מראי מקומות/יומא/ב/א

מראי מקומות יומא ב א

יומא

טעם לקריאת המסכת בשם זה

המפרשים דקדקו לשון המסכת שאין בה מהות ותכלית היום כמו במסכתות פסחים, ראש השנה וסוכה.

מהרש"א ביאר שנקראת מסכת זו יומא ע"ש שיום כיפורים הוא יום אחד קדוש בשנה. והוסיף שלכן מתחילה המסכת בלשון שבעת ימים, שהמספר שבע קדוש בכל מקום וקדושת יום כיפור המכונה שבת שבתון היא כנגד קדושת שבת בשבעת ימי השבוע.

ובספר זכרון בספר העיר שהרי ז' ימים קודם יום הכיפורים אין יום הכיפורים בכלל ולא דמי לשבת שהיא אחת מז' ימי השבוע.

בפירוש עין אליהו הביא מספר תנא דבי אליהו (פ"א) "ימים יוצרו ולא אחד בהם" זה יום הכיפורים, שהקב"ה יצר את כל הימים לעבדו בהם ולמצער יעבוד יום אחד והוא יום כיפור, וזהו יומא.

בספר ליקוטי שלמה ביאר על פי דרשת המדרש רבה על הפסוק ויהי ערב - זהו מעשיהן של רשעים, ויהי בקר - אלו מעשיהן של צדיקין, יום אחד - זה יום הכפיורים. כי היום כולל יום ולילה וכן ביום הכיפורים צדיקים ורשעים היו לאחדים, ולכן נקראת המסכת "יומא".

בפתיחת חידושי חתם סופר מובא בשם ספר עץ חיים על המשניות שפירש שביום כיפור עומדים יום ולילה בתשובה ומעשים טובים, משא"כ כל השנה עוסקים בחושך והיום הוי לילה.

שבעת ימים

ולא נקט שבעה ימים

השפת אמת למד ממה שנקטה המשנה לשון שבעת ימים ולא אמרה שבעה ימים, שכל הפרשת ז' ימים מצוה אחת היא ואם לא הפרישוהו ביום הראשון שוב ליכא למצוות הפרשה כלל.

מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין

מלאכת עראי חוץ ללשכה

השפת אמת רצה לדמות בין דין ז' ימים של כה"ג בלשכת פרהדרין ודין ז' ימים תשבו בסוכות, שכשם ששם אף שצריך תשבו כעין תדורו מכל מקום דבר ארעי מותר לעשותו חוץ לסוכה, ה"ה כאן.

ולקמן בתוספות ישנים (י: ד"ה ור"י) משמע שהחיוב לשבת בלשכה גדול מחיוב סוכה ולכן נקראת דירה בעל כרחיה.

ובירושלמי כתוב שכיון שמסר יום ללילה דיו, וביאר השפת אמת שכיון שהיה שם בתחילת הלילה סגי ואינו צריך להיות שם כל הלילה כמו בסוכות, אלא שהבבלי פליג על זה ולמד גז"ש תשבו תשבו דסוכה ממילואים.

ובערוך השולחן (יוה"כ סימן קנח סעיף יט) כתב שכיון דילפינן דין פרישה ממילואים ממילא כשם שבמלואים כתוב "לא תצאו" כן היה אסור לצאת מלשכתו פרהדרין כל ז' ימים.

בספר אשיחה הביא תשובה מהגר"ח קניבסקי שאסור לעשות אף מלאכת ארעי אם לא לצורך פיקוח נפש.

מי מפרישין

בספר סוכת חיים הביא תשובת הגר"ח קניבסקי שהחיוב מוטל על אחיו הכהנים להפרישו.

היכן היתה לשכת פרהדרין

בגמרא לקמן (יט.) הסתפקה אם היתה בצפון או בדרום.

עוד דנו המפרשים האם היתה הלשכה בנויה בקודש או בחול. התוספות (ו.) הכריחו שהיתה בנויה בחול שאם לא כן כיצד יכל כהן גדול לשכב בה והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכ"ש שאסור לישן בה. ובד"ה ומאי שנא כתבו שהיתה בנויה בקודש.

דעת הראב"ד (תמיד ל.) שהיתה בנויה בקודש שהרי ההפרשה צריכה להיות למקום קדוש כהפרשה דמלואים. וכן דעת המאירי (ח:) והריטב"א (יא:).

ביישוב קושיית התוספות איך יכל לשבת בה כתב הריטב"א שמתחילה לא נתקדשה כקדושת שאר עזרה לענין זה. ועיין רש"י (ו.) שכתב שהרי ע"כ לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה.

והתוספות עצמם בדף ח ע"ב הביאו בזה ב' דעות, ויישבו את הקושיה הנ"ל שכיון שהיתה בנויה בחול אף שהיתה פתוחה לקודש ולכן היתה קדושה מכל מקום לא היתה קדושה בקדושת עזרה ממש ולכן הותרה בה השכיבה.

כהן השורף את הפרה

דווקא כהן זה

בתוספות ישנים כתב שדווקא כהן זה היו מפרישים אבל שאר הכהנים שהיו עסוקין באסיפת אפר הפרה ושאר עסקיה לא הוצרכו להפרישם. וכן נקט הרמב"ם (פרה פ"ה ב"ה) לשון הגמרא "כהן השורף".

אמנם המנחת חינוך (מצוה שצז) כתב שאף שנקט מפרישין כהן השורף את הפרה, לאו דוקא והוא הדין המקבל והמזה וכל כהן שעובד בפרה צריך פרישה. והוכיח כן ממקור דין הפרשה המבואר בהמשך הסוגיא שהוא מהפסוק "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם" לעשות אלו מעשה פרה, ואם כן כל עשיית הפרה צריכה הפרשה. והטעם שנקט כהן השורף כיון שנקט המעשה היותר גדול דמסתמא הכל בכהן אחד, אבל ודאי אם היו הרבה כהנים כל אחד טעון פרישה.

ועל ראיית המנ"ח כתב התוספות ישנים שאף שלומדים זאת מהכתוב מוקמינן לקרא בעיקר מעשה הפרה דהיינו שריפה.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף