קים ליה ומותיקמא אף באין תובעת עכ"ל ריצב"א. ואם כדבריו דמוכרח הוא לומר דלעולם לא תתבע כתובה כשרוצה לינשא מה מקשה ריצב"א דהוה מצי לשנויי בתובעת כתובתה והוצרך לתרץ דהאמת מתרץ כו'. אלא על כרחך ההיא דנדרים מיירי בתובעת גט כדקתני התם בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובתה וכו' מדקתני יוצאות וכו'. א"כ היא תובעת גט ועלה קתני חזרו לומר טמאה אני לך וכו'. השמים ביני לבינך וכו' ועוד פשיטא מדקתני יעשו דרך בקשה א"כ תובעת ממנו גט דאי לא תימא הכי מה שייך לשון בקשה לענין כתובה לא למאן דמפרש יעשו סעודה ויתפייסו ולא למ"ד יבקשו שניהם רחמים ולא לפירוש רש"י שפירש פרק ב"ש (יבמות דף קיב) יבקשו ממנו שיתנהג עמה כראוי. עוד כתב וז"ל ואין להקשות לפירוש זה מאי פריך תלמודא פרק בתרא דנדרים (דף צא) לרב המנונא ממשנה אחרונה דקאמר השמים בני לבינך דאין נאמנת לוקמי בתובעת כתובה ומשום הכי אין נאמנת נראה דפריך אליבא דשמואל דס"ל אליבא דשמואל בסוף המגרש (גיטין דף פט) גבי פשטה וקבלה קדושין משני דקדושי שני אינה כלום ואפילו באין תובעת כתוב' כדמשמע הלשון משום דפשטה וקבלה בלא דבר אחר וגם מדלא מחלק תלמודא דהא דקאמר שמואל הוי אם תובעת כתובתה א"כ אותו משנה אחרונה דנדרים דאין נאמנת הוי אפילו באין תובעת דא"כ הוה קשה ממשנה אחרונה דנדרים וא"כ אליבא דשמואל פריך לרב המנונא דשמואל ס"ל כרב המנונא כו' עכ"ל. לא הבנתי דעתו לא בקושיא ולא בתירוץ. הקושיא לא הבנתי דמה לי להקשות הקושיא שהקשה כבר ריצב"א בת"ש כדכתבתי לעיל. וגם ריב"א לא תירץ הקושיא כמו שתירן הוא. גם על תירוצו קשי' לי טובא חדא דאי איתא דמכח שמואל פריך א"כ ה"ל לאקשוי' משמואל לרב המנונא. ומה לישאל הקושיא מכח דמתני' דנדרים מאחר דמתני' איכא לאוקומי בתובעת כתובתה ומש"ה לא מהימנא ועוד דהא ע"כ המקשן שמקשה שם השמים ביני לבינך דמשנה אחרונ' תיהוי תיובתא דרב המנונא כו' ע"כ צ"ל או דס"ד דבאין נזקק עמי מיירי מתני' כמו שפי' רש"י או דס"ד דאפי' יורה כחץ נמי ידע דאי הוה ידע דבאין יורה כחץ לא קים ליה ודאי ובא לאוקומי מתני' דנדרים באין יורה כחץ א"כ מאי פריך לרב המנונא הלא במילתא דרב המנונא איכא בהדיא דבמלתא דלא ידע איירי כגון באומרת טמאה אני לך דלא מהימנא כדגרס' לעיל מינה אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך דמשנה ראשונה ואפי' למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דלא ידע וכו'. וא"כ מאי פריך לרב המנונא משמואל הא לא דמי כלל דרב המנונא איירי בפניו כגון אומרת לבעלה גרשתני ושמואל איירי שלא בפניו כגון פשט' וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה וכדאיתא בהדיא בסוף פרק המגרש דגרס תמן ואידך ה"מ בפניו אבל שלא בפניו מעיזה וא"כ אמאי הוצרך לאקומי באין יורה כחץ לוקמי באין נזקק עמי ובתובעת כתובתה. ואפילו הכי לא יקשה משמואל דאמר דלא מהימנא אפילו אין תובעת דהתם הוי שלא בפניו והכא בפניו. סוף דבריו בזה לא הבנתי דעתו כלל ולא מסיקנא מיניה אפילו כמו דמסיק תעלא מבי כרבא אמנם ידעתי כי הדבר תלוי בחסרוני. ועל מה שכתב להוכיח מכח הגירס' דפרק קמא דב"מ דס"ל לתוספת שאנ"ץ דלא מהימנא מדרב המנונא בתובעת לא חשתי להאריך בזה דאף אם היה בדבריו שסבור רבינו שמשון משאנ"ץ דליתא לדרב המנונא בתובעת כתובה אפילו הכי אין מוכרח שיסברו היש מתרצי' כרבינו שמשון משאנ"ץ אלא כמו רבינו משה מיימון כדכתבתי לעיל ואעפ"י שהביאם רבינו שמשון בתוספת הלא גם הוא סותר את דעתם. וכ"ת היה לו לסתור דעתם מכח מה שאומרים דההיא דנדרים איירי בתובעת וא"כ מוכרח הוא דרב המנונא איירי בהכי מדפריך לה מינה. ולדעת רבינו שמשון אין כן דהא דרב המנונא איירי בתובעת אין זה קושיא כלל דאף כי היו סותרים רבי' שמשון מתוך כך לא היה דעתם סתור אלא ממה שאומר דההיא דנדרים איירי בתובעת כתובה אבל לעולם הייתי יכול להעמיד פירושם ולומר דהך דר' אמי מיירי במוחלת בהדיא כמו שתירצו הם דהכא מיירי ברוצה לצאת בלא כתובה וההיא דנדרי' הוה מוקמינן לה באין לא תבעה ולא מוחלת ולא הייתי צריך לפי' אחר לכך הקשה עליהם מדקאמר אף בזו יוציא כולי. ועוקר דבריהם מכל וכל והוצרכנו מתוך כך לפי' אחר. ועוד כי גם דעת דיש מתרצים יש להשוות לדעת התוספות דפרק האשה שלום ודפ"ק דב"מ כמו שכתבתי לעיל בשני פנים. וגם הגמרא שהביאו מפ"ק דב"מ אפשר דס"ל כתירוץ שתירוץ בתוספות דהכא מיירי בשיש קטטה בינה לבינו וכו'. והוא הקשה על זה דא"כ מאי דוחקייהו דתוספות והגיה להעמיד דברי רבי יוחנן אפי' במקום שכותבים כתובה וכו' אלא משום דסברא הוא דרבי יוחנן דאמר סתמא למלתיה בכל ענין איירי. וחוץ מכבודו אין נלע"ד שיהא הפשט כך אלא שנלאיתי להאריך שאין זה לא מעלה ולא מוריד כדכתבתי לעיל. ולפי שטתו דס"ל דכ"ע מודו דליתיה לדרב המנונא בתובעת כתובה הוקשה לו דעת דיש מתרצים ובתוספות דפרק אעפ"י ועל זה כתב וז"ל ואין לומר וא"כ מאי קאמרי תוספו' שאנ"ץ וגם המרדכי בשלהי פרק הבא על יבמתו וגם התו' דפרק אעפ"י גבי מורדת דמוקי ההיא דנדרים בתובעת כתובת' כו' עד נ"ל דהתוס' וגם המרדכי מיישבים לפי' ר' אמי בפרק הבע"י היא אמרה מיניה והוא אמר מינה וקשה לו הכי דמי דאי לאחר י' שנים וכו'. ומשום הכי מוכרח לתרץ כמו יש מתרצים דמיירי ההיא דנדרים בתובעת כתובתה ליישב הקושיא דקשה לר' אמי מכח מתניתין דנדרים אבל רב המנונא ס"ל דמתניתין איירי באין תובעת כתובתה ולא חש לדברי רבי אמי עכ"ל. על אשר הקשה מדעת דיש מתרצים והמרדכי פשיטא שיש לומר דס"ל כרבינו משה מיימון וכדתירצתי לעיל וגם על תוס' דפרק אעפ"י נלע"ד כי אין לפקפק כלל הלא לשון התוספות פרק אעפ"י כך הוא אבל אמרה מאיס עלאי לא כייפינן לה פי' הקונ' וכולי עד ויש מפרשים דכופין אותו להוציא ואין נראה לר"ת דניחוש שמא נתנה עיניה באחר כי ההיא דתנן פרק בתרא דנדרים גבי ג' נשים יוצאות ונוטלת כתובה ויש לדחות דהתם נוטלות כתובה דווקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא יוציאנה בלא כתובה עכ"ל התוספ' וכי בשביל שתירצו התוספו' דההיא דנדרים איירי בנוטלות כתובה יוכרח לאוקומי בתובעת אפילו כי אין תובעת מ"מ אין מוחלת. ומשום כך מתרצות התוס' דאיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא גבי אמרה מאיס עלאי היא קא צווחא כי כרוכיא לא הוא ולא כתובתו בעינא כמו שכתבו התוספות אבל הכא יוציאנה בלא כתובה כו' ומשום כך מתרצות דליכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר דאי לא דקושטא קא אמרה לא היתה מחלה לכתובתה. ומה שלא חלק זה החילוק היחל לפרש ולומר דסוגיא דפרק הבא על יבמתו דמייתי לדר' אמי הוייא דלא כהלכתא לפי דעת דיש מתרצים והתוספת דפרק אעפ"י ועל זה תמהתי מאד על דבריו כי נלע"ד דפשוט הוא מלשון התלמוד דהכי הלכתא מדקאמר התם הוא אומר מינה והיא אמרה מיני' א"ר אמי וכו' והרי מוכיח דלשון דבעלי התלמוד כך אמרו כשיארע כך שכל אחד תולה בחברו הדין הוא כמו שאמר רבי אמי דדברים שבינה לבינו נאמנת וכו'. דאי בעלי התלמוד לא עבדי מסקנא ממילת' דר' אמי הכי הוה ליה למימר התם א"ר אמי הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה דברים שבינו לבינה כו'. ולא יהיה אלא שאמורא אחד מביא דברי רבי אמי והיה מביאו התלמוד באחת מן הסוגיות ולא היה מזכיר שם דברי החולק עליו היה לנו לפסוק כמותו כדאשכחן בכמה דוכתין שמתוך כך הכריעו הפוסקים כמה פסקים וכ"ש כאשר מביאו סתם התלמוד ואין זה צריך אריכות לפי ע"ד. עוד כתב וז"ל וצריך לומר על כרחך צריך לומר דרב המנונא איירי באין תובעת כתובתה מכח שמואל דפסקינן כוותיה דקאמר שלהי פרק המגרש (גיטין דף פט) גבי פשטה וקבלה קדושין מאחר ומפיק שם שאם יתברר דקדושין הראשונים קדושין מעליא אין צריכה גט משני. וס"ד דבתובעת כתובתה דווקא אמרינן שמא עיניה נתנה באחר אבל בלא תבעה לא א"כ בזאת האש' שפשטה וקבלה הקדושין ולא תבעה שום כתובה א"כ היכי קאמר שמואל אין צריכה גט והא אין לחוש שמא עיניה נתנה באחר גם בהא אזל לשיטתיה דלעיל אשר אין מחלק בין אין תובעת גם אין מוחלת למוחלת בהדיא ורוצה להפסיד כתובה דהא ההיא שפשטה ידה וקבלה קדושין אף כי רצה לומר דאיירי באינה תובעת מ"מ אין מוחלת ומש"ה אומר שמואל דאין צריכה גט מפני כיון דהוי נמי שלא בפנינו אבל לעולם אימא לך דלפי דעת דיש מתרצים אפילו אליבא דשמואל היכא דרוצה לצאת בלא כתובה ומוחלת דבהא ליכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר ומהימנא. וכן כתבו התוס' שאנ"ץ בשם היש מתרצים דההי' דר' אמי מיירי ברוצה לצאת בלא כתובה הרי שפירש בהדיא שמוחלת כתוב' בהדיא. עוד כתב וז"ל וגם אמימר דאמר פרק אעפ"י (כתובות דף סג) גבי מאיס עלאי דכופין ומחלקות תו' ג"כ לשום מתניתין בתובעת כתובתה. נאמר דסבירא ליה כרבי אמי כולי עכ"ל נראה לעניי' דעתי דהתו' דפרק אעפ"י אין אומרות דמתניתין דנדרים איירי בתובעת אלא בנוטלות כתובה ומוקמינן לה לאפוקי מוחלת כמו ההיא דאומרת מאיס עלאי דבמוחלת איירי וכדכתבתי לעיל ועל מה שתרץ ורוצה לומר דהתוס' דפרק אעפ"י אוקמי אמימר כר' אמי ודלא כהלכתא לפי שיטתו דבעי למימר דפליג על רב המנונא תמהני מאד על זה כי פשוט הוא לפי הנלע"ד דהתו' דפרק אעפ"י לא רצו לאוקומי אמימר דלא כהלכתא דכ"ע מודו דהלכת' כאמימר כדמסיק תלמודא דפרק אעפ"י (שם) הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא ונפיק מיניה רבי חייא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא היא ותדע דכן הוא דפשיטא להו לתו' דפרק אעפ"י דהלכתא כאמימר דאי לא תימא הכי יקשה לך מה מקשה התוס' על דברי אמימר מההיא דפרק המגרש (גיטין דף פח) דתנן גט המעוש' בידי כותים פסול שלא תהא אשה תולה עצמה בגוים ומפקעת עצמה מיד בעלה ואי אומרת מאיס עלאי כופין מה הועילו לו חכמים בתקנת' הלא מכח מתניתין דפרק המגרש לא מצו לאקשויי התם דהא טעמא דשלא תהא אשה תולה כו' לא קאי התם אלא רב משרשי' הוא דקאמר לה ואסיק הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא משום דלאו בני עשויי נינהו ואם כן ע"כ צ"ל דפשיטא להו להתוספות דהלכה כאמימר דאלת"ה מאי היה מקשה נימא דרב משרשיא ס"ל כמר זוטרא דפליג על אמימר ואמר דבעינן למיתב תותיה דהא גם כן הוא הוצרך לומר דפליג אמימר אדשמואל ורב המנונא וכ"ש שנוכל לומר דפליגא טעמא דרב משרשיא דהא בדותא היא כדמסיק התם אלא ע"כ נ"ל דפשיטא להו לתו' דהלכה כאמימר וכדפי' לעיל ומשום הכי מקשה ארב משרשיא כיון דסוגיא דפרק המגרש הוה חיישא לשמא תתלה עצמה בגוי' אי לאו דקשיא ליה לתלמודא אי הכי שלא כדין אמאי אפילו ריח הגט אין בו כדפריך התם.
ועל אשר כתבתי בכתבי הראשון וז"ל ועוד על כרחך הא דקאמר רבה דלא מהימנא היינו דווקא בתובעת כתובה וכו' עד היכא קאמר רבה דלא מהימנ' נהימנה במגו דמאיס עלאי עכ"ל כתבי הראשון ועל זה כתב הוא וז"ל וזה איני מבין מה קשה לו לרבה דהא דקאמר רבה דלא מהימנא הוי על לא גרשתיך ולא הוי מגו כו' אמת כי בראותי דבריו עיינתי בגמרות אחרות בשילהי נדרים והאמת כי באותם גמרות לא גרסינן במלתיה דרבה כמו בגרסא שהיתה לפני כי בגמר' שהיתה לפני ג"כ יש אמר ליה רבה אדרבה ממשנה אחרונה דלא מהימנה וכו' אבל בשאר גמרות לא גרסינן אמר ליה רבה אדרבה ממשנ' אחרונ' דלא מהימנ' וכו' אלא גרסי' אמר ליה רבה אפילו למשנה ראשונ' דקתני דמהימנ' התם הוא וכולי. אמנם בכל הגמרות גרסי' בעו מיניה מרב המנונא כולי ת"ש ממשנה ראשונה דקתני מהימנא ואפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא וכולי התם הוא וכולי וכמו שהוכחתי לפי גרסתו ממלתיה דרבה יש להוכיח ממלתיה דרב המנונא גם לשאר גרסות והמבין יבין כי אין ויכוח בשמות. ועל מה שכתבתי דלשון בפניו אין מוכיח דלישתמע בפניו ממש ועל זה הביא הוא ראייה מפ"ק דגיטין לא ידעתי אי אישתי' קאמר או אשקיין קאמר. ועל אשר הקשה התוספת דפרק האשה שלום (יבמות דף קיו) וז"ל באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי וכו' משום דחזו דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה. וא"ת ולמה לא מהימנא לה במגו שהיתה יכולה לומר גרשני בעלי למ"ד בפ"ב דכתובות (דף כב) דאתמר רב המנונא אפילו שלא בפניו עכ"ל התוספ' והקשיתי בכתבי הראשון מאי מגו איכא הלא ע"כ אפילו למ"ד דאתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו היינו דווקא לענין שאם נשאת לא תצא כדמוכח בפ"ב דכתובות והבאתיו בכתבי הראשון ותוכן דבריו לתרץ זאת הקושיא דע"כ קודם מעשה שהיתה לא היתה נאמנת אפילו דיעבד דאם היתה נאמנת דיעבד א"כ ע"כ לא היינו מחזיקים אותה בחזקת משקרות או אומרת בדדמי דא"כ לא היו מאמינים אותה אפי' דיעבד אלא היינו צריכים לומר דרבנן החמירו עליה משום חומרא בעלמא שלא לינשא לכתחלה ולא משום שנחזיקנה בחזקת משקרת ומדקאמר דמתוך מעשה שהיה ששלחו ומצאו כדבריה אמרו שהאשה שאמרה מת בעלי תנשא וכולי משמע דמשום שראו שאין משקרות אמרו כך אבל עד עכשיו היו סבורים שהיו משקרות וא"כ ע"כ קודם מעשה שהיה אפילו בדיעבד לא היתה נאמנת. ומש"ה הקשה תו' אמאי לא היתה נאמנת לכל הפחות בדיעבד למ"ד בפ"ב דכתובות וכו' ע"כ תוכן דבריו. וקשה לי בגבייהו וכי יעלה על הדעת דמשום מעשה שהיה שאירע שמצאו כדבריה דמתוך כך הוחזקו כל הנשים לומר אמת באמרה מת בעלי וכי קודם מעשה היו סבורים חכמים שלא תהא אשה אחת מאלף אומרת אמת באמר' מת בעלי חלילה לרבותינו חכמי ישראל שהיו באותן הדורות לטעות בזה ואפילו קודם מעשה שהיה דשלפי קציר חטים דבלא מעשה שהיה ידוע היה שהרבה מן האומרות מת בעלי אומרות אמת דסוף אדם למות אלא שחששו חכמים כ"כ להרבה נשים המשקרות לומר מת בעלי כדי דתלקחן לגוברין וא"כ מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם טעם להתיר אשה שהיא בחזקת אשת איש שמצאו האשה אחת אמרה כך באמת וכי משום שאשה זו הוחזק' שאמרה כך באמת כל הנשים הוחזקו אלא ע"כ כך צריך לומר פשט ההלכה דודאי קודם מעשה שהיה לא רצו חכמים לסמוך אחזקה דאשה דייקא ומנסבא מפני שחשו לכמה נשים המשקרות לומר מת בעלי באשר אינו כך ואלו היה ידוע להם דאיכא עיגונא טפי במה שלא היו מאמינים אותם היו מאמיני' אותם וסומכין אחזק' דאשה דייקא ומנסבא כדאשכחן בכמה דוכתין דהרבה חשו רבנן לעיגונא. אבל קודם מעשה שהיה היו סבורים שבהיות הדבר אמת תוכל האש' בקל להביא עדים בדבר דמסתמא כאשר ראתה מיתתו גם אחרים ראו וידעו ויעידו בדבר אבל אחר מעשה שהיה שהלכו שמה עשרה בני אדם והיו רבים מצויים שם גם היה המקום קרוב כדמוכח שם ואפילו הכי כאשר אמרה מת בעלי לא היו עדים בדבר ולא ראו בני אדם במיתתו כי אם בשלוח ב"ד אחריו ומצאהו מת והכירהו בפרצוף פנים אז ידעו חכמים דאיכא עיגונא טפי במה שלא היו מאמיני' אותה ושהרבה פעמים יארע שימות הבעל ולא תוכל האשה להביא ראייה בדבר ומשום עיגונא אקילו בה רבנן ואמרו דהאשה שאמר' מת בעלי תנשא וכולי וסמכו אחזקה דאשה דייקא ומנסבא וא"כ היאך נוכיח דמדסמכו אמעשה שהיה דע"כ משום שראו שאומרת אמת הוא א"א לומר כן כדהוכחתי לעיל לפי ע"ד ועל אשר תירצתי בכתבי הראשון דלמ"ד דאתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו דהיינו באותה מדינה להתירה להנשא לכתחלה ובמדינה אחרת לענין שאם נשא' לא תצא ומתוך כך מה מקשה התוספות דפרק האשה שלום וכתב הוא וז"ל ומנלן לתלמודא לשום מחלוקת כל כך רחוקה תאמר דמאן דמתני ארישא ס"ל דמתניתין איירי באותה מדינה ובדיעבד אינה מעיזה אבל במדינה אחרת אפילו בדיעבד מעיזה. ומאן דמתני לה אסיפא ס"ל דאפי' באותה מדינה אינה מעיזה עכ"ל. אמרתי להקדים הקדמה אחת ואחרי' תתיישב קושייתו. וזהו כי נלע"ד דע"כ צ"ל אפילו מאן דמתני לה ארישא ס"ל דלא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה להנשא אף על פי שלא נשאת לא תצא מהיתרא הראשון שהרי גרסינן שם בפרק ב' דכתובות מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא והקשו שם התוספות וזה לשונו. ואם תאמר מנלן דילמא אסיפא לא מצי קאי דאפילו באו עדים ואח"כ נישאת לא תצא ולמאי דמפרש בסמוך לא נשאת נשאת ממש אתי שפיר עכ"ל התו' ואי אמרת בשלמא דס"ל לתוס' דס"ל לתלמודא דאפילו מאן דמתני לה ארישא ס"ל דלא נשאת נשאת ממש היינו דמתרצי' תוס' דאתי שפיר דלא יקשה דילמא דאסיפא לא מצי קאי דאפילו באו עדים כו'. דלכל הפחות אם באו עדים שנשבית קודם שהתירוה לינשא הרי זו לא תינשא דאלת"ה במאי מיתוקם הא דקתני ואם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת. אלא אי אמרת מאן דמתני לה ארישא לא ס"ל דלא נשאת נשאת ממש אלא ס"ל דנשאת דוקא משמע. א"כ יקשה מה מתרצות התוס' דלעולם אימא דאסיפא לא מצי קאי משום דנשאת דוקא משמ' ואלו בסיפא אפילו באו עדים קודם שנשאת אלא שכבר היתירוה לינשא לא תצא מהיתירה הראשון אלא ע"כ צ"ל דאפילו מאן דמתני לה ארישא ס"ל דלא נשאת נשאת ממש וא"כ מתרצות תוס' שפיר כדפי' לעיל ואחרי שכן הוא יש לתמוה אמאי לא אמרינן אנן נחתינן לה ואנן מסלקינן לה מאחר שבאו עדים קודם שנשאת ואפילו בשכבר התירוה לינשא אמאי לא תצא מהיתירה הראשון דפשיטא דלא שייך כאן דזילותא דבי דינא מכמה טעמים אלא נלע"ד דהטעם הוא דמן הדין היה לנו לומר שתהא אשה נאמנת לומר מת בעלי מידי דהוה אנדה דנאמנת על עצמה כדילפינן לה מוספרה לה. ואע"ג דהוי דבר שבערוה ואין פחות משנים אי לאו משום דאיתחזק איסורא דא"א וכן הדעת מכרעת דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דוקא היכא שבשעת שמעיד עליה עד אחד להתירה היא בחזקת איסור ערוה דאז ודאי אמרינן דלאו כל כמיניה דעד לאפוקי מחזקת איסור כיון דאין פחות משנים. ועוד כיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה מה התם להוציא ממון מחזקת' אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר וכן מוכח ריש ס"ק דגיטין (דף ב) דפריך ולרבה דאומר לפי שאין בקיאין לשמה לבעי תרי מידי דהוה בכל עדיות שבתורה. ומשני עד אחד נאמן באיסורין. ופריך עלה אימ' דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דאי לאו דאיתחזק איסורא דא"א לא הוי אמרינן הוי דבר שבערוה כו'. וכ"ת הא ע"כ לענין דבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא אין פחות מבשנים שהרי כתבו שם התוס' וז"ל הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים הא דנקט דבר שבערוה אומר ר"י משום דבהאשה רבה בשאר איסורים כמו טבל הקדשות וקונמות מספקא לן אי מהימן אפילו אי איתחזק איסורא ולא בידו אי לאו וא"ת ואי עד אחד נאמן באיסורין אפילו אי איתחזק ולא בידו אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה. וי"ל דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה עכ"ל התוספות משמע דאי נדה חשיב כמו דבר שבערוה לא הוה מהימנה ואלו לעיל מינה כתבו התו' וז"ל. וא"ת ומנלן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן לה מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב) וספרה לה לעצמה. וא"ת אפילו איתחזק איסורא נמי. וי"ל דאין בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברה ז' טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא עכ"ל התוס'. א"כ הוה משמע דנדה לא חשיבא איתחזק איסורא וא"כ הוה קשיא לו לפי מה שהוכחתי לעיל דלא אמרינן אין דבר שבערוה וכו'. כי אם היכא דאיתחזק איסור' מאי מתרצות התו' דלמ"ד דאפילו בשטר אירוסין דלאו ערוה דעד אחד נאמן אפילו איתחזק איסורא ולאו בידו דאצטריך וספרה לה כי היכא דלא נילף נדה מאיסור ערוה הלא גם באיסור אמרינן דמהימן היכא דלא אתחזק איסורא ונדה לא חשיבא איתחזק איסורא וא"כ יקשה אמאי אצטריך וספרה לה. נלע"ד דהא מתרצים התוס' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה כו'. ולא איתחזק איסורא כו'. דהכי פי' ולא איתחזק איסורא כלומר לא איתחזק איסור דראי' דאי אתחזק איסורא דראיה ונחזקינ' בחזקת רואה כל שעה ודאי לא מהימנא שהרי אין עד אחד נאמן באיסורי' אלא היכא דלא איתחזק איסורא או היכא דאיתחזק וכגון דבידו לתקן אבל כאן דאין בחזקת שתהא רואה כל שעה א"כ אפילו כי גם לאחר ז' ימים עדיין הוא בחזקת איסור לבעלה שהרי מחוסרת טבילה ובאיסורה עומדת עד שתטבול גם בטומאתה עומדת לענין טהרות עד שתטבול מ"מ כיון דבידה לטבול מהימנא מידי דהוה איתחזק איסורא ובידו לתקן דעד אחד מהימן. והשתא שפיר מתרצות התוספות דאי לאו וספרה לה הוה ילפינן נדה מאיסור ערוה לומר דלא מהימנה דודאי נדה בדלא ידעינן שטבלה עדיין היא בחזקת איסורא לבעלה אפילו אחר ז' ימים ומש"ה הוה ילפינן מאיסור ערוה לומר דלא מהימנה אי לאו קרא דוספרה לה דודאי גבי איסור ערוה כה"ג לא מהימנה כיון דאיתחזק איסורא ואע"ג דבידו דהא ה"נ איתחזק איסורא ואפילו לאחר ז' ימים כיון שלא טבלה כדפירש' לעיל. וכן נ"ל ג"כ שהרי בכל דוכתין אמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל כגון גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר. ואע"ג דלא איתחזק שיהא נוגע בשרץ כל שעה. וכי תימא אם כן דנדה הוי איתחזק איסורא אלא שאין בידו אם כן היכי ילפינן מיניה דעד אחד נאמן היכא דלא איתחזק איסורא כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואפילו אין בידו דהא אין בידו לעשותה שומן. שהרי פרק האשה רבה (יבמות דף פ"ח) מוכיח מתוך התוספות דילפינן מינה חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דמהימן נימא דלא מהימן אלא היכא דהוה בידו כיון דמנדה הוא דילפינן דעד אחד נאמן ואלו בידו אמרינן לעיל דהוה בידו לטבול. דודאי כ"ש הוא דכיון דשמעינן מנדה דאפילו איתחזק איסורא כדפירש לעיל דמהימנא כיון שבידה לטבול כ"ש היכא דלא איתחזק איסורא אפילו אין בידו דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שהיה לה. וכ"ש כשאין חזקת איסור כלל דעד אחד נאמן ואע"ג דבפרק הניזקין משמע דטעם דבידו מהניא אפילו לאיסור אפילו כגון שהדבר בחזקת היתר והעד מעיד שנאסר דהתם לא שייך טעמא שפירש' לעיל דשאני גבי ממון כיון שבידו. א"כ הוי כמו שלו ואדם נאמן על שלו לאסור או להתיר וכן כתב המרדכי ריש פרק האשה רבה. אבל גבי טבילת נדה פשיטא דלא הוי האי טעמא אלא הטע' שפירש' לעיל ונחזור לענין הראשון כי מאחר שהוכחנו לעיל דלא אמרינן דאין דבר שבערוה כו' כי אם היכא דאיתחזק איסורא אתי שפיר מאי טעמא לא תצא מהיתירא הראשון דודאי כיון שהותרה שעה אחת בב"ד פקע מינה חזקה דא"א והיתה בחזקת היתר שהרי ב"ד התירוה לינשא. ואע"ג דאח"כ באו עדים שהיתה אשת איש תו לא נפקי מהימנותיה מאחר שקדם היתר ב"ד לחזק' איסור אשת איש. ואחר שכן הוא תו ליכא לאקשויי מנלן לתלמודא דפליגי בין באותה מדינה בין במדינה אחרת. תאמר במדינה אחרת כ"ע מודו דליתא לדרב המנונא כלל. דנימא דס"ל לתלמודא דאי לאו דבאותה מדינה מותרת לינשא לכתחלה לא הוה לן לאקולי כולי האי להתירה להנשא לכתחלה היכא דבאו עדים קודם שנשאת ואע"ג דכבר התירוה לינשא דהוה לן למיחש פן יטעו העולם להתירה אפילו באו קודם שהתירוה לינשא. ואע"ג דהרבה פעמים גם כן יראו דאיכא דבאו עדים קודם שהתירוה לינשא שהיא אסורה לינשא מ"מ בעל כרחם יטעו מאחר שהם רואים היכא דהתירוה לינשא ואחר כך באו עדים שהיא מותרת לינשא לכתחלה וטעם החלוק שיש בין התירוה לינשא ואחר כך באו עדים ובין באו קודם שהתירוה שפירש' לעיל אין פשוט כ"כ ומתוך כך יטעו דלא שנא באו עדים קודם שהתירוה לא שנא באו אחר כך ילמדו זה מזה ונפיק מיניה חורבא. אבל אם נאמר דמאן דמתני לה ארישא אית ליה לדרב המנונא אפילו להתירה לינשא כגון באותה מדינה תו ליכא למיגזר ולאסור במדינה אחרת ואפילו התירוה לינשא ואחר כך באו עדים פן יטעו העולם להתיר אפילו באו עדים קודם שהתירוה דודאי גם כי יראו העולם שהתירוה ואחר כך באו עדים ואפ"ה מותרת לינשא יסברו שמותרת לינשא היינו משום שבשעת שאמרה גרושה אני אז היה בעלה באותה מדינה דשכיחי שיירתא דבכה"ג מותרת לינשא ולא יטעו לומר דבמדינה אחרת אפילו באו עדים קודם שהתירוה לינשא שתהא מותרת לינשא מאחר שיש לה במה לתלות ההיתר באמרם כי בעלה היה באותה מדינה בשעה שאמרה גרושה אני וע"כ יתלו בכך שהרי ' הכי נמי גזירה שמא יאמרו וכו' ומסיק אלא סיפא אמרי קדושי טעות הוה ופי' רש"י שם וז"ל ודקשיא לך שמא יאמרו גרש זה וכו'. לא אתי למימר הכי אלא אמרי מדנפקא בלא גט קדושי טעות היה על מנת שאני כהן ונמצא ישראל עכ"ל הרי לך דלא רצו רבנן לגזור ולהצריכה גט משני משום גזירה שמא יאמר גרש זה וכו'. מאחר שיש להם לתלות בקדושי טעו'. ואע"ג דאינה קדושי טעות מ"מ קודם שיאמרו העולם דאשת איש יוצאה בלא גט יתלו בדבר שאינו. הכי נמי נימא הכי דאי אמרת דשלא בפניו התירוה לינשא כגון באותה מדינה תו ליכא למיחש אפילו במדינה אחרת היכא דבאו עדים אחר שהתירוה משום גזירה שמא יאמרו העולם דשלא בפניו ואפילו במדינה אחרת מותרת לינשא ואפילו באו עדים קודם שהתירוה דלמה יטעו בזה כיון שיש להם לתלות ולומר שבשעת שאמרה גרושה אני היה בעלה באותה מדינה ואע"ג דהאמת הוא אין כן מ"מ יתלו בכך קודם שיתירו מה שראו שב"ד אוסרים להם כל הימים דהיינו היכא שבאו עדים קודם שהתירוה לינשא. וכה"ג אשכחן גבי קדושי טעות וכדפירש' לעיל. ואין להקשות דלעולם אימא לך דאפילו מאן דמתני לה ארישא לא שרי בשום ענין לכתחלה דאין לומר א"כ אפילו באו עדים אחר שהתירוה לא היה לנו להתיר פן יטעו העולם מאחר שאין להם במה לתלות כדפירש' לעיל תאמר שיתלו שבשעה שאמרה גרשני בעלי היה בפני בעלה ממש דאז שרי לכ"ע די"ל דלא קשה כלל דודאי אם נאמר דאפילו שלא בפניו כגון באותה מדינה מותרת לינשא לבעלה לכתחלה שפיר יטעו העולם בכך ואעפ"י שאין כן יאמרו שבעלה היה באותה מדינה בשעה שאמרה גרשני בעלי דדבר זה אין עשוי להודע באיזה מקום היה באותה שעה אבל אם אמרה בפניו או שלא בפניו דבר ידוע וכו'. ולא יתלו בכך אלא יטעו להתיר אפילו שלא בפניו כדפריש' לעיל. ועל אשר כתב דאדרבה כשיראו דשלא בפניו באותה מדינה מותרת לינשא לכתחלה יבאו להתיר במדינה אחרת לא הבנתי הדמיון הזה דלא טעם פשוט הוא שיש יותר הערה באותה מדינה דשכיח שיירות מבמדינה אחרת דלא שכיחי ולא יטעו בכך אבל החילוק שיש בין באו עדים קודם שהתירוה ובין באו אחר כך שכתבתי לעיל אין פשוט כל כך. ואדרבה קשה הוא להבין לפי ע"ד. ועל אשר הקשה על דברי א"כ דשבוייה נמי ניחוש דהתם לא שייך כדתירצתי לעיל ועוד כתב וז"ל וכי תימא דאיכא חילוק בין איסור לאו בשבוייה לאיסור אשת איש. הא ליתא דהא אמרינן פרק האשה שהלך בעלה ביבמות (דף קי"ט) אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הכא נמי נימא הכא כך לי איסור שבוייה דלאו כמו א"א עכ"ל מה מאד נבהלתי עליו על זה מה ראה להקשות עלי מפרק בתרא דיבמות להוכיח דאין חילוק בין איסור דשבויה לאיסור דא"א ומכח ההיא שמעתתא גופא דפ"ב דכתובות (דף כ"ג) צריך לומר דאיכא חילוק שהרי גרס שם מאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא מ"ט דבשבוייה הקילו הרי לך שאנו מקילין יותר בשבוייה מבא"א מאיזה טעם שיהיה וכ"ת מידי הוא טעמא אלא לרבה בר אבוה דמתני לה אסיפא ורבה בר אבוה נמי הוא דמחלק פרק בתרא דיבמות בין איסור לאו לאיסור כרת ולית ליה פירכ' דרבא דפריך עלה מה לי איסור לאו וכו'. אבל מכל מקום אין לנו לומר שיחלוק רבי אושעיא על דברי רבא דפרק בתרא דיבמות דהא מסקנא דהתם משמע דכרבא סלקא ועוד דהוא בתראה וא"כ הוה סוגיא דפ"ב דכתובות דלא כהלכתא אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה לך מנא ליה לתלמודא למאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא תאמר דדוקא ארישא דשייך חזקה דרב המנונא אבל אסיפא דלא שייך לא וכן הקשה הוא כאשר שלח לי בכתב ידו. אבל נראה לע"ד דבשלמא אי אמרת דאיכא לפלוגי בין שבויה לאשת איש דבשבוייה הקילו היינו דאמרינן כל שכן אסיפא דלא עדיף התירוה לינשא ואחר כך באו עדים משבוייה אלא אי אמרת דלרבי אושעיא אין לחלק בין איסור' דשבוייה לאיסור דא"א הדר קושיא לדוכתין. ועוד יקשה לך אמאי לא משני תלמודא דבהא פליגי דרבי אושעיא דמתני לה אריש' היינו משום דלא בעי לפלוגי בין איסור דשבוייה לאיסור דא"א כיון דהא דאורייתא והא דאורייתא וא"כ כי קאי אסיפא הוא הדין אריש' דאין חילוק ביניהם ורבה בר אבוה אזל לטעמיה וס"ל דיש חילוק ביניהם כדמוכח בפ' שני דיבמות (דף כ') וכ"ת היינו דמשני דכ"ע אית להו דרב המנונ' והכא בהא קא מפלגי כלומר אפילו מאן דמתני לה אסיפ' וס"ל דיש חילוק בין איסור דשבוייה לאיסור דא"א לא משום דס"ל דבכל איסור אשת איש לא מהימנא אשה לומר גרושה אני אלא שאני הכא דהוי שלא בפניו אי אפשר לומר כן דא"כ יוכרח לומר דרבה בר אבוה פליגא אדרבא גם בהא דמתני לה אסיפא דאלו לרבא דפרק בתרא דיבמות ע"כ גם ארישא קאי מאחר שאין לחלק ביניהם ואי אפשר לומר כן שהרי בסמ"ג פסק דאם קדש אדם אשה שלא בפני בעלה אין תופסין בה קידושין דכל שלא בפני בעלה מעיזה. וע"כ הוא כרבה בר אבוה דאלו לרבי אושעיא אפילו להקל אית ליה לרב המנונא שלא בפניו לכל הפחות לענין שאם התירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון ואיהו פסק דאפילו להחמיר ולהצריכה גט משמע דליתא לדרב המנונא שלא בפניו מדקאמר דאין תופסין בה קדושין. ואם יוכרח לומר דרבא ע"כ ס"ל כרבי אושעיא דאמר דקאי נמי ארישא א"כ אדרבה היה לו לסמ"ג לפסוק כרבא דהוא בתרא ועוד דסוגיא דפרק בתרא דיבמות (דף קי"ט) כוותיה סלקא כדגרסינן התם אלא אמר רבא. ועוד קושיא לפי דבריו דממה נפשך אי גר' ביבמות אלא אמר רבא כו' דהוא בר פלוגתא דאביי א"כ רמי דרבא אדרבא דהא פרק קמא דקדושין (דף י"ב) גרסינן ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא מעיין בה עד לאו היינו דרבי חנינא עדים בצד אסתן ותאסר ומסיק אביי ורבא לית להו הא דרב חסדא דאם הקילו בשבוייה נקל בא"א וכו' הרי לך דאפילו רבא מפליג בין שבוייה לא"א ואם נאמר דבפרק שני דיבמות גרסינן רבה והא רבא מדהוזכר אחר אביי א"כ הדר קשיא לדוכתיה לפי דבריו שהרי רבה לית ליה חזקה דרב המנונא כדמוכח שלהי דנדרים ואם נאמר דלמאן דאמר בפרק בתרא דיבמות מה לי איסור לאו כו'. דס"ל ואם משנשאת באו עדים קאי נמי אריש' כדצריך לומר לפי דבריו כמו שכתבתי לעיל א"כ ע"כ איתא לדרב המנונא אפי' שלא בפניו וא"כ קשה דרבה אדרבה. וכ"ת דרבה מודה לדרב המנונא לענין דאם נשאת לא תצא ואפי' שלא בפניו א"א לומר כך דא"כ מאי קאמר דס"ד דמקש' דפריך לימא בדרב המנונ' קא מפלגי דמאן דמתני ליה אסיפא לית ליה דרב המנונא מאן דמתני לה אריש' אית ליה וכו' מה ענין דרב המנונא לכאן והא רב המנונא אמר למילתי' לכתחלה ובפניו אליבא דתו' דפ"ב דכתובות כמו שכתבו שם ואלו התם קתני דאם יש עדים שהיתה אשת איש וכו' אינה נאמנת ודוקא דיעבד לענין שאם נשאת וכו' היא דמהימנא אלא ע"כ צ"ל דהכי פריך לימא בדרב המנונא קא מפלגי דאי איתא לדרב המנונא בפניו אפי' לכתחלה איתא נמי שלא בפניו לענין שאם נשאת ואח"כ באו עדים שלא תצא והדין נותן דאם נאמר דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה א"כ אפילו שלא בפניו יש לנו להאמינה לכל הפחות לענין שאם משנשאת באו עדים וכו' דודאי יראה היא לומר שקר אפילו שלא בפניו דילמא אתא בעלה ויאמר לה לא גרשתיך ואז לא תוכל להעיז אם איתא חזקה דרב המנונא אבל אם נאמר דליתא חזקה דרב המנונא א"כ אין לנו להאמין כלל ואפילו נשאת ואח"כ באו עדים תצא שהרי לא תניח לומר שקר' משום חששא דילמא אתי בעלה ויכחישנה דאי ליתא לחזקה דרב המנונא שפיר מעיזה וכי אתי בעלה נמי תאמר לו גרשתני וכן מוכח בההיא פרקא גופא בשמעתת' דשנים אומר מת ושנים אומר לא מת ונלאתי להאריך. ואי איתא דרבה אית ליה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ע"כ מתני לה ארישא א"כ מאי קס"ד דמקש' דבעי למימר דהא בהא תליא דאם נאמרה דליתיה לרב המנונא בפניו א"כ אפי' באו עדים משנשאת תצא כדהוכחתי לעיל. הלא לפי דבריו אי איפשר לומר כן דהא ע"כ רבה מתני לה ארישא דלדידיה אין לחלק בין איסור א"א לאיסור דשבוייה ואיהו לית ליה חזקה דרב המנונא כדמוכח שלהי נדרים. וכ"ת דהדר ביה רבה וקבל דברי רב המנונא א"כ יקשה לך יוכיחו תוספות דהדר ביה רבה מההיא. ואלו פרק האשה שלום מספקא להו לתוס' אי הדר ביה רבה אם לאו וכ"ת הא דמספק' להו היינו לפי האמת דמשני דלאו הא בהא תליא דיעבד דשלא בפניו ולכתחלה דבפניו דאז נוכל לומר דרבה לית ליה לדרב המנונא אבל לעולם אימא לך דדעת המקשן היה דהדר ביה אי אפשר לומר כן. דא"כ כשתירץ לו המתרץ דע"כ אית להו וכו'. משמע דלא נחלק על המקשן כי אם במאי דהוה בעי למימר דמאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא וכו'. אבל ממאי דהוה בעי למימר דמאן דמתני לה אסיפא אית ליה לדרב המנונא כו'. משמע שלא נחלק עליו והמבין יבין. ועוד דודאי לא נחלקו המקשן והתרצן בכך דפשיטא דקים ליה לתלמודא אי הדר ביה אי לא. וגם כי בלא זה איני צריך כל זה שהרי בכל הגמרות גרסי' רבא בפ"ב דיבמות וא"כ יקשה דרבא אדרבא לפי דבריו כדכתבתי לעיל אלא ע"כ צ"ל דלא דמי כלל ההיא דפרק בתר' דיבמות להך דהכא דהא דאמרינן התם מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת היינו לענין ספיקא דאוריית' ולחומרא בין לענין איסור לאו בין לענין איסור כרת דהתם מיירי גבי ספק אם ילדה חמותה והויא היא זקוקה ליבם או אם ילדה צרתה והויא ערוה ליבם אבל הכא אפילו נאמר דס"ל לתלמודא דאם אין מותרת בשום ענין לינשא לכתחלה א"כ היכא דהתירוה לינשא ואח"כ באו עדים אין לנו לומר דלא תצא מהיתירא הראשון פן יטעו העולם וכו' דכיון דמן התורה דבר המותר הוא דלא תצא מהיתירא הראשון דאוקימנא בחזקת כשרות אלא שמטעם גזרה פן יטעו העולם אתה בא לאוסרה. איכא למימר דבאיסור דא"א דחמיר עביד רבנן הרחקה אבל באיסור שבוייה דלאו לא עביד רבנן הרחקה וכדאשכחן שפירש' התוס' בפ"ק דפסחים דהחמירו גבי חמץ בפסח טפי מיין לנזיר משום דאיכא כרת מה שאין כן בנזיר וכן פירש רש"י שם בהדיא בפרק בתרא דיבמות שהרי גבי הא דפריך רבה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכו' פירש שם רש"י וז"ל מה לי איסור לאו מי לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כי היכא דחיישינן לספק כרת הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קא עביד עכ"ל הרי לך בהדיא מתוך פיר' רש"י דדוקא לענין ספיקא הוא דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' אבל לענין הרחק' כי ההיא דלעיל לא אמרינן הכי. ואין ספק אצלי דרש"י דפ' בתרא דיבמות האריך כ"כ לחלוק בין הרחקה לספיקא שבא ליישב קושיא דרבא אדרבא כמו שהקשה לעיל ורש"י לטעמיה שהרי כתבו תוס' פ"ב דכתובות ובפרק קמא דקידושין גבי הא דקאמר אביי ורבא דלית להו הא דרב חסדא דאם הקילו וכו' דפי' שם רש"י אם הקילו בשבוייה דאיסורא לאו. אמנם בעניותי אין בידי כי אם פי' אחד מקדושין מוטעה וחפשתי שם בפי' רש"י ולא מצאתי שפי' רש"י כך לא ידעתי אם טעות סופר הוא. אמנם התוס' שכתבו כך בשם רש"י בפ"ב דכתובות עדים נאמנים הם ולפ"ז צ"ל דרש"י גריס רבא בפ"ב דיבמות או נאמר כיון דסוגיא דפרק בתרא דיבמות סלקא מה לי איסור לאו וכו' לית לן למימר דפליגי אאביי ורבא פ"ק דקדושין דסוגיא דהתם נמי כוותייהו סלקא ומש"ה מתרץ רש"י דההיא דפרק בתרא דיבמות דלא בעי לפלוגי בין איסור כרת לאיסור לאו דהיינו משום דהוי ספיקא דאורייתא וכו' וההיא דפ"ק קדושין הוי מטעם הרחקה ואע"ג דההוא דפ"ק דקדושין קאי אההיא דרב חנינא ואהא דרבי חנינא מסיק תלמודא בפ"ב דכתובות דעדי טומאה אתמר מ"מ לא הוי אלא הרחקה דרבנן דמאחר שאין העדים בפנינו אין לאוסרה מן התורה ואפי' יש עדים במדינה אחרת דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא קרינן ביה שנים משום עדי בצד אסתן וזה פשוט לכל מבין ונלאיתי להאריך. ואולם דאי לאו מה שקשה לפי' רש"י מפ"ק דקדושין כדכתבתי לעיל היה פשוט לחלק כביעתא בכותחא בין א"א הייתי וגרושה אני ובין נשביתי וטהור' אני אפי' היו זה וזה איסור לאו או איסור חנק או כרת. וא"כ תו לא הוה קשה מידי מההיא דפרק בתרא דיבמות דגבי א"א הייתי וגרושה אני היכא שיש עדים שהיתה א"א א"כ בחזקת איסור עומדת ודאי ואתה בא להתירה ולהוציא מחזקה דין הוא שיש להחמיר עליה ולגדור ולעשות סייג לאיסורא. אבל גבי נשביתי וטהורה אני אפילו איכא עדים שנשבית מ"מ איכא למימר העמידנ' בחזקת היתר ונאמר שלא נבעלה שהרי בחזקת היתר היא עומדת ומספיקא אתה בא לאוסרה ועוד דהא מנוולה נפשה. אבל מתוך פי' רש"י דפ"ק דקדושין צריך לחלק ג"כ כדכתבתי לעיל וכדמשמע מתוך מה שפי' רש"י בשלהי יבמות אמנם נלע"ד דצריכי' אנו לטעם אחרון שפירש' לעיל אפילו לפי' רש"י דאלת"ה תקשה לך בפ"ב דכתובות גבי הא דקאמר מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא דבשבויה הקילו וכו'. אמאי לא פי' רש"י משום דאיסורא לאו כו' כמו שפי' בפ"ק דקדושין. אלא ודאי צ"ל דבפ"ב דכתובות לא הוצרך רש"י לפרש כך דנוכל לומר דטעם החילוק הוא כמו שפי' לעיל בטעם האחרון אבל בפ"ק דקדושין לא סגי ליה לרש"י בטעם האחרון דלעיל דהתם קאי אדרב חנינא ועלה מסיק תלמודא בפ"ב דכתובות דעידי טומאה איתמר ולא שייך כאן טעם אחרון דלעיל וקל להבין. ועל אשר הקשה לי מה מתרץ התוספ' לפי דעתי מה קשה לו שהרי בכתבי הראשון תרצתי דדעת התוס' דפרק האשה שלום הוא מדקאמר תלמודא דמילתיה דרב המנונא אתמר אפי' שלא בפניו וא"כ מילתא דרב המנונא איתמר אפילו להנשא א"כ הוא הדין דשלא בפניו מותר לינשא ומאחר דמתרצי' תוס' דהא משמע ל' התלמוד' דאפי' שלא בפניו איכא למ"ד שהיא מותרת לינשא דהיינו מטעם מגו א"כ תו לא קשה מידי ואם לא היו מתרצות כי אם דווקא דיעבד אתמר דרב המנונא שלא בפניו אכתי הוה קשה להם מלשון התלמוד דהתם משמע אפילו לכתחלה מותרת לינשא אפילו שלא בפניו היינו דווקא היכא שהתירוה לינשא ואח"כ באו עדים דאז לא תצא מהתירא הראשון ותנשא לכתחלה ואיהו מסיק אדעתיה למימר דלפי מה שתרצתי בכתבי הראשון יוכרח לומר דס"ל להתו' דרב המנונא אמר למלתיה שלא בפניו למ"ד דאתמר דרב המנונא כו'. וחוץ מכבודו לא כך עלה במחשבה דוודאי לפי דעת התוספות דהתם אמרתי דמוכרח הוא לומר דהיתר דרב המנונא שייך אפילו שלא בפניו ואפי' להתירה לינשא אבל מ"מ רב המנונא פשיטא שדבר בפניו כדמשמע לשון דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' והא דנקט רב המנונא למילתיה בפניו ולא נקט שלא בפניו נ"ל לפי תירוץ ראשון דתוספות דפרק האשה שלום דאשמעינן רבותא דאפילו שהוא מכחישה אפ"ה נאמנת ולפי דעתי הועיל דווקא בפניו ונאמנת בלא מגו אבל בשלא בפניו צריך מגו. ועל אשר כתב וז"ל ועוד מה ריוח בזה הפסק לכ"ע לפי התירוץ מועיל וכו' רואה אני שאין דורש לשון הדיוט ולא שת אל לבו לדקדק דברי בזה. הלא במכתבי הראשון לא הבאתי האי שקלא וטריא דתוס' דפר' האשה שלום כי אם אדרבה שלא יקשה על מה שאמרתי דאפשר דלא בעינן בפניו ממש מיהא דמשמע מכח תירוץ הקושיא שהקשה על התוס' דפר' האשה שלום דע"כ למ"ד דווקא בפניו אתמר דרב המנונא דאפי' באותו מדינה אינה נאמנת ואע"ג דשכיחי שיירות ומסתמא יוודע הדבר לבעלה. ומ"מ חלקתי בכתבי הראשון דאף כי יוכרח לומר אותו תירוץ שתרצתי עדיין לא יקשה על דברי אבל מה אעשה אם הוא רוצה להקשות על דברי ואין מדקדק בהם. ועל אשר דקדק מלשון הג"ה דסמ"ק אפילו במענת דישען וכו' בעינן בפניו ממש ודאי מודה אני דהיכא שהיא עמו בעיר אי לא אמרה בפניו ממש איכא ריעותא ואיכא למיחש דלמא משקרא אבל בהיות חוץ למקומה כגון בנדון הזה לא חזינן בה ריעותא אפשר דכ"ע מודו דנאמנת דכיון דיודעת בודאי שאי אפשר לה להתגרש מבעלה כי בהוודע לו טענות' עליו א"כ שייך חזקה דאין אשה מעיזה וכו'. ועל אשר כתב וז"ל ולא הבנתי מה שתירץ בכתבו השני על מה שהקשה לו לפי דעתו מנא ליה לתלמודא וכולי עד ותירץ דשמואל דקאמר בסוף המגרש וכו' עד והק' לו לפי הועי"ל וכולי עד ותית' בכתבו השני דלפי הועי"ל אפילו באותה מדינה ויש מגו אין נאמנת אלא בדיעבד כגון התירוה לינשא א"כ סתרת הכל וכו' עד א"כ לא היה להם לשנויי לתוספות דאיירי עם מגו הוה להו לשנויי דאיירי שלא בפניו בדיעבד דווקא. וגם התלמוד לא היה לו לאוקומי מחלוקת דמאן דמתני לה ארישא ומאן דמתני לה אסיפא כל כך רחוק לפי דעתי עכ"ל.
אלא שדלגתי ברמוז בזה מה שאני צריך ממנו לפי מה שתרצת' לעיל לפי דעת הועי"ל אתי שפיר ואין חוזר ומגיד דלא להוו מילי עתיקי. אנא מקרי דרדקי. דעדו עליה כמה הרפתקי וליכא איניש בחרוקי. כדגריד לבי פסקי. תלי בוקי סריקי. מפומי מלי זיקי. במושב זקנים ועדה. עלי תכבד העבודה. חתום תורה צור תעודה אשר לא יעדה. ולא צדה. והאלקים לידו אינה. כשכיר שנה בשנה. עובד ביום ובלילה. לתת לו לחם ושמלה. על כן דברי לעו. אשר לא ידעו. דינא דבי דואר. דלות ורעות תואר. מאד ודקות. בהיותי ממלמדי תנוקות. כי יחיד ועני אני. ואני היום מצאוני. השומרים הסובבים. חברים מקשיבים. הכוני פצעוני. כצפור צוד צדיני. אשר בשערה ישפונו כתבי לפני רוח וכמונו. באשר"י כי אשרוני. אשרו חמוץ עליו מצות לחם עוני. שעונים עליו דברים הרבה. ויהי רובה קשת בקסת סופר. הנותן אמרי שפר. ארי בן ארי. עץ פרי צדיק. עץ חיים ישמור כל אורחותיו וטענותיו תופס. ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים. חיים מגיד דבריו ליעקב. דן את הדין ההר יקוב. עלי הכביד במילים. נצבו כמו נד נוזלים. ראיתה עינו כל יקר. כלי הנוקד והמוריגי' בעלי פפיוא תפוחי זהב במשכיות. ומכסף הגה סוגים. ואני מועד לסרוגים. בהיות הבוקר באשמורת באשר יש לי אומנות אדורות. אקום לקול הצפור. דק מחוספס ככפר. על צוארי יעלה. וקרח בלילה. ותדד שנותי מעיני. לרגל המלאכה אשר לפני. ולרגל הילדים עד נטף. שובעתי נדודים ועשיתי המלאכה עפל. והנה כה דברי תפל. בלי מלח. אף כי נתעב ונאלח. שותה כמים עולה. ועוד יש רעה וחולה. ורבה הוא סיבה. כל שטעמו וממשו לפגם רבה. אשר כסומא בארובה. לבי יגע והסר. אוהל הבוסר. הולך שחוח יוציא חוח. תחת חטה. וזה דבר השמיטה. אשר לא מצאה היונה. שעת הכושר מופנה. להשיב נכונה. כי אם מקצת הטענה: זאת ועוד אחרת. הגיע לידי אגרת. מדבר הלוי בעל דברים. קול יעקב מקול מחצצים על מצות ומרורים. סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים. בשם ה' כי אמילם. יטו לארץ מנלם. לבל ישוב דך ונכלם. ואולם כי אחרי הדברים האלה אמרתי אעלה אשובה אל מקומי הראשון. לשאוב מים בששון. שחר אעירה אל הזקנים השערה. כי על המלאכ' לגמור. צרור המור ילין בין שדי. ואל שדי יתן לנו רחמי' בשמוש חכמים יעטה אור כשמלה יאר פניו אתנו סלה. ואם חדל אישים. לא ידע בגטי נשים שבורים ודייתקי אנא מקרי דרדקי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |