אור שמח/יום טוב/ב

אור שמח ‏ יום טוב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה ביו"ט כו'.

הנה רבינו שינה בלשונו הזהב דבגמרא איתא בברייתא בכור תם שנפל לבור כו' נולד בו מום ביו"ט, א"כ נקט בכור דוקא ולא קדשים שאין פודין קדשים ביו"ט אולם כונת רבינו היא לכלול מעשר דנאכל במומו לבעלים, ובברייתא תנ' בכור לבד, משום דבזמן הזה ליכא מעשר דאין מעשרין בזה"ז וכן גבי ר' טרפון דשאלו על בהמת קדשים שמתה היא או בכור או מעשר בעלי מומין וכן בירושלמי יעוי' שם הן דלפי טעם דפי' רש"י ותו' דהוי כדן את הדין א"כ במעשר לא שייך זה דרואה אדם את מעשרותיו כדאמר בבכורות סוף עד כמה וכן טעמא דמתקן לא שייך דהוי כמו ראיית טריפה, ואם נשחט ואח"כ ראה את המום ודאי דשרי דאפילו בבכור מתיר ר"י יראה אח"כ לחכם ועיין בסוגיין דרב יוסף תלי לה באשלי רברבי, והוי סבר דלר' יהודא דמותר להראות המום אחר שחיטה לחכם ליכא הך דאין רואין מומין ביו"ט יעו"ש מה דדחי אביי דאפילו לר"מ טעמא התם משום קנסא, כ"ש דמסתברא לומר לדידן דבמעשר דא"צ מומחה כלל ורואה אדם מעשרותיו לעצמו ודאי הוי כראיית טריפה כן נראה אבל לטעם רבינו שפירש שמא יראה מום שנולד ביו"ט לחכם וישחטנו והוא אסור משום מוקצה אתי שפיר דהוא הדין במעשר איכא הך גזירה דאם נפל בו מום ביו"ט הוי מוקצה. ולכן רבינו לטעמיה שפיר נקיט קדשים לכלול גם מעשר בכלל זה ודו"ק.

אמנם רבנן בתוספות הקשו דבשבת מפורש דטעמיה דר"ש הוי משום מוקצה, דבשילהי פרק כירה רמי מי לית ליה לר"ש מוקצה ורמינהו ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבעו"י אין זה מן המוכן ומשני ה"ה התם אדם יושב ומצפה כו' מי יימר דנפיל בי' מומא כו' מי יימר דנפיל בי' מום קבוע וכו' מי יימר דמזדקק לי' חכם והקשו שם בתוספות דהא טעמא דר"ש הוא משום שאין רואין מומין ביו"ט וע"ש שתירצו דמשום זה לא הוי אסור בדיעבד אם ביקרו, ולכן ע"כ מטעם מוקצה הוא ואפילו היכא דנפיל בי' מום מעיו"ט מ"מ כיון דאין רואין מומין ביו"ט תו הוי מוקצה. וע"ש שנדחקו ג"כ בהך דאמר מי יימר דנפיל בי' מומא הא בנפל מום מעיו"ט פליגי אולם לשיטת רבינו אתי שפיר דכל טעמא דאין רואין מומין ביו"ט הוא גזירה משום מום שנפל ביו"ט שאם יראנו לחכם יבוא לשוחטו ויבא לאכול מוקצה ואתי שפיר כל הסוגיא ושפיר משני מי יימר דנפיל ביה מומא.

ודע דבהך דאמר דלא התיר ר"ש מוקצה אלא היכא דאדם מצפה שתכבה נרו וכן בפרק המביא קאמר בסוכה נופלת דר"ש אית לי' מוקצה דסתירת אוהל דאין אדם מצפה שתפול סוכתו באמת תמוה טובא דבפרק קמא דחולין דף י"ד אמר דהשוחט בשבת דוקא לר' יהודא דאית לי' מוקצה אסורה באכילה ליומא הא למאן דלית ליה מוקצה שרי אע"ג דאין לך מוקצה גדול מזה שאטו שייך לומר שהוא מצפה שתשחט בשבת ועיין בתוס' ד"ה מחתכין כו' דהנבילה לפני הכלבים מיירי שהי' עומד ומצפה שמא ישחטנה חרש שוטה וקטן וזה דחוק טובא לכן אמינא כך דהא דאמר אימת א"ר שמעון דמוקצה שרי דוקא היכא דלולא האיסור שהוא מוקצה מחמתו אדם מצפה לזה הענין שנתהוה עכשיו כמו מותר שמן שבקערה שלולי איסור שבת אדם מכבה נרו שישאר שמן בתוכו, וכן דלועין שפירש ר"ת שנתלשו מן המחובר ג"כ לולא איסור דתולש בשבת הלא עומדין לתלוש וכן באם נשחטה בהמה בשבת הא לולא איסור שחיטה הרי היא עומדת לשחיטה ורק האיסור מקצה אותם מדעת האדם בזה לית ליה לר"ש מוקצה אבל בסוכה שלולא סתירת אוהל שאסורה בשבת האם היה מצפה שתפול סוכתו וכן בכור דלולי יו"ט האם היה מצפה שתפול בו מום קבוע בכה"ג גם ר"ש מודה דמוקצה כה"ג אסור וזה נכון.

וכיון שזכינו לזה אתי שפיר היטב סוגיא דפרק כירה דפריך מהא דמפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים כו' ואמאי מי יימר דמזדקק בעל וחכם וזה תמוה מאד דתמן כיון דאין רואין מומין ביו"ט שפיר אעפ"י שעבר וביקרו אסור משום דמי יימר דמזדקק חכם לראות באיסור משא"כ גבי נדרים שמתירין לכתחלה וכבר נתפלאו רבנן בתוספות ע"ז. ולפמש"ב א"ש. דכל עיקר דאית לי' לר"ש מוקצה משום מי יימר הוא הטעם דאפילו בלא איסורא דיו"ט מי יימר, דאל"כ הא דמיא לדלועין ולשוחט בהמה ביוהכ"פ, ובלא יו"ט דמותר החכם להזדקק לראות המום ואפ"ה חשיב ר"ש מוקצה משום זה דאף בנפל בו מום מערב יו"ט סבר ר"ש דהוי מוקצה ואף אם עבר ובקרו אסור לשחוט א"כ גם בנדרים הוי מוקצה דמי יימר דמזדקק בעל וחכם. ודו"ק. אכן אכתי לא מתישבא הא דסבר ר' יהודא בבכור שנפל לבור שאם היה בו מום מערב יו"ט ולא הראהו לחכם דמותר להראותו ולשוחטו הא לפי מה שפירשנו עיקר המוקצה לר"ש הוא משום מי יימר, ור' יהודה דסובר בכ"מ מוקצה מקיל כאן טפי מר"ש דלית ליה מוקצה בכ"מ ולשיטת התו' אתי שפיר דכל עיקר ההקצאה הוא מהא דאין רואין מומין ביו"ט ור"י סבר דרואין א"כ אין כאן מוקצה כלל אמנם נראה לע"ד דר' יהודא לטעמי' דסבר דאם שחטו שלא עפ"י מומחה מראה אח"כ מומו לחכם אם הוא מום מובהק א"כ הא בידו לשוחטו ואח"כ ישאל לחכם דאז ע"כ יזדקק החכם שלא יהא הפסד קדשים היינו בכור בע"מ ואם כי זה דחוק אולי איכא טעמא אחרינא דלא חשיב לה ר"י מוקצה משום מי יימר דמזדקק חכם ודו"ק. והגם דהשמועה דפרק כירה מחוור, אכן שיטת רבינו היא כמו שפירש הרב המגיד ע"ש וא"כ צריך ביאור מאי מקשה מנדרים דמי יימר דמזדקק בעל וחכם הא כאן טעם דאין רואין מומין הוא משום מום שנולד ביום טוב וצ"ל לפי שיטת רבינו דהשתא דאין רואין הוי מוקצה ואף בדיעבד אם עבר והראהו לחכם אסור וכמו לשיטת התוספות.

והיה נראה לכאורה לפרש דעת רבינו, דהיכא דנולד בבכור מום מערב יו"ט סבר רבינו ג"כ טעמא דאין רואין מפני שהוא מתקן, אלא בנולד בו מום ביו"ט לזה צריך לומר טעם שמא יתיר החכם ויבא לשוחטו דאי מפני שהוא מתקן הלא חזינן דכלים שנטמאו ביו"ט מטבילין אותן ביו"ט לכן בחלה פסק רבינו לקמן פ"ג הלכה ח' דאם לשה ביו"ט מפריש ממנה חלה א"כ הכא בנולד בו מום ביו"ט כיון שלא היה יכול להראות ולתקן מערב יו"ט בזה התירו חכמים מתקן כי האי אבל א"כ חסר הרבה בדברי רבינו ועוד בר מן דין לא דמי דכאן הרי קודם יו"ט לא היתה ראוי' לאכילה וביו"ט ע"י ראיית חכם היא מותרת הוי מתקן. משא"כ תמן שקודם יו"ט הא היו הכלים טהורים וכן העיסה קודם שלשה לא היתה מחויבת בחלה. דאם עשה קבין קבין או לשה במי פירות וכי"ב הלא היתה ראויה לאכילה רק ביו"ט שגלגלה ולשה אז נאסרת מחמת שהיא טבולה לחלה לכן התירו חכמים בכה"ג וזה נכון ועיין שער המלך.

ודע דבאפרוח שנולד ביו"ט פליגי דחד תנא דברייתא שרי הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא הי' לפני לידתו אף מוקצה התיר עצמו בלידתו דמיגו דאיתקן להא איתקן להא ובירושלמי פריך אלא מעתה צד צבי נימא הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה כו' וכבר פירשו רבוותא קדמאי דגמרא דילן לא חייש להא דשאני תמן דקודם לידה לא היתה שייכ' שחיטה כלל משא"כ בצבי במדבר, ונתבונן בנולד בבכור מום בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה ואינו ראוי לשאלה א"כ לא היה ראוי לשחיטה אע"ג ששחיטתו מטהרתו מידי נבלה מ"מ הא לא הוי חזי לאכילה ובפרט למ"ד דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ ע"י המום מתיר עצמו בשחיטה וכיון דאסתלק מעליו איסור שהי' אוסרו מאכילה כ"ש שמתיר עצמו גם משום מוקצה אכן ניחזי אם נולד בו מום ביו"ט הרי קודם ראיית המום אם היו שוחטין אותו ודאי דמן התורה מותר באכילה, אלא מדרבנן הוא דאסור כיון שנשחט בלא ראיית חכם והוי מוקצה כיון דאין רואין מומין ביו"ט הוי מוקצה עד שעה שיראהו דלא איתקן לאכילה עד שיראהו החכם ובראיית החכם הא לא שייך לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דכבר הי' מתיר איסור עצמו קודם משעה שנולד בו המום. בינה זאת לומר בטעמא דר' יהודא הנשיא בברייתא בבכור תם שנפל לבור דר' יהודא הנשיא אומר אם יש בו מום יעלה וישחוט והרי מוקצה הוא ובכה"ג כו"ע מודו דמי יימר דנפיל בי' מומא ואת"ל כו' מום קבוע אך לפ"ז ניחא דטעמא דר"י הנשיא הוא משום שמתיר עצמו בשחיטה. ואיהו סבר דרואין מומין ביו"ט א"כ מיד דנפיל ביה מומא הא מתיר עצמו בשחיטה ומיגו דמתיר עצמו מסלק ג"כ הקצאתו מקודם שתיכף כשהמום מתיר אותו תיכף מסלק ג"כ ההקצאה ממנו ודו"ק. אך קשה א"כ מאי פריך על ר' יהודא דמשנתינו דמשני לא צריכא דנפיל ביה מומא. ופריך והא מוקצה נינהו ואמאי הא סד"א דמתיר עצמו בשחיטה כיון דנולד בו המום ביום טוב. וכן לשיטת רבינו לא יתכן כן כיון דכל עיקר טעמא דאין רואין מומין ביו"ט הוא שמא ישחטנו ונמצא שחיט מוקצה ולפי מה שביארנו הא למאן דשרי אפרוח שנולד ביום טוב כל עיקר ההקצאה הוא מחמת דאין רואין מומין ביו"ט.

לכן נראה לפרש דכן כוונת הגמרא, דעיקר ענין דמוקצה הוא מקרא דוהכינו אשר יביאו שיהא מוכן מה שיובא בשבת ויו"ט היינו שהדבר שישנו מערב שבת ומערב יו"ט צריך הכנה, אבל מי שאינו כלל בסוג ההוי' בערב שבת כמו אם נברא דבר בשבת שרי שאין שייך כאן מוקצה כיון שלא הי' בעולם כלל ודווקא בהנך שהי' בעולם כמו בגשמים היורדים ביו"ט דפריך בפרק מי שהוציאוהו דהו"ל נולד ואסירי משום דבעיבא מיבלע בליעי והיו מיהא בעבים אלא דבלועים הוו, וכן כולם כמו אפר שהוסק ביו"ט דקודם יו"ט היו עצים אע"ג שאינן בהווייתן של עכשיו והיו בסוג אחר מ"מ לא חשיב כאילו לא היו בעולם כלל מקודם יום טוב, משא"כ בביצה שנעשית אפרוח שנתהוה מסוג הדומם להיות חי והוי כבריה חדשה שלא היתה בגדר הוי' כלל קודם יו"ט וא"כ מי הקצהו, ותיכף שבא לגדר הווי' תיכף חזי לאוכלו וזהו שאמרו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דמעיקרא בביצה לא הי' מותר בשחיטה שאין לו התיחסות כלל אל סוג החי ובמה שנולד נעשה חי שתתיחס אליו השחיטה ותו לא שייך מוקצה דמי הקצהו. וההקצאה דמקודם לא מדחה אותו ממה שהוא חזי כשהוא חי שההקצאה היתה כשאינו בגדר חי ועכשיו הוא חי ואינו מועיל ההקצאה כשהוא בגדר דומם לדחותו אח"כ כשנתהוה חי כמו שאינו מועיל ההקצאה כשהוא בגדר האפס להקצותו כשהוא בסוג ההווי' והבן וא"כ לפ"ז מובן שאינו דומה לזה כלל בכור שנפל בו מום ביום טוב, שהוא הי' בהוויתו של עכשיו אלא דקדושתו גרמה לו להיות אסור בשחיטה ודו"ק. ובירושלמי אמר כן על עגל שנולד ביום טוב שהוא מתיר עצמו בשחיטה ע"כ אין המובן כדפרישית לכן פריך שפיר הרי מדבריות, דהבהמה ניתרת בשחיטת אמה והיא כחי' לכל דברי' וראיתי להרב המאירי שמאריך הרבה בירושלמי ובאמת שיטת הירושלמי היא דלא כדסבר בבבלי דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה הוי אוכלא דאיפרת ומפרש בריש מכילתין משום דכשנולדה יש לה טעם אחר מבהיותה במעי אמה ועוד שאינה מגדלת אפרוח עד שתוולד ולכך אינה בטילה לאמה עכשיו שנולדה וא"כ היא מחוסרת הכנה [ויש נפ"מ בין הטעמים לענין ביצה שנולדה מספנא דארעא דאינה מגדלת אפרוח וא"כ מותרת לטעם זה בנולדה ביו"ט] ואע"ג שאילו ידע שתוולד הביצה היום היה מכינה מ"מ נעשה כמוקצה שיבש מערב יו"ט ולא ידע דאסורה [ופליג בזה על בבלי דרב כהנא שרי כה"ג בדף כ"ד] אבל מהכנה דרבה שהוא בהכנה הנעשה מיו"ט לשבת ואיפכא מזה לא מדכר ירושלמי כלל. ולכך בעגל קאמר דהא לא הכינו ע"ז אמר עגל מאתמול גומר פירוש דהוא כבר גמור מאתמול וא"כ אינו נולד דאתמול היה מה שהוא עכשיו לא כן ביצה דהוי' נולד שעכשיו נגמרה עכשיו נולדה ולכך פריך הגע עצמך שסיים וא"כ אתמול לא היה ראוי ללידה ולא מהני הכנה דאתמול והוי נולד ואסור וכן בעגל שנולד מן הטריפה ביו"ט. נעשה כדבר מוכן טעון בדבר שאינו מוכן פירוש דההכנה שלה מהני אעפ"י שלא נולדה וכ"ז דלא כהבבלי שסובר דכ"ז שלא נולדה לא מועיל לה הכנה, אלא דבעגל שנולד מן הטריפה הוא משום דאמה ג"כ מוכנת לכלבים, והיא מוכנת אגב אמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, ובביצה סובר דהוי אוכלא דאיפרת ובעגל שנולד מן הכשירה לא שייך אוכלא דאפרת וכמו דאמר בתמורה ל"א וולד טריפה מותר כו' דמאוירא קא רבייא אבל ביצה כו' מגופא דתרנגולתא קא רבייא ע"ש ברש"י ולכך לא שרי בה אלא משום דהיא מוכנת אגב אמה לשחיטה ודו"ק. ולפי מה שפירשתי שיטת תלמודין לעיל בהא דמתיר עצמו בשחיטה אתי שפיר מה דפריך בדף ל"ז לאיסור מוקצה לא חששו שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב דהא מתיר עצמו בשחיטה אלא דלרב לטעמי' דלא סבר זה מקשה ושתיק רב ודו"ק בכ"ז היטב.

בהשגות.

נ"ב שתי ההשגות הן דיבור אחד. וכצ"ל אין רואין אותו לכתחלה ביו"ט ולמה אין רואין אותו.

ד

בהשגות.

נ"ב שתי ההשגות הן דיבור אחד. וכצ"ל אין רואין אותו לכתחלה ביו"ט ולמה אין רואין אותו.

בכור שנולד ומומו עמו ה"ז מוכן ואין מבקרים אותו ביו"ט ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו ה"ז שוחט ואוכל.

זהו כפי מה דבעי שם אם יש מוקצה לחצי שבת ופשיט מהך דאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן אלמא דאין מוקצה ועיי"ש דאיכא תרי לישני ופסק כלישנא בתרא דאין מוקצה וכן כתבו הפוסקים ז"ל. אולם קשה לדעתי משמועה דפרק כירה דף מ"ו מתיב רמי ב"ח מפירין נדרים בשבת ואמאי לימא דמי יימר דמזדקיק לה בעל וכן פריך שם מנשאלין לנדרים כו' מי יימר דמזדקיק ליה חכם. והשתא קשה לימא דנדרה בשבת וא"כ הוי חזי ואדחי והדר חזי ואין מוקצה לחצי שבת ודוחק לומר דמשמע ליה דמיירי כשנדרה אפילו קודם השבת אלא שאביה שמע בשבת וכי"ב ועיין בשלהי שבת כשהיה לו פנאי לשאול כו' ולפ"ז מוכח דהך סוגיא ורמי בר חמא סברי יש מוקצה לחצי שבת ודלא כפסק רבוותא. וע"כ לומר דאין מוקצה לחצי שבת דאמרינן הוא דווקא היכא דלא דחיי' בידים הא היכא דדחייה בידים כמו גבי נדרים שהיא אסרה הככר לכו"ע יש מוקצה ולפ"ז מאי פריך מהא דהיה אוכל בענבים וכו' והעלן לגג וכן כי פשיט מקדירות דתמן הא הוי מוקצה דדחי' בידים ואפ"ה אמרינן דאין מוקצה לחצי שבת. והנראה דאימת אמרינן גבי מוקצה דדחי' בידים דלחצי שבת אין מוקצה דווקא בהנך דבשעה שדחי' בידים הי' הדחוי ע"מ שיהא חזי לבתר זמנא כמו קדירות וכן שהעלן לגג לעשות מהן גרוגרות רק דהדר איחזי בהאי יומא אבל כאן בנדרים אטו כי נדרה נדרה ע"מ שיפר לה בעלה או שישאל לחכם הא בשעת הנודר כוונת הנודרים היא שיהיו אסורין באכילתם נגד מה שנתהוה אח"כ ע"י שחלה והפרה בכה"ג לכו"ע הוי מוקצה לחצי שבת. ועדיפא טפי מנולד בו מום בבכור שנולד ביום טוב דאע"ג דמעיקרא הוי מוכן אגב אמו וכי נולד איתקצאי והדר כי נפיל בו מום הדר חזי אפ"ה לכו"ע יש מוקצה לחצי שבת ועיין מאירי ודו"ק.

והנה בפרק קמא דחולין אמר תנא תנא קמי' דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל כו' ואמר רב דמוקצה הוי ופריך והא מתניתין דהשוחט בשבת ויום הכפורים ודרש רב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא דר' יהודא היא הא ר"מ שרי. ומשני כי שרי דר"מ כגון שהיה לו חולה מבעו"י והבריא דבכה"ג מוקצה ליכא רק משום מעשה שבת יש לאסור ואפ"ה משמע ממשנתינו דבכה"ג אסור דדומיא דיוהכ"פ תני [עיין תוספות שם] וע"כ כר' יהודא דהמבשל בשבת אתיא ונתקשו רבנן בתוספות דאם יש מוקצה לחצי שבת אמאי לא אסור משום מוקצה דכיון שהבריא תו הוי מוקצה מחמת איסור יעו"ש.

והנראה לי דנתבונן נא שם בסוגיא דקאמר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת פירש"י לחולה שנחלה היום, דאי נחלה מאתמול לא הוי מוקצה. והא דלעת טובא הוו ואטו נסתלק מכלם איסור מוקצה בשביל שהחולה צריך לדלעת ומי דחיק לרש"י לאוקמי' בשאין אלא דלעת אחת. וצ"ל או משום דחולה שצריך לדלעת אחת ורצו עשרה וקצצו עשרה דלעת והביאו בזה אחר זה כולם עשו ברשות כדאמר רבה פרק רבי ישמעאל במנחות. וכן קיי"ל לכן איסתלק מוקצה מכל הדלעת אם צריך אף רק לדלעת אחת או דאמרינן בכה"ג ברירה דהובררה דהיא היתה עומדת לחולה מקודם השבת שהרי הוא אוכל ממנה. ולפ"ז אתי שפיר דמאן איהו דאמר יש מוקצה לחצי שבת לחד לישנא איהו רבא דפרק אין צדין ואיהו יאמר דנסבין חבריא דכר' יהודא היא הוא מטעם אחר דע"כ דומיא דיוהכ"פ קתני דבכל זימנא אסור ולר' מאיר איכא גוונא דשרי דליכא מוקצה בכה"ג דתני במשנתינו דשוחט מתחייב בנפשו [תוספות שם] כגון דאיכא חולה בעיר שצריך לאכול בשר והוא מסוכן שנתנה שבת לחללה עליו אלא שהוא לא שמע שהוא חולה ושחטה בלא ידיעתו שיש חולה דבכה"ג סבר רבא במנחות דחייב משום דלא שמע דזיל בתר מחשבתו ומוקצה ליכא כיון דאי הוי ידע מן החולה לא הוי מקצה דהא חזי לחולה לשחוט לצרכו אע"ג דאיהו לא ידע מ"מ הוי רק חסרון ידיעה ואין מוקצה בשביל זה וכדאמר רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו אין זה מוקצה [ויש לחלק] אלא דאסורה לבריא משום מעשה שבת, דלא עדיף מלא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה והעלה תינוק ודגים דחייב ודו"ק. ורבינו לעיל פ"ב מהלכות שבת פסק כרבה דרבו הוי דפטור וא"כ אין זה מעשה שבת ואינו מתחייב בנפשו וע"כ מוכח דאין מוקצה לחצי שבת דע"כ מוקי כשהי' לו חולה והבריא ומזה מוכח דגרסתינו והיא גירסת רבינו עיקר דרבה לקולא ורבא לחומרא ודלא כגירסת ההשגות שם עיי"ש. ודו"ק.

וכן מוכח מירושלמי דבעי מעתה עגל בכור שנולד מן הטריפה מותר כו' דבלא נולד מן הטריפה הוי חזי אגב אמו לשחטה ונולד אידחי לי' והוי מוקצה לחצי שבת ואין מוקצה לחצי שבת אבל עגל שנולד מן הטריפה דמעיקרא לא הוי מוכן דסבר דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם אלא שנעשה כדבר מוכן הטמון בדבר שאינו מוכן דמהני הכנתו קודם כמו שפירשתי שיטתו לעיל הלכה ג' ע"ז פריך דכיון דאסור לראות מום ביו"ט א"כ אינו מוכן מבעו"י ומשני כגון שעבר המומחה [פי' שעבר דרך שם שנולד וראהו שלא הי' אסור מעולם ולכך מותר לראות ודו"ק] או כיון שעבר וראהו הוי מוכן מעיקרא ודוקא בנולד מום מערב יו"ט ולא הראהו דאדחי' מדעתו הוי מוקצה אפי' אם עבר המומחה והתירו ביום טוב.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.