קונטרס הספיקות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קונטרס הספיקות ו

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

כלל ו

ישא מדברותיו בענין אין הולכין בממון אחר הרוב ומה"ט לעולם מצי המוחזק למימר קים לי אפילו כמיעוט נגד רבים ובו יבואר עוד איזה כללים נאותים בדיני קים לי:

א

נקטינן דאין הולכין בממון אחר הרוב דאיתמר בריש המוכר פירות (ב״ב צב) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אומר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך רב אמר הרי זה מקח טעות דרובא לרדיא זבני ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא, וקי"ל הלכתא כשמואל בדינא וכ"פ כל הפוסקים.

אבל דע שהתוס׳ בריש סנהדרין (ג:) כתבו דגם שמואל לא פליג אלא ברובא לרדיא דלאו רוב מעליא, אבל בתר רוב מעליא גם שמואל מודה דאזלינן בתרה. דעל מה דמשני הש״ס התם דר׳ יאשיה מייתי בק"ו דניזל בדיינים בדיני ממונות בתר רובא, דמה דיני נפשות דחמירי אמרה רחמנא זיל בתר רובא ד"מ לא כ"ש, כתבו ז״ל ותימה דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא יליף בק"ו מד"נ כדאמר הכא. ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן [בתר] רובא ברובא דליתא קמן דהא בריש פרק בן סורר ומורה משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בד"נ כגון רוב נשים ילדין לט' ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא. וצריך לומר דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא, עכ״ד.

מיהו דבריהם קשין בעניותי לשמוע, שכתבו דרובא דרדיא לא חשיב כאינך רובא ולא השמיעונו ריעותא דהאי רובא מה הוא, ונמצא דנפל האי כללא דשמואל דאמר א"ה בממון אחר הרוב בבירא:

וראיתי בב״ח לחו״מ סימן רל״ב שהביא שם דברי תוס׳ הללו וביאר דבריהם דמש"ה רובא לרדיא לאו רוב מעליא לפי שכנגד אדם א' שקונה מאה שורים לרדיא יש מאה בני אדם שקונין עשרה שורים לשחיטה וכן פירש עד"ז האי דזרעוני פשתן דמדמה להו התם בש״ס אהדדי משום דהתם נמי כנגד אדם א' שקונה עשרה סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה א׳ לאכילה ע״ש.

ודבריו אלה תמוהין בעיני שהרי בש״ס פריך התם על רב מהאשה שנתארמלה דנימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאת ומשור שנגח את הפרה נימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות ובהנך רובא ליכא לפרושי ע"ד שפירש הב״ח.

ותו שהרי התם בשלהי האי שמעתא דמוקי מילתא דשמואל ורב כתנאי קאמר הש״ס התם מאן תנאי אילימא ר' יוסי ואמרו לו תרוייהו בתר רובא אזלי מר אזיל בתר רובא דאינשי ומר אזיל בתר רובא דזריעה ולדברי הב״ח הרי בהאי טעמא גופא קמפלגי רב ושמואל וטעמיה דשמואל הוא דאזיל בתר רובא דאינשי.

אלא ע"כ הא דקרו התוס׳ לרובא דלרדיא רוב גרוע לאו מטעם הב״ח הוא וגם לאו מטעם רובא דליתא קמן שהרי התוס׳ הוכיחו דבד"נ אזלינן אפילו ברובא דליתא קמן והלכך לא ידעתי ריעותא דידיה במה תליא ומה היא וע"כ אפילו רובא דמהני באיסורי לא מהני בממונא דהא אמרינן בריש המוכר פירות ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא:

ב

אמנם דע שבריש המניח (בבא קמא כז:) תירצו התוס׳ לקושיא הנזכרת באופן אחר אבל גם הוא קושי הבנה ז״ל שם וי״ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה אבל גבי שאר רובא דאיכא מיעוטא וחזקה לא אזלינן בתר רובא עכ״ל.

ודבריהם סתומין דמ"ש דגבי דיינים חשיב מיעוט דידהו כמי שאינו צריך טעם מ"ט האי מיעוטא גרע משאר מיעוטא. גם מ"ש וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה דבר זה לא מתבאר מידי. ותו נהי דתירצו דגבי דיינים ראוי דניזול בתר רובא מטעם שאמרו עדיין לא תירצו על האי דפרק בן סורר ומורה דמשמע שם דאפילו ברובא דליתא קמן אזלינן בד"נ וניליף בק"ו לדיני ממונות כמו שהתחילו קושיתם בזה. וכבר נתחבט בדיבור זה מוהרא"ש ז״ל בתשובותיו סימן ר״ז והתחיל לפרק ולא פירק והניח בצ״ע:

ומצאתי את שאהבה נפשי בסוף ספר ג"פ למוהר״מ חביב ז״ל שהאריך בביאור דבריהם וז״ל ויש להתבונן מהו כוונתם במ"ש דגבי דיינים חשיב מיעוט דידהו כמי שאינו. ויראה דה"ק כיון שאמרה התורה אחרי רבים להטות מיעוט הדיינים מבטלין דעתן מפני סברת הרוב ואין יכולין להורות אלא כסברת הרבים כדאיתא בהנחנקים גבי זקן ממרא ואף בב"ד של שלשה אם רבו המזכים על המחייבים או איפכא ודאי אין ה״נ מי שלא הסכים עם הרוב אינו יכול להורות כסברתו נגד חבריו הרבים וכו'. וזהו כוונת התוס' דגבי דיינים לא שייך למימר א"ה בממון אחר הרוב ויאמר המוחזק קים לי כמיעוט הדיינים דאותו המיעוט כיון שנחלקו עליהם הרבים הוי ליה כמאן דליתא והיינו דסיימו דהא ב"ד מפקי' מיני' כלומר כל כללות ב"ד והמיעוט שהיו מסייעין אותו מבטלין דעתן ומצטרפין עם הרוב להוציא הממון מידו משא"כ במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן א"מ מהמוחזק כיון דיש לו מיעוט על מה לסמוך ובהאי תירוצא תירצו נמי להאי דבן סורר ומורה באחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת ותלינן דביום אחד קמסהדי משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא והורגין או מחייבין ממון ע"פ עדותן דאזלינן בתר רובא ה"נ טעמא דהתם דלא מצי הנידון להציל עצמו ולומר קי"ל בהני עדות שהם מהמיעוט דלא טעו בעיבורא דירחא ודוקא קמסהדי ואכחושי מכחשי אהדדי משום דהרי העדים העומדין לפנינו שמעידין עליו אומרים דביום אחד קמסהדי והם מרובא דעלמא דטעו בעיבורא דירחא ונמצא דאין כאן מיעוט שיסמוך עליו הנידון. וע"ד דברי התוס׳ הללו יתבארו ג״כ דברי התוס׳ דריש סנהדרין שתירצו וצ"ל דרובא לרדיא לא חשיב כהנך רובא ר״ל דברובא לרדיא איכא מיהת מיעוט דזבני לנכסתא משא"כ בהנך ליכא מיעוטא כלל וכמ״ש עכ״ל בשינוי קצת לאהבת הקיצור.

ודבריו אהובים וחביבים אבל עדיין צריכין נגר להולמן דנהי דבהאי דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא כתב דליכא מיעוטא שיסמוך בו הנידון לפי שהעדים מעידין על יום א' אבל מה יענה באותה סוגיא דפ"ק דחולין (י"א) דיליף התם דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דדלמא לאו אביו הוא ומרוצח דלמא טרפה הוא והרי התם איכא שפיר מיעוטא שיסמוך בו הנידון ולומר דלמא טרפה הוא או לאו אביו הוא ואפ"ה אזלינן בתר רובא ונילף מהתם ק"ו לדיני ממונות דניזל בתר רובא אפילו היכי דאיכא מיעוטא כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן.

ודבר זה שאלתי מאת רב אחי ומורי ש״ן והשיב לי דיש לחלק בין היכא דבא הרוב קודם המעשה ובין שבא בשעת מעשה דהיכי דבא קודם המעשה כיון דהוקבע האיסור ע"י הרוב הוקבע ואע״פ שיש אח״כ נפקותא לענין ד"נ לית לן בה. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם לענין ע"א בפט״ז מעדות וז"ל א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו ה"ז לוקה אע״פ שעיקר האיסור בע"א ע״כ. ומש"ה לא הוי קשה להו אלא מרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דהתם לא בא הרוב קודם המעשה ואפ"ה אזלינן בתריה בד"נ וע״ז פירש מוהר״מ חביב ז״ל הטעם דליכא מיעוטא להנידון שיסמוך עליו. אבל בהאי דפ"ק דחולין מעיקרא ל"ק דהתם כבר הוחזק האיסור ע"י הרוב קודם המעשה שזה הוחזק לאביו וזה לשלם ולא לטרפה משום הכי אזלינן בתריה אף שיש אח"כ נפקותא בד"נ, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף