תורה תמימה/דברים/כג: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר)
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר)
 
שורה 6: שורה 6:
== א ==
== א ==


'''לא תראה. ''' ת"ר, לא תראה, יכול אפילו מרחוק ת"ל (פ' משפטים) כי תפגע, אי כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל לא תראה, הא כיצד, ראיה שיש בה פגיעה, וכמה הוא, שיערו חכמים, אחד משבע ומחצה במיל וזהו ריס {{תוספת|א|ראיה משמע עד כמה שכח הראיה מגיע, ופגיעה משמע פנים בפנים, ולכן הכריעו חכמים בהשתוות השיעורים דהוא שיעור רס"ו אמה וד' טפחים. ולפנינו בגמרא הובא הפסוק כי תראה והוא הפסוק דפ' משפטים (כ"ב ה') כי תראה חמור שונאך רובץ, בענין פריקה וטעינה, והגר"א ז"ל בהגהותיו שם הגיה במקום כי תראה – לא תראה, וסתם כונתו, והיא באמת עמוקה ומכרחת מאוד, יען כי לפי הגירסא כי תראה קשה טובא איך מרכיב הגמרא שני פסוקים משני ענינים שונים להוציא שיעור מוגבל, כי הפ' כי תראה איירי בפריקה וטעינה והפ' כי תפגע איירי בהשבת אבידה, ובאמת ערך הענינים שונה מאוד, כי בפריקה וטעינה שיש צער בע"ח יש סברא שיתחייב גם בשיעור רחוק משא"כ בהשבת אבידה, וא"כ מאי מקשה מזה על זה, ולכן הגיה דצ"ל לא תראה, והוא הפ' שלפנינו, דאיירי ג"כ בהשבה, ולפי"ז הקושיא והדרשה מכוונות. והנה מדרשת הספרי שלפנינו מבואר כי הגהת הגר"א מכוונת לאמיתה, שהרי בספרי כאן הוקבעה דרשת הגמרא על פסוק זה. ובפ' משפטים שם כתבנו עוד מזה, יעו"ש וראוי לצרף הדברים לכאן.}}. (ב"מ ל"ג א')
'''לא יקח. ''' לא יהא לך בה לקוחין ואין קדושין תופסין בה {{תוספת|א|דאם לא בא להורות ענין זה הול"ל לא יגלה איש ערות אשת אביו כמש"כ בסמוך ולא יגלה כנף אביו, וכמש"כ כהאי גונא בפ' עריות (פ' אחרי), וע"ע בסוגיא.}}. (קדושין ס"ז ב' וברש"י).


'''את שור. ''' אחד שור ואחד כל בהמה להשבת אבידה, דכתיב (פ' ג') וכן תעשה לכל אבידת אחיך, א"כ למה נאמר שור, שדבר הכתוב בהוה {{תוספת|ב|ר"ל ברגיל, ושור רגיל לרעות בשדה ואפשר שיתעה בדרך. ועיין בירושלמי כאן פ"ה ה"ח הביא רבוי לכל בהמה מרבוי הלשון השב תשיבם שבסמוך, ועיין מש"כ בזה בפ' משפטים ה"ג ד' בענין דרשה כזו שלפנינו. ונראה דהא דפריך למה נאמר שור הוא אגב ענינים אחרים דתשיב התם אחד שור ואחד כל בהמה, אבל הכא לא קשה למה נאמר שור, דהא בסמוך דרשינן שור ושה, שור אפילו לגיזת זנבו, יעו"ש.}}. (ב"ק נ"ד ב')
'''את אשת אביו. ''' והלא אשת אב בכלל כל העריות היתה, ולמה יצתה, ללמד על כל העריות שולדן ממזר {{תוספת|ב|איסור עריות כולן נתבארו בפ' אחרי, ונסמך על הדרשה הבאה דדריש סמיכות פסוק זה להפסוק לא יבא ממזר בקהל ה', לומר דהנולד מחייבי כריתות הוי ממזר, וע"ע בדרשה הבאה דרשה מענין זה. ועיין לפנינו בס"פ אחרי דיוצא מכלל זה הנדה, דאעפ"י שהיא באיסור כרת בכ"ז אין ולדה ממזר, ושם באה דרשה בענין זה.}}. (ירושלמי יבמות פי"א ה"א).


'''שור אחיך. ''' אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מניין ת"ל (פ' משפטים) שור אויבך מ"מ, א"כ למה נאמר אחיך, מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר {{תוספת|ג|נראה דמכוין למ"ש בב"מ ל"ב ב' דכשנקרו לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו, וה"נ אשמעינן מקודם שור אויבך ואח"כ שור אחיך להורות דשור אויבך קודם כמבואר, ואם היה כתוב אויבך לבד הו"א דעיקר המצוה הוא רק כדי לכוף את יצרו, ולפי"ז הוי המצוה רק באויבך ולא באחיך, לכן כתיב גם אחיך.}} [ספרי].
'''כנף אביו. ''' בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, ומאי כנף אביו כנף הראוי לאביו, והו"ל חייבי כריתות, וסמיך ליה לא יבא ממזר, מלמד שהבא מחייבי כריתות הוי ממזר {{תוספת|ג|דא"א לומר דזה אזהרה על איסור זנות באשת אב, יען דזה כבר נתבאר בפ' אחרי וקדושים בענין עריות, ולכן דריש דקאי על שומרת יבם של אביו, ויתכן דנראה לו לדרוש לשון זה על שומרת יבם ע"ד לשון הכתוב ברות ופרשת כנפיך, והתם ענין יבום הי' כמש"כ שם להקים שם המת על נחלתו, וסמיך זה ללא יבא ממזר ושמעינן דהבא מחייבי כריתות הולד ממזר, וכבר זכרנו בדרשה הקודמת דיוצא מכלל זה הנדה דאעפ"י שהיא בכרת בכ"ז אין הולד ממזר כמבואר בס"פ אחרי. –


'''או את שיו. ''' שור ושה דכתב רחמנא למה לי, שור דאפי' לגיזת זנבו ושה לגיזותיו {{תוספת|ד|פירש"י שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר, עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם בפי"ד ה"א מאבידה וז"ל, ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גם זנב שור אע"פ שהוא דבר מועט, עכ"ל. אבל בחו"מ סי' רס"ז סי"ז כתבו רבותא זו לענין הטפול בה וז"ל, ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב לטפל בה, עכ"ל. והוא מפי' התוס' ורא"ש שהקשו דאם איירי לענין חזרה ממ"נ הוא אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שו"פ לא יונח על זה לשון השבה [ע"ל ס"פ ויקרא], ע"כ. ואמנם אי משום הא לא איריא דאע"פ שיש בה שו"פ מ"מ מכיון שהוא דבר מועט אין רוצה אדם בטרחתו של חבירו בשביל זה והו"א דמחול ליה וא"צ לטרוח בהשבתה קמ"ל, ובאמת פשטות הסוגיא דגמרא איירי לענין השבה וכפי' רש"י ורמב"ם.}}. (ב"מ כ"ז א')
ויש להעיר בעיקר דרשה זו כנף אביו בשומרת יבם הכתוב מדבר, והא לקמן בפ' תבא כתיב ארור שוכב עם אשת אביו כי גלה כנף אביו, הרי דכנף אביו הוא תואר לאשת אב בסתם, ויתכן דתאר שם אשת אביו בשם כזה כדי לכלול בארור גם שומרת יבם, או דהתואר כנף אביו יונח על שתיהן, וכאן הדיוק מכפל הלשון, וחדוש שלא העירו מזה המפרשים.}}. (יבמות מ"ט א').


'''נדחים. ''' כדרך הנדחים, מכאן אמרו, איזו היא אבידה, מצא חמור או פרה רועים בדרך, אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה {{תוספת|ה|ר"ל בכאלה ניכר שלא ידעו הבעלים שהיא שם, משום דכיון דמזקת ברגליה את הכרמים ויגבו ממנה את הנזק לא היו הבעלים מניחים אותה שם מדעת.}} [ספרי].
== ב ==
 
'''והתעלמת מהם. ''' ת"ר, והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם {{תוספת|ו|אינו מבואר מה קשה לו בלשון והתעלמת שהוכרח לדרשו, וי"ל דקשה ליה למה צריך כל לשון זה ולמה לא פתח מצוה זו בלשון השב תשיבם, כי מה לנו ולמחשבותיו על זה שיחשוב להתעלם או לא, ולא מצינו דוגמת לשון זה בכל התורה זולת בפ' משפטים (כ"ג ה') וחדלת מעזוב לו, וגם שם דרש לשון זה, ולכן דריש שלפעמים גורם הזמן והמקום והאדם באמת להתעלם וכדמפרש, ומכיון שיש סבה ומבוא להתעלם, הזהיר הכתוב שאל תקל לעצמך להתעלם בעבור שתדין כי מצבך או זמנך או כבודך גורם להתעלם, אלא אין לך אלא מה שהגבילו חכמים וכדמפרש, וע"ע מש"כ בפ' משפטים שם.}}. (ב"מ ל' א')
 
'''השב תשיבם. ''' אמר רבא, ראה סלע שנפלה מחבירו, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם, נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם {{תוספת|ז|איירי שלא שהה עד כדי שימשמש זה בכיסו ונטלה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר משום לא תגזול דלא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כ״ג:כ״א). ולא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הלכך הנוטלה ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם, אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה.}}, המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד {{תוספת|ח|שהרי העלים עיניו, וע"ע מש"כ בענין הלאו דלא תוכל להתעלם בסמוך פסוק ג'.}}. (ב"מ כ"ו ב')


'''השב תשיבם. ''' החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה, שנאמר השב תשיבם, השב אפילו מאה פעמים במשמע {{תוספת|ט|המלה השב היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה הקם תקים, שלח תשלח, עזוב תעזוב וכדומה, [ועיין בפי' המשנה להרמב"ם כאן]. והרבותא בזה אפילו מאה פעמים י"ל ע"פ מ"ש בב"ק נ"ז א' כיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא, ופירש"י כיון שמלומדת לצאת בעי נטירותא יתירתא, לכן גם שומר חנם חייב, עכ"ל. וא"כ הכא כיון שהחזירה ויצאה החזירה ויצאה הרי נקטו להו נגרי ברייתא ופשע בעל האבידה שלא שמרה כראוי והו"א שאינו מחויב כ"כ בהשבה כמה פעמים, ודו"ק.}}. (שם ל' ב')
'''לא יבא פצוע דכה. ''' יבמה שנפלה ליבום לפני פצוע דכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא פצוע דכה בקהל ה' {{תוספת|ד|וכן הדין בכרות שפכה כפי שיבא להלן, והקנין הוא לענין שצרתה נפטרת מיבום והיא צריכה גט. ומבואר בגמרא דמן הדין הי' שיתייבמו, שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת תבא עשה ותדחה ל"ת, אלא שחכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין משום דעיקר מצות עשה היא בביאה ראשונה בלבד ומשום גזירה ביאה שניה שאז אינה מצוה והוי בה איסור לאו, גזרו שלא יתייבמו כלל ורק אם בדיעבד בעלו קנו ומוציאין בגט.}}. (שם כ' ב').


'''תשיבם. ''' תניא, השב – אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מניין, ת"ל תשיבם, וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים {{תוספת|י|ר"ל לא כמו גנב וגזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיע ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבין באחריותן, דכיון שידע שנגנבה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ואינה מאכילה, אבל באבידה רבתה התורה השבות הרבה.}}. (שם ל"א א')
'''פצוע דכה. ''' ת"ר, איזהו פצוע דכה, כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו {{תוספת|ה|עיין מש"כ בסמוך אות י"א לענין נמוקו.}}. (שם ע"ה א').


'''לאחיך. ''' מלמד שחייב להכניסה לרשותו, לפיכך החזירה למקום שרואה אחרים ולא נטפלו בה ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו {{תוספת|יא|אבל אם החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם אינו חייב לטפל בה שהרי הבעלים רואין אותה, ואע"פ שאינו מקום המשתמר, ועיין בב"ק נ"ז א' ובחו"מ סי' רס"ז ס"א.}} [ספרי].
'''פצוע דכה. ''' אמר רב יהודה אמר שמואל, פצוע דכה בידי שמים כשר, אמר רבא, היינו דקרינן פצוע ולא פציע {{תוספת|ו|פצוע דכה בידי שמים כגון אם נולד כך או שנעשה ע"י רעמים וברד, ולדעת רוב הפוסקים גם ע"י חולי, וטעם הדרשה משום דפצוע משמע הנעשה בידים כמו זיתים פצועים (טבו"י פ"ג מ"ו), אבל פצוע הוא שם התואר ולא בינוני פעול כפצוע, וכמ"ש בב"ר פ' ס"ח דין מוחי' פציע, כך היא גירסת ר"ח, אבל הגירסא שלפנינו וגירסת רש"י היא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע, דהפצוע משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו, וגירסא זו יותר מסתבר, כי על פי ר"ח לפי גירסתו יש להשיב.}}. (שם שם ב').


== ב ==
'''פצוע דכה. ''' תניא, נאמר בפצוע דכה לא יבא בקהל ה' ונאמר בממזר לא יבא בקהל ה' מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכה שבידי אדם {{תוספת|ז|עיין מש"כ באות הקודם.}}. (שם שם).


'''ואספתו. ''' לרבות השבורה {{תוספת|יב|דשם אסיפה יונח על בעלת מום, כמש"כ (מיכה ד') אוספה הצולעה והנדחה אקבץ. והרבותא בזה נראה דאע"פ כשהיא שבורה לא תוכל לתעות הרבה וימצאנה בעליה, בכ"ז חייב להחזיר משום דאפשר לחוש לגניבה ולסיבה אחרת.}}. (שם)
'''פצוע דכה. ''' אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דפצוע דכה מאותו מקום ודילמא מראשו {{תוספת|ח|נראה דכונת הקושיא ממאי דטעם פסול זה הוא מחמת חסרון כח המוליד, ודילמא הכונה דכלל בעל מום כזה לא יבא בקהל האומה, וכיון שכן הלא אפשר לומר דפצוע דכה אפילו מראשו, וכן צריך לפרש הקושיא שבסמוך לענין כרות שפכה ודילמא משפתו ודילמא מחוטמו, ועיין באות הסמוך.}}, אמר ליה, דומיא דכרות שפכה שבאותו מקום הוא {{תוספת|ט|והכרח הפי' בכרות שפכה יתבאר בסמוך במקומו. ומקודם לתירוץ זה תירצה הגמרא מדלא מנה בי' דורות ש"מ באותו מקום הוא, ור"ל מדלא כתיב בי' עד דור שלישי או עשירי כמו שנאמר בממזר ועמוני ומואבי ומצרי ש"מ דלאו בר אולודי הוא, וא"כ אי אפשר לומר דפצוע דכה הוא מראשו, ושוב אפריך בגמרא תירוץ זה, וקשה לי למה לא הקשו בגמרא לתירוץ זה מהא דחולין מ"ה ב' לוי הוי יתיב בי מסותא חזיי' לההוא גברא דטריי' לרישי' [הכה ראשו ונתנדנד מוחי'], אמר נתמזמז מותי' דדין, מאי לאו דלא חיי, אמר אביי, לא, דאינו מוליד, ופירש"י תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגויה כולן מחוברין לחוט השדרה וכו', הרי מפורש דגם בפצע הראש אפשר לאבד כח ההולדה, וא"כ גם להתירוץ דלא מנה בי' דורות עדיין הקושיא במקומה עומדת ודילמא מראשו, וצ"ל דלא פסיקא לי' זה כיון דדעת המקשה הי' דלא חיי, או דעדיפא מיני' פריך, יעו"ש.}}. (שם שם).


'''אל תוך ביתך. ''' אל תוך ביתך ולא אל בית אחר {{תוספת|יג|כלומר שלא ימסרנו לשומר אחר, דשומר שמסר לשומר חייב.}}. (שם)
'''פצוע דכה. ''' אין לי אלא שנפצע כולו, נפצע מקצתו מניין, ת"ל דכה {{תוספת|י|נסמך על הדרשה דלעיל איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים ואפילו אחת מהן ועל זה מוסיף דאפילו נפצע מקצתו פסול, וצ"ל דאיירי באופן שע"י זה נאבד כח הלידה, וצ"ע בדין זה, כי בגמרא ופוסקים לא נזכר דבר מדרשה זו.}} [ספרי].


'''עד דרש. ''' וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו, אלא מהו עד דרוש – דרשהו אם רמאי הוא או לא, ובמאי – בסימנים, מכאן שהסימנים דאורייתא {{תוספת|יד|ר"ל הא דמהדרינן אבידה בסימנים הוא מדאורייתא, ונ"מ בזה דמחזירין גט אשה בסימנים, כגון אם הוליך גט לאשה ונאבד ממנו והגיד סימנים מחזירין לו ונותנו להאשה, וכן משיאין את האשה בסימנים כשמת בעלה, ועוד לכמה ענינים. –
'''פצוע דכה. ''' אמר רבא, פצוע בכולן דך בכולן, בין שנפצע דגיד בין שנפצעו ביצים בין שנפצעו חוטי ביצים, בין שנדך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים {{תוספת|יא|וכן דרשינן כזה בסמוך לענין כרות שפכה, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים, ונראה דנפקא לי' כן, דאחרי דעיקר הקפידא הוא משום שאינו ראוי להוליד, ומכיון דכל אלו הריעותות, כל אחת לעצמה מאבדת כח ההולדה ואפילו אם הן באחת מאלו האברים לבדנה, או בביצים או בגיד או בחוטי ביצים, ממילא פסולים בכל אחד מאלו האופנים שחשיב.


והנה לא נתבאר כ"כ איפה מרומז דבסימנים ידרשנו ולא בעדים. ובבעל הטורים פירש דהלשון אותו שבכאן הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות, והפי' הוא עד דרוש אחיך את סימניו, ומסוגיא שלפנינו מסתייע לי', ולפלא הדבר, שבזוהר פ' חקת (קפ"ד א') מפורש כן פירוש מלה זו בזה"ל, עד דרוש אחיך אותו – אות ממש דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה, עכ"ל. וכהאי גוונא מפרש בזוהר פ' לך (צ"ד א') הפסוק בש"א י"ז והראני אותו ואת נוהו, אותו מלשון אות, יעו"ש.}}. (ב"מ כ"ח א')
ולפי זה יתפרש שבכתוב מבוארים שלשה מיני מומין, פצוע, דכה, וכרות, וכולם מוסבים לשם שפכה שהוא כנוי לאברי ההולדה שחשיב כאן וכמו שהיה כתוב פצוע שפכה, דכה שפכה, וכרות שפכה, וכמו הלשון משפט אמת וצדק, שפירושו משפט אמת, משפט צדק, וכן וישמור משמרתי חקתי ותורותי, שפירושו וישמור משמרתי וישמור חקותי וישמור תורותי, וכן ותדבר מרים ואהרן, ויאמר בני גד ובני ראובן, ועוד.


'''דרש אחיך אתו. ''' אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא יתן לו, והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או לא {{תוספת|טו|ולכן צריך להביא עדים שהיא שלו. וע' בחו"מ סי' רס"ז ס"ז די"א דבסימנים מובהקים כגון סימן המדה והמשקל או המנין מחזירין לכל אדם, וע' בדרשה הקודמת.}}. (ב"מ כ"ח ב')
והנה מבואר מכלל דרשה זו דפצוע דכה הוא שני ענינים ומומין שונים כלומר פצוע לבדו הוי מום ודכה לבדו הוי מום, ותמיהני לפי"ז למה מפרשת המשנה כאן רק איזהו פצוע ואיזהו כרות שפכה ולא פירשה גם איזהו דכה, וצ"ל דבמה שפירש בפצוע דכה שהוא כל שנפצעו ביצים ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו כמובא לפנינו לעיל, זה כולל גם פירוש דכה, והיינו במ"ש ואפילו נמוקו, דמפרש בזה שרק אז פסול אם נמוקו שנעשו כמו נמוקים, והוי הפירוש איזהו פצוע דכה כמו איזהו פצוע ואיזהו דכה, ונקטם ביחד בשם אחד, יען שכן נזכרים בתורה.


'''והשבתו לו. ''' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ודבר שאינו עושה ואוכל יסכר {{תוספת|טז|ר"ל דבר שמשתכר כערך הוצאות אכילתו יעשה ויאכל וישמרנו אף לאחר שכלו ימי הכרזה, משום דניחא לי' לבעל אבידה בבהמתו, ודבר שאינו משתכר כזה ימכר אף קודם שכלו ימי הכרזה הקצובים כמבואר בסמוך.}}, שנאמר והשבתו לו – ראה האיך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין, אוזא לאוזין ותרנגול לתרנגולים {{תוספת|יז|ר"ל מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל, ועי' בחו"מ סי' רס"ז בשיעור זמני השמירות לכל מין.}}. (שם שם)
ובזה אפשר ליישב מה שתמהו המפרשי' בדברי הרמב"ם בפ' ט"ז ה"ז מאיסורי ביאה שכתב לענין באור מה הוא פצוע דכה, וז"ל, נכרתו הביצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה אחת מהן או שחסרה או שנקבה הרי זה פסול. עכ"ל. ותמהו עליו כי בגמרא נתוסף עוד פרט אחד בענין זה או שנמוקה ולמה השמיטו הוא, וזה באמת דבר פלא, אבל לפי מש"כ דהיינו דכה דהיינו נמיקה, ומה שאמרו בגמרא כאן או שנמוקה הוא פירוש דכה, וא"כ מכיון שהרמב"ם באותו הפרק [הלכה ג'] כתב אם נדוכה הביצה פסול, לפי"ז א"צ לחשב כאן או שנמוקה, כיון שכבר זכר ענין זה בשם נדוכה, ודו"ק.}}. (יבמות ע"ה ב').


'''והשבתו לו. ''' לרבות אבידת גופו {{תוספת|יח|כגון הנטבע בנהר מצוה להצילו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חורשים רעה על איש מצוה להודיעו כדי שיזהר. וכתבו התוס' אעפ"י דדרשינן ומרבינן מן והשבתו. לו ראה האיך תשיבנו לו [בדרשה הקודמת], אך התם דרשינן מן והשבתו, והכא דרשינן לו יתירא, עכ"ל. ונראה הבאור מ"ש דדרשינו מן והשבתו, משום דדי הי' לכתוב והשבות לו בלא ו' הכנוי, כיון דקאי על האבידה, וכמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ולא ונתנו, וכן והרים את אזכרתה והקטיר (פ' ויקרא) ולא והקטירה, ולכן דרש שהכנוי בא לדרשה. –
'''וכרות שפכה. ''' יבמה שנפלה ליבום לפני כרות שפכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא כרות שפכה בקהל ה' {{תוספת|יב|עיין מש"כ לעיל אות ד' וצרף לכאן.}}. (שם כ' ב').


והנה עוד דרשה בענין זה באה לפנינו בפ' קדושים בפסוק לא תעמוד על דם רעך, ושם נתבאר ענין זה, יעו"ש וצרף לכאן.
'''וכרות שפכה. ''' איזה הוא כרות שפכה, כל שנכרת הגיד, ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר {{תוספת|יג|ר"ל כל שנכרת הגיד למעלה מעטרה לצד הגוף, ואם נכרת מעטרה ואילך לצד החוץ כשר, דשם בשר הוא ולא גיד. ועטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה.}}. (שם ע' א').


ודע דבנדרים ל"ח ב' איתא, המודר הנאה מחבירו מותר לו לרפאותו, וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה בטעם הדבר משום דהרפוי מצוה היא, כלומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שאמר הכתוב והשבתו לו לרבות אבידת גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ"ל. ומה שלא הביא לענין זה הדרשה בב"ק פ"ה א' ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, י"ל משום דמהתם אין מבואר שמצוה וחובה היא רק רשות בעלמא, משא"כ מדרשה זו.
'''וכרות שפכה. ''' אמר רבא, כרות בכולן, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי הביצים {{תוספת|יד|נתבאר לעיל אות י"א יעו"ש וצרף לכאן.}}. (שם ע"ה ב').


ובזה ניחא מה שתמה הגר"ץ חיות בב"ק שם למה השמיט הרמב"ם הא דרשות לרופא לרפאות, יען משום דכיון דס"ל דהוי מצוה וחובה מדרשה והשבתו לו, וכך פסק בחבורו בפ"ו ה"ח מנדרים פשיטא דנתנה התורה רשות לרפאות, דלא יתכן שתעשה התורה למצוה וחובה על דבר שאינו רשות. אך לפי"ז צ"ע הדרשה ורפא ירפא, כי אחרי דמצוה וחובה פשיטא דרשות הוא כמש"כ, ואולי משום דאינה מפורשת מצוה זו במקומה רק כלולה במצות השבת אבידה, לכן דריש ענין זה בפרשה דאיירי ברפואה. –
'''וכרות שפכה. ''' אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דכרות שפכה באותו מקום, אימא משפתו ואימא מחוטמו, אמר ליה, מי כתיב בשפוך, כרות שפכה כתיב, מי שע"י כריתה שופך ושלא ע"י כריתה מקלח, לאפוקי האי דאידי ואידי שופך הוא {{תוספת|טו|עיין מש"כ לעיל אות ח' וצרף לכאן בכונת הקושיא ואימא משפתו וכו' ועיין בפרש"י בפסוק זה.}}. (שם שם).


ועיין בנמוקי רמב"ן פ' בחקתי (כ"ו י"א) מש"כ בענין רפואה ע"י רופאים בכלל, וכפי הנראה לא ראה דברי הרמב"ם שהבאנו, דמצוה וחובה לרופא לרפאות, וכלולה היא במ"ע והשבתו לו דלולא ראם לא יתכן שלא הביאם ולא העיר עליהם, ובכלל אין דבריו נוחים לי מכמה טעמים ולא מצאתי לו חבר בכל דבריו ההם, ואם אמרתי להרחיב הדבור בזה יארכו הדברים מאד, ואין המקום כאן להאריך בזה.}}. (סנהדרין ע"ג א')
'''בקהל ה'. ''' בקהל ה' לא יבא, אבל מותרין בגיורת ומשוחררת {{תוספת|טז|דקהל גרים לא אקרי קהל, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך.}}. (שם ע"ו א').


== ג ==
== ג ==


'''לחמרו וגו' לשמלתו. ''' אמר רבא, ל"ל דכתב רחמנא חמור ושמלה, צריכי, דאי כתב שמלה, הוי אמינא דוקא בעדים דגופה וסימנים דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף אימא לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף מהדרינן {{תוספת|יט|ר"ל אעפ"י שאין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו דהוי הסימן בדבר הטפל לו. ונראה הרבותא והחדוש בזה דאין חוששין לשאלה, כלומר אין חוששין שמא בעל החמור השאיל אוכפו של זה לחבירו, וע' יבמות ק"כ ב', ודו"ק.}}. (ב"מ כ"ז א')
'''לא יבא ממזר. ''' ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא {{תוספת|יז|ממזר ספק היינו שתוקי ומותר לו לבא בישראל, ועיין בסמוך אות כ', ובאות כ"ב עוד נשוב לבאר דרשה זו.}}. (קדושין ע"ג א').
 
'''לשמלתו. ''' אף השמלה בכלל כל אבידת אחיך, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז {{תוספת|כ|פירש"י סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר, עכ"ל. ופי' זה קצת דחוק. ולא ידעתי למה לא פירש כפשוטו דסתם שמלה יש לה סימן ממילא יש לה תובעין ולכן אין מתייאשין הבעלים.
 
גם יש לפרש באור דרשה זו עפ"י המבואר בכ"מ דסתם שמלה הוא בגד נאה ומכובד, כמו בשבת קי"ג ב' דרשו הפסוק ברות ושמת שמלותיך עליך – אלו בגדי יו"ט, ולעיל בריש הפרשה (כ"א י"ג) והסירה את שמלת שביה, דרשו בספרי מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים וכו', יעו"ש ברש"י, ולפי"ז י"ל הבאור כאן, דמפני שהשמלה הוא בגד נאה ומכובד לפיכך הבעלים מרגישים בה ביותר, ולכן יש לו סימנים בתוכה וממילא יש לה תובעים.
 
ועיין בתוס' ב"ק ס"ו א' ד"ה מוצא דמכאן ילפינן דיאוש קונה באבידה, אבל לדעתי א"צ לזה דבסמוך נביא דרשה מיוחדת לענין זה, וע' בסמוך אות כ"ו. ודרשה זו דשמלה אצטריך רק לענין זה להורות דדבר שיש בו סימן חזקתו שיש לו תובע וחייב להכריז, וכ"מ ברמב"ם פי"ד ה"א מאבידה, יעו"ש.}}. (ב"מ כ"ז א')
 
'''לכל אבדת. ''' לרבות אבידת קרקע {{תוספת|כא|וכגון שראה מים שוטפין צריך לגדור בפניהם. ונראה הרבותא בזה אעפ"י שקרקע בעיקרה אינה נפסדת אלא מתקלקלת בכ"ז חייב לגדור גם משום זה שלא תתקלקל.}}. (שם ל"א א')
 
'''לכל אבדת אחיך. ''' א"ר חמא בר גוריא אמר רב, מניין לאבידת העובד כוכבים שהיא מותרת, שנאמר לכל אבידת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לעובד כוכבים {{תוספת|כב|כל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דבר, וכולם כתבו כן רק עפ"י הסברא ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא ב"ק ל"ח א' לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א"ר אבהו, מאי דכתיב (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שאין האומות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע"כ. וכמה עמוקים ונאמנים הדברים הקצרים האלה, כי הנה ענין שבע מצות ידוע, שהם אבר מן החי, דינין גזל ושפיכות דמים גילוי עריות, ברכת השם, ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימים מצות אלו ורק עושים ההיפך, אוכלים אבר מה"ח ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות והם רוב האומות שבזה"ז ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל, וזה לדעתי ענין אמתי ומסתבר, וע"ע מש"כ לקמן ר"פ ברכה.}}. (ב"ק קי"ג ב')


'''לכל אבדת אחיך. ''' לרבות את המומר {{תוספת|כג|שמחזירין לו אבידתו, ומוקי בגמרא דאיירי באוכל נבלות לתאבון, ולכאורה אינו מבואר, דהא הרבוי לכל קאי אמין האבידה ולא על בעל האבידה, וכמו בדרשה הקודמת לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, וא"כ איך זה מרבה כאן לרבות המומר, והוא רבוי בבעל האבידה.
'''ממזר. ''' אחר זכרים ואחר נקבות אסורים, מאי טעמא, ממזר כתיב – מום זר {{תוספת|יח|ר"ל כל צד מום זרות שיש בו, בין שהוא בהזכר בין שהוא בהנקבה, ונראה דדריש כן עפ"י המבואר אצלנו כ"פ דכל מלה ששרשה יותר משלש אותיות דרשוה חז"ל, משום דמשרשי לה"ק שאין מלה יתר על שלש אותיות, וכמו שהבאנו הרבה דוגמאות בזה לעיל בפסוק לא תלבש שעטנז (כ"ב י"א) אות ק"י, וגם כאן השם ממזר שרשו מד' אותיות ולכן דרשוהו, ועיין בנמוקי רמב"ן שהביא דרשה זו מירושלמי ותימא שלא הביא מבבלי.


וצ"ל דמדייק ודריש הלשון אחיך, וע"ד מ"ש ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא והרי הוא בכלל אחיך. ובזה יתיישב מה שהעיר הרא"ש בב"מ פ"ב סי' י"ב וז"ל, וכל רבויא הוא, כל אבידות, ואעפ"י דדרשינן במס' ע"ז לכל אבידת אחיך לרבות המומר – תרווייהו שמעינן מינה, דרבויא דכל קאי אאבידה וקאי אאחיך, ופשטי' דקרא קאי אאבידה טפי מאחיך, עכ"ל. ואין פי' זה מרווח, כי קשה מאד לומר דלכל קאי אאחיך, דאין הלשון דבוק כלל כמבואר, אבל לפי מש"כ א"צ לזה כלל, אלא הרבוי למומר הוא מלשון אחיך, דגם מומר שהוא אוכל נבילות לתיאבון הוי בכל אחיך וכמש"כ, ודו"ק.}}. (ע"ז כ"ו ב')
אך איני יודע למה צריך לדרשה זו עפ"י נוטריקו"ן תיפק לי' דבממזר כתיב בפסוק זה לא יבא לו לפסול, וכלומר הלך אחרי פסולו באיזו צד שנמצא אם בזכר או בנקבה כפי שיתבאר בסמוך אות כ"ד, וא"כ ממילא מבואר דפסול ממזרות שייך גם בנקבות ואולי רצה לבאר שם ממזר שהוא שם אינו רגיל עפ"י שרשו כמש"כ.}}. (יבמות ע"ו א').


'''אשר תאבד. ''' פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה שאינו חייב להכריז {{תוספת|כד|היינו אם בשעת אבידה לא היתה שוה פרוטה אף שבשעת מציאה היתה שוה פרוטה או להיפך אינו חייב להכריז. וטעם הדבר נראה משום דכיון דעיקר הדבר הוא משום דאזלינו בתר יאוש בעלים, ולכן אם באחד מאלו הזמנים לא היתה שוה פרוטה בודאי נתיאשו הבעלים. והרמב"ם בפי"ג ה"א מאבידה כתב דאפילו היתה שוה פרוטה בשעת המציאה ואח"כ הוזלה חייב להכריז, וי"ל בטעם סברתו דאזלינן בתר הזמן דאתא לידו, אם אז בא לידו בהיתר דהיינו לאחר יאוש אז קנה, משא"כ אם בשעת מציאה לא נתיאשו שוב אין היתר במה שנתייאש אח"כ כיון דבשעה שבאה לידו באיסורא באה, ותמיהני שביאר פרט שלא נאמר בגמרא והשמיט הפרטים המפורשים בגמרא כמש"כ, וצ"ע.}}. (ב"מ כ"ז א')
'''בקהל ה'. ''' בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא {{תוספת|יט|קהל ספק היינו שישא ממזר ודאי את שתוקי דהשתוקי הוי קהל ספק, ובסמוך אות כ"ב עוד נשוב לבאר דרשה זו. ונראה דלכן דריש מן קהל ה' למעוטי ספיקות עפ"י מ"ד בכ"מ שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות (עיין יבמות ס"ג א'), וא"כ קהל שהוא ספק מיוחס אינו נקרא קהל ה'.}}. (קדושין ע"ג א').


'''אשר תאבד. ''' פרט למאבד מדעתו שאינו זקוק להחזיר {{תוספת|כה|וכגון הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו וכיוצא בזה. וכתב עוד הרמב"ם אעפי"כ אסור לרואה דבר זה לטלו לעצמו, ועיין בטור חו"מ סי' רס"א שכתב על דברים אלו דאבידה מדעת הוי כהפקר, והב"י כתב דלאו מילתא הוא כי האם שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו נאמר שהפקירם, עכ"ל. ותמה אני מאד שלא הזכיר סוגית הגמרא בב"מ כ"א א' על המשנה מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו, ומפרש בגמרא הטעם משום דאבידה מדעת היא, ופירש"י אבידה מדעת הוי הפקר, וזה מפורש כהטור וצע"ג. ובנוגע לעיקר סברא זו וליישב דברי הרמב"ם צ"ל דרק אז אמרינן דאבידה מדעת הוי הפקר היכי דיש איזה טעם בדבר לומר כן כגון פירות מפוזרין כמש"כ, אבל בלא טעם לא אמרינן כן מסתמא דכללא קיי"ל חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי.}} [רמב"ם פי"א הי"א מאבידה].
'''בקהל ה'. ''' ת"ר, גר נושא ממזרת, דברי רבי יוסי, מאי טעמא חמשה קהלי כתיבי {{תוספת|כ|לא יבא ממזר בקהל ה', לא יבא לו בקהל ה', לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה', דור שלישי יבא להם בקהל ה' [פסוק ט' במצרי ואדומי], אבל קהל ה' דכתיב בפצוע דכה [פ' הקודם] לא חשיב, משום דאיירי בפסולי הגוף ולא בפסולי יוחסין [כך מבואר בירושלמי קדושין פ"ד ה"א, ורש"י ותוס' כתבו כן מסברא דנפשייהו].}}, חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא אקרי קהל {{תוספת|כא|ר"ל, מדהוי מצי לכתבינהו לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל, לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם [בלא שם ה'] וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם, ולכן דריש חד לקהל כהנים וחד לקהל לוים וחד לקהל ישראלים, דאי הוי כתיב חד הו"א רק בקהל כהנים לא יבאו משום דכהנים מיוחסים ביותר אבל בקהל לוים יבאו, ואי הוי כתיבי תרי הוי מוקמינן לקהלי כהנים ולוים להכי כתיב קהל שלישי לרבות קהל ישראל, וחד אתא למשרי ממזרת בשתוקי, דאעפ"י שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת, דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, כלומר בישראל ודאים אבל בקהל ספק כגון שתוקי יבא, וחד אתא למשרי שתוקי בישראל, דדרשינן הכי, ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק כגון שתוקי יבא. ואעפ"י דבדרשות דלעיל דרשינן שני אלה הענינים ממלות ממזר וקהל כמבואר שם ממזר ודאי וכו' קהל ודאי וכו' אך אי לא אייתר קראי לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וכן בקהל ודאי וכו', אלא הוי אמרינן כבכל שארי ספיקי איסור שעל הודאי אזהרת מלקות ועל הספק איסור כמש"כ רש"י, ומבואר מזה דסתם ספק דאורייתא לחומרא, וזה דלא כשיטת הרמב"ם בכ"מ דספק דאורייתא לקולא, והאחרונים פלפלו הרבה בזה. –


'''ממנו. ''' א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, שנאמר אשר תאבד ממנו, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם {{תוספת|כו|עיקר טעם הדבר משום דבאופן כזה בודאי מתיאשים הבעלים. ובירושלמי ב"מ פ"ב ה"א איתא בענין זה כלשון זה [היא דרשה שבסמוך] אר"י משום רשב"י את שאבודה לו וכו' יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם, וגם הגירסא שבבבלי מכוונת ללמוד מכאן ענין היתר הקנין הבא מחמת יאוש, אלא שבא בלשון קרוב לזה בציור עפ"י משל ודמיון, והתוס' בדף כ"ז א' ד"ה מה שמלה כפי הנראה לא הבינו כן ורק דשני ענינים הם, ועיין בפני משה שם, והנראה לנו כתבנו והבוחר יבחר.}}. (ב"מ כ"ב ב')
והנה בירושלמי כאן פ"ד ה"א וכן ביבמות פ"ח ה"ב ובספרי כאן חשיב במקום חמשה קהלי רק שלשה, ומפרש דלא חשיב רק אלה דכתיב בהו לא יבא, וצ"ל לפי"ז דחשיב כהנים לוים וישראלים בחד קהל. –


'''ממנו. ''' א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אשר תאבד ממנו, את שאבודה לו ומצויה לך אתה חייב להכריז ואת שאינה אבודה לו ומצויה לך אי אתה חייב להכריז, יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם {{תוספת|כז|מה ששייך לדרשה זו בארנו בדרשה הקודמת יעו"ש.}}. (ירושלמי ב"מ פ"א ה"א)
ודע דאעפ"י דקיי"ל גר נושא ממזרת, היינו רק דמצד ממזרת אין איסור, אבל בכ"ז הולד הנולד מהם הוי ממזר, כך מתבאר מסוגיא דקדושין ס"ז א', וטעם הדבר לא נתבאר, ונראה דהוא עפ"י הדרשה בירושלמי שיובא בסמוך דכתיב בממזר לא יבא לו בקהל ה', והאי לו מיותר הוא, ובא להורות דהולד הולך אחר הפגום, יעו"ש, ואעפ"י דהדרשה שם איירי במקום שהנשואין אסורין כגון ממזרת לישראל בכ"ז הסברא מצטרפת גם לכאן, דכיון דכאן ההיתר הוי רק משום דקהל גרים לא אקרי קהל די לדון בזה רק היתר נשואין, אבל הא דהולד הולך אחר הפגום קיים גם בזה.


'''ומצאתה. ''' אמר רבנאי, ומצאתה – דאתא לידיה משמע {{תוספת|כח|ר"ל כך מורה הלשון ומצאת דאתא לידיה ולפי"ז אינו עובר על השב תשיבם רק כשהגביה ובאה לידו ולא משראה אותה, אבל על לאו דלא תוכל להתעלם עובר מיד כשראה ומתעלם, ופלא שלא בארו כזה מפרשי הגמרא, וכן אני תמה על הדרשה הבאה לפנינו לא תוכל להתעלם ליתן עליו בל"ת, כי אחרי שחילוק גדול בין העשה והל"ת לענין אם ראה את האבידה והתעלם ממנה דבלאו איתא ובעשה ליתא, א"כ מנ"ל דלא תוכל להתעלם לל"ת הוא בא ודילמא רק ליתן עליו חיוב בראיה, וזה נ"מ וחילוק גדול לדינא, וצריך עיון רב.
וזמן התרת גר בממזרת מבואר בסוגיא דקדושין ע"ה א' דלת"ק מותר עד עשרה דורות, וי"א עד שישתקע שם עובד כוכבים ממנו ולאחר כן אסור משום שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבאו לומר ישראל נושא ממזרת, ופסק הרמב"ם כי"א, והרא"ש פסק כת"ק, ומהמאמר הנזכר בש"ס גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמי' (סנהדרין צ"ד א') משמע כת"ק וכפסק הרא"ש.}}. (שם שם).


ועל פי זה יש לי מקום עיון ברש"י ב"מ ל"ב א' מניין שאם אמר לו אביו אל תחזיר שלא ישמע לו, שנאמר איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא"ה צייתא לי' ואמאי הא האי עשה [כבוד אב] והאי עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, ופירש"י אבידה עשה ול"ת היא השב תשיבם ולא תוכל להתעלם, עכ"ל. ולפי המבואר קשה דהא משכחת לה באבידה שאין בה רק ל"ת לבד, כגון שראה ועדיין לא נטלה, וכן כהא דמבואר לעיל בפ' א' בדרשה השב תשיבם, ראה סלע שנפלה והמתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, וא"כ הרי אפשר דלכהאי גונא אצטריך הפסוק את שבתותי הא לא"ה הו"א דמציית לי' קמ"ל, ואפשר ליישב קצת וכעת צל"ע בזה.}} [כ"ק קי"ג ב'].
'''גם דור עשירי. ''' נאמר כאן דור עשירי ונאמר להלן בעמוני ומואבי דור עשירי (פ' ד') מה דור עשירי דלהלן עד עולם אף דור עשירי שבכאן עד עולם {{תוספת|כב|שם מפורש כן, ועיין בפסוק הסמוך בדרשה השייך לכאן. והא דלא פירש כאן הפסוק מפורש עד עולם י"ל דמרמז בזה למ"ש בקדושין ע"ב ב' עתידים ממזרים ליטהר לעתיד לבא וזה מרומז במה שחסר בפסוק זה מפורש עד עולם. ועיין ברש"י בכורות י"ז ריש ע"א דלשון עד עשרה דרי רגיל הגמרא לומר בכ"מ אף היכי דמשמע לעולם, וכנראה סמך על הדרשה שלפנינו דדור עשירי באורו עד עולם, וע"ע מש"כ ר"פ יתרו בפסוק ויחד יתרו.}} [ספרי]


'''לא תוכל להתעלם. ''' הרי זה ליתן עליו בלא תעשה {{תוספת|כט|עיין מש"כ באות הקודם.}} [ספרי].
'''לא יבא לו. ''' ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר הולד הולך אחר הפגום, הניחא בת ישראל לנתין ולממזר אלא ממזרת ונתינה לישראל מאי טעמא, אמר קרא לא יבא לו – לפסול {{תוספת|כג|נתינים הם הגבעונים הנזכרים ביהושע ט', ודוד גזר עליהם מלבא בקהל, ונקראו נתינים ע"ש הכתוב ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים וגו'. ודרשה זו מוסבת על המשנה דקדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה [ר"ל שהקדושין תופסין ובכ"ז אסור לקיימה כגון חייבי לאוין] הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וכדמפרש כאן ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר, ופריך הניחא בת ישראל לנתין ולממזר הולד פגום כדכתיב לא יבא ממזר גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה', אלא ישראל שנשא נתינה וממזרת מנ"ל דהולד פגום והא כתיב (פ' במדבר) למשפחותם לבית אבותם ואין הולד הולך אלא אחר הזכר [עיי"ש לפנינו], ומשני דכתיב לו דמיותר הוא ללמד שהולכין אחר פסולות ואפילו מצד האם, ושאר פסולי קהל ילפינן מממזר, ובמצרי ואדומי ילפינן כן מפורש בסמוך פ' ט' בדרשה יבא להם.}}. (ירושלמי קדושין פ"ג הי"ב).


== ד ==
== ד ==


'''לא תראה. ''' ולמעלה הוא אומר (פ' משפטים) עזוב תעזוב, הרי זה ל"ת ועשה {{תוספת|ל|לא ידעתי למה לא דייק עשה מפסוק זה גופיה דכתיב ביה הקם תקים עמו, וי"ל.}}. (שם)
'''לא יבא עמוני. ''' יהודה גר עמוני שאל לפני חכמים מהו אני לבא בקהל, אמר לו ר' יהושע מותר אתה, אמר לו ר' גמליאל, והכתיב לא יבא עמוני בקהל ה', אמר לו ר' יהושע, וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים, כבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש {{תוספת|כד|כי אחרי שערבם זב"ז והגלה אותם ממקומם לכן העמונים ומואבים היושבים במקומותיהם וכן המצרים שבמצרים והאדומים שבשדה אדום אנשים אחרים הם, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורות בכל אומות העולם המותרין להתגייר הותרו הכל להתגייר, שכל הפורש מהם חזקתו שפירש מן הרוב. אמנם לדעת איזו פוסקים שייך היתר זה רק בעמון ומואב ואדום אבל מצריים באיסורייהו קיימי משום דהכתוב נתן קצבה למצרים שנאמר (יחזקאל כ"ט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים וגו' ועיין בתוס' יבמות ע"ו ב', ובר"ש פ"ד דמס' ידים פלפול גדול בזה.}}. (ברכות כ"ח א').
 
'''חמור אחיך. ''' אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מניין, ת"ל (פ' משפטים) חמור שונאך, א"כ מה ת"ל אחיך, מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר {{תוספת|לא|ע' מש"כ בבאור דרשה כזו לעיל בפסוק א' אות ג', ועיין מש"כ דבר נאות בזה בפ' משפטים בפסוק כי תראה חמור שונאך.}} [ספרי].
 
'''או שורו. ''' אחד שור ואחד כל בהמה לפריקה דילפינן שור שור משבת, א"כ למה נאמר שור או חמור שדבר הכתוב בהוה {{תוספת|לב|בשבת כתיב למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. והלשון בהוה ר"ל ברגיל שעל אלה הבע"ח רגילין להטעין משאות, ואע"פ דפסוק זה קאי אטעינה י"ל כיון דענין אחד הוא לפריקה ולטעינה, ובכ"ז צ"ע דלא חשיב מפורש במשנה כאן לטעינה.}}. (ב"ק נ"ד ב')
 
'''נפלים. ''' נופלים ולא עומדים {{תוספת|לג|משום דע"י נפילה נפרקה המשא מעליו ולא אם הם עומדים.}} [ספרי].
 
'''נפלים בדרך. ''' דרמו אינהו וטעונייהו באורחא {{תוספת|לד|ר"ל שאף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון, ואע"פ דלא נזכר כאן שטעונים משא נראה דדריש בהוה, שדרך הבהמה לפול בדרך מכובד המשא שעליה, ומכיון שנופלת בלא סדרים הרי היא משלכת והופכת גם המשא שעליה.}}. (ב"מ ל"ב א')
 
'''בדרך. ''' בדרך ולא ברפת, מכאן אמרו מצאה ברפת אין חייב בה, ברה"ר חייב בה {{תוספת|לה|ענין זה הוא במשנה בב"מ ל"ב א' לענין אבידה, ולא ידעתי מאי שייכות ענין זה דהשבת אבידה לפסוק זה דאיירי בפריקה וטעינה, ואולי הכונה ע"פ המבואר בגמרא בסוגיא ל"ג א' דהשוו באיזו פרטים דיני אבידה עם דיני פריקה וטעינה, וצ"ע.}} [ספרי].
 
'''והתעלמת. ''' עיין לעיל בפסוק א'.
 
'''הקם תקים. ''' אין לי אלא בעליו עמו, בעליו אין עמו מניין, ת"ל הקם תקים מ"מ {{תוספת|לו|עיין מש"כ לעיל בפ' א' בדרשה השב תשיבם בטעם דרשה כזו וצרף לכאן.}}.. (ב"מ ל"א א')


'''הקם תקים. ''' העמידה ונפלה העמידה ונפלה אפילו חמשה פעמים חייב שנא' הקם תקים {{תוספת|לז|כמש"כ באות הקודם.}} [ספרי].
'''עמוני ומואבי. ''' עמון ומואב נקבותיהם מותרות, דכתיב עמוני ומואבי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אי הכי אדומי ולא אדומית מצרי ולא מצרית, ה"נ שאני הכא, דכתיב ואשר שכר עליך ואשר יעץ, מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה {{תוספת|כה|לפנינו לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר, וסמיך על הכתוב במיכה ו' זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, והכונה להביא ראיה דהשכירות היתה בעצה. ותכלית הראיה הזאת נבאר בפסוק הסמוך בדרשה על דבר, ועיין מש"כ דבר נאות בענין דרשה זו בר"פ וירא בפסוק ויאמרו אליו איה שרה אשתך, יעו"ש.}}. (ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג).


'''הקם תקים. ''' מכיון שנאמר (פ' משפטים) עזב תעזוב מה ת"ל הקם תקים, אלא שיכול אין לי אלא פריקה וטעינה, בהמה עצמה מניין, ת"ל הקם תקים {{תוספת|לח|ר"ל כאן מפורש ענין הקמת הבהמה עצמה וכמש"כ נופלים בדרך הקם תקים, ולא נפרש שרק אם נפרק המשא, ולא איכפת לן הקמת הבהמה דנאמר שממילא תעמוד אלא צריך לעזור להקימה, וזה ילפינן מלשון הקם תקים, דענין הקמה יונח רק על בעלי חיים.}} [מכילתא פ' משפטים].
'''גם דור עשירי. ''' אם נאמר עד עולם למה נאמר דור עשירי, אלא מופנה להקיש ולדון גז"ש לדור עשירי דכתיב בממזר דהוי עד עולם {{תוספת|כו|עיין מש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה גם דור עשירי השייך לדרשה זו.}} [ספרי].
 
'''תקים עמו. ''' הלך הבעלים וישב לו ואמר לו, הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק, פטור, שנאמר עמו, יכול אפילו זקן וחולה ת"ל הקם תקים {{תוספת|לט|ומסברא מוקמינן הלשון עמו על היכי דאפשר להבעלים, והרבוי דהקם תקים להיכי דאי אפשר לו וכמבואר.}} [ספרי].


== ה ==
== ה ==


'''לא יהיה וגו'. ''' מה ת"ל, אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר כי תועבת ה' היא ואין כאן תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים {{תוספת|מ|דדבר זה מביא לידי זנות, וזה נקרא תועבה בפ' עריות (פ' אחרי) וע"ע בדרשה הסמוכה בענין לבישת בגדים חלופים מאיש לאשה ולהיפך. והרמב"ם לא הביא דרשה זו, וכנראה ס"ל דהלאו אתא לדרשת ראב"י בדרשה הבאה, אבל אין זה מוכרח די"ל דלא פליגי כלל ת"ק וראב"י אלא הכל בכלל האיסור, ורק כשמחלפין אסור אפילו בבגדים פשוטים שאין בהם נוי וקישוט, ועיין בסוגיא.}}. (נזיר נ"ט א')
'''על דבר. ''' מה ת"ל על דבר אלא אף על העצה, וכן הוא אומר (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב {{תוספת|כז|מדייק דהול"ל על אשר לא קדמו, והמלה דבר מיותר, והכונה בזה לרמז דכמו הא דשכר בלק את בלעם הי' עפ"י עצה, כך הא שלא הקדימו בלחם ובמים הי' ג"כ בעצה ובישוב הדעת ולא במקרה, ולכן ראויים להענש שיתרחקו ישראל מהם, ובזה יובן מה שקשה לכאורה הא את בלעם שכר רק מואב ולמה הרחיקו גם את עמון, אך לפי מש"כ דהוקשה ההקדמה להשכירות כמו שהשכירות היתה בעצה אף מניעת ההקדמה היתה בעצה ניחא מה ששניהם נענשו, יען דבחטא ההקדמה היה גם עמון, ודו"ק.}} [ספרי].
 
'''כלי גבר. ''' תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר, מניין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה {{תוספת|מא|נראה בטעם הדבר שזה נקרא כלי גבר ע"פ מ"ש בקדושין ב' ב' דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, וביבמות ס"ה ב' אמרו איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, ועניני מלחמה וכיבוש הם בכלי זיין, ואחרי שאין דרך אשה בכאלה הרי הוו כלים אלו מיוחדים אך ורק לגברים. ויתכן דמסמיך זה כאן מדלא כתב כלי איש רק לשון גבר דענינו מלשון גבורה [עיין בס' יאיר אור], ולכן דריש על כלי זיין. –
 
והנה מפשטות לשון הדרשה שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה משמע מפורש דרק למלחמה אסורה לצאת בכאלה, והוא הדין בענינים השוים למלחמה, כגון בריב ומצה עם איש וכדומה, ולפי"ז צל"ע במש"כ בס' תולדות אדם [לרי"פ ז"ל מ"מ מווילנא] ח"ב ס"פ ב' שהגרש"ז מוולאזין העיר שיש צד איסור באשה הלוקחת חרב לחתוך חוט או חבל, ויסודו ע"פ התרגי"ר בשופטים ה' [והובא ברש"י בסוגיא כאן] במעשה שלקחה יעל יתד להרוג את סיסרא כתב וז"ל, טובתא יעל איתת חבר דקיימא לא תיהוי תיקון זיין דגבר על איתתא וכו', ור"ל דמפרש למה לקחה יתד ולא חרב מפני לאו זה, ולפי מש"כ אין ראיה מיעל דאותה שעה שעת מלחמה הוי, וגם ענינה עם סיסרא ענין מלחמה הוי, אבל בכעין שצייר לחתוך חוט או חבל לא נראה לי כלל שיהיה צד איסור בזה.}}. (שם שם)


'''שמלת אשה. ''' המלקט שערות לבנות מתוך שחורות אסור משום ולא ילבש גבר שמלת אשה {{תוספת|מב|ובכלל זה איסור צביעת שער שגם זה תיקון המיוחד לנשים, ועיין בדרשות הבאות בזה.}}. (שבת צ"ד ב')
'''אשר לא קדמו. ''' תניא, ר' שמעון אומר, עמון ומואב נקבותיהם מותרות לבא בקהל, מ"ט, דכתיב על דבר אשר לא קדמו וגו', מי דרכו לקדם האיש ולא האשה {{תוספת|כח|ולא שייך לומר דהו"ל לקדם נשים לקראת נשים משום דקיי"ל דרכה של אשה לשבת בית כמש"כ כל כבודה בת מלך פנימה והארכנו בענין זה בפ' וירא בפסוק הנה באהל יעו"ש בארוכה.}}. (יבמות ע"ג א').


'''שמלת אשה. ''' רבי אליעזר בן יעקב אומר, ולא ילבש גבר שמלת אשה – שלא יתקן איש בתקוני אשה {{תוספת|מג|זה דריש מלשון שמלת שענינו בכ"מ בגד יפה ונאה וכמש"כ בר"פ זו בפ' והסירה את שמלת שביה, ולכן הוי בכלל שלא ילבוש בגדי צבעונין ותכשיטין המיוחדים לנשים, וכל מקום לפי מנהגו.}}. (נזיר נ"ט א')
'''אשר לא קדמו. ''' א"ר יוחנן, גדולה לגימה שמרחקת את הקרובים, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים {{תוספת|כט|קורא לעמון ומואב קרובים מפני שבאו מלוט בן אחי אברהם ורחקם המקום שלא יבאו בקהל כמבואר בזה, וכנגד זה מצינו שגדולה הוית לגימא שמקרבת את הרחוקים שבשכר שאמר יתרו לבנותיו קראנה לו [למשה] ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית עיין לפנינו בפ' שמות.}}. (סנהדרין ק"ג ב').
 
'''שמלת אשה. ''' המעביר שער בית השחי ובית הערוה, הרי זה עובר משום ולא ילבש גבר שמלת אשה {{תוספת|מד|וזה הוא רק במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, ופרטי כל דיני דרשות אלו שבענין זה עיין ביו"ד סי' קפ"ב.}}. (שם שם)


== ו ==
== ו ==


'''כי יקרא. ''' פרט למזומן {{תוספת|מה|כגון יונים שדרכן לגדל עם אנשים בבתים ואוזים ותרנגולים שקננו בבית. וע"ע בסמוך בדרשה בדרך.}}. (חולין קל"ט א')
'''ולא אבה וגו'. ''' ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, מלמד שהמקלל נתקלל, ולמה – מפני כי אהבך ה' אלהיך {{תוספת|ל|הלשון והענין קשים מאוד דמשמע שבלעם קלל ובאמת הלא ברכם כי לא הניחו ה' לקלל כמבואר בפ' בלק, ולכן מפרש את הקללה שנתקלל בלעם.
 
'''כי יקרא. ''' מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם וגו', יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא – במאורע לפניך {{תוספת|מו|נראה בכונת הקושיא מה ת"ל, למה לא נאמר כי תראה, ואע"פ דבדרשה הקודמת דרשינן כי יקרא פרט למזומן, אך את זה היינו למדין גם אם היה כתוב כי תראה, כיון דסיים בדרך, וגם מדלא כתיב כי יהיה לך.}}. (שם שם ב')
 
'''קן. ''' אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, שנאמר קן קן מכל מקום {{תוספת|מז|פירשו המפרשים אע"פ דסתם קן משמע שנים [עיין תוי"ט קנים פ"א מ"א] ה"נ האם והולד שנים הם, אבל א"צ לזה, אלא הפירוש דשם קן מצייר מדור לעופות בין שימצא שם ביצים בין שיהיה ריקן והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו, וממילא מבואר לפי"ז דשם אפרוחים או ביצים הבא בלשון רבים לאו דוקא הוא, אלא אפילו אפרוח אחד וביצה אחת, ומ"ש בלשון רבים אורחא דמילתא נקט.}}. (שם ק"מ ב')


'''צפור. ''' עוף טמא פטור מלשלח, דאמר קרא קן צפור, וטהור אשכחן דאקרי צפור, טמא לא אשכחן דנקרא צפור {{תוספת|מח|ואם היתה הכונה גם לטמאים הול"ל קן עוף, דשם עוף כולל שניהם, ועיין מש"כ ביתר באור בזה לעיל בפ' ואתחנן (ד' י"ז), ועיין המשך לדין זה בפ' הסמוך בדרשה תקח לך, ועוד שם לענין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא.}}. (שם קל"ט ב')
אך בכלל לא נתבאר למה כתבה התורה כל עיקר פסוק זה לכאן, אחרי כי אינו שייך כלל לענין דהא במה שאמר ואשר שכר עליך את בלעם ביאר כונת ותכלית הנרצה בטעם הרחקת עמון ומואב, ואפשר לומר עפ"י מש"כ לעיל בפ' שופטים (י"ט י"ט) דבדבר תקלה הבאה ע"י אדם אם אך הקב"ה מסכים לזה אין האדם נענש על זה, יעו"ש, ועל זה אמר כאן דבדין הוא שיענשו על ששכרו את בלעם לקללך, כי לא אבה ה' אלהיך לקללך ולא הסכים על ידם ולא רצה פעולתם.}} [ספרי].


'''לפניך. ''' לרבות אלה שהיו לפניך ומרדו {{תוספת|מט|ר"ל את שהיו כבר שלו ומרדו ג"כ חייב בשלוח. והנה מוכח מזה דעוף המורד בבעלים ובורח נחשב כהפקר, דאל"ה הרי נחשב זה כמזומן שפטור משלוח כמבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה, וצ"ע בתוס' בסוגיא כאן (ע"א) שהוכיחו דין זה ממשמעות הסוגיא שם, ולפי מש"כ הנה דבר זה מוכח מדין מפורש בגמרא.}}. (שם שם)
'''את הקללה. ''' הובא בפ' בלק בפסוק מה טבו אהליך יעקב (כ"ד ה').
 
'''לפניך בדרך. ''' לפניך ברשות היחיד. בדרך ברשות הרבים {{תוספת|נ|הלשון לפניך מורה על רשות היחיד, משום דכולל אפילו סמוך לאהליך, כגון בפרדס שלו דלא קניא ליה חצירו דלאו מזומן הוא, והלשון בדרך פשוט שמורה רשות הרבים, ור"ל להביא גם רשות הרבים ואפילו בעיר, וכ"מ ברש"י.}}. (חולין קל"ט ב')
 
'''בדרך. ''' מה דרך שאין קנו בידך אף כל שאין קנו בידך, מכאן אמרו, יוני שובך ויוני עליה שקננו בטפיחים ובבורות, ואוזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייבין בשילוח, אבל קננו בתוך הבית וכן יוני הרדסיאות פטורין משילוח {{תוספת|נא|יוני הרדסיאות הם מין יונים שהביא הורדוס המלך מן המדבר וגדל אותם בישוב ונקראים על שמו, ודרכם לגדל עם אנשים, ולכן פטור משילוח דנקראו מזומן וכמש"כ בדרשה ראשונה שבפסוק זה.}}. (שם שם)
 
'''בדרך. ''' לאתויי הא דאמר רב יהודה אמר רב, מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הנותן בים דרך {{תוספת|נב|הרי דים נמי נקרא דרך, ומשכחת לה קן בים כגון ששטף הים לאילן והיה קן בראשו.}}. (שם שם)
 
'''בכל עץ. ''' לרבות אילנות {{תוספת|נג|לא ידעתי מה טעם ברבוי זה, והא בודאי כן הוא, וסתם צפרים מקננים באילנות, ואולי הכונה דבכל עץ משמע אילן סרק שכן דרכם לגדל בדרך, שהרי כשמכוין הכתוב לעץ פרי אומר מפורש עץ פרי, כמו בפ' בראשית, ולכן קמ"ל לרבות אילנות הנושאות פרי. והרבותא בזה י"ל דאע"פ שמוצאים מזונותיהם לפניהם והו"א דלא יזיזם ממקומם, קמ"ל.}}. (שם שם)
 
'''או על הארץ. ''' לרבות בורות שיחין ומערות {{תוספת|נד|עיין ברש"י במשנה ב"ק נ' ב' באור שמות אלו.}}. (שם שם)
 
'''והאם. ''' פרט לזכרים ואפילו קורא זכר {{תוספת|נה|הוא עוף הנקרא רעבהו"ן, וטבעו שהזכר יושב על הביצים, והוא עוף טהור, ועיין בתוס' חולין ס"ג א' ד"ה נץ שכתבו בטעם הפטור מקורא זכר משום דרובץ על ביצים שאינם שלו, עכ"ל. ולדעתי קשה לטעם זה, למה חקרו בגמרא בדין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא ולהיפך וכן בדין יונה על ביצי תסיל ולהיפך, והלא כל אלה רובצים על ביצים שאינם שלהם, אבל באמת טעם הפטור בקורא זכר הוא משום דנתמעט מלשון והאם וכמבואר מפורש בדרשה שלפנינו מספרי.}} [ספרי].
 
'''רובצת. ''' ת"ר, רובצת ולא מעופפת, יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן, ת"ל רובצת, מאי תלמודא, מדלא כתיב יושבת {{תוספת|נו|דהלשון יושבת מורה על הישיבה בדבוק יותר מלשון רביצה.}}. (חולין ק"מ ב')
 
'''על האפרחים וגו'. ''' לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות, ומה ביצים צריכין לאמן אף אפרוחים הצריכין לאמן, יצאו מפריחין {{תוספת|נז|ביצים מוזרות הן נשחתות שאינן ראויין עוד להוליד אפרוח, ומפריחין הם גדולים שכבר יכולין לפרוח ואין צריכין עוד לאמן. וטעם ההיקש הזה בכלל הוא משום דדי היה לכתוב והאם רובצת עליהם כיון דמקודם כתיב אפרוחים או ביצים..}}. (שם שם)
 
'''לא תקח. ''' הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה, מאי טעמא, כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין לוקין עליה {{תוספת|נח|ואע"פ דכלל גדול הוא בכל התורה דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, אצטריך לאשמעינן כאן דלא נפרש דאין זה ניתק לעשה אלא שלח מעיקרא משמע, קמ"ל. דהלשון שלח תשלח הוא בא גם להורות דשלוח זה הוי תיקון ללאו דלא תקח.}}. (שם קמ"א א')


== ז ==
== ז ==


'''שלח. ''' [יכול אם נטל האם מעל הבנים ושלחה תהא אסורה, ת"ל שלח תשלח, מאי משמע] לא אמרה תורה שלח לתקלה {{תוספת|נט|ר"ל כיון דעבד איסורא שלקח האם ולא הבנים וחייבנוהו לשלוח האם הרי דעבד בה איסורא ויהיה זה בכלל לא תאכל כל תועבה ותהא אסורה איסור עולמית ת"ל שלח תשלח ולא אמרה תורה שלח לתקלה, כלומר דאם היתה אסורה באכילה לא היתה התורה אומרת לשלחה כיון שאפשר שיכשלו בה בני אדם, אלא ודאי אין סברא שהיא אסורה.}}. (שם קט"ו א')
'''שלמם וטבתם. ''' מכלל שנא' (פ' שופטים) וקראת אליה לשלום יכול אף אלו כן ת"ל לא תדרוש שלומם, ומכלל שנא' (פ' י"ז) בטוב לו לא תוננו יכול אף אלו כן, ת"ל וטובתם {{תוספת|לא|דבהכרח צ"ל דפסוק זה בא להורות איזה רמז ודרש, דא"א לומר שמצוה בפשיטות שלא לדרוש שלומם דפשיטא הוא דאחרי שמודיע גם מעשיהם הרעים לישראל מובן שלא ידרשו לשלומם, לכן אמר דאיירי בענין שבשאר אומות מצוה לקרוא לשלום כגון כשבאים עליהם במצור כדכתיב ס"פ שופטים כי תלחם אל עיר וקראת אליה לשלום, על זה אמר דלהם לא תקרא לשלום אף בענין כזה, וכן בעבד שלהם שברח לא"י, אשר בעבד משאר אומות במקרה כזה אסור להסגירו אל אדוניו אלא עמך ישב בטוב לו, כפי שיתבאר לקמן בפרשה, אבל בעבד שלהם אין מצווים על בטוב לו, וזהו באור דרשה זו. –
 
'''שלח. ''' מוקדשין פטורין משילוח, דאמר קרא שלח תשלח, במי שאתה מצוה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר {{תוספת|ס|ואע"פ דאין שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן [כבדרשה הראשונה שבפסוק הקודם] וכשהקדישה הרי היא מזומן, אך משכחת לה כגון שהקדיש עוף שברשותו ופרח העוף וחזר ומצאו רובץ על הקן והרי הוא מכירו. וברמב"ם פי"ג ה"כ משחיטה כתב הטעם בזה משום דכתיב ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך, ובתוס' כאן ובלח"מ שם הביאו פי' זה מרש"י ולפנינו ליתא ברש"י.}}. (שם קל"ח ב')
 
'''שלח. ''' עד כמה משלחה, עד כדי שתצא מתחת ידו, ובמה משלחה – בכנפיה {{תוספת|סא|אוחז בכנפיה ומשלחה, ולאפוקי שלא יאחזנה ברגל וישלחנה, ונ"מ בזה שאם נתלשו גפיה פטור משילוח.}}. (שם קמ"א ב')
 
'''שלח תשלח. ''' שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר שלח תשלח אפילו מאה פעמים במשמע {{תוספת|סב|המלה שלח היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה, כמו השב תשיב, הקם תקים, עזב תעזב וכדומה.}}. (שם שם א')


'''שלח תשלח. ''' אין לי שלא יקח אלא לדבר הרשות, מניין שלא יקח אפילו לדבר מצוה, ת"ל תשלח מכל מקום {{תוספת|סג|מפרש בגמרא לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע. ומה דנקט מצורע ולא סתם קרבנות הבאות מעופות, הוא לרבותא משום דבשארי קרבנות נקרב העוף וא"כ יבטל ע"י זה מצות שילוח, ולפי"ז בודאי יש סברא לאסור לבטל העשה בידים אף כי משום מצוה, משא"כ למצורע כנודע שלאחר שמקיימין בה מצותה שולחין אותה לנפשה כמבואר בפ' מצורע, וא"כ הו"א כיון דאפשר לקיים בה גם מצות שילוח מותר לקחתה לתכלית זו קמ"ל.}}. (שם שם)
וכתב הרמב"ם בפ"ו ה"ו ממלכים וז"ל, ואעפ"י שאין שואלין בשלומן אם השלימו מעצמן תחלה מקבלין אותם, עכ"ל. ופירוש השלימו שקבלו שבע מצות, ולא מצאתי מקור לדבריו, ונראה דלמד כן ממה דקיי"ל ס"פ שופטים בענין מלחמה במצור דאפי' שבעה אומות שנצטוינו להחרימן בכ"ז אם השלימו בעצמן מקבלין אותם כמבואר שם, וטעם הדבר משום דעיקר הקפידא הוא רק שלא לפתוח להם בשלום אבל אם פתחו הם והשלימו מותר להשלים להם.}} [ספרי].


'''שלח תשלח. ''' הנוטל אם על הבנים ובא אחר וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה, שנאמר שלח תשלח, עד שישלח מעצמו והרי לא קיים העשה שבה {{תוספת|סד|פסק כמ"ד במכות ט"ו א' קיימו ולא קיימו, כלומר אם קיים העשה שבו פטור ואם לא קיימו לוקה על לא תקח, וסמך זה הרמב"ם על לשון הפסוק כדרכו בכ"מ בחבורו לסמוך דין מקובל על לשון התורה שבאותו ענין, כנודע.}} [רמב"ם פי"ג ה"ג משחיטה].
'''כל ימיך לעולם. ''' לעולמי עולמים {{תוספת|לב|דהמלה לעולם מיותר, ובא לרמז שלא רק לדור המדבר נצטוו אלא לעולמי עולמים.}}. (שם).
 
'''את האם. ''' אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח, שנאמר שלח תשלח את האש {{תוספת|סה|ר"ל שלא יאמר דעיקר קפידת התורה הוא שלא ליטול האם על הבנים רק בפרודם, אבל איך שיהיה הפירוד לא איכפת לן אם בשלוח האם או בשלוח הבנים, ומה דתפסה התורה שילוח האם חדא מתרי נקטה ולכן אני נוטל את האם ומשלח את הבנים קמ"ל דאסור לעשות כן, אלא צריך לשלוח את האם דוקא, דמצות התורה מדויקה שלח תשלח את האם דוקא. וטעם הדבר י"ל דכיון דהבנים צריכין עדיין בטפול לכן חס לשלחם ולעזבם לנפשם.}}. (חולין קמ"א א')
 
'''תקח לך. ''' עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח, דאמר קרא תקח לך – ולא לכלביך {{תוספת|סו|ובספרי יליף ענין זה מלשון והאם רובצת על האפרוחים, עד שיהיו כולם מין אחד, ונראה הבאור דמדייק דדי היה לכתוב והאם רובצת עליהם. וע"ע בדרשה הבאה.}}. (שם ק"מ א')
 
'''תקח לך. ''' אם טרפה חייב בשילוח, אפרוחים טרפות פטור, מאי טעמא, אמר רב כהנא, תקח לך – ולא לכלביך {{תוספת|סז|ומפרש בגמרא דאין לומר דנקיש אם טריפה לאפרוחים מה אפרוחים טריפות פטור משילוח אף אם טריפה נמי פטור, ומשני א"כ צפור למעוטי עוף טמא ל"ל, ר"ל דלעיל בפ' הקודם דרשינן דעוף טמא פטור משילוח משום דכתיב צפור, ורק טהור אשכחן דנקרא צפור, וא"כ ל"ל דרשה זו תיפק ליה דמקשינן לאפרוחים מה אפרוחים טמאים לא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך, כבדרשה הקודמת, אף אם טמאה לא, אלא ודאי דלא מקשינן אם לאפרוחים. והנה דבר פלא הוא, שבספרי באמת יליף פטור שילוח בעוף טמא מהיקש לאפרוחים ולא מן צפור וממילא הוא הדין באם טריפה, וצ"ל דס"ל להספרי כמ"ד בתו"כ פ' מצורע דגם טמא נקרא צפור, יעו"ש. ולכן הוכרח ליליף מדרשה אחרת, ודו"ק.}}. (שם שם)
 
'''למען ייטב לך. ''' ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו למצות חמורות שבתורה {{תוספת|סח|קרי לההיזק מהצפור שמשלח היזק מועט בערך איסר. והנה מה שיש לדרוש ולפרש באגדה זו ובפסוק זה עיין לפנינו לעיל בפ' ואתחנן בפסוק כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. –
 
והנה ראינו להעיר כאן בסוף מצוה זו מה שחקר בשו"ת חות יאיר סי' ס"ז אם כלל מצוה זו דשילוח האם היא רק באופן שרוצה ליקח הבנים או שמחויב לכתחלה בשניהם, היינו ליקח הבנים ולשלח האם, וכל דבריו שכתב בזה אינם מוכרחים, ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת לומר שהתורה תצוה להטפל בזה אף נגד רצונו בתכלית הנרצה, כי הלא ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מטעם עיקר המצוה הזאת בכלל שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם, ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם וכמו שהותרה טביחת הבהמה, לכן התירה התורה ליקח את הבנים באופן כזה לשלוח מקודם את האם שלא תראה בלקיחת הבנים, וא"כ ברור הדבר כי רק היתר התירה התורה בזה, אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחן ביחד, ואין סברא כלל שעוד יתחייב לעשות פרוד בין הדבקים, וכמו שאין סברא לומר דהמצוה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הוי אזהרה דוקא על שניהם אבל אחד מהם מצוה וחובה לשחוט, כן הדבר הזה.
 
ולבד דברים אלו הברורים בטעם וסברא, הנה בנוגע לדינא מבואר מפורש בחדושי הר"ן לחולין ק"מ א' במ"ש שם בענין עוף שהרג את הנפש פטור משילוח משום דבעינן להביאו לב"ד לקיים ובערת הרע מקרבך, והקשה הר"ן למה לא תדחה עשה ול"ת דשילוח את העשה דובערת, ותירץ משום דעשה ובערת היא מצוה המוטלת עליו לבערו אבל עשה דשילוח לא הוי מצוה המוטלת עליו, כי אם אינו רוצה ליקח הבנים פטור מלשלח האם, עכ"ל. והרי זה מפורש כדברינו, ופליאה גדולה על החו"י ועוד אחרונים שחקרו בזה [כמובא בפ"ת ליו"ד סי' רצ"ב] ולא הביאו דברי הר"ן, וצע"ג. –
 
ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה לא תקח האם על הבנים הוא שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם – אל תשיבני ממשנה דברכות ל"ג ב', האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין איתו, ומפרש בגמרא משום שעושה מצות הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות, ומשמע מזה לכאורה דאין הטעם בזה משום רחמנות, דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה שמחויבים אנו לשמוע מצות ה' רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד, משום דאם משום זה לבד אפשר לנטות מדרך האמת בחקר דעת כל איש לפי דעתו ורוחו, וכמ"ש כה"ג בסנהדרין כ"א ב' מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם [ע"ל פ' שופטים י"ז י"ז בפ' ולא יסיר לבבו], ועיין במ"ר ובנמוקי רמב"ן כאן.}}. (חולין קמ"ב א')


== ח ==
== ח ==


'''כי תבנה. ''' אין לי אלא בונה, לקח, ירש, ונתן לו במתנה מניין, ת"ל ולא תשים דמים בביתך – מכל מקום {{תוספת|סט|ר"ל כיון דתלה הכתוב חיוב מעקה בחשש היזק הגוף ע"י נפילה א"כ אין נ"מ אם בנה מעצמו או קנה וירש או ניתן לו במתנה, כי כל מה שהוא קנין האדם צריך לשמרו מסכנה. ועיין בב"מ ק"א ב' דבשוכר בית חייב השוכר לעשות מעקה, ומשמע מרמב"ם שהולכים בזה אחר מנהג המדינה.}} [ספרי].
'''לא תתעב מצרי. ''' פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש, ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן שנאמר (פ' ויגש) ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי אמרה תורה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה {{תוספת|לג|כפי הנראה חסר כאן בתחלת הדרשה בכבוד אכסניא של תורה. והנה אעפ"י דקיי"ל תיכף לתלמידי חכמים ברכה (ברכות מ' א'), ופירש"י כשמארח ת"ח בתוך ביתו באה ברכה לביתו, וא"כ ההתקרבות הזאת ג"כ לצורך עצמו, צ"ל דאיירי דעושה כזאת לא לשם קבלת שכר רק מאהבת חכמים.}}. (ברכות ס"ג ב').
 
'''בית. ''' בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המעקה, מאי טעמא בית כתיב {{תוספת|ע|ובאין בו שיעור כזה לא נקרא בית, ועיין מש"כ לעיל בפ' ואתחנן לענין מזוזה הנוגע לדין זה.}}. (סוכה ג' ב')
 
'''בית. ''' [בית שהוא למטה מעשרה טפחים פטור מן המעקה, מאי טעמא בית כתיב] וכל פחות מעשרה לאו בית הוא {{תוספת|עא|לפי מה דקיי"ל לענין כמה דברים דאין חבטה בפחות מעשרה א"צ לטעם זה, כיון דלא שייך בזה חשש נפילה, אלא רצה לאוקים זה אפילו למ"ד יש חבטה בפחות מעשרה, ולפי"ז יש ליתן טעם על שהשמיטו הפוסקים דין דרשה זו אשר לכאורה הוא פלא, והוא מפני דקיי"ל אין חבטה בפחות מעשרה.}}. (ב"ק נ"א ב')
 
'''בית. ''' אין לי אלא בית, מניין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות, ת"ל כי תבנה, יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת, ת"ל בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בתי דירה {{תוספת|עב|ולהרמב"ם בפי"א ה"א מרוצח דרך אחרת בדין זה ועיי"ש ובחו"מ סי' תכ"ז ובבה"ג ובמש"כ אנו בענין זה בפ' ואתחנן בדין מזוזה ובפ' שופטים בענין חזרה ממערכי המלחמה בפ' מי האיש אשר בנה בית.}} [ספרי].
 
'''בית. ''' לרבות גג היכל {{תוספת|עג|צ"ע מ"ש מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתמעטו ממעקה, כפי שיבא בסמוך, ואף גם זאת לא נתבאר מ"ש במשנה ו' פ"ד דמדות שהמעקה שבהיכל היתה גבוהה ג' אמות, ומה נשתנית מעקה זו בשיעורה לשאר מעקות ששיעורן עשרה טפחים כפי שיתבאר בסמוך. ולכן נראה דהמעקה שבהיכל היתה לא לשמירה כי אם לנוי בעלמא, ודרשה זו אסמכתא היא, וניחא הכל, ובספרי יש עוד גירסות שונות בלשון זה, ואין להאריך.}}. (שם)
 
'''בית חדש. ''' מהו חדש, רבי אומר, משעת חדושו עשה לו מעקה {{תוספת|עד|המלה חדש מיותרת כאן, אחרי דאליבא דאמת חייב גם הקונה ויורש בית, אלא בא לאשמעינן דחיוב מעקה הוא מיד שנתחדש הבית, ונראה הכונה מיד כשנבנתה אעפ"י שלא דר בה עוד.}}. (שם)
 
'''ועשית. ''' זו מצות עשה, ולא תשים דמים בביתך – זו מצות לא תעשה {{תוספת|עה|ועיין ברמב"ם פי"א ה"ח מברכות דבשעת עשיית מעקה מברך אשר קדשנו וכו' לעשות מעקה, ונו"כ לא העירו מקור לדין זה, ואם סברת עצמו היא קשה טובא שסותר דברי עצמו באותו הפרק [הלכה ד'] שכתב וז"ל, ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה [לאחר הסעודה] מפני שלא חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה [מפני מלח סדומית] ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם, עכ"ל. וא"כ הלא כל ענין מעקה מפורש בתורה שהוא משום סכנה, ולמה יברך עליה, ודוחק לחלק דנט"י הרי סכנה לעצמו ומעקה סכנה לאחרים דמאי שנא, וגם לשונו לא משמע הכי, ואולי דעתו דשאני מעקה דענינה כתיב בתורה מפורש בלשון מ"ע.
 
ודע דעיקר מצות עשיית מעקה הוא רק בבתים שבא"י ששם הגגות ישרות ולא משופעות כמו אצלנו, ולכן רגילים שם לעשות כל תשמישם על הגגות כמו בפנים הבית ותשמישם שם בקביעות, ומפני זה יש חשש נפילה ולכן יש חיוב מעקה, משא"כ בגגים שלנו שרק במקרה רחוקה עולים עליהם לשעה קלה ובאותו פעם נזהרים שלא יפלו, לכן אין אצלנו דין חיוב מעקה בכלל, ותמיהני על בעלי השו"ע והאחרונים בחו"מ סי' תכ"ז שלא בארו זה, וגם זולתם לא ראיתי מי שיעיר בזה.}}. (שם)
 
'''מעקה. ''' כמה שיעור מעקה – גובה עשרה טפחים {{תוספת|עו|עיין ברמב"ם ובראב"ד פי"א ה"ג מרוצח ומש"כ לעיל אות ע"ג.}}. (ב"ב ס"א א')
 
'''לגגך. ''' למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות {{תוספת|עז|פירש"י בטעם הדבר מפני שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה, עכ"ל. ולא ידעתי מה הכריחו לפרש פירוש הראשון אשר לפיהו ישתנה דין ביהכנ"ס של יחיד, ונראה לומר דשני הטעמים סברא אחת להם, דכיון דעיקר חיוב מעקה הוא רק בגגים שמשתמשים בהם לאכילה ושינה ומלאכה בקביעות וכמש"כ לעיל באות ע"ה. לכן בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם של צבור אין דרך להשתמש בהם כמו בבית של יחיד היינו על הגג ולכן פטורים מן המעקה, ובהטעם שהם של צבור הוי עיקר הסברא שמפני זה אין משתמשין בהם כמו בבית של יחיד, ולכן אין נ"מ אם בית הכנסת שייך ליחיד או לצבור, כיון דבכל אופן אין משתמשין בו רק רבים, ובשמוש רבים אין הנהוג להשתמש בגגים, ודו"ק.}}. (חולין קל"ו א')
 
'''לגגך. ''' פרט לכבש המזבח {{תוספת|עח|טעם הדבר י"ל מפני שהמשתמשים בו כהנים הם, וכהנים זריזים הם שלא ישמטו וימעדו רגלם. אך צ"ע ל"ל בכלל דרשה זו תיפק לי' דהא אין חיוב מעקה רק בבית דירה כמבואר למעלה, ואולי י"ל כיון שרבים המשתמשים בו הו"א דדינו כבית דירה קמ"ל. וע"ע בספרי גירסות שונות בענין דרשה זו.}} [ספרי].
 
'''ולא תשים דמים בביתך. ''' תניא, רבי נתן אומר, מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך {{תוספת|עט|ובמשנה ב"ק ע"ט ב' בין יתר תקנות חכמים איתא שתקנו שלא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלאות, וכ"פ הרמב"ם בפ"ה ה"ט מנזקי ממון, וטעם הדבר מפני שאפשר לאנשים חלשים ונשים ותינוקות להבהל ממנו מקול נביחתו, וכפי שמביא בגמ' שם פ"ג א' שנשים מעוברות נבהלו והפילו, משא"כ אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל שוב לא יבהלו, וכ"כ הסמ"ע בסי' ת"ט ס"ק ה'. ותימא על הטוש"ע בחו"מ סי' ת"ט ס"ג שהעתיקו דין זה [מרמב"ם] בלשון אסור לגדל כלב רע, [שמוחזק ברעתו, שנושך ומזיק], ומניין להו זה, והלא במשנה וגמ' ורמב"ם הלשון כלב סתם, וראיה לזה, שהרי בגמ' שם פ"ג א' הביאו ראיה לאיסור זה ממעשה שהיה מאשה שהפילה מקול נביחת כלב שנטלו שיניו, וה"ז בודאי אינו כלב רע, אחרי שנטלה רעתו. וכן ראיה מגמ' שם פ' א', מגדלין כלבים כופרין, ופירש"י, כלבים ננסים או של ציידים שאין מזיקין, ואי ס"ד דרק כלב רע אסור לגדל, א"כ מאי רבותא דכלבים כופרין אחרי דגם כלבים סתם מותר לגדל. והנה גם התוי"ט ועוד מפרשים נגררו אחר הטוש"ע, והוא פלא.
 
ופשוט דדיניה דר' נתן שלפנינו לא יגדל אדם כלב רע הוא לענין איסור לאו ולא תשים דמים, ומתקנת חכמים שלא לגדל כל כלב, כמבואר.
 
ואמנם מדלא הביא הרמב"ם דינו של ר' נתן שלפנינו ביחוד, משמע דס"ל דהוא כלול בדין המשנה הנ"ל, ומבואר דס"ל דגם כלב רע די אם קשור בשלשלאות של ברזל, וזה דלא כרש"י דס"ל דצריך להרגו דוקא [ועי' תוס' ב"ק ט"ו ב' וסנהדרין ט"ז ב'], וגם בזה תימא על בעלי השו"ע דאחרי שהעתיקו האיסור רק בכלב רע הו"ל להביא גם דעת רש"י, וצ"ע רב. והנה גם דברי הרמ"א שם אינם מחוורים כלל, כפי שיתבאר להמעין.
 
ויש להביא סמך ראיה לדעת הרמב"ם ממשנה נדרים ס"ה ב' קונם לבית שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו, אמרו לו, מת הכלב או נהרג הנחש מותר, ודברי חכמים נאמרים בדיוק נמרץ, ודייקו להזכיר בכלב מיתה דהיינו מיתה עצמית ובנחש הריגה, והיינו מפורש כהרמב"ם, דלדעת רש"י הול"ל גם בכלב נהרג ודו"ק.
 
ודע דלא רק דברים אלו שחשיב כאן, כלב רע וסולם רעוע, אסור להחזיק, אלא כל דבר שיש בו סכנה ואפשר שיכשל בה אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו חייב לעשות לה חוליא גבוה י' טפחים וכדומה, והרמב"ם בפי"א ה"ד מרוצח הביא על זה הפ' דפ' ואתחנן (ד' ט') השמר לך ושמור נפשך, ואם עבר על זה בטל מ"ע ועבר בלא תשים דמים בביתך.
 
וי"ל נ"מ בין מצות מעקה למצות הסרת שארי מכשולים לפי מש"כ לעיל אות ע"ה בשם הרמב"ם דמברכין על עשיית מעקה, י"ל דרק במעקה כן משום דכתיב בה עשה מפורשת, ועשית מעקה, משא"כ בהסרת שארי מכשולים דאין עשה מפורשת בהם, והפ' השמר לך ושמור נפשך הוא סמך בעלמא, דלא איירי שם מפורש בענין מצות נזיקין, ואי משום הל"ת לא תשים דמים בביתך, ידוע הוא דעל ל"ת אין מברכין כמש"כ הרא"ש בפ"א דכתובות סי' י"ב.}}. (כתובות מ"א ב')
 
'''בביתך. ''' לרבות בורות שיחין ומערות חריצים ונעיצין {{תוספת|פ|יתכן דדריש יתור מלה זו דדי היה לכתוב ולא תשים בה דמים כיון דקאי על כי תבנה בית, ולכן דריש דהלשון בביתך כבכאן ענינו ברשותך בכל השייך לביתך, וכמו שדרשו במכילתא לענין חמץ לא ימצא בבתיכם – ברשותכם, וכמו שאם יש לו בחצירו בורות שיחין ומערות צריך לעשות להם חוליא גבוה י' טפחים או כסוי, ועיין מש"כ סוף אות הקודם.}} [ספרי].
 
'''כי יפל. ''' לרבות בית של שותפין {{תוספת|פא|הרבותא בזה אעפ"י דכתיב כל הפרשה בלשון יחיד כי תבנה ועשית מעקה לגגיך, בלשון יחיד, מ"מ מדתלה התורה טעם המעקה בגג משום חשש נפילה, ממילא אין נ"מ אם הבית הוא של יחיד או של שנים. ונראה דמהאי טעמא חייב גם בית של שותפות ישראל ועובד כוכבים, כיון דעכ"פ יש חשש נפילה, ולא דמי למזוזה דפטורה בכזה, דזיל בתר טעמא.}}. (חולין קל"ו א')
 
'''הנפל. ''' תנא דבי ר' ישמעאל, כי יפל הנפל, ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב {{תוספת|פב|זה בעל הבית שלא עשה מעקה נקרא חייב, וע' בדרשה הבאה ומש"כ שם.}}. (שבת ל"ב א')


'''ממנו. ''' א"ר יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הביא זכות והפטר, אמר מר עוקבא, מאי קרא, כי יפול הנופל ממנו – ממנו להביא ראיה {{תוספת|פג|רמז ואסמכתא בעלמא הוא, דפשטות לשון ממנו קאי על הגג, אלא שמדייק הלשון כי יפל הנופל, וכמו דמדייק הגמרא בברכות י"ח ב' לשון הפסוק דפ' שופטים עפ"י שנים עדים יומת המת וכי מת הוא והלא חי הוא, וה"נ קשה הלשון יפול הנופל והלא לא נופל הוא עתה, ולכן דריש מה שדריש, ונסמך על הדרשה הקודמת שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית וכו', יעו"ש.}}. (שם שם)
'''כי גר. ''' אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, אמר ליה, דכתיב לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו {{תוספת|לד|פירש"י דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו, עכ"ל. ולפי ערך הראיה ממצרים נראה שצ"ל דבר שהי' נצרך לך.}}. (ב"ק צ"ב ב').
 
'''ממנו. ''' ממנו ולא בתוכו, כיצד, היתה ר"ה גבוה ממנו י' טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור {{תוספת|פד|ר"ל אינו זקוק לעשות מעקה על גגו מלמטה למעלה עד שיהא גבוה י' טפחים מרה"ר.}}, עמוקה ממנו י' טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב {{תוספת|פה|טעם הדבר משום דקיי"ל אין חבטה בפחות מעשרה טפחים וכמש"כ לעיל אות ע"א.}}. (ב"ק נ"א א')


== ט ==
== ט ==


'''לא תזרע. ''' רבי יאשיה אומר, לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד {{תוספת|פו|דהיינו ביחד, וזה נפקא לן מלשון לא תזרע כרמך כלאים דמשמע שזריעת הכרם עצמה תהא בכלאים. והא דבעי ר' יאשיה דוקא שני מיני זרעים כתבו רש"י ותוס' בקדושין ל"ט א' דלא נתבאר בבירור מהיכן נפקא לי' כן, ולדעתי אפשר לומר משום דבעלמא יונח שם זריעה על זרע גינה ושדה וכמש"כ (ישעיהו ס״א:י״א) וכגנה זרועיה תצמיח, אבל על זרע הכרם יונח שם נטיעה, וא"כ כיון דכתיב כאן לא תזרע כרמך כלאים, ע"כ הכונה לא תזרע בכרמך כלאים וא"כ קאי המלה כלאים על מלות לא תזרע וכמו דכתיב כלאים בכרמך, וכלאים הרי הוו משני מינין, והרי מבואר שהצווי הוא שלא יזרע שני מינין בכרם ודו"ק.}}. (ברכות כ"ב א')
'''בנים אשר יולדו. ''' בנים ואפילו בנות, מאי טעמא, דאמר קרא בנים אשר יולדו להם, הכתוב תלאן בלידה {{תוספת|לה|כל הנולדים להם ואפילו נקבה במשמע. והרבותא בזה נראה אעפ"י דבעלמא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן. ועיין בתוי"ט פ"ד מי"א דכתובות שהביא ראי' דבשם בנים כלולות גם בנות מפסוק בעצב תלדי בנים, ולפי המבואר בדרשה זו אין ראי' משם אחרי דתלדי כתיב וכל הנולדים במשמע ואדרבה מכאן ראיה דכ"מ שנאמר בנים סתם אין בנות בכלל מדאצטריך כאן למילף מן אשר יולדו. אמנם צ"ע בכלל דרשת הגמרא מפ' ויולד בנים ובנות, ויש ליישב. ועיין מש"כ בפ' בראשית בפ' הנזכר.}}. (יבמות ע"ז ב').


'''לא תזרע. ''' כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים, דכתיב לא תזרע, אין לי אלא זורע, מקיים מנלן, ת"ל כרם ולא כלאים {{תוספת|פז|הקיום הוא כשרואה אותם ומתייאש מלעקרם, ולא נתבאר לי טעם הדרשה, ובפירושי המפרשים בזה לא מצאתי קורת רוח. ואולי הכונה פשוטה, דאלו היה כתוב לא תזרע כלאים היה האיסור רק אזריעה, אבל מכיון דכתיב כרם דגם כשהוא כרם – בגידולו, גם אז לא יהיה כלאים ש"מ דגם מקיים אסור. ועי' מש"כ בענין זה בפ' קדשים בפ' שדך לא תזרע כלאים, יעוי"ש וצרף לכאן.}}. (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א)
'''אשר יולדו. ''' מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני, ולא אמרינן מעוברת היא ובנה חד, דכתיב אשר יולדו {{תוספת|לו|למימרא דכל לידה דמגירות ואילך חד דרא הוא.}}. (שם ע"ח א').


'''כרמך. ''' אין לי אלא כרמך, כרם אחר מניין, ת"ל כרם ולא כלאים {{תוספת|פח|נראה דצ"ל כמו שהוא בספרי אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים מניין ת"ל כרם מ"מ, ונראה דדייק מדלא כתיב ותבואת כרמך, בכנוי, אלא סתם ותבואת הכרם משמע גם כרם דעלמא, ולדינא יש פרטים שונים בדין זה, יען כי בעיקר הדין קיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן המסכך גפנו על תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה, וכדומה פרטי דינים.}}. (שם פ"ז ה"ג)
'''אשר יולדו. ''' אמר רב דימי א"ר יוחנן, מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי, דכתיב אשר יולדו {{תוספת|לז|הכתוב תלאו בלידה, הלך אחר האם, ועיין מענין זה ברמב"ם פי"ב ה"כ מאס"ב.}}. (יבמות ע"ה א').


'''כרמך. ''' אין לי אלא כרם שלם, מניין אפילו כרם יחידי ועושה פירות, ת"ל כרם מכל מקום {{תוספת|פט|כרם יחידי ועושה פירות ר"ל רק גפנים אחדים, והלשון ת"ל כרם קאי על ותבואת הכרם, דדי היה לכתוב ותבואתו, ומרבה כל כרם שהוא אכיילו מגפנים אחדים.}} [ספרי].
'''אשר יולדו מהם. ''' מהם מנה {{תוספת|לח|ר"ל לא דור שלישי מהבנים שהוא דור רביעי מהגר הראשון אלא מהגר הראשון צריך למנות שהוא ובנו אסור ובן בנו מותר.}}. (שם שם).


'''כרמך. ''' אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, שאין עושה פירות מניין, ת"ל לא תזרע כרמך – מכל מקום {{תוספת|צ|נראה הכונה שכעת אינו עושה פירות אבל בשנה הבאה יעשה פירות, והטעם הוא אולי מפני שמכחיש אדמת הכרם, ויש בזה משום לא תסיג גבול עולם כמבואר בשבת פ"ה א' ולפנינו לעיל בפ' שופטים (י"ט י"ד), וצ"ע.}}. (שם)
'''דור שלישי. ''' ת"ר, אם נאמר בנים למה נאמר דורות ואם נאמר דורות למה נאמר בנים, אלו נאמר בנים ולא נאמר דורות הייתי אומר בן ראשון ושני אסור שלישי מותר, לכך נאמר דורות, ואם נאמר דורות ולא נאמר בנים הו"א לאותן העומדים על הר סיני, לכך נאמר בנים {{תוספת|לט|ר"ל דאם לא היה נאמר דורות הו"א דגר מצרי בן ראשון ושני שלו אסורים ובנו השלישי מותר לכך נאמר דורות לאשמעינן דכל בניו אסורין ורק בני בניו מותרין, ואם לא הי' נאמר בנים הו"א דמצוה לאותן העומדים על הר סיני דור שלישי שלכם יבא להם בקהל ובכם ובבניכם אסורים מצרי ואדומי ומשם והלאה מותרים אפילו גר ראשון לכך נאמר בנים.}}. (שם שם).


'''כרמך כלאים. ''' יכול לא יזרע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ת"ל צמר ופשתים יחדו, אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר {{תוספת|צא|ר"ל דמדכתיב התם בשעטנז יחדו שמעינן דלא נקרא שעטנז רק אם הם ביחד, וה"נ בכלאים, ושיעור יחדיו בכלאים נתבאר לעיל שהוא במפולת יד.}}. (שם)
'''דור שלישי. ''' רבי שמעון אומר, מצרים שטבעו את ישראל בים ואדומים שקדמו את ישראל בחרב לא אסרם הכתוב אלא עד ג' דורות, ועמונים ומואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב עד עולם, ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו אף מן עולם הבא {{תוספת|מ|ואולם לפי דרשה זו קשה על הקולא שבעמון ומואב לענין היתר הנקבות כמבואר לעיל בפסוק ד' עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ואי משום הטעם שמבואר שם על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ואין דרכה של אשה לקדם כמבואר שם, אך הלא גם חטא אדום הוא מפני שיצא בחרב לקראתם כמבואר במדרשים, ובודאי אין דרכה של אשה לקדם ולצאת בחרב וכמ"ש ריש קדושין ב' ב' אין דרכה של אשה במלחמה, ובמצרים היה החטא מהשלכת הילדים ליאור, וכפי דמשמע עשו זה ג"כ רק הגברים, וראיה מבת פרעה ממה שהצילה את משה ועוד ציותה לקרא מינקת מן העבריות.


'''כלאים. ''' לחייב משום כרם ומשום שדה {{תוספת|צב|ר"ל אחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואחת משום שדך לא תזרע כלאים (פ' קדושים) ומוסב על הדרשה שבריש פסוק זה לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה, וא"כ גם בלא איסור כלאי הכרם יש איסור כלאי זרעים, ועם איסור כלאי כרם שני לאוין, ומדייק זה מלשון לא תזרע כרמך כלאים שהפי' הוא לא תזרע בכרמך כלאים, משמע שגם בלא הכרם הוי הזריעה לעצמה כלאים, וא"כ כשזורעה בכרם נתוסף איסור כלאים.}} [ספרי].
ואולי י"ל דאחרי דבעל המאמר הזה הוא ר' שמעון, לכן הוא לפי שיטתו זאת ס"ל באמת ביבמות ע"ז ב' דהנקבות מאדום ומצרים מותרות, משא"כ לדידן דקיי"ל דהנקבות אסורות כמש"כ לעיל אפשר לא ס"ל כל דרשה זו. והא דעמון ומואב אסורין לעולם ואדום ומצרי רק עד ג' דורות יש טעם אחר בזה כמבואר בפסוק באדום כי אחיך הוא, ובמצרי כי גר היית בארצו, ובאמת הוא לפלא על ר"ש ל"ל לתור אחר טעמים אחרים אחרי שבפסוק כתוב מפורש הטעם להתקרבותם, וי"ל.}} [ספרי].


'''פן תקדש. ''' כלאי הכרם אסורין בהנאה, מנלן, אמר חזקיה, דאמר קרא פן תקדש, פן תקד אש {{תוספת|צג|הלשון פן תקדש אין מתבאר כפשוטו וכמו שפירש"י בפסוק זה בדוחק, ולכן דריש פן תקד אש, כלומר לא תזרע כרמך כלאים פן יהיה צריך לדון את הכלאים בשריפה כמו הקדש, ומבואר דאסור בהנאה כהקדש. ונראה דצ"ל פן תקד באש, וכ"ה בירושלמי כלאים פ"ח ה"א, ולפי דרשה זו יהיה כאן אך אות אחד ממלת אש, השי"ן, וכבר כתב רש"י ביומא י' א' ששין אחד שורש בתיבה, וכ"כ בפירושו ליחזקאל ז' י' על הפ' ולא נֹה בהם וז"ל, ואין בתיבה רק ה' יסוד, וכ"כ רוו"ה בכונת רש"י פ' צו (ו' י"ד), ונראה דזו היא כונת הדרשה בחגיגה י"ב בבאור השם שמים – אש ומים, ויתפרש לפי"ז דהשי"ן משמים הוא קצור משם אש, וכה יתפרש כל שי"ן שמושי במקום אשר, שה' – במקום אשר ה', שככה – במקום אשר ככה, והרבה כהנה.}}. (קדושין נ"ו ב')
'''יבא להם. ''' אבל עד דור שלישי אסורה ביאתן ואפילו בהעראה, מאי טעמא, ילפינן ביאה ביאה מחייבי לאוין {{תוספת|מא|ר"ל מדכתיב לעיל בממזר לא יבא ובחייבי לאוין אסורה גם העראה כמבואר לפנינו בפ' קדושים בפ' שפחה חרופה, והוא הדין הכא בחייבי עשה, דמשמע דור שלישי יבא ולא שני ולאו הבא מכלל עשה – עשה.}}. (יבמות נ"ד ב').


'''המלאה הזרע. ''' כתיב המלאה וכתיב הזרע, הא כיצד, זרוע מעיקרו – בהשרשה, זרוע ובא – הוסיף אין, לא הוסיף לא {{תוספת|צד|דהמלאה משמע מלוי ותוספת הזרע, והזרע משמע זריעה עצמה, ובא לרמז ענין זרוע מעיקרו וזרוע ובא, ורומז להמשנה דכלאים (פ"ז מ"ח) המעביר עציץ נקוב בכרם, כלומר עציץ שתבואה או ירק מושרשים בו והוא נקוב ויונק מן הכרם אם הוסיף במאתים אסור, כלומר שצריך לשער אם הוסיף חלק מאתים באיסור עד קצ"ט חלקים שגדלו תחלה בהיתר אסור בהנאה, דכלאי הכרם אין בטלים עד שיהיו בהם מאתים דהיתר והאחד ממאתים של איסור, ועל זה אמר זרוע מעיקרו בתוך הכרם נאסר מיד בהשרשה, וזרוע ובא כגון עציץ נקוב שהיה נשרש כבר בהיתר חוץ לכרם בעינן מלאה, היינו ע"ד שנתבאר.}}. (פסחים כ"ח א')
'''יבא להם. ''' מצרי שנשא ישראלית וישראל שנשא מצרית הולד הולך אחר הפסול, דאמר קרא יבא להם – הלך אחר פסולן {{תוספת|מב|בין אם הפסול הזכר בין אם הפסול הנקבה, והולד פסול רק עד ג' דורות. ויסוד דין זה עפ"י המבואר במשנה קדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה, כלומר שהקדושין תופסין ובכ"ז אסור לקיימה כגון חייבי לאוין דקיי"ל קדושין תופסין בהן הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, והרבותא בזה היא בישראל שנשא מצרית דהולד הולך אחריה אעפ"י דקיי"ל בעלמא הולד מתייחס אחר הזכר, משום דכתיב למשפחותם לבית אבותם, הכא ריבה הכתוב יבא להם להורות שהלך אחר פסולם כמבואר, וכן קיי"ל בממזר כמבואר לעיל בפסוק ג' בדרשה לא יבא לו.}}. (שם ע"ח א').


'''הזרע. ''' פרט למקיים קוצים בכרם {{תוספת|צה|הרבותא בזה אע"פ שיש מקומות שמקיימין אותן למאכל גמלין כמו בערביא, בכ"ז אינם בכלל זרע.}} [ספרי].
== י ==
 
'''אשר תזרע. ''' פרט לזרע שיצא עם הזבלים או עם המים, הזורע והרוח מסערתו, יכול שאני מוציא הזורע והרוח מסייעתו, ת"ל אשר תזרע {{תוספת|צו|נראה דדרשה זו באה חסרה, וצ"ל כמו שהוא במשנה ז' פ"ה דכלאים הזורע וסערתו הרוח, לאחריו מותר, לפניו אסור, ור"ל אם כשזרע חוץ לכרם סער הרוח את הזרעים לאחריו והוא לא ראה הרי נעשית שלא בכונה מותר, אבל אם סייעתו הרוח והוביל הזרע לפניו שראה וידע אסור, דהרי ניכר שניחא לו בזה והוי כאלו זרע מעצמו, וכעין הדרשה בפ' וכי יותן מים על זרע (ס"פ שמיני), וע"ע במשנה הנ"ל. ומ"ש פרט לזרע שיצא עם הזבלים או עם המים, ר"ל כשמזבל או משקה השדה יוצאין זרעים ואין זה נקרא אשר תזרע כי מאליו נזרע ע"י נפילת גרעינין במקרה וכדומה.}}. (שם)
 
'''אשר תזרע. ''' אין לי אלא שזרע הוא, זרע חבירו והוא רוצה לקיים מניין, ת"ל תזרע – מכל מקום {{תוספת|צז|דהלשון אשר תזרע מיותר כאן, ובא לרבות שגם מה שניחא לך בהזריעה ואתה מקיימה הוי כאלו זרעת מעצמך אף כי באמת זרע אחר.}}. (שם)
 
'''ותבואת הכרם. ''' אסור ליהנות בלא ברכה, דכתיב פן תקדש המלאה אשר תזרע ותבואת הכרם, העולם כולו ומלואו עשוי ככרם, ומהו פדיונו ברכה {{תוספת|צח|כמה נדחקו המפרשים בבאור דרשה זו, ולי נראה פשוט, דמקודם לזה איתא בירושלמי כאן בלשון זה כתיב לה' הארץ ומלואה, מכאן דהנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל, ועל זה בא ר' אבהו לפרש כונת הדרשה מפסוק זה בדרך גז"ש מלאה ומלאה, כלומר נאמר כאן לה' הארץ ומלואה ונאמר להלן פן תקדש המלאה, מה מלאה שלהלן קדושה אף מלאה שבכאן קדושה, וזהו כל העולם עשוי ככרם שהוא קדוש ומהו פדיונו ברכה, וזה פשוט, ורק הלשון בירושלמי בא קצת משובש וקטוע, וכנודע חזון נפרץ הוא בירושלמי.}} [ירוש' ברכות פ"ו ה"ב].
 
'''ותבואת הכרם. ''' מאימתי התבואה מתקדשת, משתשליש, וענבים – משיעשו כפול הלבן, דאמר קרא ותבואת הכרם {{תוספת|צט|וקודם שהביאה שליש לא נקרא תבואה, וכן ענבים קודם שנעשו כפול הלבן לא נקראו תבואת הכרם.}}. (ירושלמי כלאים פ"ז ה"ב)


'''ותבואת הכרם. ''' התבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אין מתקדשות, דאמר קרא ותבואת הכרם {{תוספת|ק|ר"ל אם נטע גפן בצד תבואה שיבשה כל צרכה או זרע תבואה בצד הענבים שבשלו כל צרכן אינן מתקדשות, דכך משמע הלשון פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אינו מקדש עד שיהיה שם מלאת זרע, ולאחר שיבשו שוב אינן קרויין מלאת זרע וענבים לאחר שבשלו כל צרכן אין קרויין תבואת הכרם.}}. (שם שם ה"ד)
'''כי תצא מחנה. ''' רמז למיוחסין באסטרטיא של מלך מניין, דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' לא יבא פצוע דכה וגו' וכתיב בתריה כי תצא מחנה וגו' {{תוספת|מג|פשוט דדריש ע"ד אסמכתא מסמיכות הענינים, ונראה דדקדק לומר אסטרטיא של מלך ולא סתם חיל של מלך או חיל מלחמה, משום דבאמת א"א לומר שכל החיל יהיה מכשרי משפחות, שהרי איתא בקדושין ע"ו ב' מאי אסטרטיא של מלך חיילות של בית דוד, ובאמת מצינו שלדוד עצמו הי' שר צבא מן האומות והוא אתי הגתי, אלא קאי רק על שומרי המלך ומשום כבוד המלך, וכך תרגום אחשדרפני המלך איסטרטילוסי מלכא.}}. (ירושלמי קדושין פ"ד ה"ה).


== י ==
'''כי תצא מחנה. ''' מלמד דכשתצא תצא במחנה {{תוספת|מד|המלה מחנה מיותר דבעלמא כתיב כי תצא למלחמה, ודריש כשתצא תצא בסדרים ובעם רב, דבכזה יקרא מחנה.}} [ספרי].


'''לא תחרש. ''' אין לי אלא חורש, מניין לרבות את הדש והיושב בקרון והמנהיג, ת"ל יחדו {{תוספת|קא|דאם היה כתוב לא תחרוש לבד הייתי אומר דהקפידא היא על החרישה, וא"כ היה במשמע דרק החרישה אסורה, אבל מדסיים הכתוב יחדו מבואר דהקפידא היא על חבורם ויחודם, וא"כ אין נ"מ באיזה אופן יתחברו אם ע"י חרישה או דישה וכדומה, ומה שתפס הכתוב חרישה הוא מפני שדבר הכתוב בהוה וברגיל, שעיקר מלאכת השור היא חרישה. ועיין בב"י ליו"ד סי' רצ"ז הנוגע לדרשה זו.}} [ספרי].
'''ונשמרת וגו'. ''' וכי אם אינו יוצא אין צריך לו שמירה, אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה {{תוספת|מה|ענין הסכנה במלחמה הוא פשוט סכנת הגוף, אך הן יש כאלה שאין להם סכנת הגוף, כגון המלכים והפקידים היושבים בבתיהם הרחק ממערכות המלחמה. אבל הענין יתבאר עפ"י מ"ש בירושלמי כאן בשעה שישראל יוצאין למלחמה ב"ד של מעלה יושבין עליהן אם לנצח או להנצח, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ע"כ. וזה שייך בכל אדם שיש לו נגיעה ביחס המלחמה.}}. (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו).


'''בשור וחמר. ''' אחד שור ואחד כל בהמה לכלאים דחרישה, דילפינן שור שור משבת {{תוספת|קב|דכתיב (פ' ואתחנן) לא תעשה כל מלאכה וגו' שורך וחמורך וכל בהמתך.}}, א"כ מה ת"ל שור וחמור – שדבר הכתוב בהוה {{תוספת|קג|ר"ל ברגיל, שאלה הבע"ח עומדים לחרישה ולמשא. ולדינא פסק הרמב"ם בפ"ט ה"ח מכלאים דאינו חייב מה"ת אלא בחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, ורק חכמים אסרו כל שני מינים בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים, אבל הרא"ש פסק דכל שני מינים אסור מה"ת אף טהורה עם טהורה, וכ"פ בשו"ע, ומדרשה שלפנינו ראיה לדעה זו, יען דלדעת הרמב"ם קשה מאי פריך א"כ למה נאמר שור וחמור, והלא אפשר דלכן כתיב שור וחמור להורות דרק מין טהור עם טמא כשור וחמור חייב. וחידוש הוא שלא העירו כלום מהדרשה שבסמוך מספרי, יחדו לרבות הפרד, והיינו שאסור לחברו עם סוס או חמור יעו"ש, הרי מבואר שמה"ת אסור גם שני מינים טמאים. ועי' בריטב"א מכות כ"ג א' לענין מנהיג בשור פסוה"מ דלוקה משום דעשאו הכתוב לשני מינים – צבי ואיל, אף דשניהם כשרים, וצ"ע.}}. (ב"ק נ"ד ב')
'''ונשמרת מכל דבר רע. ''' תניא, רבי נתן אומר, ונשמרת מכל דבר רע – הרי זו אזהרה למוציא שם רע {{תוספת|מו|נראה דסמיך על הדרשה שבספרי שיובא בסמוך ונשמרת מכל דבר רע אפילו דבור רע, יעו"ש. וקרי לזה אזהרה עפ"י המבואר בכ"מ בש"ס כל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת, וטעם סמיכות אזהרה זו לכי תצא מחנה נבאר בסמוך אות מ"ט יעו"ש.}}. (כתובות מ"ו א').


'''בשור וחמר. ''' בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור עם אדם ובחמור עם אדם {{תוספת|קד|שהולך בצדן ומדריכן במרדע או הולך לפני הבהמה ומושכה אחריו במתג, וע"ל בפ' ואתחנן בפ' למען ינוח עבדך (ה' י"ד) באה עוד דרשה בענין זה.}}. (ירושלמי כלאים פ"ח ה"ד)
'''ונשמרת מכל דבר רע. ''' שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה ובאשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה {{תוספת|מז|יתכן דדריש כן מדסמיך הכתוב אזהרה זו להפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, משמע דמזהיר כאן על ענינים הגורמים להרהור, והוא מעין כונת הדרשה הבאה מכאן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה שזה יליף ג"כ מטעם סמיכות הכתובים כמבואר. וטעם סמיכות אזהרה זו ליציאת מלחמה ע' מש"כ בסמוך אות מ"ט.}}. (ע"ז כ' ב').


'''יחדו. ''' לרבות הפרד {{תוספת|קה|הוא הנולד מסוס וחמור, ואסור ג"כ לחברו עם סוס או חמור, והרבותא דאע"פ שהוא מצד אחד מין אחד עם הכלאים בכ"ז נקרא זה יחדיו, ועיין בתוי"ט פ"ח מ"ד דכלאים, ויש גירסות שונות והפוכות בענין דרשה זו בספרי.}} [ספרי].
'''ונשמרת מכל דבר רע. ''' ת"ר, ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה {{תוספת|מח|טעם הלמוד הזה כמש"כ בדרשה הקודמת דיליף מסמיכות אזהרה זו לפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, יעו"ש ובפסוק הסמוך. וטעם הסמיכות נבאר באות הבא.}}. (שם שם).


'''יחדו. ''' לרבות קושר הסוס בצדי הקרון או לאחר הקרון {{תוספת|קו|פירשו הרא"ש ור"ח, דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצדי הקרון בין מאחריו כדי ללמדו למשוך, והרמב"ם בפי' המשנה פי' בע"א.}}. (שם)
'''ונשמרת מכל דבר רע. ''' שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות ת"ל (פ' ט"ו) ולא יראה בך ערות דבר, ומניין לרבות עבודת כוכבים ושפיכות דמים קללת השם וכל דבר שגלו בה כנענים ומסלק את השכינה, ת"ל ונשמרת מכל דבר רע, וכשהוא אומר דבר רע – אף לשון הרע במשמע {{תוספת|מט|באור כלל ענין דרשה זו והקודמות יתבאר יפה עפ"י מש"כ בנמוקי רמב"ן, כי הכתוב יזהיר להזהר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה שאוכלים כל תועבה וגוזלים וחומסים ולא יתבוששו אפילו בכל דבר נבלה, ולכן הזהיר הכתוב ונשמרת מכל דבר רע, וגם דרשות הספרי יתבארו על דרך זה, וגם מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות האמורות כאו"א במקומה נוסף עליהם לאו במחנה שנשמר בה מכל אלו העבירות כדי שלא תסתלק השכינה מישראל השוררת שם כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך.}} [ספרי].


== יא ==
== יא ==


'''לא תלבש שעטנז. ''' מכדי כתיב (פ' קדושים) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, מה ת"ל עוד לא תלבש שעטנז, צריכי, דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה ואפילו מוכרי כסות {{תוספת|קז|הלובשים כדי להראות לקונה מדת ארכו ורחבו.}} כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה דאית בה הנאה {{תוספת|קח|וכנגד זה לא די אם היה כתוב רק הפסוק שלפנינו, משום דמלשון לא תלבש הו"א דוקא לבישה דנפיש הנאתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך, ועיין מש"כ בפ' קדושים שם. ועיין בט"ז וש"ך ליו"ד סי' ש"א דלא רק הנאת הגוף כדי להנצל מקור וחום אסור אלא אפילו הנאה צדדית אסור כגון להציל בגדיו מלכלוך, אבל בירושלמי כלאים פ"ט ה"ב מפורש היפך מוחלט, דכך איתא שם, ר' יוחנן יהב מפה של כלאים על בגדו בשעת אכילה, ופריך ואינו אסור משום כלאים, ומשני כי היכי דלא יתנבלון מאני' [עיין שבת קי"ד א' ס"ל לר' יוחנן ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה ולכן היה נוהג כן], הרי מפורש דלהציל מלכלוך שרי להשתמש בבגד שעטנז, וצ"ע.}}. (יבמות ד' ב')
'''בך איש. ''' בך ולא באחרים, איש – פרט לקטן {{תוספת|נ|דעובד כוכבים וקטן פחות מתשע שנים ויום אחד אין מטמאין בקרי כמבואר לפנינו בפ' זבים בפ' מצורע.}}. (שם).
 
'''לא תלבש שעטנז. ''' לא תלבש שעטנז וגדילים תעשה לך בדבור אחד נאמרו {{תוספת|קט|ר"ל כיון דשתי מצות אלו סותרות זא"ז, דתכלת בציצית הם שעטנז, לכן ע"כ צ"ל דבדבור אחד נאמרו, והיינו דבשעה שאמר הקב"ה לא תלבש שעטנז בה בשעה צוה גדילים תעשה לך, ובירושלמי חשיב הרבה ענינים שנאמרו בדבור אחד, כמו מחלליה מות יומת עם וביום השבת שני כבשים, ערות אשת אחיך לא תגלה עם יבמה יבא עליה, ועוד הרבה, ועיין מש"כ בפ' אחרי בפסוק הנזכר (י"ח ט"ו).}}. (ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב)
 
'''שעטנז. ''' עד שיהיה שוע טוי ונוז {{תוספת|קי|דרשו מלת שעטנז בדרך נוטריקו"ן, דרבו הפירושים והדעות בענין זה, לרש"י בסוגיא כאן אינו אסור משום כלאים עד שיהא הצמר והפשתים מעורב וסרוק וטוי ואריג הכל ביחד, משום דכתיב יחדיו, ונוז היינו ארוג [ובפירושו בפ' קדושים פירש נוז – שזור], ולר"ת בסוגיא הוי שעטנז אפילו סרק וטוה ושזר ב' חוטין ממין אחד כל אחד לבדו ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה, ונוז היינו שזור, והא דכתיב יחדיו קאי על החבור שע"י אריגה או קשירה ותפירה שאח"כ, ומהא דהצריכה התורה להתיר תכלת בציצית שהוא צמר בבגד של פשתן משמע כפי' ר"ת, דאפילו סרק וטוה ושזר כל אחד לבדו ואח"כ חברם בקשירה הוי חיבור וקרינן יחדיו, דכן הוא ענין כלאים בציצית, ולרש"י לא אצטריך להתיר זה אחרי דסרוקים וטוויים ושזורים כל אחד לבדו אין בזה איסור כלאים כלל אפילו חברם אח"כ בקשירה ותפירה. וברמב"ם פ"י מכלאים לא נתבררה גירסתו המדוייקת בזה, כמש"כ בכ"מ שמצאו בחבוריו בכ"י שונים גירסות שונות בזה.


ומה שהכריח לחז"ל בכלל לדרוש המלה שעטנז בדרך נוטריקו"ן כמבואר, נראה משום דע"פ רוב הוי שורש כל מלה מלה"ק לא יותר מג' אותיות, ואשר היא יותרת דרשוה חז"ל, וכה דרשו המלה תלפיות – תל שפונים אליו (ברכות ל"א א'), תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א ב'), חשמל – חיות אש ממללות (חגיגה י"ב א'), מלקוש – ממלא תבואה בקשיה (תענית ו' א'), עזאזל – עוזא ועזאל (יומא ס"ו ב'), ממזר – מום זר (יבמות ע"ו ב'), כרמל – רך ומל (מנחות ס"ו ב'), שקערורות – מראהו שוקע (תו"כ תזריע) וכהנה הרבה, וגם כאן המלה שעטנז היא כולה שרשית ולכן דרשוה חז"ל.}}. (נדה ס"א ב')
'''אשר לא יהיה טהור. ''' לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב תשע ועשר אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור {{תוספת|נא|מ"ש תשע ועשר הוא אם נכתוב טהור מלא ו' או חסר, וכלל הכוונה משום דהול"ל איש טמא, ובכלל יש שתים עשרה אותיות וטמא אינו אלא שלש.}}. (פסחים ג' א').


'''צמר ופשתים. ''' אמר רב אחא בר יעקב, צמרו של נדמה {{תוספת|קיא|רחל בת עז ואפילו רחל בת רחל בת עז.}} אין לוקין עליו משום כלאים, שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה {{תוספת|קיב|פשתן מעולם לא נשתנה מטבע גדילתה, וכן צריך להיות צמר שלא תשתנה מטבע תולדתה, והיינו צמר של רחל בת רחל דסתם צמר כן הוא, ומכיון שצמר של זו היא משונה מטבעה שהיא של רחל בת עז אין נוהגין בה הדינין שבצמר סתם, וכן הדין לענין נגעים שאין מטמאה, ועוד לענינים שונים, ולדעת הרמב"ם בפ"י ה"ב מכלאים אין בזה גם איסור דאורייתא בלא מלקות, ורק מדרבנן משום מראית העין, ותמה הכ"מ מלשון הגמרא אין לוקין עליו דמשמע אבל איסור יש מדאורייתא, ולדעתי יפה כיון הרמב"ם דהא חזינן דגם לענין איסורים בעלמא אינו בכלל צמר, כמו לענין נגעים, אף דהתם לא שייך מלקות, וא"כ מה נשתנה ענין כלאים שבו יהיה בזה איסור דאורייתא, ומה דנקיט הלשון אין לוקין עליו לאו בדוקא הוא, וכונתו שהלאו אין בו.}}. (בכורות י"ז א')
'''מקרה לילה. ''' אין לי אלא מקרה לילה, מקרה יום מניין, ת"ל אשר לא יהיה טהור, מכל מקום, א"כ למה נאמר מקרה לילה – שדבר הכתוב בהוה {{תוספת|נב|כמבואר לעיל בדרשה בפ' הקודם שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, כי הלילה גורמת לטומאה.}} [ספרי].


'''צמר ופשתים. ''' רבא רמי, כתיב (פ' שלח) הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים, הא כיצד {{תוספת|קיג|ר"ל דהכנף משמע עשה ציצית ממין הכנף, אם טלית של משי עשה ציצית של משי וכדומה, וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך, משמע עשה ציצית רק מצמר ופשתים, ועיין מש"כ בבאור קושיא זו בפ' שלח שם.}} צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם, שאר מינים במינם פוטרין, שלא במינם אין פוטרין {{תוספת|קיד|ר"ל ציצית של צמר רחלים או פשתים פוטרים בכל מיני בגדים וציצית של שאר מינים אין פוטרין אלא במינם, כגון של משי לבגד משי ושל צמר גפן לצמר גפן וכדומה, ופשוט דבזה"ז אין ציצית של צמר פוטרים לטלית של פשתן או להיפך, יען כי אחרי שאצלנו אין תכלת יש בתערובת מינים אלה משום כלאים, וע"ע מש"כ בזה בפ' שלח.}}. (מנחות ל"ט ב')
'''ויצא וגו'. ''' ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, מכאן לבעל קרי שיוצא חוץ לשתי מחנות {{תוספת|נג|ואי לא הוי כתיב שתי מחנות הוי מוקמינן לי' בעומד במחנה שכינה וצריך לצאת ממנה אבל עומד במחנה לויה אין משתלח, והשתא דכתיבי שתי מחנות ע"כ הכי מתוקמי. ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ת מביאת מקדש הגירסא בזה מהופכת, והכ"מ חקר על דבר אלו הגירסות, וצ"ע רב שלא העיר שבספרי כאן הגירסא כמו שהעתקנו, ובס' יראים סי' ס"ד גורס ג"כ כגירסתנו. וטעם מצוה זו בכלל הוא עפ"י מש"כ למעלה בפ' הקודם אות מ"ע דבעת היציאה למלחמה צריך להזהר בתוספת קדושה וטהרה מפני שהשכינה שורה שם וכמש"כ כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ונראה דבזה הוי החומר במחנה מלחמה ממחנות שבעת שלום, שגם משם צריך לשלוח הטמאים כמבואר בפ' נשא, אעפ"י דבמחנה ההולכת לא היה המשכן כולו הולך עמהם ורק הארון לבדו והמחנה היה בכלל ארעי ומקום ארעי ללוים ולשכינה, בכ"ז דיני הטומאה וטהרה נוהגים כמו במשכן. וכן י"ל צד חומר בזה, כי שם המצוה רק על הב"ד לשלח משם כמש"כ וישלחו מן המחנה, משא"כ הכא המצוה העשה והל"ת חל על האיש בעצמו, ועיין עוד בנמוקי רמב"ן ובס' התוה"מ.}}. (פסחים ס"ח א').


'''יחדו. ''' יחדו – עד שיתכוף שתי תכיפות לחבור, אבל תכיפה אחת אינו חבור {{תוספת|קטו|וזה דוקא אם לא היו שני ראשי החוט קשורין יחד, אבל אם היו קשורין יחד אפילו בתכיפה אחת הוי חבור לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש צריך קישור ב' ראשי החוט לתכיפת שתי תפירות, ובתכיפה אחת אינו חיבור בכל אופן, ובשבת ע"ד ב' איתא התופר שתי תפירות בשבת חייב חטאת, ופריך בגמרא והא לא קיימא ומשני א"ר יוחנן והוא שקשרן, ופירש"י שקשר שני ראשי החוט, עכ"ל. מזה ראיה נאמנה לדעת הרא"ש דאפילו בתכיפת שתי תפירות צריך קישור ב' ראשי החוטין, ודו"ק.}}. (יבמות ה' ב')
'''ויצא וגו'. ''' ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה, לא יבא אל תוך המחנה זו מצות לא תעשה {{תוספת|נד|עיין מש"כ באות הקודם.}} [ספרי].


== יב ==
== יב ==


'''גדלים. ''' גדיל שנים {{תוספת|קטז|דאי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין.}}, גדילים ארבעה, הא כיצד, עשה גדיל ופותלהו מתוכו {{תוספת|קיז|ר"ל דמדאמרה תורה (פ' שלח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל, הרי הכונה שתעשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוי להו שמונה חוטין כשתוחבן בכנף הבגד.}}. (שם שם)
'''והיה לפנות ערב. ''' מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת {{תוספת|נה|שאם ראה קרי ואח"כ זיבה תוך מעל"ע טהור מאותה זיבה, ודייק מלשון והיה לפנות ערב דמשמע בכל אופן שיארע עמו מצבו ירחץ במים לפנות ערב, ואפילו רואה זיבה, וכל הראיות שראה תוך מעת לעת נחשב כקרי. ועיין בנזיר ס"ו א' אגב שקלא וטריא באה דרשה זו על פסוק זה ובמה שכתבנו היא כלולה.}}. (שם).


'''גדלים תעשה לך. ''' ולמעלה כתיב לא תלבש שעטנז מכאן לעשה שדוחה ל"ת {{תוספת|קיח|יש להעיר לפי המבואר בפ' הקודם דשתי מצות אלו סותרות זא"ז ולכן נאמרו מהקב"ה בדבור אחד, יעו"ש. א"כ אין ראיה מדכאן לדעלמא, אחרי שמפורש הוציא הקב"ה התרת מצוה זו. ואפשר י"ל הכונה דמשום הא נאמרו בדבור אחד משום דעשה דוחה ל"ת, ובגמרא כאן באו עוד כמה דרשות ומקורים לענין עשה דוחה ל"ת.}}. (יבמות ד' א')
== יג ==


'''גדלים תעשה לך. ''' אמר רב אחא בר יעקב, צמרו של נדמה {{תוספת|קיט|ע"ל אות קי"א.}} פסול לתכלת, שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך, מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה {{תוספת|קכ|עיין מש"כ לעיל בפ' הקודם אות קי"ב וצרף לכאן.}}. (בכורות י"ז א')
'''ויד תהיה לך. ''' אין יד אלא מקום, וכן הוא אומר (שמואל א ט״ו:י״ב) והנה מציב לו יד, ואומר (פ' במדבר) איש על ידו לדגליהם {{תוספת|נו|נראה כונת הדרשה דלא נימא דעיקר הקפידא הוי רק שלא לטמא המחנה בפנים, אבל מחוץ למחנה אין קפידא לפנות בכל מקום שהוא, כל אדם במקום שירצה וימצא, קמ"ל דמדה מגונה לפנות באופן כזה ואינה ראויה לאניני הדעת אלא צריך לפנות במקום מיוחד.}}. (שם).


'''תעשה לך. ''' אמר רב הונא, הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה, מאי טעמא, תעשה כתיב – ולא מן העשוי {{תוספת|קכא|ר"ל אם היה לו בגד של ג' כנפות והטיל בהם ג' ציצית ושוב עשה לה כנף רביעי והטיל בו ג"כ ציצית פסולים משום תעשה ולא מן העשוי, כלומר דכיון דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם משמע שיהיו הכנפות עשויות ארבע קודם שהוטלו הציצית ולא שהוטלו הציצית קודם כל הכנפות דהו"ל תעשה ולא מן העשוי. –
'''מחוץ למחנה. ''' אמר רב, עיר שהיא בנויה אהלים, כל אחד ואחד מודד מאהלו {{תוספת|נז|באור הענין, כי מדין תורה היוצא חוץ לתחום העיר בשבת לוקה, שנאמר (פ' בשלח) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים קצבו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה לא תצאו מחוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר ואפילו היתה העיר גדולה מאד נחשבת כולה כד' אמות, ואמר על זה כאן, דעיר שהיא בנויה אהלים דהיינו בתים ארעים שעושין מהוצין וערבות אין להם דין עיר, מפני שאינן קבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה רק מפתח בתיהם של כל אחד.}}, והכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה האיך היו נפנין לחוץ {{תוספת|נח|והא המחנה ג' פרסאות היתה כמבואר לפנינו בפ' מסעי, ואם לכל אחד הי' נמדד אלפים אמה מאהלו האיך היו יכולים לצאת חוץ למחנה בשבת.}}, א"ר יוסי, מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדבור כמו שהיו חונין לשעה {{תוספת|נט|כמש"כ (פ' במדבר) עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו, לכן חשובה היא חנייתן להיות נדונה כקבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה מחוץ למחנה, וכל המחנה נחשבת כד' אמות, ועיין בבבלי עירובין נ"ה ב'.}}. (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א).


ועיין במג"א סי' י' ס"ק ו' שחקר אם גם כנף הרביעי פסול ר"ל כיון שהוא נעשה כהלכתו כמבואר, ועוד אחרונים חקרו בזה, ותמיהני שכולם לא הביאו מש"כ מפורש בזה בשאלתות דרא"ג פ' שלח בזה"ל, והיכי דהטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע הנך שלש פסולות משום תעשה ולא מן העשוי, עכ"ל הרי מפורש דהרביעי כשר, ובאמת כך הסברא נוטה דהא הרביעי נעשה בכשרות, והיותר פלא, כי מפרשי השאלתות עברו על הדברים האלה מבלי לגעת שייכותם לחקירת האחרונים שהבאנו.}}. (מנחות מ' ב')
'''ויצאת וגו'. ''' רבי יונתן רמי. כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וכתיב ויתד תהיה לך וכפית את צאתך, הא כיצד {{תוספת|ס|פירש"י ויצאת שמה חוץ ולא הצריכו כסוי ושוב כתיב וכסית, עכ"ל. ולא ידעתי מה קשה לו, דהא שני הפסוקים ענין אחד הוא, מקודם מפרש שיהיה לו יד [מקום] חוץ למחנה, ושוב מפרש דבעת שיצא חוץ יחפור ויכסה, ונראה דר' יונתן מפרש פרטי הדין שמבאר כאן מסברא ומסמיך כן על לשון הכתובים, דבהקודם לא כתיב ענין הכסוי ובשני כתיב, אבל לא שהכתובים קשים לו. ומ"ש ר' יונתן רמי, אשיגרא דלישנא הוא, כיון דמסמיך בהם פרטים שונים בדין אחד.}}, כאן בגדולים כאן בקטנים {{תוספת|סא|גדולים צריך לכסות ולא בקטנים, משום דבקטנים לא אסרה תורה לקרות ק"ש ולהתפלל אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד, ועיין באו"ח סי' ע"ו ס"ז.}}. (ברכות כ"ה א').


'''על ארבע. ''' ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש {{תוספת|קכב|ר"ל דהלשון אשר תכסה בה משמע כל הראוי לכסות בו וממילא אפילו בעלת חמש, ואעפ"י דכיון דמבואר דיש אחת לרבות ואחת למעט א"כ אפשר לדייק להיפך למעט מן על ארבע בעלת חמש ולרבות מן אשר תכסה בה בעלת שלש, אך כפי המתבאר בגמרא יותר קרוב לרבות בעלת חמש, משום דבבעלת חמש אפשר לקיים על ארבע, והיינו שיטילו ציצית בארבע כנפות, משא"כ בבעלת שלש א"א כלל לקיים על ארבע, ועיין מזה באו"ח סי' י' ס"א.}}. (שם מ"ג ב')
== יד ==


'''כנפות. ''' תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, מניין שלא יתן הציצית על אמצע בגד אלא על שפתו, שנאמר על ארבע כנפותיו {{תוספת|קכג|עיין מש"כ בענין זה בפ' שלח בפסוק על כנפי בגדיהם.}} [ספרי].
'''ויתד תהיה לך. ''' ת"ר, לחם אבירים אכל איש (תהילים ע״ח:כ״ה) לחם שנבלע ברמ"ח אברים {{תוספת|סב|רומז להמן שהיה נבלע בכל האברים כדבר רוחני ולא היו מוציאין ממנו רעי לחוץ כמבואר לפנינו בפ' בשלח.}} אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזניך וגו' – לאחר שסרחו {{תוספת|סג|ר"ל לאחר שהתלוננו עליו ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלקל (פ' בהעלותך).}} אמר הקב"ה, אני אמרתי יהיו כמלאכים, עכשיו אני מטריח אותם שלש פרסאות {{תוספת|סד|רומז להמבואר לפנינו בר"פ מסעי דמחנה ישראל היה שלשה פרסי והיו יוצאין חוץ למחנה כמבואר כאן ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וע' מש"כ בפ' הקודם אות נ"ח.}}. (יומא ע"ה ב').


'''כסותך. ''' יכול כסותך דידך אין דשותפות לא, ת"ל (פ' שלח) על כנפי בגדיהם {{תוספת|קכד|עיין מש"כ בענין זה בפ' שלח בפ' שהובא בזה.}}. (חולין קל"ו א')
'''על אזנך. ''' דרש בר קפרא, מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרא על אזניך אלא על אזניך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו {{תוספת|סה|דריש כן ע"ד אסמכתא ורמז עפ"י המבואר לעיל בפסוקי' ונשמרת מכל דבר רע שאפילו דבור רע אסור במלחמה מפני כי השכינה מהלכת שם וצריך זכות לנצח במלחמה כמש"כ שם, ודריש כן משום דקשה לי' הלשון על אזניך שלפי פשוטו באורו על כלי זיין, ולא מצינו המלה זיין במובן כלי זיין באל"ף בראש, ולכן דריש באסמכתא מלשון אוזן.}}. (כתובות ה' א').


'''כסותך. ''' למעט טלית שאולה שפטורה מן הציצית {{תוספת|קכה|ר"ל השואל מחבירו טלית שאינה מצויצת פטור מלהטיל בה ציצית מדאורייתא לעולם, ורק מדרבנן חייב לאחר שלשים יום מפני שנראית כשלו. וכתבו התוס' דאם הטיל בה ציצית רשאי לברך עליו, ואע"פ שהוא פטור ממנו. וי"ל הסברא בזה, דכיון דעכ"פ בר חיובא הוא הבגד הזה לגבי המשאיל, לכן נחשב כאלו יש עליו חיוב בכלל. וראיה לזה ממה דקי"ל דאם רוצות הנשים לברך על ציצית רשאות [תוס' וש"פ בקדושין ל"ה א'] אע"פ דלדידהו הבגד הוי בר פטורא משום מצות עשה שהזמן גרמא [שאין ציצית נוהגות אלא ביום], אך מכיון דלגברים הוי בר חיובא, והכא נמי כן.}}. (שם שם)
'''בשבתך חוץ. ''' בישיבה ולא בעמידה {{תוספת|סו|דאין זה מדרכי הבריאות והצניעות.}} [ספרי].


'''כסותך. ''' פרט לסדין {{תוספת|קכו|ר"ל סדינים שאדם ישן בהם פטורים מציצית אפי' ביום, משום כסות לילה. וטעם הדיוק משום דלשון כסותך משמע בגד דרך לבישה. ויש שיטות שונות בענין זה, ועיין באו"ח סי' י"ח ולפנינו בפ' שלח בפסוק וראיתם אותו.}} [ספרי].
'''ושבת. ''' תניא, רבי ישמעאל אומר, מניין שלא יהא אדם מהפך אחוריו כלפי המחנה, ת"ל ושבת וכסית {{תוספת|סז|משמע דעליו לשוב בשביל הכסוי בלבד וזה יצויר רק אם פניו כלפי המחנה, דאם פריו כלפי חוץ אז בלא"ה צריך הוא לשוב וללכת אל המחנה.}}. (שם).


'''אשר תכסה בה. ''' לרבות כסות סומא שחייבה בציצית {{תוספת|קכז|ואעפ"י דכתיב בציצית וראיתם אותו, אך ההוא אצטריך למעט כסות לילה, משום דראוי לרבות כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים, משא"כ כסות לילה אינה בראיה לכל אדם, וע"ע מש"כ בפ' שלח בפסוק הנזכר.}}. (מנחות מ"ג א')
'''וכסית. ''' אמר רבא, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, מאי טעמא, צואה בכסוי תליא מילתא, והא מכסיא {{תוספת|סח|עששית היא מנורה של זכוכית. ור"ל לאפוקי מאיסור ערות דבר, דתלי הכתוב את האיסור בראי' וכדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, ולכן התם קיי"ל ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. אבל הכא כתיב וכסית משמע כל שמכוסה אע"פ שנראה דבר הנכסה לא איכפת לן.}}. (ברכות כ"ה ב').


'''אשר תכסה בה. ''' פרט למעפורת שאינך מכסה בה ראשך ורובך {{תוספת|קכח|מעפורת הוא סודר שמעטיפין בו את הראש, והובא דין זה באו"ח סי' י' ס"י, ותמיהני שכתבו שם הטעם בזה משום דכתיב כסותך ודרשינן ולא כסות הראש, והא בספרי דריש זה מן אשר תכסה בה, וגם כסותך בא לדרשה אחרת כמבואר לעיל, וכן קשה לי מ"ש שם ואעפ"י שמתכסה בה ראשו ורובו, והלא בספרי כאן מפורש טעם הפטור שאינו מכסה בה ראשו ורובו, משמע מפורש דאם מתכסה בה ראשו ורובו חייב, והיא פליאה גדולה, והגר"א ז"ל העתיק שם דברי הספרי כמו שהוא לפנינו, ובכ"ז לא העיר על דברי השו"ע כמש"כ, וצ"ע רב.}} [ספרי].
== טו ==


== יג ==
'''ולתת אויביך. ''' אם עשית כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויבך בידיך {{תוספת|סט|נראה הכונה שרוצה להעיר שלא יחשב האדם דכל המבואר בזה הוא רק להעדפה ותוספת קדושה בעלמא, אבל גם אם לא יזהרו בזה אין קפידא, על זה אמר כי לא כן הוא, אלא אם תעשה כל האמור בענין אז יצילך ה' ויתן אויבך בידך.}} [ספרי].


'''ושנאה. ''' מה ת"ל, לומר, ראה מה שנאה גורמת, עבר על ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תשנא את אחיך ועד שבא לידי שפיכות דמים {{תוספת|קכט|כי לפעמים יצוייר ששם עלילות דברים לא מחמת שנאה רק כדי ליקח אחרת, ועכ"ז תפס הכתוב סבת השנאה להורות עד היכן מגעת כח השנאה שיוכל לבוא לידי שפיכות דמים כמו הכא שאם הביא עדי שקר הורגין אותה.}}. (שם)
'''והיה מחנך קדוש, ''' אמר רבא, אסור לקרות ק"ש כנגד צואה עוברת, דאמר רחמנא והיה מחנך קדוש וליכא {{תוספת|ע|וצריך הרחקה מלפניו במלא עיניו ומלאחריו ד' אמות, ועיין באו"ח סי' ע"ו ס"ג. ועפ"י דרשה זו יתבאר טעם החילוק דקיי"ל דבצואה אפילו עוצם עיניו או סומא או בלילה לא מהני כל זמן שאינו מרחיק עצמו כמלא עיניו מלפניו או ד' אמות מלאחריו, ובאיסור לא יראה בך ערות דבר שאסור לקרות ק"ש כשעוצם עיניו או סומא או בלילה מותר כמבואר באו"ח סי' ע"ה ס"ו ובסי' ע"ט ס"א, יען דאיסור צואה הוא משום דבעינן והיה מחנך קדוש, א"כ בהא דעוצם עיניו וכו' עדיין לא נטהר המקום ולא קרינן בי' והיה מחנך קדוש, משא"כ בערוה דהקפיד הכתוב שלא יראה, ולכן מכיון שאינו רואה מותר, ועיין מש"כ בסמוך אות ע"ה.}}. (ברכות כ"ה א').


== יד ==
'''והיה מחנך קדוש. ''' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא דכתיב והיה מחנך קדוש {{תוספת|עא|ולא כתיב בי' דבור אלא בסתם והיה מחנך קדוש שתהא מקום חנייתך בקדושה לא שנא דבור ולא שנא הרהור. ובגמרא פריך על זה מהא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ובעלמא דרשינן דבר מלשון דבור, כמו שהבאנו הרבה דוגמאות לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמטה, אלמא דלא אסורה טומאה רק בשעת הדבור ולא בהרהור [וקשה למ' ד הרהור לאו כדבור דמי], ומשני ההוא מבעי לי' להא דאמר רב יהודה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו ויובא בסמוך לפנינו. ואינו מבואר עכ"פ מה תירץ להא דהמלה דבר משמע דבור, כי זה אין צריך לדרשת רב יהודה מעובד כוכבים ערום.


'''עלילת דברים. ''' יכול אפילו הקדיחה לו את התבשיל, הרי אני דן, נאמר כאן עלילות דברים ונאמר להלן (פ' ט"ז) עלילות דברים, מה להלן זנות אף כאן זנות {{תוספת|קל|שם בפסוק ט"ז כתיב מפורש והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, ולכאורה לא היה צריך לגז"ש זו, דהא בפסוק זה גופי' כתיב ושם לה עלילות דברים וגו' ואמר ולא מצאתי לבתך בתולים, אך י"ל דלולא הגז"ש היה אפשר לומר דהכתוב איירי בשני מיני עלילות, ושם לה עלילות דברים – ובעלילות דעלמא, והוציא עליה שם רע היינו ואמר לא מצאתי וגו'.}}. (ירושלמי כתובות פ"ד ה"ד)
ונראה דכונת הדרשה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר עפ"י מה דמפרש הגמרא מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל ערום נמי, ומשני לא מבעי קאמר, לא מבעי ישראל דודאי אסור אלא אפילו עובדי כוכבי' דהו"א כיון דכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג:כ׳) מותר, קמ"ל, ואינו מבואר עכ"פ איפה מרומז בלשון דבר עובד כוכבים ערום, וצ"ל דדריש המלה דבר מלשון דבור וכלומר ערות מדבר, והיינו ערות חי מדבר, כל שהוא חי מדבר, בין ישראל בין עובדי כוכבים ולפי"ז מבואר יפה דלדרשה זו באמת דייקינן ודרשינן המלה דבר שבפרשה, וא"כ דרשינן והיה מחנך קדוש, סתם קדושה, ומשמע אפילו בהרהור. ודו"ק, ומה שנוגע עוד לדרשה דעובדי כוכבים ערום נבאר בסמוך אות ע"ד.}}. (שבת ק"נ א').


'''ואמר. ''' מלמד שהתובע מתחיל בדברים תחלה {{תוספת|קלא|נראה דהוא הדין המבואר בב"ק מ"ו ב' שנזקקין לתובע תחלה, ונתבאר ענין זה לפנינו בפ' משפטים בפסוק מי בעל דברים יגש אליהם.}} [ספרי].
'''והיה מחנך קדוש. ''' קדשהו, מכאן אמרו, לא יקרא אדם ק"ש בצד משרה של כובסים ולא יכנס למרחץ ולבורסקי וספרים ותפילין בידו ולא להר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו {{תוספת|עב|ע' במשנה ברכות נ"ד א' ובגמרא שם ס"ב ב' חקרו מניין לאיסור רקיקה בהר הבית ולמדו מק"ו ומסברא מפני שהוא מאוס, יעו"ש, וצ"ע שלא הביאו דרשא זו דמבואר האיסור בכל דבר מאוס משום והיה מחנך קדוש, וי"ל.}} [ספרי].


'''את האשה הזאת. ''' מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידתה {{תוספת|קלב|כמו דקיי"ל אין מקבלין דברי בעל דין שלא בפני בע"ד חבירו כמבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק מדבר שקר תרחק, ואעפ"י דזה ידעינן משם, י"ל דאצטריך הכא לאשמעינן דאפילו דרך סיפור דברים בעלמא אף כי לא בדרך טענה אסור.}}. (שם)
'''ולא יראה. ''' אמר רבא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, מאי טעמא, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא {{תוספת|עג|וכתב בס' רה"ז דמכאן מתבאר דמה שנוהגין לכסות את השם שדי שבמזוזה בזכוכית לא מהני להיתר תשה"מ, וכן נראה מזה דדרך חלון זכוכית יש טענת היזק ראיה, ועיין בכנה"ג סי' קנ"ד שתי תשובות בענין זה.}}. (ברכות כ"ה ב').


'''לקחתי. ''' לקחתי – פרט ליעודין, פרט לארוסה, ופרט לשומרת יבם {{תוספת|קלג|פרט ליעודין כגון שהיתה לו אמה עבריה ויעדה לעצמו או לבנו והוציא עליה שם רע דפטור, ודריש כן מלשון לקחתי שהוא לשון קדושין. ובטעם הדבר י"ל דכיון דנמכרה לו מחלה על כבודה, וצ"ע. וכן פרט לארוסה, היינו אם בא עליה בעודה ארוסה והוציא עליה ש"ר פטור מקנס, והטעם בזה משום דכל כמה שלא נשאה עדיין לא נחשבת כאשתו והוי כמו שהוציא ש"ר על אשה אחרת דאעפ"י שנענש על זה אבל לא בעונשין שבפ' זה, וכן פרט לשומרת יבם דלא שייך בה לקחתי דמן השמים הקנוה לו כמבואר בקדושין ב' ב', ועוד נבאר מזה לקמן בפסוק ט"ז בדרשה את בתי נתתי לאיש הזה.}}. (ירושלמי כתובות פ"ד ה"ד)
'''ולא יראה בך. ''' מכאן דעובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו {{תוספת|עד|ע' מש"כ לעיל אות ע"א בבאור דרשה זו דדריש ערות דבר מלשון דבור, והכונה ערות חי מדבר, ומפרש בגמרא לא מבעי ישראל דאסור אלא אפילו עובד כוכבים כיון דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג:כ׳) אימא שפיר דמי קמ"ל, ומפרש עוד ואימא ה"נ, ומשני א"ק וערות אביהם לא ראו (פ' נח) אלמא ערוה היא בעובדי כוכבים. והנה שמעתי לפרש הענין בכלל עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו, דקאי על העמים הפראים בארצות הרחוקות בעמקי אפריקא השוכנים בנקיקי הסלעים והולכים ערומים כחיתו שדי, ומכוון הרעיון שאמר דהו"א דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם, כלומר כיון דארחם ודרכם ללכת ערומים הו"א דדינם כשאר בע"ח שאין מקפידין בהו, קמ"ל, והוא באור ע"ד הצחות.}}. (שבת ק"נ א').


'''ואקרב אליה. ''' תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובא אליה ואקרב אליה, מלמד שלא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל {{תוספת|קלד|דרשה זו צריכה באור להבין בכלל ענין הפרשה וסוגיית הגמרא, ולכן נעתיק בזה מלשון הגמרא כפי הדרוש לבאור הענין, תניא, כיצד הוצאת ש"ר, בא לב"ד ואמר, פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים, אם יש עדים שזנתה תחתיו בסקילה זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, נמצא שהשם רע אינו ש"ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל, ראב"י אמר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל, ופריך בשלמא לראב"י היינו דכתיב ובא אליה ואקרב אליה אלא לרבנן דאפילו לא בעל מאי ובא אליה ואקרב אליה, ומשני ובא אליה בעלילה ואקרב אליה בדברים, ופריך עוד, בשלמא לראב"י היינו דכתיב ולא מצאתי לבתך בתולים אלא לרבנן מאי ולא מצאתי לבתך בתולים, ומשני לא מצאתי כשרי בתולים [פירש"י עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויכשירו את בתך לבתולה גמורה], ופריך עוד, בשלמא לראב"י היינו דכתיב ואלה בתולי בתי אלא לרבנן מאי ואלה בתולי בתי, ומשני ואלה כשרי בתולי בתי [פירש"י עדים המזימין את עדיו], ושוב פריך עוד, בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה, א"ר אבהו, פרשו מה ששם לה, לכדתניא, ופרשו השמלה, מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה, ראב"י אומר דברים ככתבן, שמלה ממש, ע"כ.
'''ערות דבר. ''' שאלו רבה בר אבוה לאליהו, מניין לערום שלא יתרום, אמר ליה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר {{תוספת|עה|כלומר מפני שאין יכול לברך, ודריש דבר מלשון דבור וכמבואר בדרשה הסמוכה. וע' בשבת כ"ג א' הביא בענין זה הפסוק והיה מחנך קדוש, וצ"ל דסמך אסיפא דקרא ולא יראה בך ערות דבר. –


הנך רואה דבין לרבנן ובין לראב"י באה פרשה זו בקצור נמרץ, יען כי בהכרח א"א לומר שעל זה לבד שלא נמצאו לה בתולים נהרגת, כי הלא אפשר להיות שזנתה קודם שנתארסה בעודה פנויה, שעל זה אינה חייבת מיתה כלל, וא"כ בהכרח לומר שמביא עדים שזנתה אחר נשואיה, וכך מבואר בירושלמי כתובות פ"ד ה"ד בזה"ל, הפרשה הזאת יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין, והיינו מקודם המשך הענין שהביא הבעל עדים שזנתה תחתיו, וכנגדו הביא עדים והזימו את עדי הבעל, ואז חייב הבעל מלקות וקנס, ואם אח"כ הביא הבעל עדים והזימו לעדי האב, אז הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר, ובסוגיא דבבלי סנהדרין ח' ב' בא ענין זה בקצור נמרץ, ועפ"י המבואר בירושלמי, יובן הענין היטב, ודו"ק.
ודע דמה דקיי"ל דהיכי דלבו רואה את הערוה אסור לברך כגון ערום הטובל עצמו, פירש"י בברכות כ"ה ב' דהוא מטעם ולא יראה בך ערות דבר, ומתבאר בגמרא ובפוסקים דרק אם לבו רואה אסור אבל לא בשאר אברים, יעו"ש בתוס'. ולא נתבאר הטעם והחילוק בזה, ואפשר לומר משום דבלב מצינו לשון ראי', כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת ב'), א"כ רק בלב שייך האיסור מלשון פסוק זה, ועיין מענין זה באו"ח סי' ע"ד וביו"ד סי' ר'.}}. (ב"מ קי"ד ב').


ולפי זה מבואר שאפילו אם נמצאו לה בתולים ג"כ לא נפטרה מעונש מיתה כיון דבהכרח איירי שהבעל הביא עדים שזנתה תחתיו, וא"כ אין נ"מ אם היתה בתולה בנשואיה או לא, וגם תמוה הדבר איזו תועלת יש בפרישת השמלה בכלל, אחרי דלא על זה אנו דנין ורק עפ"י העדים, ובהיות כן צ"ל בהכרח דכנגד עדי הבעל מביא האב עדים להזים את עדי הבעל.
'''ערות דבר. ''' שאלו חסיד אחד לאליהו, ערום מהו שיקרא ק"ש, אמר ליה, ולא יראה בך ערות דבר – ערות דבור {{תוספת|עו|ר"ל בשעה שאתה קורא אל יראה בך ערוה והיינו כשהוא ערום, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת, ועיין לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה הבאנו כמה דוגמאות שרגילין חז"ל לדרוש הלשון דבר מענין דבור, יעו"ש.}}. (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד).


ומכל זה מבואר כמש"כ, דענין פרשה זו נאמרה בכלל בקצור נמרץ, ובין לרבנן ובין לראב"י צ"ל דרק כללית הענין נאמר בפרשה, וס"ל לרבנן דסבת העדר מציאות הבתולים גרמו לו להבעל שדרש וחקר על אמונתה ומצא שזנתה תחתיו, אבל באמת יתכן הדין הכללי שבפרשה גם אם מצא לה בתולים, או גם אם לא בעל כלל אלא שהביא עדים שזנתה תחתיו, וזהו שאמרו רבנן כיצד דין הוצאת שם רע וכו' בין בעל בין לא בעל, ואעפ"י דכתיב ובא אליה ואקרב אליה הוא למשל ובא אליה בעלילה ואקרב אליה בדברים, כדמפרש, וכן יתר הלשונות מענין זה ולא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה, שהכל על דרך משל מתוצאת דרישת וחקירת הענין לאשורו כמו שהצענו לשון הגמרא.
'''ושב מאחריך. ''' אמר רב חסדא, בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך {{תוספת|עז|פירש"י קודם שחטאו ישראל בעריות היתה השכינה עם כל אחד ואחד בביתו, עכ"ל. ונראה שהבין בכונת הגמרא דדייק לדרוש הלשון בקרב דמשמע מבפנים ממש, וכמו ותצחק שרה בקרבה, ולכן הוי הפירוש בקרב מחנך – בפנים ביתו של כל אחד, וע' במהרש"א ולעיל בפ' דברים בפסוק ותרגנו באהליכם הבאנו ראיה לפירש"י. ומה שפירש קודם שחטאו בעריות, יליף מסוף הפסוק ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, הרי דהחזרה היא מפני ערות דבר, וא"כ ממילא מבואר דההויה היא מקדושת ענין זה.}}. (סוטה ג' ב').


ור' אליעזר בן יעקב סבר דברים ככתבן, כלומר. דאעפ"י שעיקר הענין חסר בפרשה, והיינו מהבאת עדים, מצד האב ומצד הבעל, אבל בכ"ז דברי הפרשה כפשטן דאיירי שבעל ולא מצא בתולים ומתוך כך החל לדרוש ולחקור באמונתה בכלל ומצא בעדים שזנתה תחתיו, כמש"כ.
'''ושב מאחריך. ''' דואג ואחיתופל רדפו אחרי דוד, לתפסו, דהוי אמרי אלהים עזבו (תהילים ע״א:י״א) והוו דרשי ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ולא הוו ידעי שאין עבירה מכבה תורה {{תוספת|עח|שהיו אומרים אלהים עזבו מפני עון דבת שבע, כך פירש"י. ודבר פלא הוא, מה שייכות רדיפת דואג לכאן שהיתה רחוקה הרבה בזמן מענין דבת שבע. וההכרח לפרש דהלשון ערות דבר כאן פירושו ערות כל דבר, וכל חסרון וחטא בכלל, והם היו מחפשים בדוד עונות וחטאים שונים.}}. (שם כ"א א').


ועתה הנה הדרשה שלפנינו וכן הדרשות הבאות בפרשה זו מתבארים בטוב טעם, ואף כי אמנם יש להעיר בדעת ראב"י, כי אעפ"י שדברים ככתבן שהפרשה מצעת סבת ענין חקירתו באמונתו והיינו משום דשבעל ולא מצא לה בתולים, אבל למה יעכב פרט זה אחרי דכל ענין זה יוכל להתפרש גם בשלא בעל, אך בכ"ז י"ל דס"ל דדעתו דכשלא בעל אין זה בכלל מוציא ש"ר רק מלשונות בעלמא, ועדיין צ"ע בפרט זה, ולדינא קיי"ל כראב"י משום דמשנתו קב ונקי, וגם פשטות הכתובים מורה כותי'.}}. (כתובות מ"ו א')
'''ושב מאחריך. ''' מלמד שהעריות מסלקות את השבעה {{תוספת|עט|עיין מש"כ לעיל אות ע"ז.}} [ספרי].


== טו ==
== טז ==


'''אבי הנערה ואמה. ''' אין לה אב ואם מניין, ת"ל והוציאו וגו' מכל מקום, א"כ למה נאמר אבי הנערה ואמה, הם שגדלו גידולים רעים יבאו ויראו גידוליהם {{תוספת|קלה|הוא ע"ד מש"כ וכל העם ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה, דיראו האנשים בבזיונם של ההורים ויזהרו לחנך את בנותיהם בדרכי הצניעות. ולכאורה צ"ע, למה יתבזו כאן ההורים, אחרי כי לפי המשך הפרשה איירי שחפה הנערה מכל פשע כמבואר והוציאו את בתולי הנערה ופרשו השמלה ואלה בתולי בתי ויסרו אותו, וא"כ הלא כל עלילה זו בשקר וצדקו ההורים גם הבת, וא"כ מה זה שאמר הם שראו גידולים רעים איזו גידולים רעים כאן, ויותר הי' נאות לכתוב לשון זה לקמן בפרשה בענין ואם אמת היה הדבר.
'''לא תסגיר. ''' בעבד שברח מחוץ לארץ לארץ הכתוב מדבר {{תוספת|פ|הנה לפי הפשט סמיכות דין זה להפרשה כי תצא מחנה על אויבך משמע דאיירי מענין מלחמה, והיינו כי אם שבו מהאויב שבויים, ולא יסגירום להאויב אחרי כלות המלחמה, וזה מפני שלא ישוב לעבודת אלילים. אכן מפני שהוציאה התורה ענין זה בלשון עבד ואדון ולא בלשון שבוי כנהוג בענין ספור מלחמה כמו וישב ממנו שבי, וגם חקרו בטעם הדבר שהוא כדי שלא ישוב לעבודת כוכבים, לכן דרשו דגם בעבד שברח מחו"ל לארץ, כלומר מארץ העמים, מקום עבודת כוכבים, ורצונו לפרוש ממנה ולישב על אדמת הקודש, לא תסגירנו אל אדוניו, כלומר לא תשיבנו חזרה לחו"ל. ובגמרא דייקו מדלא כתיב אשר ינצל אליך מעם אלהיו, ולכן יש בכלל זה גם עבד ישראל שברח מחו"ל לארץ, ג"כ אין להחזירנו לחו"ל, ויתכן עפ"י מ"ש בכתובות קי"א ב' כל הדר בחו"ל דומה כמו שאין לו אלוה וכל הגר בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב, ועיין במל"מ פ"ח ה"י מעבדים.}}. (גיטין מ"ה א').


וצ"ל דשיעור המשך הפרשה שמיד שהבעל בא לבדו ומביא עדים שזנתה, דבכך איירי הפרשה כמש"כ לעיל אות הקודם, מצוים הב"ד על האב שיברר טענותיו, אם שיודה להבעל ועדיו או יכחישם, והלשון ולקח הוא לשון צווי ומלשון קחו עמכם דברים, וכן ויקח קרח, וכדומה, ועל זה מדייק הספרי למה מצוים הב"ד על האב ולא על הבת עצמה, משום הם שגדלו גידולים רעים, ר"ל כיון דעתה הביא הבעל עדים שזנתה ועד שיברר האב היא בחזקת רשעת. –
== יז ==


ועיין בכתובות מ"ד ב' חקרו הרבה בגמרא בדין המוציא ש"ר על היתומה, ודרשו מדיוק רחוק כפי שיבא לפנינו בסמוך פסוק י"ט בדרשה על בתולת ישראל, יעו"ש, ולפלא הי לא הביאו דרשה מפורשת זו שבספרי בענין זה.}} [ספרי].
'''עמך ישב וגו'. ''' עמך ישב – בעיר עצמו, בקרבך ולא בספר {{תוספת|פא|בעיר הסמוכה לגבול ערי חו"ל.}}, במקום אשר יבחר – במקום שפרנסתו מצויה, בשעריך ולא בירושלים {{תוספת|פב|לא נתבאר ענין זה, ואולי יכונו למ"ש בקדושין ע"ו ב' דבירושלים היו מקפידים ביותר על יחוס משפחות, ולכן הקפידו חז"ל על ישיבת אנשים שלא מזרע ישראל בירושלים, וסמכו זה על לשון זה הפסוק.}}, באחד שעריך, שלא יהא גולה מעיר לעיר, בטוב לו – מנוה הרעה לנוה היפה {{תוספת|פג|טעם כל פרטים אלו נראה דהכונה לקרבו כדי שלא ידחה לחזור לעבודת כוכבים.}} [ספרי].


== טז ==
'''בטוב לו. ''' וכתיב התם (פ' ראה) כי טוב לו עמך, מכאן שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג {{תוספת|פד|כוונת הדרשה ללמוד בגז"ש טוב טוב מעבד עברי, כמו שע"ע אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדכתיב ביה מפורש (פ' בהר) עד שנת היובל יעבד עמך כך גר תושב, דעל שניהם מצווים על טובתם, וכבר נתבאר דפ' זה איירי בגר תושב דהיינו זה שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות.}}. (ערכין כ"ט א').


'''ואמר אבי הנערה. ''' מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש {{תוספת|קלו|ר"ל מדפתח הכתוב בלשון ולקח אבי הנערה ואמה, וסיים ואמר אבי הנערה, לבד, ושוב כתיב אח"כ ופרשו השמלה, ש"מ שבא להורות שאין רשות לאשה לדבר בפני בעלה. וצ"ל דהטעם הוא שצריך שתקבל אדנותו ושררותו וכמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ו ה"כ מאישות, צוו חכמים שיהא הבעל בעיני האשה כמלך ושר וכו', ואולי כיון לדרשה זו שלפנינו, ומזה י"ל מקור למ"ש בפסחים ק"ח א' דאשה אצל בעלה א"צ הסיבה, דכיון שצריכה לקבל עליה שררותי' לכן פטורה כמו תלמיד לפני הרב, ויתכן דמטעם זה נקראת האשה שאינה עושה רצון בעלה בשם מורדת, כידוע במס' כתובות, משום דכיון דחיובה עליה לקבלו כמלך ושר, וכשעושה ההיפך הרי היא מורדת כמורד במלכות.}}. (שם)
'''לא תוננו. ''' זו אונאת דברים {{תוספת|פה|ר"ל אפילו אונאת דברים, וגם זה מטעם שכתבנו למעלה אות פ"ג שלא לדחותו מישראל כדי שלא יחזור לעבודת כוכבים, וכעין זה מבואר ברמב"ם פ"ח הי"א מעבדים וז"ל, עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק, והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר, וצוה עליו הכתוב שנאמר עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו זו אף אונאת דברים, ונמצאת למד שהמאנה את הגר הזה עובר בג' לאוין משום וגר לא תונה (פ' משפטים) ומשום לא תונו איש את עמיתו (פ' בהר) ומשום לא תוננו, וכן עובר משום ולא תלחצנו כמו שנתבאר בפ' משפטים.}} [ספרי].


'''את בתי נתתי לאיש. ''' מכאן שהאב מקבל קדושי בתו {{תוספת|קלז|כלומר לקבל קדושין עבורה בין בקטנותה בין בנערותה. וצ"ע בלשון המשנה בקדושין ס"ד א' קדשתי את בתי וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן, ופירשו בגמרא דיסוד דין זה מפסוק זה עפ"י הדרשה שבסמוך מניין לאב שנאמן לאסור את בתו וכו' ולמה שנו שדוקא כשעדיין היא קטנה והלא פסוק זה בנערה כתיב, ובתיו"ט כתב דקטנה דתנן בא לאפוקי בוגרת, ומבואר מזה דבשם קטנה כולל גם נערה, ולקמן בפסוק י"ט דריש כל מקום שנאמר נערה [חסר ה'] אפילו קטנה במשמע, וכיון דהתורה כללה בשם נערה גם קטנה דשתיהן נפרדות מדין בוגרת, א"כ גם במתני' דקתני קטנה הכונה קטנה לגבי בוגרת, ולכן גם נערה בכלל.}}. (כתובות מ"ו ב')
== יח ==


'''נתתי לאיש. ''' האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה, דכתיב את בתי נתתי לאיש {{תוספת|קלח|וכתבו התוס' וז"ל, מרישא דקרא יליף ואמר אבי הנערה משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת לאיש, עכ"ל. וכונתם דמדכתיב מקודם ולקח אבי הנערה ואמה וסיים באב לבד משום דאומר את בתי נתתי, והאם אין לה זכות בבתה לכן תלי האמירה באב לבד. אבל קשה, דהא בספרי יליף הא דבלקיחה נזכרו שניהם ובאמירה האב לבד, משום דאין רשות לאשה לדבר בפני בעלה, כמו שהעתקנו למעלה, ולפי"ז אין ראי' על זכות הקדושין, וי"ל דמדייק מדלא כתיב את בתנו נתנו, ויהיה כמדבר בעדו ובעד אשתו.}}. (סוטה כ"ג ב')
'''מבנות ישראל. ''' בבנות ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנענית, וכן מבני ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנענים {{תוספת|פו|באור הדברים, כי לפי פשטות הענין כונת אזהרת פסוק זה שלא יהיו בני ובנות ישראל מזומנים לזימה לישב בבתי פריצות וכדומה, ויתכן שאזהרה כוללת זו חלה על הב"ד שלא יניחו להזמנת פריצות כזו, ואחרי שדבר ידוע הוא שהקב"ה שונא זימה וכמ"ש בלעם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא (סנהדרין ק"ו א'), לכן הו"א שבזמן שיד ישראל תקיפה הם מוזהרים גם על כנענים שלא יהיו בהם קדשים וקדשות, על זה אמר בבנות ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנעניות וכו'. –


'''נתתי לאיש. ''' אמר רב הונא אמר רב, מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש {{תוספת|קלט|כלומר, מניין לאב שאמר קדשתי את בתי לפלוני, שהוא נאמן ואסורה על כל אדם משום א"א [ועי' רש"י קדושין ס"ד א'], והיינו רק בקטנה או בנערה שבידו לקדשה כמבואר בדרשות הקודמות, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל אות קל"ז. ואע"פ שבדרשה הבאה מצריך פ' זה לדרשה אחרת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אך כבר כתבנו שם דאותה דרשה ידעינן גם מסברא לבד, ועיקר הפ' דרוש לדרשה זו שלפנינו. או נוכל לומר דכאן עיקר הדרשה מנתתי לאיש, שהפה אוסר ושם מהזה שהפה מתיר.}}. (כתובות כ"ב א')
והנה אונקלוס תרגם פסוק זה לא תהא אתתא מבנות ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה, וכבר דברו הרבה מפרשים ראשונים ואחרונים מחידוש תרגום זה, וגם הרמב"ם הביאו (פ"ב הי"ג מאס"ב), אכן כולם לא העירו מה הכריחו לאונקלוס לתרגומו זה כאן, ואפשר ליישב דמדייק הלשון תהיה, שבכ"מ שבא לשון כזה בעניני אישות מורה על הוית קדושין, כנודע פעמים אין מספר בפסוק ובתלמוד [וע"ל בפ' והיתה לאיש אחר], והנה אמרו בכ"מ בגמרא דעבדים ושפחות פרוצים בזימה וכמ"ש בפסחים קי"ב ב' שצווה כנען את בניו אהבו את הזימה, לכן צוה הכתוב שלא ידבקו בהם בני ובנות ישראל כדי שלא ילמדו ממעשיהם, ותאר הכתוב ענין זה בלשון קדש וקדשה עפ"י דרכם ותכונתם של אלו, ודו"ק.}}. (שם).


'''לאיש הזה. ''' א"ר אסי, מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש – אסרה, הזה – התירה {{תוספת|קמ|ר"ל דכשאומר לאיש סתם הרי אסרה לכל העולם, דלא ידעינן למאן, וכשאומר הזה התירה לו, ולדעת התוס' הוי כלל ההיתר מן הפה שאסר וכו' מטעם מגו, כלומר דאי בעי הוי טעין טענה מעלייתא, וכאן צ"ל דהמגו הוי דאי בעי הוי שתק כלל ואז לא הי' הבעל נאמן כלל שהיא אשתו ולסקלה על פיו, דאין דבר שבערוה פחות משנים. אך לא אדע בכלל מי הכריחם לומר בזה משום מגו ולא בסתם שנתנה התורה זכות נאמנות זו לאב בבתו, וכמו דקיי"ל בקדושין ע"ד א' שנאמן אדם לומר על בנו שהוא בן גרושה וב"ח, וצ"ע. –
'''ולא יהיה קדש. ''' הרי זו אזהרה לנשכב עם הזכר דכתיב הכא ולא יהיה קדש וכתיב התם (מלכים א י״ד:כ״ד) וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים וגו' {{תוספת|פז|וקדש הוא לשון זנות דכתיב כתועבת הגוים, ומשכב זכר תועבה היא, וילפינן מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה, והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכר דכתיב (פ' קדושים) אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם, מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע וכו', וכ"מ בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז בקצור לשון, את למד קדש מקדש ותועבה מתועבה, והבאור כמש"כ, ואמנם כל זה הוא רק לדעת ר' ישמעאל, אבל לדעת ר' עקיבא ילפינן אזהרה לנשכב עם הזכר מדרשה אחרת מפ' דפ' קדושים ואת זכר לא תשכב, כמבואר לפנינו שם. ופשוט דדרשה זו שלפנינו אינה אלא רמז ואסמכתא דפשטות כונת הכתוב שלא יהיה איש או אשה מזומנים לזנות בבתי פריצות וכדומה, כמש"כ לעיל, ולא נתבאר למה תפס רש"י בפסוק זה לפרש ולא יהיה קדש מזומן למשכב זכר, אחרי דדרשה זו כמש"כ אינה אלא אסמכתא ורמז בעלמא, ואפשר לומר דס"ל לרש"י דבהכרח צריך לפרש כן, משום דבאיש לא שייך כל כך זימון לזנות כמו באשה אם לא למשכב זכור.}}. (סנהדרין נ"ד ב').


ודע דבגמ' כאן אמרו דאין מוכרח קרא להורות דין זה, דידעינן אותו מסברא חיצונית, הוא אסרה והוא שרי לה, ועיקר הדרשה אצטריך לדרשה הקודמת, ובכ"ז העתקנוה, כיון דעכ"פ אפשר ללמוד זה מפ' זה והדין דין אמת.}}. (שם שם)
== יט ==


'''לאיש הזה. ''' תנא רבי יונה, לאיש הזה ולא ליבם, פרט ליבם שכנס והוציא שם רע על נשואי אחיו {{תוספת|קמא|ר"ל אם היתה יבמתו שכנסה והוציא עליה ש"ר והביא עדים שזנתה תחת קדושי אחיו ונמצאו זוממים ה"ז פטור מן המלקות ומן התשלומין ואם רצה לגרש יגרש.
'''אתנן זונה. ''' איזה הוא אתנן זונה, האומר לזונה הי לך טלה זו בשכרך, וכן האומר לחבירו הי לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי {{תוספת|פח|איירי בעבד עברי שאין לו אשה ישראלית דאז אסור לרבו למסור לו שפחה כנענית, אבל בעבד כנעני או בעבד עברי שיש לו מכבר אשה ישראלית מותר בשפחה, כמבואר לפנינו בר"פ משפטים ובפ' ראה.}}. (תמורה כ"ט א').


והנה לא נתבאר איפה מרומז דין זה בלשון לאיש הזה, ויתכן לומר משום דלשון הזה משמע שמרצונו נתנה לאיש הזה ואלו היה רוצה הי' משיאה לאחר, וזה שייך רק בסתם נשואין, ולא בנשואי יבמה שמוכרחת להנשא רק להיבם ולא לאחר. או אולי דעיקר הדרשה הוא מאת בתי נתתי, רק דבלא הזה אינו מוכרח דנוכל לומר את בתי נתתי לאיש – לאחי היבם, ובא הזה לכון רק האיש העומד לפניו, כי רק לו נתן את בתו.
'''אתנן זונה. ''' אמר רב, אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל עריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא, זונה כתיב והא לאו זונה היא {{תוספת|פט|לכאורה אם נפרש השם זונה כל שהיא מופקרת לזנות, קשה הלא כל העריות אינן מופקרות לזנות בכלל, ומה נשתנו מנדה, ואם נפרש זונה כל שביאתה ביאה אסורה קשה הלא גם ביאת נדה אסורה, והכתוב כללה בין יתר העריות, בפ' אחרי וקדושים, ומה נשתנה דינה מכל העריות, ולכן נראה דזונה נקראת זו כל שנשואיה לו באיסור, ולכן כל העריות שאין קדושין תופסין בהן נקראות זונה, משא"כ נדה קיי"ל שהקדושין תופסין בה כמבואר לפנינו ס"פ מצורע לכן לא נקראת זונה.


ודע כי בירושלמי כתובות פ"ד ה"ד דריש ענין זה מלשון הכתוב (י"ד) את האשה הזאת לקחתי פרט לשומרת יבם, ופי' הפ"מ דטעם הדרשה מלשון לקחתי דיבמה לא הוא לקחה אלא מן השמים הקנוהו לו, עכ"ל. ורומז למ"ש בקדושין ב' ב' דיבמה א"צ קדושין משום דמן השמים הקנוה לו, ולכאורה היא דרשה נאותה מאוד, וצריך טעם למה נדה הגמרא הבבלית ממנה, וי"ל דלא ניחא לי' להבבלי לדרוש לקחתי פרט ליבמה, אחרי דמפורש כתיב ביבמה ולקחה לו לאשה (כ"ה ה').
ונראה ראיה לפירוש זה מדברי הרמב"ם פי"ח ה"א מאס"ב וז"ל, איזו היא זונה [הפסולה לכהן] כל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו, והבא על הנדה לא נעשית זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, עכ"ל. והרי זה ממש כמש"כ, והה"מ שם חתר למצוא מקור לדבריו, ועפ"י מה שבארנו הנה מקור דבריו – גמרא מפורשת.


אך יש לדון למה לא דרש גם הירושלמי ענין זה מלשון את בתי נתתי, דבודאי לא שייך כן ביבמה, דהרי לא הוא הנותן אותה לו כי אם מן השמים הקנו אותה לו, וי"ל.}}. (שם מ"ו א')
ואל תשיב על סברא זו ממ"ש בגמרא כאן, אמר אביי, זונה כותית, אתננה אסור דכתיב כאן תועבה וכתיב התם (ס"פ אחרי) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה"נ אין קדושין תופסין בה, זונה ישראלית אתננה מותר דקדושין תופסין בה, ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור, וקיי"ל כרבא, ולכאורה משמע דכאן אין עיקר הטעם והסברא מהא דקדושין תופסין או אין תופסין אחרי דלא קיי"ל כאביי, אך באמת זה אינו, דטעמא דרבא הוא מסברא אחרת משום דילפינן מזונה כותית כמבואר בגמרא, אבל אין זה נוגע לסתירת הסברא שכתבנו, ודו"ק. –


== יז ==
והנה דבר פשוט הוא דאתנן פנויה מותר, משום דלא קיי"ל כר"א דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, וכיון דאינה זונה מותר אחרי דזונה כתיב, ולפי"ז אחרי דסתם פנויות נדות הן יש להעיר ל"ל לומר חוץ מאשתו נדה ולא סתם חוץ מאתנן נדה, וי"ל.}}. (שם שם ב').


'''ופרשו השמלה. ''' מלמד שבאים עדים של זה ועדים של זה ומבררין את הדבר בשמלה חדשה {{תוספת|קמב|דרשה זו נתבארה בארוכה לעיל בפסוק י"ד אות קל"ד יעו"ש.}}. (שם שם)
'''אתנן זונה. ''' נתנה היא לו אתנן מותר, מאי טעמא, זונָה כתיב ולא זונֶה {{תוספת|צ|כלומר זונה בקמ"ץ מורה על נקבה וכמו כי רועה היא (פ' ויצא), ועיין בתוי"ט פ"ה ע"ח דטהרות.}}. (תמורה כ"ט ב').


== יח ==
'''ומחיר כלב. ''' איזה הוא מחיר כלב, האומר לחבירו הילך טלה זו תחת כלב זה, וכן שני שותפים שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב, זה שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר {{תוספת|צא|ר"ל אחד נטל עשרה טלאים ואחד תשעה וכלב כנגד העשרה טלאים שנטל חבירו, העשרה טלאים שכנגד התשעה וכלב כולם אסורים משום מחיר כלב והט' שעם הכלב מותרים. ובגמרא פריך למה כנגד הכלב כולם אסורים ניפק לי' חד להדי כלבא והנך לשתרו מטעם ברירה [וצ"ל דמקשה למ"ד בדאורייתא יש ברירה] ועיין בתוס' בכורות נ"ו ב', ומשני הכא במאי עסקינן כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו שאין באותן שכנגדו טלה שוה דמי הכלב, דהשתא שייכא דמי הכלב בכולהו, כגון שאותן שכנגדן שוין כל אחד דינר דהוי י' דינרין ואותן תשעה שעמו שוין כל אחד דינר חסר מעה, דהיינו ט' דינרים פחות ט' מעות והכלב שוה דינר ותשעה מעות, נמצא באותן עשר שכנגד התשעה וכלב יש בה תשעה שבכל אחד מהן יש בו מעה מחיר כלב והעשירי כולו מחיר כלב.


'''את האיש. ''' את האיש ולא את הקטן {{תוספת|קמג|זה פשוט דקטן אינו בר עונשין, וסמך זה על לשון את האיש דדי הי' לכתוב ולקחו אותו.}} [ספרי].
והנה לא נתבאר בגמרא עיקר הטעם מפסול חליפי כלב, והמפרשים כתבו משום דמגונה הוא, אבל אין זה מספיק, כי המעט חיות מגונות בעולם, אבל האמת נראה טעם הדבר משום דמטבע הכלב להיות שטוף בזימה, ומהאי טעמא אמרו (ב"מ ע"א א') ארמלתא לא תגדל כלבא משום חשדא, ולכן העושה חליפין בכלב יש בזה חשד שהוא לזנות ולמש"ז, ולכן טעם איסור אתנן זונה ומחיר כלב סברא אחת להן, דמאיסי להקרבה משום גנות של זנות, ומדוייק לשון הכתוב כי תועבת ה' גם שניהם כמו תעוב אחד לשניהן, ודו"ק.}}. (שם ל' א').


'''ויסרו אותו. ''' ויסרו – זה מלקות, מנלן, א"ר אבהו, למדנו ויסרו מויסרו, ויסרו מבן, ובן מבן, והיה אם בן המת הרשע {{תוספת|קמד|פירש"י כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב בבן סורר ומורה ויסרו אותו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו, והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם, וההוא ויסרו דהתם מבן שעמו דלגמרינן לבן שעמו על ויסרו דהכא, והדר יליף בן דאייתינן הכא מבן והיה אם בן הכות הרשע (כ"ה ב') מה התם מלקות אף הכא מלקות, עכ"ל. ולא אדע בכלל למה כל אריכות דרשה זו ולא ויסרו דהכא מן ויסרו דבן סו"מ ותו לא, אחרי דויסרו דבן סו"מ כבר ילפינן דהיינו מלקות בגז"ש בן בן מן והיה אם בן הכות הרשע, וצ"ע. –
'''ומחיר כלב. ''' אמר ליה רבא מפרזקי לרב אשי, מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, אמר ליה, לא נשמט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב {{תוספת|צב|ר"ל שאם נרבעה אשה לבהמה לא נפסלה לכהונה. והנה אין הפירוש מבואר ברחבה לפי נוסחא זו, וביבמות נ"ט ב' בא ענין דרשה זו בלשון אחר, מנה"מ דאמור רבנן אין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין שנאמר גם שניהם שנים ולא ארבעה, ע"כ. והבאור הוא דאתנן כלב פירושו שאומר לזונה הרי לך טלה זו והבעלי לכלבי, ומחיר זונה שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה מותרים למזבח, ואם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוי ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה, אתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם, ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא, וממילא אין אשה זו נקראת זונה לכל דבר, וכפי הנראה גם לפי גירסתנו שהבאנו הפירוש הוא כמו שכתבנו אלא שאין הלשון מבורר, ואמנם לשון אינו מבורר בסדר קדשים חזון נפרץ הוא כנודע.}}. (שם שם ב').


ועיין במס' מכות ב' ב' חקירה ארוכה בהא דמוציא ש"ר לוקה ומשלם כנגד הכלל דקיי"ל בעלמא אין אדם לוקה ומשלם, יעו"ש. אבל בירושלמי כתובות פ"ג ה"א איתא דאין מושיבין מן מוציא ש"ר דחדוש הוא שבדבורו מתחייב כלומר דלא מצינו בכל מקום שיתחייב אדם עפ"י דבורו, ואעפ"י דעדים זוממין נמי בדבורייהו מתחייבי אך התם עכ"פ ע"י דבורם היה נפסד זה שמעידין עליו משא"כ במוציא ש"ר לא אתעביד מעשה רק ע"י עדים כמשכ"ל, והרבה יש לפלפל בענין זה והאריכו בזה המפרשים.}}. (כתובות מ"ו א')
'''בית ה'. ''' בין תלוש בין מחובר {{תוספת|צג|בגמרא הלשון אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא תלוש לא שנא מחובר, ונראה דסמך אסוף הפסוק דכתיב בית ה' ודריש שאפילו נתן לה בית באתנן אסור להקדישו לצורך בדק הבית, וכן מבואר בסוף הסוגיא, דעיקר הלמוד מן בית ה' עיי"ש. ורש"י כתב בזה"ל, אסור במחובר לגבוה ואפילו למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש וכו', עכ"ל. ואין לשון זה מבורר אצלי, דפתח בהלמוד מן בית ה' וסיים בהא דכתיב אתנן סתמא, וגם בגמרא מבואר מפורש דהלמוד למחובר הוא מן בית ה'.}}. (ע"ז מ"ו ב').


== יט ==
'''בית ה'. ''' לרבות את הרקועין, וכדר' יוסי ב"ר יהודה, דאמר, נתן לה זהב אין עושין אותן רקועין אפילו אחורי בית הכפורת {{תוספת|צד|נראה דר"ל דאשמעינן דלא רק להקרבה למזבח אסור אתנן ומחיר אלא גם לבדק הבית אסור, וזה מדייק מלשון בית ה' דמיותר הוא, דדי היה לכתוב לא תביא אתנן ומחיר לכל נדר אלא מורה זה הלשון דכל שהוא לבית ה' אסור, ומה שתפס רקועין שהוא צפוי למזבח פשוט שתפס ענין שאין בו שנוי, כגון שנותן לה זהב ומאותו זהב עושין צפוי, אבל אם ע"י שינוי לא עדיף בדק הבית מקדשי מזבח שמותרים ע"י שינוי כגון חטין ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן כפי שיובא בסמוך.


'''מאה כסף. ''' מאה כסף של מוציא שם רע – בשקל הקודש במנה צורי {{תוספת|קמה|כלומר במטבע שהיתה מהלכת במדינת צור שהיה של כסף מזוקק שהדנרין והסלעין שבצור היו שוין להדנרין וסלעין שחייבתן תורה בפדיון הבן, ושיעורן בערך מטבעות מדינתנו רוסיא בארנו בפ' קרח בענין מצות פדיון הבן.}}. (בכורות מ"ט ב')
ורש"י בע"ז מ"ו ב' פירש דטעם האיסור ברקועין הוא משום נוי, ומבואר דכל שאינו לנוי מותר, אבל לפי מש"כ אין הטעם כלל משום נוי אלא בכלל כמו קדשי מזבח שאינו כבוד המקום להשתמש בדבר מאוס כזה, וא"כ אין נ"מ בין דבר שהוא לנוי או לא.


'''ונתנו לאבי הנערה. ''' אמר ריש לקיש, המוציא שם רע על הקטנה פטור, שנאמר ונתנו לאבי הנערה, נערה מלא דבר הכתוב {{תוספת|קמו|כלומר נערה מלא ה' ולא כמו בכ"מ דכתיב נער חסר ה', ולכן בא למעט קטנה, ופריך על זה בגמרא, טעמא דכתב נערה הא לא"ה הו"א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא, אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, ר"ל הא דכתיב מלא לא ללמד על עצמו בא ולהוציא דבלאו הך דרשה אמעיט ליה קטנה משום דלאו בת עונשין היא אלא ללמד בא על כל נערה שבתורה שכתובין חסר ה' לומר שאף הקטנה במשמע, והכי יליף, כיון שאי אפשר בקטנה כתיב מלא, הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע וכגון באונס ומפתה.
וגם יש להעיר קצת על פירש"י מהא דאיתא בע"ז י"ז א' שאל מין אחד את ר"א, כתיב לא תביא אתנן זונה וכו' מהו לעשות ממנו בה"כ לכה"ג ולא השיב לו דבר, ואם היה הטעם משום נוי פשיטא שאין שייך בזה נוי, אלא כפי מש"כ דבכלל אסור בדק הבית כקדשי מזבח, ומבעי אם גם זה הוי בדק הבית או לא [ואיירי שם בכה"ג שמפרישין אותו לפני יוהכ"פ ללשכת פרהדרין ושם מתקנין לו כל צרכיו].


והנה לפי כל זה מבואר לכאורה דטעם פטור קטנה ילפינן מהא דקטנה לאו בת עונשין, והא דנערה מלא מורה על ענין אחר דבעלמא דכתיב נער חסר אפילו קטנה במשמע, אבל הרמב"ם בפ"ג ה"ב מנערה כתב, המוציא ש"ר על הקטנה פטור דכתיב ונתנו לאבי הנערה [כצ"ל, ולא הפסוק שהובא שם בטעות והוציאו את בתולי הנערה, יעו"ש בכ"מ], ולכאורה הוא נגד הסוגיא דילפינן זה מהא דקטנה לאו בת עונשין, וכבר הרבה הכ"מ לתמוה על זה והלח"מ נדחק ליישב.
ועיין ברמב"ם פ"ד הי"ח מאסמ"ז וז"ל, אתנן ומחיר מותרין לבדק הבית שהרי הם משתנין, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועים לבית, עכ"ל. ותמה המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ז על מ"ש שהרי הם משתנין, דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין, עכ"ל. ולא קשה מידי, דפשוט הדבר מש"כ הרמב"ם שהרי הם משתנין הכוונה כשהם משתנין, וסתם חפצים כשמשמשין אותן לבדק הבית משתנים בעשייתם, וזהו מ"ש שהרי הם משתנין, אבל באמת בלא שינוי אסורים, וכמו שסיים בדבריו, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועין לבית, ודו"ק. וע"ע באו"ח סי' קנ"ג סכ"א.}}. (תמורה ל' ב').


ולי נראה דעת הרמב"ם פשוטה וברורה, דהן אמת דהא דכתיב כאן נערה מלא מורה ודן דכאן נערה ולא בכ"מ דכתיב נער חסר, אבל הן איך שהוא ממילא מבואר דכאן בנערה איירי, וממילא ידעינן שנתמעט דין מוציא ש"ר בקטנה, וגם המקשה על ר"ל לא כיון להוציא דרשת ר"ל ממשמעותה אלא בא לומר דאין לומר דדרשה זו באה להורות אך ורק על ענין זה ולא על ענין אחר, אלא דענין זה אפשר ללמד גם ממקום אחר, והיינו משום דקטנה לאו בת עונשין, ואין ענין זה מוכרח לדרשה זו דוקא, אבל באמת מעוט קטנה ממילא איתמעוט, אחרי דעכ"פ כתיב כאן נערה מלא, ולכן קבע הרמב"ם דרשה זו דאיירי בענין הדין דאיירי ביה בנתינת הקנס ולא כן להטעם דקטנה לאו בת עונשין דאצטריך ללמוד דין ממון מנפשות. והנה גם אנחנו נקיטני בשיפולי גלימי' דהרמב"ם וקבענו גם אנו דין זה בדרשה זו עפ"י דעתו הנראה לנו נכונה ורצויה ומתקבלת, ודו"ק.}}. (כתובות מ"ד ב')
'''לכל נדר. ''' לרבות את העוף {{תוספת|צה|שאם נתן לה באתנן עופות כגון יונים אסורין לקרבן, והרבותא בזה, דהו"א כיון דאין מום פוסל בעופות (פ' אמור) כך אתנן אינו פוסל בהו קמ"ל מן לכל נדר לרבות את העוף יען כי גם עוף בא בנדר.}}. (תמורה ל' ב').


'''ונתנו לאבי הנערה. ''' נערה מלא כתיב, ללמד שכל מקום שנאמר נער חסר אפילו קטנה במשמע {{תוספת|קמז|ר"ל כל מקום שנאמר חסר ה', ופירש"י כגון באונס ומפתה, והכי יליף, כאן שאי אפשר רק בנערה משום דקטנה לאו בת עונשין היא כתיב נערה אבל בכ"מ בתורה דכתיב נערה חסר ה' אפילו קטנה במשמע, עכ"ל. והנה מה שכתב כגון באונס ומפתה, לכאורה הם דברים מיותרים וגם לא מבוררים, דהא אנו רואים שכמה פעמים כתיב נערה חסר וגם לא רק באונס ומפתה לבד, כפי שיראה המעיין בפרשה, אך באמת הוכרח לפרש כן עפ"י המשך הסוגיא כאן, אמר ריש לקיש, המוציא שם רע על הקטנה פטור. מאי טעמא, ונתנו לאבי הנערה, נערה מלא דבר הכתוב, מתקיף לה רב אחא בר אבא, טעמא דכתב רחמנא הנערה, הא לא"ה הו"א אפילו קטנה במשמע, והא כתיב ואם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא, אלא כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, וכפי שפרשנו, ולפי"ז ע"כ אי אפשר לפרש כל מקום ממש, שהרי בהא דוהוציאו את הנערה כתיב נערה חסר ה', וע"כ אין לומר דגם קטנה יסקלו דהא לאו בת עונשין היא כמש"כ, ולכן בהכרח צריך לפרש כל מקום רק בדיני ממונות, ועל זה פירש"י כגון באונס ומפתה, כלומר ולא בדיני עונשי מות כמבואר ותמיהני שלא נתעוררו בזה המפרשים, ויש לפלפל ולהעיר בזה בדברי התוס' כאן ובדף מ' ע"ב ובסנהדרין ע"ג סוף ע"א, ואכ"מ להאריך בדרך פלפול.}}. (כתובות מ"ד ב')
'''לכל נדר. ''' לרבות את הבמה {{תוספת|צו|דגם בבמות פסול אתנן לקרבן, וענין הבמות נתבאר לפנינו בפ' ראה (י"ב ט').}} [ספרי].


'''ונתנו לאבי הנערה. ''' תנא רבי שמעון בן יוחאי, ונתן לנערה, ונתן לאבי הנערה, הא כיצד {{תוספת|קמח|הלשון קצת משובש, ונראה דצ"ל ונתן לאביה ונתן לאבי הנערה, והכונה היא, דקשה לי' כי כמו הכא כן בסמוך דכתיב ונתן לאבי הנערה (פ' כ"ט) הי' אפשר לכתוב ונתנו לאביה, ומדכתיב לאבי הנערה מורה דלפעמים תזכה גם הנערה עצמה בהכסף, אחרי שהקפיד הכתוב להזכיר פעמים שמקבל בשבילה, ועל זה פריך הא כיצד, כלומר, אימתי זוכה היא ואימתי אביה, ולא האחין ככל הירושות.}}, עמדה בדין עד שלא מת אביה – ונתן לאבי הנערה, מת אביה – ונתן לנערה, מנלן, דכתיב (פ' בהר) והתנחלתם אותם לבניכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם {{תוספת|קמט|בעבד כנעני כתיב זה, ור"ל כיון דעיקר זכות הכסף בא בשבילה שהוציאו עליה שם רע ועינו אותה [באונס, להלן] לכן רק להאב זכתה התורה בכספה ולא את בניו, כי אין זה קנין ממונו אלא קנין עצמה, ודרשינן שלא את בנותיכם תנחילו לבניכם.}}. (ירושלמי כתובות פ"ד ה"א)
'''לכל נדר. ''' נדר – להוציא את הנדור, לפיכך נתן לה מקודשין הרי אלו מותרין {{תוספת|צז|בגמרא פריך ל"ל קרא למעוטי תיפק לי' דלאו ממוני' הוא ואין לו רשות ליתן לה, ומשני דאצטריך לאשמעינן דאפילו בהפריש טלה לפסחו ואח"כ המנה זונה על הפסח בשכר שתזנה לו, דסד"א דמכיון שיכול להמנות אחרים על פסחו והמעות שיקבל מהם עבור זה הם חולין גמורים דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן א"כ הפסח שלו הוא ויכול לאוסרו באתנן, קמ"ל דאפ"ה שרי מדכתיב לכל נדר פרט לכל הנדור כבר.}}. (תמורה ל' ב').


'''לאבי הנערה. ''' לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת {{תוספת|קנ|אם הוציא עליה שם רע והיא בוגרת אעפ"י שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה אינו משלם קנס ואינו לוקה, וטעם הדבר משום דבכל דבר אזלינן בתר זמנו וכאן הזנות היתה בנערות, וההוצאת שם רע בבגרות, ועיין כתובות מ"ה ב'.}} [ספרי].
'''כי תועבת. ''' יכול אפילו העבירו ברגלו לעזרה חייב, נאמר כאן תועבה ונאמר להלן (פ' שופטים) תועבה, מה להא בזובח אף כאן בזובח {{תוספת|צח|בפ' שופטים י"ז א' כתיב לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כי תועבת ה' הוא, ומפורש כתיב לא תזבח.}} [ספרי].


'''כי הוציא שם רע, ''' האומר בפיו חמור מן העושה, שכן מצינו מוציא ש"ר נותן מאה כסף ומאנס חמשים (פ' כ"ט), ודילמא משום דקגרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר ומתה, אמר רבא, כי הוציא שם רע – על שם רע שהוציא {{תוספת|קנא|משמע משום הוצאת ש"ר בלבד, ובטעם חומר הדבור ממעשה בזה, י"ל משום דהעובר עבירה בפועל יש לדון בו קצת זכות דיצרי' אלבשיה ולכן לא יכול להתגבר עליו ולכן לא קנסוהו כל כך, משא"כ במוציא ש"ר אין זה אלא רוע לב וכמש"כ מה יתרון לבעל הלשון, ולכן קנסוהו יותר.}}. (ערכין ט"ו א')
'''כי תועבת ה'. ''' יכול אפילו שכר פקיעתה יהיה אסור, ת"ל כי תועבת ה' {{תוספת|צט|שכר פקיעתה הוא שנותן לה טלה בשכר שמפקיעה ומבטלה ממלאכה ולא שכר ביאה אין שם אתנן חל עליו, דאין זה בכלל תועבה ועיין בתמורה כ"ט ב' ובכ"מ פ"ד ה"ט מאסמ"ז.}}. (שם).


'''על בתולת ישראל. ''' תנא אמי, בתולת ישראל ולא בתולת גרים, ומלמד שיתומה נתרבתה לקנס, דאי לא תימא הכי מאי אצטריך למעוטי גרים, השתא בישראל פטור, בגרים מבעי {{תוספת|קנב|דבתולת גרים נחשבת כיתומה. והנה כאן מרבה יתומה מדיוק קל, ולעיל בפסוק ט"ו הבאנו דרשה מפורשת בזה מספרי, יעו"ש. ותימא שלא הביאוה בגמרא כאן.}}. (כתובות מ"ד ב')
'''גם שניהם. ''' מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין, שנאמר גם שניהם – ולא ארבעה {{תוספת|ק|נתבאר לעיל אות צ"ב וצ"ג ועוד יתבאר באות הבא.}}. (יבמות נ"ט ב').


'''ולו תהיה לאשה. ''' למה נאמר והלא כבר אשתו היא, אלא אם אינו ענין לפניו הנהו ענין לאחריו דלא לקי {{תוספת|קנג|ר"ל לאחר הגירושין, שאם גרשה אינו לוקה על לאו דלא יוכל לשלחה מפני שקדמו עשה ולו תהיה לאשה אפילו לאחר גירושין, והוי לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבה וכגון שלאחר גירושין מתה או שהיה כהן שאינו יכול עוד להחזירה.}}. (מכות ט"ו א')
'''גם שניהם. ''' אתנן הכלב ומחיר הזונה הרי אלו מותרין, שנאמר שנים ולא ארבעה {{תוספת|קא|אתנן הכלב הוא האומר לזונה הי לך עלה זה והבעלי לכלבי, ומחיר זונה הוא שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה, ור"ל שאם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוו ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה ואתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם שהוא לשון מיותר דהו"מ לומר תועבת ה' הם, ובא להורות שנים ולא ארבעה. וטעם הדבר מהיתר אתנן כלב הוא משום דאין זנות לבהמה כפי שנתבאר למעלה.}}. (תמורה ל' א').


'''ולו תהיה לאשה. ''' מלמד שאפילו אם גרשה כופין אותו להחזירה {{תוספת|קנד|מדייק ג"כ כמש"כ בדרשה הקודמת דלמה לי צווי זה והלא כבר אשתו היא אלא מורה שאם גירשה מחויב להחזירה. ודרשה הקודמת איירי לענין פטור מלקות אם גירשה מפני שהוא לאו הניתק לעשה כמש"כ שם, ודרשה זו באה להורות עיקר דין החיוב להחזירה כשגירשה.}}. (ירושלמי כתובות פ"ג ה"ו)
'''גם שניהם. ''' האתנן ומחיר ולדותיהם מותרין, שנאמר הם ולא ולדותיהם {{תוספת|קב|דמדכתיב גם שניהם דרשינן כאלו כתיב שנים הם דהו"ל מעוט.}}. (שם שם).


'''ולו תהיה לאשה. ''' מלמד ששותה בעציצו ואפילו היא חגרת או סומא ומוכת שחין {{תוספת|קנה|עציצו הוא כלי מאוס שבחר בו [עיין מגילה ט"ו א' שקלה עציצא וכו'], ור"ל אף באופן שמאוסה היא בעיניו בכ"ז מחויב לנשאה.}} [ספרי].
'''גם שניהם. ''' נתן לה באתננה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין מותר, דכתיב הם ולא שנוייהם {{תוספת|קג|כמש"כ באות הקודם ותרתי ש"מ הם ולא ולדותיהם [בדרשה הקודמת] הם ולא שנוייהם, והוא הדין בנתן לה מעות וקנתה קרבן מותר, כיון דלא נקרב גוף האתנן, ובב"ק ס"ה ב' חקר בשנוי דממילא אי הוי שנוי או לא, כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור, וס"ל לר' אלעאי שם דהוי שנוי ובברייתא שם מבואר דלא הוי שנוי, ומפרש בגמרא דר' אלעאי אתא כבית הלל דהם ולא שנוייהם וברייתא אתיא כב"ש גם לרבות שנוייהם, ואחרי דאנן קיי"ל כב"ה ממילא גם שנוי דממילא נקרא שנוי, וצ"ע דלא נזכר מכל זה בסוגיא כאן וגם לא ברמב"ם פ"ד הט"ו מאסורי מזבח, בעוד שלענין גניבה פסק כן בפ"א וב' מגניבה, וצ"ל דלענין אתנן הוי יותר רבותא שנוי שבידים כגון חטים ועשאתן סולת דאעפ"י שהשנוי נעשה על ידה ובא מכחה הו"א דכיון דמגונה היא אין נ"מ גם אם שינתן קמ"ל דבכ"ז מותר, ולפי"ז שוב לא אצטריך לאשמעינן בשנוי דממילא דכש"כ הוא דמאליו נעשה השנוי ולא על ידה.}}. (שם שם ב').


'''ולו תהיה לאשה. ''' יכול אפילו אם אינה ראויה לבא בישראל, ת"ל ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו {{תוספת|קנו|ר"ל שתהיה לו בה הויה והיינו שקדושין תופסין לו בה, ואעפ"י דזו הוי עשה ומה שאינה ראויה לבוא בישראל הוי רק ל"ת, כגון ממזרת, והיה מדינא שתדחה העשה את הל"ת, אך כיון דתליא ברצונה דאם אמרה לא בעינא אין כופין לה ובטלה העשה, בכגון דא אין העשה דוחה ל"ת דהעשה הוי קלושה כיון דעפ"י רצון אדם אפשר לבטלה, כ"מ בגמרא כתובות מ' א', ורש"י שם פירש לענין אונס [לקמן פ' כ"ט] דמלמדין אותה לומר איני רוצה, עכ"ל. ולדעתי לפי פירוש זה חסר דין עקרי בגמרא, שמלמדין אותה, ולכן נראה כמש"כ דבכלל העשה קלושה מטעם דאפשר לאדם לבטלה כמבואר.
== כ ==


אך בכלל לא נתבאר לי למה צריך לדרשה זו באשה הראויה לקיימה, תיפק לי' כיון דעל איסורי לאוין בודאי היא ג"כ מוזהרת, כמ"ש ביבמות פ"ד ב' מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש [וע"ל ר"פ אמור], ועל המעשה הזאת אינה מוזהרת כמ"ש בסמוך ולו תהיה – מדעתה, א"כ אפילו אם היא רוצה א"צ להניח אותה כיון דיש בה לאו ואין בה עשה, ועי' ת"י כתובות מ' א', ויש לפלפל בזה בארוכה, ואכ"מ. –
'''לא תשיך. ''' אף הלוה עובר משום לא תשיך לאחיך ומשום ולאחיך לא תשיך (פ' כ"א) ומשום ולפני עור לא תתן מכשול {{תוספת|קד|דריש לא תשיך בפעל יוצא והיינו שלא יגרום להמלוה שישיכנו, וכן עובר משום ולפני עור משום שגורם להמלוה שיקח ממנו רבית, וע"ע מש"כ בענין זה בפ' משפטים ובפ' בהר.}}. (ב"מ ע"ה ב').


ודע דבכתובות ל"ט ב' דרשו לענין אונס דכתיב לקמן פסוק כ"ט ולו תהיה לאשה מדעתה שאם אינה רוצה אין כופין אותה, והנה אין ספק שגם כאן הדין כן אחרי דגם כאן כתיב כלשון הזה, ולכן תמיהני שלא באה דרשה זו כאן לא בגמרא ולא בספרי.}}. (שם)
'''נשך כל דבר. ''' תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, מניין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום, ת"ל נשך כל דבר – אפי' דבור אסור {{תוספת|קה|כלומר שהלוה אינו רגיל להקדים לו שלום אסור בזה הלוה, ואין הלשון מבורר כ"כ דהול"ל ואין הלוה רגיל, כי הנושא הוא המלוה [ומצינו כלשון זה בחז"ל שמסתעף לשני גופים, מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו], ודריש דבר מלשון דבור, שכן רגילין חז"ל לדרוש וכמו שהבאנו הרבה דוגמאות לזה לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה, וכן מטעם זה היא הדרשה שבסמוך שלא ישמש בו בטרחות דברים ובטובת הנאה אם אינו רגיל בכך. ואמנם עיקר דרשה זו ע"ד אסמכתא דעיקר הפסוק אתא לדרשה שבסמוך כל דבר אשר ישך, ועיין ביו"ד סי' ר"ס. ויש להעיר אם נכון המנהג שמכירין תודה איש לחבירו בעד הלואת גמלות חסד אם אין בזה משום רבית דברים, וי"ל כיון דממדת ד"א להודות זל"ז על הטרחא אין הודאה כזו מוסבת על גוף ההלואה כי אם על טרחת הדבר.}}. (שם שם).


'''כל ימיו. ''' אפילו לאחר זמן {{תוספת|קנז|פירש בס' התוה"מ דהכונה אפילו שהה עשר שנים ולא ילדה דבכל אשה מצוה לגרשה אבל זו לא יוכל לשלחה, עכ"ל. ולדעתי הוא פירוש רחוק ואינו מרומז כלל בלשון לאחר זמן. ולי נראה לפרש בביאור עיקר טעם גזירת התורה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה הוא בודאי משום תקנתה אולי לא ימצא מי שישאנה משום השם רע שיצא עליה והוה אמינא דלאחר זמן מרובה שכבר נשתקע השם רע וביכולתה להנשא אז מותר לו לגרשה, קמ"ל אפילו לאחר זמן. –
'''נשך כל דבר. ''' תניא, רבי שמעון אומר, מניין שלא יאמר לו המלוה צא ושאול בשלום פלוני או דע אם בא איש פלוני ממקומו, ת"ל נשך כל דבר {{תוספת|קו|היינו הך דדרשה הקודמת בשנוי ענין.}} [ספרי].


והנה לקמן בפרשת אונס בפסוק לא יוכל לשלחה כל ימיו (פ' כ"ט) דרשינן במכות ט"ו א' כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, ונ"מ לענין שאם גירש אינו לוקה דהו"ל לאו הניתק לעשה, וקשה למה לא דריש כהאי גונא גם כאן, אחרי דלפי האמת גם במוציא שם רע הדין כן כמבואר בדרשות הקודמות דדריש כן מן ולו תהיה לאשה. ונראה בזה משום דכיון דכאן במוציא שם רע איירי שהיא כבר אשתו א"כ הפסוק ולו תהיה לאשה מיותר כלל לענינו, לכן בהכרח צ"ל דאתא להורות ולו תהיה לאשה לעולם אף אחר שגירשה כמבואר לעיל, וא"צ לדרוש כזה מן כל ימיו, ולכן דריש מן כל ימיו דרשה אחרת כמבואר לפנינו, משא"כ באונס שצ"ל ולו תהיה לאשה לגוף הענין שמחויב לקחתה לאשה, לכן דריש הא דמחויב להחזירה כשגירשה מן כל ימיו, וכמו שהבאנו הדרשה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי ודו"ק.}}. (שם)
'''כל דבר אשר ישך. ''' מה ת"ל, שיכול אין לי אלא נשך כסף נשך אוכל, מניין לרבות כל דבר, ת"ל נשך כל דבר אשר ישך {{תוספת|קז|ר"ל כל דבר אשר הלוהו, וע"ע מה שנוגע לדרשות בפסוק זה לפנינו בפ' משפטים ובפ' בהר.}}. (ב"מ ס"א א').


== כא ==
== כא ==


'''והוציאו את הנערה. ''' סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה, דאמר קרא הנערה – נערה שהיתה כבר {{תוספת|קנח|דהול"ל והוציאו אותה, ומיהו לענין מלקות ומאה כסף בכהאי גוונא פטור כמש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה לאבי הנערה, יעו"ש. וטעם הדבר כפי המתבאר בגמרא משום דאזלינן בתר המעשים שלהם, זו מעשיה גרמו לה [שתסקל] וזה עקימת שפתיו שהוציא שם רע גרמו לו שילקה וישלם ולכן זו כשזנתה היתה נערה אזלינן בעונשה בתר אותו הזמן, וזה שעקימת שפתיו גרמו לו ואימתי הוציא ש"ר – בעת שהיתה בוגרת לכן אזלינן בעונשו בתר אותו הזמן. ובעיקר טעם פטור תשלומין ומלקות כתבנו בפסוק הנזכר יעו"ש אות ק"נ.}}. (כתובות מ"ה ב')
'''לנכרי תשיך וגו'. ''' לנכרי תשיך – זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך – מצות לא תעשה {{תוספת|קח|לדעת הרמב"ם בפ"ה ה"א ממלוה היא מ"ע גמורה וכן הוא מפרש את לשון הפסוק בפ' ראה את הנכרי תגוש, אבל לדעת הראב"ד ועוד ראשונים ענין מצות עשה זו הוא רק ליתן גם עשה לישראל הנושך לבד הל"ת דלאחיך לא תשיך, וכמו הלשון כל עוף טהור תאכלו, דעיקרו בא להורות איסור אכילת עוף טמא וכדומה מן הלשונות. –


'''אל פתח בית אביה. ''' יש לה אב ואין לה פתח בית האב {{תוספת|קנט|כגון שאין לאביה בית.}}, יש לה פתח בית האב ואין לה אב. הרי זו בסקילה, מאי טעמא, לא נאמר פתח בית האב אלא למצוה {{תוספת|קס|ובתוס' הקשו מכאן למ"ד בעינן קרא כדכתיב כמ"ש בסנהדרין מ"ה ב' נקטעה יד העדים פטור משום שנאמר יד העדים תהי' בו, ואני תמה על תמיהתם, הלא המשנה עצמה הרגישה בזה ופירשה שלא נאמר פתח בית האב אלא למצוה, יהי' מאיזה טעם שיהי', שלא נאמר כאן אלא למצוה אבל עכ"פ אין מכאן ראי' לדעלמא, ואדרבה מלשון המשנה יש להביא סמוכין דבעלמא בעינן קרא כדכתיב, דאל"ה לא הו"ל להמשנה לסיים כאן לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה וממילא היינו יודעין דאינו מעכב כיון דלא בעינן קרא כדכתיב, אלא ודאי דבעלמא בעינן קרא כדכתיב, לכן צריכה המשנה לפרש דכאן לא נאמר אלא למצוה ולא לעכובא, ודו"ק. –
ויש להביא סמוכים לדעת הרמב"ם מסוגיית הגמרא בב"מ ע"א א' דדריש שם על הפ' אם כסף תלוה את העני עמך (פ' משפטים) עמי ועובד כוכבים עמי קודם, ופריך פשיטא, ומשני לא נצרכא אלא אפילו לעובד כוכבים ברבית ולישראל בחנם ישראל קודם. והנה באמת הדבר יפלא, כי היתכן לומר כשאחד רוצה לעשות בכספו איזה עסק להרויח, נאמר לו אל תעשה עסק בכספך אלא תן אותם בגמלות חסד, והכא הלא כשרוצה ליתן לעובד כוכבים ברבית להרויח אנו אומרים לו דיותר טוב ליתנם בגמ"ח, ולא מצינו מצוה כזו, אבל לדעת הרמב"ם יתפרש היטב, דהכונה כשרוצה לקיים מצות הלואה לעובד כוכבים ברבית ומצות גמ"ח לישראל, אשמעינן דהמצוה לישראל בחנם קודמת למצוה לעובד כוכבים ברבית, ודו"ק. –


וטעם הדבר דלא נאמר פתח בית האב אלא למצוה נראה פשוט עפ"י הדרשה שבסמוך למה אל פתח בית אביה, לומר ראו גידולים שגדלתם, וכן בדרשה שבסמוך מירושלמי לזנות בית אביה יתנבלו הן וגידולין רעים שגדלו, והענין הוא, כי באה התורה עד תכונת הדבר כי במעשה הפרוע של הבת אשמים גם האבות שלא גדלוה וחנכוה על דרכי הצניעות והטהרה, והנה אעפ"י כן, בכ"ז קיי"ל שאם אין לה אב כלל סוקלין אותה על פתח שער העיר, והענין הוא, כי אין דבר זה מחסרון האב מעכב לעיקר תוצאת הדין, ולפי"ז ממילא מבואר שגם אם אין לה פתח בית אב אין זה מעכב לתוצאת הדין, אחרי דדבר זה מפתח בית אב אינו אלא לדון ולהורות דרכי המוסר להאבות כמבואר, ואין דבר זה יכול לעכב הדין עצמו, ולפי"ז מוסב הלשון לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה – על שני החסרונות, על העדר האב ועל העדר הפתח, ושיעור הלשון לא נאמר פתח ב"א אלא למצוה ולא נאמר אב אלא למצוה.}}. (כתובות מ"ד א')
אמנם אפילו לדעת הרמב"ם אל יפלא כלל הדבר הזה מה שציותה התורה לנכרי תשיך, וכמו שרגנו על זה צוררי ישראל ותלמודו כנודע, יען כי אז בצאת ישראל ממצרים ונתינת התורה היו הם עם לבדד ישכון, והסכימו ביניהם שאיש ואיש יגמול חסד לזולתו, בכספו ובסחורתו, וזהו כונת הצווי לאחיך לא תשיך, והיינו כי אתה לא תשיך אותו והוא לא ישוך אותך, אמנם העמים אשר זולתם מכיון אשר כשילוו הם לישראל לוקחים הם מהם רבית, לכן בדין הוא כשישראל לוים להם יקחו גם הם רבית מהם, והרי זה דומה לחברת אנשים שותפים המתנים וגומרים ביניהם שלא יחשבו זל"ז רבית, אבל הם לזולתם נותנין ולוקחין רבית, וזה מעשים בכל יום ובכל עם ולשון שמתאחדים אגודות אנשים בעניני מסחר שונים בתנאים והנחות נאותות להם ואין לזר חלק אתם, וממילא מבואר שהמאמר לנכרי תשיך הוא באמת מצוה בנויה על יסודי תקוני העולם וחברת האדם, וא"כ כל מה שטענו המהבילים והנרגנים בענין זה הכל הבל ורעות רוח, והתורה אמת ושלום חותמה.}} [ספרי].


'''אל פתח בית אביה. ''' למה אל פתח בית אביה, לומר, ראו גידולים שגדלתם {{תוספת|קסא|עי' מש"כ בסוף אות הקודם.}}. (שם מ"ה א')
== כב ==


'''אל פתח בית אביה. ''' אין לה בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר, מנלן, א"ר אבהו, גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך {{תוספת|קסב|אסמכתא בעלמא היא מדרבנן, כתיב הכא אל פתח בית אביה וכתיב במשכן (פ' במדבר) אל פתח שער החצר, מה פתח דהתם שער עמו אף פתח שבכאן שער עמו והדר גמר האי שער משעריך האמור בע"ז. ועיקר טעם הדבר שאין מעכב פתח בית אב בארנו לעיל סוף אות ק"ס יעו"ש.}}. (שם שם ב')
'''כי תדר נדר. ''' אין לי אלא נדר, נדבה מניין, נאמר כאן נדר ונאמר להלן (פ' צו) אם נדר או נדבה, מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו {{תוספת|קט|עיין מש"כ בר"פ מטות בענין זה.}}. (ר"ה ה' ב').


'''בית אביה. ''' עי' לקמן פ' כ"ג בדרשה נערה וגו' ובמש"כ שם באות קע"ה.
'''לה' אלהיך. ''' אלו הדמים הערכין והחרמות וההקדשות {{תוספת|קי|שהן קדשי בדק הבית וכולן לה' ואין לכהנים בהן כלום, דבכולהו כתיב לה', גבי ערכין כתיב בערכך נפשות לה' (פ' בחקתי) ובחרמין כתיב (שם) קדש קדשים הוא לה', ובהקדשות כתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש לה'.}}. (שם שם).


'''וסקלוה אנשי עירה. ''' במעמד אנשי עירה {{תוספת|קסג|עיין מש"כ לעיל בענין בן סורר ומורה בפסוק ורגמוהו כל אנשי עירו, וצרף לכאן.}} [ספרי].
'''לה' אלהיך. ''' זה הקדש בדק הבית {{תוספת|קיא|היינו הך דדרשה הקודמת בשנוי לשון יעו"ש.}}. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).


'''ומתה. ''' לרבות זה שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה שמיתתה בסקילה {{תוספת|קסד|פירש"י דהלשון ומתה מיותר דהא כתיב וסקלוה באבנים, עכ"ל. והרבותא בזה אעפ"י שאין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלע דכולה פרשה בישראל כתיב, בכ"ז לענין סקילה נסקלת מטעם הרבוי ומתה, כמבואר.
'''לא תאחר. ''' תניא, אחר הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך, כיון שעברו עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר {{תוספת|קיב|כלל דין איסור בל תאחר הוא שמ"ע מה"ת שיביא נדריו ונדבותיו ברגל שפגע בו תחלה שנאמר (פ' ראה) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ונדריכם ונדבותיכם, דהכונה היא בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, וכשהגיע הרגל ולא הביא הרי זה בטל מ"ע, ואם עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או שנדב הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו. וענין השלש רגלים שבעינן בזה מבואר לפנינו ס"פ ראה בפ' שלש פעמים, ודעת ר' שמעון בגמרא דבעינן שלש רגלים כסדרן וחג המצות תחלה ולא קיי"ל כן. –


אך קשה בעיני כלל הרבוי הזה דהא בכ"מ דכתיב סקילה כתיב גבי' מיתה, כמו בפ' ראה בענין מסית וסקלתו באבנים ומת, ובפ' שופטים בעובד ע"ז וסקלתם באבנים ומתו, ולעיל בפרשה זו בדין בן סורר ומורה ורגמוהו כל אנשי עירו ומת, ושם לא דרשינן מאומה, הרי דדרך הכתוב לכתוב כלשון זה, וא"כ מה ראה לדרוש ולרבות כאן מלשון זה, ויתכן לומר דשאני הכא, דבשלמא במסית ובעובד ע"ז ובבן סו"מ שבהם הודיע הכתוב דינם שבכלל חייבים מיתה ולולא הודעה זו לא היינו יודעים זה לכן בהכרח צריך לכתוב שם ומתו, משא"כ הכא שחיוב מיתת אשת איש המזנה מבואר במקומו בפ' עריות (פ' קדושים), וכאן הודיענו רק שבאופן כזה חייבת סקילה, א"כ ל"ל עוד להכתוב לסיים ומתה, אלא בא לדרשה.}}. (כתובות מ"ד ב')
ועיין בתוס' כאן שכתבו דהא דבלקט שכחה ופאה אינו עובר בבל תאחר רק לאחר שלש רגלים הוא רק היכי דלא קיימו עניים, אבל היכי דקיימו עניים ואינו נותן עובר מיד כמו בצדקה, עכ"ל. ולפי סברא זו צריך לפרש כן דברי הרמב"ם בפ"ח הי"א ממתנ"ע לענין צדקה דחייב ליתנה מיד ואם עבר הרי זה עובר מיד על בל תאחר, ובדין שלפנינו בפי"ד הי"ג מקרבנות דימה דין מתנות עניים לקרבנות דאינו עובר רק אחר ג' רגלים, ולכאורה פסקיו סותרין זא"ז, ואך עפ"י סברת התוס' צ"ל דבהלכות מתנ"ע איירי דקיימו עניים ובהלכות קרבנות איירי דלא קיימו עניים, אמנם לא הונח לי בזה שהרמב"ם יסתום פרט ועיקר כזה.


'''נבלה בישראל. ''' לא את עצמה בלבד נוולה אלא כל בתולות ישראל {{תוספת|קסה|כלומר הפסוק הזה עפ"י דרשה זו מבאר טעם על חומר עונשה בזה משום דניוולה את כבוד כל בתולות ישראל, שעל ידה יבאו ללזות שפתים על כולנה, וסמיך על לשון הפסוק הקודם כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל, ודריש כאן בישראל כמו בבתולת ישראל, ומפרש הלשון בתולת ישראל ביחס הענין לכאן כמו בתולת בת ציון, בתולת יהודה וכדומה שם כללי.}} [ספרי].
ולכן נראה דס"ל כמש"כ איזו מהראשונים דיש חלוק בין צדקה שנתחייב על פיו ובין מתנות עניים שנתחייב ממילא כמו לקט שכחה ופאה, דהיכי דנתחייב עפ"י דבורו קבל עליו לתתם מיד ולכן מכיון שלא נתנם מיד עובר על בל תאחר, אבל היכי שנתחייב ממילא הרי זה ככל החיובים שבתורה שמשתמש בהן עפ"י הזכות שזכתה לו התורה שלא לעבור עד אחר ג' רגלים, ויתיישב לפי"ז הלשון שכתב הרמב"ם כאן בהלכות קרבנות מתנות עניים, דרומז בזה למתנות עניים קבועות דהיינו לקט שכחה ופאה, ובהלכות מתנ"ע כתב מפורש צדקה, וזה כמש"כ. וע"ע מש"כ בזה בר"פ ראה בפסוק ובאת שמה.}}. (ר"ה ד' ב').


'''בישראל. ''' פרט לגיורת שהיא בחנק ואין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלע {{תוספת|קסו|צ"ע שלא חשיב גם שאינו לוקה, לפי מה דמבואר לעיל דויסרו אותו פירושו מלקות, ואולי לא חשיב כאן רק מה שמפורש ממש בתורה ולא מה שבא מדרשה, ועדיין צ"ע.}}. (כתובות מ"ד ב')
'''לא תאחר. ''' תניא, בן עזאי אומר, אע"פ שהוא בבל תאחר אינו בבל ירצה {{תוספת|קיג|ר"ל שהקרבן כשר ולא נחשב כמצוה הבאה בעבירה, וטעם הדרשה פשוט דלא ירצה שייך רק אם הפסול בגוף הקרבן, משא"כ איסור בל תאחר הוא רק בהבעלים, ובפ' צו ז' י"ח נתבאר ענין זה יותר ברחבה.}}. (ר"ה ו' א').


'''לזנות בית אביה. ''' יתנבלו הן וגידולים רעים שגדלו {{תוספת|קסז|היינו הך דדרשה דלעיל אל פתח בית אביה למה אל פתת בית אביה לומר ראו גידולים שגדלתם, ועיין מש"כ לעיל אות ק"ס.}}. (ירושלמי כתובות פ"ד ה"ה)
'''לא תאחר. ''' ת"ר, צדקה הרי היא כנדר שעובר עליה בלא תאחר לשלמו {{תוספת|קיד|דהכי משמע דצדקה עובר בבל תאחר מדדריש בסמוך פסוק כ"ד בפיך זו צדקה וזה קאי בענין בל תאחר ש"מ דגם על צדקה קאי צווי זה.}}. (ערכין ו' א').
 
== כב ==


'''כי ימצא. ''' בעדים {{תוספת|קסח|כבר נתבאר בספרי פ' שופטים (י"ז ב') דכל מקום דכתיב כי ימצא היינו בעדים, והרבותא כאן דלא נימא דעל כל המוצאן מצוה להורגן ע"ד מ"ש (סנהדרין פ"א ב') קנאין פוגעין בו, קמ"ל דרק אם נתפשו בעדים ובפרטי הדינים השייכים בזה אז יהרגו.}} [ספרי].
'''לשלמו. ''' אותו ולא חלופיו {{תוספת|קטו|כגון אם הקדיש בהמה למזבח ועבר עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה בבהמה אחרת אינו עובר בל"ת עד שיעברו על האחרת שלש רגלים, והרבותא בזה דהו"א הואיל ומכח קמא קאתי הוי כמאן דעברו עלי' ג' רגלים, קמ"ל.}}. (ר"ה ה' ב').


'''בעולת בעל. ''' האשה נקנית בביאה, מנ"ל, א"ר אבהו א"ר יוחנן, דאמר קרא בעולת בעל, מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה {{תוספת|קסט|כלומר אם נתכוין לקנותה בביאה, וע"ע לפנינו בפרשה הסמוכה בפסוק כי יקח איש אשה ובעלה. ובילקוט הביא דרשה זו בפ' וירא על הפסוק הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, ולדעתי אין כל מקום לסדור זה שם מכמה טעמים.}}. (קדושין ט' ב')
'''כי דרש וגו'. ''' כי דרש ידרשנו – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים {{תוספת|קטז|חטאות ואשמות הן נדרשין ממך שהרי חובה הם עליך, ועולות ושלמים כגון עולות ראי' ושלמי חגיגה שהם חובה, דאלו דנדר ונדבה ברישא דקרא כתיבי.}}, לה' אלהיך – אלו צדקות ומעשרות ובכור {{תוספת|קיז|לכאורה היה אפשר לרבות גם אלה מהלשון כי דרש ידרשנו כמו חטאות ואשמות עולות ושלמים כמבואר באות הקודם שהרי גם הם חובה, אך מפני כי יש לחלק בין החיובים דמעשרות ובכור דאי לית להו לא מתחייב בהו, לכן יליף מן ה' אלהיך דגם ענינים אלה יש בהם קדושת ה'. אמנם רש"י פירש דגם בכור ומעשר ילפינן מן דרש ידרשנו, וצ"ע שהרי מפורש מבואר בגמרא דילפינן מן לה' אלהיך, ואולי היה לפניו גירסא אחרת וכדמשמע קצת מדבריו בסמוך בד"ה ה' אלהיך, ועיין בתוס' ובמהרש"א.}}. (שם שם).


'''בעולת בעל. ''' להביא את שנבעלה בבית אביה ועדיין היא ארוסה {{תוספת|קע|מדייק דאי לא לדרשה אתי למה שינה כאן לכתוב הלשון בעולת בעל ולא אשת איש כמו בפ' אחרי וקדושים, אלא משום דרצה לכלול כזו שהיא בעולה ובכ"ז אינה עדיין אשת איש והיינו ארוסה שנבעלה בבית אביה.}} [ספרי].
'''מעמך. ''' זה לקט שכחה ופאה {{תוספת|קיח|שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך (פ' משפטים).}}. (שם שם).


'''ומתו גם שניהם. ''' למעוטי מעשה חדודים {{תוספת|קעא|שאין נהרגין על זה, ופירש"י מפני שאין הנאתן שוה, עכ"ל. ונראה דדרשו כן עפ"י המבואר בכ"מ בחבורנו דכל מקום שנאמר שני ואינו מוכרח לזה מורה על השתוות שני הדברים בערכם ותכונתם, משום דאל"ה לא הו"ל לכתוב שני כיון דמעוט רבים שנים, וכה דרשינן ביומא ס"ג ב' שתי צפרי מצורע ושני שעירי יוהכ"פ מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים, וכן דרשינן בתו"כ פ' אמור בשני עשרונים שבלחם הפנים ובספרי פ' בהעלותך בשתי חצוצרות ועוד הרבה, וגם כאן כיון דהלשון גם שניהם מיותר, אחרי דידוע על מי קאי הלשון ומתו, לכן דריש שצריכין להיות שוין בהנאתן וזה רק בביאה ולא בעניני פריצות בעלמא וכפירש"י.
'''מעמך. ''' תנא ר' חייא, מעמך – פרט ליורש {{תוספת|קיט|שהיורש אינו עובר בבל תאחר על נדר אביו. ואעפ"י דבדרשה הקודמת מעמך זה לקט שכחה ופאה מפרש בגמרא קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך, ופירש"י דההיא דרשה ילפינן מלשון עמך ומעוט יורשין ילפינן מן מ' יתירה, ולא נתבאר איך שייך לדרוש מן מ' דמעמך אחרי דלא סגי בלא"ה לכתוב בלא מ"ם, כי הלא הלשון דרש ידרשנו עמך אינו דבוק כלל, ואולי ט"ס בגמ' וצ"ל קרי בי' ממך וקרי בי' מעמך ור"ל דהיה יכול לכתוב ממך.}}. (שם ו' ב').


ודעת ר' אושעיא בגמרא דהלשון גם שניהם מורה שיהיו שניהם שוין בשיעור עונשין, כלומר שיהיו שניהם גדולים, והוא ג"כ מדייק יתור הלשון שניהם כמש"כ לעיל, אבל לא קיי"ל כותי' בדין זה כפי שיתבאר בדרשה הסמוכה האיש והאשה.}}. (סנהדרין ס"ו ב')
'''והיה בך חטא. ''' בך חטא ולא בקרבנך חטא {{תוספת|קכ|ר"ל שאם איחר להביא קרבנו לאחר שלש רגלים אין הקרבן נפסל בכך ולא אמרינן דהוי ככל נעשה שלא כמצותו ושלא בזמנו, ולעיל באה דרשת בן עזאי בענין זה מדרשה אחרת, יעו"ש. ולדידיה איצטריך הדרשה בך חטא לענין דרשה הבאה ולא באשתך חטא.}}. (שם ה' ב').


'''ומתו גם שניהם. ''' האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, דאמר קרא גם שניהם, לרבות את הולד {{תוספת|קעב|לעיל בדרשה הקודמת יליף ממלה שניהם כמש"כ שם, וכאן יליף ממלת גם, והרבותא בזה דלא נימא דולדות הוו ממון הבעל ולא מפסדינן אותן מיניה ולכן ממתינין לה עד שתלד, קמ"ל דמשום זה אין מענין את דינה, משום דכל זמן שלא ישבה על המשבר גוף אחד הן.}}. (ערכין ז' א')
'''והיה בך חטא. ''' בך חטא ולא באשתך חטא {{תוספת|קכא|מפרש בגמרא ס"ד אמינא הואיל ואמר ר' יוחנן אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו שנאמר (משלי כ״ב:כ״ז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, והו"א דבעון בל תאחר נמי אשתו של אדם מתה קמ"ל בך חטא ולא באשתך חטא. ונראה דהא דאשתו מתה בעון נדרים היינו כל עת שמשהא דאז הלא אינו משלם, אך אחר ששילם לא תמות בעון האיחור. –


'''האיש והאשה. ''' האיש השוכב אע"פ שהיא קטנה, והאשה – אע"פ שנבעלה לקטן {{תוספת|קעג|דע"כ צ"ל לדרשה אתא, דאל"ה כולו מיותר, דהא כבר כתיב ומתו גם שניהם, ולכן אשמעינן דלפעמים יומת האיש לבדו, כגון שהיא קטנה, ולפעמים האשה לבדה כגון שהוא קטן, וזה היפך מדעת ר' אושעיא דס"ל בקדושין י' א' דהלשון ומתו גם שניהם בא להורות שיהיו שניהם שוים בני עונשין, גדולים. ולא קיי"ל כן אלא כדרשה שלפנינו, והלשון גם שניהם דרשינן שיהיו שניהן שוין בהנאה כמבואר. ור' יונתן יליף ענין זה בגמרא מלשון ומת האיש ההוא לבדו דכתיב בנערה המאורסה בסמוך פ' כ"ה, ואם כי אין להקשות איך מביא לראיה מנערה המאורסה לדין אשת איש, יען כי לענין זה אין נ"מ בדיניהם, דשתיהן נדונות מאיסור א"א ובסקילה, אבל בכ"ז צ"ע שלא הביא דרשה זו שלפנינו שהיא במקומה, וגם לפי דרשה זו תשאר קושיית הגמרא האי לבדו מאי עביד לי', ואפשר לפלפל בזה.}} [ספרי].
ובזה יתבארו שנויי הלשונות במ"ר, שבפ' בחקתי (פל"ז) איתא הלשון כל מי שנודר ומשהא נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל [רומז למ"ש במדרשים פ' וישלח שאיחר יעקב נדרו ומבואר לפנינו ר"פ ויחי], וברבה קהלת פ"ה איתא כל הנודר ואינו משלם גורם שתמות אשתו דכתיב ואני בבואי מפדן וגו', ולכאורה לפי הלשונות סותרים הענינים זא"ז, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ונוסחא שניה מורה דמתה רק כשאינו משלם, אבל לפי שבארנו אין שינוי ענין בשינויי הלשונות, משום דכל זמן שמשהא הרי הוא בכלל נודר ואינו משלם, ודו"ק.}}. (שם י א').


== כג ==
== כג ==


'''נערה וגו'. ''' נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורסה ולא נשואה {{תוספת|קעד|ר"ל דבבוגרת ובעולה ונשואה אין חייבין סקילה אלא חנק אבל קטנה לא ממעטינן, ואף שהיא פטורה אך הוא בסקילה, משום דקיי"ל כל מקום שנאמר נערה חסר ה' אפילו קטנה במשמע כמש"כ לעיל בפסוק י"ט.}} בית אביה, פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל {{תוספת|קעה|ואעפ"י דלשון זה לא כתיב כאן רק במוציא ש"ר לעיל פסוק כ"א, בכ"ז מכיון דגם שם איירי במיתת סקילה ילפינן למיתת סקילה שבכאן דהיינו רק אם היא עדיין ברשות אביה, לאפוקי מסרה האב לשלוחי הבעל וזנתה שאינה בסקילה רק בחנק, וכ"ש במסרה האב להבעל עצמו לקחתה לביתו.}}. (סנהדרין ס"ו ב')
'''וכי תחדל לנדור. ''' אמר שמואל, כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע, א"ר אבהו, מאי קרא, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם (איוב ג׳:י״ז) שם רשעים חדלו רוגז {{תוספת|קכב|עיקר טעם הדרשה הוא כמובא בדרשה הסמוכה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא, וכאן יליף בדרך אסמכתא בגז"ש חדלה חדלה, ולא נתבאר טעם הגז"ש. ואולי הכונה כי רק מהנדרים הבאים מכעס ורוגז תחדל לנדור, משא"כ הנדרים הבאים בישוב הדעת כגון לאפרושי מאיסורא או בעת צרה או לסייג ופרישות וכדומה, ולפי"ז תכונן הראי' מחדלו רוגז.}}. (נדרים כ"ב א').
 
'''ומצאה איש בעיר. ''' אלו לא יצאה בעיר לא היה מסתקף לה, מגיד שפרצה קוראה לגנב {{תוספת|קעו|למקום שהוא פרוץ ופתוח שם גנבים יארבו, וה"נ אלו לא היתה יוצאת בעיר למקום פרוץ ומופקר, לא היו מתלוים אליה פריצים.}} [ספרי].


'''ושכב עמה. ''' על עסקי שכיבה {{תוספת|קעז|כך נראה שצ"ל, ולפנינו בספרי הלשון משובש קצת, והבאור נראה על עסקי שכיבה כלומר ביאה, ולא שכיבה לבד.}}. (שם)
'''לא יהיה בך חטא. ''' תנא רב דימי, כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת איכא חטא {{תוספת|קכג|עיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן.}}. (נדרים ע"ז ב').


== כד ==
== כד ==


'''אל שער העיר. ''' אל שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו {{תוספת|קעח|עיין מש"כ ר"פ שופטים בפסוק והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך, יעו"ש וצרף לכאן.}}. (שם)
'''מוצא שפתיך תשמר. ''' ת"ר, מוצא שפתיך זו מ"ע, תשמור – זו מצות ל"ת {{תוספת|קכד|הנה בעלמא אמרינן כל מקום שנאמר השמר אינו אלא ל"ת, אמנם בכ"מ מתחיל הצווי בלשון השמר, וכאן דכתיב הצווי השמר בלשון אחר לכן דריש שמוצא שפתיך הוא מ"ע וכלה"כ בפ' מטות והיוצא מפיכם תעשו ותשמור הוא ל"ת, והיינו שהנודר ואינו מקיים עובר בעשה ול"ת וכבר כתבנו ר"פ ראה דבעשה עובר ברגל ראשון כדכתיב שם ובאת שמה והבאתם שמה, ובל"ת עובר לאחר ג' רגלים כמבואר לעיל בפסוק כ"ב.}}. (ר"ה ו' א').


'''על דבר. ''' תנא דבי רבי, מניין להתראה מן התורה, שנאמר על דבר אשר ענה – על עסקי דבור {{תוספת|קעט|דהלשון על דבר אשר לא צעקה אצטריך לגופי' להורות טעם עונשה, אבל הלשון על דבר אשר ענה הוא מיותר כלל, דפשיטא הוא דהיינו טעמיה, ולכן דריש על דבר מלשון דבור, והיינו שצריך לזה עוד דבור והוא התראת עדים. וכבר הראינו לדעת כ"פ שרגילים חז"ל לדרוש לשון דבר מענין דבור, כמו שהבאנו כמה דוגמאות בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה (ט"ו ב').}}. (סנהדרין מ"א א')
'''מוצא שפתיך תשמר. ''' אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מניין, ת"ל (פ' ויקהל) כל נדיב לב {{תוספת|קכה|נראה דסמיך אסוף הפסוק כל נדיב לב הביאו, דמשמע כיון שגמר בלבו להביא הביא, ואמנם זהו רק בנדרי הקדש אבל בנדרי חולין אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו דכתיב (ר"פ מטות) לבטא בשפתים, ועיין מש"כ בפ' ויקהל שם.}}. (שבועות כ"ו ב').


== כה ==
'''ועשית. ''' אזהרה לב"ד שיעשוך, ומכאן למדין למשכון {{תוספת|קכו|ר"ל שממשכנין את הנודר לקיים נדרו, ויתכן דמדייק מדלא כתיב תשמור לעשות, ודריש הלשון ועשית לא מלשון צווי אלא מלשון ספור הויה, ר"ל שכך יהיה שתעשה כאשר נדרת, אם ברצון אם בכפיה, אבל הדבר יֵעָשֶׂה איך שהוא בכל אופן, ודו"ק.}}. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).


'''לבדו. ''' [מה ת"ל, ללמד שאם הוא גדול והיא קטנה נסקל הוא לבדו] {{תוספת|קפ|לאפוקי מדעת ר' אושעיא דס"ל דבעינן שיהיו שניהם שוין בשיעור עונשין, כלומר שיהיו שניהם גדולים, ואם רק אחד מהם גדול דהוי בחנק ולא בסקילה ויליף מפסוק כ"ב דלעיל ומתו גם שניהם בדין אשת איש, אבל לא קיי"ל כותי' כמש"כ שם, ועיין מש"כ שם אות קע"ג.}}. (קדושין י' א')
'''כאשר נדרת. ''' קבע נדרו בשעת הפרשה ולא בשעת הנדר ושינה, אינו כלום, דכתיב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת {{תוספת|קכו|קבע – פירושו פרט, וכגון שאמר הרי עלי מנחה ולא פירש אם מרתשת או מחבת ובשעת הפרשה פרט מרחשת ושינה והביא מחבת לא מפסלא, משום דחובת הקביעות הוא מה שקובע בשעת הנדר ולא בשעת הפרשה.}}. (מנחות ק"ג א').


== כו ==
'''כאשר נדרת וגו'. ''' כאשר נדרת – זה נדר, לה' אלהיך – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים {{תוספת|קכז|קרא יתירא הוא ובא לדרשה לרבות דבר שבחובה.}} נדבה כמשמעה, אשר דברת – אלו קדשי בדק הבית, בפיך – זו צדקה {{תוספת|קכח|כי הצדקה שגורה לעולם בפה, וכלה"כ (ישעיהו מ״ה:כ״ג) יצא מפי צדקה.}}. (ר"ה ו' א').


'''ולנערה וגו'. ''' מכאן שאונס רחמנא פטריה {{תוספת|קפא|וזה כלל בכל התורה לבד באיזו יוצאים מן הכלל, כמו בשבועות מ"ט א' קיי"ל דשואל חייב באונסין, ויש בזה סברא מיוחדת משום דבההיא הנאה דשואל הוא מקבל עליו אחריות אונסין, וכן קיי"ל לענין נזקין שחייב אדם על האונס כרצון [עיין ב"ק כ"ו ב'], וטעם הדבר נראה משום דחובה יתירה על האדם להזהר שלא יזיק לזולתו וכמש"כ התוס' בב"ק כ"ג א' דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק, ולכן צריך האדם לחשוב גם גדרי האונס שאפשר לבא ולהזהר מזה, וכמו דאמר שם הזיק כשהוא ישן חייב, מפני דהו"ל לחשוב גם מזה. ועיין בריש כתובות ב' ב' שאין טענת אונס בגיטין ועיי"ש טעם הדבר.
'''נדרת נדבה. ''' וכי נדר נדבה היא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא, מכאן לזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה {{תוספת|קכט|ר"ל אם נעשה הכל כתקונו אז יצא חובת נדרו וקרבנו ואם לאו הרי הוא נחשב לנדבה, ולחובתו יביא קרבן אחר.}}. (זבחים ב' ב').


וכפי משמעות לשון הגמרא אונס רחמנא פטרי' משמע דגם בידי שמים פטור, ויש נ"מ בזה אם היה אנוס באיזה דין מדיני ממונות ותפס הצד שכנגדו את אשר תובע ממנו, אז אם חייב לצאת ביד"ש לא מפקינן מהתופס, ואם לאו מפקינן וכמש"כ בגמרא כה"ג לענין השבת גזל וכמה ענינים.}}. (נדרים כ"ז א')
'''נדרת נדבה. ''' וכי נדר קרוי נדבה, אלא לחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה {{תוספת|קל|שאם יש לו כמה נדרים ואיחר להביאם עובר על כל אחד לאו מיוחד ולא לאו אחד על כולם, ואשמעינן בזה כמו שנדר ונדבה בודאי שני דברים הן שעובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך עובר על כל נדר לעצמו ועל כל נדבה לעצמה.}}. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).


'''לא תעשה דבר. ''' הדי זו אזהרה לב"ד שלא יענשו את האונס {{תוספת|קפב|ואפילו הי' מצותו שיהרג ואל יעבור ואפילו שחלל את השם, ועיין בחדושי רדב"ז לרמב"ם שם.}} [רמב"ם פ"ב ה"ב מסנהדרין].
== כה ==


'''אין לנערה חטא מות. ''' ת"ר, אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחד הרודף אחר הזכר או אחר נערה המאורסה או אחר חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות מצילין אותם בנפשם, דאמר קרא אין לנער חטא מות, נער – זה זכר {{תוספת|קפג|ר"ל מדכתיב נערה חסר ה' בא לרמז משכב זכר.}}, נערה – זו נערה המאורסה {{תוספת|קפד|יתבאר בדרשה הבאה.}}, חטא – אלו חייבי כריתות, מות – אלו חייבי מיתות ב"ד {{תוספת|קפה|וכפי המתבאר בגמרא איירי דוקא בחייבי כריתות ובחייבי מיתות ב"ד שבעריות, אבל במחלל את השבת ובעובד ע"ז אין מצילין אותם בנפשם, וכן הרודף אחר הבהמה אעפ"י שהוא בסקילה אין מצילין אותו בנפשו, וכפי הנראה צריך שיהי' בענין זה שני תנאים, האחד שתהיה הרדיפה אחר עריות, והשני שיהיה פגם ובזיון להנרדף, ובמחלל שבת ועובד ע"ז דאינו מענין עריות אין מצילין אותן בנפשן, וברודף אחר בהמה אף שהוא מענין עריות אך אין פגם ובזיון להנרדף, וכ"מ בגמרא.}}. (סנהדרין ע"ג א')
'''כי תבא. ''' נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (כ"ד ט"ו) לא תבא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר {{תוספת|קלא|וכן בדרשה הבאה דריש יכול בכל אדם הכתוב מדבר וכו'. ולכאורה אינו מבואר איך ס"ד דאיירי בכל אדם עד שצריך לדרוש דאיירי בפועל, כי היתכן שיהיה רשות לכל איש לאכול מכרם איש אחד ובעה"ב לא יהיה רשאי למחות, ונראה דבא להוציא מדעת איסי בן יהודה דס"ל בב"מ צ"ב א' דהפסוק איירי בכל אדם ואיירי בעושין בסעודה, כלומר שבאים אנשים ועובדים שם ואוכלים, קמ"ל דאפ"ה ניחא לי' לאינש לאוגיר אגורי ונקטפי' לפרדיסיה ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה, אלא איירי בפועל קבוע, ולתוספת ראיה דריש בגז"ש ביאה ביאה כדמפרש, ובדרשה הבאה דריש ענין זה בלמוד אחר.}}. (ב"מ פ"ז ב').


'''אין לנערה חטא מות. ''' מה ת"ל, והא כבר כתיב ומת האיש ההיא לבדו, וכי אין אנו יודעין, שאין לנערה חטא מות, אלא להביא הבא על קטנה מאורסה שהוא בסקילה והיא פטורה {{תוספת|קפו|והוי הכי פירוש הפסוק, הוא לבדו ימות בסקילה אף במקום שאין לנערה חטא מות בכל עבירות שבתורה, דהיינו קטנה שאינה בת עונשין, וכבר באה דרשה בענין זה בפסוק הקודם, ודרשות שונות הן.}}. (ירושלמי כתובות פ"ג ה"ט)
'''כי תבא. ''' יכול בכל אדם הכתוב מדבר, ת"ל ואל כליך לא תתן אבל אתה נותן לכליו של חבירך, ואיזה הוא – זה הפועל {{תוספת|קלב|נתבאר בדרשה הקודמת, יעו"ש וצרף לכאן.}}. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).


'''כן הדבר הזה. ''' וכי מה למדנו מרוצח {{תוספת|קפז|ר"ל מה חדוש דין יש כאן במשל שהביא מרוצח, והא גם בלא זה ידענו טעם הדבר שאין לנערה חטא משפט מות מפני שאנוסה היא כמש"כ כי בשדה מצאה צעקה ואין מושיע לה.}}, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למוד, מקיש רוצח לנערה המאורסה ונערה המאורסה לרוצח, מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו {{תוספת|קפח|ר"ל מה נערה המאורסה ניתן רשות לרואה את הרודף שרודף אחריה שיצילנה גם בנפשו של רודף כדיליף בסמוך פסוק כ"ז ואין מושיע לה הא יש מושיע לה אתה מושיע לה בכל דבר שאתה יכול להושיע, כך הדין ברואה את הרודף אחר חבירו להרגו מותר להציל אותו בנפשו של רוצח אם אי אפשר להצילו באחד מאבריו.}}, ומה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור {{תוספת|קפט|ברוצח בודאי יהרג ואל יעבור, דסברא היא, מה חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי, וכך בנערה המאורסה, שאם אנסוהו לבא על נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, אבל אם אנסו אותה להבעל אינה מחויבת ליהרג, דאשה קרקע עולם היא, כך כתבו התוס' בסוגיא כאן ע"ב ופירשו מפני שהיא אינה עושה מעשה, עכ"ל. ונראה הבאור עפ"י מ"ש ביבמות נ"ג ב' שאין טענת אונס בערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת, וא"כ הרי מעשיו מוכיחים שאינו אנוס גמור משא"כ באשה אפשר שתבעל גם שלא לרצונה, ובזה יתבאר לשון השאלתות פ' וארא שהבאנו לעיל ס"פ שופטים בפסוק אשר לא עבד בה יעו"ש.}}. (סנהדרין ע"ד א')
'''בכרם. ''' אין לי אלא בכרם, כל מילי מנלן, גמרינן מכרם, מה כרם מיוחד דבר שהוא גדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שהוא גדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו {{תוספת|קלג|ר"ל מה כרם שבכאן איירי בשעת גמר מלאכה, דכיון דכתיב ואל כליך לא תתן משמע דהוא בשעה שתולשין הענבים לתת לכליו של בעה"ב דהיינו בגמר מלאכה, אף כל דבר שהוא בשעת גמר מלאכה דהיינו כשתולשין מהקרקע. ופשוט דהיכי דהמנהג שפועל אוכל מכל עבודה או שהתנו כן אז אוכל בכל מקום וזמן ותבואה, וכמ"ש בירושלמי פ"ז דב"מ ה"א דבענין אכילת פועלים המנהג מבטל הלכה עיי"ש ובמרדכי.}}. (ב"מ פ"ז ב').


== כז ==
'''בכרם. ''' אין לי אלא במחובר, בתלוש מניין, א"ר אמי, כתיב כי תבא בכרם, מי לא עסקינן ששכרו לכתף ואמר רחמנא ליכל {{תוספת|קלד|ר"ל ששכרו לשאת הענבים וחביריו בוצרין דהוי מלאכתו בתלוש. וע"ע השייך לענין זה לקמן בפסוק לא תחסום שור בדישו (כ"ה ד').}}. (שם פ"ח ב').


'''כי בשדה מצאה. ''' יכול בעיר חייבת בשדה פטורה, ת"ל צעקה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע בין בעיר בין בשדה חייבת ואם אין לה מושיע, בין בעיר בין בשדה פטורה {{תוספת|קצ|כי אחר שביאר טעם הדבר שאין לה מושיע ממילא מבואר שאין נ"מ בין עיר ובין שדה רק ביש ובאין מושיע. ואמנם אינו מבואר למה צייר הכתוב בכלל דין זה בחלות המקרה בשדה ובעיר ולא בצעקה ובלא צעקה, יהיה איפה שיהיה, ויתכן דמפני זה מצא לנכון הרמב"ם בפ"א ה"ב מנערה לחדש דין, וז"ל, כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה, וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה, כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך, עכ"ל. ולא נתבאר מקור לדבריו אלה. ולפי מש"כ י"ל דבנה יסודם על אריכות לשון הפסוק והמשל מעיר ושדה, אשר באמת לא בזה תלויים גדרי הדינים רק בצעקה ובלא צעקה, אלא שבא הכתוב לרמז הדין שחידש הוא, ודו"ק.}} [ספרי].
'''בכרם. ''' היה עושה בידיו ולא ברגליו, ברגליו ולא בידיו, ואפילו בכתיפו, הרי זה אוכל, דכתיב כי תבא בכרם – בכל מאי דעבד {{תוספת|קלה|טעם הדרשה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם דאז היה במשמע רק כדרך הבוצרים.}}. (שם צ"א ב').


'''ואין מושיע לה. ''' תנא דבי ר' ישמעאל, מניין לנערה המאורסה שניתן להצילה בנפשו, דכתיב ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה אתה מושיע לה בכל דבר שאתה יכול להושיע {{תוספת|קצא|ואפי' בנפשו של רודף, וזה הוא רק אם אינו יכול להצילה באחד מאבריו, אבל אם יכול בזה והרגו חייב, ובזה משונה רודף מנרדף עצמו, כי הנרדף עצמו פטור אף כשהי' יכול להנצל באחד מאבריו, וטעם הדבר משום דהנרדף עצמו בהול הוא להנצל, משא"כ אחר, ופשוט הוא דמכאן קיי"ל שפטור המושיע על שבירת כליו של רודף, דק"ו מגופו שלא יהא ממונו חמור מגופו, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' משפטים בפסוק אם במחתרת ימצא הגנב, יעו"ש.}}. (סנהדרין ע"ג א')
'''בכרם רעך. ''' בכרם רעך ולא בכרם עובר כוכבים ולא בכרם הקדש {{תוספת|קלו|ואעפ"י שכלולים שני המיעוטים יחד בכ"ז אין גדרי השלילות בהם שוים, והיינו דבכרם עובד כוכבים מותר לתת גם לכליו, לא כמו בכרם ישראל דכתיב ואל כליך לא תתן, ובכרם הקדש אסור גם לאכול בעת העבודה. והרבותא בזה לענין כרם עובד כוכבים הוא עפ"י מה דקיי"ל (ב"ק קי"ג ב') גזל עובד כוכבים אסור קמ"ל דבפועל שרי. ובטעם הדבר נראה עפ"י מש"כ לעיל בפסוק כ"א בדרשה לנכרי תשיך סוף אות ק"ח יעו"ש. ואיסור האכילה בכרם הקדש פשוט הוא משום דאסור ליהנות משל הקדש וכמ"ש במעילה י"ג א' הפועלים לא יאכלו גרוגרת הקדש, יעו"ש ובתוס' כאן.


== כח ==
ועיין בש"ך לחו"מ סי' של"ז ס"א שפירש הדרשה רעך ולא של עובד כוכבים דקאי על יאכלת, ור"ל דפועל העושה בכרם עובד כוכבים אסור לו לאכול כלל בשעת מלאכה, וכנראה כתב כן עפ"י זכרון לשון דרשה זו כמו שהיא בקצור רעך ולא של עובד כוכבים, יען כי בגמרא מפורש מבואר דכונת המעוט לענין היתר הנתינה לכליו, ואולי היה לפניו גירסא אחרת בגמרא, אך בסוגיא דסנהדרין נ"ז א' מבואר ג"כ דהפירוש הוא כמו הגירסא שלפנינו, יעו"ש בגמרא וברש"י, וכן ברמב"ם פי"ב ה"ה משכירות כתב, אין הפועלים אוכלים בשל הקדש שנאמר בכרם רעך, ולא הזכיר כרם עובד כוכבים, הרי דמפרש גם הוא דהמעוט רעך בעובד כוכבים לא קאי על ואכלת. ואמנם צ"ע שלא הביא הדין דבעובד כוכבים מותר לתת לתוך כליו, וע"ע בסוגיא וצ"ע.}}. (שם פ"ז ב').


'''נערה בתולה. ''' נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה {{תוספת|קצב|טעם הדבר משום דקנס זכתה התורה להאב וכדכתיב ונתן לאבי הנערה, אך האב זוכה בקנס רק בבת כזו שיש לו בה זכות במעשה ידיה ובמכירתה, וכמ"ש במשנה כתובות מ' ב' כל מקום שיש מכר יש קנס, וזה הוא רק בזמן הקטנות והנערות, אבל בוגרת ובעולה שאינן עוד ברשות האב וממילא גם אינו זוכה בהקנס כפי הכלל הנזכר.
'''ואכלת. ''' ואכלת – ולא מוצץ {{תוספת|קלז|ר"ל שלא ימצוץ היין לזרוק החרצנים, דבאופן כזה יאכל ענבים יותר מן המדה הראויה ויפסיד לבעה"ב הרבה. ובתוס' העירו בדרשה זו דהא קיי"ל בעלמא שתיה בכלל אכילה, ולפי מה שפרשנו אין טעם הדרשה כלל משום דמוצץ הוי כשותה ואינו בכלל ואכלת, אלא משום דבמוצץ מפסיד הרבה לבעה"ב, וראיה לזה שהרי קיי"ל היה עושה ביין שותה מן היין, א"כ מבואר דואכלת לאו דוקא, וא"כ א"א למעט מוצץ משום שותה, אחרי דבאמת פועל גם שותה, אלא כמש"כ, וכה"ג כתבנו באות הבא ובאות קמ"א וקמ"ו יעו"ש.}}. (שם שם).


ועל פי סברא זו נראה ראי' לדעת הפוסקים דרק קנס אין לבוגרת ובעולה אבל בושת ופגם וצער יש להן, עיין ברא"ש פ"ג דכתובות סי' ח', יען כי מכיון דלא מצינו מפורש בתורה שבדברים אלו זכה בהן האב לכן חייב ליתנם להאנוסה עצמה.}}. (כתובות ל"ח א')
'''ענבים. ''' ענבים – ולא ענבים ודבר אחר {{תוספת|קלח|כלומר להמתיק את הענבים בדבר מתוק או לאכלם בפת משום דבאופן כזה יאכל הרבה מאוד ויפסיד לבעה"ב וכמש"כ באות הקודם יעו"ש.}}. (שם שם).


'''אשר לא ארשה. ''' נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה, דכתיב אשר לא ארשה ונתן לאביה, הא אורשה – לעצמה {{תוספת|קצג|ועי' מענין זה ברמב"ם פ"ב הט"ז מנערה לענין צער ובושת ופגם למי הם שייכים.}}. (כתובות ל"ח א')
'''ענבים. ''' וכי אין אנו יודעים שאין בכרם לאכול אלא ענבים, ומה ת"ל ענבים, אלא מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים – לא יאבל בתאנים {{תוספת|קלט|ואפילו שכרו לעשות בשניהם. ובבבלי ב"מ צ"א ב' משמע קצת דילפינן זה מלשון שבסמוך ואל כליך לא תתן, ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וי"ל דהבבלי ס"ל דיתור לשון ענבים דרשינן לענין אחר, ענבים ולא ענבים ודבר אחר כבדרשה הקודמת או ענבים כמו שהן כבדרשה הבאה. ואמנם יש נ"מ בין הדרשות דלדרשת הירושלמי אסור לאכול רק ממין אחר, אבל אם עושה בגפן זה מותר לאכול מגפן אחר שהוא מינו, משא"כ לדרשת הבבלי אסור גם מגפן אחר, יען דאפשר לדרוש ממה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וכמבואר בגמרא שם, ועיין בחו"מ סי' של"ז ס"י דבאמת אסור לאכול גם מגפן אחר, וחדוש הוא שכל המפרשים והפוסקים לא העירו מדרשת הירושלמי שלפנינו שיש לדון ממנה נ"מ לדינא כמש"כ, ועיין בתוי"ט פ"ז מ"ד דב"מ, וצ"ע.}}. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).


'''אשר לא ארשה. ''' נאמר כאן אשר לא אורשה ונאמר במפתה אשר לא אורשה (פ' משפטים) מה להלן שקלים אף כאן שקלים {{תוספת|קצד|דשם כתיב מפורש כסף ישקול, וכנגד זה ילפינן להתם מהכא מה כאן חמשים אף להלן חמשים, יעו"ש.}}. (שם שם)
'''ענבים. ''' וכי עלה על דעתך שיאכל עצים ואבנים, ומה ת"ל ענבים, שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים {{תוספת|קמ|עיין מש"כ להלן אות קמ"ח.}}. (ירושלמי ב"מ פ"ז ה"ב).


'''ונמצאו. ''' בעדים {{תוספת|קצה|עיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ב בדרשה כי ימצא.}} [ספרי].
'''ענבים. ''' אסור לפועל שיהיו אשתו ובניו מהבהבין לו את השבלים באור, שנאמר ענבים – ענבים כמו שהן {{תוספת|קמא|בגמרא ב"מ פ"ט ב' חקרו דלא מבעי הפועל עצמו אסור משום בטול מלאכה אלא אפילו בני ביתו י"ל דאסורים לעשות כן עבורו מפני שע"י זה יאכלו יותר מדי ויפסיד לבעה"ב, וכמו שאסור לו למוץ ענבים ולקלף בתאנים כפי שנתבאר לעיל ובסמוך. ולא נתבאר לי אם דרשה זו שכתב הרמב"ם מדנפשי' היא כאשר כן דרכו להסמיך דין מקובל על לשון התורה, כנודע, או כי היתה לפניו בחז"ל, ואנכי לא מצאתיה.}} [רמב"ם הלכות שכירות פי"ב ה"ו].


== כט ==
'''כנפשך. ''' כנפשו של בעה"ב כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור, מלמד שאין הפועל אוכל בתלוש אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר {{תוספת|קמב|מפרש כנפשך כמו שהוא שלך, ויתכן דמדייק מדלא כתיב ואכלת ענבים דייך, כלשון הכתוב במשלי כ"ה דבש מצאת אכול דייך, ומפרש שתאכל אתה באופן שבעה"ב אוכל ופטור מן המעשר, והוא כמו דקיי"ל פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת ארעי עד שתגמר מלאכתן, וכך הדין בפועל. והרבותא בזה דלא אמרינן הואיל ובשכרו אוכל על כרחו של בעה"ב הוי לי' כמקח וממכר דקובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כיון דזבניה אחשביה, קמ"ל.}}. (ב"מ פ"ז ב').


'''ונתן. ''' ונתן – מיד [ואע"פ שכונסה] {{תוספת|קצו|ר"ל אעפ"י שכונסה אח"כ בכ"ז לא מיפטר בזה מקנס, משום דמיד שאנסה נתחייב בקנס, והרבותא בזה דלא ניליף ממפותה שחייב בקנס רק אז כשאינו נושא אותה. וטעם הדבר משום דהתם כתיב (פ' משפטים) מהר ימהרנה לו לאשה ואם מאן ימאן [אז] כסף ישקול, משא"כ הכא כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה, הרי שלא תלה זה בזה, והסברא בזה פשוטה, דכאן באונס הוי הקנס רק עבור הענוי א"כ אין נ"מ אם נושאה או לא, משא"כ במפותה צריך שייטיב לה במצבה בכלל עבור שחלל כבודה, ולכן אם נושאה – בזה לבד הוא מטיב לה ומחפה על בזיונה.}}. (כתובות ל"ט א')
'''כנפשך. ''' כנפשו של בעה"ב כך נפשו של פועל, מה נפשך אם חסמת לך פטור אף פועל אם חסמת לו פטור אתה {{תוספת|קמג|כלומר פטור ממלקות אבל איסור יש, וגם משלם לו כשיעור שהיה אוכל. וטעם הדרשה מן כנפשך עיין ריש אות הקודם.}}. (שם פ"ח ב').


'''ונתן האיש. ''' האיש ולא הקטן {{תוספת|קצז|דכמו לענין איסורין ועונשין אין ביאתו נחשבת כביאה כך לענין קנס, ויתכן הרבותא בזה שלא נקנוס את הוריו בהקנס ע"ד מ"ש ראו גידולים שגדלתם.}} [ספרי].
'''כנפשך. ''' כל דבר שהנפש תאבה {{תוספת|קמד|כלומר שאם יש פירות גרועות ויפות מותר לו לאכול מן היפות יותר. ויתכן דמכאן קיי"ל דרשאי הפועל למנוע עצמו מלאכול עד שמגיע למקום היפות ואוכל כמבואר במשנה ב"מ צ"א ב' יעו"ש ובסמ"ע סי' של"ז ס"ק כ"ג.}}. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).


'''השכב עמה. ''' האונס נותן ארבעה דברים, קנס ובושת ופגם וצער, דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים כסף, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער {{תוספת|קצח|דאל"ה הוי הלשון האיש השוכב עמה מיותר, דפשיטא הוא דמוסב על אותו האיש. וזו דרשת רבא, ואביי יליף ענין זה מפסוק תחת אשר ענה, הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, ואותה דרשה אינה מבוארת כל כך, דמהיכן יליף צער, דהא היינו ענוי היינו צער וכתיב תחת אשר ענה, וי"ל.}}. (כתובות מ' ב')
'''כנפשך שבעך. ''' מותר לפועל לאכול בדינר אע"פ ששכרו במעה כסף, שנאמר כנפשך שבעך {{תוספת|קמה|עיין מש"כ לעיל סוף אות קמ"א וצרף לכאן. ומבואר במשנה צ"ב א' דאעפ"י כן מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו, כלומר שימנעו מלשוכרו, והלשון רעבתן לאו דוקא הוא, דבאמת פירוש הלשון רעבתן בכל מקום הוא האוכל יתר מכפי הדרוש לו, וכאן הכונה שלא יהא אוכל יתר על השכירות שלו, אעפ"י שמעטה לו אכילתו, ותפס גם בזה לשון רעבתן משום דמדה יתירא היא לו מצד אחר, מצד השכירות.}} [רמב"ם הלכות שכירות פי"ב הי"א].


'''לאבי הנערה. ''' הבא על חייבי לאוין ועל חייבי כריתות יש להם קנס, ואמאי הא כתיב ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו, אמר ריש לקיש, כתיב נער נערה הנערה {{תוספת|קצט|בפ' הקודם כתיב כי ימצא איש נערה, ושוב כתיב בפסוק זה ונתן לאבי הנערה, והיה יכול לכתוב ונתן לאביה, וגם כתיב נער חסר ה', וזה וזה אתא לדרשה כדמפרש.}}, חד לגופיה וחד לאתרי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות {{תוספת|ר|ואיירי כשלא התרו בו, דאם התרו בו הרי זה לוקה וכשלוקה אינו משלם קנס, דקיי"ל אין אדם לוקה ומשלם, ועיין מש"כ בפ' משפטים בענין זה, והרבותא ברבויים אלו אעפ"י דאי אפשר לקיים בהו סוף ענין הכתוב ולו תהיה לאשה, כפי שיתבאר בסמוך, אפ"ה יש להו קנס.}}. (שם כ"ט ב')
'''שבעך. ''' שבעך ולא אכילה גסה {{תוספת|קמו|כתבו התוס' דטעם הדבר משום דאכילה גסה לא שמה אכילה, ולפי"ז אין דין זה שייך ביחוד לפועל אלא בכלל דאסור לאכול אכילה גסה, ולדעתי קשה הדבר למה זכר כאן דין זה שהוא כללי לכל אדם ולכל עניני אכילות, וכן קשה למה לא מצינו דרשה זו לענין כמה לשונות של אכילה דכתיבי בתורה, כמו לענין קרבנות ותרומות ומעשרות ובכורים וכדומה הרבה, וכן לפי"ז היה אפשר למעט אכילה גסה מן ואכלת דלא שמה אכילה, ולמה תלי מעוט זה מלשון שבעך.


'''לאבי הנערה. ''' אמר אביי, בא עליה ומתה פטור, שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה {{תוספת|רא|ופשוט דאיירי שמתה קודם שתעמוד בדין, דלאח"כ כבר זכה האב, והתוס' הקשו מהא דדרשינן לעיל בפסוק כ"א סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה דכתיב והוציאו את הנערה, הנערה שהיתה כבר, ולמה לא נדרוש גם הכא כן, ונדחקו ליישב, ולי נראה ליישב עפ"י מה דאיתא לקמן בפרשה זו (כ"ה ג') ונקלה אחיך לעיניך, כי מחית אגבי דחיי מחית, ופירש"י בשעה שנלקה יהיה אחיך, כלומר שילקה את החי, עכ"ל, וכ"מ ביבמות ח' ב' ואשה אל אחותה לא תקח למעוטי לאחר מיתה, והיינו דלאחר מיתה בשעת לקוחין שוב אינה אחותה, וה"נ נראה להגמרא לפרש ונתנו לאבי הנערה דבשעת נתינה תהיה חיה.}}. (שם ל"ח ב')
ולכן לולא דבריהם הי' נראה דבאמת מה שרגילים אנו לקרוא אכילה גסה אין בזה איסור ממש אלא רק מדה מגונה שאינה ממדות ד"א וצניעות, ולכן לא נקראת אכילה כזו אכילה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם הנוהגים בנמוס וד"א, וכאן אין הכונה כלל שלא יאכל במדת אכילה גסה אלא שלא יאכל יתר על המדה הדרושה לו, דהיינו יתר כדי שביעה, משום הפסד דבעל הכרם, וכמו טעם הדין ואכלת ולא מוצץ, ענבים ולא ענבים ודבר אחר, כמבואר לפנינו למעלה בדרשות הקודמות דהטעם הוא משום הפסד דבעה"ב יעו"ש. וניחא מאוד מה דדריש כן מלשון שבעך, כלומר דהאוכל יתר על המדה הרי הוי זה יתר על כדי שביעה וזה לא התירה התורה, וקרי לאכילה זו בשם אכילה גסה, וחדוש בעיני על הפוסקים שסתמו באור דין זה.}}. (ב"מ פ"ז ב').


'''לאבי הנערה. ''' נער כתיב, חסר ה', ללמד דאפילו קטנה במשמע {{תוספת|רב|דכ"מ שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע וכמש"כ לעיל בפ' י"ט, והרבותא בזה דאעפ"י דממיתה נתמעטה קטנה בכ"ז מקנס לא נתמעטה, וממיתה היינו טעמא דבגופה לאו בת עונשין היא.}}. (כתובות מ' ב')
'''שבעך. ''' מלמד שלא יהא אוכל ומקיא {{תוספת|קמז|יתכן דהכוונה שלא ינהוג כמנהג הרומאים שהיו אוכלים ומקיאים למען יאכלו שנית, וטעם הדבר משום פסידא דבעה"ב כמש"כ באות הקודם.}}. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).


'''לאבי הנערה. ''' ולא לאבי בוגרת {{תוספת|רג|עיין מש"כ בדרשה ריש פסוק הקודם אות קצ"ב וצרף לכאן.}} [ספרי].
'''שבעך. ''' מלמד שלא יהא מקלף בתאנים וממצמץ בענבים {{תוספת|קמח|כלומר שיאכל הפירות כמו שהם אבל לא ימוץ היין ויזרוק החרצן ולא יקלף התאנים ויאכל רק הגרעין דבאופן כזה יאכל הרבה מאוד יתר על המדה ויפסיד לבעה"ב, וכבר זכרנו מענין זה. ובירושלמי ב"מ ש"ז ה"ב איתא הלשון בענין זה ואכלת ענבים וכי תעלה על דעתך שיאכל עצים אלא מה ת"ל ענבים, שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים, ע"כ, ונראה הגירסא שבירושלמי מעשרות שלפנינו נכונה דעיקר למוד זה מן שבעך, משום דיתור מלת ענבים דרש הירושלמי לענין אחר שאם הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים כמובא לפנינו לעיל. וע' מש"כ לעיל אות קל"ט.}}. (שם שם).


'''לאבי הנערה. ''' עיין לעיל בפסוק י"ט בדרשה מירושלמי כתובות פ"ד ה"א וצרף לכאן.
'''ואל כליך וגו'. ''' בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל {{תוספת|קמט|כלומר שאין רשאי לאכול אלא בשעת גמר מלאכה, דהיינו משנגמרה בשול הפירות דאז נותנין לכליו של בעה"ב, וכן אינו רשאי לאכול אלא בשעת מלאכה, וע' מש"כ בענין זה לעיל אות קל"ג. ומה שנוגע עוד ללשון פסוק זה ובעיית הגמרא בב"מ צ"א ב' ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב או ממה שאתה נותן וכו' עיין מש"כ לעיל אות קל"ט.}}. (ב"מ פ"ז ב').


'''חמשים כסף. ''' חמשים כסף של אונס בשקל הקודש במנה צורי {{תוספת|רד|עייין מש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה כזו וצרף לכאן.}}. (כתובות מ"ט ב')
'''ואל כליך וגו'. ''' תניא, מניין לפועל שאמר תנו לאשתי ולבני שאין שומעין לו, ת"ל ואל כליך לא תתן {{תוספת|קנ|ר"ל אם אמר לבעה"ב תן לאשתי ובני מה שהי' לי לאכול אין שומעין לו משום דזה נקרא ואל כליך לא תתן. ובאור הדבר כתב הסמ"ע סי' של"ז ס"ק ל"ג משום דהא דהפועל אוכל אינו מכח זה דהתורה זכתה לו מכח תוספת שכרו דפועל דאלו הי' כן באמת הי' מותר ליתן את שלו למי שירצה, אלא הא דזכתה לו התורה לאכול הוא מחמת חנינה וחסד כשאר מתנות עניים לקט שכחה ופאה ואמרינן דלא זכתה לו אלא בשעה שנותנו לפיו, עכ"ל. ולדעתי אין זה מספיק דעכ"פ למה אינו רשאי ליתן חלקו לאשתו ובניו כאשר העניים במתנותיהם וכמו בלקט שכחה ופאה וכדומה.


'''ולו תהיה. ''' מלמד ששותה בעציצו, ואפילו היא חגרת או סומא ומוכת שחין {{תוספת|רה|עיין מש"כ לעיל בפ' י"ח אות קנ"ה דעציצו הוא כלי מאוס, ור"ל אף בכזו שהיא מאוסה מחויב לישא אותה.}}. (שם ל"ט א')
אבל באמת נראה הבאור דהא דהתירה התורה לפועל לאכול בשעת מלאכה הוא לגרמי' ולטובתו של בעה"ב שלא יהא הפועל מקמץ כסף משכירתו למחית בני ביתו והוא בעצמו ירעב ויתענה בשעת מלאכה, וע"י זה יחלש כחו ויתרשל במלאכתו, וכמו דקיי"ל שאסור לפועל לישב בתענית וכן אסור לו לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום וכדומה מן הענויים והכל מפני בטול מלאכתו של בעה"ב, כמבואר בחו"מ סי' של"ז סי"ט, ולפי"ז בנדון דידן ממילא מבואר דרק לגופו ממש התירה התורה לאכול אבל לא לבני ביתו משום דאל"ה אין תועלת בתקנה זו, שעדיין יניח חלקו לבני ביתו והוא ירעב ויחלש.


'''ולו תהיה. ''' ולו תהיה – מדעתה {{תוספת|רו|דכך מורה הלשון תהיה שהיא מהוה עצמה לו והיינו מדעתה.}}. (שם שם ב')
ועל פי סברא זו יתבאר בפשיטות טעם הפוסקים דאפילו משהגיעו לידו הפירות אינו רשאי ליתנם לב"ב ולא אמרינן דמשהגיעו לידו זכה בהם ורשאי לעשות בהם כאדם בשלו כל מה שירצה, והסמ"ע טרח להסביר הענין עפ"י דרכו שכתבנו, אבל לפי מה שבארנו הדבר פשוט דכאן לא בזכיה תליא מילתא ורק כדי שיחזק כחותיו ויזדרז במלאכתו, ולכן מה לי אם קודם או לאחר שהגיעו לידו אסור ליתנם לב"ב, אחרי אשר לפי המבואר לא התירה התורה לאכול רק לו בלבד, ודו"ק.}}. (שם צ"ב א').


'''ולו תהיה לאשה. ''' באשה הראויה לקיימה, פרט לחייבי לאוין וחייבי עשה {{תוספת|רז|עיין מש"כ לעיל בפ' י"ט בדרשה כזו וצרף לכאן.}}. (שם כ"ט ב')
== כו ==


'''ולו תהיה לאשה. ''' נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה, שנאמר ולא תהיה לאשה, אשה הראויה לו {{תוספת|רח|כמש"כ באות הקודם.}}. (שם ל"ט א')
'''כי תבא. ''' יכול בכל אדם הכתוב מדבר, ת"ל וחרמש לא תניף על קמת רעך, מי שיש לו רשות להניף, ואיזה הוא, זה הפועל {{תוספת|קנא|עיין מש"כ בדרשה ראשונה מפסוק הקודם באות קל"א וצרף לכאן.}}. (ירושלמי מעשרות מ"ב ה"ד).


'''תחת אשר ענה. ''' הני תחת אשר ענה, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, מכאן לאונס שנותן ארבעה דברים, קנס ובושת, ופגם וצער {{תוספת|רט|עיין מש"כ לעיל בדרשה השוכב עמה.}}. (שם ט' ב')
'''וקטפת מלילות בידך. ''' מלמד שלא תהא קוצר במגל {{תוספת|קנב|הטעם בזה פשוט, משום דבקצירה כזו יקצור הרבה ויפסיד לבעה"ב וכמו שאסור לפועל לאכול יותר מכדי שביעה משום פסידא דבעה"ב כמש"כ בפסוק הקודם, יעו"ש אות קל"ז, קמ"א וקמ"ו.}} [ספרי].


'''תחת אשר ענה. ''' לרבות יתומה לקנס {{תוספת|רי|הרבותא ביתומה אעפ"י דכתיב ונתן לאבי הנערה, אך זה הוא מפני שכל מעשה הבת לאב, אבל ביתומה דמעשה ידיה שלה, גם קנסא שלה, וגם אשמעינן דלא ניליף אנוסה ממפותה דלית לה קנס כמבואר לפנינו בפ' משפטים, דשאני מפותה דמחלה. וטעם הרבוי ביתומה מלשון תחת אשר ענה, יען דגם היא מעונה באונסין.}}. (ירושלמי כתובות פ"ג ה"א)
'''וחרמש. ''' בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול, ומניין לרבות דבר דלאו בר חרמש, ת"ל קמה, לרבות כל בעלי קמה {{תוספת|קנג|בשעת חרמש היינו בשעת גמר מלאכה, ודבר חרמש הוא כגון קטניות, ולאו בר חרמש כגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים, וזה הוא מן התורה, אבל אמרו חכמים דמשום טובתו של בעה"ב שלא יפסיק הפועל ממלאכתו וישב לאכול מותר לפועלים לאכול בהליכתן משורה לשורה וכמש"כ בפסוק הקודם.}}. (ב"מ פ"ז ב').
 
'''תחת אשר ענה. ''' לרבות זו שהיתה נערה ובגרה שיש לה קנס {{תוספת|ריא|טעם הרבוי מלשון זה כמש"כ באות הקודם, דגם כזו היא מעונה, ואיירי בנערה שתבעה אותו ואח"כ בגרה, אבל בוגרת מעיקרא בשעת אונסה אין לה קנס כמבואר בריש פסוק הקודם ובפ' זה.}}. (שם פ"ד ה"א)
 
'''כל ימיו. ''' תניא, אונס שגירש, אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו, כל ימיו בעמוד והחזיר קאי {{תוספת|ריב|עיין מש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה כזו וצרף לכאן.}}. (מכות ט"ו א')




שורה 546: שורה 408:
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{הערות תורה תמימה}}
{{הערות תורה תמימה}}




{{שולי הגליון}}
{{שולי הגליון}}

גרסה אחרונה מ־12:21, 1 באוגוסט 2019

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

תנ"ך

תרגום אונקלוס

רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות

אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה

מראי מקומות

פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"

דפים מקושרים

תורה תמימה ‏TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png כג

א[עריכה]

לא יקח. לא יהא לך בה לקוחין ואין קדושין תופסין בה [א]. (קדושין ס"ז ב' וברש"י).

את אשת אביו. והלא אשת אב בכלל כל העריות היתה, ולמה יצתה, ללמד על כל העריות שולדן ממזר [ב]. (ירושלמי יבמות פי"א ה"א).

כנף אביו. בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, ומאי כנף אביו כנף הראוי לאביו, והו"ל חייבי כריתות, וסמיך ליה לא יבא ממזר, מלמד שהבא מחייבי כריתות הוי ממזר [ג]. (יבמות מ"ט א').

ב[עריכה]

לא יבא פצוע דכה. יבמה שנפלה ליבום לפני פצוע דכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא פצוע דכה בקהל ה' [ד]. (שם כ' ב').

פצוע דכה. ת"ר, איזהו פצוע דכה, כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו [ה]. (שם ע"ה א').

פצוע דכה. אמר רב יהודה אמר שמואל, פצוע דכה בידי שמים כשר, אמר רבא, היינו דקרינן פצוע ולא פציע [ו]. (שם שם ב').

פצוע דכה. תניא, נאמר בפצוע דכה לא יבא בקהל ה' ונאמר בממזר לא יבא בקהל ה' מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכה שבידי אדם [ז]. (שם שם).

פצוע דכה. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דפצוע דכה מאותו מקום ודילמא מראשו [ח], אמר ליה, דומיא דכרות שפכה שבאותו מקום הוא [ט]. (שם שם).

פצוע דכה. אין לי אלא שנפצע כולו, נפצע מקצתו מניין, ת"ל דכה [י] [ספרי].

פצוע דכה. אמר רבא, פצוע בכולן דך בכולן, בין שנפצע דגיד בין שנפצעו ביצים בין שנפצעו חוטי ביצים, בין שנדך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים [י"א]. (יבמות ע"ה ב').

וכרות שפכה. יבמה שנפלה ליבום לפני כרות שפכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא כרות שפכה בקהל ה' [י"ב]. (שם כ' ב').

וכרות שפכה. איזה הוא כרות שפכה, כל שנכרת הגיד, ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר [י"ג]. (שם ע' א').

וכרות שפכה. אמר רבא, כרות בכולן, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי הביצים [י"ד]. (שם ע"ה ב').

וכרות שפכה. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דכרות שפכה באותו מקום, אימא משפתו ואימא מחוטמו, אמר ליה, מי כתיב בשפוך, כרות שפכה כתיב, מי שע"י כריתה שופך ושלא ע"י כריתה מקלח, לאפוקי האי דאידי ואידי שופך הוא [ט"ו]. (שם שם).

בקהל ה'. בקהל ה' לא יבא, אבל מותרין בגיורת ומשוחררת [ט"ז]. (שם ע"ו א').

ג[עריכה]

לא יבא ממזר. ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא [י"ז]. (קדושין ע"ג א').

ממזר. אחר זכרים ואחר נקבות אסורים, מאי טעמא, ממזר כתיב – מום זר [י"ח]. (יבמות ע"ו א').

בקהל ה'. בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא [י"ט]. (קדושין ע"ג א').

בקהל ה'. ת"ר, גר נושא ממזרת, דברי רבי יוסי, מאי טעמא חמשה קהלי כתיבי [כ], חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא אקרי קהל [כ"א]. (שם שם).

גם דור עשירי. נאמר כאן דור עשירי ונאמר להלן בעמוני ומואבי דור עשירי (פ' ד') מה דור עשירי דלהלן עד עולם אף דור עשירי שבכאן עד עולם [כ"ב] [ספרי]

לא יבא לו. ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר הולד הולך אחר הפגום, הניחא בת ישראל לנתין ולממזר אלא ממזרת ונתינה לישראל מאי טעמא, אמר קרא לא יבא לו – לפסול [כ"ג]. (ירושלמי קדושין פ"ג הי"ב).

ד[עריכה]

לא יבא עמוני. יהודה גר עמוני שאל לפני חכמים מהו אני לבא בקהל, אמר לו ר' יהושע מותר אתה, אמר לו ר' גמליאל, והכתיב לא יבא עמוני בקהל ה', אמר לו ר' יהושע, וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים, כבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש [כ"ד]. (ברכות כ"ח א').

עמוני ומואבי. עמון ומואב נקבותיהם מותרות, דכתיב עמוני ומואבי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אי הכי אדומי ולא אדומית מצרי ולא מצרית, ה"נ שאני הכא, דכתיב ואשר שכר עליך ואשר יעץ, מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה [כ"ה]. (ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג).

גם דור עשירי. אם נאמר עד עולם למה נאמר דור עשירי, אלא מופנה להקיש ולדון גז"ש לדור עשירי דכתיב בממזר דהוי עד עולם [כ"ו] [ספרי].

ה[עריכה]

על דבר. מה ת"ל על דבר אלא אף על העצה, וכן הוא אומר (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב [כ"ז] [ספרי].

אשר לא קדמו. תניא, ר' שמעון אומר, עמון ומואב נקבותיהם מותרות לבא בקהל, מ"ט, דכתיב על דבר אשר לא קדמו וגו', מי דרכו לקדם האיש ולא האשה [כ"ח]. (יבמות ע"ג א').

אשר לא קדמו. א"ר יוחנן, גדולה לגימה שמרחקת את הקרובים, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים [כ"ט]. (סנהדרין ק"ג ב').

ו[עריכה]

ולא אבה וגו'. ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, מלמד שהמקלל נתקלל, ולמה – מפני כי אהבך ה' אלהיך [ל] [ספרי].

את הקללה. הובא בפ' בלק בפסוק מה טבו אהליך יעקב (כ"ד ה').

ז[עריכה]

שלמם וטבתם. מכלל שנא' (פ' שופטים) וקראת אליה לשלום יכול אף אלו כן ת"ל לא תדרוש שלומם, ומכלל שנא' (פ' י"ז) בטוב לו לא תוננו יכול אף אלו כן, ת"ל וטובתם [ל"א] [ספרי].

כל ימיך לעולם. לעולמי עולמים [ל"ב]. (שם).

ח[עריכה]

לא תתעב מצרי. פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש, ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן שנאמר (פ' ויגש) ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי אמרה תורה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה [ל"ג]. (ברכות ס"ג ב').

כי גר. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, אמר ליה, דכתיב לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו [ל"ד]. (ב"ק צ"ב ב').

ט[עריכה]

בנים אשר יולדו. בנים ואפילו בנות, מאי טעמא, דאמר קרא בנים אשר יולדו להם, הכתוב תלאן בלידה [ל"ה]. (יבמות ע"ז ב').

אשר יולדו. מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני, ולא אמרינן מעוברת היא ובנה חד, דכתיב אשר יולדו [ל"ו]. (שם ע"ח א').

אשר יולדו. אמר רב דימי א"ר יוחנן, מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי, דכתיב אשר יולדו [ל"ז]. (יבמות ע"ה א').

אשר יולדו מהם. מהם מנה [ל"ח]. (שם שם).

דור שלישי. ת"ר, אם נאמר בנים למה נאמר דורות ואם נאמר דורות למה נאמר בנים, אלו נאמר בנים ולא נאמר דורות הייתי אומר בן ראשון ושני אסור שלישי מותר, לכך נאמר דורות, ואם נאמר דורות ולא נאמר בנים הו"א לאותן העומדים על הר סיני, לכך נאמר בנים [ל"ט]. (שם שם).

דור שלישי. רבי שמעון אומר, מצרים שטבעו את ישראל בים ואדומים שקדמו את ישראל בחרב לא אסרם הכתוב אלא עד ג' דורות, ועמונים ומואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב עד עולם, ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו אף מן עולם הבא [מ] [ספרי].

יבא להם. אבל עד דור שלישי אסורה ביאתן ואפילו בהעראה, מאי טעמא, ילפינן ביאה ביאה מחייבי לאוין [מ"א]. (יבמות נ"ד ב').

יבא להם. מצרי שנשא ישראלית וישראל שנשא מצרית הולד הולך אחר הפסול, דאמר קרא יבא להם – הלך אחר פסולן [מ"ב]. (שם ע"ח א').

י[עריכה]

כי תצא מחנה. רמז למיוחסין באסטרטיא של מלך מניין, דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' לא יבא פצוע דכה וגו' וכתיב בתריה כי תצא מחנה וגו' [מ"ג]. (ירושלמי קדושין פ"ד ה"ה).

כי תצא מחנה. מלמד דכשתצא תצא במחנה [מ"ד] [ספרי].

ונשמרת וגו'. וכי אם אינו יוצא אין צריך לו שמירה, אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה [מ"ה]. (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו).

ונשמרת מכל דבר רע. תניא, רבי נתן אומר, ונשמרת מכל דבר רע – הרי זו אזהרה למוציא שם רע [מ"ו]. (כתובות מ"ו א').

ונשמרת מכל דבר רע. שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה ובאשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה [מ"ז]. (ע"ז כ' ב').

ונשמרת מכל דבר רע. ת"ר, ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה [מ"ח]. (שם שם).

ונשמרת מכל דבר רע. שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות ת"ל (פ' ט"ו) ולא יראה בך ערות דבר, ומניין לרבות עבודת כוכבים ושפיכות דמים קללת השם וכל דבר שגלו בה כנענים ומסלק את השכינה, ת"ל ונשמרת מכל דבר רע, וכשהוא אומר דבר רע – אף לשון הרע במשמע [מ"ט] [ספרי].

יא[עריכה]

בך איש. בך ולא באחרים, איש – פרט לקטן [נ]. (שם).

אשר לא יהיה טהור. לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב תשע ועשר אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור [נ"א]. (פסחים ג' א').

מקרה לילה. אין לי אלא מקרה לילה, מקרה יום מניין, ת"ל אשר לא יהיה טהור, מכל מקום, א"כ למה נאמר מקרה לילה – שדבר הכתוב בהוה [נ"ב] [ספרי].

ויצא וגו'. ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, מכאן לבעל קרי שיוצא חוץ לשתי מחנות [נ"ג]. (פסחים ס"ח א').

ויצא וגו'. ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה, לא יבא אל תוך המחנה זו מצות לא תעשה [נ"ד] [ספרי].

יב[עריכה]

והיה לפנות ערב. מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת [נ"ה]. (שם).

יג[עריכה]

ויד תהיה לך. אין יד אלא מקום, וכן הוא אומר (שמואל א ט״ו:י״ב) והנה מציב לו יד, ואומר (פ' במדבר) איש על ידו לדגליהם [נ"ו]. (שם).

מחוץ למחנה. אמר רב, עיר שהיא בנויה אהלים, כל אחד ואחד מודד מאהלו [נ"ז], והכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה האיך היו נפנין לחוץ [נ"ח], א"ר יוסי, מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדבור כמו שהיו חונין לשעה [נ"ט]. (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א).

ויצאת וגו'. רבי יונתן רמי. כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וכתיב ויתד תהיה לך וכפית את צאתך, הא כיצד [ס], כאן בגדולים כאן בקטנים [ס"א]. (ברכות כ"ה א').

יד[עריכה]

ויתד תהיה לך. ת"ר, לחם אבירים אכל איש (תהילים ע״ח:כ״ה) לחם שנבלע ברמ"ח אברים [ס"ב] אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזניך וגו' – לאחר שסרחו [ס"ג] אמר הקב"ה, אני אמרתי יהיו כמלאכים, עכשיו אני מטריח אותם שלש פרסאות [ס"ד]. (יומא ע"ה ב').

על אזנך. דרש בר קפרא, מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרא על אזניך אלא על אזניך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו [ס"ה]. (כתובות ה' א').

בשבתך חוץ. בישיבה ולא בעמידה [ס"ו] [ספרי].

ושבת. תניא, רבי ישמעאל אומר, מניין שלא יהא אדם מהפך אחוריו כלפי המחנה, ת"ל ושבת וכסית [ס"ז]. (שם).

וכסית. אמר רבא, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, מאי טעמא, צואה בכסוי תליא מילתא, והא מכסיא [ס"ח]. (ברכות כ"ה ב').

טו[עריכה]

ולתת אויביך. אם עשית כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויבך בידיך [ס"ט] [ספרי].

והיה מחנך קדוש, אמר רבא, אסור לקרות ק"ש כנגד צואה עוברת, דאמר רחמנא והיה מחנך קדוש וליכא [ע]. (ברכות כ"ה א').

והיה מחנך קדוש. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא דכתיב והיה מחנך קדוש [ע"א]. (שבת ק"נ א').

והיה מחנך קדוש. קדשהו, מכאן אמרו, לא יקרא אדם ק"ש בצד משרה של כובסים ולא יכנס למרחץ ולבורסקי וספרים ותפילין בידו ולא להר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו [ע"ב] [ספרי].

ולא יראה. אמר רבא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, מאי טעמא, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא [ע"ג]. (ברכות כ"ה ב').

ולא יראה בך. מכאן דעובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו [ע"ד]. (שבת ק"נ א').

ערות דבר. שאלו רבה בר אבוה לאליהו, מניין לערום שלא יתרום, אמר ליה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר [ע"ה]. (ב"מ קי"ד ב').

ערות דבר. שאלו חסיד אחד לאליהו, ערום מהו שיקרא ק"ש, אמר ליה, ולא יראה בך ערות דבר – ערות דבור [ע"ו]. (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד).

ושב מאחריך. אמר רב חסדא, בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך [ע"ז]. (סוטה ג' ב').

ושב מאחריך. דואג ואחיתופל רדפו אחרי דוד, לתפסו, דהוי אמרי אלהים עזבו (תהילים ע״א:י״א) והוו דרשי ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ולא הוו ידעי שאין עבירה מכבה תורה [ע"ח]. (שם כ"א א').

ושב מאחריך. מלמד שהעריות מסלקות את השבעה [ע"ט] [ספרי].

טז[עריכה]

לא תסגיר. בעבד שברח מחוץ לארץ לארץ הכתוב מדבר [פ]. (גיטין מ"ה א').

יז[עריכה]

עמך ישב וגו'. עמך ישב – בעיר עצמו, בקרבך ולא בספר [פ"א], במקום אשר יבחר – במקום שפרנסתו מצויה, בשעריך ולא בירושלים [פ"ב], באחד שעריך, שלא יהא גולה מעיר לעיר, בטוב לו – מנוה הרעה לנוה היפה [פ"ג] [ספרי].

בטוב לו. וכתיב התם (פ' ראה) כי טוב לו עמך, מכאן שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג [פ"ד]. (ערכין כ"ט א').

לא תוננו. זו אונאת דברים [פ"ה] [ספרי].

יח[עריכה]

מבנות ישראל. בבנות ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנענית, וכן מבני ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנענים [פ"ו]. (שם).

ולא יהיה קדש. הרי זו אזהרה לנשכב עם הזכר דכתיב הכא ולא יהיה קדש וכתיב התם (מלכים א י״ד:כ״ד) וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים וגו' [פ"ז]. (סנהדרין נ"ד ב').

יט[עריכה]

אתנן זונה. איזה הוא אתנן זונה, האומר לזונה הי לך טלה זו בשכרך, וכן האומר לחבירו הי לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי [פ"ח]. (תמורה כ"ט א').

אתנן זונה. אמר רב, אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל עריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא, זונה כתיב והא לאו זונה היא [פ"ט]. (שם שם ב').

אתנן זונה. נתנה היא לו אתנן מותר, מאי טעמא, זונָה כתיב ולא זונֶה [צ]. (תמורה כ"ט ב').

ומחיר כלב. איזה הוא מחיר כלב, האומר לחבירו הילך טלה זו תחת כלב זה, וכן שני שותפים שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב, זה שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר [צ"א]. (שם ל' א').

ומחיר כלב. אמר ליה רבא מפרזקי לרב אשי, מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, אמר ליה, לא נשמט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב [צ"ב]. (שם שם ב').

בית ה'. בין תלוש בין מחובר [צ"ג]. (ע"ז מ"ו ב').

בית ה'. לרבות את הרקועין, וכדר' יוסי ב"ר יהודה, דאמר, נתן לה זהב אין עושין אותן רקועין אפילו אחורי בית הכפורת [צ"ד]. (תמורה ל' ב').

לכל נדר. לרבות את העוף [צ"ה]. (תמורה ל' ב').

לכל נדר. לרבות את הבמה [צ"ו] [ספרי].

לכל נדר. נדר – להוציא את הנדור, לפיכך נתן לה מקודשין הרי אלו מותרין [צ"ז]. (תמורה ל' ב').

כי תועבת. יכול אפילו העבירו ברגלו לעזרה חייב, נאמר כאן תועבה ונאמר להלן (פ' שופטים) תועבה, מה להא בזובח אף כאן בזובח [צ"ח] [ספרי].

כי תועבת ה'. יכול אפילו שכר פקיעתה יהיה אסור, ת"ל כי תועבת ה' [צ"ט]. (שם).

גם שניהם. מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין, שנאמר גם שניהם – ולא ארבעה [ק]. (יבמות נ"ט ב').

גם שניהם. אתנן הכלב ומחיר הזונה הרי אלו מותרין, שנאמר שנים ולא ארבעה [ק"א]. (תמורה ל' א').

גם שניהם. האתנן ומחיר ולדותיהם מותרין, שנאמר הם ולא ולדותיהם [ק"ב]. (שם שם).

גם שניהם. נתן לה באתננה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין מותר, דכתיב הם ולא שנוייהם [ק"ג]. (שם שם ב').

כ[עריכה]

לא תשיך. אף הלוה עובר משום לא תשיך לאחיך ומשום ולאחיך לא תשיך (פ' כ"א) ומשום ולפני עור לא תתן מכשול [ק"ד]. (ב"מ ע"ה ב').

נשך כל דבר. תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, מניין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום, ת"ל נשך כל דבר – אפי' דבור אסור [ק"ה]. (שם שם).

נשך כל דבר. תניא, רבי שמעון אומר, מניין שלא יאמר לו המלוה צא ושאול בשלום פלוני או דע אם בא איש פלוני ממקומו, ת"ל נשך כל דבר [ק"ו] [ספרי].

כל דבר אשר ישך. מה ת"ל, שיכול אין לי אלא נשך כסף נשך אוכל, מניין לרבות כל דבר, ת"ל נשך כל דבר אשר ישך [ק"ז]. (ב"מ ס"א א').

כא[עריכה]

לנכרי תשיך וגו'. לנכרי תשיך – זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך – מצות לא תעשה [ק"ח] [ספרי].

כב[עריכה]

כי תדר נדר. אין לי אלא נדר, נדבה מניין, נאמר כאן נדר ונאמר להלן (פ' צו) אם נדר או נדבה, מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו [ק"ט]. (ר"ה ה' ב').

לה' אלהיך. אלו הדמים הערכין והחרמות וההקדשות [ק"י]. (שם שם).

לה' אלהיך. זה הקדש בדק הבית [קי"א]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).

לא תאחר. תניא, אחר הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך, כיון שעברו עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר [קי"ב]. (ר"ה ד' ב').

לא תאחר. תניא, בן עזאי אומר, אע"פ שהוא בבל תאחר אינו בבל ירצה [קי"ג]. (ר"ה ו' א').

לא תאחר. ת"ר, צדקה הרי היא כנדר שעובר עליה בלא תאחר לשלמו [קי"ד]. (ערכין ו' א').

לשלמו. אותו ולא חלופיו [קט"ו]. (ר"ה ה' ב').

כי דרש וגו'. כי דרש ידרשנו – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים [קט"ז], לה' אלהיך – אלו צדקות ומעשרות ובכור [קי"ז]. (שם שם).

מעמך. זה לקט שכחה ופאה [קי"ח]. (שם שם).

מעמך. תנא ר' חייא, מעמך – פרט ליורש [קי"ט]. (שם ו' ב').

והיה בך חטא. בך חטא ולא בקרבנך חטא [ק"כ]. (שם ה' ב').

והיה בך חטא. בך חטא ולא באשתך חטא [קכ"א]. (שם י א').

כג[עריכה]

וכי תחדל לנדור. אמר שמואל, כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע, א"ר אבהו, מאי קרא, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם (איוב ג׳:י״ז) שם רשעים חדלו רוגז [קכ"ב]. (נדרים כ"ב א').

לא יהיה בך חטא. תנא רב דימי, כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת איכא חטא [קכ"ג]. (נדרים ע"ז ב').

כד[עריכה]

מוצא שפתיך תשמר. ת"ר, מוצא שפתיך זו מ"ע, תשמור – זו מצות ל"ת [קכ"ד]. (ר"ה ו' א').

מוצא שפתיך תשמר. אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מניין, ת"ל (פ' ויקהל) כל נדיב לב [קכ"ה]. (שבועות כ"ו ב').

ועשית. אזהרה לב"ד שיעשוך, ומכאן למדין למשכון [קכ"ו]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).

כאשר נדרת. קבע נדרו בשעת הפרשה ולא בשעת הנדר ושינה, אינו כלום, דכתיב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת [קכ"ז]. (מנחות ק"ג א').

כאשר נדרת וגו'. כאשר נדרת – זה נדר, לה' אלהיך – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים [קכ"ח] נדבה כמשמעה, אשר דברת – אלו קדשי בדק הבית, בפיך – זו צדקה [קכ"ט]. (ר"ה ו' א').

נדרת נדבה. וכי נדר נדבה היא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא, מכאן לזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה [ק"ל]. (זבחים ב' ב').

נדרת נדבה. וכי נדר קרוי נדבה, אלא לחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה [קל"א]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א).

כה[עריכה]

כי תבא. נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (כ"ד ט"ו) לא תבא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר [קל"ב]. (ב"מ פ"ז ב').

כי תבא. יכול בכל אדם הכתוב מדבר, ת"ל ואל כליך לא תתן אבל אתה נותן לכליו של חבירך, ואיזה הוא – זה הפועל [קל"ג]. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).

בכרם. אין לי אלא בכרם, כל מילי מנלן, גמרינן מכרם, מה כרם מיוחד דבר שהוא גדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שהוא גדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו [קל"ד]. (ב"מ פ"ז ב').

בכרם. אין לי אלא במחובר, בתלוש מניין, א"ר אמי, כתיב כי תבא בכרם, מי לא עסקינן ששכרו לכתף ואמר רחמנא ליכל [קל"ה]. (שם פ"ח ב').

בכרם. היה עושה בידיו ולא ברגליו, ברגליו ולא בידיו, ואפילו בכתיפו, הרי זה אוכל, דכתיב כי תבא בכרם – בכל מאי דעבד [קל"ו]. (שם צ"א ב').

בכרם רעך. בכרם רעך ולא בכרם עובר כוכבים ולא בכרם הקדש [קל"ז]. (שם פ"ז ב').

ואכלת. ואכלת – ולא מוצץ [קל"ח]. (שם שם).

ענבים. ענבים – ולא ענבים ודבר אחר [קל"ט]. (שם שם).

ענבים. וכי אין אנו יודעים שאין בכרם לאכול אלא ענבים, ומה ת"ל ענבים, אלא מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים – לא יאבל בתאנים [ק"מ]. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).

ענבים. וכי עלה על דעתך שיאכל עצים ואבנים, ומה ת"ל ענבים, שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים [קמ"א]. (ירושלמי ב"מ פ"ז ה"ב).

ענבים. אסור לפועל שיהיו אשתו ובניו מהבהבין לו את השבלים באור, שנאמר ענבים – ענבים כמו שהן [קמ"ב] [רמב"ם הלכות שכירות פי"ב ה"ו].

כנפשך. כנפשו של בעה"ב כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור, מלמד שאין הפועל אוכל בתלוש אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר [קמ"ג]. (ב"מ פ"ז ב').

כנפשך. כנפשו של בעה"ב כך נפשו של פועל, מה נפשך אם חסמת לך פטור אף פועל אם חסמת לו פטור אתה [קמ"ד]. (שם פ"ח ב').

כנפשך. כל דבר שהנפש תאבה [קמ"ה]. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).

כנפשך שבעך. מותר לפועל לאכול בדינר אע"פ ששכרו במעה כסף, שנאמר כנפשך שבעך [קמ"ו] [רמב"ם הלכות שכירות פי"ב הי"א].

שבעך. שבעך ולא אכילה גסה [קמ"ז]. (ב"מ פ"ז ב').

שבעך. מלמד שלא יהא אוכל ומקיא [קמ"ח]. (ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד).

שבעך. מלמד שלא יהא מקלף בתאנים וממצמץ בענבים [קמ"ט]. (שם שם).

ואל כליך וגו'. בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל [ק"נ]. (ב"מ פ"ז ב').

ואל כליך וגו'. תניא, מניין לפועל שאמר תנו לאשתי ולבני שאין שומעין לו, ת"ל ואל כליך לא תתן [קנ"א]. (שם צ"ב א').

כו[עריכה]

כי תבא. יכול בכל אדם הכתוב מדבר, ת"ל וחרמש לא תניף על קמת רעך, מי שיש לו רשות להניף, ואיזה הוא, זה הפועל [קנ"ב]. (ירושלמי מעשרות מ"ב ה"ד).

וקטפת מלילות בידך. מלמד שלא תהא קוצר במגל [קנ"ג] [ספרי].

וחרמש. בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול, ומניין לרבות דבר דלאו בר חרמש, ת"ל קמה, לרבות כל בעלי קמה [קנ"ד]. (ב"מ פ"ז ב').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

ביאורי תורה תמימה
  1. ↑ דאם לא בא להורות ענין זה הול"ל לא יגלה איש ערות אשת אביו כמש"כ בסמוך ולא יגלה כנף אביו, וכמש"כ כהאי גונא בפ' עריות (פ' אחרי), וע"ע בסוגיא.
  2. ↑ איסור עריות כולן נתבארו בפ' אחרי, ונסמך על הדרשה הבאה דדריש סמיכות פסוק זה להפסוק לא יבא ממזר בקהל ה', לומר דהנולד מחייבי כריתות הוי ממזר, וע"ע בדרשה הבאה דרשה מענין זה. ועיין לפנינו בס"פ אחרי דיוצא מכלל זה הנדה, דאעפ"י שהיא באיסור כרת בכ"ז אין ולדה ממזר, ושם באה דרשה בענין זה.
  3. ↑ דא"א לומר דזה אזהרה על איסור זנות באשת אב, יען דזה כבר נתבאר בפ' אחרי וקדושים בענין עריות, ולכן דריש דקאי על שומרת יבם של אביו, ויתכן דנראה לו לדרוש לשון זה על שומרת יבם ע"ד לשון הכתוב ברות ופרשת כנפיך, והתם ענין יבום הי' כמש"כ שם להקים שם המת על נחלתו, וסמיך זה ללא יבא ממזר ושמעינן דהבא מחייבי כריתות הולד ממזר, וכבר זכרנו בדרשה הקודמת דיוצא מכלל זה הנדה דאעפ"י שהיא בכרת בכ"ז אין הולד ממזר כמבואר בס"פ אחרי. – ויש להעיר בעיקר דרשה זו כנף אביו בשומרת יבם הכתוב מדבר, והא לקמן בפ' תבא כתיב ארור שוכב עם אשת אביו כי גלה כנף אביו, הרי דכנף אביו הוא תואר לאשת אב בסתם, ויתכן דתאר שם אשת אביו בשם כזה כדי לכלול בארור גם שומרת יבם, או דהתואר כנף אביו יונח על שתיהן, וכאן הדיוק מכפל הלשון, וחדוש שלא העירו מזה המפרשים.
  4. ↑ וכן הדין בכרות שפכה כפי שיבא להלן, והקנין הוא לענין שצרתה נפטרת מיבום והיא צריכה גט. ומבואר בגמרא דמן הדין הי' שיתייבמו, שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת תבא עשה ותדחה ל"ת, אלא שחכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין משום דעיקר מצות עשה היא בביאה ראשונה בלבד ומשום גזירה ביאה שניה שאז אינה מצוה והוי בה איסור לאו, גזרו שלא יתייבמו כלל ורק אם בדיעבד בעלו קנו ומוציאין בגט.
  5. ↑ עיין מש"כ בסמוך אות י"א לענין נמוקו.
  6. ↑ פצוע דכה בידי שמים כגון אם נולד כך או שנעשה ע"י רעמים וברד, ולדעת רוב הפוסקים גם ע"י חולי, וטעם הדרשה משום דפצוע משמע הנעשה בידים כמו זיתים פצועים (טבו"י פ"ג מ"ו), אבל פצוע הוא שם התואר ולא בינוני פעול כפצוע, וכמ"ש בב"ר פ' ס"ח דין מוחי' פציע, כך היא גירסת ר"ח, אבל הגירסא שלפנינו וגירסת רש"י היא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע, דהפצוע משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו, וגירסא זו יותר מסתבר, כי על פי ר"ח לפי גירסתו יש להשיב.
  7. ↑ עיין מש"כ באות הקודם.
  8. ↑ נראה דכונת הקושיא ממאי דטעם פסול זה הוא מחמת חסרון כח המוליד, ודילמא הכונה דכלל בעל מום כזה לא יבא בקהל האומה, וכיון שכן הלא אפשר לומר דפצוע דכה אפילו מראשו, וכן צריך לפרש הקושיא שבסמוך לענין כרות שפכה ודילמא משפתו ודילמא מחוטמו, ועיין באות הסמוך.
  9. ↑ והכרח הפי' בכרות שפכה יתבאר בסמוך במקומו. ומקודם לתירוץ זה תירצה הגמרא מדלא מנה בי' דורות ש"מ באותו מקום הוא, ור"ל מדלא כתיב בי' עד דור שלישי או עשירי כמו שנאמר בממזר ועמוני ומואבי ומצרי ש"מ דלאו בר אולודי הוא, וא"כ אי אפשר לומר דפצוע דכה הוא מראשו, ושוב אפריך בגמרא תירוץ זה, וקשה לי למה לא הקשו בגמרא לתירוץ זה מהא דחולין מ"ה ב' לוי הוי יתיב בי מסותא חזיי' לההוא גברא דטריי' לרישי' [הכה ראשו ונתנדנד מוחי'], אמר נתמזמז מותי' דדין, מאי לאו דלא חיי, אמר אביי, לא, דאינו מוליד, ופירש"י תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגויה כולן מחוברין לחוט השדרה וכו', הרי מפורש דגם בפצע הראש אפשר לאבד כח ההולדה, וא"כ גם להתירוץ דלא מנה בי' דורות עדיין הקושיא במקומה עומדת ודילמא מראשו, וצ"ל דלא פסיקא לי' זה כיון דדעת המקשה הי' דלא חיי, או דעדיפא מיני' פריך, יעו"ש.
  10. ↑ נסמך על הדרשה דלעיל איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים ואפילו אחת מהן ועל זה מוסיף דאפילו נפצע מקצתו פסול, וצ"ל דאיירי באופן שע"י זה נאבד כח הלידה, וצ"ע בדין זה, כי בגמרא ופוסקים לא נזכר דבר מדרשה זו.
  11. ↑ וכן דרשינן כזה בסמוך לענין כרות שפכה, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים, ונראה דנפקא לי' כן, דאחרי דעיקר הקפידא הוא משום שאינו ראוי להוליד, ומכיון דכל אלו הריעותות, כל אחת לעצמה מאבדת כח ההולדה ואפילו אם הן באחת מאלו האברים לבדנה, או בביצים או בגיד או בחוטי ביצים, ממילא פסולים בכל אחד מאלו האופנים שחשיב. ולפי זה יתפרש שבכתוב מבוארים שלשה מיני מומין, פצוע, דכה, וכרות, וכולם מוסבים לשם שפכה שהוא כנוי לאברי ההולדה שחשיב כאן וכמו שהיה כתוב פצוע שפכה, דכה שפכה, וכרות שפכה, וכמו הלשון משפט אמת וצדק, שפירושו משפט אמת, משפט צדק, וכן וישמור משמרתי חקתי ותורותי, שפירושו וישמור משמרתי וישמור חקותי וישמור תורותי, וכן ותדבר מרים ואהרן, ויאמר בני גד ובני ראובן, ועוד. והנה מבואר מכלל דרשה זו דפצוע דכה הוא שני ענינים ומומין שונים כלומר פצוע לבדו הוי מום ודכה לבדו הוי מום, ותמיהני לפי"ז למה מפרשת המשנה כאן רק איזהו פצוע ואיזהו כרות שפכה ולא פירשה גם איזהו דכה, וצ"ל דבמה שפירש בפצוע דכה שהוא כל שנפצעו ביצים ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו כמובא לפנינו לעיל, זה כולל גם פירוש דכה, והיינו במ"ש ואפילו נמוקו, דמפרש בזה שרק אז פסול אם נמוקו שנעשו כמו נמוקים, והוי הפירוש איזהו פצוע דכה כמו איזהו פצוע ואיזהו דכה, ונקטם ביחד בשם אחד, יען שכן נזכרים בתורה. ובזה אפשר ליישב מה שתמהו המפרשי' בדברי הרמב"ם בפ' ט"ז ה"ז מאיסורי ביאה שכתב לענין באור מה הוא פצוע דכה, וז"ל, נכרתו הביצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה אחת מהן או שחסרה או שנקבה הרי זה פסול. עכ"ל. ותמהו עליו כי בגמרא נתוסף עוד פרט אחד בענין זה או שנמוקה ולמה השמיטו הוא, וזה באמת דבר פלא, אבל לפי מש"כ דהיינו דכה דהיינו נמיקה, ומה שאמרו בגמרא כאן או שנמוקה הוא פירוש דכה, וא"כ מכיון שהרמב"ם באותו הפרק [הלכה ג'] כתב אם נדוכה הביצה פסול, לפי"ז א"צ לחשב כאן או שנמוקה, כיון שכבר זכר ענין זה בשם נדוכה, ודו"ק.
  12. ↑ עיין מש"כ לעיל אות ד' וצרף לכאן.
  13. ↑ ר"ל כל שנכרת הגיד למעלה מעטרה לצד הגוף, ואם נכרת מעטרה ואילך לצד החוץ כשר, דשם בשר הוא ולא גיד. ועטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה.
  14. ↑ נתבאר לעיל אות י"א יעו"ש וצרף לכאן.
  15. ↑ עיין מש"כ לעיל אות ח' וצרף לכאן בכונת הקושיא ואימא משפתו וכו' ועיין בפרש"י בפסוק זה.
  16. ↑ דקהל גרים לא אקרי קהל, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך.
  17. ↑ ממזר ספק היינו שתוקי ומותר לו לבא בישראל, ועיין בסמוך אות כ', ובאות כ"ב עוד נשוב לבאר דרשה זו.
  18. ↑ ר"ל כל צד מום זרות שיש בו, בין שהוא בהזכר בין שהוא בהנקבה, ונראה דדריש כן עפ"י המבואר אצלנו כ"פ דכל מלה ששרשה יותר משלש אותיות דרשוה חז"ל, משום דמשרשי לה"ק שאין מלה יתר על שלש אותיות, וכמו שהבאנו הרבה דוגמאות בזה לעיל בפסוק לא תלבש שעטנז (כ"ב י"א) אות ק"י, וגם כאן השם ממזר שרשו מד' אותיות ולכן דרשוהו, ועיין בנמוקי רמב"ן שהביא דרשה זו מירושלמי ותימא שלא הביא מבבלי. אך איני יודע למה צריך לדרשה זו עפ"י נוטריקו"ן תיפק לי' דבממזר כתיב בפסוק זה לא יבא לו לפסול, וכלומר הלך אחרי פסולו באיזו צד שנמצא אם בזכר או בנקבה כפי שיתבאר בסמוך אות כ"ד, וא"כ ממילא מבואר דפסול ממזרות שייך גם בנקבות ואולי רצה לבאר שם ממזר שהוא שם אינו רגיל עפ"י שרשו כמש"כ.
  19. ↑ קהל ספק היינו שישא ממזר ודאי את שתוקי דהשתוקי הוי קהל ספק, ובסמוך אות כ"ב עוד נשוב לבאר דרשה זו. ונראה דלכן דריש מן קהל ה' למעוטי ספיקות עפ"י מ"ד בכ"מ שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות (עיין יבמות ס"ג א'), וא"כ קהל שהוא ספק מיוחס אינו נקרא קהל ה'.
  20. ↑ לא יבא ממזר בקהל ה', לא יבא לו בקהל ה', לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה', דור שלישי יבא להם בקהל ה' [פסוק ט' במצרי ואדומי], אבל קהל ה' דכתיב בפצוע דכה [פ' הקודם] לא חשיב, משום דאיירי בפסולי הגוף ולא בפסולי יוחסין [כך מבואר בירושלמי קדושין פ"ד ה"א, ורש"י ותוס' כתבו כן מסברא דנפשייהו].
  21. ↑ ר"ל, מדהוי מצי לכתבינהו לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל, לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם [בלא שם ה'] וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם, ולכן דריש חד לקהל כהנים וחד לקהל לוים וחד לקהל ישראלים, דאי הוי כתיב חד הו"א רק בקהל כהנים לא יבאו משום דכהנים מיוחסים ביותר אבל בקהל לוים יבאו, ואי הוי כתיבי תרי הוי מוקמינן לקהלי כהנים ולוים להכי כתיב קהל שלישי לרבות קהל ישראל, וחד אתא למשרי ממזרת בשתוקי, דאעפ"י שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת, דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, כלומר בישראל ודאים אבל בקהל ספק כגון שתוקי יבא, וחד אתא למשרי שתוקי בישראל, דדרשינן הכי, ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק כגון שתוקי יבא. ואעפ"י דבדרשות דלעיל דרשינן שני אלה הענינים ממלות ממזר וקהל כמבואר שם ממזר ודאי וכו' קהל ודאי וכו' אך אי לא אייתר קראי לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וכן בקהל ודאי וכו', אלא הוי אמרינן כבכל שארי ספיקי איסור שעל הודאי אזהרת מלקות ועל הספק איסור כמש"כ רש"י, ומבואר מזה דסתם ספק דאורייתא לחומרא, וזה דלא כשיטת הרמב"ם בכ"מ דספק דאורייתא לקולא, והאחרונים פלפלו הרבה בזה. – והנה בירושלמי כאן פ"ד ה"א וכן ביבמות פ"ח ה"ב ובספרי כאן חשיב במקום חמשה קהלי רק שלשה, ומפרש דלא חשיב רק אלה דכתיב בהו לא יבא, וצ"ל לפי"ז דחשיב כהנים לוים וישראלים בחד קהל. – ודע דאעפ"י דקיי"ל גר נושא ממזרת, היינו רק דמצד ממזרת אין איסור, אבל בכ"ז הולד הנולד מהם הוי ממזר, כך מתבאר מסוגיא דקדושין ס"ז א', וטעם הדבר לא נתבאר, ונראה דהוא עפ"י הדרשה בירושלמי שיובא בסמוך דכתיב בממזר לא יבא לו בקהל ה', והאי לו מיותר הוא, ובא להורות דהולד הולך אחר הפגום, יעו"ש, ואעפ"י דהדרשה שם איירי במקום שהנשואין אסורין כגון ממזרת לישראל בכ"ז הסברא מצטרפת גם לכאן, דכיון דכאן ההיתר הוי רק משום דקהל גרים לא אקרי קהל די לדון בזה רק היתר נשואין, אבל הא דהולד הולך אחר הפגום קיים גם בזה. וזמן התרת גר בממזרת מבואר בסוגיא דקדושין ע"ה א' דלת"ק מותר עד עשרה דורות, וי"א עד שישתקע שם עובד כוכבים ממנו ולאחר כן אסור משום שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבאו לומר ישראל נושא ממזרת, ופסק הרמב"ם כי"א, והרא"ש פסק כת"ק, ומהמאמר הנזכר בש"ס גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמי' (סנהדרין צ"ד א') משמע כת"ק וכפסק הרא"ש.
  22. ↑ שם מפורש כן, ועיין בפסוק הסמוך בדרשה השייך לכאן. והא דלא פירש כאן הפסוק מפורש עד עולם י"ל דמרמז בזה למ"ש בקדושין ע"ב ב' עתידים ממזרים ליטהר לעתיד לבא וזה מרומז במה שחסר בפסוק זה מפורש עד עולם. ועיין ברש"י בכורות י"ז ריש ע"א דלשון עד עשרה דרי רגיל הגמרא לומר בכ"מ אף היכי דמשמע לעולם, וכנראה סמך על הדרשה שלפנינו דדור עשירי באורו עד עולם, וע"ע מש"כ ר"פ יתרו בפסוק ויחד יתרו.
  23. ↑ נתינים הם הגבעונים הנזכרים ביהושע ט', ודוד גזר עליהם מלבא בקהל, ונקראו נתינים ע"ש הכתוב ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים וגו'. ודרשה זו מוסבת על המשנה דקדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה [ר"ל שהקדושין תופסין ובכ"ז אסור לקיימה כגון חייבי לאוין] הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וכדמפרש כאן ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר, ופריך הניחא בת ישראל לנתין ולממזר הולד פגום כדכתיב לא יבא ממזר גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה', אלא ישראל שנשא נתינה וממזרת מנ"ל דהולד פגום והא כתיב (פ' במדבר) למשפחותם לבית אבותם ואין הולד הולך אלא אחר הזכר [עיי"ש לפנינו], ומשני דכתיב לו דמיותר הוא ללמד שהולכין אחר פסולות ואפילו מצד האם, ושאר פסולי קהל ילפינן מממזר, ובמצרי ואדומי ילפינן כן מפורש בסמוך פ' ט' בדרשה יבא להם.
  24. ↑ כי אחרי שערבם זב"ז והגלה אותם ממקומם לכן העמונים ומואבים היושבים במקומותיהם וכן המצרים שבמצרים והאדומים שבשדה אדום אנשים אחרים הם, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורות בכל אומות העולם המותרין להתגייר הותרו הכל להתגייר, שכל הפורש מהם חזקתו שפירש מן הרוב. אמנם לדעת איזו פוסקים שייך היתר זה רק בעמון ומואב ואדום אבל מצריים באיסורייהו קיימי משום דהכתוב נתן קצבה למצרים שנאמר (יחזקאל כ"ט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים וגו' ועיין בתוס' יבמות ע"ו ב', ובר"ש פ"ד דמס' ידים פלפול גדול בזה.
  25. ↑ לפנינו לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר, וסמיך על הכתוב במיכה ו' זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, והכונה להביא ראיה דהשכירות היתה בעצה. ותכלית הראיה הזאת נבאר בפסוק הסמוך בדרשה על דבר, ועיין מש"כ דבר נאות בענין דרשה זו בר"פ וירא בפסוק ויאמרו אליו איה שרה אשתך, יעו"ש.
  26. ↑ עיין מש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה גם דור עשירי השייך לדרשה זו.
  27. ↑ מדייק דהול"ל על אשר לא קדמו, והמלה דבר מיותר, והכונה בזה לרמז דכמו הא דשכר בלק את בלעם הי' עפ"י עצה, כך הא שלא הקדימו בלחם ובמים הי' ג"כ בעצה ובישוב הדעת ולא במקרה, ולכן ראויים להענש שיתרחקו ישראל מהם, ובזה יובן מה שקשה לכאורה הא את בלעם שכר רק מואב ולמה הרחיקו גם את עמון, אך לפי מש"כ דהוקשה ההקדמה להשכירות כמו שהשכירות היתה בעצה אף מניעת ההקדמה היתה בעצה ניחא מה ששניהם נענשו, יען דבחטא ההקדמה היה גם עמון, ודו"ק.
  28. ↑ ולא שייך לומר דהו"ל לקדם נשים לקראת נשים משום דקיי"ל דרכה של אשה לשבת בית כמש"כ כל כבודה בת מלך פנימה והארכנו בענין זה בפ' וירא בפסוק הנה באהל יעו"ש בארוכה.
  29. ↑ קורא לעמון ומואב קרובים מפני שבאו מלוט בן אחי אברהם ורחקם המקום שלא יבאו בקהל כמבואר בזה, וכנגד זה מצינו שגדולה הוית לגימא שמקרבת את הרחוקים שבשכר שאמר יתרו לבנותיו קראנה לו [למשה] ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית עיין לפנינו בפ' שמות.
  30. ↑ הלשון והענין קשים מאוד דמשמע שבלעם קלל ובאמת הלא ברכם כי לא הניחו ה' לקלל כמבואר בפ' בלק, ולכן מפרש את הקללה שנתקלל בלעם. אך בכלל לא נתבאר למה כתבה התורה כל עיקר פסוק זה לכאן, אחרי כי אינו שייך כלל לענין דהא במה שאמר ואשר שכר עליך את בלעם ביאר כונת ותכלית הנרצה בטעם הרחקת עמון ומואב, ואפשר לומר עפ"י מש"כ לעיל בפ' שופטים (י"ט י"ט) דבדבר תקלה הבאה ע"י אדם אם אך הקב"ה מסכים לזה אין האדם נענש על זה, יעו"ש, ועל זה אמר כאן דבדין הוא שיענשו על ששכרו את בלעם לקללך, כי לא אבה ה' אלהיך לקללך ולא הסכים על ידם ולא רצה פעולתם.
  31. ↑ דבהכרח צ"ל דפסוק זה בא להורות איזה רמז ודרש, דא"א לומר שמצוה בפשיטות שלא לדרוש שלומם דפשיטא הוא דאחרי שמודיע גם מעשיהם הרעים לישראל מובן שלא ידרשו לשלומם, לכן אמר דאיירי בענין שבשאר אומות מצוה לקרוא לשלום כגון כשבאים עליהם במצור כדכתיב ס"פ שופטים כי תלחם אל עיר וקראת אליה לשלום, על זה אמר דלהם לא תקרא לשלום אף בענין כזה, וכן בעבד שלהם שברח לא"י, אשר בעבד משאר אומות במקרה כזה אסור להסגירו אל אדוניו אלא עמך ישב בטוב לו, כפי שיתבאר לקמן בפרשה, אבל בעבד שלהם אין מצווים על בטוב לו, וזהו באור דרשה זו. – וכתב הרמב"ם בפ"ו ה"ו ממלכים וז"ל, ואעפ"י שאין שואלין בשלומן אם השלימו מעצמן תחלה מקבלין אותם, עכ"ל. ופירוש השלימו שקבלו שבע מצות, ולא מצאתי מקור לדבריו, ונראה דלמד כן ממה דקיי"ל ס"פ שופטים בענין מלחמה במצור דאפי' שבעה אומות שנצטוינו להחרימן בכ"ז אם השלימו בעצמן מקבלין אותם כמבואר שם, וטעם הדבר משום דעיקר הקפידא הוא רק שלא לפתוח להם בשלום אבל אם פתחו הם והשלימו מותר להשלים להם.
  32. ↑ דהמלה לעולם מיותר, ובא לרמז שלא רק לדור המדבר נצטוו אלא לעולמי עולמים.
  33. ↑ כפי הנראה חסר כאן בתחלת הדרשה בכבוד אכסניא של תורה. והנה אעפ"י דקיי"ל תיכף לתלמידי חכמים ברכה (ברכות מ' א'), ופירש"י כשמארח ת"ח בתוך ביתו באה ברכה לביתו, וא"כ ההתקרבות הזאת ג"כ לצורך עצמו, צ"ל דאיירי דעושה כזאת לא לשם קבלת שכר רק מאהבת חכמים.
  34. ↑ פירש"י דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו, עכ"ל. ולפי ערך הראיה ממצרים נראה שצ"ל דבר שהי' נצרך לך.
  35. ↑ כל הנולדים להם ואפילו נקבה במשמע. והרבותא בזה נראה אעפ"י דבעלמא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן. ועיין בתוי"ט פ"ד מי"א דכתובות שהביא ראי' דבשם בנים כלולות גם בנות מפסוק בעצב תלדי בנים, ולפי המבואר בדרשה זו אין ראי' משם אחרי דתלדי כתיב וכל הנולדים במשמע ואדרבה מכאן ראיה דכ"מ שנאמר בנים סתם אין בנות בכלל מדאצטריך כאן למילף מן אשר יולדו. אמנם צ"ע בכלל דרשת הגמרא מפ' ויולד בנים ובנות, ויש ליישב. ועיין מש"כ בפ' בראשית בפ' הנזכר.
  36. ↑ למימרא דכל לידה דמגירות ואילך חד דרא הוא.
  37. ↑ הכתוב תלאו בלידה, הלך אחר האם, ועיין מענין זה ברמב"ם פי"ב ה"כ מאס"ב.
  38. ↑ ר"ל לא דור שלישי מהבנים שהוא דור רביעי מהגר הראשון אלא מהגר הראשון צריך למנות שהוא ובנו אסור ובן בנו מותר.
  39. ↑ ר"ל דאם לא היה נאמר דורות הו"א דגר מצרי בן ראשון ושני שלו אסורים ובנו השלישי מותר לכך נאמר דורות לאשמעינן דכל בניו אסורין ורק בני בניו מותרין, ואם לא הי' נאמר בנים הו"א דמצוה לאותן העומדים על הר סיני דור שלישי שלכם יבא להם בקהל ובכם ובבניכם אסורים מצרי ואדומי ומשם והלאה מותרים אפילו גר ראשון לכך נאמר בנים.
  40. ↑ ואולם לפי דרשה זו קשה על הקולא שבעמון ומואב לענין היתר הנקבות כמבואר לעיל בפסוק ד' עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ואי משום הטעם שמבואר שם על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ואין דרכה של אשה לקדם כמבואר שם, אך הלא גם חטא אדום הוא מפני שיצא בחרב לקראתם כמבואר במדרשים, ובודאי אין דרכה של אשה לקדם ולצאת בחרב וכמ"ש ריש קדושין ב' ב' אין דרכה של אשה במלחמה, ובמצרים היה החטא מהשלכת הילדים ליאור, וכפי דמשמע עשו זה ג"כ רק הגברים, וראיה מבת פרעה ממה שהצילה את משה ועוד ציותה לקרא מינקת מן העבריות. ואולי י"ל דאחרי דבעל המאמר הזה הוא ר' שמעון, לכן הוא לפי שיטתו זאת ס"ל באמת ביבמות ע"ז ב' דהנקבות מאדום ומצרים מותרות, משא"כ לדידן דקיי"ל דהנקבות אסורות כמש"כ לעיל אפשר לא ס"ל כל דרשה זו. והא דעמון ומואב אסורין לעולם ואדום ומצרי רק עד ג' דורות יש טעם אחר בזה כמבואר בפסוק באדום כי אחיך הוא, ובמצרי כי גר היית בארצו, ובאמת הוא לפלא על ר"ש ל"ל לתור אחר טעמים אחרים אחרי שבפסוק כתוב מפורש הטעם להתקרבותם, וי"ל.
  41. ↑ ר"ל מדכתיב לעיל בממזר לא יבא ובחייבי לאוין אסורה גם העראה כמבואר לפנינו בפ' קדושים בפ' שפחה חרופה, והוא הדין הכא בחייבי עשה, דמשמע דור שלישי יבא ולא שני ולאו הבא מכלל עשה – עשה.
  42. ↑ בין אם הפסול הזכר בין אם הפסול הנקבה, והולד פסול רק עד ג' דורות. ויסוד דין זה עפ"י המבואר במשנה קדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה, כלומר שהקדושין תופסין ובכ"ז אסור לקיימה כגון חייבי לאוין דקיי"ל קדושין תופסין בהן הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, והרבותא בזה היא בישראל שנשא מצרית דהולד הולך אחריה אעפ"י דקיי"ל בעלמא הולד מתייחס אחר הזכר, משום דכתיב למשפחותם לבית אבותם, הכא ריבה הכתוב יבא להם להורות שהלך אחר פסולם כמבואר, וכן קיי"ל בממזר כמבואר לעיל בפסוק ג' בדרשה לא יבא לו.
  43. ↑ פשוט דדריש ע"ד אסמכתא מסמיכות הענינים, ונראה דדקדק לומר אסטרטיא של מלך ולא סתם חיל של מלך או חיל מלחמה, משום דבאמת א"א לומר שכל החיל יהיה מכשרי משפחות, שהרי איתא בקדושין ע"ו ב' מאי אסטרטיא של מלך חיילות של בית דוד, ובאמת מצינו שלדוד עצמו הי' שר צבא מן האומות והוא אתי הגתי, אלא קאי רק על שומרי המלך ומשום כבוד המלך, וכך תרגום אחשדרפני המלך איסטרטילוסי מלכא.
  44. ↑ המלה מחנה מיותר דבעלמא כתיב כי תצא למלחמה, ודריש כשתצא תצא בסדרים ובעם רב, דבכזה יקרא מחנה.
  45. ↑ ענין הסכנה במלחמה הוא פשוט סכנת הגוף, אך הן יש כאלה שאין להם סכנת הגוף, כגון המלכים והפקידים היושבים בבתיהם הרחק ממערכות המלחמה. אבל הענין יתבאר עפ"י מ"ש בירושלמי כאן בשעה שישראל יוצאין למלחמה ב"ד של מעלה יושבין עליהן אם לנצח או להנצח, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ע"כ. וזה שייך בכל אדם שיש לו נגיעה ביחס המלחמה.
  46. ↑ נראה דסמיך על הדרשה שבספרי שיובא בסמוך ונשמרת מכל דבר רע אפילו דבור רע, יעו"ש. וקרי לזה אזהרה עפ"י המבואר בכ"מ בש"ס כל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת, וטעם סמיכות אזהרה זו לכי תצא מחנה נבאר בסמוך אות מ"ט יעו"ש.
  47. ↑ יתכן דדריש כן מדסמיך הכתוב אזהרה זו להפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, משמע דמזהיר כאן על ענינים הגורמים להרהור, והוא מעין כונת הדרשה הבאה מכאן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה שזה יליף ג"כ מטעם סמיכות הכתובים כמבואר. וטעם סמיכות אזהרה זו ליציאת מלחמה ע' מש"כ בסמוך אות מ"ט.
  48. ↑ טעם הלמוד הזה כמש"כ בדרשה הקודמת דיליף מסמיכות אזהרה זו לפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, יעו"ש ובפסוק הסמוך. וטעם הסמיכות נבאר באות הבא.
  49. ↑ באור כלל ענין דרשה זו והקודמות יתבאר יפה עפ"י מש"כ בנמוקי רמב"ן, כי הכתוב יזהיר להזהר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה שאוכלים כל תועבה וגוזלים וחומסים ולא יתבוששו אפילו בכל דבר נבלה, ולכן הזהיר הכתוב ונשמרת מכל דבר רע, וגם דרשות הספרי יתבארו על דרך זה, וגם מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות האמורות כאו"א במקומה נוסף עליהם לאו במחנה שנשמר בה מכל אלו העבירות כדי שלא תסתלק השכינה מישראל השוררת שם כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך.
  50. ↑ דעובד כוכבים וקטן פחות מתשע שנים ויום אחד אין מטמאין בקרי כמבואר לפנינו בפ' זבים בפ' מצורע.
  51. ↑ מ"ש תשע ועשר הוא אם נכתוב טהור מלא ו' או חסר, וכלל הכוונה משום דהול"ל איש טמא, ובכלל יש שתים עשרה אותיות וטמא אינו אלא שלש.
  52. ↑ כמבואר לעיל בדרשה בפ' הקודם שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, כי הלילה גורמת לטומאה.
  53. ↑ ואי לא הוי כתיב שתי מחנות הוי מוקמינן לי' בעומד במחנה שכינה וצריך לצאת ממנה אבל עומד במחנה לויה אין משתלח, והשתא דכתיבי שתי מחנות ע"כ הכי מתוקמי. ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ת מביאת מקדש הגירסא בזה מהופכת, והכ"מ חקר על דבר אלו הגירסות, וצ"ע רב שלא העיר שבספרי כאן הגירסא כמו שהעתקנו, ובס' יראים סי' ס"ד גורס ג"כ כגירסתנו. וטעם מצוה זו בכלל הוא עפ"י מש"כ למעלה בפ' הקודם אות מ"ע דבעת היציאה למלחמה צריך להזהר בתוספת קדושה וטהרה מפני שהשכינה שורה שם וכמש"כ כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ונראה דבזה הוי החומר במחנה מלחמה ממחנות שבעת שלום, שגם משם צריך לשלוח הטמאים כמבואר בפ' נשא, אעפ"י דבמחנה ההולכת לא היה המשכן כולו הולך עמהם ורק הארון לבדו והמחנה היה בכלל ארעי ומקום ארעי ללוים ולשכינה, בכ"ז דיני הטומאה וטהרה נוהגים כמו במשכן. וכן י"ל צד חומר בזה, כי שם המצוה רק על הב"ד לשלח משם כמש"כ וישלחו מן המחנה, משא"כ הכא המצוה העשה והל"ת חל על האיש בעצמו, ועיין עוד בנמוקי רמב"ן ובס' התוה"מ.
  54. ↑ עיין מש"כ באות הקודם.
  55. ↑ שאם ראה קרי ואח"כ זיבה תוך מעל"ע טהור מאותה זיבה, ודייק מלשון והיה לפנות ערב דמשמע בכל אופן שיארע עמו מצבו ירחץ במים לפנות ערב, ואפילו רואה זיבה, וכל הראיות שראה תוך מעת לעת נחשב כקרי. ועיין בנזיר ס"ו א' אגב שקלא וטריא באה דרשה זו על פסוק זה ובמה שכתבנו היא כלולה.
  56. ↑ נראה כונת הדרשה דלא נימא דעיקר הקפידא הוי רק שלא לטמא המחנה בפנים, אבל מחוץ למחנה אין קפידא לפנות בכל מקום שהוא, כל אדם במקום שירצה וימצא, קמ"ל דמדה מגונה לפנות באופן כזה ואינה ראויה לאניני הדעת אלא צריך לפנות במקום מיוחד.
  57. ↑ באור הענין, כי מדין תורה היוצא חוץ לתחום העיר בשבת לוקה, שנאמר (פ' בשלח) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים קצבו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה לא תצאו מחוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר ואפילו היתה העיר גדולה מאד נחשבת כולה כד' אמות, ואמר על זה כאן, דעיר שהיא בנויה אהלים דהיינו בתים ארעים שעושין מהוצין וערבות אין להם דין עיר, מפני שאינן קבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה רק מפתח בתיהם של כל אחד.
  58. ↑ והא המחנה ג' פרסאות היתה כמבואר לפנינו בפ' מסעי, ואם לכל אחד הי' נמדד אלפים אמה מאהלו האיך היו יכולים לצאת חוץ למחנה בשבת.
  59. ↑ כמש"כ (פ' במדבר) עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו, לכן חשובה היא חנייתן להיות נדונה כקבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה מחוץ למחנה, וכל המחנה נחשבת כד' אמות, ועיין בבבלי עירובין נ"ה ב'.
  60. ↑ פירש"י ויצאת שמה חוץ ולא הצריכו כסוי ושוב כתיב וכסית, עכ"ל. ולא ידעתי מה קשה לו, דהא שני הפסוקים ענין אחד הוא, מקודם מפרש שיהיה לו יד [מקום] חוץ למחנה, ושוב מפרש דבעת שיצא חוץ יחפור ויכסה, ונראה דר' יונתן מפרש פרטי הדין שמבאר כאן מסברא ומסמיך כן על לשון הכתובים, דבהקודם לא כתיב ענין הכסוי ובשני כתיב, אבל לא שהכתובים קשים לו. ומ"ש ר' יונתן רמי, אשיגרא דלישנא הוא, כיון דמסמיך בהם פרטים שונים בדין אחד.
  61. ↑ גדולים צריך לכסות ולא בקטנים, משום דבקטנים לא אסרה תורה לקרות ק"ש ולהתפלל אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד, ועיין באו"ח סי' ע"ו ס"ז.
  62. ↑ רומז להמן שהיה נבלע בכל האברים כדבר רוחני ולא היו מוציאין ממנו רעי לחוץ כמבואר לפנינו בפ' בשלח.
  63. ↑ ר"ל לאחר שהתלוננו עליו ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלקל (פ' בהעלותך).
  64. ↑ רומז להמבואר לפנינו בר"פ מסעי דמחנה ישראל היה שלשה פרסי והיו יוצאין חוץ למחנה כמבואר כאן ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וע' מש"כ בפ' הקודם אות נ"ח.
  65. ↑ דריש כן ע"ד אסמכתא ורמז עפ"י המבואר לעיל בפסוקי' ונשמרת מכל דבר רע שאפילו דבור רע אסור במלחמה מפני כי השכינה מהלכת שם וצריך זכות לנצח במלחמה כמש"כ שם, ודריש כן משום דקשה לי' הלשון על אזניך שלפי פשוטו באורו על כלי זיין, ולא מצינו המלה זיין במובן כלי זיין באל"ף בראש, ולכן דריש באסמכתא מלשון אוזן.
  66. ↑ דאין זה מדרכי הבריאות והצניעות.
  67. ↑ משמע דעליו לשוב בשביל הכסוי בלבד וזה יצויר רק אם פניו כלפי המחנה, דאם פריו כלפי חוץ אז בלא"ה צריך הוא לשוב וללכת אל המחנה.
  68. ↑ עששית היא מנורה של זכוכית. ור"ל לאפוקי מאיסור ערות דבר, דתלי הכתוב את האיסור בראי' וכדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, ולכן התם קיי"ל ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. אבל הכא כתיב וכסית משמע כל שמכוסה אע"פ שנראה דבר הנכסה לא איכפת לן.
  69. ↑ נראה הכונה שרוצה להעיר שלא יחשב האדם דכל המבואר בזה הוא רק להעדפה ותוספת קדושה בעלמא, אבל גם אם לא יזהרו בזה אין קפידא, על זה אמר כי לא כן הוא, אלא אם תעשה כל האמור בענין אז יצילך ה' ויתן אויבך בידך.
  70. ↑ וצריך הרחקה מלפניו במלא עיניו ומלאחריו ד' אמות, ועיין באו"ח סי' ע"ו ס"ג. ועפ"י דרשה זו יתבאר טעם החילוק דקיי"ל דבצואה אפילו עוצם עיניו או סומא או בלילה לא מהני כל זמן שאינו מרחיק עצמו כמלא עיניו מלפניו או ד' אמות מלאחריו, ובאיסור לא יראה בך ערות דבר שאסור לקרות ק"ש כשעוצם עיניו או סומא או בלילה מותר כמבואר באו"ח סי' ע"ה ס"ו ובסי' ע"ט ס"א, יען דאיסור צואה הוא משום דבעינן והיה מחנך קדוש, א"כ בהא דעוצם עיניו וכו' עדיין לא נטהר המקום ולא קרינן בי' והיה מחנך קדוש, משא"כ בערוה דהקפיד הכתוב שלא יראה, ולכן מכיון שאינו רואה מותר, ועיין מש"כ בסמוך אות ע"ה.
  71. ↑ ולא כתיב בי' דבור אלא בסתם והיה מחנך קדוש שתהא מקום חנייתך בקדושה לא שנא דבור ולא שנא הרהור. ובגמרא פריך על זה מהא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ובעלמא דרשינן דבר מלשון דבור, כמו שהבאנו הרבה דוגמאות לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמטה, אלמא דלא אסורה טומאה רק בשעת הדבור ולא בהרהור [וקשה למ' ד הרהור לאו כדבור דמי], ומשני ההוא מבעי לי' להא דאמר רב יהודה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו ויובא בסמוך לפנינו. ואינו מבואר עכ"פ מה תירץ להא דהמלה דבר משמע דבור, כי זה אין צריך לדרשת רב יהודה מעובד כוכבים ערום. ונראה דכונת הדרשה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר עפ"י מה דמפרש הגמרא מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל ערום נמי, ומשני לא מבעי קאמר, לא מבעי ישראל דודאי אסור אלא אפילו עובדי כוכבי' דהו"א כיון דכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג:כ׳) מותר, קמ"ל, ואינו מבואר עכ"פ איפה מרומז בלשון דבר עובד כוכבים ערום, וצ"ל דדריש המלה דבר מלשון דבור וכלומר ערות מדבר, והיינו ערות חי מדבר, כל שהוא חי מדבר, בין ישראל בין עובדי כוכבים ולפי"ז מבואר יפה דלדרשה זו באמת דייקינן ודרשינן המלה דבר שבפרשה, וא"כ דרשינן והיה מחנך קדוש, סתם קדושה, ומשמע אפילו בהרהור. ודו"ק, ומה שנוגע עוד לדרשה דעובדי כוכבים ערום נבאר בסמוך אות ע"ד.
  72. ↑ ע' במשנה ברכות נ"ד א' ובגמרא שם ס"ב ב' חקרו מניין לאיסור רקיקה בהר הבית ולמדו מק"ו ומסברא מפני שהוא מאוס, יעו"ש, וצ"ע שלא הביאו דרשא זו דמבואר האיסור בכל דבר מאוס משום והיה מחנך קדוש, וי"ל.
  73. ↑ וכתב בס' רה"ז דמכאן מתבאר דמה שנוהגין לכסות את השם שדי שבמזוזה בזכוכית לא מהני להיתר תשה"מ, וכן נראה מזה דדרך חלון זכוכית יש טענת היזק ראיה, ועיין בכנה"ג סי' קנ"ד שתי תשובות בענין זה.
  74. ↑ ע' מש"כ לעיל אות ע"א בבאור דרשה זו דדריש ערות דבר מלשון דבור, והכונה ערות חי מדבר, ומפרש בגמרא לא מבעי ישראל דאסור אלא אפילו עובד כוכבים כיון דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג:כ׳) אימא שפיר דמי קמ"ל, ומפרש עוד ואימא ה"נ, ומשני א"ק וערות אביהם לא ראו (פ' נח) אלמא ערוה היא בעובדי כוכבים. והנה שמעתי לפרש הענין בכלל עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו, דקאי על העמים הפראים בארצות הרחוקות בעמקי אפריקא השוכנים בנקיקי הסלעים והולכים ערומים כחיתו שדי, ומכוון הרעיון שאמר דהו"א דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם, כלומר כיון דארחם ודרכם ללכת ערומים הו"א דדינם כשאר בע"ח שאין מקפידין בהו, קמ"ל, והוא באור ע"ד הצחות.
  75. ↑ כלומר מפני שאין יכול לברך, ודריש דבר מלשון דבור וכמבואר בדרשה הסמוכה. וע' בשבת כ"ג א' הביא בענין זה הפסוק והיה מחנך קדוש, וצ"ל דסמך אסיפא דקרא ולא יראה בך ערות דבר. – ודע דמה דקיי"ל דהיכי דלבו רואה את הערוה אסור לברך כגון ערום הטובל עצמו, פירש"י בברכות כ"ה ב' דהוא מטעם ולא יראה בך ערות דבר, ומתבאר בגמרא ובפוסקים דרק אם לבו רואה אסור אבל לא בשאר אברים, יעו"ש בתוס'. ולא נתבאר הטעם והחילוק בזה, ואפשר לומר משום דבלב מצינו לשון ראי', כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת ב'), א"כ רק בלב שייך האיסור מלשון פסוק זה, ועיין מענין זה באו"ח סי' ע"ד וביו"ד סי' ר'.
  76. ↑ ר"ל בשעה שאתה קורא אל יראה בך ערוה והיינו כשהוא ערום, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת, ועיין לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה הבאנו כמה דוגמאות שרגילין חז"ל לדרוש הלשון דבר מענין דבור, יעו"ש.
  77. ↑ פירש"י קודם שחטאו ישראל בעריות היתה השכינה עם כל אחד ואחד בביתו, עכ"ל. ונראה שהבין בכונת הגמרא דדייק לדרוש הלשון בקרב דמשמע מבפנים ממש, וכמו ותצחק שרה בקרבה, ולכן הוי הפירוש בקרב מחנך – בפנים ביתו של כל אחד, וע' במהרש"א ולעיל בפ' דברים בפסוק ותרגנו באהליכם הבאנו ראיה לפירש"י. ומה שפירש קודם שחטאו בעריות, יליף מסוף הפסוק ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, הרי דהחזרה היא מפני ערות דבר, וא"כ ממילא מבואר דההויה היא מקדושת ענין זה.
  78. ↑ שהיו אומרים אלהים עזבו מפני עון דבת שבע, כך פירש"י. ודבר פלא הוא, מה שייכות רדיפת דואג לכאן שהיתה רחוקה הרבה בזמן מענין דבת שבע. וההכרח לפרש דהלשון ערות דבר כאן פירושו ערות כל דבר, וכל חסרון וחטא בכלל, והם היו מחפשים בדוד עונות וחטאים שונים.
  79. ↑ עיין מש"כ לעיל אות ע"ז.
  80. ↑ הנה לפי הפשט סמיכות דין זה להפרשה כי תצא מחנה על אויבך משמע דאיירי מענין מלחמה, והיינו כי אם שבו מהאויב שבויים, ולא יסגירום להאויב אחרי כלות המלחמה, וזה מפני שלא ישוב לעבודת אלילים. אכן מפני שהוציאה התורה ענין זה בלשון עבד ואדון ולא בלשון שבוי כנהוג בענין ספור מלחמה כמו וישב ממנו שבי, וגם חקרו בטעם הדבר שהוא כדי שלא ישוב לעבודת כוכבים, לכן דרשו דגם בעבד שברח מחו"ל לארץ, כלומר מארץ העמים, מקום עבודת כוכבים, ורצונו לפרוש ממנה ולישב על אדמת הקודש, לא תסגירנו אל אדוניו, כלומר לא תשיבנו חזרה לחו"ל. ובגמרא דייקו מדלא כתיב אשר ינצל אליך מעם אלהיו, ולכן יש בכלל זה גם עבד ישראל שברח מחו"ל לארץ, ג"כ אין להחזירנו לחו"ל, ויתכן עפ"י מ"ש בכתובות קי"א ב' כל הדר בחו"ל דומה כמו שאין לו אלוה וכל הגר בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב, ועיין במל"מ פ"ח ה"י מעבדים.
  81. ↑ בעיר הסמוכה לגבול ערי חו"ל.
  82. ↑ לא נתבאר ענין זה, ואולי יכונו למ"ש בקדושין ע"ו ב' דבירושלים היו מקפידים ביותר על יחוס משפחות, ולכן הקפידו חז"ל על ישיבת אנשים שלא מזרע ישראל בירושלים, וסמכו זה על לשון זה הפסוק.
  83. ↑ טעם כל פרטים אלו נראה דהכונה לקרבו כדי שלא ידחה לחזור לעבודת כוכבים.
  84. ↑ כוונת הדרשה ללמוד בגז"ש טוב טוב מעבד עברי, כמו שע"ע אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדכתיב ביה מפורש (פ' בהר) עד שנת היובל יעבד עמך כך גר תושב, דעל שניהם מצווים על טובתם, וכבר נתבאר דפ' זה איירי בגר תושב דהיינו זה שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות.
  85. ↑ ר"ל אפילו אונאת דברים, וגם זה מטעם שכתבנו למעלה אות פ"ג שלא לדחותו מישראל כדי שלא יחזור לעבודת כוכבים, וכעין זה מבואר ברמב"ם פ"ח הי"א מעבדים וז"ל, עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק, והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר, וצוה עליו הכתוב שנאמר עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו זו אף אונאת דברים, ונמצאת למד שהמאנה את הגר הזה עובר בג' לאוין משום וגר לא תונה (פ' משפטים) ומשום לא תונו איש את עמיתו (פ' בהר) ומשום לא תוננו, וכן עובר משום ולא תלחצנו כמו שנתבאר בפ' משפטים.
  86. ↑ באור הדברים, כי לפי פשטות הענין כונת אזהרת פסוק זה שלא יהיו בני ובנות ישראל מזומנים לזימה לישב בבתי פריצות וכדומה, ויתכן שאזהרה כוללת זו חלה על הב"ד שלא יניחו להזמנת פריצות כזו, ואחרי שדבר ידוע הוא שהקב"ה שונא זימה וכמ"ש בלעם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא (סנהדרין ק"ו א'), לכן הו"א שבזמן שיד ישראל תקיפה הם מוזהרים גם על כנענים שלא יהיו בהם קדשים וקדשות, על זה אמר בבנות ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנעניות וכו'. – והנה אונקלוס תרגם פסוק זה לא תהא אתתא מבנות ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה, וכבר דברו הרבה מפרשים ראשונים ואחרונים מחידוש תרגום זה, וגם הרמב"ם הביאו (פ"ב הי"ג מאס"ב), אכן כולם לא העירו מה הכריחו לאונקלוס לתרגומו זה כאן, ואפשר ליישב דמדייק הלשון תהיה, שבכ"מ שבא לשון כזה בעניני אישות מורה על הוית קדושין, כנודע פעמים אין מספר בפסוק ובתלמוד [וע"ל בפ' והיתה לאיש אחר], והנה אמרו בכ"מ בגמרא דעבדים ושפחות פרוצים בזימה וכמ"ש בפסחים קי"ב ב' שצווה כנען את בניו אהבו את הזימה, לכן צוה הכתוב שלא ידבקו בהם בני ובנות ישראל כדי שלא ילמדו ממעשיהם, ותאר הכתוב ענין זה בלשון קדש וקדשה עפ"י דרכם ותכונתם של אלו, ודו"ק.
  87. ↑ וקדש הוא לשון זנות דכתיב כתועבת הגוים, ומשכב זכר תועבה היא, וילפינן מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה, והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכר דכתיב (פ' קדושים) אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם, מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע וכו', וכ"מ בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז בקצור לשון, את למד קדש מקדש ותועבה מתועבה, והבאור כמש"כ, ואמנם כל זה הוא רק לדעת ר' ישמעאל, אבל לדעת ר' עקיבא ילפינן אזהרה לנשכב עם הזכר מדרשה אחרת מפ' דפ' קדושים ואת זכר לא תשכב, כמבואר לפנינו שם. ופשוט דדרשה זו שלפנינו אינה אלא רמז ואסמכתא דפשטות כונת הכתוב שלא יהיה איש או אשה מזומנים לזנות בבתי פריצות וכדומה, כמש"כ לעיל, ולא נתבאר למה תפס רש"י בפסוק זה לפרש ולא יהיה קדש מזומן למשכב זכר, אחרי דדרשה זו כמש"כ אינה אלא אסמכתא ורמז בעלמא, ואפשר לומר דס"ל לרש"י דבהכרח צריך לפרש כן, משום דבאיש לא שייך כל כך זימון לזנות כמו באשה אם לא למשכב זכור.
  88. ↑ איירי בעבד עברי שאין לו אשה ישראלית דאז אסור לרבו למסור לו שפחה כנענית, אבל בעבד כנעני או בעבד עברי שיש לו מכבר אשה ישראלית מותר בשפחה, כמבואר לפנינו בר"פ משפטים ובפ' ראה.
  89. ↑ לכאורה אם נפרש השם זונה כל שהיא מופקרת לזנות, קשה הלא כל העריות אינן מופקרות לזנות בכלל, ומה נשתנו מנדה, ואם נפרש זונה כל שביאתה ביאה אסורה קשה הלא גם ביאת נדה אסורה, והכתוב כללה בין יתר העריות, בפ' אחרי וקדושים, ומה נשתנה דינה מכל העריות, ולכן נראה דזונה נקראת זו כל שנשואיה לו באיסור, ולכן כל העריות שאין קדושין תופסין בהן נקראות זונה, משא"כ נדה קיי"ל שהקדושין תופסין בה כמבואר לפנינו ס"פ מצורע לכן לא נקראת זונה. ונראה ראיה לפירוש זה מדברי הרמב"ם פי"ח ה"א מאס"ב וז"ל, איזו היא זונה [הפסולה לכהן] כל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו, והבא על הנדה לא נעשית זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, עכ"ל. והרי זה ממש כמש"כ, והה"מ שם חתר למצוא מקור לדבריו, ועפ"י מה שבארנו הנה מקור דבריו – גמרא מפורשת. ואל תשיב על סברא זו ממ"ש בגמרא כאן, אמר אביי, זונה כותית, אתננה אסור דכתיב כאן תועבה וכתיב התם (ס"פ אחרי) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה"נ אין קדושין תופסין בה, זונה ישראלית אתננה מותר דקדושין תופסין בה, ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור, וקיי"ל כרבא, ולכאורה משמע דכאן אין עיקר הטעם והסברא מהא דקדושין תופסין או אין תופסין אחרי דלא קיי"ל כאביי, אך באמת זה אינו, דטעמא דרבא הוא מסברא אחרת משום דילפינן מזונה כותית כמבואר בגמרא, אבל אין זה נוגע לסתירת הסברא שכתבנו, ודו"ק. – והנה דבר פשוט הוא דאתנן פנויה מותר, משום דלא קיי"ל כר"א דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, וכיון דאינה זונה מותר אחרי דזונה כתיב, ולפי"ז אחרי דסתם פנויות נדות הן יש להעיר ל"ל לומר חוץ מאשתו נדה ולא סתם חוץ מאתנן נדה, וי"ל.
  90. ↑ כלומר זונה בקמ"ץ מורה על נקבה וכמו כי רועה היא (פ' ויצא), ועיין בתוי"ט פ"ה ע"ח דטהרות.
  91. ↑ ר"ל אחד נטל עשרה טלאים ואחד תשעה וכלב כנגד העשרה טלאים שנטל חבירו, העשרה טלאים שכנגד התשעה וכלב כולם אסורים משום מחיר כלב והט' שעם הכלב מותרים. ובגמרא פריך למה כנגד הכלב כולם אסורים ניפק לי' חד להדי כלבא והנך לשתרו מטעם ברירה [וצ"ל דמקשה למ"ד בדאורייתא יש ברירה] ועיין בתוס' בכורות נ"ו ב', ומשני הכא במאי עסקינן כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו שאין באותן שכנגדו טלה שוה דמי הכלב, דהשתא שייכא דמי הכלב בכולהו, כגון שאותן שכנגדן שוין כל אחד דינר דהוי י' דינרין ואותן תשעה שעמו שוין כל אחד דינר חסר מעה, דהיינו ט' דינרים פחות ט' מעות והכלב שוה דינר ותשעה מעות, נמצא באותן עשר שכנגד התשעה וכלב יש בה תשעה שבכל אחד מהן יש בו מעה מחיר כלב והעשירי כולו מחיר כלב. והנה לא נתבאר בגמרא עיקר הטעם מפסול חליפי כלב, והמפרשים כתבו משום דמגונה הוא, אבל אין זה מספיק, כי המעט חיות מגונות בעולם, אבל האמת נראה טעם הדבר משום דמטבע הכלב להיות שטוף בזימה, ומהאי טעמא אמרו (ב"מ ע"א א') ארמלתא לא תגדל כלבא משום חשדא, ולכן העושה חליפין בכלב יש בזה חשד שהוא לזנות ולמש"ז, ולכן טעם איסור אתנן זונה ומחיר כלב סברא אחת להן, דמאיסי להקרבה משום גנות של זנות, ומדוייק לשון הכתוב כי תועבת ה' גם שניהם כמו תעוב אחד לשניהן, ודו"ק.
  92. ↑ ר"ל שאם נרבעה אשה לבהמה לא נפסלה לכהונה. והנה אין הפירוש מבואר ברחבה לפי נוסחא זו, וביבמות נ"ט ב' בא ענין דרשה זו בלשון אחר, מנה"מ דאמור רבנן אין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין שנאמר גם שניהם שנים ולא ארבעה, ע"כ. והבאור הוא דאתנן כלב פירושו שאומר לזונה הרי לך טלה זו והבעלי לכלבי, ומחיר זונה שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה מותרים למזבח, ואם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוי ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה, אתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם, ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא, וממילא אין אשה זו נקראת זונה לכל דבר, וכפי הנראה גם לפי גירסתנו שהבאנו הפירוש הוא כמו שכתבנו אלא שאין הלשון מבורר, ואמנם לשון אינו מבורר בסדר קדשים חזון נפרץ הוא כנודע.
  93. ↑ בגמרא הלשון אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא תלוש לא שנא מחובר, ונראה דסמך אסוף הפסוק דכתיב בית ה' ודריש שאפילו נתן לה בית באתנן אסור להקדישו לצורך בדק הבית, וכן מבואר בסוף הסוגיא, דעיקר הלמוד מן בית ה' עיי"ש. ורש"י כתב בזה"ל, אסור במחובר לגבוה ואפילו למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש וכו', עכ"ל. ואין לשון זה מבורר אצלי, דפתח בהלמוד מן בית ה' וסיים בהא דכתיב אתנן סתמא, וגם בגמרא מבואר מפורש דהלמוד למחובר הוא מן בית ה'.
  94. ↑ נראה דר"ל דאשמעינן דלא רק להקרבה למזבח אסור אתנן ומחיר אלא גם לבדק הבית אסור, וזה מדייק מלשון בית ה' דמיותר הוא, דדי היה לכתוב לא תביא אתנן ומחיר לכל נדר אלא מורה זה הלשון דכל שהוא לבית ה' אסור, ומה שתפס רקועין שהוא צפוי למזבח פשוט שתפס ענין שאין בו שנוי, כגון שנותן לה זהב ומאותו זהב עושין צפוי, אבל אם ע"י שינוי לא עדיף בדק הבית מקדשי מזבח שמותרים ע"י שינוי כגון חטין ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן כפי שיובא בסמוך. ורש"י בע"ז מ"ו ב' פירש דטעם האיסור ברקועין הוא משום נוי, ומבואר דכל שאינו לנוי מותר, אבל לפי מש"כ אין הטעם כלל משום נוי אלא בכלל כמו קדשי מזבח שאינו כבוד המקום להשתמש בדבר מאוס כזה, וא"כ אין נ"מ בין דבר שהוא לנוי או לא. וגם יש להעיר קצת על פירש"י מהא דאיתא בע"ז י"ז א' שאל מין אחד את ר"א, כתיב לא תביא אתנן זונה וכו' מהו לעשות ממנו בה"כ לכה"ג ולא השיב לו דבר, ואם היה הטעם משום נוי פשיטא שאין שייך בזה נוי, אלא כפי מש"כ דבכלל אסור בדק הבית כקדשי מזבח, ומבעי אם גם זה הוי בדק הבית או לא [ואיירי שם בכה"ג שמפרישין אותו לפני יוהכ"פ ללשכת פרהדרין ושם מתקנין לו כל צרכיו]. ועיין ברמב"ם פ"ד הי"ח מאסמ"ז וז"ל, אתנן ומחיר מותרין לבדק הבית שהרי הם משתנין, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועים לבית, עכ"ל. ותמה המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ז על מ"ש שהרי הם משתנין, דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין, עכ"ל. ולא קשה מידי, דפשוט הדבר מש"כ הרמב"ם שהרי הם משתנין הכוונה כשהם משתנין, וסתם חפצים כשמשמשין אותן לבדק הבית משתנים בעשייתם, וזהו מ"ש שהרי הם משתנין, אבל באמת בלא שינוי אסורים, וכמו שסיים בדבריו, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועין לבית, ודו"ק. וע"ע באו"ח סי' קנ"ג סכ"א.
  95. ↑ שאם נתן לה באתנן עופות כגון יונים אסורין לקרבן, והרבותא בזה, דהו"א כיון דאין מום פוסל בעופות (פ' אמור) כך אתנן אינו פוסל בהו קמ"ל מן לכל נדר לרבות את העוף יען כי גם עוף בא בנדר.
  96. ↑ דגם בבמות פסול אתנן לקרבן, וענין הבמות נתבאר לפנינו בפ' ראה (י"ב ט').
  97. ↑ בגמרא פריך ל"ל קרא למעוטי תיפק לי' דלאו ממוני' הוא ואין לו רשות ליתן לה, ומשני דאצטריך לאשמעינן דאפילו בהפריש טלה לפסחו ואח"כ המנה זונה על הפסח בשכר שתזנה לו, דסד"א דמכיון שיכול להמנות אחרים על פסחו והמעות שיקבל מהם עבור זה הם חולין גמורים דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן א"כ הפסח שלו הוא ויכול לאוסרו באתנן, קמ"ל דאפ"ה שרי מדכתיב לכל נדר פרט לכל הנדור כבר.
  98. ↑ בפ' שופטים י"ז א' כתיב לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כי תועבת ה' הוא, ומפורש כתיב לא תזבח.
  99. ↑ שכר פקיעתה הוא שנותן לה טלה בשכר שמפקיעה ומבטלה ממלאכה ולא שכר ביאה אין שם אתנן חל עליו, דאין זה בכלל תועבה ועיין בתמורה כ"ט ב' ובכ"מ פ"ד ה"ט מאסמ"ז.
  100. ↑ נתבאר לעיל אות צ"ב וצ"ג ועוד יתבאר באות הבא.
  101. ↑ אתנן הכלב הוא האומר לזונה הי לך עלה זה והבעלי לכלבי, ומחיר זונה הוא שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה, ור"ל שאם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוו ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה ואתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם שהוא לשון מיותר דהו"מ לומר תועבת ה' הם, ובא להורות שנים ולא ארבעה. וטעם הדבר מהיתר אתנן כלב הוא משום דאין זנות לבהמה כפי שנתבאר למעלה.
  102. ↑ דמדכתיב גם שניהם דרשינן כאלו כתיב שנים הם דהו"ל מעוט.
  103. ↑ כמש"כ באות הקודם ותרתי ש"מ הם ולא ולדותיהם [בדרשה הקודמת] הם ולא שנוייהם, והוא הדין בנתן לה מעות וקנתה קרבן מותר, כיון דלא נקרב גוף האתנן, ובב"ק ס"ה ב' חקר בשנוי דממילא אי הוי שנוי או לא, כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור, וס"ל לר' אלעאי שם דהוי שנוי ובברייתא שם מבואר דלא הוי שנוי, ומפרש בגמרא דר' אלעאי אתא כבית הלל דהם ולא שנוייהם וברייתא אתיא כב"ש גם לרבות שנוייהם, ואחרי דאנן קיי"ל כב"ה ממילא גם שנוי דממילא נקרא שנוי, וצ"ע דלא נזכר מכל זה בסוגיא כאן וגם לא ברמב"ם פ"ד הט"ו מאסורי מזבח, בעוד שלענין גניבה פסק כן בפ"א וב' מגניבה, וצ"ל דלענין אתנן הוי יותר רבותא שנוי שבידים כגון חטים ועשאתן סולת דאעפ"י שהשנוי נעשה על ידה ובא מכחה הו"א דכיון דמגונה היא אין נ"מ גם אם שינתן קמ"ל דבכ"ז מותר, ולפי"ז שוב לא אצטריך לאשמעינן בשנוי דממילא דכש"כ הוא דמאליו נעשה השנוי ולא על ידה.
  104. ↑ דריש לא תשיך בפעל יוצא והיינו שלא יגרום להמלוה שישיכנו, וכן עובר משום ולפני עור משום שגורם להמלוה שיקח ממנו רבית, וע"ע מש"כ בענין זה בפ' משפטים ובפ' בהר.
  105. ↑ כלומר שהלוה אינו רגיל להקדים לו שלום אסור בזה הלוה, ואין הלשון מבורר כ"כ דהול"ל ואין הלוה רגיל, כי הנושא הוא המלוה [ומצינו כלשון זה בחז"ל שמסתעף לשני גופים, מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו], ודריש דבר מלשון דבור, שכן רגילין חז"ל לדרוש וכמו שהבאנו הרבה דוגמאות לזה לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה, וכן מטעם זה היא הדרשה שבסמוך שלא ישמש בו בטרחות דברים ובטובת הנאה אם אינו רגיל בכך. ואמנם עיקר דרשה זו ע"ד אסמכתא דעיקר הפסוק אתא לדרשה שבסמוך כל דבר אשר ישך, ועיין ביו"ד סי' ר"ס. ויש להעיר אם נכון המנהג שמכירין תודה איש לחבירו בעד הלואת גמלות חסד אם אין בזה משום רבית דברים, וי"ל כיון דממדת ד"א להודות זל"ז על הטרחא אין הודאה כזו מוסבת על גוף ההלואה כי אם על טרחת הדבר.
  106. ↑ היינו הך דדרשה הקודמת בשנוי ענין.
  107. ↑ ר"ל כל דבר אשר הלוהו, וע"ע מה שנוגע לדרשות בפסוק זה לפנינו בפ' משפטים ובפ' בהר.
  108. ↑ לדעת הרמב"ם בפ"ה ה"א ממלוה היא מ"ע גמורה וכן הוא מפרש את לשון הפסוק בפ' ראה את הנכרי תגוש, אבל לדעת הראב"ד ועוד ראשונים ענין מצות עשה זו הוא רק ליתן גם עשה לישראל הנושך לבד הל"ת דלאחיך לא תשיך, וכמו הלשון כל עוף טהור תאכלו, דעיקרו בא להורות איסור אכילת עוף טמא וכדומה מן הלשונות. – ויש להביא סמוכים לדעת הרמב"ם מסוגיית הגמרא בב"מ ע"א א' דדריש שם על הפ' אם כסף תלוה את העני עמך (פ' משפטים) עמי ועובד כוכבים עמי קודם, ופריך פשיטא, ומשני לא נצרכא אלא אפילו לעובד כוכבים ברבית ולישראל בחנם ישראל קודם. והנה באמת הדבר יפלא, כי היתכן לומר כשאחד רוצה לעשות בכספו איזה עסק להרויח, נאמר לו אל תעשה עסק בכספך אלא תן אותם בגמלות חסד, והכא הלא כשרוצה ליתן לעובד כוכבים ברבית להרויח אנו אומרים לו דיותר טוב ליתנם בגמ"ח, ולא מצינו מצוה כזו, אבל לדעת הרמב"ם יתפרש היטב, דהכונה כשרוצה לקיים מצות הלואה לעובד כוכבים ברבית ומצות גמ"ח לישראל, אשמעינן דהמצוה לישראל בחנם קודמת למצוה לעובד כוכבים ברבית, ודו"ק. – אמנם אפילו לדעת הרמב"ם אל יפלא כלל הדבר הזה מה שציותה התורה לנכרי תשיך, וכמו שרגנו על זה צוררי ישראל ותלמודו כנודע, יען כי אז בצאת ישראל ממצרים ונתינת התורה היו הם עם לבדד ישכון, והסכימו ביניהם שאיש ואיש יגמול חסד לזולתו, בכספו ובסחורתו, וזהו כונת הצווי לאחיך לא תשיך, והיינו כי אתה לא תשיך אותו והוא לא ישוך אותך, אמנם העמים אשר זולתם מכיון אשר כשילוו הם לישראל לוקחים הם מהם רבית, לכן בדין הוא כשישראל לוים להם יקחו גם הם רבית מהם, והרי זה דומה לחברת אנשים שותפים המתנים וגומרים ביניהם שלא יחשבו זל"ז רבית, אבל הם לזולתם נותנין ולוקחין רבית, וזה מעשים בכל יום ובכל עם ולשון שמתאחדים אגודות אנשים בעניני מסחר שונים בתנאים והנחות נאותות להם ואין לזר חלק אתם, וממילא מבואר שהמאמר לנכרי תשיך הוא באמת מצוה בנויה על יסודי תקוני העולם וחברת האדם, וא"כ כל מה שטענו המהבילים והנרגנים בענין זה הכל הבל ורעות רוח, והתורה אמת ושלום חותמה.
  109. ↑ עיין מש"כ בר"פ מטות בענין זה.
  110. ↑ שהן קדשי בדק הבית וכולן לה' ואין לכהנים בהן כלום, דבכולהו כתיב לה', גבי ערכין כתיב בערכך נפשות לה' (פ' בחקתי) ובחרמין כתיב (שם) קדש קדשים הוא לה', ובהקדשות כתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש לה'.
  111. ↑ היינו הך דדרשה הקודמת בשנוי לשון יעו"ש.
  112. ↑ כלל דין איסור בל תאחר הוא שמ"ע מה"ת שיביא נדריו ונדבותיו ברגל שפגע בו תחלה שנאמר (פ' ראה) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ונדריכם ונדבותיכם, דהכונה היא בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, וכשהגיע הרגל ולא הביא הרי זה בטל מ"ע, ואם עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או שנדב הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו. וענין השלש רגלים שבעינן בזה מבואר לפנינו ס"פ ראה בפ' שלש פעמים, ודעת ר' שמעון בגמרא דבעינן שלש רגלים כסדרן וחג המצות תחלה ולא קיי"ל כן. – ועיין בתוס' כאן שכתבו דהא דבלקט שכחה ופאה אינו עובר בבל תאחר רק לאחר שלש רגלים הוא רק היכי דלא קיימו עניים, אבל היכי דקיימו עניים ואינו נותן עובר מיד כמו בצדקה, עכ"ל. ולפי סברא זו צריך לפרש כן דברי הרמב"ם בפ"ח הי"א ממתנ"ע לענין צדקה דחייב ליתנה מיד ואם עבר הרי זה עובר מיד על בל תאחר, ובדין שלפנינו בפי"ד הי"ג מקרבנות דימה דין מתנות עניים לקרבנות דאינו עובר רק אחר ג' רגלים, ולכאורה פסקיו סותרין זא"ז, ואך עפ"י סברת התוס' צ"ל דבהלכות מתנ"ע איירי דקיימו עניים ובהלכות קרבנות איירי דלא קיימו עניים, אמנם לא הונח לי בזה שהרמב"ם יסתום פרט ועיקר כזה. ולכן נראה דס"ל כמש"כ איזו מהראשונים דיש חלוק בין צדקה שנתחייב על פיו ובין מתנות עניים שנתחייב ממילא כמו לקט שכחה ופאה, דהיכי דנתחייב עפ"י דבורו קבל עליו לתתם מיד ולכן מכיון שלא נתנם מיד עובר על בל תאחר, אבל היכי שנתחייב ממילא הרי זה ככל החיובים שבתורה שמשתמש בהן עפ"י הזכות שזכתה לו התורה שלא לעבור עד אחר ג' רגלים, ויתיישב לפי"ז הלשון שכתב הרמב"ם כאן בהלכות קרבנות מתנות עניים, דרומז בזה למתנות עניים קבועות דהיינו לקט שכחה ופאה, ובהלכות מתנ"ע כתב מפורש צדקה, וזה כמש"כ. וע"ע מש"כ בזה בר"פ ראה בפסוק ובאת שמה.
  113. ↑ ר"ל שהקרבן כשר ולא נחשב כמצוה הבאה בעבירה, וטעם הדרשה פשוט דלא ירצה שייך רק אם הפסול בגוף הקרבן, משא"כ איסור בל תאחר הוא רק בהבעלים, ובפ' צו ז' י"ח נתבאר ענין זה יותר ברחבה.
  114. ↑ דהכי משמע דצדקה עובר בבל תאחר מדדריש בסמוך פסוק כ"ד בפיך זו צדקה וזה קאי בענין בל תאחר ש"מ דגם על צדקה קאי צווי זה.
  115. ↑ כגון אם הקדיש בהמה למזבח ועבר עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה בבהמה אחרת אינו עובר בל"ת עד שיעברו על האחרת שלש רגלים, והרבותא בזה דהו"א הואיל ומכח קמא קאתי הוי כמאן דעברו עלי' ג' רגלים, קמ"ל.
  116. ↑ חטאות ואשמות הן נדרשין ממך שהרי חובה הם עליך, ועולות ושלמים כגון עולות ראי' ושלמי חגיגה שהם חובה, דאלו דנדר ונדבה ברישא דקרא כתיבי.
  117. ↑ לכאורה היה אפשר לרבות גם אלה מהלשון כי דרש ידרשנו כמו חטאות ואשמות עולות ושלמים כמבואר באות הקודם שהרי גם הם חובה, אך מפני כי יש לחלק בין החיובים דמעשרות ובכור דאי לית להו לא מתחייב בהו, לכן יליף מן ה' אלהיך דגם ענינים אלה יש בהם קדושת ה'. אמנם רש"י פירש דגם בכור ומעשר ילפינן מן דרש ידרשנו, וצ"ע שהרי מפורש מבואר בגמרא דילפינן מן לה' אלהיך, ואולי היה לפניו גירסא אחרת וכדמשמע קצת מדבריו בסמוך בד"ה ה' אלהיך, ועיין בתוס' ובמהרש"א.
  118. ↑ שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך (פ' משפטים).
  119. ↑ שהיורש אינו עובר בבל תאחר על נדר אביו. ואעפ"י דבדרשה הקודמת מעמך זה לקט שכחה ופאה מפרש בגמרא קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך, ופירש"י דההיא דרשה ילפינן מלשון עמך ומעוט יורשין ילפינן מן מ' יתירה, ולא נתבאר איך שייך לדרוש מן מ' דמעמך אחרי דלא סגי בלא"ה לכתוב בלא מ"ם, כי הלא הלשון דרש ידרשנו עמך אינו דבוק כלל, ואולי ט"ס בגמ' וצ"ל קרי בי' ממך וקרי בי' מעמך ור"ל דהיה יכול לכתוב ממך.
  120. ↑ ר"ל שאם איחר להביא קרבנו לאחר שלש רגלים אין הקרבן נפסל בכך ולא אמרינן דהוי ככל נעשה שלא כמצותו ושלא בזמנו, ולעיל באה דרשת בן עזאי בענין זה מדרשה אחרת, יעו"ש. ולדידיה איצטריך הדרשה בך חטא לענין דרשה הבאה ולא באשתך חטא.
  121. ↑ מפרש בגמרא ס"ד אמינא הואיל ואמר ר' יוחנן אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו שנאמר (משלי כ״ב:כ״ז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, והו"א דבעון בל תאחר נמי אשתו של אדם מתה קמ"ל בך חטא ולא באשתך חטא. ונראה דהא דאשתו מתה בעון נדרים היינו כל עת שמשהא דאז הלא אינו משלם, אך אחר ששילם לא תמות בעון האיחור. – ובזה יתבארו שנויי הלשונות במ"ר, שבפ' בחקתי (פל"ז) איתא הלשון כל מי שנודר ומשהא נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל [רומז למ"ש במדרשים פ' וישלח שאיחר יעקב נדרו ומבואר לפנינו ר"פ ויחי], וברבה קהלת פ"ה איתא כל הנודר ואינו משלם גורם שתמות אשתו דכתיב ואני בבואי מפדן וגו', ולכאורה לפי הלשונות סותרים הענינים זא"ז, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ונוסחא שניה מורה דמתה רק כשאינו משלם, אבל לפי שבארנו אין שינוי ענין בשינויי הלשונות, משום דכל זמן שמשהא הרי הוא בכלל נודר ואינו משלם, ודו"ק.
  122. ↑ עיקר טעם הדרשה הוא כמובא בדרשה הסמוכה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא, וכאן יליף בדרך אסמכתא בגז"ש חדלה חדלה, ולא נתבאר טעם הגז"ש. ואולי הכונה כי רק מהנדרים הבאים מכעס ורוגז תחדל לנדור, משא"כ הנדרים הבאים בישוב הדעת כגון לאפרושי מאיסורא או בעת צרה או לסייג ופרישות וכדומה, ולפי"ז תכונן הראי' מחדלו רוגז.
  123. ↑ עיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן.
  124. ↑ הנה בעלמא אמרינן כל מקום שנאמר השמר אינו אלא ל"ת, אמנם בכ"מ מתחיל הצווי בלשון השמר, וכאן דכתיב הצווי השמר בלשון אחר לכן דריש שמוצא שפתיך הוא מ"ע וכלה"כ בפ' מטות והיוצא מפיכם תעשו ותשמור הוא ל"ת, והיינו שהנודר ואינו מקיים עובר בעשה ול"ת וכבר כתבנו ר"פ ראה דבעשה עובר ברגל ראשון כדכתיב שם ובאת שמה והבאתם שמה, ובל"ת עובר לאחר ג' רגלים כמבואר לעיל בפסוק כ"ב.
  125. ↑ נראה דסמיך אסוף הפסוק כל נדיב לב הביאו, דמשמע כיון שגמר בלבו להביא הביא, ואמנם זהו רק בנדרי הקדש אבל בנדרי חולין אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו דכתיב (ר"פ מטות) לבטא בשפתים, ועיין מש"כ בפ' ויקהל שם.
  126. ↑ ר"ל שממשכנין את הנודר לקיים נדרו, ויתכן דמדייק מדלא כתיב תשמור לעשות, ודריש הלשון ועשית לא מלשון צווי אלא מלשון ספור הויה, ר"ל שכך יהיה שתעשה כאשר נדרת, אם ברצון אם בכפיה, אבל הדבר יֵעָשֶׂה איך שהוא בכל אופן, ודו"ק.
  127. ↑ קבע – פירושו פרט, וכגון שאמר הרי עלי מנחה ולא פירש אם מרתשת או מחבת ובשעת הפרשה פרט מרחשת ושינה והביא מחבת לא מפסלא, משום דחובת הקביעות הוא מה שקובע בשעת הנדר ולא בשעת הפרשה.
  128. ↑ קרא יתירא הוא ובא לדרשה לרבות דבר שבחובה.
  129. ↑ כי הצדקה שגורה לעולם בפה, וכלה"כ (ישעיהו מ״ה:כ״ג) יצא מפי צדקה.
  130. ↑ ר"ל אם נעשה הכל כתקונו אז יצא חובת נדרו וקרבנו ואם לאו הרי הוא נחשב לנדבה, ולחובתו יביא קרבן אחר.
  131. ↑ שאם יש לו כמה נדרים ואיחר להביאם עובר על כל אחד לאו מיוחד ולא לאו אחד על כולם, ואשמעינן בזה כמו שנדר ונדבה בודאי שני דברים הן שעובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך עובר על כל נדר לעצמו ועל כל נדבה לעצמה.
  132. ↑ וכן בדרשה הבאה דריש יכול בכל אדם הכתוב מדבר וכו'. ולכאורה אינו מבואר איך ס"ד דאיירי בכל אדם עד שצריך לדרוש דאיירי בפועל, כי היתכן שיהיה רשות לכל איש לאכול מכרם איש אחד ובעה"ב לא יהיה רשאי למחות, ונראה דבא להוציא מדעת איסי בן יהודה דס"ל בב"מ צ"ב א' דהפסוק איירי בכל אדם ואיירי בעושין בסעודה, כלומר שבאים אנשים ועובדים שם ואוכלים, קמ"ל דאפ"ה ניחא לי' לאינש לאוגיר אגורי ונקטפי' לפרדיסיה ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה, אלא איירי בפועל קבוע, ולתוספת ראיה דריש בגז"ש ביאה ביאה כדמפרש, ובדרשה הבאה דריש ענין זה בלמוד אחר.
  133. ↑ נתבאר בדרשה הקודמת, יעו"ש וצרף לכאן.
  134. ↑ ר"ל מה כרם שבכאן איירי בשעת גמר מלאכה, דכיון דכתיב ואל כליך לא תתן משמע דהוא בשעה שתולשין הענבים לתת לכליו של בעה"ב דהיינו בגמר מלאכה, אף כל דבר שהוא בשעת גמר מלאכה דהיינו כשתולשין מהקרקע. ופשוט דהיכי דהמנהג שפועל אוכל מכל עבודה או שהתנו כן אז אוכל בכל מקום וזמן ותבואה, וכמ"ש בירושלמי פ"ז דב"מ ה"א דבענין אכילת פועלים המנהג מבטל הלכה עיי"ש ובמרדכי.
  135. ↑ ר"ל ששכרו לשאת הענבים וחביריו בוצרין דהוי מלאכתו בתלוש. וע"ע השייך לענין זה לקמן בפסוק לא תחסום שור בדישו (כ"ה ד').
  136. ↑ טעם הדרשה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם דאז היה במשמע רק כדרך הבוצרים.
  137. ↑ ואעפ"י שכלולים שני המיעוטים יחד בכ"ז אין גדרי השלילות בהם שוים, והיינו דבכרם עובד כוכבים מותר לתת גם לכליו, לא כמו בכרם ישראל דכתיב ואל כליך לא תתן, ובכרם הקדש אסור גם לאכול בעת העבודה. והרבותא בזה לענין כרם עובד כוכבים הוא עפ"י מה דקיי"ל (ב"ק קי"ג ב') גזל עובד כוכבים אסור קמ"ל דבפועל שרי. ובטעם הדבר נראה עפ"י מש"כ לעיל בפסוק כ"א בדרשה לנכרי תשיך סוף אות ק"ח יעו"ש. ואיסור האכילה בכרם הקדש פשוט הוא משום דאסור ליהנות משל הקדש וכמ"ש במעילה י"ג א' הפועלים לא יאכלו גרוגרת הקדש, יעו"ש ובתוס' כאן. ועיין בש"ך לחו"מ סי' של"ז ס"א שפירש הדרשה רעך ולא של עובד כוכבים דקאי על יאכלת, ור"ל דפועל העושה בכרם עובד כוכבים אסור לו לאכול כלל בשעת מלאכה, וכנראה כתב כן עפ"י זכרון לשון דרשה זו כמו שהיא בקצור רעך ולא של עובד כוכבים, יען כי בגמרא מפורש מבואר דכונת המעוט לענין היתר הנתינה לכליו, ואולי היה לפניו גירסא אחרת בגמרא, אך בסוגיא דסנהדרין נ"ז א' מבואר ג"כ דהפירוש הוא כמו הגירסא שלפנינו, יעו"ש בגמרא וברש"י, וכן ברמב"ם פי"ב ה"ה משכירות כתב, אין הפועלים אוכלים בשל הקדש שנאמר בכרם רעך, ולא הזכיר כרם עובד כוכבים, הרי דמפרש גם הוא דהמעוט רעך בעובד כוכבים לא קאי על ואכלת. ואמנם צ"ע שלא הביא הדין דבעובד כוכבים מותר לתת לתוך כליו, וע"ע בסוגיא וצ"ע.
  138. ↑ ר"ל שלא ימצוץ היין לזרוק החרצנים, דבאופן כזה יאכל ענבים יותר מן המדה הראויה ויפסיד לבעה"ב הרבה. ובתוס' העירו בדרשה זו דהא קיי"ל בעלמא שתיה בכלל אכילה, ולפי מה שפרשנו אין טעם הדרשה כלל משום דמוצץ הוי כשותה ואינו בכלל ואכלת, אלא משום דבמוצץ מפסיד הרבה לבעה"ב, וראיה לזה שהרי קיי"ל היה עושה ביין שותה מן היין, א"כ מבואר דואכלת לאו דוקא, וא"כ א"א למעט מוצץ משום שותה, אחרי דבאמת פועל גם שותה, אלא כמש"כ, וכה"ג כתבנו באות הבא ובאות קמ"א וקמ"ו יעו"ש.
  139. ↑ כלומר להמתיק את הענבים בדבר מתוק או לאכלם בפת משום דבאופן כזה יאכל הרבה מאוד ויפסיד לבעה"ב וכמש"כ באות הקודם יעו"ש.
  140. ↑ ואפילו שכרו לעשות בשניהם. ובבבלי ב"מ צ"א ב' משמע קצת דילפינן זה מלשון שבסמוך ואל כליך לא תתן, ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וי"ל דהבבלי ס"ל דיתור לשון ענבים דרשינן לענין אחר, ענבים ולא ענבים ודבר אחר כבדרשה הקודמת או ענבים כמו שהן כבדרשה הבאה. ואמנם יש נ"מ בין הדרשות דלדרשת הירושלמי אסור לאכול רק ממין אחר, אבל אם עושה בגפן זה מותר לאכול מגפן אחר שהוא מינו, משא"כ לדרשת הבבלי אסור גם מגפן אחר, יען דאפשר לדרוש ממה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וכמבואר בגמרא שם, ועיין בחו"מ סי' של"ז ס"י דבאמת אסור לאכול גם מגפן אחר, וחדוש הוא שכל המפרשים והפוסקים לא העירו מדרשת הירושלמי שלפנינו שיש לדון ממנה נ"מ לדינא כמש"כ, ועיין בתוי"ט פ"ז מ"ד דב"מ, וצ"ע.
  141. ↑ עיין מש"כ להלן אות קמ"ח.
  142. ↑ בגמרא ב"מ פ"ט ב' חקרו דלא מבעי הפועל עצמו אסור משום בטול מלאכה אלא אפילו בני ביתו י"ל דאסורים לעשות כן עבורו מפני שע"י זה יאכלו יותר מדי ויפסיד לבעה"ב, וכמו שאסור לו למוץ ענבים ולקלף בתאנים כפי שנתבאר לעיל ובסמוך. ולא נתבאר לי אם דרשה זו שכתב הרמב"ם מדנפשי' היא כאשר כן דרכו להסמיך דין מקובל על לשון התורה, כנודע, או כי היתה לפניו בחז"ל, ואנכי לא מצאתיה.
  143. ↑ מפרש כנפשך כמו שהוא שלך, ויתכן דמדייק מדלא כתיב ואכלת ענבים דייך, כלשון הכתוב במשלי כ"ה דבש מצאת אכול דייך, ומפרש שתאכל אתה באופן שבעה"ב אוכל ופטור מן המעשר, והוא כמו דקיי"ל פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת ארעי עד שתגמר מלאכתן, וכך הדין בפועל. והרבותא בזה דלא אמרינן הואיל ובשכרו אוכל על כרחו של בעה"ב הוי לי' כמקח וממכר דקובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כיון דזבניה אחשביה, קמ"ל.
  144. ↑ כלומר פטור ממלקות אבל איסור יש, וגם משלם לו כשיעור שהיה אוכל. וטעם הדרשה מן כנפשך עיין ריש אות הקודם.
  145. ↑ כלומר שאם יש פירות גרועות ויפות מותר לו לאכול מן היפות יותר. ויתכן דמכאן קיי"ל דרשאי הפועל למנוע עצמו מלאכול עד שמגיע למקום היפות ואוכל כמבואר במשנה ב"מ צ"א ב' יעו"ש ובסמ"ע סי' של"ז ס"ק כ"ג.
  146. ↑ עיין מש"כ לעיל סוף אות קמ"א וצרף לכאן. ומבואר במשנה צ"ב א' דאעפ"י כן מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו, כלומר שימנעו מלשוכרו, והלשון רעבתן לאו דוקא הוא, דבאמת פירוש הלשון רעבתן בכל מקום הוא האוכל יתר מכפי הדרוש לו, וכאן הכונה שלא יהא אוכל יתר על השכירות שלו, אעפ"י שמעטה לו אכילתו, ותפס גם בזה לשון רעבתן משום דמדה יתירא היא לו מצד אחר, מצד השכירות.
  147. ↑ כתבו התוס' דטעם הדבר משום דאכילה גסה לא שמה אכילה, ולפי"ז אין דין זה שייך ביחוד לפועל אלא בכלל דאסור לאכול אכילה גסה, ולדעתי קשה הדבר למה זכר כאן דין זה שהוא כללי לכל אדם ולכל עניני אכילות, וכן קשה למה לא מצינו דרשה זו לענין כמה לשונות של אכילה דכתיבי בתורה, כמו לענין קרבנות ותרומות ומעשרות ובכורים וכדומה הרבה, וכן לפי"ז היה אפשר למעט אכילה גסה מן ואכלת דלא שמה אכילה, ולמה תלי מעוט זה מלשון שבעך. ולכן לולא דבריהם הי' נראה דבאמת מה שרגילים אנו לקרוא אכילה גסה אין בזה איסור ממש אלא רק מדה מגונה שאינה ממדות ד"א וצניעות, ולכן לא נקראת אכילה כזו אכילה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם הנוהגים בנמוס וד"א, וכאן אין הכונה כלל שלא יאכל במדת אכילה גסה אלא שלא יאכל יתר על המדה הדרושה לו, דהיינו יתר כדי שביעה, משום הפסד דבעל הכרם, וכמו טעם הדין ואכלת ולא מוצץ, ענבים ולא ענבים ודבר אחר, כמבואר לפנינו למעלה בדרשות הקודמות דהטעם הוא משום הפסד דבעה"ב יעו"ש. וניחא מאוד מה דדריש כן מלשון שבעך, כלומר דהאוכל יתר על המדה הרי הוי זה יתר על כדי שביעה וזה לא התירה התורה, וקרי לאכילה זו בשם אכילה גסה, וחדוש בעיני על הפוסקים שסתמו באור דין זה.
  148. ↑ יתכן דהכוונה שלא ינהוג כמנהג הרומאים שהיו אוכלים ומקיאים למען יאכלו שנית, וטעם הדבר משום פסידא דבעה"ב כמש"כ באות הקודם.
  149. ↑ כלומר שיאכל הפירות כמו שהם אבל לא ימוץ היין ויזרוק החרצן ולא יקלף התאנים ויאכל רק הגרעין דבאופן כזה יאכל הרבה מאוד יתר על המדה ויפסיד לבעה"ב, וכבר זכרנו מענין זה. ובירושלמי ב"מ ש"ז ה"ב איתא הלשון בענין זה ואכלת ענבים וכי תעלה על דעתך שיאכל עצים אלא מה ת"ל ענבים, שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים, ע"כ, ונראה הגירסא שבירושלמי מעשרות שלפנינו נכונה דעיקר למוד זה מן שבעך, משום דיתור מלת ענבים דרש הירושלמי לענין אחר שאם הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים כמובא לפנינו לעיל. וע' מש"כ לעיל אות קל"ט.
  150. ↑ כלומר שאין רשאי לאכול אלא בשעת גמר מלאכה, דהיינו משנגמרה בשול הפירות דאז נותנין לכליו של בעה"ב, וכן אינו רשאי לאכול אלא בשעת מלאכה, וע' מש"כ בענין זה לעיל אות קל"ג. ומה שנוגע עוד ללשון פסוק זה ובעיית הגמרא בב"מ צ"א ב' ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב או ממה שאתה נותן וכו' עיין מש"כ לעיל אות קל"ט.
  151. ↑ ר"ל אם אמר לבעה"ב תן לאשתי ובני מה שהי' לי לאכול אין שומעין לו משום דזה נקרא ואל כליך לא תתן. ובאור הדבר כתב הסמ"ע סי' של"ז ס"ק ל"ג משום דהא דהפועל אוכל אינו מכח זה דהתורה זכתה לו מכח תוספת שכרו דפועל דאלו הי' כן באמת הי' מותר ליתן את שלו למי שירצה, אלא הא דזכתה לו התורה לאכול הוא מחמת חנינה וחסד כשאר מתנות עניים לקט שכחה ופאה ואמרינן דלא זכתה לו אלא בשעה שנותנו לפיו, עכ"ל. ולדעתי אין זה מספיק דעכ"פ למה אינו רשאי ליתן חלקו לאשתו ובניו כאשר העניים במתנותיהם וכמו בלקט שכחה ופאה וכדומה. אבל באמת נראה הבאור דהא דהתירה התורה לפועל לאכול בשעת מלאכה הוא לגרמי' ולטובתו של בעה"ב שלא יהא הפועל מקמץ כסף משכירתו למחית בני ביתו והוא בעצמו ירעב ויתענה בשעת מלאכה, וע"י זה יחלש כחו ויתרשל במלאכתו, וכמו דקיי"ל שאסור לפועל לישב בתענית וכן אסור לו לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום וכדומה מן הענויים והכל מפני בטול מלאכתו של בעה"ב, כמבואר בחו"מ סי' של"ז סי"ט, ולפי"ז בנדון דידן ממילא מבואר דרק לגופו ממש התירה התורה לאכול אבל לא לבני ביתו משום דאל"ה אין תועלת בתקנה זו, שעדיין יניח חלקו לבני ביתו והוא ירעב ויחלש. ועל פי סברא זו יתבאר בפשיטות טעם הפוסקים דאפילו משהגיעו לידו הפירות אינו רשאי ליתנם לב"ב ולא אמרינן דמשהגיעו לידו זכה בהם ורשאי לעשות בהם כאדם בשלו כל מה שירצה, והסמ"ע טרח להסביר הענין עפ"י דרכו שכתבנו, אבל לפי מה שבארנו הדבר פשוט דכאן לא בזכיה תליא מילתא ורק כדי שיחזק כחותיו ויזדרז במלאכתו, ולכן מה לי אם קודם או לאחר שהגיעו לידו אסור ליתנם לב"ב, אחרי אשר לפי המבואר לא התירה התורה לאכול רק לו בלבד, ודו"ק.
  152. ↑ עיין מש"כ בדרשה ראשונה מפסוק הקודם באות קל"א וצרף לכאן.
  153. ↑ הטעם בזה פשוט, משום דבקצירה כזו יקצור הרבה ויפסיד לבעה"ב וכמו שאסור לפועל לאכול יותר מכדי שביעה משום פסידא דבעה"ב כמש"כ בפסוק הקודם, יעו"ש אות קל"ז, קמ"א וקמ"ו.
  154. ↑ בשעת חרמש היינו בשעת גמר מלאכה, ודבר חרמש הוא כגון קטניות, ולאו בר חרמש כגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים, וזה הוא מן התורה, אבל אמרו חכמים דמשום טובתו של בעה"ב שלא יפסיק הפועל ממלאכתו וישב לאכול מותר לפועלים לאכול בהליכתן משורה לשורה וכמש"כ בפסוק הקודם.


שולי הגליון
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=תורה_תמימה/דברים/כג&oldid=86066"