כף החיים/אורח חיים/קלא

כף החיים ‏ אורח חיים קלא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אין לדבר בין תפלה לנ"א. דכולה כעין תפלה אריכתא היא. ב"י בשם א"ח וס' אוהל מועד. וכ"כ הלבוש. וכ"מ מדברי הזוה"ק שהבאנו לעיל סי' ק"ל או' ט' דאין להפסיק בין התפלה לנ"א יעו"ש. וכ"כ בשער הכוו' דף נ"א ע"ג בנוסח התפלה דבין חזרת העמידה לנ"א אין לו להפסיק כלל ועיקר זולתי באמירת הוידוי יעו"ש והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש, וכן בין ח"י להלל ג"כ אין להפסיק, א"א או' יו"ד:

ב

ב) שם אין לדבר בין תפלה לנ"א. ואע"ג דנ"א חשיבא כצלותא אריכתא והיא חמורה לס' הזוה"ק מ"מ אם בעודו ניפל על פניו שמע קדיש או קדושה הוי דינו כדין ק"ש ולא יותר. מט"י או' א' מחב"ר אות ז' ש"ץ דקמ"ט ע"ב זכ"ל אות ו' חס"ל אות י"ג, ומ"ש בקש"ג סי' י"ט אות י"ד דעד"ה יש לפקפק לא ידענא מה יש פקפוק בזה עד"ה אם עונה קדיש או קדושה וכדומה ואח"כ ראיתי בבי"ע אות ו' שגם הוא כתב עיקר לדינא דיכול לענות כהמט"י דלא עדיף מק"ש ואין לפקפק אף ע"ד הסוד עכ"ד, וכ"כ השע"ת אות א' דהמנהג פשוט לענות קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה אחר שגמר תפלת י"ח קודם נ"א או בתוך נ"א כיון דנ"א רשות כמ"ש לקמן עכ"ל מיהו מאי דמשמע מתוך דבריו דגם קודם נ"א ג"כ אין לענות כ"א דבר שבקדושה א"נ לע"ד אלא דוקא בנ"א הדין כן אבל קודם יכול לענות כל אמנים ואפי' של ברכות וכמ"ש בדברינו לעיל ריש סי' קכ"ב יעו"ש. ואח"כ ראיתי שכ"כ המש"ז אות א'. ועיין לקמן אות כ"ח:

ג

ג) שם אין לדבר וכו'. ול"ד בנ"א אלא אפי' יחיד בביתו אין להפסיק בין תפלה לתחנה וכ"מ מלשון ב"י שכתב שאין לדבר בין תפלה לתחנה יעו"ש, מש"ז שם, ועיין לקמן אות מ"א שכתבנו דגם היחיד יש לו לומר נ"א יעו"ש:

ד

ד) שם אין לדבר וכו'. ואם אירע שהפסיק מ"מ יפול על פניו אך אינו מרוצה כ"כ כמו אם לא הפסיק, עו"ת אות ב' א"ר אות א' ומ"א סק"א כתב דדוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברים אחרים אסור אבל שיחה בעלמא לית לן בה יעו"ש, והביאו א"ר שם וכ"כ ר"ז אות א' אבל לפי דברי הזוה"ק והאר"י ז"ל משמע דאפי' שיחה בעלמא אסור כמ"ש לעיל אות א':

ה

ה) שם אין לדבר בין תפלה לנ"א, לשון הטור לאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם. ומתחננים וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ט מה"ת דין ה' אבל לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' סוף דרוש ה' דחזרת העמידה צריך לומר הוידוי תיכף אחר חזרת העמידה ואחריו ויעבור ואח"כ נ"א כיעו"ש טעם בסוד, וכ"כ בנוסח התפלה דף נ"א ע"ג, ועי"ש שכתב דאף בשני וה' לא ישנה והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש, וכ"כ בש"ץ דף קמ"ז ע"ב, קש"ג סי' י"ט או' א' זכ"ל או' ו' שע"ת או' א' בי"מ או' ב' חס"ל או' א' כף החיים להרח"פ סי' ט"ז או' א' וכתב עו"ש בשער הכוו' וז"ל כי בעת שאתה מתודה הוידוי תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך הכאה אחר הכאה בנחת בעוד שאתה מתודה בין בשחר בין במנחה ע"כ תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו' הכאה א' וכו' ועי' הכאות האלו אתה גורס להכות שם ולהוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה, למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה ולפי שהיד ימינית הוא סוד החמש חסדים בשורשם העליון לכן צריך להכות ביד ימינו על לבו ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגלוי עכ"ל, והמ"א בסי' תר"ז כתב בשם מדרש קוהלת שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי, והביאו הש"ץ דקמ"ח ע"ג וכתב החס"ל אות ד' דטוב לקפוץ ידו בשמכה על לבו ויהיה הגודל תחת האצבעות שהוא רמז למדה"ר ויכוין לכבוש מדה"ד וכתב בן א"ח ז"ל פ' כי תשא אות ג' דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות ונמשך לצד פנים וכל אדם יזהר להכות שם יעו"ש:

ו

ו) וכתב עו"ש בשער הכוו' וז"ל גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם אשמנו בגדנו וכו' ואעפ"י שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר אין חשש בזה ואדרבא הוא מוכרח לומר כך ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים כי היה צ"ל אשמתי בגדתי וכו' אך הענין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים א"כ לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם הנה אפשר שחבירו חטא בהם וע"כ צריך להתודות בלשון רבים ואעפ"י שהוא לא עשה אותה העבירה עכ"ל והביאו ש"ץ דקמ"ח ע"ב, ועי"ש בש"ץ מ"ש מעשה שהיה בימי הרמב"ם יעו"ש ברכ"י אות ו' ועיין עוד בחס"ל אות ג' שכתב עוד טעמים אחרים מפני שאפשר שחטא בגלגולים אחרים וכתב שזה הטעם שאומרים בנוסח הוידוי חטאנו אנו ואבותינו שהגלגול שעבר נקרא אב ועיד כתב טעם אחר מפני שיש איזה עבירות שדש אדם בעקיביו והמה חמורות כגון כל הכועס כאילו עובד ע"ז וכל המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים וכדומה יעו"ש ועוד יש מי שפירש שאעפ"י שהוא לא חטא בעבירות הללו אפשר שאחד משורש נשמתו תטא וע"כ הוא מתודה עליו כדי לתקנו:

ז

ז) ככל וידוי שמתודים צ"ל בתחלתו אנא ה' או"א וכו' שו"ת ארח לצדיק א"ח סי' ד'. ושם הסכמת הרבנים, מחב"ר אות ח' ובספרו קש"ג סי' י"ט אות ג' ש"ץ דקמ"ז ע"ג, זכ"ל שם שע"ת אות א' בי"ע אות א' חס"ל שם כף החיים שם ופה עיה"ק ירושת"ו בקהל חסידים מדרש בית אל וכב"ץ אומר"ם הוידוי ע"ס א"ב כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך כזה כזבנו כעסנו מרדנו מרינו דבריך ניאצנו ניאפנו פשענו פגמנו צררנו אב ואב, וכ"כ החס"ל אות ב'. כף החיים שם אות ז':

ח

ח) וצריך להתודות מעומד כמ"ש בש"ע סי' תר"ז סעי' ג' וכ"כ בשער הכוו' דרוש ה' מדרושי הלילה דף נ"ה ע"א, וכתב המ"א שם בסק"ד דלא יסמוך כמ"ש רסי' תקפ"ה ור"ל כי שם כתב בשם ד"מ ומהרי"ל דאין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול יעו"ש והביאו הש"ץ דקמ"ח ע"ג וכ"כ בן א"ח פ' כי תשא אות ז', ועיין לעיל סי' צ"ד סעי' ח' ובדברינו לשם אות ל':

ט

ט) צריך להתודות ולעמוד בכל הוידויים ארוכים " כשמתודים ועומדים הקהל, הרה"ג בדורו מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשו' כ"י סי' ז' ברכ"י אות ז' ש"ץ דקמ"ח ע"ד, ועיין לקמן אות י"ג:

י

י) זקן או חלוש יכול להתודות ע"י סמיכה הר"ב מהר"ם ן' חביב הנז' בתשו' הנז' ברכ"י אות ח' ש"ץ דקמ"ח ע"ג קש"ג שם אות ז' בי"ע אות ב' בן א"ח שם ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ד אות ל"א:

יא

יא) המנהג לומר וידוי אף ביחיד אחר תפלת י"ח וכ"כ הרב מהר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' קצ"א משם הרב מר אביו, ברכ"י אות ט' וקש"ג שם אות ח' ש"ץ שם:

יב

יב) וצריך לשחות בוידוי כמו במודים, של"ה והביאו מ"א בסי' תר"ז סק"ד, א"ר שם אות ט' ש"ץ שם, קש"ג שם אות ה' וכתב ויען כי הדור יתום לא ישתה הרבה אלא מעט כדי שלא ילעיגו ויחטאו בי"ע שם:

יג

יג) אפי' כי שמע ליה מש"ץ והוא התודה כבר צריך לעמוד ויחזור ויתודה עם הש"ץ, ש"ע סי' תר"ז סעי' ג' ועיין בשכנה"ג שם בהגה"ט אות ג' שכתב מה שאין נוהגין כן העולם סומכין על מ"ש מהר"ר אליה עובדיא ז"ל דאין החיוב לקום אלא דוקא ביוה"כ שהוא מצוה להתודות אבל בשאר הימים שאין מצוה להתודות אינו חייב לקום בשעה שהש"ץ אומרו והוא כבר התודה יעו"ש והביאו ש"ץ שם וכ"כ הפר"ח בסי' קל"ד אות א' והביאו א"א שם אות א' ועי"ש במ"ש בשם א"ר יעו"ש והחיד"א בקש"ג שם או' ו' הביא דברי מרן ז"ל אלא שכתב דגם למי שנוהג כהאר"י ז"ל שלא להתוודות כ"א פעם אחת צריך לעמוד בוידויים ארוכים שמתודים הקהל עכ"ל והביאו בי"ע שם ומ"ש וגם למי שנוהג כהאר"י ז"ל וכו' צריך לעמוד בוידויים וכו' ר"ל דוידוים ארוכים אעפ"י שכופלים האות בוידוי כ"פ הכל חשוב כפעם אחת ועיין בדברינו לעיל או' ט' ומ"ש בשם האר"י ז"ל שאין לומר וידוי כ"א פ"א הוא בשער הכוו' דף נ"א ע"ג וכבר כתבנו אותו לעיל בסי' מ"ח קחנו משם ומיהו מה שנראה מדברי החיד"א שמי שנוהג כדברי האר"י ז"ל אם כבר התודה פ"א ואח"כ שמע ליה מש"ץ א"צ לחזור להתודות לעד"נ כי מי שהוא מתודה מחמת הש"ץ כדי לכלול עצמו עם הצבור לא נכנס בסוג זה שכתב האר"י ז"ל דהחוזר ומתודה ככלב שב על קיאו דדוקא אם הוא חוזר מאליו אבל לא אם הוא מחמת חיוב לכלול עצמו עם הצבור וע"כ נכון ליזהר ולקיים דברי חכמים אפי' בשאר הימים וכ"כ כף החיים שם אות ח':

יד

יד) יכול לומר וידוי בכל עת לבד במוצאי שבת לא יאמר וידוי עד שיעבור חצות לילה ברכ"י סי' תקפ"א אות ב' ובספרו קש"ג שם אות י"ב, ש"ץ דקמ"ט ע"ב, זכ"ל שם, וה"ה למוצאי ר"ח ומוצאי חנוכה וכדומה דשוא"ת עדיף, חס"ל אות ח' בן א"ח פ' כי תשא אות ז':

טו

טו) מ"ש בשער הכוו' בדרושי ר"ה דף צ' ע"א דהאר"י ז"ל לא רצה שיאמרו בשבת שבין ר"ה ליוה"כ ולא בב' ימים טובים של ר"ה א"מ חטאנו לפניך א"מ מחול וסלח לכל עונותינו וכיוצא בזה משום שאין להזכיר שום חטא ביום ר"ה יעו"ש כתב מהר"י צמח בס' נגיד ומצוה בהלכות ר"ה הטעם מפני שיש לזה זמן קבוע אבל מה שאנו אומרים בכל יום ויום בתוך הזמירות יר"מ שתמחול לנו את כל חטאתנו ותכפר לנו את כל עונותינו הנה זה אין בו הקפדה אם יאמרו אותו בשבת ויו"ט עכ"ל, וכ"כ ב"ד סי' שפ"א, ש"ץ דף ש"י ע"א, זכ"ל שם, וכ"כ אנן לעיל סי' נ"א אות י"ד יעו"ש:

טז

טז) כשמתודה יכוין באמירת אנו ואבותינו על הגלגול הקודם שנקרא אב, כמ"ש בס' מ"ץ או' רנ"ו וכונה זו צריכה יותר למי שיודע שאבותיו היו צדיקים גמורים, רו"ח או' ו':

יז

טוב) כשמתודה צ"ל הוידוי בנחת ובשלוה, ובלב נשבר ונדכה, וישהא בין תיבה לתיבה לידע לפני מי הוא מתודה דאה יאמר אותו במרוצה ובלתי הבנה הר"ז בא לתקן ונמצא מקלקל כי הוא בא להתודות ולבקש כפרה, מלפני מלך רם ונשא ואיך אליו פניו ישא אם לא אמר אותו כמו עני ודכא וברות נמוכה:

יח

חי) לא ירבה לומר פעמים רבות ויעבור. שער הכוו' בנוסח התפלה דף נ"א ע"ג, והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש, קש"ג סי' י"ט או' ב':

יט

יט) כשאומר י"ג מידות ה' ה' יש לכרוע, ואע"ג דזוקף בשם שאני הכא דאחר י"ג מדות כתיב וימהר משה ויקוד, ומיהו אין לכרוע אלא ישוח מעט, מהר"ם ממודינא בשם מהר"י קולון ז"ל בליקוטיו כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ו' ש"ץ דקמ"ט ע"א, בי"ע או' ג' כף החיים שם או' י"ג:

כ

ך) כשאומר ויקרא בשם ה' יש להפסיק מעט בין שם לה', מ"א סי' תקס"ה סק"ה בשם ד"מ ואבודרהם. וכן יפסיק בין ה' ה' ש"ץ שם, כף החיים שם, וכשאומר הש"ץ ויעבור הצבור אומרים עמו בלחש ולא יתחילו לומר בקול עד שאומר ה' ה' ומ"ש הב"ד סי' שמ"א והביאו הש"ץ שם דהצבור אין אומרים ויעבור אלא יתחילו מה' ה' וכ"כ החס"ל או' ט' נראה דלפי דברי האר"י ז"ל אינו כן דהא תיבות ויעבור ה' וכו' יש בו ס"ג כמ"ש בש' הכוו' ואיך יחסר זה מן הצבור אלא מ"ש הוא העיקר שיאמרו אותו בלחש ומה' ה' יתחילו לומר בק"ר:

כא

כא) סליחות ותחנונים צריך לאומרם בנחת ובמיתון ובכונה, ואסור להזכיר י"ג מידות שלא בכונה, מהר"ש שער אריה בחידושיו כ"י. ברכ"י סי' תקפ"א או' ד' זכ"ל או' ו' בי"ע או' ב' חס"ל או' ט' וביאור סדר י"ג מדות, אל הוא מדה א', רחום מדה ב', וחנון מדה ג', ארך מדה ד', אפים מדה ה'. והטעם הוא לפי שארך אפים נזכר בל' רבים שלא אמר ארך אף, והורה בזה על חיבור ב' מדות ביחד, ורב חסד מדה ו', ואמת מדה ז', נוצר חסד מדה ח', לאלפים מדה ט', יען שאפשר להיות נוצר חסד אבל לא לאלפים א"כ ב' מדות הם נושא עין מדה י'. ופשע מדה י"א, וחטאה מדה י"ב ונקה מדה י"ג, שער הכוו' דרוש ג' ד ויעבור:

כב

כב) אם הצבור בצער ע"כ מין צרה שלא תבא אם יארע מילה באותם הימים יאמרו הצבור י"ג מדות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה ויראו נפלאות בע"ה. חס"ל או' יו"ד, בן א"ח פ' כי תשא או' י"ב:

כג

כג) אין היחיד רשאי לומש י"ג מידות דרך תפלה ובקשת רחמים דדבר שבקדושה הם אבל אם אומרים דרך קריאה אומרם, ש"ע סי' תקס"ה העו' ה' וכן הסכים המחב"ר או' ו' דהעיקר יחיד אומרם בטעמים כמי שקורא בתורה, וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט או' ט' וכ"כ הרו"ח או' א' ומ"ש הברכ"י בסי' תפ"ח או' ה' בשם מהר"ם זכותו שכתב בשם האר"י ז"ל והביאו הש"ץ דקמ"ח ע"ד שאין היחיד אומר הי"ג מידות אלא בחלופיהן בא"ת ב"ש וכן מ"ש הזכ"ל אות ו' דהיותר נכון שלא לאומרם היחיד אפי' דרך קריאה דשוא"ת עדיף יעו"ש נראה לע"ד דחילוק יש דלאחר העמידה כיון דיש סוד בדבר של"ל שם י"ג מידות והיא אחד מתיקוני התפלה כמ"ש בשער הכוו' דרוש א' דויעבור היותר נכון לאומרה בטעמים מלה במלה כמו שהיא כדי להשלים תיקון התפלה ויש לסמוך בזה על סברת מרן והחיד"א ז"ל שהתירו לאומרה בטעמים וי"ל דכן הוא ג"כ לדעת האר"י ז"ל ומ"ש מהר"ם זכותו משם האר"י ז"ל י"ל היינו דוקא בלא שעת התפלה אבל בשעת התפלה גם הוא יודה דהיותר נכון לאומרה בטעמים כדי להשלים באי' התפלה, אבל שלא בשעת התפלה היותר נכון שלא לאומרה כלל ביחיד לא בטעמים ולא בא"ח ב"ש, ואם ר"ל יאמר אותה בטעמים וגם יגמור הפסוק דאז הוי קורא בתורה ממש וליכא חששא מידי, ועיין ברב פעלים ח"א סי' י"א שנתן טעם מה שהיחיד אומר ויעבור בטעמים ומסיים ונקה שהוא חצי פסוק יעו"ש ונראה דאין לסמוך על טעם הנז' אלא א"כ הוא אומרו אחר העמידה שיש בו צורך לתיקון התפלה אבל שלא בשעת התפלה צריך לגמור כל הפסוק כולו כנז' ועיין ש"ץ שם:

כד

כד) אם אומר אדם י"ג מידות עם הצבור והם ממהרים לגמור אותם והוא עודנו במחציתם לית לן בה וה"ז חשיב קוראם עם הצבור כיון שהתחיל בהם עם הצבור בן א"ח פ' כי תשא או' ד'. ועיין בדברינו לעיל סי' כ"ט או' כ"א:

כה

כה) וכתב מור"ם ז"ל שם בסי' תקס"ה סעי' ה' דאין ליחיד לומר סליחות או ויעבור, וטעם הסליחות כתב הט"ז שם סק"ה משום שמזכיר בסליחות וזכור לנו היום ברית י"ג יעו"ש, אבל הב"ח שם פליג וכתב דבסליחות בלא ויעבור אין שום איסור דאינו אלא תחנונים בעלמא ודברי הא"ז נ"ל דה"ק אין ליחיד לומר סליחות כנהוג עם ויעבור שזה ודאי אסור ולא משום סליחות יעו"ש וכן הסכים הברכ"י בזה הסי' או' י"א כהב"ח וכתב ואף שאומר זכור לנו ברית י"ג כל שאינו אומרם לית לן בה עכ"ל, וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט או' יו"ד, ש"ץ דקמ"ט ע"א זכ"ל או' ו':

כו

כו) מקום שנהגו לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר ישתקע ולא יאמר ואין ראוי להזכיר י"ג מדות אלא בעת רצון וקרוב הדבר האומרים בערבית לקיצוץ ח"ו, הרב החסיד מהר"ם זכותו ז"ל בתשו' הנד"מ סי' ל' ברכ"י סי' תקפ"א או' א' ובס' קש"ג שם או' י"א, ש"ץ דקמ"ט ע"ב, וכ"כ בשער הכוו' דרוש א' דערבית דבחצות לילה הראשונה אין ראוי לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מדות דויעבור זולתי בליל יוה"כ עכ"ל, וכ"כ החס"ל או' ט' כף החיים סי' ט"ז או' י"ג,

כז

כז) ולכן אותם המתפללים מנחה בסוף היום עם שקיעת החמה אם בעת שהגיעו לוידוי עבר קריאת המגרב שהוא בסוף י"ב שעות ממש לא יאמרו י"ג מדות אלא וידוי לבדו בן א"ח פ' כי תשא או' ח' ול"נ דיכול לומר עד שיעבור שלושה מינוטין וחצי אחר השנים עשר לפי עיר קודשנו ירושת"ו שביאת השמש היא עשרה מינוטין קודם השנים עשר מפני שכל זמן זה הוא בין השמשות כמ"ש ריש סי' רס"א וא"כ אין הפרש בין השנים עשר לשנים עשר וג' מינוטין כיון דכל הזמן הזה הוא בין השמשות ודו"ק:

כח

כח) שם. אין לדבר בין תפלה לנ"א ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר, הרמב"ם פ"ה מה"ת סוף דין י"ד, מ"א סק"א, פר"ח או' ב' ועיין ש"ץ דק"ן ע"ג וא"א או' א' מ"ש על דברי המ"א הנז':

כט

כט) שם. אין לדבר בין תפלה לנ"א, וכתב בשער הכוו' דרוש א' דנ"א דבתפלת שחרית ומנחה יש בחי' אבל בתפלת ערבית אין שם נ"א ויעו"ש טעם בסוד:

ל

ל) שם. נהגו להטות על צד שמאל, הגה וי"א דיש להטות לצד ימין והעיקר להטות בשחרית שיש לו תפילין וכו'. אבל הלבוש כתב שגם בשחרית שיש תפילין בשמאלו יפול על יד שמאלו אלא שיטה ראשו מעט לצד ימין ובמנחה יטה ראשו לצד שמאל וכן ראיתי נוהגים וכן ראוי לנהוג שגם לפי הקבלה יש בו סוד עכ"ל, והביאו העט"ז או' א' וכ"כ הב"ח וכן הסכים א"ר או' ב' וכתב ודלא כהט"ז ומ"א שדחו דבריו בלא טעם יעו"ש וכ"כ הגר"א, וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ג' דנ"א דאין חילוק דאפי' שיש לו תפילין אין להטות כי אם לצד שמאל שכתב וז"ל יזהר כשנופל על פניו שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית ממש אמנם ישים פניו על זרועו השמאלי עכ"ל וכבר כתבנו באו' הקודם דלפי דברי האר"י ז"ל אין נ"א כ"א בשחרית ומנחה ולפי מנהג האר"י ז"ל גם במנחה יש להניח תפילין כמ"ש בשער הכוו' דרוש ב' דתפלת המנחה וא"כ משמע דגם שיש לו תפילין אין להטות כ"א על זרוע שמאל וכ"כ הש"ץ דקמ"ט ע"ב קש"ג שם או' י"ג, בי"ע או' ד' חס"ל או' י"א. כף החיים שם או' י"ד. יפ"ל או' ג' וכתב שם הא"ר בשם שה"ל וס' התניא דמשום בזיון תפלין ליכא למיחש דתפלה של יד מקומה בגובה של יד והיא קבורת וכשהוא שוכב על צדו השמאלי נמצאת התפלה למעלה וזרוע למטה יעו"ש. וכ"כ היפ"ל שם. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' מ"ח מ"ש עוד בזה בשם הכוו' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ז:

לא

לא) ובענין נ"א לפי דעת הזוה"ק והאר"י ז"ל צ"ל מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא. וז"ל הזוה"ק סוף פ' במדבר דף ק"ך ע"ב, ת"ח כיון דבר נש עביד צלותא כגוונא דא בעובדא ובמלולא וקשיר קשורא דיחודא אשתכח דעל ידיה מתברכן עילאין ותתאין, כדין בעי ליה לב"נ לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאילו אתפטר מן עלמא דהא אתפרש מן אילנא דחיי וכניש רגלוי לגבי ההוא אילנא דמותא דאהדר ליה פקדוניה כד"א ויאסוף רגליו אל המטה, דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו, השתא בעי לאתכנשא לגבי ההוא אילנא דמותא ולמנפל ולימא לגביה אליך ה' נפשי אשא בקדמיתא יהיבנא לך בפקדונא השתא דקשירנא יחודא ועבידנא עובדא ומלולא כדקא יאות ואודינא על חטאי הא נפשי מסירנא לך ודאי, ויחזי ב"נ גרמיה כאילו פטור מן עלמא דנפשיה מסיר להאי אתר דמותא בג"כ לא אית ביה וא"ו דוא"ו אילנא דחיי הוא, והאו אילנא דמותא הוא, והא קמ"ל דרזא דמלה דאית חובין דלא מתכפרן עד דאתפטר ב"נ מעלמא הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והאי יהיב גרמיה ודאי למותא ומסור נפשיה להאי אתר, לאו בפקדונא כמו בליליא אלא כמאן דאתפטר מן עלמא ודאי, ותקונא דא בעי בכוונא דלבא, וכדין קב"ה מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה, זכאה הוא ב"נ דידע למפחי ולמפלח למאריה ברעותא ובכונא דלבא וואי ליה למאן דאתי למפתי למאריה בלבא רחיקא הא גריס עליה לאסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוי בזמנא דהאי אילנא אתער בעלמא למעבד דינא, וע"ד בעי ב"נ לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה ולא יתי לגביה ברעותא כדיבא בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, מאי לא יכון אלא בשעתא דהוא אתקין גרמיה להאי וליביה רחיקא מקב"ה קלא נפיק ואמר לא יכון לנגד עיני עכ"ל, והביאו ב"י ומ"א סק"ה, וכ"כ בשער הכוו' בדרושי נ"א שצ"ל בנ"א המזמור של אליך ה' נפשי וכו' ויעו"ש מ"ש בו טעם בסוד, ועוד כתב שם בדרוש ב' מי שיכוין בנ"א שימסור נפשו למיתה כדי להורידה בתוך הקלי' לברר משם צ"ל צדיק גמור או לפחות שכיון בתפלה ההיא מתחלתה ועד סופה וא"ל ח"ו שימשך לו נזק מזה יעו"ש ומ"ש שכיון בתפילה ההיא וכו' היינו שכיון בסדר הכוו' הכתובים בסידור הרש"ש ז"ל אבל מי שאינו מכוין בזה לא יכוין להוריד נפשו בתוך הקלי' לברר כי יש פחד כנז' אלא רק יזהר לכוין הרבה בפי' המילות כדי לחוש לדברי הזוהר ויותר עיקר הכוונה צ"ל בפסוק א' אליך ה' נפשי אשא ובאמרו אליך ה' נפשי אשא יכוין למסור עצמו למיתה על קיום התורה והמצות כי בזה אין פחד לכוין כי רק הפחד אם יכוין להוריד נפשו בתוך הקלי' כמ"ש בש' הכוו' יעו"ש. ועיין מורה באצבע סי' ג' או' פ"ט. וגם משמע מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל דהא שכתוב בזוה"ק דנמשך נזק למי שאין מכוין בו היינו דוקה למי שמכוין שמוסר נפשו למיתה כדי לברר מתוך הקלי' אבל אם אומר אותו לבקשת רחמים בעלמא לא יש פחד מיהו לכתחלה ודאי צריך לזהר ולכוין כנז' וע"כ כל אדם צריך לאומרו בכל יום אחר י"ג מידות כיון שהוא אחד מתיקוני תפילה לפי דברי הזוה"ק והאר"י ז"ל ואעפ"י שאין מכוין בו כדי לברר וכמו שאר התפילה שאעפ"י שיש בה כמה כוונות ובירורים אנו אומרים אותה כמו שהיא רק כסדר שסידרו אנשי כנה"ג ובוטחים בחסדי הי"ת וברחמיו המרובים שתעלה לפניו ברצון כפי הצורך ותכונן במקום עליון כן והיה זה כמוהה כי במקום אחד יעלו כולנה:

לב

לב) ומ"ש המ"א שם בסק"ה דמה"ט שכתב הזוהר אין אומרים אותו במדינות אלו הביאו א"ר או' א' וכתב דבאבודרהם כתב יש נוהגים לאומרו שמזמור זה חברו דוד באלפ"א בית"א וחסר ממנה ג אותיות שהן בו"ק לשון ריקות ומורה על ריקות התשובה ע"כ ובאילה שלוחה מצאתי מי שאומר מזמור זה בכל יום אינו רואה פני גיהנם ע"כ וסיים דהאומרו שלא בשעה שאומר רחום וחנון ליכא חששא דזוהר עכ"ל. וכבר כתבנו באו' הקודם דאפי' אם אומרו במקומו אין פחד אם אומרו רק לבקשת רחמים בעלמא ואינו מכוון לברר יעו"ש, וכ"כ הש"ץ דק"ן ע"א דזה המזמור מסוגל להתפלל בו בעת צרה כשאומרו בכונה ראויה ומפיל שונאיו תחתיו ומציל את נפשו מדינה של גהינם וזוכה להיות חלקו בג"ע עם החסידים, ולזה חסירים בו ג' אותיות בו"ק שהוא גי' גהינם, וכן עולה גהינם בו"ק מוקה (ר"ל תיבות אלו יש בהם אותיות כו"ר) שהוא גי' גיהנם ומבוקה ומבולקה רמז שניצול מגהינם המכוון בו יעו"ש, גם יש בי ג' אותיות נוספות וסי' פא"ר לרמוז שיש לו חלק במקום הפא"ר והוא ג"ע ש"ץ שם כף החיים סי' ט"ז או' ט"ו:

לג

לג) בסוד נ"א זוכה למעלות רבות א' נעשה בריה חדשה כאלו כבר מת ונסתלק מן העולם ב' נותנים לו עוז ותעצומות ללחום עם יצה"ר, ג' תוספת השכל בתורה ובסודותיה ד' תוספת דביקות בקינו ה' זוכה למסילה כדכתיב אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם, ו' השפעה לשכינה שאומרת תן לי כך בשביל פלוני בני, ז' אין חטא בא על ידו ואם יזדמן לו באקראי יתיסר באקראי עד ימרק עונותיו. ח' אם זוכה למות ולהסתלק במותו אומרים לו שלום בלי עיכוב ושאר צדיקים שלא כיוונו לזה מתעכבים כל שבעה, פרע"ח שי"ג פ"ז ש"ץ דק"ן ע"ב דבש לפי מע' הנו"ן או' א' ועיין ברו"ח או' ז':

לד

לד) אין לומר בנ"א פסוק ויאמר דוד אל גד אלא רחום וחנון חטאנו ומזמר לדוד אליך מ"ח בשארית האצילות פי"ב אות א' נגיד ומצוה, י"א בהגה"ט ש"ץ דקמ"ט ע"ב, קש"ג סי' י"ט אות י"ג בי"ע אות ד' וכ"כ החס"ל אות י"א דאחר אמירת י"ג מדות יאמרו רחום וחנון ויראה לי שפסוק זה צ"ל מעומד שהוא וידוי ואח"כ יתחיל מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא מיושב דוקא עכ"ל וכ"כ בן א"ח פ' כי תשא אות י"ג, ומיהו במדרשי בית אל יכב"ץ ההולכים על תורת האר"י ז"ל אין נוהגין לומר רחום וחנון וכו' מפני שלא נזכר בדברי האר"י ז"ל אלא תכף אחר י"ג מדות מתחילין לדוד אליך ה' וכו' ואחריו אומרים אבינו מלכינו וכו' כמ"ש לעיל סי' מ"ח בשם הכוו' יעו"ש,:

לה

לה) שם ובערבית וכו'. ר"ל תפלת מנחה כמ"ש בד"מ אות א' וכ"כ בלבוש ר"ז אות א' ח"א כלל ל"ב אות ל"ג מאמ"ר אות ד' וכ"כ הרב שמן המאור. יפ"ל אות ד' ועיין בדברינו לעיל אות כ"ט:

לו

לו) שם לומר ואנו לא נדע וכו'. כ"ה בטור ומשמע שם שהש"ץ אומר כן בקו"ר וכן הוא המנהג בינינו ובאיזה מקומות נוהגין שהש"ץ אומר מאבינו מלכינו עד ואנחנו לא נדע בקו"ר ונראה שכ"ה מנהג רע"מ ז"ל שהביא הטור ז"ל לפני זה ועיין בפרישה והכל לפי המנהג, מאמ"ר אות ה'.

לז

לז) שם ואפי' בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח וכו'. וכ"כ הלבוש בסי' קל"ב ח"א כלל ל"ב אות ל"ד קיצו"ר ש"ע סי' כ"ה אות ב' אבל הפר"ח אות א' כתב דאין אנו נוהגין כן אלא שבכל יום שאין אומרים תחנון אין או' למנצח, וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ג'. מאמ"ר אות ו' (וע"ש במאמ"ר מ"ש על דברי השכנה"ג הנז') ש"ץ דקנ"ד ע"ב חס"ל אות י"ד, וכתב וכן אין אומרים תפלה לדוד, יפ"ל אות ז' ונראה דזהו רק למנהג בני ספרד אבל מנהג בני אשכנז כמ"ש הרמ"א ז"ל שהרי רבני האשכנזים הביאו דברי הרמ"א ז"ל וע"כ כל אחד יחזיק במנהגו שהרי אין איסור בדבר, ומנהג בני ספרד בל יום שאין בו נ"א אין אומרים למנצת יענך ביום צרה ולא תפלה לדוד ואם הוא ביום שבת א"א צו"ץ:

לח

לח) [סעיף ב'] נפילת אפים מיושב וכו'. כ"כ ב"י דלפי דעת חכמי הקבלה נראה שיש להקפיד שתהא מיושב דוקא עכ"ד, וכ"כ הלבוש, וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' בדרושי נ"א ובדף צ"א ע"ד בנוסח התפלה והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש וכ"כ הש"ץ דק"ן ע"ג חס"ל אות י"א ומיהו בהריב"ש סי' תי"ב כתב שאין להקפיד בנ"א שתהיה מיושב והביאו ב"י וט"ז סק"ד, וכ"כ במהרי"ל שאם קרה שסיים תפלתו בשעה שמתחילין הצבור תחנה עמד על מקומו ולא חזר מיד למקום תפלתו ונפל טל פניו מעומד עכ"ד, והביאו ד"מ אות ב' ועט"ז אות ב' ומ"א סק"ה, וכתב שם המ"א אבל לפי דברי הקבלה דיכתב הב"י משמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד"א ויחזור למקומו ליפול מיושב עכ"ד והביאו הר"ז אות א' אבל במט"מ כתב דבכה"ג שכתב מהרי"ל אפשר דגם בעלי הקבלה מודים והביאו העו"ת אות ט' א"ר אות ד' וכתב ודלא כהמ"א. וכ"כ הח"א כלל ל"ב אות ל"ג דאם א"א יעשה בעמידה, קיצור ש"ע סי' כ"ב אות ג' מ"ב אות יו"ד, וה"ה כשמתפלל אחר נגדו שאין רשאי לישב כדלעיל סי' ק"ב א"ר שם מ"ב שם, מיהו מ"ש שם הא"ר דכשאומר תחנון בלא נפילה אין להקפיד בישיבה נ"ל דאין לחלק בזה דכיון דדעתו לאומרם בדרך תחנה צ"ל בישיבה:

לט

טל) שם נפ"א מיושב וכו'. ואם הצבור אומרים תחנונים קודם נפ"א ובצנעה נוהג כהאר"י ז"ל ואינו יכול לישב כי הקהל עומדים אומר נפ"א ע"י סמיכה, קש"ג סי' י"ט אות ט"ו בי"ע אות ה':

מ

מ) שם בהגה י"א דאין נ"א אלא במקום שים ארון וס"ת וכו'. כ"כ ב"י בשם הרוקח סי' שכ"ד דאין נופלים אלא לפני ס"ת וסי' לדבר דכתיב במלחמת העי ויפל על פניו לפני ארון ה' ע"כ, וכתב עליו מרן ז"ל בב"י ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובם עכ"ל והביאו הט"ז סק"ה וכתב שכ"מ מדברי הרא"ש שהביא הב"י דלא ס"ל כרוקח אלא שסיים דמ"מ נראה לרמ"א לקבוע הלכה כרוקח יעו"ש, וכ"כ מהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י כדברי מרן ז"ל והוסיף לומר דאפי' במקום שאינו קבוע לתפלה ואין שם ס"ת נופלין על פניהם עכ"ד והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' וכתב דמנהג האשכנזים כדברי הרוקח ובמקומינו לא ראיתי מנהג קבוע יש נוהגים כדברי הרוקח ויש נוהגים כדברי רבינו המחבר ז"ל וכמדומה לי שכך היה מנהגו של מורי הרב ז"ל וכן נהגתי אחריו ומ"מ אני נוהג שלא למחות למי שנוהג כדברי הרוקח או כדברי רבינו המחבר ז"ל עכ"ל וכ"כ הברכ"י אות א' דאנן בדידן נהגינן לומר כ"א בכל מקום וכדמשמע מדברי מרן וגם הרב מהרימ"ט היה נוהג כן כמ"ש הרב שיירי וגם אני שמעתי דע"פ הקבלה אין להקפיד אם יש שם ס"ת עכ"ל וכ"כ בשיו"ב אות א' בשם מהר"ם מלמד בשו"ת משפט צדק ח"ג כ"י סי' י"ט דהמדקדק בדברי הפו' בעיניו יראה דפליגי על הרוקת ואפשר דכל הפו' פליגי עליה כנראה מסתמיות דבריהם עכ"ל וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט אות ט"ז ש"ץ דק"ן ע"ד בי"ע אות א' ומיהו מ"ש הברכ"י שם דע"פ הקבלה אין להקפיד אם אין שם ס"ת כן הוא האמת דכיון דנ"א הוא אחד מתקוני התפלה כמ"ש בשער הכוו' בדרושי נ"א א"כ ודאי דאינו תלוי במקום דאיכא ס"ת, וכ"כ החס"ל אות י"ב, אמנם לענין עיקר דינא כיון דההפרש היא רק לענין כסוי פנים כמ"ש מור"ם ז"ל נראה דאפי' לדברי האר"י ז"ל אין זה מעכב דהגם שכתב האר"י ז"ל דנ"א היא אחד מתקוני התפלה היינו אם לא יאמרו אותם כלל אבל אם יאמרו אותה בלא כסוי פנים אין זה מעכב דעיקר התיקון הוא באמירה וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים בתורת האר"י ז"ל יש מהם שאומרים המזמור לדוד אליך בנ"א ויש שאין אומרים אותו בנ"א משום דבעו לכוין בסידור סדר הכוונות הצריכה לנ"א. וע"כ לענין דינא כל אחד יחזיק במנהגו אם כדברי הרוקח ואם כדברי מרן ז"ל דליכא חששא מידי אם אינו מחסר דבר מסדר תיקון התפלה:

מא

מא) יש נוהגים ליפול על פניהם אף אם מתפללים ביחיד בביתם שלא בשעה שהצבור מתפללים ויש להם על מה שיסמוכו בין לפי הפשט בין על דרך האמת והכי רהטא עובדא דרבי אליעזר דהוה נפיל על אפיה ומשמע קצת דהיה מתפלל בביתו ביחיד, ברכ"י אות יו"ד, ש"ץ שם, בי"ע שם:

מב

מב) עיר שנהגו כסברת הרוקח ובא חכם ממקום אחר ורצה להכריחם כמנהג מקומו דנופלים על פניהם בכל מקום לא טוב עושה ואין לשמוע לו כיון שנהגו ע"פ סברת הרוקח ואפי' קצתם מצו לעכב, הרב משפט צדק ח"ג כ"י בתשו' הנז' כנה"ג בהגב"י ברכ"י בשיו"ב אות ב' ש"ץ שם, בי"ע אות ב':

מג

מג) בשעה שהצבור נופלין אף שהוא לא התפלל עמהם צריך לעשות נ"א עם הצבור לפי מ"ש במדרשו של רשב"י וכן ראוי לנהוג ליפול על פניו ולכסות עצמו בטליתו כמו שעושין הצבור אף שהוא אינו אומר נ"א והוא בזמירות וכיוצא, הרב מהר"ר אברהם חזקוני בס' שתי ידות דף ל"א ריש ע"ב ברכ"י בשיו"ב אות ה' ש"ץ שם שע"ת אות ב' בי"ע אות ג' ונראה דזהו דוקא במקום שאומרים התחנונים בנ"א ובכסוי פנים וכדי להראות שהיא נכלל עמהם אבל במקום שאין אומרים התחנונים בנ"א ובכסוי פנים אלא כמו שאר התפלה פשיטה דא"צ לעשות:

מד

מד) שם בהגה. שיש ארון וס"ת וכו'. ארון לאו דוקא אלא ס"ת לחוד, ט"ז סק"ה, א"ר או' ה' סו"ב או' ה' ר"ז או' ג':

מה

מה) שם בהגה ארון וס"ת וכו'. כתב השכנה"ג בהגב"י או' ו' שלא מיעט הרוקח אלא בבית שאין שם ס"ת אבל בבה"מ שיש שם ספרים לקרות אפי' אין שם ס"ת נופלים על פניהם ועל דא אנא סמיכנא לנפול על אפים היכא דגריסנא ר"ל לצאת אפי' י"ח סברת הרוקח עכ"ל אמנם הד"מ בסי' כ"ג כתב דאין נוהגים כן וכ"כ א"ר או' ה' יעו"ש והב"ד הש"ץ דף ק"ן ע"ג, וכן בסוף בית יהודה במנהגי ארגיל או' ס"ד דחה דברי השכנה"ג הנז' והביאו הזכ"ל או' ו' יעו"ש, וכ"כ קיצור ש"ע סי' כ"ב או' ד' וכבר כתבנו לעיל או' מ' דכל שאינו מחסר שום דבר מסדר תיקון התפלה ליכא חששא אם רק שאינו ניפל על אפיו יעו"ש, וא"כ הכא נמי מי שנוהג כרוקח אין לנפול במקום דליכא ס"ת ואפי' אי איכא שאר ספרים אלא יאמר התחנה בלא נ"א וכסוי פנים:

מו

מו) שם בהגה. אומרים תחנה וכו'. ואעפ"י שאין נופלים על פניהם אומרים תחלה הוידוי וי"ג מידות ואח"כ המזמור של נ"א בלא נ"א, כן צ"ל לפי דברי האר"י ז"ל כדי שלא יחסר שום דבר מתיקון סדר התפלה וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ד' יעו"ש:

מז

מז) שם בהגה בלא כסוי פנים, והטעם שמכסים פניהם בנ"א עיין שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד וכתב דהמנהג לכסות פניו בטלית או בסודר כשאין לו טלית והטעם כדי שלא ליפול על כף ידו שבה כתובים עונותיו עכ"ד, וכ"כ א"ר או' ב' בשם המנהיג ועיין לעיל או' ל':

מח

מח) שם בהגה, וחצר בית בהכ"נ וכו'. ועל פי זה נוהגים ליפול על פניהם בעזרת בהכ"כ אפי' למי שנוהג כדברי הרוקח, וכתיב בדרשות מהרי"ל כל זמן שפתח בהכ"נ פתוחה נופל ומכסה פניו כשאומר תחנה ואם הפתח נעולה יאמר תחנה בלא כסות עינים ע"כ, שכנה"ג בהגב"י או' ה' מ"א סק"ז, א"ר או' ו' ש"ץ דק"ן ע"ד ר"ז או' ג' ומ"ש שם הא"ר על דברי העו"ת עיין מאמ"ר או' ט' ודו"ק:

מט

מט) שם בהגה. אפי' יחיד בביתו וכו'. כתב הלבוש ולא ראיתי נוהגים כן ואפשר שכוונתו לומר יחיד בביתו דומיא דחצר ב"ה ר"ל שבית היחיד הוא סמוך לבהכ"נ ושומע שם כשהצבור מתפללין ע"כ והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' וכתב ונראה מדבריו דכל ששומע מביתו כשאומרים הצבור נ"א אעפ"י שאין ביתו פתיחה לבהכ"נ נופל על פניו עם הצבור ואין זה היפך דברי מהרי"ל ז"ל שכתבתי למעלה דכשפתח בהכ"נ נעולה אין ליפול על פניהם בחצר בהכ"נ דאפשר דהתם מיירי בשאין מתפלל עם הקהל אבל כשמתפלל עם הקהל אעפ"י שהפתח נעולה נופלין על פניהם מכ"ש דיחיד עכ"ל, (עי"ש שכתב עוד תירוץ אחר, עו"ת או' י"ב, א"ר או' ז' וכתב ודלא כפי' שני שכתב השכנה"ג יעו"ש, ש"ץ שם, וכתב עו"ש הא"ר ובלבד שלא יהיה טינוף מפסיק בין ביתו לבהכ"נ יעו"ש, וכ"כ א"א או' ח' ומש"ז או' ז' מ"ב. או' י"ד:

נ

נ) מה שנוהגים כשבורחים לכפרים מדבר בעיר יהלוך שאין נופלים על פניהם מפני שאין שם ס"ת וגם אין אומרים למנצח ותפלה לדוד עיין שכנה"ג בהגב"י או' ט' שקרא תגר עליהם יעו"ש וגם לפי דברי האר"י ז"ל זה לא יתכן לחסר שום דבר מסדר תיקון התפלה בלי שום סבה כמו ימים שא"א בהם תחנון או חתן וכדומה, ואי משום דנוהגים כרוקח שאין נופלים על פניהם במקום דליכא ס"ת מ"מ יש להם לומר התחנה בלא נ"א כדי שלא יחסר מסדר התפלה וכמש"ל או' מ"ו:

נא

נא) [סעיף ג'] אין נ"א בלילה, כ"כ ב"י בשם מהרי"א כי נפילת אפים רמז למדת הלילה ואין נופלים על פניהם וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות יעו"ש והביאו הט"ז סק"ח וכתב דאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי לילה אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורת שהוא קרוב ליום עכ"ל, וכ"כ הר"ז או' ד' מיהו המ"א סק"ט כתב דאם נמשכת תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלים דתחלת הלילה תגבורת הדינים משא"כ אחר חצות לילה ויש לדלג א"מ (ר"ל בעשרת ימי תשובה) כדי ליפול מבעוד יום עכ"ד, והביאו א"ר או' ח' וכתב רמשמע מדבריו בין השמשות אין נופלין יעו"ש ועוד עיין במחה"ש שמצדד בדברי המ"א ומ"מ נ"ל כיון דאיסור נ"א בלילה חמור מאד כמקצץ בנטיעות ח"ו וק"ל בין השמשות ספק אם הוא מן הלילה וגם כי יש אומרים דנ"א רשות כמש"ל או' ג"ן וע"כ שב וא"ת עדיף ואין לעשות נ"א בין השמשות וכ"נ דעת המש"ז או' ח' וכן הסכים הרב בן א"ח פ' כי תשא או' יו"ד:

נב

בנ) שם. ובלילי אשמורת וכו'. וכתב העו"ת או י"ג בשם מהרי"א דאם הוא אחר חצות לילה נופלים וקודם חצות יאמר המזמור זולת נ"א ע"כ, וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ח' והב"ד א"ר או' ח' מיהו ברקנ"ט פ' קרח כתב להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם עכ"ל והביאו מ"א סק"ט וכתב עליו דמנהג זה לא יתכן בער"ה עיין סי' תקפ"א עכ"ד, ור"ל דשם בסי' תקפ"א סעי' ג' כתוב דאין נופלין על פניהם ער"ה וא"כ כיון דאין נופלים איך יתכן להאריך לכתחלה בסליחות כדי לנפול ביום ועיין מ"א שם ס"ק י"ג והמאמ"ר או' יו"ד כתב דאין אנו נוהגין ליפול על פניהם בסליחות והביאו הרב המגיה בש"ץ דקנ"א ע"א וכתב דגם אני בארץ הצבי עיה"ק ירושת"ו ובקושטא ובכל מקום שעברתי עליהם לא ראיתי נוהגים בימי הסליחות ליפול ע"פ באשמורת רק אומרים המזמור בלתי כסוי פנים והטיה כלל ואפשר שטעם המנהג הוא דס"ל שלא התירו אלא דוקא כשהוא קרוב ליום ממש קרוב לעמוד השחר ודלא כהרב השיירי שהתיר כל שאינו קודם חצות יעו"ש. ומ"ש העו"ת דקודם חצות יאמר המזמור בלי נ"א זה לא יתכן לפי דבי האר"י ז"ל בשה"מ פ' ואתחנן שכתב דאין ראוי לקרא מקרא בלילה לפי שהמקרא הוא בעשייה והלילה עצמה הוא בחי' עשייה והכל הוא דינין ואין ראוי לעורר הדינין יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לעיל אות כ"ו:

נג

גנ) [סעיף ד'] נוהגין שלא ליפול וכו'. כתב הטור בשם רב נטוראי גאון דנ"א בצבור רשות ולכך מקילין בה בבית החתן יעו"ש וכ"כ בתשו' בר ששת סי' תי"ב דנ"א רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא מילתא, והביאו ד"מ אות ה' וכ"כ הפר"ח אות ב' עו"ת אות י"ד מאמ"ר אות י"א ר"ז אות א' מיהו לפי דברי האר"י ז"ל בש' הכוו' בדרושי נ"א נראה שהיא חובה ולכן אין לבטלה אם לא לעת הצורך ועיין לקמן אות צ"ה:

נד

דנ) שם נהגו שלא ליפול וכו'. והגם דלפי דברי האר"י ז"ל י"ג מידות ונ"א היא אחד מתקוני התפלה וא"כ היאך מבטלים אותה מפני החתן וכדומה, או מפני ט"ו באב וכדומה אומרים המקו' דביום שיש בו קדושה יתירתא כגון ט"ו באב וכדומה נעשה התיקון ההוא של י"ג מידות ונ"א מאליו ע"י קדושת היום אבל ביום שיש בו חתן או מילה או אבל ר"ל דאלו הם פרטיים נוהגין חסידי בית אל יכב"ץ לכוין התיקון ההוא הנעשה בי"ג מידות ובנ"א בלב דוקא בין סיום החזרה לקדיש, וכן בין סוף אשרי לובא לציון מכוונים התיקון הנעשה בלמנצח:

נח

חנ) שם לא בבית האבל, הטעם בב"י משום דאתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל והלכך אין אומרים גם וידויים ותחנונים בבית האבל עכ"ל עו"ת שם ט"ז סק"ט, וכתב וא"כ כל ז' קאמר דהא מדמינן לחג דהיינו ז' ימי החג וכתב קיצור ש"ע סי' כ"ב אות ה' דאפי' במנחה של יום ז' אין אומרים ומיהו הלבוש כתב הטעם כטעם שאין נ"א בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו כי האבל כבר מדה"ד מתוחה כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו עכ"ד, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ד ותמה עליו וכתב דלפי טעם זה למה אין אומרים למנצח ותפלה לדוד ולא תחנון כמ"ש הרד"א ז"ל וכן הוא המנהג, דבתחנון ולמנצח ותפלה לדוד לא שייך טעמא דנ"א ואפשר לומר שכוונת הלבוש לומר דבנ"א א"צ לטעם משום דאתקש לחג דמפני טעם אחר אין לאומרו ובזה יתיישב איך הלבוש כתב ט"א ולא פנה לטעם שה"ל אפי' להזכירו וכו' אבל טעם שה"ל דאיחקש לחג אצטריך לשלא יאמרו תחנון ולמנצח ותפלה לדוד, ואפשר ג"כ דלפי טעם הלבוש אומרים תחנין ולמנצח עכ"ל, ועיין א"ר אות ט' שמסכים לדעת הלבוש למנצח אומרים רק האבל בעצמו לא יאמר יעו"ש, וכתב כנה"ג בהגה"ט באשבילי"א אין אומרים בבית האבל בסדר קדושה ואני זאת בריתי אותם אמר ה' ולא יענך ה' ביום צרה אבל בטוליטילה גהגו לאומרם הרד"א ז"ל ובמדומה לי שנהגו בקושט לומר ואני זאת בריתי אבל אין אומרים יענך ה' ביום לרם עכ"ל והביאו מ"א סק"י וכבר כתבני לעיל אות ג"ן דבכל הדברים הללו הולכים אחר המנהג ונהרא נהרא ופשטיה, ועיין עוד לקמן אות ס"ח:

נט

נט) שם בבית האבל כתבו האחרונים שאם אין אבל בבית אף שאומרים תפלה שם למנוחת נפש והמת יהיה לו נחת רוח אומרים נ"א דאין קפידא אלא שהאבל שם, אבל מנהג עיה"ק ירושת"ו שלא לומר אף אם אין אבל שם. ברכ"י או' ג' ובספרו קש"ג סי' י"ט או' י"ט. וכ"כ הרב פרי האדמה ח"א דט"ז ע"ד יעו"ש. ש"ץ דקנ"א ע"ד, שע"ת או' יו"ד, בי"ע או' ה' חס"ל או' י"ד קיצור ש"ע סימן כ"ב או' ה':

ס

ס) שם. בבית האבל וכו'. נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין ניפלים על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבהכ"נ איו נופלין על פניהם ובבא האבל לבהכ"נ נופלין על פניהם. והשבתי דאיברא דאיתקש אבל לחג מ"מ יש שינוי ביניהם בטעם הדבר. כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה, וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל. אבל טעם האבל שלא להגביר מדה"ד כמ"ש למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבהכ"נ עבדינן עיקר שאר העם דכיון ששאר הקהל אינם אבלים אין כאן בית מיחוש, שכגה"ג בהגב"י או' ט"ו, א"ר או' ט, ש"ץ שם. מאמ"ר או' י"א וכתב דאנו אין נוהגין כן אלא גם כשהאבל בא לבהכ"נ בשני ובחמישי כמבואר ביו"ד סי' שצ"ג סעי' ג' אין הקהל נופלין על פניהם. וכתב דמנהג נכון הוא דמאחר דאיתקש אבל לחתן אין לחלק ביניהם. וכתב שכ"כ בא"ת דף ס"ט או' ל"ב דכשבא חתן או אבל לבהכ"נ אין נופלין ע"פ יעו"ש. וכבר כתבנו דבכ"ז נהרא נהרא ופשטיה. ומיהו אפי לדברי השכנה"ג האבל עצמו אינו אומר. וכ"כ קיצור ש"ע סי' כ"ב או' ה' ועיין לקמן או' פ"ד:

סא

סא) שם. בבית האבל וכו'. וכתב הרוקח בסי' שט"ז דאין קורין הלל בר"ח חדא משום דא"א דבר שמחה ועוד משום לועג לרש כי הנשמה אוננת שם ואם יאמרו לא המתים וכו' ותו דעשרה שפירשו מן הצבור כיחידים דמו עכ"ד, והביאו שכנה"ג בהגה"ט סי' תכ"ב או' ה' פר"ח שם או' ב' ט"ז ביו"ד סי' שע"ו הק"ב, מ"א בזה הסי' סק"י א"ר או' ט' ומהרי"ל בה' חנוכה כתב דא"א שם הלל אפי' בחנוכה, אבל התניא כתב דדוקא בר"ח א"א הלל שאינו אלה מנהג אבל בחנוכה אומרים והב"ד שכנה"ג שם או' ו' ומ"א באו' הנז' וכתב שם השכנה"ג דבספרד נוהגים לאומרו אף בר"ת וכתב שכ"ה סברת הכלבו בה' אבל סי' קי"ד יעו"ש, וכ"כ הפר"ח. שם דאם יש מקומות שנהגו לאומרו אין מוחין בידם, מיהו דעת המ"א שם דבר"ח אין לאומרו ובחנוכה כל אחד יאמר בביתו יעו"ש ובא"ר שם כתב דדי אם לא יאמרו בר"ח אבל בחנוכה יש לאומרו שם יעו"ש, וכך הסכים החיד"א במחב"ר סי' תרפ"ג וכתב דגם האבל יאמר עמהם ודחה דברי הפר"ח שכתב שם דגם בחנוכה לא יאמרו בבית האבל יעו"ש, והביאו ש"ץ דקפ"ה ע"א סי' בי"ע בדיני ר"ח או' י"ג, וכ"כ ר"ז או' ה' אלא שכתב דמ"מ בר"ח כל אחד יאמר אתו אח"כ בביתו, וכ"נ עיקר לענין דינא אלא רק במקום שנהגו לאומרו שם גם בר"ת אין למחות בידם כנז"ל:

סב

סב) ואם האבל עצמו בא לבהכ"נ יאמר הלל עם הצבור אפי' לס' הרוקח, פרי האדמה ח"א דמ"ה מאמ"ר או' י"ב ש"ץ דקפ"ד ע"ד, זכ"ל ביו"ד ה' אבל או' ה':

סג

סג) אבל שקבר את מתו ברגל או בשבת תוך ז' אם חל ר"ח כשמתפללים שם אומרים הלל, א"א או' יו"ד. קיצור ש"ע סי' ר"ז או' ו' מ"ב או' ך':

סד

סד) ונראה דאבל לא יאמר ויהי נועם דאסור במלאכה. ואף דדבר האבד מותר כמו בט"ב בסי' תקנ"ט כ"כ במנהגים, א"ר שם, מחה"ש סק"י, וכתב עו"ש הא"ר דבעשרת ימי תשובה אומרים שם א"מ. והביאו המחה"ש שם:

סה

סה) ביום התענית שאומרים סליחות גם בבית האבל יאמרו סליחות אבל לא וידויים ותחנונים, עט"ז או' ג' מחה"ש שם, אבל הפרמ"ג בא"א או' י"ב כתב דגם סליחות לא יאמרו בבית האבל יעו"ש ועיין לקמן או' ח"פ, אם מתפללים בבית האבל עיוה"כ במנחה דאו' בחזרה יאמרו הוידוי כסדר בעמידה בלחש כי השעה צריכה לכך דאי בשביל שהוא יו"ט לא משגיחנן כ"ש לגבי אבילות וכן נוהגים, רו"ח או' ה':

סו

סו) שם. ולא בבית האבל, אם אחר שהתפלל כבר האבל באו מנין אחר להתפלל שם כל שמתפללים בבית אחר שלא מת שם המת וגם אין אין האבל יושב שם נראה שצריכין לומר תחנון, אמנם כשמתפללים אצל האבל אפי' שהאבל אינו מתפלל עמהם אין לומר תחנון הרב זכ"ל בספרו חס"ל חא"ח סי' ב' פתה"ד סוף או' ג':

סז

סז) שם. ולא בבית האבל, איש עובר אורח שמת והביאוהו למקום אחד כדי לרוחצו ולעשות לו כל צרכו ומשם הוליכוהו לבה"ק ושוב אח"כ בז' ימי אבלו קבעו באותו מקום שרחצוהו להתפלל בו ואין שום אבלים שם אין לומר וידוי ונ"א באותו מקום, שו"ת לב חיים ח"ג סי' מ"ז, והביאו א"ח או' ד':

סח

סח) שם. ולא בבית האבל ולא בבית החתן וכו'. ובזה נראה דאפי' יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בבהכ"נ בשעת התפלה וחלה עליו השמחה וכן במילה משא"כ בבית האבל ששם אין הטעם משום שחל עליו צער של האבל דגם האבל עצמו אין פטור משום צער אלא משום שמדה"ד שולט עליו ואין ראוי להתעורר אז בנ"א שרומז למדה"ד ג"כ כמ"ש הלבוש וע"כ גם אחרים לא יעוררו שם מדה"ד אבל אחר שיצאו חייבים אלא דלפי מ"ש בסעי' א' שאין לדבר בין תפלה לתחנון ממילא גם בוהוא רחום הוא כן דהא או' אותו בין י"ח לתחנון וא"כ כיון כן דלא שייך לאומרו במקומו דהיינו אחר י"ח לא יאמר אותו גם אח"כ, ט"ז סק"י, והגם דבאו' הקודם כתב דאומרים אח"כ והוא רחום כשיוצאים מבית האבל וכ"כ ביו"ד סי' שע"ו סק"ב בשם הרוקח נראה דכאן חזר מדבריו, וכ"כ המש"ז או' יו"ד דכאן חזר בו הט"ז ממ"ש סק"ט יעו"ש, וכ"כ הלב"ש על סק"ט, וכ"כ המאמ"ר או' י"ב דמסתמיות ל' הש"ע והב"י משמע דכיון דאידחי אידחי ושוב אין אומרים אותו וכן המנהג פשוט אלא דכשאנו נמצאים אח"כ בבהכ"נ בשעה שהצבור אומרים תחנה אומרים אותה עמהם בין כשהתפללו בבית האבל בין בבית החתן ודלא כהט"ז עי"ש ועיין באה"ט עכ"ל (ומ"ש ודלא כהט"ז ר"ל מ"ש הט"ז בסק"י דאין לה מקום כלל לאומרה אח"כ אפי' עם הצבור ומה שציין לבאה"ט ר"ל מה שיש להקשות מדברי הט"ז מסק"ט לסק"י כבר הקשה אותה הבאה"ט ודלא כמי שהביו בדברי המאמ"ר הנז' דרך אחרת והקשו על הצדיק דקיים במאמר"ו ועיין פתה"ד או' ב' ודו"ק) והביאו הש"ץ דקנ"א ע"ד, זכ"ל ביו"ד ה' אבל או' ת' וכ"כ הר"ז או' ה' דאף לאחר שיצאו מבית החתן והאבל ובאו לבתיהם א"צ לומר תחנון דכיון שנדחה ממקום קביעתו נדחה לגמרי. וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ל"ג, קיצור ש"ע סי' כ"ב או' ה':

סט

סט) שם. ולא בבית החתן, נהגו שלא ליפול על פניהם בתוך ז' לחתן כשהחתן בבהכ"נ וראיתי פה תרי"א יע"א נוהגין שלא ליפול ביום ו' שהוא שמיני לחופתו ולא מצאתי בזה שוס טעם ואולי סוברים דשבעת ימי המשתה אינם כז' ימי האבל דמקצת יום ז' ככולו אלא ז' ימים שלמים מעת לעת בעינן ולפעמים אין החתן נכנס לחופה ביום ז' עד לערב ומשם נשתרבב המנהג שלא ליפול אף ביום ו' שהוא שמיני לחופתו. כנה"ג בהגב"י. והביאו מ"א ס"ק י"ב וכ"כ המחב"ר בק"א או' א' חתן שנשא יום רביעי אחר חצות ביום ד' הבא בשחרית יש שנהגו שלא לומר תחנונים אם יש חתן ונראה דמנהג יפה הוא לפי מ"ש הגו"ר א"ח כלל א' סי' כ"ח לענין ז' ברכות בסעודת יום ח' בחצות דז' ימים שלמים בעינן וכן עשה הרב מהר"ר יצחק קשטרו יעו"ש וא"כ שפיר נהגו שלא לומר תחנונים ביום ח' בבקר ולפ"ז גם במנחה אם מתפללים קודם זמן דעשה חופה וז' ברכות לא יאמרו עכ"ד, וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט או' כ"א. והביאו הש"ץ דף קנ"ב ע"ב ומיהו בתשו' כנסת יחזקאל סי' ס"ה כתב מקום שנהגו לעשות הנשואין ביום ד' אחר חצות ועושין סעודה ומברכין ז' ברכות וקודם חצות יום ד' השני עושין סעודה ומברכין ברכת חתן שסוברין שז' ימים מעת לעת בעינן טועין הם ומבטלים מנהגם שהם ברכות לבטלה אבל אם אינם עושים סעודה ביום ד' הא' אחר החופה כ"א בליל ה' יעמדו במנהגם לברך עד יום ה' יעו"ש והביאו י"א בא"ה סי' ס"ב. זכ"ל ח"ג חא"ה או' ב' שע"ת בזה הסי' או' י"ד וכתב וכן נראה לענין התחנונים. וכן בתשו' באר יצחק סי' כ"ג הסכים להכנ"י דאין מונים מעל"ע ואף שכבר נהגו בנ"א כהמ"א אך ז' ברכות בודאי אין לברך דהוי ברכה לבטלה יעו"ש. והביאו פ"ת וא"ח או' ח' וגם החיד"א במחב"ר שם הזכיר דברי הכנ"י הנז' וכתב דלעניין נ"א מיהא שפיר נהגו אך לז' ברכות צריך להתישב. והביאו הש"ץ שם, שע"ת שם בי"ע בדיני נ"א או' ז' ועיין בכללי הרא"ש כלל כ"ו ס"ב שכתב דז' ימים מתחילין מז' ברכות ולא מסעודה ופסקו מור"ם ז"ל בא"ה סי' ס"ב סעי' ה' והביאו הזכ"ל שם. ועיין זכ"ל ח"א או' ו' מ"ש על דברי המחב"ר הנז' וא"כ כיון שיש פלוגתא בזה נראה לענין דינא דאם עשו החופה וז"ב קודם בוא השמש חשבינן אותו יום ליום שלם ואפי' לא עשו סעודה באותו היום וכמו שאר הימים דודאי אם אירע שלא עשו סעודה דאין מוסיפין עוד יום אחר ואחר תשלום עוד ששה ימים שלמים אין אומרים עוד ז"ב וגם נופלין ע"פ וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו כמ"ש בס' התקנות של ירושלים במנהגים בדיני נ"א או' י"ב. רק במקום שנוהגים כהרב כנ"י או כהכנה"ג והמחב"ר אין למחות בידם:

ע

ע) וכתב עיו"ש הכנה"ג ראיתי נוהגים פה תירי"א שאפי' שהתתן אינו נכנס לחופה עד לערב אין נופלין על פניהם בשחר והיה קשה עלי מנהג זה ורציתי לבטלו עד שמצאתיו מפורש בכתבי מהר"ר ישראל סי' פ' עכ"ד. ומיהו הפר"ת או' ד.' כתב דלא מסתברא כמהר"י ז"ל אלא שכל שלא נכנס לחופה נופלין ע"פ עכ"ל. וכ"נ דעת הרדב"ז ח"ב סי' קע"ט יעו"ש. אמנם הברכ"י או' ה' כתב דמנהגינו בארץ הצב"י כשהנשואין סמוכין לתפלת השחר או לתפלת המנחה בתפלה שהנשואין אחריה אין נופלין ע"פ והוא מילתא מציעתא ומנהג נכון עכ"ל וכתב עו"ש ואפשר שגם הרדב"ז והפר"ח יודו בזה יעו"ש. ש"ץ דקנ"ב ע"א. זכ"ל ת"א או' ו' חס"ל או' י"ד, יפ"ל או' י"ב. ועיין לקמן או' פ"ו:

עא

עא) שם ולא בבית החתן. לא שנא בחור שנשא בתולה ולא שנא אלמון שנשא בתולה. ולא שנא בחור שנשא אלמנה. אין נופלין על פניהם תוך ז' לנישואיהן במקום שהם מתפללין. אבל אלמון שנשא אלמנה דוקא תוך שלושה לנישואיו. אבל לאחר ג' נופלין. שכנה"ג בהגב"י או' ט"ז. ש"ץ דקנ"א ע"ד. וכ"כ הרב פרי האדמה ח"א דט"ז דמנהג ירושת"ו דאפו' באלמון תוך ג' ימים אם הוא בבהכ"נ שלא לומר תחנונים יעו"ש. והביאו הש"ץ דקנ"ב ע"א. וכ"כ קש"ג שם או' ך' בי"ע שם או' ו':

עב

עב) כתב שכנה"ג בהגב"י או' כ"ב נהגו במקומות הללו שלא ליפול על פניהם לא ביום קדושין אעפ"י שאינו יום החופה ולא ביום השדוכין והכל לפי המנהג עכ"ל והביאו הש"ץ שם ע"ג. יפ"ל שם. וכתב שם היפ"ל דמנהגם הוא דוקא בתפלה שהקדושין אחריה שהחתן בא לבית הכלה במקום הקדושין סמוך למנחה הדור בלבושו כחתן יכהן פאר דאין אומרים תחנונים ונ"א אבל אם מתפלל החתן קודם לכן או אח"כ בביתו או במקום אחר דלא הוו הקדושין תמן וכ"ש בשחרית שאומר תחנון ככל יומא. ובשדוכין אין נוהגין שלא ליפול יעו"ש:

עג

עג) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה, ואף ביתום שמת אביו קודם שנולד אין אומרין תחנונים ונ"א שכנה"ג בהגב"י אות ח"י א"ר אות ט' ש"ץ דקנ"ב ע"ד וכתב דמכאן יש ללמוד בשאין הבעל ברית בעיר דפשיטא דאין אומרים תחנונים וזה פשוט עכ"ד, וכ"כ מהרח"ש בתו"ח ח"ג סי' ד' דמעשים בכל יום בעירם אעפ"י שאין אבי הבן בעיר וגם אין מלין אלא בביתו של אבי הבן אלא שהולכין קרוביו לבהכ"נ ומתפללין שם בנעימות כנהוג אין נופלין ע"פ יעו"ש והביאו הברכ"י אות ד' ובספרו קש"ג סי' י"ט אות כ"ב, והרב המגיה שם בש"ץ שע"ת אות יו"ד בי"ע אות ת' פתה"ד אות ז' וכתב שם הפתה"ד ויראה דעת הרב ז"ל דכ"ש אם הסנדק מתפלל שם דודאי אין נופלין ע"פ שהרי הסנדק חשיב בעל ברית ויו"ט דידיה הוי כמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' תקנ"ט ופסקו מור"ם ז"ל שם סעי' ח' וכן העלה הרב זרע יעקב בן נאיים ז"ל סי' ג"ם יעו"ש וכתב וכן עמא דבר כהוראת מהרח"ש והזי"ע וכל קדושים עמהם ודלא כהרב דברי מרדכי חא"ת סי' א"ך יעו"ש ועיין עוד לקמן אות פ"ב:

עד

עד) וכן בן שפחה שנימול לשמונה אין נופלין ע"פ ואין אומרים תחנוחים יום המילה בבהכ"נ, שכנה"ג שם אות י"ט, עו"ת אות ט"ז א"ר אות יו"ד וכתב דה"ה בבן ממזר, ש"ץ שם מש"ז אות ט':

עה

עה) שם ביום מילה ואפי' אם נולד מהול ומטיף ממנו דם אין נופלין על פניהם, הלק"ט ח"ב סי' קס"ח י"א בהגב"י. ש"ץ שם אות כ"ג בי"ע אות י"א חס"ל אות י"ד:

עו

עו) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה, מקום שנוהנים בבהכ"נ ביום מילה מתפללין בעלי ברית עם יחידי הק"ק ומנגנים קצת בבהכ"נ ואין נופלין על פניהם ובתר צלותא יוצאים בשיר לעזרה ונעשית שם המילה ובעזרה מתפללין תפלת ותיקין ואחריה כמה תפילות עד שלא נעשית שם המילה מהראוי הוא שיאמרו שם בעזרה תחנונים ונ"א רק אם יש שם מנהג קדום שלא לומר תחנונים בעזרה ביום המילה אף אם אבי הבן מתפלל לפנים יחזקו במנהגם ברב"י אות ד' ש"ץ דקנ"ב ע"ג שע"ת אות י"ב אמנם עיין בס' לב מבין דף ג"ל ע"ד שהורה גבר להלכה ולמעשה דפטירי בני העזרה מלומר תחנונים יעו"ש והביאו דברי מנחם בהגב"י אות ט' ועיין באות שאח"ז ולקמן אות ף':

עז

עז) וכתב הבל"י ביו"ד סי' רס"ה ס"ק י"ב שמעתי כשהייתי בק"ק ווילנא כשמתפללין בעזרה שלפני בהכ"נ הורה גאון שהמנין הראשון שמתפללין בעזרה א"א תחנון והמנין שני או שלישי יאמרו תחנון ואפי' מנין הראשון מתפללין בשחרית קודם שמתפללין בבה"כ עכ"ד והביאו הברכ"י שם אות ד' ש"ץ שם, שע"ת שם. וכתב שם השע"ת דמשמע שנוהגין כן אף שהמילה נעשית בבהכ"נ ולא בעזרה מ"מ המנין הראשון אין אומרים עכ"ד ולא ידעתי מה יש הפרש בין מנין א' לב' כיון שעדיין לא נעשית המילה:

עח

עח) וכתב שם הבל"י דראיתי בכמה קהלות דאם היה הברית בבהכ"נ גדולה שאין אומרים תחנון אף בבית המדרש ושאלתי לזקנים ואמרו כך מנהגם וכן נוהגין בק"ק פראג שיש חילוק באיזה בהכ"נ שמלין שאם מלין באותו בהכ"נ שנקרא אלטנייא אזי אין אומרים בכל בהכ"נ, ובאם מלין בשאר בהכ"נ אזי אומרים וזה הכלל מקומות מקומות יש עכ"ל וכ"כ המחב"ר אות ב' דיש מקומות שנהגו דאם יש מילה בבה"נ אשר שם רוב העיר והיא בהכ"נ ישצה שבעיר שכל בתי הכנסיות אחרים אין אומרים תחנה עכ"ל והביאו בי"ע אות יו"ד שע"ת אות יו"ד:

עט

עט) ואף היחיד שמתפלל בביתו בעיר הנז' אם מתפלל בשעה שהצבור מתפללין אינו אומר תחנה. באר יעקב ד' ט' מחב"ר אות ג' בי"ע שם שע"ת שם:

פ

פ) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה אם במקום המילה התפללו ולא היה שם אבי הבן שהלך להתפלל בבהכ"נ אין נופלין ע"פ לא המתפללים במקום המילה ולא המתפללים בבהכ"נ עם אבי הבן מוריני הרב בס' לב מבין ז"ל דג"ל ע"ד פתה"ד אות ד' ועיין לעיל אות ע"ו. בבהכ"נ דסמיך ליה נופלין ע"פ כיון דאין נוהגין שלא ליפול ע"פ כל ב"כ שבעיר כשיש מילה בעיר תשו' מגד שמים סי' ך' פתה"ד אות ה':

פא

פא) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה ואשר איחרו לבא באופן שכשנגמרה מצות המילה והלכו להם סיימו העמידה יאמרו תחנונים חס"ל אות י"ד:

פב

פב) שם הגהה ודוקא שהמילה או החתן באותו בהכ"נ וכו'. כ"כ מורם ז"ל בד"מ אות ז' בשם פסקי מהרא"י סי' פ"א, וכתב הכנה"ג בהגב"י בשם תשו' הנז' דכל שאין שם המילה אלא בבית אחר נופלין על פניהם אלא שכתב דמנהג קושטא' וכל המקומות שראה שאפי' המילה בבית אחר אין נופלין ע"פ בבהכ"נ שמתפלל שם בעל הברית עכ"ל, והב"ד מ"א ס"ק י"א א"ר אות יו"ד מש"ז אות ט' ר"ז אות ו' וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' י"ט אות כ"ב דביום המילה אין נופלין ע"פ בבהכ"נ אפי' שאין המילה נעשית אלא בבית ואם יש אבי הבן או סנדק בבהכ"נ סגי עכ"ד בי"ע אות ח' קיצור ש"ע סי' כ"כ אות ו' דה"ח אות ח' תו"ח אות ו' וכן המנהג פעיה"ק ירושת"ו כמ"ש הרב פה"א ח"א דט"ז ע"ג והביאו בס' התקנות בדיני נ"א אות י"ג.

פג

פג) שם בהגה אבל במנחה אעפ"י שמתפללין אצל התינוק וכו'. כתב הב"ח זה שכתב מור"ם ז"ל לפי שראה בהגמ"י שאין נ"א בתפילת יוצר שביום המילה ומשמע דוקא ביוצר ולא במנחה אבל אין זה ראיה דלא אתא אלא למעוטי במנחה שלא אצל התינוק אבל אצל התינוק אין נופלין אף במנחה וכן הורה מהרש"ל ונוהגין כך בבריסק דליטא, וכ"נ להקל כיון דנ"א רשות הוא כמ"ש רב נטוראי עכ"ל, והביאו הט"ז ס"ק י"א וכתב וכן ראיתי נוהגין בקראקא שכנה"ג בהגב"י אות י"ז עו"ת אות ח"י א"ר אות י"א ש"ץ דקנ"ג ע"א קש"ג שם אות כ"ה בי"ע אות י"ג חס"ל שם וכתב בס' התקנות שם דכן המנהג פעה"ק ירושת"ו ומ"ש שם הא"ר דאם מתפללין מנחה אצל התינוק אחר שבירכו בהמ"ז על סעודת מילה אפשר דאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א עכ"ל והביאו דה"ח וקיצור ש"ע שם מסתמיות דברי הפו' משמע דלא יש לחלק בזה אם עשו סעודה או לא אלא בכ"ג אם מתפללין אצל התינוק אין אומרים אותו משום דאצלו הוא כמו יו"ט ואח"כ ראיתי להמש"ז אות י"א שגם הוא כתב על דברי הא"ר הנז' שאינו יודע לחלק בכך יעו"ש ועיין באות שאח"ז:

פד

פד) וכתב הזכ"ל ח"א או' ו' דהוא דוקא כשהם אצל התינוק אבל כשאינם אצל התינוק לכ"ע אומרים, ובח"ג כתב דאע"ג דכשאינו אצל התינוק לכ"ע אומרים וידוי מ"מ אבי הבן אין לומר כיון דיו"ט שלו הוא עכ"ד, אבל הרו"ח או' ב' כתב דגם בתפלת המנחה אם בא הבעל ברית לבהכ"נ אין לומר נ"א דלדידן כשמתפללין אצל בעל ברית הוי כמו שמתפללין אצל התינוק יעו"ש, וכ"כ היפ"ל או' י"א וכתב דהכי נהוג יעו"ש, ועיין לקמן או' צ"א:

פה

פה) שם בהגה, אבל במנחה וכו'. כתב בהגמ"י הלכות שבת במילה א"א אב הרחמים ולמנחה אומרים צדקתך אעפ"י שיש מקומות שאין עושין סעודה אלא בלילה, מ"א ס"ק י"א, והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל דבמנחה אומרים תחנון אפילו כשמתפללין אצל התינוק וכמ"ש המחה"ש אבל לדידן שא"א תחנון כמ"ש באו' הקודם גם צדקתך לא יאמרו, ועיין מש"ז וא"א או' י"א:

פו

פו) שם בהגה, ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה, כתב הט"ז סק"י תימה דהא כל ז' ימי המשתה מיקרי מועד גבי חתן כמ"ש בשם ריצב"א רס"י קל"ה וכו' יעו"ש, והשכנה"ג בהגב"י או' ט"ז כתב אפשר דכוונתו לאפוקי קודם כניסת החופה דדא נימא דאפי' קודם שנכנס לחופה ולפחות יום שמחרתו נכנס לחופה אין נופלין ע"פ כי היכי דאמרינן בגמרא גבי שהשמחה במעונו וכו' אבל כל שנכנס לחופה כל ז' אין נופלין על פניהם, וכן מנהגינו דלאו דוקא ביום החופה אלא חתן כל ז' שבא לבהכ"נ אין נופלין ע"פ וכ"ש אם מתפלל בביתו עכ"ל וכ"כ הפר"ח או' ד' בפשיטות יעו"ש, והב"ד הברכ"י או' ה' יעו"ש ועיין א"ר או' י"ב ובדברינו לעיל או' ס"ט ואו' ע':

פז

פז) וכתב שם הט"ז נ"ל דכל ז' ימי המשתה לא יבא החתן לבהכ"נ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון ע"כ, והביאו הש"ץ דקנ"ב ע"א, ומיהו במקומות הללו אין נמנעים החתנים מלבא לבהכ"נ מפני זה כי אדרבא יש שמחה לעם כשבא החתן לבהכ"נ כדי להתערב בשמחתו ושלא לומר תחנון:

פח

חפ) [סעיף ה'] אם חלה מילה בתענית צבור וכו'. וה"ה חתן, שכנה"ג בהגב"י או' ך' א"ר או' י"ג, חס"ל או' ט"ו, וכתב שם השכנה"ג דכן נוהגין, אפי' תוך ז' ולא עוד אל שנוהגין שאפי' יום ו' שהוא ח' לחופה אין נופלין על פניהם וא"א תחנון, וכתב דזהו דוקא כשהחתן בא וישב כסדר היכל כמנהג החתנים אבל אם ישב במקומו הרי מחל על כבודו וכו' יעו"ש, ובאו' כ"א כתב דה"ה למנהג שנוהגין בתירי"א שאפי' שהחתן אינו נכנס לחופה עד לערב אין נופלין ע"פ בשחר אם חל עשרה בטבת ביום החתונה שא"א והוא רחום ונ"א אעפ"י שאינו נכנס לחופה עד לערב ודוקא כשהחתן יושב בסדר היכל בשחר שכבר התחיל החתונה אבל אם אינו יושב בסדר היכל אלא במקומו גומרים על הסדר עם והוא רחום ונ"א עכ"ל, והביאו הש"ץ דקנ"ב ע"ב מיהו הפרמ"ג במש"ז או' ט' ואו' י"ב כתב דאם חל ת"צ ויש אבל אי חתן אין אומרים סליחות ג"כ יעו"ע ועיין לעיל או' ע':

פט

טפ) שם מתפללים סליחות וכו'. שמניחים מקצת וא"צ להניח לגמרי. ט"ז ס"ק "ב, זכ"ל או' ו':

צ

צ) שם. מתפללים סליחות וכו'. אבל הבעל הברית אין לאומרם דדוקא בתענית חייב מפני שהוא חיבה אבל התחנונים והפיוטים אינם חובה, אמנם הציבור שמתפללים עמו יש להם לאומרם, ובקריאת ס"ת פ' ויחל חייב גם הבעל ברית שהוא תקנת חכמים, ב"ד סי' שמ"ז, ש"ץ דקנ"ב ע"ד. קש"ג שם או' כ"ד, בי"ע או' י"ב, זכ"ל שם. שע"ת או' ט"ו. חס"ל או' ט"ו:

צא

צא) שם מתפללים סליחות וכו'. ולענין תפלת מנחה אם בא בעל הברית לבהכ"נ נ"ל שיעשו כסדר שעשו בשחרית לומר סליחות ופיוטים ואומרים וידוי ולא נ"א וכדומה, רו"ח או' ב' ועיין לעיל או' פ"ד:

צב

צב) שם מתפללים סליחות ואומרים וידוי וכו'. וי"ל הוידוי קודם הסליחות כמ"ש לעיל או' ה' בשם האר"י ז"ל:

צג

צג) שם הגה, בשחרית, אפי' במקום וכו'. ר"ל אפי' למנהג הספרדים שנוהגים לומר והוא רחום בת"צ כמו בב' וה' אם חל מילה בת"צ אין לאומרו, וכ"כ הלב"ש על מ"א ס"ק י"ג באה"ט ס"ק ט"ז:

צד

צד) [סעיף ו'] נהגו שלא ליפול וכו'. יש נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין על פניהם, משום דדמי לאבילות המתגלגל, מהרי"ל, מ"א ס"ק י"ד, וכתב בס' יוסף אומץ דהיינו עדשים והביאו הכר"ש סס"י זה, וכן אין לאכול ביצים מגולגלים מטעם זה:

צה

צה) שם. נהגו. שלא ליפול וכו'. כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנ"א רשות ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"ה. ברכ"י או' י"ג. ש"ץ דקנ"ג ע"א. זכ"ל ח"א או' ו' בי"ע או' ט"ו. שע"ת או' י"ד. חס"ל או' י"ד. רו"ח או' ב' ועיין לעיל או' ג"ן:

צו

צו) שם בט"ו באב. משום דהיה יו"ט לישראל כדאיתא בבא בתרא דף קכ"א ובתענית ל' ע"ב ויעו"ש כמה טעמים:

צז

צז) שם ולא בט"ו בשבט. משום דהוא ר"ה לאילנות כדאיתא בריש מס' ר"ה. ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום. תיקון יששכר דף מ"ב ע"ב. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק ט"ז. פר"ח או' ו' א"ר או' י"ד. וכן יש נוהגין בספרד. ויש שעושין לימוד באותו הלילה דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר בענין אותו הפרי ואח"כ מברכין עליו ויש ס' מסודר ע"ז הנקרא ס' פרי עץ הדר:

צח

צח) כתב שכנה"ג בהגב"י או' י"ב. מלבד הימים שמנה רבינו המחבר שאין נופלין ע"פ. אנו נוהגין שלא ליפול על פניהם יום י"ד ט"ו שבאדר ראשון כמ"ש המחבר ז"ל בסוף סי' תרצ"ז. וכן בי"ד לאייר מפני שהוא פסח שני. וי"ח בו מפני שהוא ל"ג לעומר. וכמ"ש בס' המפה בסי' זה ובסי' תצ"ג. וכן אחר הסוכות אין נופלין עד ב' חשוון. והטעם דומיא דניסן מה ניסן הואיל ויצא רובו בקדושה אין אומרים בו תחנון ואין נופלים ע"פ אף בתשרי כן. לפי שיצא רובו בקדושה ב' ימים של ר"ה יוה"כ וד' ימים בין כפור לסוכות וט' ימי החג הרי ט"ז ואף לבני א"י שעושין ח' ימים כיון דמחצה חשוב כרובו ומיהו האי טעמא לא קאי אלא לפי הטעם שכתב הלבוש בסי' קל"א ותרכ"ד לפי שבהם נשלם בהמ"ק שבנה שלמה ע"ה אבל לפי הטעם שכתב בסי' תרכ"ד לפי שאין השי"ת מתחיל לחשוב עונותיהם של ישראל עד יום א' של חג הסוכות לא שייך האי טעמא. ואפשר לומר טעם אחר מפני שהוא חודש הז' שהוא מושבע במצות. שופר תשובה סוכה ולולב ערבה וניסוך המים. ואע"ג דבימים שבין ר"ה ויוה"כ נופלין ע"פ שאני התם דיומי סליחה וכפרה נינהו. ובסדר היום כתב טעם אחר דמפני שנכנס בעינוי ראוי שיצא בשמחה עכ"ד בקיצור ויעוש"ב. והביאו הש"ץ דקנ"א ע"ג. ועוד עיין בשער הכוו' דרוש ג' דסוכות מ"ש טעם בסוד לימים הללו שבין יוה"כ לסוכות והוא שנכנסין בחי' החסדים יעו"ש וכ"כ הפר"ח או' ו' דאין נופלין אלא לאחר כל חודש תשרי. קש"ג שם או' י"ז. בי"ע או' ג' יפ"ל או' י"ד ועיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ה או' ב' שכתב דאף שמלשון מרן מוכח דאחר הסוכות נופלין ע"פ נהגו אף בא"י אתריה דמרן ז"ל שלא ליפול ממוצאי יוה"כ עד סוף חודש תשרי יעו"ש:

צט

צט) כתב ב"ד סי' נ"ג דבשלוניקי המנהג פשוט שאין אומרים נ"א בי"ד באייר כמ"ש השכנה"ג אבל בט"ו באייר חלוק המנהג יש שאומרים בו נ"א ויש שאין אומרים בו וטעמייהו משום ספיקא כמ"ש השכנה"ג בהגב"י או' י"א גבי י"ג בסיון אבל אח"כ ע"י מעשה שהיה בשנת התפ"ד שאמרו וכולם נ"א ווידויים בט"ו באייר מכאן ואילך ראוי למחות במי שאין או' נ"א בט"ו באייר יעו"ש. והביאו המחב"ר או' ה' וכתב דכן המנהג פשוט בא"י ובמצרים לומר נ"א בט"ו אייר. וכ"כ הרב המגיה בש"ץ דקנ"א ע"ד. וכתב דכן ג"כ המנהנ בקושט' יעו"ש. שע"ת או' י"ט:

ק

ק) שם ולא בר"ח. משום דאיקרי מועד. ולא במנחה שלפניו דהא ק"ל בר"ה דף ל' ע"ב אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. ולא בחנוכה דקרינן ביה הלל. ב"י בשם שה"ל. לבוש עו"ת או' כ' וכ"א. ועוד הטעם ולא במנחה שלפניו. שכבר חל מן המנחה ולמעלה, וכ"כ לענין אמירת צדקתך רש"י בס' האורה כ"י סי' נ"ט. מחב"ר או' ד' ועיין א"א או' ח"י:

קא

קא) שם ולא במנחה שלפניו. כתב הפר"ח או' ז' דאכלהו קאי דכל יום שאין בו נ"א אין נוהגין ליפול במנחה שלפניו ע"כ. אבל העו"ת או' ך' כתב דמשמע מדברי המחבר דבט"ו בשבט ובאב יש נ"א במנחה שלפניהם אלא שאין המנהג כן עכ"ד. וכ"כ באו' כ"ג דבכל אלה המנהג שגם במנחה לפניהם אין נופלין על פניהם. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י דמנהגינו דכל יום שאין נופלין ע"פ אין נופלין ג"כ במנחה שלפניו. ובערב ר"ה ויוה"כ אין בו נ"א לא בשחרית ולא במנחה יעו"ש. וכ"כ בשיירי או' י"ג. אבל במנחה שלפני ערב ר"ה ויוה"כ המנהג ליפול על פניהם כמ"ש הלבוש בסי' זה. וכ"כ המ"א סי' תר"ד סק"א. בני חיי סי' תר"ב. ש"ץ דקנ"א ע"ב. ועיין לעיל או' י"ד:

קב

קב) שם בפורים וכו'. כשחל יום ט"ו אדר בשבת. למחר ביום א' שהוא ט"ז אדר אין אומרים תחנונים בירושלים לא בשחרית ולא במנחה. הרב פרה"א ח"א דף א' ע"ב ס' התקנות במנהגים דיני נ"א או' ט"ו:

קג

קג) שם הגה. בל"ג בעומר וכו'. וכתב בשער הכוו' בדרוש י"ב לספירת העומר שהעיד הר"ר אברהם הלוי כי בשנה שהלך האר"י ז"ל למירון להשתטח בל"ג על קברי רשב"י ור"א בנו זי"ע הלך גם הוא לשם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' וכו' וגם בהיותו שם אמר נחם וכו' ואחר שגמר העמידה אמר לו מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אמר נחם ביום שמחתינו ולכן הוא יהיה בנחמה בקרוב יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק י"ז:

קד

קד) [סעיף ז'] ומנהג פשוט שלא ליפול ע"פ בכל חודש ניסן. מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם לי"ב יום. יום לכל שבט ושבט. וכל אחד היה עושה ביומו יו"ט. וכן לעת"ל עתיד ביהמ"ק להבנות בניסן. טור וב"י בסי' תכ"ט בשם פ' בתרא דמ"ס, לבוש שם. מ"א שם סק"ג:

קה

קה) שם. ולא בט"ב, דאיקרו אבל. ואבל איתקש לחג, ב"י בשם שה"ל. ובסי' תקנ"ט כתב משום דאיקרי מועד וכ"כ שם בש"ע סעי' ד' ועוד כתב שם בב"י טעם אחר משום דכתיב סכותה בענן וכו' יעו"ש:

קו

קו) שם. ולא בין יוה"כ לסוכות, כבר נתבאר הטעם לעיל או' צ"ח קחנו משם:

קז

קז) שם. הגה. ולא מתחלת ר"ח סיון עד אחר שבועות כתב הכנה"ג בהגב"י דמנהגם שאין נופלין על פניהם מיום ר"ח סיון עד יום י"ג בו ולא עד בכלל מפני שחג השבועות יש לו תשלומין כל ז' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חגיגה וס' האגודה במס' חגיגה הביאו בנימין זאב סי' רי"ב עכ"ד. והביאו מ"א ס"ק י"ח, וכ"כ הפר"ח או' ז' קש"ג שם או' י"ז בי"מ או ג' מיהו בשכנה"ג הגב"י או י"א כתב דיש נוהגין שלא ליפול גם ביום י"ג וטעמם משום ספיקא דיומא דאי יום ב' עיקר צריך למנות יום י"ג ואע"ג דהאידנא בקיאינן בקביעא דירחא אפ"ה כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה מנינן מיום ב' יעו"ש. וכתב הרב המגיה בש"ץ דקנ"א ע"ג דלפי האמור דהנוהגין שלא ליפול בי"ג משום ספיקא דיומא א"כ פשוט דבעה"ק ירושת"ו וכיוצא צ"ל תחנונים ונ"א בי"ג וכ"כ הרה"ג בעל פרי האדמה ז"ל ח"א דט"ו ע"ד אלא שכתב דתחלה היו קצת נוהגין פעה"ק שלא לומר י"ג ימים ואח"כ הוברר מס' שלחן מלכים למוהר"י בואינו ז"ל שכתב סי' תצ"ד בשם מ"ז המגן ז"ל דא"א עד ז' ימי החג. וכ"כ נמי בסי' קל"א י"ב ימים דוקא, וחזרו לנהיג פעה"ק ירושת"ו י"ב ימים דוקא ובי"ג אמרו תחנונים יעו"ש, והביאו הרב המגיה שם בש"ץ, שע"ת או' י"ט:

קח

קח) [סעיף ח'] אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכו'. דוקא כשהוא מתפלל בפני הצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו ש"ד דהיכא דמתפלל על הצבור בצבור כסיפא ליה מילתא שמהרהרין עליו שאינו הגון ואינו ראוי לענות. טור וב"י בשם הרא"ש פ' הקורא את המגלה עומד, לבוש. ט"ז ס"ק י"ג. עו"ת או' כ"ה ודלא כהפר"ח או' ח' וכתב עוד ב"י בשם המרדכי וכגון שאין הקהל נופלין על פניהם. וכ"כ הלבוש. ט"ו שם. עו"ת שם:

קט

קט) שם. כשמתפלל על הצבור וכו'. ומיהו אפי' אדם חשוב בהתפללו על עדת צבור ואין הצבור נופלין עמו מותר באינו נופל ממש, דבמצלי אצלויי ליכא איסורא כיון דלא הוה דומיא דיהושע לפני העי. ב"ח. מ"א ס"ק י"ט:

קי

קי) שם. שיענה כיהושע בן נון, פי' שיאמר לו הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך. ב"י, עו"ת או' כ"ו:

קיא

קיא) שם הגה. וכן אסור לכל אדם ליפול ע"פ בפישוט ידים וכו'. ואע"פ שמן התורה אין השתחוים אסורה על הרצפה אלא בפישוט ידים ורגלים מדרבנן אסור אף בלא פישוט ידים ורגלים. טור וב"י, וכתב הב"ח דכי היכי דבלא פישוט ובלא אצלי אצלויי איכא איסור דרבנן בדאיכא רצפה הכי נמי בפישוט וברצפה בדאצלי אצלויי וה"ה בפישוט וליכא רצפה ובדלא אצלי אצלויי. דהני תלתא שקולין נינהו והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ העו"ת או' כ"ח:

קיב

קיב) וכתב הריב"ש בתשו' מדברי רש"י והרמב"ם נראה שאין לחוש לאבן משכית אפי מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ ואע"פ שאין בו פישוטי ידים ורגלים אבל בשוחה לבד אין לחוש לזה עכ"ל והביאו ב"י. וכ"כ העו"ת שם. מ"א סק"ך. וכתב שם המ"א ומיהו נ"א אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו ע"כ. והביאו א"א או' ך' ועיין בדברינו לעיל סי' קי"ג או' כ"ג:

קיג

קיג) וכתב שם המ"א דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב תהי להם הלבנה לאבן. וכ"מ ברמב"ם פ"ו מה' ע"א ובריב"ל ח"א סי' נ"ג עכ"ד. והביאו התו"ח או' ט' וכתב דהיינו מה"ת אבל מדרבנן בודאי אסור דעכ"פ דין קרקע יש לו ויש לגזור אטו אבן משכית או דילמא נבנה על אבן משכית ע"כ וכ"מ במש"ז או' ט"ו. ועיין באו' שאח"ז:

קיד

קיד) שם. אפי' אין שם אבן משכית. והטעם כתב ב"י בשם הריב"ש דשמא היתה שם ונבנה עליה ועוד כתב הטעם גזרה שלא יבא לעשות כן על הרצפה וכ"כ הלבוש, ט"ז ס"ק י"ד:

קטו

קטו) שם בהגה. וכן יעשו ביוה"כ וכו'. פי' שיטו על צידיהם. מ"א ס"ק כ"א. ואעפ"י שנופלין בלתי פישוט ידים ורגלים מ"מ בהדבקת פנים בקרקע אסור מדרבנן כמ"ש לעיל או' קי"ב. וכ"כ העו"ת או' כ"ט. ועיין א"א או' כ"א:

קטז

קטז) שם בהגה אם יציעו שם עשבים וכו'. פי' כשמציעין עשבים להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה, ובקצת ספרים הגיהו אז יציעו וכו' ופי' ואז אפי' בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטייה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאיתא פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"פ הרמב"ם פ"ל מה' ע"א וכן עיקר. מ"א ס"ק כ"ב והביאו המאמ"ר אות ט"ז וכתב והוא נכון ואשתמיטו דבריו להפר"ח ז"ל ולכן כתב דדברי מור"ם סתרי הדדי יעו"ש וכ"כ הט"ז ס"ק ט"ו דצ"ל או יציעו וכו' א"ר אות ט"ו ועיין פרמ"ג א"א אות כ"ב ומש"ז אות י"ד מ"ש בזה יעו"ש וכתב התו"ח אות ט' דמכל הפו' נראה דאם יש עצים על האדמה מה שקורין געבריקערט רשאי בלי שום חשש, והעולם נוהגין להציע עשבים גם בבהכ"נ שהם געבריקערט ואולי משום לא פלוג עכ"ד:

קיז

קיז) שם יציעו שם עשבים וכו'. ואם לא יש יקח כנף מטליתו ויעשה הפסק בין פניו לקרקע א"ר שם:

קיח

קיח) שם יציעו שם עשבים וכו'. ובר"ה א"צ עשבים דאין נופלין ע"פ רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביוה"כ נופלין ע"פ בסדר העבודה מ"א שם א"ר שם:

קיט

קיט) כתב ב"י וז"ל כתבו התו' בפ' תה"ש נראה שכל האומר ברוך ש"ת אחר שמסיים תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו עכ"ל, והביאו הט"ז ס"ק ט"ו וכתב דר"ל עם השם וכ"ה בתו' דף כ"ט ע"א בא"י ש"ת, וע"כ יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסייעין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם ע"כ:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---