כף החיים/אורח חיים/שיב

כף החיים ‏ אורח חיים שיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] משום כבוד הבריות וכו'. שדוחה לא תעשה שבתורה שהוא לאו דלא תוכל להתעלם דכתיב והתעלמת מהם ודרשו בו פעמים שאתה מתעלם כגון זקן וכו' והכא נמי טלטול דרבנן דלאו דלא תסור אסכמוה רבנן במקום כבוד הבריות נדחה. לבוש. עו"ש או' א':

ב

ב) שם. משום כבוד הבריות וכו'. וכתב בשו ת חו"י דמ"מ צריך כפרה על זה. תו"ש או' א' מיהו אין נראה כן מדברי הפו' ומ"מ דבר פשוט הוא דיש ליזהר בכל מה דאפשר שלא לטלטל מוקצה אם אפשר בענין אחר:

ג

ג) שם. התירו לטלטל אבנים וכו'. וה"ה צרורות או שאר דבכ כה"ג דלאו בר טלטול הוא. מ"ב או' א' ועיין בס' קרבן אשה סי' י"א דמי שהולך במדבר והוצרך לנקביו דשרי לטלטולי נטלא של מים פחות פחות מד"א כדי לקנח בו יעו"ש. א"ח או' א' ועיין לקמן או' י"ז:

ד

ד) שם. ומי שיש לו מקום מיוחד וכו'. הטעם שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית. ט"ז סק"א. מ"א סק"א. ואף שאחרים נכנסים ג"כ לשם ויש לחוש שיטלוהו לקנח מ"מ שרי להכניס מלא היד דלא הוי טלטול שלא לצורך דמה לי הוא או אחר וכ"מ רס"י שי"ט בהגה. מ"א שם. א"ר או' ג' תו"ש או' ב' ר"ז או' א' ודלא כהב"ח שאוסר להכניס מלא היד אם אחרים נכנסים לשם יעו"ש. אבל אם אין לו מקום קבוע אעפ"י שהוא קבוע לאחרים דאיכא למיתני שאחרים יטלום לקנח ונמצא שלו היה טלטולו שלא לצורך אפ"ה אסור דחיישינן שמא לא יטלום. נה"ש או' א':

ה

ה) שם. מלא היד. בטור כתוב מלא ידיו וכתב הט"ז דאפשר שכן היה גרסתו בש"ס ולא עיין ברא"ש וברמזים דשם איתא מלא היד ובע"כ דט"ס הוא בטור. תו"ש או' ג' וכ"כ אר' או' ב' מש"ז או' ב':

ו

ו) שם. מלא היד. והא דקאמר מלא היד ולא קאמר מלא יד היינו מלא היד שמאל שמקנח בה. ב"ח. א"ר שם. ונ"מ אי יד שמאל קטנה מהימין או רק מלא יד שמאל ואיטר. מש"ז שם. ועיין לעיל סי' ג' או' ך' ועיין בא"א מהגה"ק שמצדד להקל דמותר לקנח באצבעו כי סגנון מלבו לא שייך בשערות ההם וגם סגנון סחיטה אין בזה ומשום כבוד הבריות התירו שבותים יעו"ש. א"ח או' ב' ומיהו רק צריך להזהר שלא יקנח בחוזק שלא ישיר את השער:

ז

ז) שם. ואם אין לו מקום קבוע וכו'. היינו שהולך פעם למקום זה ופעם למקום אחר וא"כ אם ילך אח"כ למקום אחר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך ולכן מכניס כמלא בוכנא קטנה. מ"א סק"א. תו"ש או' ב' ר"ז או' ב':

ח

ח) ואם יש לו בה"כ סמוך לביתו שאין שום אדם נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים (אפי' כמלא בוכנא קטנה א"א) דהו"ל להזמינם מאתמול. מ"א שם בשם הג"א והגמ"י פכ"ו ותו' וכ"כ התו"ש שם א"א או' א' ר"ז או' ג' מיהו הא"ר או' א' מצדד להקל וכתב שכ"ף הנ"ץ יעו"ש. וכ"נ דעת ב"י בססי' זה:

ט

ט) שם. כשיעור בוכנא קטנה. פי' כשיעור רגל מדוכה קטנה של בשמים. ב"י לפי דעת ר"ת שנראה לו כגרסת ר"ח וכן מפורש בירוש' יעו"ש. והיינו שראוי לקנח בו פעם אחת. לבוש. מיהו ברי"ף והרא"ש איתא כשיעור ראש בוכנא קטנה וכ"ה בטור:

י

י) שם. ואם ניכר באבן וכו'. הטעם משום דנעשה כבר מוכן בהך והיינו כשקנחו בו מבע"י ואפשר דאפי' בספק יש להכשיר משום כבור הבריות ומלתא דרבנן הוא. עו"ש או' ב':

יא

יא) שם. ואם ניכר באבן שקנחו בו וכו'. כתב המאמ"ר או' ז' דפשט הלשון משמע דר"ל קנחו בו אחרים יהיה מה שיהיה והפרישה ז"ל נדחק לפ' דר"ל דהוא עצמו קינח בו פ"א והיינו לפי' שהוקשה לו הא דאיתא לעיל סי' ג' שאין לקנח בצרור שקינח בו חבירו ואין פשט הלשון מסכים עמו וכו' יעו"ש אבל הפתה"ד או' א' כתב דאין פשט הלשון מנגד לדברי הפרישה דר"ל שכל הרואה את האבן מגיד ואומר שכבר קינחו בה דלגבי אחרים המכירים שייך ל' שקנחו ואה"ן דבדידיה דוקא קאמר יעו"ש. ועיין לעיל סי' ג' או' ל':

יב

יב) שם. ואם ניכר באבן שקנחו בו וכו'. ולא דמי לחריות וסי' ש"ח סעי' ך') דשרי בישב עליהן אפי' אינו ניכר דשאני אבן דקינוח דכיון שהשליכו שוב אין דעתו עליו כלל לשמש בו ולכך בעינן שיהא ניכר. מ"א סק"ב. תו"ש או' ד' מיהו דעת הא"ר להקל אף באינו ניכר כמ"ש באו' שאח"ז:

יג

יג) שם. ואם ניכר באבן שקנחו בו וכו'. פי' מע"ש ואף שלא יחדו וה"ה בידוע שקנחו אף שאינו ניכר. וכן כשייחד בפי' לקינוח אף שלא קינחו. א"ר או' ד' ודין יחוד כמו המייחד אבן לפצוע בו אגוזים עיין לעיל סי' ש"ט סעי' כ"ב. תו"ש שם:

יד

יד) וה"ה המייחד נייר חלק לקנח בו דשרי. מ"א שם בשם שה"ג. א"ר שם. מיהו בנייר חלק העומד לכתיבה בעינן יחוד לעולם כיון דלאי אורחיה בהכי ונייר גסה סגי ביחוד לשבת א' כאן דאורחיה בהכי כמו באבן לפצוע בו אגוזים. תו"ש שם. ואם לא יחדו שרי כבוכנא. א"ר שם בשם שה"ג. והיינו כדי קינוח של פעם א' כמ"ש לעיל או' ט' והיינו דוקא במקפיד עליו הא סתמא שעומד לכסות פי הפך ה"ה דשרי לקנח בו א"א או' ב' ומ"מ אסור לקרוע הנייר כמ"ש לקמן סי' ש"מ סעי' י"ג:

טו

טו) שם בהגה. וי"א דאפי' מכרמלית וכו'. וכן עיקר א"ר או' ה' ר"ז או' ד' ומ"מ כשאין אחר יכול לילך לשם אין להקל כרמלית לרה"י. א"ר שם. ור"ל כיון שאין אחר הולך לשם הו"ל לאזמניה מאתמול וע"כ אין להקל. אבל אם שכח ולא הכין מע"ש דבר לקנח בו או שהכין ונטלו משם או במקום שאף שיכין יקחוהו אחרים מותר להוציא מרה"י לכרמלית כפי מה שצריך לקנח ח"א כלל נ"ה או' ח':

טז

טז) שם בהגה. וי"א דאפי' מכרמלית וכו'. ונראה דאף הסומך להקל כדעת התו' מ"מ ברה"ר שלנו אף שדינו ככרמלית אין להקל כ"כ כיון דבל"ה רבים חולקים וס"ל דגם עכשיו איכא רה"ר ונתוסף עליו גם דעת רש"י שאוסר בכרמלית והוו תרתי לרעותא. תו"ש או' ו' וכ"כ ח"א שם. ועיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז':

יז

טוב) שם בהגה. וי"א דאפי' מכרמלית לרה"י וכו'. וה"ה דמותר להעביר ד"א בכרמלית לסברה זו כמ"ש ב"י בשם התו' אבל לסברא א' צריך להעביר פחות מד"א כמ"ש הר"ז או' ד' ולכן היכא דאפשר יש להחמיר כס' א' ואין לטלטל כ"א פחות פחות מד"א והוא פשוט והגם דלקמן ססי' שמ"ט אוסר לטלטל בכרמלית פחות מד"א הכא משום כבוד הבריות התירו. ועיין לעיל או' ג':

יח

יח) שם בהגה. דהא נמי אינו רק וכו'. ואף שיש בזה שני איסורין דרבנן טלטול ומוקצה וגם מכרמלית לרה"י אפ"ה כבוד הבריות דוחה אותו. ישועות יעקב:

יט

יט) [סעיף ב'] אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו וכו'. ר"ל שנטבעו בקרקע מחמת הגשמים והוה אמינא דאם לוקחם משם הוי כסותר או' כטוחן קמ"ל דאם רשומן ניכר מלמעלה מן הקרקע שרי ולא מיקרי סותר ולא טוחן ונראה דמיירי כשמקצתן מגולה עד שיכול לאחוז בהן וכמו בצינון בסי' הקודם סעי' ח" וק"ל. לב"ש:

כ

ך) שם. אם רישומן ניכר וכו'. פי' רי"ו שלא נטבעו מליכלוך אלא רישומן ניכר למעלה מן הקרקע. א"ר או' ו' ויראה לפרש אם הוא מכיר מסביבות האבן שעדיין מי גשמים תחתיה מותר שעדיין לא נתחברה כ"כ. מאירי. פת"ע או' ח':

כא

כא) שם. ואין בזה משום סותר וכו'. לפי שאינו אלא מדרבנן ל"ג בזה. תו"ש או' ז':

כב

כב) שם. ולא משום טוחן. ולענין דין טוחן עיין לקמן סי' שכ"א סעי' י"ב ובדברינו לשס בס"ד:

כג

כג) [סעיף ג'] צרור שעלו בו עשבים וכו'. נראה דתלת קמ"ל חדא דלא חיישינן שמא יתלוש ממנו העשבים ויהיה חייב חטאת. וחדא אע"ג דצרור הזה יש לו יניקה מן הארץ ויש איסור ליטלו מקרקע שלא לצורך כדין עציץ נקוב וכמ"ש אביי והביאו ב"י אפ"ה לצורך קינוח התירו משום כבוד הבריות והשלישי אעפ"י שהצרור הוא כאבן והוא מוקצה. פרישה או' ה' ועיין לקמן סי' של"ו סעי' ח':

כד

כד) שם. מותר לקנח בו וכו'. ומדסתם ש"מ דס"ל דאפי' מונח על הארץ מותר לטלו דאין בזה משום תלישה (ר"ל מה שמגביהו מן הארץ) אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמ"ש רש"י ור"ן וכ"מ סי' של"ו סע"י ח' יעו"ש ודלא כהרמב"ם. והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע. מ"א סק"ג. א"ר או' ז' תו"ש או' ח' א"א או' ג' ר"ז או' ו' והטעם כתבו שם התו"ש והר"ז דהא אף לאחר שנוטלו מן הארץ לא הוי הפסק בין הצרור לארץ אלא אוירא בעלמא ועדיין יונק מלחלוחית הקרקע יעו"ש משמע הא אם הפסיקו בידיו לגמרי מן הקרקע עד שאינו יונק כלל אסור. וכ"כ א"א שם בשם הג"א יעו"ש:

כה

כה) [סעיף ד'] מפני שאינה ראויה וכו'. וכיון שאינה ראויה לקינוח אסור לטלטלה. א"ר או' ח' לב"ש:

כו

כו) שם. לפי שהיא נפרכת. ובמקום שפסת רגבים שבה קשה כעין אבנים ואינה עשויה להתפרך מותר. מאירי פת"ע אוי י"ב:

כז

כז) שם. משום סכנה וכו'. והא דכתב לעול בסי' ג' סעי' י"א דאסור לקנח בחרס משום כשפים אתא לאשמעינן דבחול אסור אפי' באזני חרס משום חששא דכשפים אלא יקנח בצרור אבל הכא כתב הטעם משום סכנה לאורויי דבאזני חרס דליכא סכנה יקנח בחרס ואעפ"י דאיכא חששא דכשפים ולא יקנח בצרור בשבת דאסור לטלטלם. ב"ח. תו"ש או' ט' ועיין לעיל סי' ג' או' כ"ה:

כח

כח) [סעיף ה'] דכיון דחלקים הם וכו'. אבל אם אינם חלקים דיש חשש סכנה מקנח בצרור אעפ"י שהוא מוצקה שבת פ"ב ע"א:

כט

כט) שם. מקנח באוזן החרס וכו'. ואע"ג דיש לחוש לכשפים כמ"ש סי' ג' סעי' י"א מ"מ עדיף לקנח בו מהצרור. ב"ח. מ"א סק"ד. וריל דוקא לקנח בשברי חרס דאיכא סכנה דשכיחא ע"י שהן חדין פן ינתק שיני דכרכשתא הותר לו לקנח בצרור אבל אוגני כלי חרס דאינו חד וליכא משום סכנת כשפים דלא שכיחא לא הותר לו לקנח בצרור. מחה"ש. ועיין לעיל סי' ג' סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

ל

ל) שם. שהוא ראוי לכסות וכו'. ולא יקנח בצרור שהוא מוקצה שלא התירו לקנח בצרור ואבן אלא כשאי לו דבר אחר המותר בטלטול לקנח בו. ר"ז או' ה':

לא

לא) שם. יקנח בעשבים וכו'. יש מפרשים משום שאינם מוקצים ויש מפרשים אעפ"י שהם מוקצים כמ"ש בסעי' שאח"ז והיינו רבותא דידהו מהצרור לפי שהצרור צריך לטלטלו והעשבים אין מטלטלם כמ"ש בסעי' שאח"ז ובלבר שלא יזיזם:

לב

לב) שם. אבל ביבשים אין מקנחין וכו'. לאו ביבשים ממש קאמר שהם נפרדים ונפרכין דא"כ בלאו טעם סכנה אסור אלא ביבשים שאינם לחין קאמר. שה"ג פ' המוציא כנה"ג בהג"ט:

לג

לג) שם. מפני שהם חדין וכו'. והא דלעיל סי' ג' סעי' י"א כתב הטעם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות הכא לענין איסורי שבת לא חשיש כ"כ לסגולות וע"כ כתב הטעם שהוא סכנה בעין:

לג) איתא בש"ס פ' מרובה מותר לפנות אחרי הגדר דשדה חבירו ומותר ליטול צרור לקנח אפי' בשבת ופי' המ"א סק"ה דהיינו מן השדה אבל לא מהגדר אפי' בגדר עב דאינו עושה נקב משום סתירה ודלא כרש"ל. תו"ש או' יוד. וכ"כ האחרונים:

לד

לד) [סעיף ו'] ובלבד שלא יזיזם. מפני שהם מוקצים. מ"א סק"ו וכ"כ הט"ז סי' של"ו סק"ד. והיינו שלא יזיזם ביד דהוה מוקצה במחובר אעפ"י שראוי למאכל בהמה אבל מקנח בהם בגופו דטלטול בגופו שרי אפי' לצורך דבר האסור כמ"ש סי' שי"א סעי' ת' א"א או' ו' וכתב שבזה מתורץ קושית התו"ש על המ"א וגם על מ"ש הא"ר הקשה יעו"ש:

לה

לה) שם. דלא אמרו אלא באילן וכו'. ואפשר דאפי' באילן מותר דמשום כבוד הבריות לא גזרו ובעלין שלו אפי' מחוברין ולא גזרינן שמא יתלוש דהא אם יתלוש הוי מלאכה שאינה צריכה וגם אינו מכוין ולא פסיק רישיה. לבוש. א"ר או' י"ג וכתב שכ"ה דעת הש"ע ודלא כהעו"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' יוד אלא שכתב דהיינו אם אין לפניו אפי' צרור ואבן לקנח ואז מותר לקנח אפי' באילן:

לו

לו) [סעיף ז'] משום השרת נימין. ואע"ג דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין במשמש בצרור הוה פסיק רישיה. תו' מ"א סק"ז:

לז

לז) לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו (שלא ישרט בשרו פרישה) כדרך שעושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד. טור בשם ר"ח. מ"א שם. ור"ל שאוחזו בנחת ומיקרי כלאחר יד שעושה בשינוי ממה שעושה בחול. לב"ש:

לח

לח) שם. בשני אצבעותיו. כלומר בנחת וממשמש בנחת. ב"י בשם רי"ו. וכ"ה לקמן סס"י שכ"ח:

לט

טל) [סעיף ח'] למשמש בברזא וכו'. פי' של עץ וכן הדין בצעפיל א"ר או' ט"ו. ועיין לקמן סס"י שכ"ח:

מא

מא) שם. אפי' תחובה וכו'. דכיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אסור כמו המוציא בפיו ובמרפקו. טור. משמע דדבר התחוב כולו בגוף (שאין מכניסו כדי לחזור ולהוציאו תדיר. תו"ש ולב"ש) מותר לכתחלה וא"כ מותר לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בו לרה"ר. מ"א סק"ח. א"ר שם. תו"ש או' י"ד ר"ז או' י"ג:

מא) כתב תשב"ץ סי' ס"ב אם תחוב כולו בגוף מותר להתפלל הואיל ואינו נראה מבחוץ ואסור לצאת בה בשבת כיון דמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה. א"ר שם. א"א או' ח':

מב

מב) [סעיף ט'] אסור לפנות בשדה ניר וכו'. חרישא ראשונה ועו"ד לזריעה. ב"י בשם רש"י. ט"ז סק"ג. הא חרישה שניה לא שייך אשווי גומות ושדה חבירו אף חרישה שניה אסור שמקלקל ולא יצמח. מש"ז או' ג':

מג

מג) שם. שמא יבא לאשווי גומות. דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי ליה למקום גומא ואמרינן היתה לו גומא וטממה גבשושית ונטלה בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה. גמ' ומ"מ נראה דבבית (אף שיש גומות וצרורות מש"ז שם) מותר לפנות דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו. מ"א סק"ט. תו"ש או' ט"ו:

מד

מד) [סעיף יוד'] אבנים גדולות וכו'. דוקא שכבר הוקצה לכך אבל אם לא הוכנו אסור דלא התירו משום כבוד הבריות מוקצה. יש"ש פ' המביא, א"ר או' ט"ז. ור"ל שלא התירו אלא לקינוח ולא לדבר אחר:

מה

מה) שם. מותר לצדדן. ומ"מ לעשות כמין אהל אסור. מ"א סק"י בשם מס' ביצה דף ל"ב. אמנם הא"ר או' י"ז כתב דמש"ס לא משמע מידי דאפשר דמותר בזה משום כבוד הבריות וכ"מ בטור סי' שט"ו וכ"כ הלבוש שם סעי' ז' עכ"ל. וכ"כ המאמר להתיר יעו"ש ור"ל דאף שמניח אחת מכאן ואחת מכאן ואח"כ אחת על גביהן כדרך שעושה בחול מותר כמ"ש שם בלבוש אבל אם מניח תחלה אחת למעלה ואח"כ א' מכאן וא' מכאן גם להמ"א מותר כמ"ש שם בסעי' ו' יעו"ש. מיהו דעת המחה"ש לאסור משום דאפשר לעשות בהיתר דהיינו לתקן הגג תחלה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---