שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קכה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
< הקודם · הבא > |
שנית להגאון הנ"ל בענין הנ"ל מה שחזר וכתב רו"מ הגאון ני' על מה שרציתי לדון באשה שהלך בעלה למדה"י וניסת בלי ידיעת מיתת בעלה, ואח"כ בא ע"א והעיד שמת בעלה קודם שניסת, דנ"ל דאינו נאמן גם להבא להכשיר בניה דליכא דייקא, דלא תרויח אם תצא, דג"כ יהי' לה כל החומר, ע"ז כ' מעכ"ת לדון דנאמן אלהבא, דודאי בכל ע"א דמעיד מת בעלה ההיתר נגמר מיד אף קודם שניסת ונגמר בבירור הדיוקא, וע"כ הטעם דלא חשיד לשקר כיון דיודע דתידוק ה"נ כיון דתצא מזה ותנשא לאחר לא חשיד העד לשקר, דבודאי תידוק. לענ"ד אמת נכון הדבר דההיתר נגמר מיד, וראי' ברורה מתוס' ב"ב (דף ל"ב ד"ה אבל), דהקשו למה דלא ידע באומרת ברי לי יקשה דבחטאת קאי, הרי דבלא ברי דידה ליכא דיוקא, א"כ יקשה בכל אשה דמתירין להנשא עפ"י עד אחד אפילו באינה אומרת ברי לי, והא לא דייקא, אע"כ דההיתר נגמר מיד, כיון דמסתמא תידוק לא משקר העד:
אולם עכ"ז לענ"ד בנ"ד לפי עדותו דמת מקודם ובא להתירה לבעל הזה, ובפרט לפי שכתבתי לדון דנאמן גם למפרע א"כ יהא הדין דמותרת לזה ותשאר תחתיו ולגבי בעל זה ליכא דייקא, כיון דגם אם תצא ממנו יהי' לה כל חומר, ממילא גם להבא א"נ:
תו כ' מעכ"ת דא"כ ניקום ונימא בזינתה תחת בעלה, ואח"כ הלך למדה"י, והעיד ע"א שמת וניסת להבועל באיסור דיהיו הבנים ממזרים, כיון דבלא"ה תצא מזה ומזה, א"ו דמכל מקום דייקא שלא תעשה בניה ממזרים, ומשום כתובה ושארי דברים שיש לה מהשני, עכ"ד:
לכאורה יש לדון מתוס' ב"ב הנ"ל וכתובות (דף כ"ו) דנקטו בפשיטות בב' עדים ליכא דייקא כיון דלא יהי' לה חומר, והא מ"מ איכא חומר דלא תעשה בניה ממזרים, אך מ"מ י"ל דמשום חד מלתא לחוד ליכא חומר, רק בצירוף חומר דמפסדת כתובה ותנאי' משום הכי בב' עדים אף דלא יהי' לה על הב' כתובה ומזונות, מ"מ יהי' לה כן מהראשון אבל בנ"ד דאין לה מהראשון י"ל דדייק' דלא תפסיד כן מהשני אך מ"מ אין ראיה מזינתה דעלמא דהתם חושש העד דתנשא לאחר ותידוק, ואדרבא מסתמא לא תנשא לזה באיסור אבל בנ"ד דיושבת תחת הב' מסתמא תשאר תחתיו, כיון דלפי עדותו מותרת לו, ובפרט אם כדעתי דאין חילוק בזה בין למפרע ללהבא ואם נאמן להבא נאמן גם למפרע, ממילא מסתמא תשאר תחתיו, ולגבי זה האיש ליכא דייקא, ואף אם נימא דבזינתה אפילו לגבי הבועל איכא דייקא משום בניה ממזרים וכתובה, מ"מ בנ"ד בפשוטו ל"ש דייקא דהרי עד כה יושבת תחתיו, ואיך עתה כמעט רגע שבא העד נהפך עליה בלהות, ומורא עלה על ראשה שמא יהיה העד משקר ויהיה לה החומר מהשני, הא חזינן דדעתה לישב עמו באיסור, אם כן אף אם אחרי הדיוק יבורר לה שלא מת לא תפרד מזה האיש לחבק בזרועותיו, ומה לה לדיוקא. ולזה גם מ"ש מעכ"ת ני' מדברי תוס' יבמות (דף צ"ג) בחד הורצא כיון דאיכא חומר דשאר נשים מדקדקות, גם זה אינו ראיה, דהתם אמרינן כיון דדרך נשים שלא לסמוך על העד לחוד ומדקדקות לידע ההיתר בבירור, גם זו מדקדקת לידע ההיתר בבירור, משא"כ בנ"ד דאינה חוששת להיתר אף אם יודע לה ששקר העיד תשאר תחתיו כדרכה הרע עד כה, ל"ש כלל דייקא. תו כתב רומעכ"ת לחזק דבריו הראשונים ולדחות דברי שנית לדון דבע"א אומר שמת סתם שאין ממיתין אותה מספק כמו בגט שאין בו זמן, דא"כ איך אפשר שקרובים וקטנים יכולים לפטור ממיתה, לענ"ד כל דנידון דבב' עדים שמעידין שמת סתם ולא ידעינן אימת דאין ממיתין מספק. ה"נ בע"א כיון דעל להבא מחזיקין לדבריו שאמת הם. ומתירין אותה להנשא ואף אם זינתה לא קטלינן לה, ממילא גם למפרע הוי ספק כמו שמענו סתם דמת כבר ואם הקושיא קושיא דל"ש לאשכוחי חיפוי ע"י קרובים וקטנים נימא באמת היכא דזינתה אין ע"א נאמן משום דליכא דייקא. דאדרבא רצונה להחזיק לדברי העד להציל נפשה ממיתה, ובכה"ג אפשר דאסורה לעלמא ובניה ממזרים וכעין זה אמרתי מה דקשה לכאורה. הא יכולה לחפות ולטעון גרשתני דנאמנת וראיתי אח"כ שהרגיש בזה הפ"י ואמרתי דבכה"ג לא שייך אין האשה מעיזה, דבודאי עושית כהנה וכהנה להציל נפשה ממיתה, גם בלא"ה לק"מ. די"ל דאין האשה מעיזה בפני בעלה היינו להפקיע עצמה מבעלה בשקר, אבל זינתה דבלא"ה מופקעת מבעלה ליכא חזקה. עכ"פ י"ל בזינתה אין ע"א נאמן דל"ש דייקא. זולת בזה יקשה באנס אותה א' והתרו בו. ועד אחד מעיד מת סתם דבזה שייך דייקא יהיו קרובים וקטנים מועיל לו להציל המאנס ממיתה. תו הוסיף מעכ"ת ני' דגם בב' עדים מעידים שמת סתם, י"ל דממיתין אותה דגם בגט שאין בו זמן מצריכים לחזקת צדקת. והכא הרי זינתה בחזקת א"א. זהו מספיק לאינה אומרת ברי לי שמת מקודם, אבל באומרת ברי לי לא אתרע חזקת צדקתה. דדייקת. משום דידעה דמת בעלה, גם הכא מסייע חזקת כשרות:
תו כתב רומעכ"ת דגם לענין איסור א"נ למפרע דאף להסוברים ע"א נאמן נגד החזקה. היינו רק לומר דעכשיו פסקה החזקה. כגון עכשיו מת דאין זה נגד החזקה. דהא הב"ד לא החזיקו אותו שיחי' לעולם. והיו מסופקים תמיד שמא ימות, אבל להעיד נגד החזקה ממש מה שהב"ד דנו לודאי דלא מת. והעד יאמר דהחזקה דהב"ד בשקר אין ע"א נאמן. כמו בהוחזק שיש לו אחים. אנכי בעניי לא ירדתי לכוונת מעכ"ת ני' בזה, דמה לי שאומר דמת עכשיו הא אם לא בא העד היינו מחזיקים לודאי דעדיין חי. ואעפ"כ' נאמן משום דהב"ד היו מסופקים שמא ימות, ה"נ באומר שמת זה חודש ימים. דהא גם מקודם לזה היו הב"ד מסופקים שמא ימות. אלא דבכל רגע ורגע שעבר דנין דמסתמא עדיין חי בחזקתו. וזה ג"כ על רגע דעכשיו כשמעיד העיד שמת עתה דג"כ מעיד שכבר מת ואינו בכלל החילוק דשמא מת ושמא ימות, ואין זה דומה להוחזק שיש לו אחין והוחזק שב' דהתם החזקה בעצמותו מחמת רגלים ואומדנות המחזיקות אותו, גם בזה אמרינן דחזקה הוי כודאי ואין ע"א נאמן, אבל הכא דמה שהיינו מחזיקין אותו לחי ואותה לא"א לא מחמת חזקות ואומדנות דעכשיו. אלא דכך הדין דבספק אוקי אחזקתו הראשונה דעדיין חי. וכיון דהתורה האמינה לע"א דנשתנה החזקה. ממילא אזדא חזקת הב"ד. זולת דיאמר מעכ"ת ני' דעל העבר בעוד דלא שמעו בו שמת אמרינן מדלא נשמע ממיתתו, זהו בעצמו ראיה דהוא חי. והוי כמו חזקת שב'. וזה צריך ראיה גדולה. דבפשוטו הוא רק מחמת הדין דמעמידין בחזקתו הראשונה. וע"ז האמינה התורה לומר דנשתנה והגע עצמך לפי הצד דע"א נאמן נגד החזקה דמבואר ביבמות דנאמן בהקדש דאחרים לומר ידענא ביה במרא דאתשל עלי'. ומשמע דאין חילוק דאף אם הבעלים הרחיקו נדוד זה זמן רב, או שמת זמן רב. דע"כ מה דמעיד דאתשל, היינו דאתשל מכבר, הרי אף דעד כה היינו מחזיקין בחזקת הקדש. והנהנה מתחייב בקרבן מעילה, מ"מ ע"א נאמן. מ"ש מעכ"ת דאף להסוברים דא"נ נגד החזקה הכא א"נ אף הב' עדים שמעידים בו דמת. וע"א אומר שמת כבר א"נ להתירה לזה, כיון דאתמול כשבא עליה. והוחזקה ביאה זו באיסור א"א, ממילא הוחזקה באיסור על הבועל. עכ"ד:
בודאי מידע ידענא דאפשר לומר כן. אבל מ"מ יש ג"כ פנים לומר כמ"ש כיון דלא מצינו א"נ נגד החזק' רק בהנך דיבמות. ובכל הנך הוא על אופן דאף לפי דברי העד הי' עד כה איסור. ועכשיו פקע האיסור. אבל בנידון דידן דהעד אומר מעולם לא היתה אסורה לזה מחמת סוטה, יש לומר בכה"ג ע"א נאמן:
תו כתב מעכ"ת בענין עדות שבטלה מקצתה דהכא עדיף מההיא דהביא גיטו. כיון דלא בעי שיעיד בב"ד ל"ש בו דין נמצא א' קרוב א"פ ודין בטל מקצת. נכונים ומסתברים דבריו. תו כתב להמתיק דבריו לחלק בענין פלגינן דבורי'. בין מת ובין גירשתי דעיקר סברת בידו לאו מטעם מגו. וכמ"ש הרא"ש גיטין, או דהכא ג"כ כל שבידו לעשות כמו שאומר אפילו בממון ודבר שבערוה נאמן דהכי גמירי לה לענ"ד אם באנו לדמות לההיא דבידו גבי איסורא הא התם אף באין בידו עכשיו רק שהי' בידו מעולם', ואלו בגרשתי א"נ כה"ג, וכיון דבעי שיהי' בידו עתה, נראה יותר דמדין מגו אתינן:
וביסוד דברי הרא"ש גיטין לא אבין כראוי. דאם סברת בידו מדין בעלים הוא. איך אמרינן ביבמות אי הקדש דידיה משום דבידו. וכן באינך סברת בידו משום דהוי בעלים ונימא פשוט אי הקדש דידיה משום דהוי בעלים ומה הוסיפו בסברת משום דבידו:
תו כתב מעכ"ת בישוב קושייתי על סתירת הר"ן מגיטין לקדושין, ותוכן דברי רומ"פ דדברי הר"ן רק בע"א דמתיר במעשה דידיה וכו':
לשון הר"ן לא משמע כן. דהא כתב לחלק. דהא דבמת בעלה בעי טעמא לעיגונא דהתם אתחזק איסורא משמע בלאו הכי היה נאמן בדבר שבערוה:
מה דהקשה כבודו בהר"ן קדושין מהא דילפי' מהפה שאסר וכו' דלמא התם הטעם דלברר, ואין למדין להוציא מלברר. גם אנכי עמדתי בקושיא זו זה ימים רבים. ובפשיטות יותר דליכא ראיה כלל. כיון דע"א נאמן בלברר גם האב מדינא נאמן, דגם קרוב ואשה נאמנים. והארכתי בזה דאפשר לכוין כן בקושיית תוס' כתובות (דף כ"ב ע"א) דמה דפסיקא להו דנאמן אחר שעה לומר לפלוני י"ל דהיינו מסוגיא דקדושין דנאמן ליתן גט. אבל מ"מ נסתפקתי. דאפשר בזה ל"ש תירוצם, דדוקא אם נאמן מסברא כיון דמפרש דבריו הראשונים י"ל זהו דוקא במפרש דכוונתי היה מיד ע"ז אבל בעמד לפנינו מדלא אמר זה. בודאי שאז לא הכירו ולא היה כוונתו ע"ז. א"כ מה דאמר אח"כ לזה, הוי עדות אחרת, אבל אם נדמה אותו לההיא דקדושין דנאמן ליתן גט. מה בכך דלא הכירו אז. מכל מקום עכשיו מעיד דזהו, ונאמן כמו ע"א דעלמא דנאמן זולת דנימא דהוי קצת סתירה. דדוחק לומר דבתחילה לא הכירו ועכשיו הכירו. ועי' הה"מ (פ"ט הל' אישות ה"ו בד"ה ובסמוך יתבאר) דאפילו אחר נאמן להתירה וכ"ש האב, הרי להדיא דמדמין אב לאחר ונאמן בדיבור בעלמא, א"כ בודאי יקשה מנ"ל ראיה להפה שאסר, ובהכרח לדחוק כנ"ל:
מה שכתב מעכ"ת להחליט דאיסור ממזרת לא מקרי דבר שבערוה מכח הראיה מלשון המרדכי כמו שכתבתי, נכונים דבריו:
ומ"ש מעכ"ת על מה שכתבתי דהיא סוטה אינו רק לאו ומ"מ הוי דבר שבערוה, ע"ז כתב מעכ"ת בזה"ל, לענ"ד לא דמי דשם עיקר העדות על האשה שזינתה, והיינו דבר שבערוה ממש וכיון דא"נ עליה שזינתה ממילא מותרת לבעלה, וראיה לזה, דהא קשה על המרדכי שכתב דדבר שבערוה תליא בתפיסת קדושין, מהא דקדושין (דף ס"ו) באשתך זינתה דפליגי אביי ורבא בדבר שבערוה ומייתא ראיה משבויה לכהן, הוי דבר שבערוה, וכאן ל"ש תירוצא דרומעכ"ת דהא לכהן לא כתיב טומאה כעריות, אלא ודאי כל שמעיד על ערוה שזינתה או נתיחדה עם האסור לה שלא תפסי עמו קדושין הוי כמעיד על דבר שבערוה עכ"ל:
במהכ"ת לא דק דהא להדיא אמרינן יבמות (דף נ"ה) אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה:
מה דרמז מעכ"ת ני' לענין יבמה לשוק מדמהני חליצה בינו לבינו כשר לרע"ק ולא הוי כמו גיטין וקדושין דלא מהני בלא עדים:
במחכ"ת ההיא דחליצה בינו ובינו. היינו שלא בב"ד אבל שלא בעדים י"ל דלא מהני, דלהדיא אמרינן ביבמות אההיא דרע"ק דחלץ בינו ובינו דמיירי עדיו רואים אותו מבחוץ, ועי' בנ"י שם דבלא עדים לא מהני, אף אם שניהם מודים דהוי דבר שבערוה, כמו קדושין בלא עדים דלא מהני אלא דכ' שם די"ל עוד דלא מהמנינן ליה, וכ"כ בחידושי הריטב"א הרי דמספקא להו להנ"י והריטב"א אם הוא בכלל דבר שבערוה, ובאמת נלענ"ד דבכל חליצה ראוי לייחד עדים, דהא הב"ד הם יושבים ולאו בשם עדים נינהו:
וביסוד ההיתר שכ' רומעכ"ת ני' דודאי בלא קול רק שבאו ב' עדים דאשה זו היה לה בעל אחר שאין מקום לספק על בניה חשש ממזרת וחושש מעכ"ת שהשלכתי דבריו אחרי גוי:
חלילה לכבודו לחשוד אותי בזה, אנכי מחבב כל דיבור ודיבור היוצא מפי כל חכם אף כי של חביבי מעכ"ת הרמה, אך בדבר הזה לענ"ד יש לפקפק, אף דהאמת כפי שהסכים מעכ"ת עמי, דבנ"ד ליכא למיחש לקלא, דכן דרך ההמוני, דכל שלא הותר מפי הב"ד, קוראין אותה בשם א"א, מ"מ זהו רק לאוסר' מכח הקול, אבל מ"מ יש לחלק, דבאשה דעלמא דיושבת עם בעלה, ונודע שהיה לה בעל אחר דאין חוששין לה, היינו כיון דליכא שום ערעור אנו דנין דמסתמא התירוה בב"ד ממקום שבאה, וכל מעשיה לא עשתה רק עפ"י ב"ד, אבל הכא עכ"פ דמכח הקול מחזיקין דלא הותרה משום ב"ד, כיון דמיד בבואה בכל עיר ועיר היה הקול דהיא א"א הוי אפשר ראיה דלא הותרה בב"ד, כיון דלא עמדה נגד המערערין לסתור ולטעון כך וכך, י"ל אתרע טובא לחוש מהיכן יצא לה ההיתר:
ומ"מ ביסוד הדין בנ"ד יש לדון הרבה בהיתר די"ל דמ"מ יש על האשה חזקת דייקא, כיון דנשאת מסתמא דייקא, ואף דאין אנו דנין כעת על האשה, מ"מ כמו דמקילינן משום עיגונא בעדות ע"א בצירוף דייקא, ה"נ י"ל דאין לך עיגון גדול יותר מזה, להתיר הולד בישראל ע"י ע"א בצירוף חזקת דייקא, וכיון שהעיד עתה שמאז קודם שנשאת. אמר אחי בעלה דשמע שמת, י"ל דמסייע לזה שבודאי כך היה דאלולי כן לא היתה נישאת לאחר להוי סיועת דייקא, וכיון דליכא דבר שבערוה ולהרבה פוסקים ע"א נאמן באיסורין גם באתחזק, וביותר דאפשר אף אם באתחזק איסורא אין ע"א נאמן, מ"מ י"ל כיון דמה"ת ספק ממזר מותר ויעויין בפ"י ומהורי"ט שכתבו אף באתחזק מותר מה"ת] י"ל דע"א נאמן כמ"ש הה"מ דמה"ט האם נאמנת להתיר הולד, ונראה ביאור דברי הה"מ אף דנאמנת להכשיר בתה לכהונה דהוי ספק דאורייתא, היינו משום דחזקת אם מסייע לה אבל הה"מ בא לתרץ במה דמבואר בהרמב"ם דא"א שאומרת לנכרי נתעברתי דנאמנת, ובזה הקשה הא היא בודאי נתחללה וליכא חזקת אם מש"ה צריך לטעמא הנ"ל, כיון דס' ממזר מותר לבא בקהל נאמנת [אמנם בהה"מ (ר"פ י"ח מהא"ב) משמע לכאורה דחזקת אם לא מהני כלל להולד וכדמשמע נמי בהרא"ש בסוגיא דפ"פ ובהרא"ה, וביותר מזה מבואר בהרא"ה דבאומרת מפלוני כהן נאמנת להכשיר בנה לכהונה לאכול בתרומה ולעבוד עבודה, הרי אף דבחזקה לא מסייע חזקת היתר דאם, דאולי מישראל נתעברה מ"מ נאמנת וצע"ג]:
וכאשר יוסכם אצל ידידי מעכ"ת הגאון ני' בהחלט להתיר, הנני נטפל לטהר ונימטיי' כשיבא מכשורא ידידו אוהבו.
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |