מחצית השקל/אורח חיים/שיב

מחצית השקל ‏ אורח חיים שיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) מקום מיוחד כו' נ"ל דה"פ כו' בא לאפוקי מדעת הב"ח וכמ"ש סס"ק זה דלא כהב"ח דהב"ח מפרש דמ"ש שיש לו מקום מיוחד ר"ל שמיוחד לו לבד ואין אחרים נכנסים שם לכן הותר לו מלא יד שאם ישתיירו לו יקנח בהם הוא עצמו שחרית משא"כ כשגם אחרים הולכים שם דאם ישתיירו לו יבאו האחרים ויקחום לקנח לא הותר לו כ"א כשיעור בוכנא ועי"ז נתקשה מדברי הטור אבל מ"א פי' מקום מיוחד שר"ל שמיוחד לו שהולך כל פעם לאותו מקום אף שגם אחרים הולכים שם אין בכך כלום. וכ"מ ר"ס שי"ט בהג"ה דאע"ג דבורר בשבת אסור מ"מ מה שבורר לצורך אותו סעודה מותר ואפי' גם אחרים אוכלים עמו מותר והרי בורר לצורך אחרים מ"מ שרי. ול"ד לסי' של"ג שכתב דמותר לפנות אוצר תחלה לצורך אורחים או לצורך תלמידים מותר לפנות ד' וה' קופות לכ"א ואחד וקיי"ל שם דכ"א צריך לפנות לעצמו ולא שאחד יפנה לכלם:

דהא חד טרחא הוא ובזה נתיישב דינא דהכא כיון דאינו מכניס כ"א מלא יד שפיר הוי חד טרחא אם מכניס מלא היד או רק כשיעור בוכנא אבל עדיין צריך יישוב הא דריש סי' שי"ט לענין ברירה דודאי הטרחא שבורר גם בשביל אחרים היא טרחא מרובה יותר מאלו לא בירר אלא לעצמו. להכי דקדק וכתב ואם א"ל מקום קבוע כו'. רצה לומר מדפתח מי שי"ל מקום מיוחד כו' ה"ל ג"כ לסיים ואם אין לו מקום מיוחד אלא שינה וסיים ואם א"ל מקום קבוע לאשמועינן דהפי' הוא דלא כהב"ח ואין חילוק אם גם אחרים נכנסים שם אלא בהא תליא אם א"ל מקום קבוע דהיינו שהולך לפעם למקום אחר:

וכ"מ מתוס' סוף ד"ה כולי רצה לומר דבשבת דף פ"א ע"ב בעי מינה רבה ב"ש מר"ח מהו להעלות אבנים לב"ה שבגג ופירשו התוספות דנסתפק דלמא הואיל ובה"כ סמוך לו לא התירו להכניס בשבת דה"ל להכין מע"ש ולהעלותו לגג ופשיט ליה דשרי משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן ופריך רבינא והא רבנן דר"א ס"ל דאסור ליטול קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וגם בזה יש משום כבוד הבריות דלפעמים נראה בחוץ בשר שתחוב בין השינים וגנאי היא לו ואעפ"כ אסרו רבנן וע"כ טעמייהו דה"ל להכין מאתמול ומשני בשלמא התם אדם קובע מקום לסעודה ושפיר י"ל דה"ל להכין מאתמול אבל הכא אין אדם קובע מקום לבה"כ ול"ל דה"ל להכין מאתמול וכ' התוס' הא דלא פריך אכולא שמעתא דהתיר לטלטל אבנים לצורך בה"כ וע"כ משום כבוד הבריות ולא אמרינן דה"ל להכין מאתמול ותיקשי מרבנן דאסרו ליטול קיסם לחצוץ שיניו כיון דלא אסיק לחלק דבסעודה אדם קובע מקום כו' ותי' התוס' כיון דדרכן היה לפנות בשדה שהוא רחוק לא אטרחוהו רבנן להכין מע"ש ועוד אם יזמינם שם יקחם אחר עכ"ל התוס' ולדברי הב"ח דלא הותר מלא יד כ"א ביש לו מקום מיוחד שאין אחרים נכנסים שם א"כ לתי' השני דהתוס' שכתבו ועוד אם יזמינם יקחם אחר קשה דאכתי המ"ל אהא דהותר לו מלא יד דע"כ אין אחרים נכנסים שם וה"ל להכין מאתמול ובסוכה דל"ו כתבו התוס' וז"ל והא דאמר רבי ינאי התם אם יש לו מקום קבוע לבה"כ מלא היד התם בשדה איירי דהמקום רחוק וטורח להזמין מערב שבת אבל לדידן דיש לנו מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני בית דהוי שקלא להו לא אפשר ושרי עכ"ל הרי דאפי' רבים בני בית שהולכים שם אעפ"כ מותר מלא יד דלא כהב"ח:

ואם י"ל ב"ה סמוך כו' דאזדו להו סברת התו' הנ"ל דהמקום קרוב וליכא טרחא אי יזמינם מע"ש וגם ל"ל דיקחם ב"ב דהא אין אחר נכנס שם:

(ב) (ס"ק ב) ואם ניכר כו' וא"ל דאבן גדולה א"ע לקינוח. ר"ל דוקא חריות דמסתמא עומדים לישיבה ולא נאסרו אלא מכח מחשבתו שקצצן לשריפה מש"ה סגי במחשבה או ישיבה להוציאן מידי מחשבה ראשונה וכמ"ש מ"א ס"ק ל"ט וס"ק מ':

ושאר אבנים מקורזלות כו' ר"ל דאכתי קשיא באבנים מקורזלות דסתמא עומדים לקינוח למה הוצרך בהן שיהי' רשומן ניכר מ"ש מחריות ולזה תירץ דמהני רשומן ניכר לענין האבנים הסמוכי דשריין אפי' לא קנח בהן ולא ייחדן:

וער"ס ש"ח במ"א ס"ק י' לענין נייר וסעיף כ"ב די"ח בייחוד אלא אפי' במידי דאורחי' בעינן דוקא שיעשה בו מעשה:

אבל אבן שקינח בו והשליכו כו' לכן בעי' שיהי' ניכר כו' דאז אע"ג שהשליכו מ"מ עומד לקינוח:

לכן אין להקל ליטול האחרים כו'. ר"ל מ"ש הש"ג להתיר אם אחד מהן רשומן ניכר מותרים האחרים הסמוכים אפילו לא קינח בהם ולפ"ד מ"א אין להקל בזה דהא הש"ג גופיה לא מסבר' התירו אלא מהכרח קושייתו וכיון דהמ"א תירץ לקושית ש"ג א"כ מנ"ל להתיר כה"ג:

וכ"מ בגמ' ובש"ע. בגמ' היא דאמרי' דף פ"א אהא דאם רשומו ניכר מותר להכניס אפי' הרבה ממלא יד ופריך הש"ס מאי מהני רשומו ניכר הא כיון דכבר קינח בו אסור שוב לקנח בו דתניא המקנח בצרור שקינח בו חברו מביא לידי תחתוניו' ומשני ע"ש ולהש"ג הא אותו צרור שקינח בו ורשומו ניכר מעיד על האחרים הסמוכים אע"ג שלא קינח בהם מ"מ הוכנו מע"ש ומותרים ובהם ליכא חשש תחתוניות דהא לא קינח בהם אדם ובש"ע משמע כן ומדסיים כיון שקנחו בהן ל' רבים משמע דבעינן שיקנח בכלם:

(ג) (ס"ק ג) מותר כו' ומדסתם כו' דאמרי' שם אר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת ח"ח אמר אביי עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ופירש"י אהא דחייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח ולחלוחית הקרקע מיהו כתב דע"כ דהאי חייב ר"ל מכות מרדות ומדרבנן דדמי לתולש דאי ס"ד חייב חטאת דהו' תולש ממש א"כ גם צרור שעלו בו עשבים אם מגביהו מן הקרקע ג"כ חייב מן התורה ולמה הותר לקנח בו וכי יתירו רבנן איסור תורה משום כבוד הבריות אבל מדברי הרמב"ם הוכיח ה"ה הביאו הרב"י דע"כ ס"ל דחייב דאמר אביי ר"ל חייב חטאת וא"כ כ' דלדידיה הא דהתיר ר"ל לקנח בצרור שעלו בו עשבים ע"כ ג"כ מיירי דהצרור מונח ע"ג יתידות אבל אי מונח ע"ג קרקע לא הותר לו איסור תורה משום כ"ה ולזה כ' מ"א מדסתם בש"ע ולא התנה דבעינן שהצרור מונח ע"ג יתידות ע"כ צ"ל דפסק כרש"י והעומדים בשיטתו:

וכ"מ סי' שנ"ו סעיף ח'. שכ' שם וז"ל עציץ אפי' אינו נקוב יש ליזהר מליטול מע"ג קרקע כו' הרי דלא כ' ל' איסור רק לשון זהירות וכ' אפי' אינו נקוב משמע דגם בנקוב הדין כן דכן הסוגיא ויותר י"ל א"א דבנקוב יש חיוב חטאת עכ"פ באינו נקוב יש איסור גמור מדרבנן מדכתב דבאינו נקוב ליכא רק זהירות בעלמא מכלל דבנקוב ליכא רק איסור דרבנן ומ"מ ליכא בכל זה משמעות גמור לענ"ד:

והתולש כו' לכ"ע. ר"ל בזה גם רש"י מודה דוקא בעציץ נקוב שמניח ע"ג יתידות דאינו תולש ממש אלא שפוסק ממנו לשאוב מלחות הקרקע כתב רש"י דאין בו רק איסור דרבנן אבל בתולש מן הצרור הוי תולש ממש מודה רש"י דח"ח וכדקאמר ר"ל להדיא התולש ממנו ח"ח משא"כ אביי לא אמר חייב חטאת אלא חייב גרידא כ"ה דעת הרב"י דלא כה"ה שכתב דרש"י ס"ל דגם בתולש עשבים מהצרור ליכא איסור תורה וע"כ רש"י לא הוי גרס בדברי ר"ל חייב חטאת ע"ש בב"י:

(ד) (ס"ק ד) מקנח כו' מכל מקום עדיף לקנח בו מהצרור ר"ל דוקא לקנח בשברי חרס דאיכא סכנה דשכיח' ע"י שהן חדים פן ינתק שיני כרכשתא הותר לו לקנח בצרור אבל אוגני כלי חרס דאינו חד וליכא משום סכנת כשפים דלא שכיח לא הותר לו לקנח בצרור:

(ה) (ס"ק ה) מפני כו' וכ"ה בגמ' דף פ"ב ע"א. אין מקנחי' בקרומית של קנה ופירש"י מפני שנצוצות נתזין ממנו ונוקבים הכרכשתא:

משמע דשאר עשבים כו' דהא תני התם ה' דברים בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה כו' ואין מקנחים בה ופירש"י בכולה הטעם משום כשדוחקים אותו קסמים נתזין ממנו ואיכא סכנה במילה שלא ינקוב הגיד בשחיטה שמא תנקב הסימנים וכן בקינוח כנ"ל ופריך והתניא בכל שוחטים כו' בין בקרומית של קנה אמר רב פפא בסימני דאגמא פירש"י עשב הגדל באגמי מים כשהוא יבש חד וחותך ואין קסמים נבדלים ממנו הרי אפי' קרומית של קנה יש שאין מחתכים וה"ה שאר עשבים ואיך אסר בש"ע לקנח בכל עשבים יבשים מפני שמחתכים:

והמ"מ כ' כו' דאהא דאמרי' דף פ"ב צרור ועשבים יקנח בעשבים ופריך והא אמרי' המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות ומשני הא בלחין הא ביבשים ופרש"י יבשים דהאור שולט בהם אין מקנחים והא דאמר הכא צרור ועשבים יקנח בעשבים מיירי בלחים דאין האור שולט בהם ועז"כ המ"מ דאית דגרסי איפכא דבלחים אין מקנחים כו' ועז"כ מ"א דצ"ע דאיך א"ל דהא דאמרי' המקנח בדבר שהאור ש"ב מיירי בלחין ויבשים אין האור שולט בו כלפי לייא אדרבא הא בלחין אין האור שולט ועוד קשה להמ"מ מאי פריך בחולין ות"ל דהמקנח בדבר כו' מאי קושיא דילמא נקט הטעם משום ניצוצות לאסור אפי' ביבשים דאין סכנה משום תחתוניות בשלמא לפירש"י דיבשים איכא משום תחתוניות ולא בלחין ל"ל דנקט הטעם משום ניצוצות לאסור אפי' בלחין הא בלחין גם ניצוצות ליכא וגם ע"כ מיירי ביבשים דאל"כ אין חותכים ואין ראויה לשחיטה ומילה שהוזכרו בברייתא אבל להמ"מ קשה:

אבל בטור ח"מ כו' דאמרי' במס' ב"ק י' תנאים התנה יהושע עם ישראל וא' מהן נפנים מאחורי גדר של חברו וא"ר אחא ב"י לא נצרכה אלא ליטול הימנו צרור א"ר חסדא אפי' בשבת ודברי היש"ש הם לפי גרסתינו דקתני ליטול הימנו בוי"ו בסוף התיבה דהוא לשון זכר ע"כ קאי על הגדר אבל הטור שכ' ליטול ממנה בה"א בסוף התיבה שהוא ל"נ ע"כ קאי על השדה וצ"ל דהיה גורס כן גם בגמ':

כבר כתבוהו בהלכות שבת דמותר ליטול צרור לקנח בו:

בעובדא דמר זוטרא חסידא כצ"ל ר"ל משם משמע כהגירסא שלפנינו דקאי אגדר דא' מ"ז חסידא הוי שקיל בחול וא"ל לשמעיה זיל שרקיה ופרש"י טחוהו בטיט וחברוהו יפה עכ"ל וזה ל"ש כ"א בגדר:

(ו) (ס"ק ו) שלא יזיזם שהם מוקצים ובס' א"ר ובס' ת"ש חולקים דמוקצה דמחובר אינו אלא בפירות הנתלשים או נשרו בשבת מדלא לקטינהו אתמול ע"כ אקצינהו מדעתי' אבל כ"ז שהן מחוברים להשתמש בהן אי לאו משום משתמש במחובר ליכא איסור מוקצה וא"כ בעשבים דליכא משום משתמש במחובר ליכא גם משום מוקצה דהא דקא' לא יזיזם ר"ל שיזהר שלא יתלש מהן:

(ז) (ס"ק ז) משום כו' ועסי' ג' סעיף ג' כצ"ל וע"ש במ"א שכ' בשם הש"ס תקנה אחרת שיוכל לפנות:

לא ימשמש בגמ' דף פ"א אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול ונחלקו רש"י ור"ח בפירושו. ובש"ע כ' פרש"י ומ"א כ' פי' ר"ח ושניהם אמת לדינא וכן הטור העתיק שני הפי':

(ח) (ס"ק ח) אפי' תחובה כיון שמכניסו תדיר כו' כמו המוציא בפיו כו' משמע דדבר התחוב כולו בגוף כו' וא"כ מותר לבלוע כו' ובס' ת"ש העתיק דברי המ"א וכו' וז"ל וכ' מ"א דדבר התחוב כולו בגוף ואין מכניסו כדי להחזיר ולהוציאו תדיר שרי ולפ"ז מותר כו' עכ"ל הבין דהתיר' דבליעת זהב ומרגליות כיון שאין מכניסו כדי להוציאו תדיר כ"א דרך מקרה ולענ"ד אין לשון מ"א משמע כן דהא במ"א לא כ' כי אם ומשמע דדבר התחוב כולו בגוף מותר אלא שהת"ש הוסיף וכ' ואין מכניסו כדי לחזור כו' א"כ לפי לשון המ"א עיקר ההיתר חסר ומ"ש דבר התחוב כולו בגוף כו' אין זה גורם ההיתר דהא גם הברזא תחובה כלה בגוף גם ברברי הטור גופיה קשה כיון שדעתו לחזור ולהוציאו אסור למה דבר זה יגרום איסור ויותר קשה ע"ד הר"מ שהביא הטור בעל דין זה וז"ל ואם תחוב כולו בגוף היה נראה דשרי לצאת בו דאינו דומה להא דתנן במתני' בפ' המצניע המוציא בפיו ובמרפיקו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור דהתם כשפותח פיו ופושט מרפקו המשא נראה אבל הכא שבלוע כולו בגוף היה נראה דשרי אמנם אינו מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אע"ג דלא דמיא ממש להני א"ל דפטור אבל אסור כהני כו' עכ"ל. משמע מלשון זה הואיל ומכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו דומה קצת למוציא בפיו ובמרפקו ולכאורה למה יגרום דבר זה לדמותו לפיו ומרפקו שכתב לפני זה דהאיסור הוא הואיל ולפעמים נראה מה שאין כן בברזא לכן י"ל לענ"ד דהמ"א הבין כוונות הר"מ דבברזא אורחיה דמילתא שאינו מכניסו כולו בגוף ומניח דבר מועט בחוץ כי לפעמים דרכו להוציאו מן הגוף כשמרגיש שכבר פעל פעולתו ויפנה ואינו ממתין עד שיצא עם הרעי (ואעפ"כ כ' הר"מ תחלה שהברזא כולה תחובה בגוף כי אותה המעט שיוצא עגבות האדם מכסים אותה) ולכן צריך להניח שיצא קצת חוץ לגוף שיהי' לו מקום תפיסה להוציאו. ובזה א"ש כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אף על גב דל"ד ממש להני כו' ר"ל דקצת דומה כיון דדרכו להוציאו ע"כ קצת מגול' אע"ג שמכוסה ע"י העגבות מ"מ אם ירחיקם העגבות זה מזה יהי' נרא' ודומה קצת לפיו ומרפיקו דנראה על ידי פתיחת פיו ופשיטת המרפק אבל אינו דמיון גמור דשם דרכו לפתוח פיו ולפשוט מרפקו משא"כ העגבות אין הדרך להרחיקן זה מזה אעפ"כ לא רצה להתיר ובזה א"ש מ"ש מ"א דאם באמת כלו לגמרי בלוע בגוף ולא יצא כלל מודה הר"מ דמותר:

(ט) (ס"ק ט) לאשוויי כו' ומ"מ נ"ל דבבית מותר כו' ר"ל אע"ג דגם בבית אם סתם הגומא חייב משום בונה מ"מ ל"ג דבבית הוי מילתא דלא שכיחא שיהי' גומות או גבשושית דעל פי הרוב קרקע הבית חלק:

(י) (ס"ק י') מותר כו' וכמין אהל אסור ביצה לב עיין סי' שט"ו סעיף ו' ר"ל דאם עושה המחיצות תחלה ואח"כ משים הגג עליו זה מיקרי עשיית אהל אלא צ"ל תחלה הגג ויאחזנו באויר ואח"כ יעשה תחתיה המחיצות כה"ג לא הוי עשיית אהל כן הוא במסכת ביצה ולקמן סי' שט"ו סעיף ו' א"כ הכא צריך לאחוז תחלה ביד באויר הלבנה שהיא לגג שיושב עליה ואח"כ יניח הלבנים מן הצדדים ובספר א"ר ובספר ת"ש כתבו דהכא מותר אפי' לעשות המחיצות תחלה משום כבוד הבריות לא ידעתי מאי כ"ה שייך בזה הא אפשר לעשות בהיתר דהיינו לתקן הגג תחלה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.