קונטרס הספיקות/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קונטרס הספיקות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כלל ה
יבאר ויכריע דפלוגתא דרבוותא שאחר חתימת הש"ס וה"ה לספקא דדינא שלא נזכר בש"ם מהני בהו תפיס' אבל פלוגתא דרבוותא שנז' בש"ם דינו כדין תיקו ולא מהני בה ת':

א

הנה הרב ז"ל יצא לחלק פלוגתא דרבוותא מתיקו לומר דאפי' הסוברי' דבתיקו לא מהני תפיסה מודי' דבפ"ד מהני ואמר בזה שלשה טעמים הראשון משום דבתיקו כיון דאין שום אדם בעולם דפשיטא לי' א"כ לא יוכל לטעון שום טענת ברי לא ע"פ עצמו ולא ע"פ אחרים אבל בפ"ד הוי כמו טענת ברי מדחזינן דע"פ ע"א משביעין אפי' בטוען שמא אלמא דע"פ עדים חשיב כטענת ברי ה"נ בטוען קים לי כהאי פוסק הוי כטוען ברי ע"פ פוסקי' וכ"כ מוהרי"ק דקי"ל חשיב כטוען ברי והשני דבפ"ד כיון שיש ביד הדיין להכריע כחד מינייהו א"כ כל אימת דתפס מקרי תפס קודם הספק ותקש"ה מהני משא"כ בתיקו שאין ביד הדיין להכריע הוי תפיסה דלאחר הס'. והשלישי דבתיקו אי טעה הדיין ופסק לשלם הוי טועה בדבר משנה וחוזר וכ"כ הנ"י בפאד"מ ובפלוגתא דרבוותא אי עבד הדיין כחד מנייהו קם דינא דאפי' טעה בשיקול הדעת כלומר דסוגי' דעלמא כאידך קם דינא וכיון דאלו עביד הדיין מה שעשוי עשוי תפיסתו ג"כ מהני מטעם דעביד אינש דינא לנפשי' דמצי למימר אני הדיין ועושה דין לעצמו. והנה מ"ש דבפ"ד כל אימת שתפס מקרי תפס קודם הס' כבר השיבותי על זה לעיל בכלל ג' סעיף ה' ולכן לא אדבר בו פה זולת באינך שני טעמים. ודע שהרב ז"ל בסי' צ' כתב דאיכ' נ"מ בהנך טעמי והוא ס' דדינא שבא לפני הדיין שלא נזכר בש"ס דלטעם דקי"ל חשיב כטו"ב בכה"ג ל"מ תפיסה דלא מצי למימר קים לי' כפלוני המזכהו כיון שאין שם מזכה בבירור ולטעם השני דכיון דהדיין יכול להכריע כחד מינייהו איהו נמי כח דיין לו דעביד אינש דינא לנפשי' ול"נ דהרב לשיטתו דפירש בטעמ' דקי"ל משום דהוי כטוען ע"פ עדים דפוסקים כעדים דמי ולפ"ז בעינן דוקא שיהא פוסק עומד לזכותו לטעון ע"פ אבל לא נהירין לענ"ד דבריו בזה לפי שע"פ עדים נמי לא חשיב טענת ברי לענין זה שיהני בו ת' כאלו טוען ברי ולא דמי לשבועה דאפי' ברגלים לדבר משביעין אבל בת' בעינן ברי דוקא וכמ"ש לעיל בכלל ב' סעיף ה' ע"ש והא דמהני קי"ל למהוי כמו טו"ב כמ"ש מוהרי"ק היינו לפי שהוא דבר התולה בסברא יכול למימר ברי לי שהסברא כך הוא לזכותי וכן נראה מדברי מוהרי"ק ואח"ז נמשכים כל התופסי' דגל קי"ל ובתשובת מוהרי"ט ז"ל ח"א סי' ע"ב מדמה טענת קי"ל להא דכתב רש"י בפ"ב דכתובות (כ"ב) באומר' ברי לי אין לבי נוקפי ע"ש ולדעתי יש לחלק דהתם אין להכריע מצד הסברא איזה כת מהן אמיתית אבל בפ"ד דבדינא תליא מילתא ובסברא תליא כל שאומר קי"ל הוי כמו ברי ולפ"ז אפי' בספקא שלא נזכר בש"ס כיון דבסבר' תליא ויכולת ביד' הדיין להכריע איהו נמי מצי אמר קי"ל כך וז"ב. אלא שלדעתי העני' נראה נפקותא אחרת דמטעמא דעביד ץ אינש דינא לנפשי' לא בעינן שיאמ' התופס קי"ל אלא.] כל דתפס לא מפקינן מיני' אבל לטעמא דקי"ל הוי כמו טו"ב בעינן שיאמר התופס קי"ל דאי לא יאמר כך אלא שהספק שקול בעיניו מוציאין מידו דהרי בעינן שיטעון ברי ולפיכך אני מסתפק טובא במ"ש הכנה"ג בכללי קים לי דטענינן ליתומים קי"ל וגם שלא בפניו ע"ש ולדידי הדבר צ"ע כיון דבעינן שיטעון ברי ממש וא"כ איך אנו טוענין ליתומים או שלא בפניו ואע"פ דקיי"ל דטענינן ליורשין כל מה דמצי אביהן למיטען היינו דוקא בדבר שאין הספק נופל לפנינו אבל בדבר שהספק נופל לפנינו כגון ספקא דמציאות או ס' דדינא דמן הדין כל שטוען שמא מוקמינן אחזקת מרא קמא אין טוענין להיורשים כל שטוענין שמא ומפקינן מינייהו:

ב

ויש לדעתי שום עיון להסוברים דקי"ל חשיב כטו"ב מהא דכתבו התוס' בפ' המדיר (ע"ו) גבי האי דשמואל המחליף פרה בחמור וז"ל ונראה לריב"א דדוקא שהמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו טענה ברורה הוי חזקתו כמאן דליתא ואזלינן בתר חזקת מ"ק דדמי לתקפו כהן דמוציאין אבל מוכר כו' וכן האי דכור בשלשים סאה בסלע יש לו לטעון לכך אמרת לי בשתי הלשונות שבאיזה שארצה אתפוס וכיון שהוא מוחזק אין להוציא הממון מחזקתו כיון שיש לו טענה עכ"ל ולהסוברים דקי"ל חשוב כטו"ב למה להו למימר משום דטוען לכך אמרת לי בשתי הלשונות שאתפוס איזה שארצה תיפוק לי' דהרי הא מילתא אי תפס לשון ראשון או ל"א פלוגתא דתנאי הוא ונימא דשמואל דמספקא לי' הלכת' כמאן מש"ה אמר ראשון ראשון קנה משום דקי"ל חשוב כטו"ב. ומהרי"ק ז"ל מרא דהאי שמעתתא דבפ"ד לא מפקינין מהתופס דקי"ל הוי כמו טו"ב כמו שהביא הרב ז"ל בשמו איהו ז"ל מביא ראי' לסברתו זאת בשרש קס"א מדיבור התוס' הנז' להוכיח דלא בעינן ברי ממש אלא דכל שבא בטענה אפי' רעועה מהני ג"כ עם התפיסה כהאי דמוכר שור לחבירו דכל שיש לו לבוא באיז' טענה אפי' רעועה תו לא דמיא לת"כ וע"ש שהאריך בזה ולכאורה היא ראי' לסתור דמוכח דקי"ל לא מהני ואינה טענה כלל דאל"כ למה להו למימר בטעמא דשמואל דיש לו לטעון להכי אמרת לי שתי הלשונות תיפוק לי' דפלוגת' דתנאי' היא וכמש"כ:

הן אמת שבשרש צ"ד כתב דלא מהני קי"ל אלא בנדונית חתנים דוקא משום דמיסתבר טעמא דרש"י או משום דהתם כבר עמדו הנכסים בחזקתו משעה שנשאה ע"ש והביאו דבריו אלו הד"מ והסמ"ע בסי' כ"ה אלא שהרב ז"ל נחלק עליהם והניח בדעתו דלעולם מהני קי"ל וכן דעת כל האחרונים ז"ל וא"כ קשיא. וניחא לי משוה דהא דמהני בפ"ד טענ' קי"ל בעינן שיטעון התופס להדיא ויאמר קים לי כהאי כמ"ש לעיל וכן משמע לשון הר"ש ב"ר ברוך שהביא מוהרי"ק שכתב ואם יתפוס החתן ויאמר קי"ל ומש"ה לא מצא לאתוי עלה דשמואל משום קי"ל כמ"ד תפס ל"א דהרי שמואל סתמא קאמר ראשון ראשון קנה ומשמע דאפי' לא טען הכי. ועי"ל דגם מוהרי"ק לא אמר אלא במחלוקת רש"י ור"ת אבל במה שנחלקו חכמי הש"ס אפי' בזמנם ל"מ התופס להכניס ראש ביניהם ולומר קי"ל כפלוני:

ג

ובטעמא דעבי' אינש דינא לנפשי' הרחיב הרב ז"ל דברות קדשו דבפ"ד כיון דאי הוה עביד הדיין כחד מינהון לא הוי מהדרינן עובדא גם התופס מצי למימר הדין עמי ואנא הדיין דעבידנא דינא לנפשאי ובאורו"ת הקש' עליו דא"כ גם בשיקול הדע' יהני ת' ויאמר התופס הדין עמי ואני הדיין ומה בכך ששיקול הדעת עומד למולי הלא קיימא לן דטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי ע"ש והא לא קשיא דלא אמר הרב כן אלא בפ"ד היכי שהס' שקול לגמרי דבכה"ג אפי' לכתחילה יכול הדיין לפסוק כפי הכרעתו אבל בשיקול הדעת שכל ב"ד שבישראל מחויבין ליזול בתר סוגיא דעלמא לא מצי התופס למימר אנא הדיין ועבידנ' דינא לנפשאי דלא כשיקול הדעת דהאי לאו דינא הוא כיון דכל ב"ד לא קיימי כוותי' וזה פשוט אלא שלענ"ד איכא למשדי נרגא בסברא זו מצד אחר שהרי הרא"ש כתב בסנהדרין פאד"מ ז"ל והיכי שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק הדין כמי שארצה. ואם עשה כן הוי דין שקר אלא אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי אחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו וכ"כ הטור בסי' כ"ה והנך רואה שצריך שיהי' חכם גדול וגמיר וסביר ואז יוכל להכריע ואי לאו בר הכי הוא הוי דין שקר כשפוסק כאחד מהם. וכן נראה מדברי התו' דב"ב (ס"ב) וז"ל והיכי דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסבירא לי' לדיין כחד מינייהו ועבד מה דעבד עבד דהכי אמר בפ' כל הנשבעין השתא דלא איתמ' הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואי מספקא לי' הלכתא כמאן המע"ה ע"כ וכ"כ הנימוק"י בריש פ' המוכר את הבית בשם רבינו יונה ע"ש ר"י הזקן דהיכי דאיכא פלוגתא דתנאי או דאמוראי ולא אשכחן סוגיא דעלמא כחד יש לדיין לדון כפי מה שדעתו נוטה ואי מסתפקא לי' המע"ה ע"ש אלמא דאין רשות ביד הדיין לפסוק בפ"ד כמי שירצה אלא דוקא אי ס"ל הכי כלומר שסברתו נוטה לזה. אלא שמדברי התו' והנימוק"י משמע דבסברתו נוטה לחוד נמי סגי ומדברי הרא"ש משמע דלא סגי בהכי עד שיכריע בראיות ובכנה"ג בח"מ סי' ח"י עמד בזה ותי' וז"ל אפשר דהרא"ש איירי שהדין ההוא יש מקום להכריעו מן הגמרא והפוסקים אלא שהדיין אינו בר הכי ורוצה לדין כפי סברת האחד מהן אבל הנימוק"י איירי בדיין יודע ובקי וכבר חקר בגמרא ופוסקים ולא מצא הכרעה לצד זה יותר מלצד זה אז יכול לדון כפי מה שדעתו נוטה ע"כ. ול"נ לומר דהתו' והנ"י מיירי מפלוגתא דתנאי ואמוראי כמו שתפסו בלשונם ובהאי לא צריך הדיין לטרוח ולחפש אחר הראיות המכריחות שדבר זה מן הנמנעות להשיג על איזה תנא או אמורא בראי' מוכרחת כי רוח הקודש נוססה בהם וכבר אמרו חז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים הלכך אין לו לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות לפי סברתו אבל הרא"ש כתב היכי שנחלקו שני גדולים בדבר ובהאי ודאי יש לו לחפש אחר ראיות כי מיום שנסתם התלמוד נסתמו מעינות חכמה ורשות ביד כל אדם לחלוק על מי שקדמו בראיות וכמ"ש הרא"ש וגם הוא בחק האפשרי להביא ראי' מכרעת לסבר' הא' כדרך שמצינו בחיבורי האחרונים שסותרין דברי מי שקדמן בראיות ברורות וזה נכון:

ד

נקטינן מיהו מדבריהם דלכתחילה אינו רשאי לפסוק כפי רצונו לבד בלי סברא נוטה ובאורו"ת סי' כ"ה הפריז על המדה דאפי' אי מכריע בסברתו כחד מינייהו אפ"ה אינו רשאי לפסוק לכתחילה, ע"פ הכרעתו אלא דבדיעבד דוקא כל שמכריעו בסברתו דינו דין ונסתייע לזה מלשון התו' שכתבו דאי ס"ל כחד מינייהו ועבד מה דעבד עבד אלמא דוקא דיעבד ולא לכתחילה ע"כ וע"ש שהאריך בזה וכל דבריו בזה ליתנהו דודאי כל שסברתו מכרעת כחד מינייהו רשאי לכתחילה ג"כ לפסוק כמותו וכמ"ש הנימוק"י להדיא שהבאתי בסמוך והתו' ז"ל לשון הגמרא תפסו בלשונם דעבד כמר עבד והיינו אפי' לכתחלה וה"נ אמרי' בפ' ת"ה לענין פלוגתא דר"י ורבנן בפלג המנחה דהשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד כו' והיכי שפוסק מרצונו כחד מינייהו ולא ע"פ סברתו בדיעבד דינו דין אלא דלכתחלה מיהו אינו רשאי למיעבד הכי וכל זה פשוט. וא"כ כל שהתופס אינו חכם גדול שיודע להכריע איך יוכל לומר אנא הדיין ועבידנא דינא לנפשאי והרי דינא דשקרא הוא שהרי גם דיין שאיל פוסק בכה"ג ע"פ הכרעת סברתו לאו דינא דקשוט הוא ואי משום דבדיעבד דינו דין אפילו בכה"ג א"כ אפי' בשיקול הדעת תיהני ת' וזה לא אמרה אדם מעולם ואפי' התופס חכם גדול היודע להכריע תמהני איך שייך בו עביד אינש דינא לנפשי' כיון שהדבר ההוא צריך לסברת הדיין ולהכרעתו איך יהי' התופס הבע"ד והוא הדיין ואוהבו פסול לדין ואם הוא שושבינו וריעו אפי' בדיעבד אין דינו דין כמו שנתבאר בהל' דיינים סי' ז' ואלו דן אוהבו להכריעו בפלוגתא דרבוותא הוי הדר דינא והבע"ד עצמו מה דעבד קם דינא בתמי' וחז"ל אמרו עביד אינש דינא לנפשי' ולא דיינא ועוד אני מוסיף להקשו' על דברי הרב דאמר דבכה"ג נמי עביד אינש דינא לנפשי' והרי אפי' בפלוגת' דרבוותא דיכול הדיין להכריע כחד מינייהו היינו דוקא הדיין הראשון שבא לפניו האי דינא בתחילה אבל אם דן הוא כסברת האחד תו אין ביד הדיין השני להכריע כסברת אידך דכבר קם דינא דהראשון דאפי' טעה בשיקול הדעת קם דינא וא"כ ה"נ הרי המוחזק הראשון כבר עביד דינא לנפשי' כפי סברת אידך המחייב להתופס ומ"ט תיהני תו ת' השני משום עביד אינש דינא לנפשי' וכבר קם דינא דהראשון וכל זה ברור ואולם הרב תמך יסודתו בהררי קודש בטעם הזה דבפ' כל הנשבעין פליגי רב ושמואל ור"א דרב ושמואל ס"ל דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין יורשיו נשבעין ונוטלין דאין אדם מוריש שבועה לבניו ור"א ס"ל יורשיו נשבעין ונוטלין ומסקינן התם דעבי' כרב ושמואל עבי' וכתב בעה"ת שער י"ד ח"ב וז"ל ומסתבר' דאי קדמי יתמי המלוה ותפסי מנכסי דיתמי דלוה אע"ג דמת לוה בחיי מלוה כיון דתפס לא מפקינן מינייהו מידי דכיון דאסיקנ' דדיינ' דעב' כר"א לא מהדרינן לעובדי' מיניה וקי"ל בעלמא דעב' אינש דינא לנפשיה ה"ל כמאן דאזיל לב"ד ודנו לי' כר"א וכיון דתפס תפס עכ"ל וכ"כ כל המפרשים דאי תפסי יתומים א"מ מידן ע"ש בדברי הרב בסי' פ"ח שפורט בשמותם ז"ל אלמ' דכ"ע ס"ל דבפ"ד מהני ת' מטעמ' דעביד אינש דינא לנפשי' ובסי' פ"ט כתב וזה ראיה ברורה ותשובה נצחת נגד מי שרוצה לומר דל"מ ואני מצאתי בראי' זו ג"כ בט"ז בח"מ סימן ד' ובאה"ע בט"ז סי' צ"ז רמז עלי' ג"כ ע"ש:

ה

הן אמת שכל המפרשים אם שהסכימו דאם תפסו יתמי המלו' מיתמי הלו' לא מפקינן מינייהו לא הזכירו טעם הדבר מתור' עביד אינש דינא לנפשי' ואפשר שטעם אחר להם ובעיני אפשר לומר בטעמייהו דהתם לא שייך ליתמי דלוה ח' מ"ק כיון שאנו מסופקין דלמ' לא פרע אביהן וכל דלא פרע יתמי המלו' משלהם תפסו וכיוצא בזה מצינו בחידושי הרשב"א בריש פ' התקבל דקאמ' התם דבחוב הילך כזכי משום דס' ממונא לקולא ופי' בו משום דהלוה לאו מדידי' יהיב וממאי דנקי' בידי' מהדר לי' ע"ש וכיון דליכא התם ח' מ"ק שפיר מהני ת' ככל ספקא כמו שהראית לדעת ובאורו"ת כ' בטעמייהו משום דבש"ס קאמר דלב"ש דאמ' שטר העומד לגבות כגבוי לא אמרי' אאמש"ל והכא כיון דתפס לכ"ע כגבוי דמי ולא נהירא דלא שייך זה אלא כשהוא כגבוי בחיי מלוה משום דבשבועה דלהחזיק לא אמרינן אאמש"ל. אבל הכא שתפסו היתומים אחר מיתת אביהם המלוה כבר פקע חובם בעת מות אביהם דאאמש"ל ומה יהני מה שתפסו אח"כ. אמנם ראוי לשום עיון בדברי בעה"ת דאתי עלה מתור' עביד אינש דינא לנפשיה. ובעניותי נראה ברור דלא שייך עביד אינש דינא לנפשיה אלא בדין הברור דכ"ע הכי דיינא ולא אטריחוהו למיזיל בתר דיינא אבל בפ"ד דצריך הכרע' הדיין מי ישמע להכרעת הבע"ד. ומי שם אותו לשופט ודיין להכריע והרי אפי' אוהבו פסול לדונו וכמ"ש בסמוך והוא ברור:

והנראה בעיני בטעמו ונימוקו דהבע"ת לפי דהתם במחלוקת דרו"ש עם ר"א בענין אאמש"ל. אנן לאו בפ"ד דיינין להא מילתא שהרי בפוגם שטרן ומת קיי"ל דיורשיו נשבעין ונוטלין ואפי' אי דן בי' דיינא כרו"ש שלא יגבו היורשין מהדרינן לעובדיה אלמא דעיקר הלכתא ס"ל כר"א דאמש"ל אלא דבמת לוה בחיי מלוה עבדינן מילתא יתירתא כרו"ש לכתחיל' משום יקרא דידהו הואיל ונפיק מפומייהו בהאי מילתא כמ"ש הרמב"ן בס' המלחמו' בסוף מסכת שבועות או כמ"ש התו' בב"מ צ"ח שמשום עלילה מועטת יש לנו להקל שלא להוציא מן היתומים:

והני טעמי לא מיסתגי לן אלא לענין לכתחילה לחוד לדון כמותם מהני טעמי אבל בדיעבד כלומר אי דן דיין כר"א לא מהדרינן עובדא בשביל האי מילתא יתירתא:

וזה אמרתי בטעמא דמילתא במה דקי"ל בהא דמת לוה בחיי מלוה דאי דן דיין הראשון כרו"ש ואחריו בא דיין השני ודן כר"א קם דינא דהשני אבל אם דן הראשון כר"א ואחריו דן השני כרו"ש אין במעשה השני כלום כמו שהוכיח הרב מוהר"י באסן מלשונו' הפוסקים והיא בתשובת מוהרי"ט ח"מ סי' י' והרבנים הללו ז"ל נתקשו בטעם הדבר ולדידי הטעם משום דעיקר הלכת כר"א נקטינן אלא דמילתא בעלמא עבדינן לכתחילה כרו"ש ולא עבדינן כן אלא לכתחילה אבל לא למיהדר עובד' משום האי מילתא. ומש"ה כשדיין א' דן כרו"ש ודיין שני דן כר"א לעולם קם דינא דהדיין שדן כר"א בין שיהיה הדיין הראשון או השני משום דהוא אמר כהלכה דעיקר הילכתא כך הוא ולעולם לא מהדרינן עובדא שכבר נידון בי' כר"א. והרבנים הנז' ז"ל כתבו שם טעמים דחוקים בטעמא דהאי ולענ"ד נראה כמ"ש ולפי הצעה זו יפה אמר בעה"ת דאי תפסי יתמי המלו' מיתמי הלוה לא מפקינין מינייהו דכיון דעביד אינש דינא לנפשי' הוי כאלו אזלו לבי דינא ופסקו להן כר"א ולא מהדרינן עובדא כלומר דמשום מילתא בעלמא לא מהדרינן עובדא אשר כבר הורה דיין כר"א וה"נ אי אמרינן מפקינן מינייהו הוי כמהדרינן עובדא משום דעבי' אינש דינא לנפשי' בדין הברור והאי דין ברור הוא ג"כ דעיקר הלכת' כר"א הוא ואי משום דיתמי הלוה שהיו תפוסין תחילה המה חשיבי ג"כ כאלו דנו כרו"ש הרי קיי"ל דאפי' דן הראשון כרו"ש ואחריו בא השני ודן כר"א קם דינא דהשני משא"כ בשאר פלוגתא דרבוותא שהספק שקול וצריך הכרעת דיין לא שייך בזה עביד אינש דינא לנפשי' כי דינא לנפשי' אמרו ולא דיינא וז"ב:

ו

ולענ"ד אי בעינן לחלק בין תיקו לפלוגת' דרבוותא יש לחלק בהכי דבתיקו מוקמינן אחזק' מ"ק משו' דהוי ככת א' אומר' ס' קרוב לו ס' קרוב לה דבאיסו' כה"ג מוקמינן אחזקה קמייתא אבל בפ"ד הוי כשני כתות עדי' דכת א' אומרת קרוב לו וכת אחת אומרת קרוב לה דלמ"ד תרי ותרי ס' דאורייתא לא מוקמינן בכה"ג אחזקה קמייתא ואפי' לפי מה דקי"ל תרי ותרי ס' דרבנן וכמ"ש לעיל יש לומר דס' פ"ד אלים טפי לאפוקי מח"ק וכבר הראית לדעת דכל ס' דבאיסורי בכה"ג לא מוקמינן אחזקה קמייתא גם בממונא מהני ת' וכמ"ש למעלה זה פעמיים ודבר זה למדתי מדיבור התו' דפח"ה (ל"ב) ד"ה הלכתא וז"ל הלכתא כרבה בארעא פי' ר"ש דמספקא לן הלכתא כמאן וצריך לדחוק ולחלק בין ס' דתרי ותרי לס' דדינ' דהא דלא אוקמה בחזקת מ"ק כנכסי דבר שטיא דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בח' בר שטיא התם הוי תרי ותרי כמאן דליתנהו אבל הכא דמספק' לן דינ' כמאן לא שייך כולי האי למימר אוקמה אח' מ"ק ונוציא מיד המוחזק ע"כ וכבר הכריע הרב מוהרא"ש ז"ל בתשובה דהתו' לא אמרו כך אלא בפ"ד אבל בס' דדינא בלי פ"ד אינהו נמי מודי דאמרינן אוקי ארעת' אחז' מ"ק ע"ש שלמד כן ממשמעות לשון התו' דסיימי אבל הכא דמספקא לן הלכתא כמאן אלמא דוקא בכה"ג כלומר פ"ד דמספקא הלכתא כמאן ויפה דקדק מדבריהם וכבר הביא המשנ' למלך ז"ל בפ"ז משכירות מחכמים שנסתפקו בדבר הזה אלא שנראה שם מדברי הרב מוהר"י כולי ז"ל שטעם חילוקם הוא משום דבפ"ד שייך לומר קי"ל משא"כ בס' דדינא ולדעתי לא מן השם הוא זה אלא משום דפ"ד הוי כשני כתות עדים וסתם ס' דדינא הוי ככת אחת והכי משמע לי לשון התו' דמשום תרי ותרי ס' דאורייתא אתי עלה כלומר דפ"ד אלימי טפי לאפוקי מחזקה קמייתא מס' דתרי ותרי ועמ"ש לעיל בכלל ד' סעיף ד':

ודע שיש מקום עיון בדיבור התו' הנז' מהא דבפ' השואל בב"מ דס"ל לרב נחמן דאפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת והרי התם נמי ס' דדינא היא אי תפס לשון ראשון או לשון אחרון ואפ"ה מוקמינן לארעא בח' מ"ק וקושיא זו כתובה בספר מעשה חייא ותירוצו דחוק ע"ש והרב המש"ל בפ' הנז' אחר שנשא ונתן בסברת הרשב"ם כתב כדברים האלה ומהודענא דאף דנימא דהיכי דהדין מסופק מדמינן לי' לפ"ד מ"מ שניא האי דהשכיר לו לחודש ולשנה דהס' הוא דלא ידעינן המציאות היכי הוי משום דכי אמרינן תפס לשון אחרון טעמי' משום דמיהדר הדר בו וא"כ הס' הוא דלא ידעינן המציאות היכי הוי וע"כ מדמינן לי' לתרי ותרי ע"כ. ומחשבתו ניכרת מתוך לשונו שדעתו לישב עם זה הקושי' הנזכר אבל כבר השיבותי על דבריו אלו לעיל בכלל ב' סעיף ב' דמה בכך שהס' יש לו ענין במציאות מ"מ עיקרו בדינא תליא ע"ש תדע שהרי בהאי פלוגתא דרבה ורב יוסף בהאי דח"ה יש לו יותר ענין במציאות שהתם הספק הוא בטענותיהם אם המחזיק אומר אמת או המערער ואפ"ה כיון דעיקרו בדינא תליא בספקא דדינא דיינין לה וז"ב. ובפט"ו מטוען ראיתיו שעמד שם על קושיא הנז' ותירץ דשאני גבי שכירותו דכיון דסוף סוף עומד לחזור הרי הוא כמוחזר וכל ס' דאתיילד בח' המשכיר הוא ואע"פ שבא בסוף החדש דהשוכר מוחזק בחדש העיבור ע"כ וגם זה אינו נוח לי אע"פ שאני רואה שזהו ג"כ דעת מהר"ש יפה בתשובה כ"י שהבי' הכנה"ג בסי' ק"מ שכת' דבפ"ד לא אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת אלא המחזיק ידו על העליונ' ומיהו כשהמחלוקת היא בשכירות בהא אמרינן קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומד' ע"כ מ"מ לא מצאתי טעם לחלק בכך דאע"פ שמצינו בפ' המוכר (ס"ב) שכתבו שם התו' דבשואל כיון שסופו לחזור הוי משאיל מוחזק ע"ש ד"ה ארעתא היינו שדעתם דכל שסופו לחזור אפי' מטלטלי דין מקרקעי להם דליקמונהו אחזק' מ"ק אבל לעשותן בשביל זה טפי ממקרקעי לא אמרו וכיון דבספקא דדינא גם במקרקעי לא מוקמינן אחזק' מ"ק פשיטא דגם במטלטלין לא מוקמינן אחזק' מ"ק אע"פ שסופן לחזור וגם ז"ב. אבל לפי מ"ש בשם מוהרא"ש לחלק דבסתם ס' דדינא בלי פ"ד גם הרשב"ם מודה דמוקמינן לארעא בחזקת מ"ק יש לומר דר"נ דמספקא לי' וקאמר דאפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר היינו משום דאיהו לאו משום דמספקא לי' בהני תנאי דפליגי אי תפס לשון ראשון או לשון אחרון הלכתא כמאן אלא דאיהו סובר כר"י ואיהו סובר לא כמ"ד תפס ל"ר ולא כמ"ד תפס ל"א אלא דהוי כאלו הוציא שניהן ביחד וכמ"ש התו' בפ' בית כור (ק"ה) הבאתי דבריהם לעיל וכיון דלאו פ"ד הוא שפיר יהבינן כולה למשכיר דמוקמינן אחזקת מרא קמא:

ז

ולפי שביארנו הטעמים שיש לחלק בהן בין תיקו לפ"ד ראו לעמוד על הדבר מי ומי המחלקים וסוברים דבפ"ד מהני ת' ומי החולק בדבר. דע שגדול שבאחרונים הרב הת"ה בסימן שכ"א נראה מדבריו להדיא דאפילו בפ"ד ל"מ תפיסה לדידן דקי"ל דבתיקו ל"מ ת' והרב ז"ל בסימן פ' מביא אותו אבל בוחר יותר בדעת מוהרי"ק דמחלק בין תיקו לפ"ד ולפי דעת הרב יש הרבה ראיות דבפ"ד מהני ת' ואני בעניותי כאשר בינותי בדבר הזה לא מצאתי מי שקדם למוהרי"ק שיחלק בין תיקו לפ"ד וגם מוהרי"ק גופי' בשרש צ"ד כתב דאין לומר קי"ל אלא במחלוקת פסקי' שפסקו בתראי או בנדונית חתנים משום דמיסתבר טעמא דרש"י או משום דמעיקרא הי' בחזק' החתן ע"ש. והד"מ והסמ"ע הביאו לשון זה בח"מ סימן כ"ה וכבר עמד הרב משפטי שמואל על סתירת דברי מוהרי"ק דשרש צ"ד ושרש קס"א והרב ז"ל בסימן פ"ב כתב דמ"ש בשרש צ"ד לא כ"כ אלא לפלפולא בעלמא והוא דחוק. ומה שהביא הרב ז"ל בסימן הנז' ראי' לדבריו דבפ"ד מהני ת' מדברי מהר"מ שמביא המרדכי בשמו בהגהות פ"ה דכתובות וז"ל ומצאתי מהר"מ רגיל לפסוק היכא שגדולים חולקים בדבר אי תפס אידך לא מצי מפיק מיני' דא"ל האי אייתי ראי' שהלכה כזה הרב שפסק כן עכ"ל. אבל אני בעניי מצאתי תשובת מהר"מ להיפך שכתב על אלמנה שנתנה ספרים של בעלה להקדש ולא נשבעה על כתובתה ומתה ואיכא פ"ד יש מן הגדולים שפסקו כר"א דיורשין נשבעין ויש שפסקו כרב ושמואל דאאמש"ל וכתב מהר"ם ז"ל ונראה בעיני דאפילו תפס מפקינן מיני' ודלא כמקצת רבותינו דלא מפקינן וקיימא לן דכל תפיסה שהיא ספק דאינו יודע בעצמו על הבירור אם בדין הוא תופס לא מהני כדאמרינן גבי האי דת"כ מוציאין מידו עכ"ל מהר"ם ז"ל. הביאו הרב פמ"א בסימן י"א הרי להדיא דמהר"מ סובר דתפיסה לא מהני אפילו בפלוגתא דרבוותא ואפילו במת לוה בחיי מלוה דרוב הפוסקים סוברים דמהני וכמש"ל. ומדמהו לגמרי לת"כ. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שזה שכתב המרדכי בשם מהר"מ ז"ל דהיכי שהגדולים חולקים בדבר אי תפס אידך לא מצי מפיק מיני' ר"ל שהאחד תפס מעיקרא ולא איירי התם מתפיסת השני אלא מתפיסת הראשון איירי וקמש"ל דאין לדיין לפסוק כמי שירצה אלא המע"ה. וע"ד שפירש הרב בסי' צ"ה לקבלת הרא"ש מן מהר"מ אבל מתפיסת השני לא איירי ובאמת סובר דלא מהני וכמ"ש בתשוב' שהבאתי ואם שהוא דחוק קצת מוטב שנסבול קצת דוחק משנסבול סתירה ושבקי' ואיהו ז"ל מוקי אנפשי':

ומה שהביא ראי' מהא דקי"ל במת לוה בחיי מלו' דאם תפסי יתמי מלוה מיתמי לוה לא מפקינן מינייהו כמבוא' בסי' ק"ח כבר כתבתי למעלה בסעיף ד' טעמא דהאי מילתא והוא נכון גם מה שהביא להכריח כן מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה סוף כלל א' כך קבלתי מפי רבינו מאיר ז"ל היכי דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק ואוקי ממונ' אחזקתי'. והכי אמרינן בח"ה הלכת' כוותי' דרבה בארעא וכותי' דרב יוסף בזוזי עכ"ל. ויש לדקדק מה צריך לקבלתו של רבינו מאיר פשיטא דכיון דספקא הוא הממע"ה וכל הש"ס מלא מזה וכבר נתקשו בזה מוהר"י בן לב ומוהר"ש ז"ל אלא צ"ל שקבלת הרא"ש דאפילו תפס חד מינייהו ואמר קי"ל כחד מרבוותא לא מפקינן מיניה זהו ראייתו ואין מזה ראיה מידי שכבר הקשה שם הרב ז"ל מדברי הרא"ש דאיך מביא מהא דהלכתא כרבה בארעא וכו' שהרי הרא"ש ז"ל בפסקיו בח"ה נראה דאיהו סובר כפירוש ר"י דמפרש דהלכתא כרבה בארעא דהוי מגו לאוקמה ממונא וכר"י בזוזי דהוי לאפוקי ממונא ותירץ דלא נדחה פי' רשב"ם אלא משום דבקרקעו' לא מהני תפיסה אפי' בפלוגתא דרבוותא אבל במטלטלין מודה אלו דבריו א"כ אף אנו נאמר דלא נדחה פי' רשב"ם אלא משום דתפיסה לא מהני כלל ואפי' במטלטלי אבל במוחזק מעיקרא מיהו כ"ע מודים דאין רשות ביד הדיין לפסוק כמי שירצה וזהו עיקר קבלתו של הרא"ש מיני' דמהר"ם כמו שפירש הרב עצמו ודע שמה שהקשה הרב דברי הרא"ש מדידי' אדידי' כבר הוקשה כך לרבנן קמאי הובאו במשנה למלך בפ"ו משכירות ע"ש והדרך הזה יותר נכון. ומה שהביא בסי' ק"ב ראיה מדברי הרשב"א דסובר ג"כ דבפ"ד מהני תפיסה שכתב בתשובה סי' שי"א בטעמא דהרמב"ם דפסק ת"כ א"מ משום דפסק כרב המנונא אע"ג דרב חנינא ודאי ס"ל דת"כ מוציאין מידו כל היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איפסקא הלכתא מספקא לא מפקינן ממונא אלמא דשובר דבפלוגתא דאמוראי מהני תפיסה תמהני עליו בראיה זו דשניא האי דהרשב"א דהאי מילתא גופי' מסופק ועומד אי ת"כ מוציאין מידו או לא הילכך אין מוציאין. אבל לדידן דקי"ל ת"כ מוציאין מאן לימא דפ"ד שאני משאר ספיקא ות"כ וזה פשוט וכבר השיגו האורו"ת ג"כ בזה:

ח

ולדעתי מדברי הרשב"א והר"ן בפ' מי שאחזו ראי' וגדולה הוא אלי דס"ל דל"מ תפיסה בפ"ד דז"ל הר"ן שם נמצאת למד שהאומ' לאשה הרי את מקודש' לי ע"מ שאתן לך מאתי' זוז ונתנם לה בע"כ אינה מקודשת וכן לענין דיני ממונו' נתן לו בית נתן לה שדה ע"מ שיתן לו מאתים זוז ונתנם לו בע"כ זכה ואחרים אומרים שהדבר ס' בהני לישני הלכתא כמאן ולפיכך בגיטין וכו' ובדיני ממונות במטלטלין שמסרן ליד המקבל מספ' לא מפקינן מיני' ובקרקעות הרי הן בחזקת בעלים הראשונים דלעולם ארעא בח' מרי' קיימ' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו והה"מ פ"ח מגירושין ע"ש ואי תפיסה מהני בפ"ד למה כתבו ומסרן ליד המקבל דהיינו תפיסה ברשות דמהני אפי' בתיקו וכמו שיתבאר להלן אי"ה תיפוק לי' דאפי' תפס אותן המקבל מתנה לא מפקינן מיני' כיון דתפיסה מהני בפ"ד. ואף שהרב ז"ל לא נעלם מעינו דבר זה והביא לשון הר"ן והרה"מ וכתב דאין מכאן ראי' דלשון ומסרן דנקטו מילתא פסיקא נקטו ולא נחתו השתא לדיני תפיסה ונסתייע לזה שהרי דעת הה"מ דאפי' בתיקו מהני ת'. אבל באמת בתלתא הוי חזקה וכיון שכולן תפסו בלשונם ומסרן לאו באקראי הוא אלא דסברי דתפיסה ל"מ בהו ודרך הראשונים לשמור המלות. ובלעדי זאת לא ידעתי איך יפרנס לשונם בשיטתו שהרי הרב ז"ל מתלתא טעמי אתא עלה דתיהני ת' בפ"ד כמ"ש בסעי' א' והנה הנך טעמי דקי"ל חשיב כטו"ב או כתפס קודם הספ' לא מיסתגי אליבייהו דאינהו אין מחלקים בכך וכמ"ש בכלל ב' וג' וע"כ לומר שהוא מהטעם השלישי דעבד אינש דינא לנפשי' וא"כ גם בקרקעות ראוי שתיהני דעביד אינש דינא לנפשי' שייך בקרקעות כמו במטלטלין ומדוע כתבו דבמקרקעי הרי הן בחזק' בעלים הראשונים אלא ע"כ דתפיסה ל"מ אפי' בפ"ד ובמטלטלין שמסרן דהוי תפיסה ברשות מהני ובקרקעות ל"מ דאפי' תפיס' ברשות לא מהני בהו וזה ברור. ועוד נראה בעיני להביא ראי' מחידושיו בר"פ התקבל שמפרש שם דהא דקאמר אביי שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט להולך לאו כזכי היינו משום דמספ' לי' אי הולך כזכי כרבי או לאו כזכי וכר' נתן ומש"ה במתנה לאו כזכי דמוקמינן אחזקת מ"ק ע"ש מה שהביאו לידי מדה זו וכבר רמזתי לשיטה זו לעיל בכלל ד' סעי' א'. ומדקאמר אביי סתם הולך לאו כזכי משמע דאפי' תפס המקבל מתנה מפקינן מיני'. וע"ד שהוכיח הרמב"ן מדברי הרי"ף דלא מהני ת' בתיקו מדסתם בהך דרועה מזוין לפטורא וכמ"ש בשמו בכלל הנז'. והרי הולך אי כזכי או לאו פלוגתא דתנאי הוא ואפ"ה לא מהני בי' ת'. אלא שיש לדחוק ולדחות ראי' זו אבל הראי' הראשונה היא ראי' שאין עלי' תשובה:

הן אמת שראיתי בכמה תשובת מחכמי ספרד שהם ז"ל ג"כ מסכימי' בדעת הרשב"א ז"ל דיסבו' דמהני והרב מוהר"י כולי ז"ל מביאם בפ"ז משכירות וחילייהו ממ"ש בתשוב' ז"ל כבר ראית שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב דכל ניזוקים כאלו שהם נזיקי הגוף יכול לומר סבור הייתי לקבל ואיני יכול מ"מ רוב חכמי ישראל וגם רבותינו נ"ע לא הסכימו בכך לפיכך אני אומר שאם כבר פתח חלונותיו או סמך קוטרא ובה"כ אין מחייבין אותו לסותמן או לסלק. ואם בא לפתוח אין מניחין לפתוח ולסמוך לכתחילה דומה למה שאמרו ארעא היכי דתיקום ליקום זוזי היכי דקיימי לוקמו עכ"ל הרשב"א הביאו הב"י בח"מ סי' קנ"ה ובשטה זו נמשך גם המשנה למלך בהלכו' שכירות בפ' הנז' ובזה מיישב שם מה ששאל הרב מוהר"ח אלפנדרי להרב בעל מעש' חייא בסי' א' על דברי תשובת הרשב"א שכתב ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשוני' שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין והקשה דאדרבה נימא אוקי קרקע בח' בעלי'. והרב המש"ל תירץ דהרשב"א קאי בשיטת הרשב"ם דבפ"ד אפילו בקרקע סובר דמהני תפיסה. ובאמת לכאורה מהנך תרתי תשובות הרשב"א משמע דסובר דבפ"ד מהני תפיסה ואפי' בקרקעות אבל לא ידעתי א"כ איך יתפרנסו דבריו דפ' מי שאחזו שעכ"פ מוכח משם דבקרקע ל"מ מיהו תפיסה בפ"ד. איברא שבמוהרי"ט ח"א סי' ע"ה ראיתי שהניח בדעת הרשב"א דבפ"ד ל"מ תפיסה בקרקעות ואף שהרשב"א נראה שמפרש ג"כ כמו הרשב"ם דהלכתא כרבה בארעא משום דספקא הוא התם משום דאיתרע ח' מ"ק דהבעלים דמיד שאמר המחזיק שטרא מעליא הוא זכה המחזיק בקרקעו המוחזקת ת"י וכן האי דהביא הב"י בסי' קנ"ה בשמו הוא ג"כ מה"ט דמיד שמכר ניזקים אלו בשטר איתרע ח' מ"ק אלא דר"ת סובר דיכול למיהדר בי' אבל כל כמה דלא הדר בי' שמה מכירה ומש"ה מדמהו להא דהלכתא כרבה בארעא ע"כ ודבריו נאותין. אבל לא יושיענו מוהרי"ט בדבריו לפרש אידך תשובתו של הרשב"א שהביא הב"י בסי' שי"ב דהתם לא איתרע ח' מ"ק כלל וע"כ יצטרך מוהרי"ט לפרש ע"ד שפירש בו הרב מ"ח ע"ש דהרשב"א חשיב לו' כודאי של השוכר שכן דעת הראשונים ע"ש:

ט

ולענין דינא בפ"ד אי מהני ת' או לא נראה בעניותי להכריע דבפ"ד של תנאי או אמוראי ל"מ ח' ובפ"ד שאחר חתימת הש"ס כגון שני גאונים או שאר פוסקים בכה"ג מהני ת' ולא שאני בא לאלומי פלוגתא דבתראי מפלוגתא דקמאי לומר דפ"ד דבתראי אלימי לאפוקי מחזקת מ"ק ופ"ד דקמאי לא אלא דטעמא קאמינא כבר הבאתי לעיל בריש כלל א' דעת הרשב"ם דאעפ"י שפוסק כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין אפ"ה בספקא דתיקו סובר דהמע"ה וביאר טעמו כיון דמיסתפק הדבר לבי דינא ואין יודעין לפסוק הדין יהיו שותקין ויחזיק המחזיק ע"ש וקרוב בעיני לומר דזהו נמי טעמו בזה שפירש בהא דהלכתא כרבה בארעא משום דמספקא לי' הלכתא כמ"ש בשמו בסעיף ו' והיינו דאף דבספקא דמציאות לעולם מוקמינן לקרקעות בח' בעליהן ומפקינן מהמוחזק כמו בנכסי דבר שטיא. בס' דדינא לא עבדינן הכי אלא גם ארעא היכי דקיימי תיקום דכמו שמחלק בזה לענין ממון המוטל בס' דבס' דמציאות מפקינן המחצה מן המוחזק לאידך ואפ"ה בס' דדינא אין יכולין להוציא הימינו כלום מטעם האמור ה"נ אף דבס' במציאות מוקמינין בח' מ"ק ומפקי' הב"ד מהמוחזק ואפ"ה בספקא דדינא אין יכולין להוציא הימינו מטעם האמור דכל שאין יודעין לפסוק הדין ישתוקו וממילא יחזיק המחזיק וזה נכון אעפ"י שמדברי התו' דשם שהבאתי לעיל משמע שלא פירשו בו באופן שפירשתי וגם נדו מפירושו לגמרי ופירשו דהלכתא כרבה בארעא משום דהוי מגו להחזיק ע"ש היינו משום דאינהו סברי דבתיקו ג"כ חולקין אליבא דסומכוס וכמ"ש בכלל א' והלכך אני אומר דגם התו' ז"ל לא אמרו למילתייהו אלא בתיקו או פ"ד שנז' בש"ס דאיהו שמי' ספק דהאי ס' לאו מחמ' חסרון ידיעה הוא ח"ו כי כלום הי' חסר מחכמי הש"ס. אבל פ"ד שאחר חתימת הש"ס כ"ע מודי דבזה מהני תפיס' ואפי' בקרקעות משום דבכה"ג ראוי להדיין להכריע בדבר וכמ"ש בשם הרא"ש בסעיף ג' וכל שאינו יכול להכריע בדבר לאו דיין הוא בדבר הזה וימשוך ידו הימינו עד שידון מי שלבו שלם בדבר ויודע להכריע ולא שידון ע"פ חסרון ידיעה דידי' לשווי' ספקא ולוקמה אח' מ"ק כדרך שמעמידין בס' דמציאות דס' דדינא שלא נז' בש"ס לאו שמי' ס' כמ"ש ובלעדי זאת הנך רואה כמה כרכורים כרכר מוהרי"ק ז"ל בשרש קס"א לומר קי"ל כרש"י דלא כר"ת לפי שכב' אמר מהר"מ בדורו שאין מי שיכריע בין רש"י לר"ת וכ"ש אנן יתמי דיתמי. ומה"ט כתב בשרש צ"ד שאין לומר קי"ל אלא במחלוקת שבפסקים שפסקו האחרונים ע"ש. ואם דהאחרונים ז"ל תפסו דלעולם מצי אמר קי"ל וכן משמע מדברי בית הילל בא"ה סי' נ"ב שכן פשט המנהג מ"מ די לנו בזה שנאמר כך במחלוקת שאחר חתימת הש"ס. אבל במחלוקת שנז' בש"ס יראה בעיני ברור שגם מוהרי"ק מודה דאין לומר קי"ל דודאי אין בדורינו מי שיכריע בין רבינא לרב אשי ולפי מ"ש לעיל בסעי' ב' בסופו גם בימי חכמי הש"ס לא הי' מהני קי"ל בפלוגתא דידהו וכ"ש האידנא:

ובהאי מילתא ארווח לן שמעתתא טובא ויכולין אנחנו להשוות כל הפוסקים שיהיו כולם שפה אחת להכרעה זו שמה שנראה משני תשוב' הרשב"א דבפ"ד מהני תפיסה וכמ"ש בסעי' ח' משום דאינהו תרוויהו פ"ד דאחר חתימת הש"ס הוא אבל האי דמי שאחזו בנתינה בע"כ והאי דתחילת פ' התקבל בהולך כזכי פ"ד שנז' בש"ס הוא ומש"ה לא מהני ואתיא נמי שפיר דברי מהר"מ שלא יסתרו אהדדי וכמו שהקשיתי לעיל בסעי' ז' משום דמה שהביא המרדכי משמו בפ"ה דכתובות קאמר היכי ששני גדולים חולקים והיינו מחלוקת שאחר חתימת הש"ס ואותה תשובה שהבאתי היא מחלוקת דרב ושמואל במת לוה בחיי מלוה ומש"ה דן בה דל"מ תפיסה. וכן מה שמביא הרב ז"ל בשם תשובת הגאונים דמהני תפיסה בפ"ד איירי נמי מפ"ד דאחר שנחתם הש"ס כמ"ש להדיא היכי דאיכא שני תשובות לשני גאונים וא"ש נמי דברי המרדכי דבתיקו פסק דל"מ תפיסה ובנידונית חתנים מביא בשם הר"ש בר ברוך דאי תפס החתן מצי אמר קי"ל כרש"י ובשביל זה הגיע להתופסי' דגל קי"ל לחלק בין תיקו לפ"ד אבל לפי דברי אין הפרש בזה כלל אלא במה שנז' בש"ס אפי' בפ"ד ל"מ ת' ומה שלא נז' בש"ס אפי' בס' דמציאות נמי מהני תפיסה ומטעם האמור דכל מי שאינו יודע להכריע בס' או בפ"ד שאחר שנחתם הש"ס ימשוך ידו הימינו ואולי מקום הניחו לי להתגדר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף