העמק שאלה/קלד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאסור לדב"י כו'. שאילתא זו שייכת לפ' בלק דמיירי בלטותא דישראל ואזהרת הקב"ה לבלעם לא תאור את העם. וכן הוא נרשם בכת"י ובפי' כת"י. אבל שאילתא הבאה אחריה דאסור למינסב כותית כו'. רשום במקומות אלו בפ' פנחס ואחר שאילת' קל"ה. וכן הוא בחי' רמב"ן ורשב"א ורא"ש יבמות פרק ב' בענין עדי כעור הביאו בשם שאילתות דפ' פנחס. ושייך לפסוק אשר הכה את המדיני' ואנו הנחנו סדר הדפו' על מקומו ובסי' א':

ה"ז חייב והמקלל בכולן חייב דברי ר"מ כצ"ל. וכן הוא במשנה ובכת"י.

ב

(ב) ברם צריך למימר מהו שיעשה שליח וכו' ת"ש דאמר רבה כו'. [כל האמור בסימן זה והדומים לו מוסב על זמן הסנהדרין בזמן הבית]. מדקאי רבינו בלאו עושה מעשה עמך ומייתי עלה הא דרבה בר רב הונא וכן הא דתדר"י אלמא דמפרש דמיירי כל הסוגי' בלא עשה תשובה. ומכ"מ אין הבן נעשה שליח לכתחילה. וכדעת הרי"ף יבמות פרק ב' שיישב הקושיא על הא דתנן התם ממזר חייב על מכתו ועל קללתו של אביו והקשה הש"ס והא לאו עושה מעשה עמך הוא. והקשה הרי"ף מסוגי' דסנהדרין אין הבן נעשה שליח לקלל ולהכות את אביו. ויישב הרי"ף דודאי אין הבן חייב מיתה אבל מכ"מ לכתחילה אסור. וכ"כ הרמב"ם ה' ממרים פ"ה. וזהו דעת רבינו. ולא כהתוס' ביבמו' שם שישבו קושיא זו דהא דתדר"י מיירי בשעשה תשובה ומכ"מ משכחת חיוב מלקות על עבירה שעשה כבר. ולהתקלל היינו נדוי על הזכרת ש"ש לבטל' וכדומה שחייב נדוי אע"ג שעשה תשובה. אבל בלא עשה תשובה באמת מותר. והנה מש"כ התוס' דאפי' אחר שעשה תשובה חייב נדוי אם נתחייב ע"י עבירה. אמת וברור הוא. וראיה מדוד המלך שנדוהו על מעשה דבת שבע אף ע"ג שעשה תשובה וכדאי' ביומא ובסנהדרין פ' חלק וכמ"ש לעיל סי' ל' אות א' באריכות בס"ד. וה"ז כעונש מלקות שלא מהני תשובה וכ"כ הגאון פנים מאירות. ולא כשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ג שכ' שהרי"ף חולק בהא על תוס' וטעות הוא במח"כ. ומה שלא יישב הרי"ף כהתוס'. היינו משום דס"ל דאפי' בלא עשה תשובה מיירי תדר"י וסוגיין מוכחת הכי. דאי' שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו כו' א"ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים ה"נ כבוד שמים עדיף. ושקיל וטרי טובא. ומסיק מאי הוי עלה. אמר רבה בר"ה וכן תדר"י לכל אין הבן נעשה שליח כו'. משמע דקאי בחד ענין דמיירי רב ששת. ולהתו' צ"ל דהבעי' ור"ש מיירי ג"כ בעשה תשובה ובמכות וקללות שהיו חייבים ע"פ דין [והא דמסיק בסוגי' דרב ששת מפרש הא דתני' היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בשעשה תשובה. היינו מכות וקללות שאינו מחויב בדין שהרי אוקמינן באין מסרבין בו לצאת]. וא"כ ק' הא דקאמר ואחר מי התירו כו'. האיך מדמה איסור לאו לאיסור מיתת ב"ד. דבאחר אתי עשה דארבעים יכנו ודוחה ל"ת דפן יוסיף. וה"נ איסור נדוי למי שאינו חייב ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן. ומה"ת לא אסור כי אם קללה בשם. וא"כ במקום מצוה שמחויב בנדוי אתי עשה דרבנן ודחי לאיסור דרבנן. משא"כ בן לאב מ"ע דהכאה לא היה דוחה איסור מיתת ב"ד. וה"נ בנדוי עובר על מ"ע דכבד ומורא ובארור מקלה או"א דפירושו מבזה כמבואר ברמב"ם ה' ממרים. והאיך אתי עשה דרבנן לנדות את האב שחייב בזה. ולידחי מ"ע מה"ת ולוקי בארור. וגם לפרש"י על ואחר מי התירו היינו קללה דסוטה יתן ה' אותך. א"א לפרש כהתוס' דממ"נ אי לא חטאה אינה מקללה כלל אדרבה מברכה ונקתה ונזרעה זרע. ואי באמת חטאה והיא אינה מודה הרי אינה עושה תשובה ובזה לא דברנו לשיטת התוס'. וצ"ל להתוס' דקאי במיתת ב"ד. דאחר מי התירו בזמן הסנהדרין להרוג את החוטא. הרי עשה דובערת הרע מקרבך אינו דוחה ל"ת שיש בו מיתה אלא כבוד שמים עדיף. וזה דוחק דאחר מי התירו לא קאי מעין השאלה להכות ולקלל. אבל לדעת רבינו וסיעתו מיירי הסוגי' בהכאה וקללה שלא ע"פ ד"ת ממש. אלא כהא דמ"ק דט"ז דמחינן ולייטינן על עבירה ובלא עשה תשובה ועדיין אינו עושה מ"ע. ובהאי גוונא ליכא עשה להכותו ולקללו ואינו אלא מצוה מדברי קבלה ושפיר מקשה ר"ש האיך דוחה לאו דהכאה וקללה אלא כבוד שמים כו'. והא דמקשה הש"ס מדתני' מה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר. ולשיטת רבינו וסיעתו דמיירי כל הסוגי' בלא עשה תשובה מאי קושיא על ר"ש לוקמי הכא בשעשה תשובה ובזה לא שייך כבוד שמים אלא מ"ע לבד דמחויי' מלקות כמשמעו מש"ה יש חילוק בין אחר דמ"ע דארבעים יכנו דוחה ל"ת דפן יוסיף משא"כ הבן. לק"מ דאכתי לא ידע סברא דעשה תשובה ולבסוף הסוגי' דמוקי אידך ברייתא דהיוצא ליהרג כו' כשעשה תשובה ממילא מתיישב הא נמי. עוד ראיה לדעת רבינו מהא דמכות די"ב דרמי בנו אבנו אי לעשה גה"ד ומשני הא ריה"ג דגה"ד מצוה הא ר"ע דס"ל שהוא רשות והדר מקשה מהא דתדר"י לכל אין נעשה הבן שליח כו'. ולשיטת התוס' דבלא עשה תשובה ודאי מותר מאי רומיא. ולישני הא בשוגג הא במזיד ולא עשה תשובה. דנמסר לגה"ד כדאיתא שם ד"י מי שנתחייב מיתה הרגוהו אלא אפי' בכה"ג אין הבן נעשה שליח כו' וע"ע בסמוך וע' הטעם לעיל סי' ל' אות א'. וכ"ז בדאיכא אחר כדיוק לשון רבינו. ליעבד אחר. הא בל"ז ודאי כבוד שמים עדיף:

ג

(ג) חוץ ממסית ומדיח. כ"ה ברי"ף ורמב"ם. ובגמ' איתא חוץ ממסית שהרי א"ת לא תחמול. וידוע דמסית לעבודת כוכבים היינו ליחיד ומדיח הוא לרבים ר"ל עיר הנדחת והאי קרא כתיב במסית. ולדעת התוס' דמיירי כשעשו תשובה ומיירי במיתת ב"ד שהתורה גזרה אפי' כשעשה תשובה א"כ לא מוכח שהמדיח ג"כ דינא הכי אע"ג דיש לדון בק"ו ממסית שהמדיח חמור דנכסיו נשרפין בתוך כלל העיר כדתניא בתוספתא סנה' משא"כ מסית מכ"מ הא אין עונשין מה"ד. אבל לדעת רבינו וסייעתו דלא מיירי בעונש האמו' בתורה אלא בהכאה וקללה דעלמא ולא עשה תשובה וע"ז ג"כ נאמר ולא תחמול ול"ת אפי' בשלא גמר דינו למיתה כדתני' בספרי מכלל שנא' עזוב תעזוב יכול אתה עוזב עם זה ת"ל לא תשמע אליו והובא ברמב"ם ה' ע"ג פ"ז הרי דאזהרת פסוק זה קאי אפי' בלא נוגע לדין ועונש מיתה שלו. ולא שייך בזה הכלל אין עונשין מה"ד ושפיר י"ל דנפקא לן מדיחי עיר כולה ק"ו ממסית את היחיד:

ד

(ד) למנסב כותית דכתיב לא תתחתן בם. הוא ע"פ סוגי' ע"ז דף דל"ו בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם כו'. ומסיק דאורייתא אישות דרך חתנות כו' וכן פסק הרמב"ם ה' א"ב פי"ב. והתוס' שם כתבו דל"ד נקיט פסוק זה שהרי רבא מסיק ביבמות דע"ז דלא תתחתן מיירי בגרות דשייך חתנות ובשבעה אומות דוקא אלא סמוך על קרא דבתו לא תקח לבנך. וכה"ג אי' ביבמות דע"ט דפריך והכתיב לא יומתו אבות ע"ב וגו' וע"כ אסיפא דקרא סמוך דכתיב איש בחטאו יומתו דרישא דקרא דרשינן בסנהדרין בעדות אבות על בנים עכ"ל. והנה הראיה אינו מוכרע. דבד"ה ב' כ"ה כתיב ג"כ ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' אלא ע"כ משו' דמ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכבר העיר ע"ז הרמב"ן בקונטרס משפט החרם. מיהו לכאורה קו' התוס' חזקה במקומה ורבינו הגר"א ז"ל יישב בסי' ט"ז בפשיטו' דהרמב"ם לטעמי' שם ה' כ"ב דלא פסק כרבא וס"ל דהא דאי' ביבמות נתינים דוד גזר עליהם היינו חתנות כפרש"י אבל מה"ת מותר דלא כרבא ולא תתחתן קאי בגיותן כמשמעו דרך חתנות. והטור הקשה עוד שהרי ביבמות דכ"ג קאמר בהא דבכותית הולד כמותה הוא מדכתיב כי יסיר את בנך. ואר"י משום ר"ש בנך הבא מישראלית קרוי בנך כו' ומקשה האי קרא בז' אומות כתיב ומשני כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אבל לרבנן מא"ל כו' והכי אי' בקדושין דס"ח ב' בהא דאין קדושין תופסין בכותית א"ק לא תתחתן בם ולדה כמותה מנלן אר"י משום רשב"י כי יסיר וכו' ההוא בז' אומות כתיב שאר אומות עובדי כוכבים מנלן כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לר"ש כו'. וא"כ אנן דלא קיי"ל כר"ש אין ללמוד מהאי קרא אזהרה לכותית וכן הוא במס' עו"ג שם בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם ומשני דאורייתא שבעה אומות ואתו אינהו גזור בכל עובדי כוכבים ולרשב"י דא' כי יסיר לרבות כל המסירים מא"ל אלא מדאורייתא אישות דרך חתנות אסור כו'. הא מבואר דלרבנן לא אסור מה"ת אנא שבעה אומות. והגר"א ז"ל יישב דלפי דמסיק הגמ' בקידושין שם דהא דאין קדושין תופסין בכותית מדכתיב ואח"כ תבא אליה וגו' גלי קרא דגם אזהרה דלא תתחתן בם קאי על כל העובדי כוכבים. ולא זכיתי להבין זה הישוב דא"כ מאי מקשה הגמרא שם ולדה כמותה מנלן כו' הא גלוי מילתא הוא דקראי דלא תתחתן קאי בכל האומות עו"כ וכתיב כי יסיר את בנך ודרשינן בנך הבא מישראלית כו'. אלא נראה אי נימא כמ"ש התו' בע"ג ד"כ א' ד"ה דא"ק. דלפי הפשט מיירי פרשה זו בכל עו"כ כמו באינך אזהרות דהאי פרשה אלא לא תתחתן בם דמיירי בגרות א"א לומר דקאי בכל האומות שהרי פשיטא דכל הגרים מותרין לבא בקהל. וא"כ הא תינח לרבא ע"כ כל המקרא זה בתו לא תקח לבנך וכי יסיר הכל בז' אומות. והסוגיות הנ"ל אזלי אליביה. אבל למאי דפסק הרמב"ם דלא כרבא ולא תתחתן קאי בכותי' ממילא קאי בכל האומות עובדי כוכבים. וניחא בפשיטות זה הפסק. ואפי' נימא דלא כהתו' אלא פשטא דהני קראי בז' אומות מיירי כמו שרצו התו' לומר שם. ונימא דמקרא דלא תחנם אין ראי' דהתם משמע מסיפא דקרא הכי דכתיב ולא ישבו בארצם פן יחטיאו אותך לי משמע כל המחטיאים וע' כ"מ הע"ז פ"י ה"ו. וא"כ אזיל זה הישוב שהרי גם בלא רבא ג"כ לא מיירי האי קרא דלא תתחתן בם אלא בז' אומות. מכ"מ ניחא. דבאמת פרש"י ותו' על הא דקאמר הניחא לר"ש דלר"ש נבין בעצמנו טעם כי יסיר ואתי כי יסיר לרבות כל האומות דלא נימא דוקא ז' אומות דמסירי טפי. אבל לרבנן בלא כי יסיר משמע כל האומות כיון דלא דרשינן טעם א"כ אתי כי יסיר לגלות טעם להוציא כל עובדי כוכבים זהו פרש"י. והוא אינו כמו בכל הש"ס וכבר הרגיש רש"י בזה ועשה לו סמוכין לזה הפי' מסוגי' דסנהדרין פרק ב' גבי לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. דקאמר הגמרא דלר"ש דדריש טעמא דקרא בלא טעם המתפרש בתורה א"כ הוי לא יסור יתורא ולר"י דלא דריש טעמא דקרא בעלמא הכא פריש קרא טעמא. אבל אין הנדון דומה. דהתם פירש הגמ' הכי. אבל הכא סתמא כפירושו בכ"מ. ותו דהתם ר"י הוא דס"ל הכי דדרשינן טעם המפורש בתורה. אבל ת"ק לא ס"ל הכי. וצ"ל דרש"י ס"ל כמש"כ התוס' פסחים דפ"ג ד"ה ורש"א. דר"י ור"ש בסנהדרין פליגי בדעת ת"ק. והלכה כר"י והיינו רבנן דהכא ביבמות וקידושין. אבל הרמב"ם לא מפרש הכי אלא ת"ק פליג ופסק כת"ק. וא"כ האיך מקש' הגמ' הכי לרבנן מא"ל. הא לרבנן אפי' במקום דכתיב טעם לא דרשינן לי' להוציא משמעות המקרא אבל כל הדוחק שנדחקו רש"י ותו' אינו אלא לפי דמפרשי דפשטא דהני קראי בכל עו"כ כמש"כ התו' בע"ג הנ"ל. אבל אי נימא להיפך מתפרש הסוגי' כמשמעו וכמש"כ הר"ן בקידושין הניחא לר' שמעון דדריש טעמא. וכל העו"כ מסירים אלא לרבנן מא"ל מנלן להוציא מהפשט דמיירי בז' אומות לחוד ומעתה נימא דלא כמש"כ התו' דהא דקאמר בכ"מ דנ"ל מלא תתחתן בם. הכונה מובתו לא תקח לבנך וגו'. אלא כמש"כ בס' יראים סי' ר"א דמכי יסיר למדנו בכותית. וכי יסיר אינו טעם אלא להוסיף על האזהרה. מעתה נתיישב ג"כ הפסק של רבינו והרמב"ם. דדוקא לרבא דלא תתחתן מיירי בגרות ונ"ל כותית מכי יסיר שפיר מקשה הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא וכל עו"כ מסירים. אבל לרבנן מא"ל הא לא מיירי אלא בז' אומות. אבל כ"ז אינו אלא לרבא דלא תתחתן בגרות. א"כ אתי כי יסיר לרבות גויות של ז' אומות. אבל לדידן דלא תתחתן מיירי בגויות ע"כ אתי כי יסיר לרבות כל עו"כ אפי' לרבנן דר"ש ולאו משום טעמא דקרא אלא דכי יסיר בא אזהרה ולרבות כל המסירים. איך שהוא נתיישב שפיר דלפי דלא קיי"ל כרבא בהא דלא תתחתן בם. אתי האי לאו אזהרה לגויות לכל עו"כ אפי' לדרבנן דר"ש וכ"כ הרי"ף ביבמות פרק ב' שהביא בשפחה דרשה דהאשה וילדיה ובכותית דרשה דכי יסיר. והנה אי נימא כישוב הראשון שכתבתי דסבירא לן דפשטא דהני קראי בכל עו"כ אי לא נימא כרבא דמיירי בגרות. ניחא בפשיטות הא דנקטי רבינו והרמב"ם קרא דלא תתחתן בם. דקאי בפשיטות על כל עו"כ. אבל אי נימא כישוב השני דאע"ג דלפי הפשט קאי בז' אומות. הכא ע"כ אתי כי יסיר לרבות כל עו"כ. א"כ הי' לרבינו והרמב"ם להביא מקרא דכי יסיר אלא צ"ל דהביאו קרא דלא תתחתן בם ללמדנו דרק חתנות אסור באזהרה מה"ת כדאי' בע"ג דל"ו לר"ש ה"נ לרבנן לפי דלא קיי"ל כרבא. הא מיהא קיי"ל הכי דדרך חתנות אסור בכל עו"כ מה"ת וע' מש"כ בסי' כ"ה אות ב' דכמה סוגיות הש"ס מוכיחין דבשפחה למדנו דולדה כמותה מהאשה וילדיה ובכותית מכי יסיר. ולא כדאי' בקידושין שם דנ"ל מכי תהיין לאיש וגו'. ואוסיף בזה דהיינו דאי' בע"ג דל"ה דגזרו על פת עו"כ משום חתנות. אלמא דחתנות דכה"א מה"ת אסור דודאי לא גזור משום דרבנן וסוגי' בעלמא דפת משום חתנות ולא כגניבא משמי' דרב בדל"ו דכולהו משום ע"ג גזרו. ועוד ראי' בסנהדרין דנ"א תני' ניסת ללוי לישראל לכותי לחלל לנתין ולממזר מנין ת"ל ובת איש כהן מכל מקום. ופרש"י כותי נתין ממזר אף על פי שאסורין לבא בקהל יש להם קידושין והרי היא אשת איש דקידושין תופסין בח"ל כו' עובד כוכבים איכא לאו דלא תתחתן בם עכ"ל. הגיע רש"י לפרש לאו דכותי משום דקשה ליה הא בכותי ודאי אין קידושין תופסין והאיך תני ניסת מש"ה יישב משו' דאזהרתו מלא תתחתן בם הרי קרי רחמנ' בלשון חתון ונשואין אע"ג שאינו תופס וצ"ל דהברייתא מיירי שאח"כ נישאת לישראל והרי היא א"א אלא שנתחללה במה שניסת תחלה לכותי הא מיהא סתים לן התנא לשון נשואין בכותי משום דאזהרתה מלא תתחתן בם. והיינו כרבינו והרמב"ם ז"ל וע"ע אות ו' והתימא על החינוך מצוה תכ"ז שנטה בזה מדעת הרמב"ם שלא כדרכו בכל מקום:

ה

(ה) מאן דמסר נפשיה. יש לומר משום דאי' בסנהדרין שם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא. משום הכא קרי לה מס"נ:

לא ער בחכמים. כ"ה בגמרא. ובכת"י אי' לא ער בחכמה ולא כו'. ואם כהן עם הארץ הוא לא יהיה לו מגיש כו':

אמר ר"ח ב"א. בכת"י אי' ר"ח בר אבימי ובגמרא איתא בר אבויה:

ו

(ו) חייב עליו משום נדה שפחה א"א. בכת"י אי' בזה"ל חייב עליו משום נש"א נדה שפחה א"א כי אתי רבין כו'. משמע שאינו חסרון וטה"ד כמו שהגיה בעל רל"צ אלא גם בהא פליגי ר"ד ורבין. דר"ד ס"ל דלרבנן דר"ש לא אסור מה"ת אלא ז' אומות כסוגי' דע"ג. וא"כ א"א לומר דגזרו משום כותית. ורבין חולק וס"ל דגם לרבנן אסור משום לא תתחתן בם דרך אישות ומש"ה גזרו על ביאה דרך זנות משום כותית דרך אישות כפרש"י והיינו כמו שכתבתי לדעת רבינו:

ז

(ז) דכיון דאיבעיל לא אסרינן לה דאמר מר כו' והא נמי לא אסרינן לה כו'. ובכת"י אית' דהאי נמי כו'. והכוונה דרבינו מביא טעם והסבר דמבועל לא מפקינן בקלא לחוד היכ' דאיכא בנים מן הראשון דכי היכא מבעל היכא דאיבעול לא מפקינן לה ה"נ מבועל היכא דאיכא בנים מן הראשון. ובאמת ברייתא מפורשת היא שם בד"א שאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם יש לה עדי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא. אלא רבינו יהיב דוגמא לזה. ולכאורה אינו מובן הא מבעל לא מפקינן אפי' קלא דבתר אירוסין כמו שפסק רבינו לעיל סי' מ'. וכרב חביבא שלהי מס' גיטין. ואמאי כ' רבינו כיון דאיבעיל. אבל באמת ניחא דמרב חביבא דחייש לגירושין דידה מבעלה הכשר לה אין ראיה לבועל דחיישינן לבנים מן הראשון אבל מרב אשי דסבירא ליה קלא דבתר אירוסין מפקינן. ורק בתר נשואין והטעם משום דאיבעול וחיישינן לבנים. וא"כ מבועל גם כן הכי הוא. ונהי דקיי"ל כר"ח דחיישינן אפי' לדידה לחוד. מכ"מ סברת ר"א במקומה. ורבינו לטעמיה שם ס"מ דטעמא דר"א הוא משום בנים. ולא כפרש"י משום דא"א להיות מגרש ראשון ונושא שני. אבל משום בנים לא חיישינן כ"כ. וכמ"ש גם כן בכתובות דף י"ד בההוא ארוס וארוסתו דקאמר ר"י דגבי ולד כדיעבד דמי. ופרש"י משום שתתגנה עליו ויגרשה. אבל משום ולד לא חיישינן. וא"כ הכא אין הטעם של הברייתא כאותו טעם של קלא דבתר נשואין ורבינו אזיל בשיטתיה שם ובסי' צ"ה ע' במשכ"ש אות ט' והכי הסכימו הפוסקים כמ"ש בית שמואל סי' ז' סי"ז דלהכשיר הולד הוי דיעבד ממש. וכ"כ הרמב"ם ה' א"ב פ' ט"ו הי"א. והנה לפי שהסביר רבינו טעמא דברייתא משום דדמי לבעל בתר דאיבעיל. ממילא מוכח דאי איכא עדי כעור וקלא דלא פסיק דמפקין מבעל כמש"כ בסמוך ה"נ מפקין מבועל אפי' יש בנים מן הראשון. וכן הבין הרמב"ן בחי' יבמות וכ' בזה"ל מכ"מ בשיש לה בנים אינה יוצאה בא' מהם אלא בעדי טומאה. ובזה אין דברי רב אחא ברורין עיין עליהן עכ"ל. והרשב"א בחי' נסתפק בזה. ולשיטת רש"י דחיישי' לגרושין דידה יותר מהולד פשיטא דהכי הוא שמוציאין בעדי כעור וקלא דל"פ. אבל לפי דקיי"ל דלא כרש"י בזה אפשר דעדיף טעמא דבנים מגירושי אשה והא דמפקינן מבעל בתר דאיבעיל בעדי כעור וקלא דל"פ. היינו באין לה בנים לע"ע. ומש"ה לא חיישינן כ"כ. אבל כשיש לה בנים אין מוציאין אלא בעדי טומאה ממש והכי פ' בהגהת רמ"א סי"א. ובח"מ וב"ש שם האריכו בזה. וע"ע מש"כ באות ט':

ח

(ח) ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דל"פ מפקינן לה בין מבעל. הרא"ש יבמות פרק ב' הביא דעת הר"מ מרוטנבורג בכוונת רבינו דאו עדי כעור או קלא דל"פ קאמרי. ופי' וראה הבעל לבדו הכיעור. ועידי כעור היינו מימרא דרב ובעדים. וקלא דל"פ וראה בעל דבר כיעור היינו ברייתא דרוכל. ובשו"ת אהלי תם סי' ל"ג הביא נוסחא בספרי ש"ר מסכים לזה שהיה בזה"ל ואי איכא עדי דבר מכוער ואי קלא דלא פסיק. והרא"ש הקשה הרבה ע"ז. ועליהם יש עוד להקשות מנלן דהברייתא דרוכל מיירי בבעל שראה הכעור ודלא כרב דילמא בעדי' שראו הכעור והיינו דרב. אלא רב עידי טומאה קאמר. ורבינו תרווייהו קאמר. ע"כ וקלא דל"פ. וכן פירשו הרמב"ן ורשב"א והרא"ש דעת רבינו. ובאמת לפי הנוסח' לפנינו בסמוך קלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער כרבי קלא דפסיק כרב הרי מבואר דר' מיירי בע"כ אלא שבכת"י חסר כ"ז הל'. וכך הי' לפני רבותינו ז"ל. מיהו מש"כ הרא"ש דראה הבעל עם קלא דל"פ לאו כלום הוא. וא"כ חולק רבינו עם פרש"י שמפרשי ראה הבעל. לא משמע הכי מפי' רשב"א שכ' דרבינו ורש"י בשיטה א' קיימי. והכי מוכח ממש"כ התו' כתובו' דס"ג דהני עובדי דשלהי נדרים דבעי ר"נ למיסרה ע"ב לולי דארכוסי הוי מירכס י"ל דבלא אמרה טמאה אני מיירי אלא משום כעור וכש"כ לדעת השאילתות דמפרשי דהיכא דאיכא עדים בדבר מכוער תצא אף מן הבעל דאתי שפיר עכ"ל. והרי התם לא הי' עדים אלא ס"ל להתו' דראה הבעל דומה לעדים וכמש"כ התו' שם ד"ט ד"ה קנוי וסתירה ה"נ לא אתי למעוטי עפ"י עצמו דכעדים דמי כיון דקים לי' עכ"ל וה"נ בכעור. ולא דמי למש"כ ר"ת לחלק בין עדי כעור לראה הבעל. משום דעדי כעור היינו קלא דל"פ לפי שיטתו ובזה שפיר יש נ"מ בין ראיית הבעל לבדו לראי' העדים. אבל לדידן דבעינן קלא דל"פ בפ"ע מה לי ראו עדים או בעל. וע"ע שו"ת הגרע"א סי' צ"ט ד"ה האמנם כו' שעמד ג"כ ע"ד הרא"ש. וכ"ת אכתי קשה להבין דברי התו' כתובות דס"ג הנ"ל שהרי בעובדא דנדרים לא הי' קלא דל"פ ג"כ ומכ"מ בעי ר"נ לי מסרה. הל"ק דכבר כ' הרמב"ן ז"ל בזה"ל וה"נ מוכח בשלהי נדרים בההוא גברא כו' הא לא חזינן דלא מירכס איתתא אסורה ואע"ג דליכא עדות גמורה והתם קלא לא הות בהו א"נ אלים ההוא דבר מכוער מדרבי דהא הכא בעינן קלא דל"פ ועדים בכיעור והתם לא בעינן קלא עכ"ל. כ"ז ביארנו דעת רבינו: אבל דעת הרמב"ם וסיעתו דבכיעור אין מוציאין אשה מבעלה בשום אופן וכן פסק המחבר אה"ע סי' י"ב. ולטעמייהו קיימי שהרמב"ם כ' בה' אישות פכ"ד הכ"ד דסתירה שאחר קנוי אין לך דבר מכוער מזה. וכ' הנמוק"י יבמות פרק ב' דאפי' אחר שמחל הוי מכוער וקיי"ל דיכול למחול קודם סתירה. אלמא דאין מוציאין ע"י דברים מכוערים. והרי בסוטה דכ"ה נקטינן דיכול למחול ולא מחלק אי הוי קלא ג"כ אי לא. ומשמע דלעולם מצי למחול. והיינו שכ' התוס' שם דמזה נפשט האבעי' בעוברת על דת דמצי לקיימה. ויפה כתבו לשיטה זו דהוי דבר מכוער ואין לך עוברת על דת יותר מזה. אבל רבינו ס"ל דקנוי אינו מוסיף איסור כעור כלל אלא קפידא דבעל ומש"ה מצי למחול כמש"כ בסי' ק"כ אות ג' בס"ד. וא"כ אין להוכיח מכאן לענין כעור. ובזה השיטה אזיל מש"כ הרא"ש בפ' המדיר בשם הראב"ד דלא נפשט האבעי' דעוברת ע"ד אי מצי לקיימה. ואין להקשו' אכתי עוברת על דת היא במאי דמייחדא הל"ק דאיסור יחוד אינו אלא כשאין בעלה בעיר ועוד תנאים משא"כ אחר קנוי כמבואר בסי' קע"ח ס"ט. וע"ע מש"כ בזה בסי' ק"כ. ולכאורה קשה הא מבואר בירוש' בפ' המדיר בכמה דברי כיעור מכוער הדבר ותצא ומיירי שם בבעל וראיתי בביאור הגר"א אה"ע סי' י"ב שיישב בדוחק שאם רוצה לגרשה תצא בלא כתובה. אבל לי נראה דהירו' ודאי ס"ל הכי דתצא מן הבעל וכדאי' בריש מ' סוטה הקנוי ר' יהושע א' משום ר"א חובה רי"א רשות ומפרש דאזלי בשיטת ב"ש וב"ה דבש"א לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה. ראה בה דברים מכוערין לגרשה א"א שלא מצא בה ערוה לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורין לפום כן הוא אומר חובה ומסיק בירו' דמיירי שראה בעצמו דאי בעדים גם ב"ש מודו שיכול לגרש. ודר' יהושע כב"ה דאפי' הקדיחה תבשילו יכול לגרש. לפום כן הוא אומר רשות רצה לקנא יקנא רצה לגרש יגרש. הרי בפי' דלקיימה א"א בראה בעצמו דברים מכוערין והא דתני' דאפשר למחול על קנוי מפרש בירו' סנהדרין פ' בן סו"מ דמיירי ג"כ ברוצה לגרשה ומוחל שלא להשקותה. ומש"ה מקשי שם בירו' ולאו מתניתא הוא שבעלה אינה רוצה להשקותה ומשני יע"ש. אבל כ"ז שיטת הירו' ולא כן היא שיטת ש"ס דילן דמבואר בסוטה דכ"ה דמצי למחול על קנוי ורוצה לקיימה. וכן בהא דפליגי בקנוי. אי רשות או חובה לא מפרשי ברוצה לגרשה כלל אלא ברוצה לקיימה והיינו דקרי לה בריש מס' סוט' רוח טהרה היינו שמקפיד על הדבר. ומיושב בפשיטות מה שהקשו התו' על הירושלמי מהא דבש"ס דילן אי' ר"ע א' חובה. ור"ע ס"ל דיכול לגרש אפי' מצא אחרת נאה הימנה. ולק"מ דלש"ס דילן מיירי ברוצה לקיימה. והא דאר"ע חובה לאו משום דאסור לקיימה ממש וחובה לגמרי. אלא מצוה לגבי רשות חובה קרי לה כדאי' בחולין דק"ה והיינו דקרי לה רוח טהרה דמשמע חסידות וי"ש ואי חובה ממש לא שייך זה הלשון וכדאי' בנדה די"ב ושאינו מקיים ד"ח צנוע הוא דלא מיקרי רשע לא מיקרי. וכ"כ הרמב"ם שלהי ה' סוטה מצות חכמים על ב"י לקנאות נשותיהן שנא' וקנא את אשתו. והיינו כר"ע [ולא כדמשמע מלשון המאירי בסוטה שם יעויין עליו] תדע דתני' בספרי פ' נשא פי' ז' וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר"א א' חובה. [ונראה דטה"ד הוא וצ"ל ר"ע שהוא בר פלוגתא דר' ישמעאל]. ולהלן בפי' כ"א תני' או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה ל"נ לפי שה"א ועבר עליו רוח קנאה אי כשם שעד שלא קינא לה רשות אף כך משקינא נה רשות ת"ל או איש אשר תעבור עליו חובה ולא רשות הרי דעד שלא קינא לה קרי רשות וסתמא היא לכ"ע בין לר' ישמעאל בין לר"ע דבפי' ז'. והיינו כמ"ש דר"ע לאו חובה ממש קאמר שהרי מצי לקיימה ומצי לגרשה. אלא אי רוצה לקיימה מצוה לקנאותה. זהו שיטת ש"ס דילן דלא כהירו'. אבל להירו' דמפרש וקנא את אשתו חובה ממש. מש"ה מפרש בראה בה דברים מכוערין ואי רצה לקיימה לכ"ע חובה לקנא לה ולבודקה ובלא זה אסורה עליו. ולא פליגי אלא ברוצה לגרשה ובפלוגתא דב"ש וב"ה. הא מיהא דהירו' לטעמי' דראה דברים כעורים א"א לקיימה ותצא אפי' בראית הבעל לחוד ואפי' בדליכא קלא. אבל ש"ס דילן דס"ל דיכול למחול על קנוי ורשאי לקיימה. לשיטת הרמב"ם מוכח מזה דאין מוציאין ע"י דבר מכוער. ולשיטת רבינו דקנוי אינו מוסיף איסור אלא קפידא דבעל לא מוכח מכאן כלל.

ט

(ט) בין מבועל. הרמב"ן בחי' הקשה ע"ז דא"כ דגם מנטען בעינן תרתי דברים כעורים וקלא דלא פסיק האיך קאמר הני מתנייתא רבי היא. היכי מתוקמא מתניתא קמייתא דקתני הנטען על א"א והוציאה על ידו ונתגרשה מתחת ידי אחר אם כנס לא יוציא משום דאתי אחר ומפסקא לקלא הא לא"ה יוציא היכי מיתוקמא כרבי הא ע"כ מיירי בעדי כעור. וא"כ מי עדיף נטען בתר הפסק אחר מבעל גופא דמינסבי גבי' בהיתר והאריך בזה ע"ש ואסיק דמבועל לא בעינן עדי כעור דכניסת נטען היינו עדי כעור ושפיר אתי כרבי דבעדי כעור משקינן. זהו דברי הרמב"ן ז"ל. וכ"ז לדעתו ז"ל דברייתא שני' דתני' בד"א כשאין לו בנים אבל אם יש לו בנים לא תצא כו' מיירי אפי' בעדי כעור וקלא דלא פסיק ומשום הכי שפיר הקשה אי ברייתא דרוכל מיירי בין מבעל בין מבועל והיינו באופן שאין לה בנים ומכ"מ ס"ל דבעינן תרתי עדי כעור ממש וקלא דלא פסיק. היאך מתפרש מתניתא קמייתא. אבל כבר ביארנו באות ז' בס"ד דעת רבינו דאפי' יש לו בנים יוציא אם יש עדי כעור וקלא דלא פסיק. דכיון דמוציאין מבעל ה"ה ביש לו בנים יוציא א"כ מיירי רבינו מבועל ויש לו בנים דבהאי גוונא קאי. וקמייתא מיירי באין לה בנים. וכ"ת בשלמא להרמב"ן דכניסת הנטען היינו ע"כ ניחא הא דאמר דקמייתא אתי כרבי דס"ל אפי' מבעל תצא בע"כ. אבל לרבינו דבנטען ואין לו בנים לא בעינן ע"כ כלל מאי שייכי הא לדרבי הא ל"ק דכמו דרבי מחמיר בעדי כעור להוציא מבעל ה"נ מחמיר בקלא לחוד להוציא מבועל באין לו בנים. והלכה כרבי בקלא דלא פסיק א"כ קמייתא ג"כ ניחא דאפי' אין לו בנים אי אתי אחר ואפסקא אין מוציאין ממנו דכיון שאין כאן ע"כ ואינו חולק רבינו עם הרמב"ן בדין זה דנטען ואין לו בנים אלא בטעמא דהרמב"ן כתב הטעם דכניסת הבועל היינו עדי כעור. ורבינו ע"כ לית לי' סברא זו דאי איתא דהוי הכניסה עידי כעור הא אפי' יש לו כמה בנים תצא כמש"כ. אלא הכניסה אינו עדי כעור. ומכ"מ מוציאין מן הבועל כמו בכל קלא דלא פסיק דקמא נשואין. וע' בשו"ת ר"א מרגליות סי' ל' שכתב ג"כ הכי וכל זה דעת רבינו. אבל בה"ג הל' מאון כ' דעדי כעור וקלא דלא פסיק לא מהני אלא לנטען אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדי טומאה. וזהו דעת ר"ת שהביאו התו' ופוסקים וע' מש"כ באות הקודם בס"ד:

י

(י) דאומי דמתא יומא ופלגא. כאן קיצר רבינו משום דבשאילתא מ' הביאו וסיים סיפא דמימרא דא. וגם שם לא השלים כדאי' בגמרא וה"מ דלא פסיק ביני וביני כו' וה"מ דלא פסיק כו'. וע' מש"כ שם אות ח'.

רי"א הרגתיו לא תנשא אשתו. כן הוא בכת"י.

יא

(יא) איני והתנן החכם שאסר כו' דחד מהימן למיסר ולמישרא כו'. בגמ' אי' על הא דתנן החכם שאסר כו' הא התירה ישאנה. במאי עסקינן אלימא בחד חד מי מצי מתיר כו' ואלא בתלתא מי חשידי כו' לעולם בחד וביחיד מומחה. ופרש"י התירה ואח"כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא עכ"ל. ולכאורה תמוה מהיכא תיתי ס"ד דאסור משום שהתיר' לבעלה וצ"ל דמיירי שנדרה נטולה אני מכל היהודים ואי אסרה לבעלה ה"נ שהיתה אסורה לכל ישראל. וכיון שהתירה אפשר לחשדו שרוצה לישאנה אחר מיתה או גירושין. ועדיין קשה מנ"ל לדקדק ממשנתנו דחד מצי להתיר דילמא באמת לא מצי להתיר אלא בשלשה ומתניתין איסורא קמ"ל דאם אסרה על בעלה לא ישאנה. שהרי לכ"ע יחיד יכול לאוסרה כמו כל הוראה דחכם יחיד מורה ובא. וצ"ל דקשה להש"ס אמאי תני שאסרה בנדר ליתני שאסרה על בעלה ומשכחת בכמה אנפי כגון שאמרה נטמאתי באונס והיא כהנת או ברצון ולישראל או אפי' עדים וכדומה והרי התו' חולין דמ"ד בד"ה וכן כתבו בזה"ל ואין לומר דדיין לא חשיד [כדמשמע פשטא דברייתא דהתם דן את הדין טימא וטיהר כו'] דהא אמרינן בפרק ב' דיבמות החכם שאסר אה"א על בעלה דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד י"ל כו' הרי דפשוט דלאו דוקא אסרה בנדר. וא"כ למאי תנן אסרה בנדר. אלא ע"כ לדקדק מזה הא התירה ישאנה. ובזה אין רבותא אלא בנדר וכמש"כ לעיל. כ"ז מוכרח לפרש"י ותוס'. וא"כ חכם שאסר את האשה על בעלה בכל אופן שיהא אסור לישאנה. ואפי' בשארי הוראות דאיסור והיתר ס"ל להתו' בישוב השני שם דאסור לחכם לקבל מתנה מהוראת היתר. כ"כ הר"ן שם. ולפי זה א"צ לאוקמי גוף המשנה החכם שאסר כו' ביחיד מומחה. דודאי אפשר דמיירי בכל מורה הוראה והורה לה שאין היתר לנדרה אסור לישאנה ולא אוקי הגמ' ביחיד מומחה אלא משום דיוקא הא התירה ישאנה. אבל רבינו דייק וכ' דמתניתין דהחכם שאסר מיירי ביחיד מומחה. הרי מפרש אוקימתא דיחיד מומחה לענין החכם שאסר וכ"כ הרי"ף בזה"ל הא דתנן לא ישאנה במאי מיירי כו' ע"כ ס"ל להגמ' דלא מיירי התנא דהחכם שאסר בתורת הוראה. דאי איתא דהכי הוא א"כ בכל הוראה שאסר אשה על בעלה נמי הכי הוא. אלא פשיטא דלא חיישינן לחשדא שיקלקל ההוראה. וכמש"כ התו' שם בישוב הראשון דחכם לא חשיד. וכדאי' בבכורות דל"ו דחבר לא חשיד. ואפי' למ"ד דלא חלקנו בין חבר לע"ה אינו אלא בנאמנות שנפל מום בבכור. דיש עדות זו גם בע"ה. וא"כ אין לנו לחלק בחבר המעיד מע"ה המעיד. אבל בהוראה שאינה מסורה אלא לת"ח ודאי קיימא סברא זו דחבר לא חשיד אפי' בהוראת אשה. וע' מש"כ בס"ד בסי' פ"ח אות ח'. והכא בנדר מיירי שאסרה על בעלה היינו שלא הזדקק לה להתירה מנדרה. ובזה שפיר אפי' חכם חשוד שמתעצל להתירה משום שנותן עיניו בה וממילא הבעל מגרשה כדין ואחר שאין בזה קלקול הוראה ודאי גם החבר חשוד שנתן עיניו בה. ולפי זה יש להגיה בגמ' הא התירה מותרת במאי עסקינן כו'. ולא קאי ההוכחה מהא דדייקי הא התירה ישאנה כפרש"י. אלא מגוף המשנה דתנן אם אסרה לא ישאנה. והיינו שלא הזדקק לה להתירה לבעלה בפתח. וע"ז דייק הא הזדקק לה היתה מותרת לבעלה במאי עסקינן אי הוא יחידי מי מצי מתיר לה כו'. זהו פי' הסוגי' לדעת רבינו והרי"ף. ונמצא מה שהוכיחו התוס' בחולין דנ"ד ממשנתנו דהחכם שאסר את האשה על בעלה לא ישאנה. דחכם חשוד ג"כ על הוראה שלא כדין לענין אשה מיהא או לכל הוראות אינו אלא לפי נוס' דילן הא התירה ישאנה. אבל לנוס' רבינו והרי"ף מבואר להיפך. והנה לא נזכר בפוסקים דחכם חשוד על הוראה. היינו משום דסוגי' דעלמא כרבינו והרי"ף. וראוי לדעת דכ"ז אינו ענין להא דתנן בבכורות דכ"ח הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין ע"פ כו' הרי דמורה ג"כ נחשד. אבל אינו דומה דהתם הוא בקביעות ונוטל שכר על ההיתר. אבל במקרה וגם כבר יצא הוראה להיתר בתומו אין מקום לחשוד את החכם שקלקל בהוראה. וגם התוס' לא הביאו משנה זו לראי'.

יב

(יב) בהמביא גט ובמת כו' הוא שיטת רש"י והרמב"ם. אבל התוס' ד"ה אמר להו כו' כ' דדוקא חכם שאפי' אסרה בכוון מותרת לו שהרי גירשה בעלה. מש"ה אם נשא לא יוציא. משא"כ המביא גט והמעיד שמת הבעל לפי החשד דשקר הוא א"כ אסורה לו מש"ה אפי' נשא יוציא. ורמב"ן ורשב"א האריכו בזה ועיקר מחלוקתם תלי' בפי' לשון הגמרא ברננה לא מפקינן. דלדעת רבינו ורש"י הפי' דמשום דלא לימרו אינשי בעלמא לא מפקינן. והוא לשון רבינו בסמוך. ור"ל דבאמת אין רוח חכמי' נוחה מזה החשד. אלא מכ"מ איכא לזות שפתים מש"ה אסור לכתחילה אבל אם נשא לא יוציא וממילא הכי הוא בהמבי' גט או מעיד שמת אין הוכחה לחשד. זולת לזות שפתים בעלמא. משא"כ הנטען על האשה הרי הביא על עצמו מקום לחשדו באמת. אבל התוס' מפרשים ברננה לא מפקינן במקום שאינו אלא רינון ולזות שפתים שעשה שלא כהוגן. אבל מכ"מ הרי יושבת תחתיו בהיתר בהאי גוונא לא מפקינן. משא"כ המביא גט ומעיד שמת. ונחזי אנן דהא דתנן הנטען על השפחה ונשתחררה או על הכותית ונתגיירה ה"ז לא ישאנה. ופרש"י נטען נחשד והקשה הרמב"ן דא"כ משמע הא אם ודאי בא עליה אע"פ שכנס יוציא ובתוספתא תני' הבא על השפחה כו' ה"ז לא יכנוס ואם כנס ה"ז לא יוציא. עוד הקשה מדתנן בסיפא הנטען על האשה והוציאה מת"י ה"ז לא ישאנה ואם נשא יוציא. ואמר רב עלה ובעדים. הרי דמיירי בביאה ממש וה"נ משמעות נטען דרישא שבא עליה. ולדעתי זה הפי' אינו מרווח חדא דלשון נטען משמעו שטוענים עליו איזה דבר שאינו ברור. ותו הרי בסיפא שקיל וטרי בגמ' ורצה לפרש שלא בעדים אלא בקלא וא"כ גם רישא מיירי בהכי. והדרא קו' הרמב"ן מהתוספתא דאפי' ודאי בא עליה ה"ז לא יוציא. אלא כך הענין דנטען ודאי משמעו נחשד כפרש"י. ולא שנחשד על הביאה מיירי ברישא ובסיפא. דבזה ברישא אפי' ודאי בא ה"ז לא יוציא. אלא נחשד שיש לו עסיקים עמה. ונראין הדברים שרוצה לישאנה ויבואר עוד פי' הרישא. אלא שמתחלה נפרש הסיפא לפרש"י דפי' נטען שנחשד שיש לו התקרבות עמה. ופי' ובעדים היינו שבא עליה אבל אינם יודעים אם באונס אם ברצון והכי פי' בנמוק"י הא דתני' ואם באו עדי טומאה יוציא דקמ"ל אפי' אם אין יודעים אם הי' ברצון. אלא שהנמוק"י כ' דבכ"מ תולין שהי' ברצון והביא ראי' מהא דאי' בכתובות ד"ט האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ומוקי הש"ס בנתקדשה פחותה מבת ג"ש ומשוס ספק באונס וספק ברצון נאסרה. ולא תלינן שהי' באונס וכמש"כ התו' דנגד חזקת כשרות איכא רוב דרצון. אבל מפרש"י באותו סוגי' עצמה מוכח דבאמת אם היתה טוענת שהי' באונס לא נאסרה. דקאמר וכי תימא מעשה שהי' מפני מה לא נאסרה התם אונס הוי. ופרש"י שהרי עדים הרבה ידעו. והתוס' הקשו והא לא ראו הביאה. מש"ה פירשו והא דוד בעצמו ידע. וכשם שנאסרה על אוריה נאסרה עליו. והנה קושיתם יש ליישב בפשיטות שהרי נתעברה. ולא הי' מקום לתלות באורי' לפני צאתו למלחמה וכדמוכח מהשתדלות דדוד שיבוא ויתלו בו. אך ק' לפרש"י באמת למאי פי' בעדים ולא סגי לן להקשות מידיעת דוד. אלא צ"ל דס"ל לרש"י דכל שלא נאסרה על הבעל בהוראת חכם לא נאסרה על הבועל. א"כ אי באמת לא הי' עדים ומותרת לאורי' ממילא מותרת לדוד. אבל הרי עדים ידעו ומשני דאונס הוי. אע"ג שלא נודע שהי' באונס מכ"מ היתה מותרת לאורי' אם תאמר שכן הי'. כדין ברי ושמא דהלכה כר"ג אפי' ברוב פסולין כדאי' בדי"ד והכא הוי. בדיעבד להוציאה מבעלה וכפרש"י שם בד"ה והא נמי. והיינו דאר"א אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקנוי וסתירה וכמעשה שהי'. דלפי המסקנא דאפי' בלא קנוי וסתירה נאסרה בזנות ודאי ומעשה שהי' משום דאונס הוי פי' הרש"ל דממעשה שהי' למדנו דאונס שרי. וזה אינו כמשמעו באם ידוע שהי' באונס דא"כ מקרא מלא הוא והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת. ותו מאי שייך זה לקנוי וסתירה. אלא מכאן למדנו דיש להאמינה שהי' באונס אבל אם הי' קנוי וסתירה רגלים לדבר שהי' ברצון. ולזה כוון הרש"ל ע"ש. והא דפ"פ באמת כ' הר"ן והרא"ש בשם הר"י דמיירי במכחשת אבל אם אמרה נאנסתי נאמנת. והובא ברמ"א סי' ס"ח ואפי' אי נימא דבפ"פ לעולם אסורה י"ל כמו שפרש"י בדל"ו בהא דר"מ א' סומא אין לה ט"ב משום דהיא מ"ע ופריך כולהו נמי ומשני כולהו רואות ומראות לאמן. ופרש"י ומודיעות לפני הנשואין ואינו מטעתו. והפי' הנכון דמודיעות מתחלה כדי שלא יצעוק כשימצא פ"פ ואינו מטעתו שלא ירגיש בדבר. וזה הישוב עצמו הוא בטענת אונס. דאי נאנסה היתה מודיעה. ומכ"מ במקום ס"ס שיש עוד ספק מעלי' שמא אינה תחתיו ובושה לומר לפני נשואין שזינתה ברצון אז הוי ספק דאונס ג"כ ס' כמ"ש התו' לפי דרכם דאונס אינו ספק מעליא מט"א. וכי תימא א"כ באשת כהן ובפחותה מבת ג"ש הוי ס"ס ספק מ"ע וכקושית התוס'. וישוב התו' שהית' טוענת או נימא דהיתה מודיעה לפני הנשואין גם כן לא מהני לענין ס"ס כמו שאנו אומרים בטענת אונס דמכ"מ ס"ס הוי וא"כ הדק"ל נימא ס"ס דמ"ע. אבל לא ק"מ די"ל מ"ע לא שכיח כלל ורק ר"מ קסבר סומא אין לה ט"ב משום דחבוטי מיחבטן והוי מ"ע אבל ת"ק לית לי' כלל ספק דמ"ע וכ"כ בחי' רשב"א כתובות ד"ט. נחזור לענין דשיט' רש"י דס' אונס ספק גמור הוא וכשיש עדים שא"א נבעלה וא"י אם באונס אם ברצון יש לנו להאמינה אם אומרת שהי' באונס אם לא שהי' קנוי וסתירה והשתא מבואר פי' הסוגי' דיבמות שאם באו עדים שנבעלה אסורה משום שנטען עליה שיש לו עסיקין עמה והוי כקנוי וסתירה. ומיושב בזה דקדוק ר"ת והוכחתו דבעדים לא מיירי אלא בדבר מכוער מדקא' ואתי אחר ואפסקי' לקלא הרי קרי לה קלא וע' ברא"ש. ולדברינו מיושב שפיר דאפי' נבעלה ודאי אינו אלא קלא שהי' ברצון. עתה נשובה לענין הנטען על השפחה דמשמעו ג"כ נחשד שיש לו עסיקין עמה מש"ה יש חשד שנתגייר' או נשתחררה בהשתדלותו כדי שישאנה. והמה לא קיבלו עליהם דת יהודית באמת. והרי אפי' שפחה ונשתחררה צריכה לחזור ולקבל דת יהודית כדאי' ביבמות דמ"ז. ואפי' א"צ לקבל מכ"מ הרי חשודה שאין בדעתה לשמור דת יהודית כלל ורק בשביל נשואין נתגיירה ונשתחררה. משו"ה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין. הא אי ודאי הכי הוא מוציאין ממנו משום חשש שלא תשמור אצלו דת יהודית ואע"ג דבא עליה תני' בתוספתא דאין מוציאין. שאני בא בעלמא שאינו חשוד בשביל זה שנתגיירה משום שבדעתו לישאנה אלא תקפתו יצרו לשעה ובא עליה. משא"כ נטען שיש לו עסיקין עמה ואם הוא באמת שדעתו הי' לישאנה אם כנס יוציא. ובזה יבואר יותר הא דשקיל וטרי הש"ס שם הא גיורת הוי ומותרת לאחר אפי' אי נתגיירה משו' שבדעתו של הנטען לישאנה. דבזה מיירי משנתנו דאי איתא דאם אמת הוא אינה גיורת כלל הי' לנו להעמיד משום ספק נטען על חזקה דכותית ואפי' בדיעבד יוציא והכי פי' הרמב"ן. אחר כ"ז הרי מבואר יפה כשיטת רבינו ורש"י. דפי' ברננה לא מפקינן אע"ג דאי קושטא הוא מוציאין ממנו. מכ"מ משום חשד בעלמא לא מפקינן. ופי' רננה הוא שיאמרו דלא נתגיירה או נשתחררה להתנהג ביהדות. וכ"כ הרמב"ן לפי דרכו וכן פי' הגר"א אה"ע סי' קע"ז סקי"ז ע"ש. [וע' שו"ת הגרע"א זצ"ל סי' קכ"א שהקשה לזה הפי' משפחה שאין בידם לשחררה ויישב דבשפחה מודו כ"ע דחשש שיחשדוהו שכבר בא על השפחה דאסור מה"ת אבל בכותית דרבנן פליג הרמב"ן. ותמוה שהרי קו' הרמב"ן מהתוספתא דתני' הבא על השפחה ועל הכותית כו' אלא צ"ל דגם בשפחה שייך החשד שישתדלו מבעלי' שישחררה בשביל לישאנה]: ומה שהקש' הרמב"ן על שיטת רבינו ופרש"י מהתוספתא דתניא הפודה את השבויה ה"ז ישאנה מעיד בה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא וכן הרבה בבות תני' ה"ז לא יכנוס ואם כנס ל"י. זולת בהמביא גט ומעיד שמת. קושיא זו אי' ג"כ בחכם שאסר בנדר דתני' בתוספתא אחר כותי. ועבד שבא על ב"י כו' ואם כנס לא יוציא והדר תני החכם שאסר כו' ה"ז לא ישאנה ולא פי' שאם כנס א"מ מידו. וע"כ משום דסמיך על בבא הסמוכה לה. וה"נ המביא גט ומעיד שמת סמך להא דשבויה. דחשש א'. לכולהו דילמא עדיין הן באיסור תחתיו. ובבא דחכם שאסר כו' דומה לכותי ועבד כו' דהלעז על העבר לחוד ומש"ה סמיך לי'. והנה רבינו הסביר בסמוך טעם דס"ד לאסור משום דתנן כולהו בתר הנטען על א"א כו'. וא"כ כיון דלהמסקנא דע"כ אין הוכחה זו אמיתית מדתנן גם חכם שאסר אחר נטען על א"א ומכ"מ אם כנס ל"י. ואזדא ההוכחה וממילא כולהו לא יוציא. וגם לפי דברי רבינו אזיל הוכחת הרמב"ן מהתוספתא שהרי ליכא בה כלל בבא דאם כנס יוציא שנימא דסמך לה בבא דהמביא גט כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף