העמק שאלה/קלג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קלג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דמחייבין דב"י לאעסוקי בשכבא ולמיקברי' דכתי' ויבאו ב"י וגו'. אסיפא דקרא קא סמיך דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם. ובכת"י אי' הכי דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם ומהכא אמור רבנן דלא כו'. וכבר הביא רבינו זה הדין ריש סי' ל"ד. ולא הביא ראי' זו. דבאמת אי' בסנהדרין דמ"ו אר"י משום רשב"י רמז לקבורה מה"ת שנא' כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מה"ת. וכ"כ הרמב"ם הל' אבל פי"ב אלא משום דרבינו קאי בהאי פרשה ותמת שם מרים וגו' הביא הראי' מכאן. אלא שקשה לי מאי ראי' הביא רבינו מהאי קרא. הא אי' שם דרב חמא לא השיב לשבור מלכא קבורה מה"ת מדאיקבור צדיקי משום דאין ראי' דדינא הכי אלא שהוא מנהגא בעלמא. ואין לומר דבאמת יש ללמוד מכל הני דדינא הוא. ורק לשבור מלכא לא הי' משמע הכי. דא"כ מאי אירי' דעמד רבינו במקום קבורת מרים הא מכל התורה דכתיב קבורת האבות וכדומה יש ללמוד הכי. אלא ודאי אין ראי' מזה באמת. וא"כ מאי ראי' הביא רבינו מקבורת מרים. ונראה דמדכתי' ותקבר שם ודרשינן סמוך למית' קבורה. אלמא דדינא אשמועינן קרא ונהי דהסמיכות אינו אלא בנשים. מכ"מ עיקר קבורה שפיר יש ללמוד דה"ה בכל אדם דאי באנשים אינו חובה לקבור כלל ולא חיישינן לנוול המת ה"ה בנשים דמאי שנא אלא ודאי חובה לקבור כל מת. וממילא בנשים אין כבוד להשהות שמא תתנוול בשפע דם וסת. ולפי זה הכל ניחא דרב חמא הוא אמוראי דנהרדעא כדאי' שם ד' י"ז ב' ונהרדעי לא דרשי מהאי קרא דבנשים סמוך למיתה קבורה כמבואר בסמוך. מש"ה לא ידע להשיב לשבור מלכא די"ל מנהגא בעלמא. אבל אנן קיי"ל כר"א דדרשינן סמיכות מהאי קרא. וא"כ שפיר למדנו קבורה מה"ת ג"כ מזה. והיינו שסיים רבינו בכת"י ומהכא אמור רבנן דלא כו' ר"ל דכיון שלמדנו מכאן דלא משהינן לאיתתא ממילא יש ללמוד מכאן חיוב קבורה לכל שיכבא:

ב

(ב) ומעלת ישראל מטומאה לטהרה. בגמ' ליתא כ"ז והנה התוס' פירשו דהכפרה של פרה אדומה הוא על עון העגל והוא עפ"י מדרש רבה. אבל בגמרא יומא ד"ב א' אי' לעשות לכפר לאפוקי פרה דלאו בת כפרה היא. ושם עוד דמ"ב אי' לענין הא דפליגי ר"ש בן חלפתא ורבנן במשקל הלשון של זהורית וקאמר ר' ירמי' מדפתי לא בפרה פליגי אלא בשעיר המשתלח פליגי וההוא יומא נח נפשי' דרביא בר קיסי ואנחו סימנא רביא קיסי מכפר כשעיר המשתלח והקשה הריטב"א מאי זה סימנא הא פרה ג"כ מכפר. ונראה דפי' כפרה היינו מעלת ישראל מטומאה לטהרה והוא כלשון כפרה דכתיב בד' מחו"כ דאע"ג דגם ע"ז יש דרש בשבועות פ"א מכ"מ אין מקרא יוצא מ"פ שהקרבן מטהר ליכנס למקדש וה"נ הפי' בפרה ג"כ הכי. והכי פי' בס' מטה משה. וסיים אף מיתתן ש"צ מכפרין ע"י הוא ג"כ כפרה מענין טהרת ישראל שהפרה עושה. וביאורו הוא עפ"י דיש להבין ג"כ תרי סמיכות ל"ל. דאסמיך קרא דמיתת מרים לפרה. ועוד אסמיך מיתת אהרן לבגדי כהונה ואמרו במ"ק שם לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין כך מיתת אהרן מכפר. ובויקרא רבה פ"כ איתא עוד ארחב"א למה נסמכו מיתת בני אהרן ליוה"כ לומר לך מה יוה"כ מכפר כך מיתת ב"א מכפרין. וכ"ז למ"ל אלא קמ"ל דכל צדיק אינו דומה לחבירו במעלתו ובמעשיו הטובים ובכפרת מיתתו והכפרה היא רק על אותו עון שאותו צדיק נזדכך ונתקדש ממנו. ע"כ כמו שבגדי כהונה מכפרין על עונות שבין אדם לחבירו כדאי' בערכין דט"ז דהמעיל מכפר על לשה"ר והכתונת על רציחה והציץ על עזות וכן כולן. כך אהרן שידוע מעלתו ומדתו ביחוד אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה מכפר על אלו עונות שב"כ מכפרין. יוה"כ מכפר על מעשה עזא ועזאל היינו עריות ונדב ואביהוא שלא נשאו נשים ובודאי היו למדים תורה בטהרת המחשבה וכענין הני תרי חסידי דארעא דישראל דאי' בפ' ע"פ דקי"ג ב'. דאי לא חלילה. ודאי היו נזהרים לישא אשה. ומש"ה מכפרין כיוה"כ. וה"נ רביא קיסי שפי' בחור וטהור היה ידוע בחסידותו ומש"ה מכפר כיוה"כ. אבל מרים שגדולתה לא היה בתורה ועבודה אלא במילי דהני נשי זכיין באקרי לגברי ודרדקי לבי מדרשא. והיא היתה משתדלת בגמ"ח השייך לזה. נמצא שהיתה מכשרת את ישראל להיות פרושים וקדושים לתורה ולעבודה. אבל היא בעצמה רק בטהרה הצטיינה ולא בקדושה וכלשון הגמר' יומא דמ"ג א' טהור להכשיר את האשה. פי' אפי' מי שאין עלי' שם קדושה אלא טהורה. וה"נ פרה אינו מקדש אלא מטהר ושע"פ הזאת אפר פרה אפשר להתקדש יותר. מש"ה איתקיש מיתת מרים לפרה שמכפרת על עון זה שאין מכשירים את ישראל לידי קדושה. כ"ז פירשנו לפי משמעות לשון רבינו דחדא מילתא קאמר מכפרת היינו מעלת את ישראל מטומאה לטהרה. ויש מקום ליישב פי' התוס' דפרה מכפרת ממש על מעשה העגל. דודאי עיקר תכלית מעשה פרה לדורות אינו אלא לטהר את ישראל. אבל פרה ראשונה דמשה באה גם לכפר על עון העגל ומש"ה היתה נעשית דוקא ע"י אלעזר ולא ע"י אהרן כמו לדורות דנעשית ע"י כה"ג ג"כ לכ"ע. והיינו דאי' ברבה פ' חקת דפרה של משה אינה בטלה לעולם ולא כן שאר פרות משום שבאה לכפר על העגל. ומש"ה הא דכתיב לעשו' לכפר שהוא לדורות שפיר קאמר דפרה לא נעשית לכפר. אבל סמיכות מרים לפרה הראשונה ג"כ הוא כשם שהפרה מכפרת על מעשה העגל כך מרים וידוע דנשי דור המדבר סרבו במעשה העגל. וגם זה פשוט שהי' על דבר מרים היוצאת בראש כולן ומדרכתן. ומש"ה מיתתה מכפרת ע"ז כפרה הראשונה. ומיושב ג"כ קו' הריטב"א הנ"ל שידוע בזמן רביא קיסי לא הי' ענין חטא העגל שיהי' ראוי לומר שרביא קיסי מכפרן כפרה. ומעתה אפשר לפרש גם לשון רבינו דתרתי מילי קאמר מכפרת ומעלת ישראל מטומאה לטהרה:

מכפרים על ישראל. בכת"י הביא גם מימרא שני' וא"ר אמי למה נסמכה מיתת אהרן לב"כ דכתיב והפשט את אהרן את בגדיו וכתיב ואהרן יאסף ומת שם לומר לך מה ב"כ מכפרין אף מיתת הצדיקים מכפרין:

ג

(ג) ואסור לאתהנויי משכבא ממזיא כו'. זהו דעת הרמב"ן בספר תה"א שער ההוצאה והרשב"א בתשובה סי' ש"ל והטור וש"ע יו"ד סי' שמ"ט ולא כהרמב"ם הלכות אבל פי"ד והסמ"ג כמש"כ הב"י שם ותוס' בבא קמא דף י' א' ד"ה והשור שהתירו שיער המת בהנאה. ויותר מזה בנדה דף נ"ה א' ד"ה שמא הפריזו על המדה וכתבו דאפי' עור המת אפשר דשרי בהנאה ע"ש. אבל רבינו בשיטת המחמירים. ומקור המחלוקת תליא בסוגי' דערכין שם אחר ישוב רב שהביא רבינו. דאי' בגמרא קשיא לי' לרנב"י והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופי' אף ה"נ גופי' אלא ארנב"י זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. תני לוי כוותי' דרב תני לוי כוותי' דרנב"י תני לוי כוותי' דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין מתה אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה פשיטא אלא שנויי המת אסור בהנאה. תני לוי כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה כו' וכרש"י בדרנב"י לעולם שערה ממש ודקשיא לך אה"נ נינהו לא קשיא דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמיא לשיער שאר ב"ח שנהרגו דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות כו'. וכ' בלח"מ ה' אבל דפסקי הראשונים תלי' אי הלכה כרב או כרנב"י. ואשתמיטתי' תשובת הרשב"א שם דמבואר דפליגי בפי' ישוב רנב"י דרבינו והרמב"ן ורשב"א מפרשים דרנב"י בגמר דין מיירי שנתלש השיער לאחר גמר דין ועדיין לא הומתו ומש"ה שיער אדם מותר דרק המיתה אוסרו. משא"כ שיער של שור הנסקל כיון שנגמר דינו אסור בהנאה אפי' בעודנו חי וכמ"כ השיער אסור. ונראה שם בתשובת הרשב"א דתליא בנוסחא. דלפנינו אי' ת"כ דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה כו' מבואר כפרש"י ורמב"ם וסיעתייהו ולפני רמב"ן ורשב"א הי' הנוס' האשה שנגמר דינה נהנין בשערה כו'. אחר שזכינו לכך מבואר דרבותינו פליגי בדין שור הנסקל אי אסור בהנאה מחיים. דרש"י ורמב"ם דס"ל כר"ת שהובא בתוס' סנהדרין ד"פ דלא נאסר מחיים. וכמו שהוכחנו לעיל בסי' ע"ד אות ט' בס"ד מפרש"י ב"ק דצ"א א' ד"ה סוף סוף כו' ומדברי הרמב"ם בה' נזקי ממון פי"א ה' זו"ח דנוהו ד"נ חוזרין ודנין אותו בד"מ ומהיכן זוכין מן השבח שהשביח ברדיתו. וע"ש באורך. מש"ה פירשו סוגי' דערכין דהא דשור הנסקל גמר דינה אוסרתו כפי' התוס' בסנהדרין שם דגמ"ד אוסר דלא תהני שחיטה. משא"כ אדם אין גמ"ד מועיל כלום. הרי דבמת מיירי ולמדנו דשיער המת מותר בהנאה. [אלא שמלשון רשב"א שם משמע שלא הי' לפניו פרש"י בערכין וכבר רמזנו ע"ז בשאיל' קי"ח אות ד'] ורבינו כשיטת רמב"ן ורשב"א ס"ל דשור הנסקל מחיים אסור בהנאה וא"כ מפרש בנתלש השיער מחיים אבל לאחר מיתה של אדם ג"כ אסור השיער. וכבר הובא בסנהד' בתוס' ראי' זו דערכין אלא שהקשו על שיטה זו מהא דקסבר ר"ל ב"ק דע"ו דקדשי מזבח תמימים אין חייב בדו"ה משום דליתנייהו במכירה ליתנייהי בטביחה ובשור הנסקל תני' בכתובות דל"ג דר"מ מחייב בדו"ה אלמא איתי' במכירה. ואי אסור בהנאה הרי לא שייך בהו מכירה. איברא גם לשיטת ר"ת לא נתיישב להתו' ז"ל אלא אי נימא דמחיים יש לו בעלים אבל כבר הוכחנו בשאיל' הנ"ל דרש"י ורמב"ם מודו דאין להם זכות בעלים. והכי פשטא דגמ' כתובות דל"ד א' שור הנסקל לאו דמרי קא טבח ע"ש. ולפי זה הדק"ל כמבואר בתו' סנהדרין שם הן אמת שהתוס' כתובות דל"ג ב' ד"ה גנב יישבו גם לשיטת האוסרי' בהנאה בזה"ל וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעו"כ אין תופס דמיו עכ"ל. אבל לא זכיתי בעניי להבין דבריהם ז"ל. שהרי עיקר מה דליתא במכירה בקדשים תמימים משום שאין נפדים ואין יוצאין לחולין כפרש"י ב"ק שם וממילא אין דמי המקח נתפס בקדושה. ואדרבה קדשים בע"מ איתנייהו במכירה משום דתפסי דמים יוצאין לחולין אם נמכר בשוגג. ותו מה מהני בהא דשה"נ אין תופס דמיו וכי בשביל זה קנאו הכותי. ולולא שנתקשו רבותינו ז"ל הייתי אומר בפשיטות. דהא דאין הקונה זוכה בגוף השור לא איכפת לן וכדר"נ בב"ק דס"ח א' דגם המוכר לפני יאוש חייב דאע"ג דלא אהני מעשיו מכ"מ ומכרו כתיב והא זבין. והכי ס"ל לר"ל שם דדוקא לפני יאוש מיירי קרא. וא"כ ה"נ שור הנסקל אע"ג דלא אהני מעשיו מיקרי שפיר מכירה. אלא דבעינן מיהא דליהני לקונה בקניתו דאם עבד מלאכה לא יתחייב לשלם כעושה בשלו. משא"כ בקדשים תמימים יש מועל אחר מועל וחייב על כל עבודה קרבן מעילה וקרן וחומש ולא קנה כלל. וזה פשוט.

ד

(ד) אמר רבא בפיאה נכרית. הכי נוסחת רבינו גם בכת"י דרבא מפרש לדרב הכי. ולא כנוס' דילן דאי' אמר רב ועפ"י נוסחת רבינו מתיישב יותר הא דמקשה הגמ' מדבעי לריב"ח וכו' ואמר רבא כו'. ולפי נוס' דילן אינו מדוייק כ"כ וכי גברא אגברא קרמית ואולי באמת ריב"ח מפרש משנתנו אפי' בלא אמר תנו. הן אמת דפרש"י ביצה ד"ט דרב רבן של כל בני הגולה הוי ומקשי מיני' אדרב חנן ב"א מכ"מ אכתי ודאי לא דמי ריב"ח שהוא מאמוראי קמאי לרחב"א אלא עיקר הנוס' רבא ומקשה מרבא אדרבא. דמפרש הא דריב"ח להיפך. מיהו למש"כ באות הסמוך דרבינו מפרש קו' הש"ס מגוף המשנה אדריב"ח שוב אין הכרח לנוס' זו. ומ"מ היא מתיישבת שפיר. אך כ"ז לשיטת רבינו באות הקודם דלרנב"י שיער המת אסור בהנאה ג"כ. ומפרש המשנה קודם שנהרגה ולפ"ז הא דאי' בסוגיין תני לוי כוותי' דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין מתה אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה פשיטא אלא שנויי המת אבה"נ. מתפרש כמשמעי דאתי כרב דמוקי בתנו שערי לבתי ולאחר מיתה ולא כרנב"י דמוקי מחיים ולא מיירי באומרת תנו שערי. אבל לפרש"י דמפרש לרנב"י ג"כ לאחר מיתה ובשערה ממש. וע"כ מיירי ג"כ באומרת תנו שערי דבל"ז לא גרע מתכריכי המת שבטלין למת וע"כ הא דקאמר תני לוי כוותי' דרב ולא כרנב"י היינו משום דמסיק מפני שנויי המת אבה"נ וכפרש"י בזה"ל ולהכי קתני האי מפני משום דבעי לגלויי עלה דלאו בשערה ממש משתעי עכ"ל. ומעתה ע"כ הנוס' אמר רב בפיאה נכרית. דאי הנוס' אמר רבא. אין הוכחה דרנב"י חולק על רב אלא על רבא. שהרי אפשר הא דרב ג"כ כרנב"י והאיך אמר תני כוותי' דרב. אלא ע"כ או הנוס' אמר רב או הנוס' להלן תני לוי כוותי' דרבא. והוא העיקר לדעתי:

ה

(ה) כי קמבעי לריב"ח דמחבר בגופה אבל היכי דתלאן בסכתא אי אקצתיה מחיים שרי. בגמ' אית' להיפך כי קמבעי לריב"ח דתלי בסיכתא. הכא דמחבר בה טעמא דאמר תנו דאם לא אמרה תנו גופה הוא ומיתסר. והש"ש רצה להגיה בדברי רבינו. וח"ו להגיה אלא ודאי עיקר נוסחת רבינו הכי. וכ"ה בפי' כת"י ואף ע"ג דבכת"י אית' כמו בגמ'. מכ"מ שם הוא ג"כ טעות הכותב. והרי סוף דברי רבינו מוכיח הכי. דמסיק אי אקציתה מחיים שרי וכ"ה גם בכת"י. ולפרש"י דקושית הש"ס על הא דאסר בלא אמר תנו הוי ליה לרבינו לאסוקי עיקר הדיוק דמשום דמחובר בלא אקציתה אסור אלא נוס' אחרת היה לפני רבינו והיא נוס' הרמב"ם שפסק בה' ע"ז פ"ד דשיער נשים צדקניות של פיאה נכרית אסור ולא חילק כלל. מבואר דאפי' מחובר בהו אסור והוא נגד סוגיא זו דסנהדרין דקי"ב וערכין שם. דמחובר ודאי כגופה ושרי בעה"נ והלח"מ ה' אבל כ' דלפי שפסק כרנב"י דשיער המת מותר בהנאה לא צריך לישוב הש"ס ויש לפרש בעי' דריב"ח אפי' במחובר בה. ואינו נכון כלל. דאע"ג שאין הלכה כרב לענין שיער המת דאפי' שיער עצמה ג"כ מותר באומרת תנו מכל מקום יש לפשוט מדרב דבפיאה נכרית ומחובר ג"כ בעינן תנו הא לא אמרה תנו אסור משום דגופה היא. ואם כן לישרו בעה"נ. ומכ"ש דסתמא דגמרא הכי הוא דקאמר שם על בעי' זו שיער נשים צדקניות מהו דא' רבא בפיא' נכרית ומפרש בגמ' ה"ד אי דמחובר בגופה כגופה דמיא ל"צ דתלי' בסיכתא. ומהיכא תיתי דרנב"י פליג בהא. אבל כד דייקת עיקר פירש"י בערכין דהקושיא קאי על הא דלא אמרה תנו גופה היא ומיתסר והא מיבעי לריב"ח כו'. אינו אלא לפירש"י בסנהדרין שם בד"ה כגופה דמי' וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן כו'. [ומה שפרש"י ערכין שם בד"ה שער כו' וקיי"ל צדיקים שבתוכה יוצאים ממנה ערומים כו' ל"ד ערומים אלא נקיים מנכסיהן. אבל מלבושים שעליהן נצולים]. מש"ה מקשה מדלא אמרה תנו גופה היא ומיתסר דהוי כמו תכריכי המת. וא"כ בעה"נ פשיטא דלא בעי שריפה. וע"ז משני במחובר בגופה פשיטא דהוי מלבוש. וא"כ באמת ודאי ניצול בעה"נ כי מיבעי בסיכתא. אבל שיטת הרמב"ם אינו כן אלא מלבושים בכלל שללה הן ונשרפים ולא כפרש"י וא"כ אין קושית הגמ' מהא דלא אמר תנו אסור דמזה לא ק"מ דבמת אסור דהוי בכלל תכריכים. אבל התם שפיר מיבעי אי הוי כגופה ממש וניצל או כמלבושיה. אלא הקושי' הוא להיפך מדתנן דשיער מותר ונהי דמיירי בפאה נכרית ובאומרת תנו מכ"מ הרי מוכח דלאו גופה ממש הוא אלא הוי בכלל מלבושים ומש"ה באומרת תנו מיהא שרי דגלי' אדעתא דלא יהא מתכריכים וא"כ מאי מיבעי לריב"ח פשיטא דבכלל שללה הן. ומשני כי קא מיבעי לי' דמחבר בגופה. ובזה אפשר דלא מהני אמירת תנו. אבל היכא דתלאן בסיכתא אי אקצית' מחיים שרי. וממילא בעה"נ פשיטא דאסור. וא"כ פסק הרמב"ם לחומרא ואסור אפי' במחובר לגופה. וע"כ הנוס' בסנהדרין ג"כ להיפך. אי דתלי בסיכתא פשיטא דאסור ל"צ אלא דמחובר בגופה אי כגופה דמי ושרי' או כיון דעייל ונפקא כלבושה דמיא ואסירי הא מיהא נוס' רבינו והרמב"ם להיפך מפרש"י ולפי זה נשתנה הדין שביו"ד סי' שמ"ט לדעת רבינו. ולמחובר בגופה לא מהני תנו משום דהיינו בעי' דריב"ח ולא איפשיטא אבל תלי בסיכתא מהני אמירת תנו. אבל בל"ז אסור. ואחר כ"ז יש לדעת דהא דאי' בגמ' ולפנינו בשאילתות טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו כגופה דמיא קאי אדלעיל ולא שייך להקו' ובכת"י חסר לגמרי הני תיבות. והכי עיקר הנוס' בדברי רבינו:

ו

(ו) דתלאן בסיכתא. כן הוא בערכין שם. ופי' סיכתא יתד אבל בסנה' איתא סיבטא. וצ"ל סיפטא. ע' ערוך ערך ספט. ורש"י פי' שם בד' פ"ב ארגז. והוא ארגז שעשוי לתכשיטי נשים ותולין בו שיער של פיאה נכרית:

ז

(ז) או דילמא מתשמישי קדושה כו'. וכל הענין. טרם נבא לביאור דברי רבינו אלו. ההכרח להביא לשון הגמ' לפנינו. איתמר האורג בגד למת אביי א' אסור הזמנה מילתא היא רבא אמר מותר הזמנה ל"מ היא. מ"ט דאביי גמר שם שם מע"ע מה ע"ע בהזמנה מיתסר [פרש"י דקיי"ל ירידתה לכחל איתן אוסרתן האי נמי בהזמנה מיתסר. ורבא גמר שם שם מע"ג. [פרש"י אשר עבדו שם הגוים] מה ע"ג בהזמנה לא מיתסר [פרש"י להדיוט דתני' האומר בית זה לע"ג שור זה לע"ג מותר שאין הקדש לע"ג]. אף הכא נמי לא מיתסר ורבא מ"ט לא גמר מע"ע משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה. ואביי מ"ט לא גמר מע"ג אמר לך מידי דאורחא ממידי דאורחא כו'. המבואר מנוס' זו דאביי יליף הזמנה מילתא מע"ע ומשום דס"ל עגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ובתר הכי שקיל וטרי הש"ס טובא בשאר תשמישי קדושה כמו בתיק של ספר או נרתק של תפילין. וכולהו תליין אי נ"ל בתשמישי המת מע"ע או מע"ג. והכל ילפינן מתשמישי המת. ומעתה דברי רבינו תמוהין הרבה דמבואר בסמוך כשהביא לשון הסוגי' אביי א' אסור ויליף לה מקדשים דהזמנה מילתא היא. ולא עוד אלא דבתשמישי קדושה לפי לשון שלפנינו סותר ד"ע. דבתחלת דבריו אמר או דילמא מתשמישי קדושה ילפינן לה דת"ק כיון דלאו הקדש ממש הוא אלא איסורא בעלמא לא מיתסרן בהזמנה. הרי דת"ק פשיטא לכ"ע דלא מיתסרן בהזמנה. ובסוף הענין לאחר שפסק כרבא. אמר ואפי' ת"ק לא מיתסרן בהזמנה כו' מבואר דלאביי ודאי אסירי. וכמבואר באמת בכל הסוגיא. וקודם שנבא להגיה ולעמוד ע"ד רבינו. יבואר כמה תמוה באמת נוס' דילן בגמ' חדא תמיהת התו' דמאי מקשה לרבא מ"ט לא גמר מע"ע הא ר' יוחנן ס"ל ע"ע עריפתה אוסרתה ורבא ס"ל כר"י. ויישבו בזה"ל דה"ק מ"ט לא גמר מע"ע לטעמי' עכ"ל ופי' הגאון רע"א בשו"ת סי' ג' דמקשה הגמ' ניליף מע"ע דהזמנה ל"מ. והקשה לפי זה מאי משני הגמ' משמשין ממשמשין גמר לאפוקי ע"ע דגופה קדושה. אכתי ניליף מע"ע דאפי' גוף הקדושה הזמנה ל"מ ומכש"כ ת"ק. ויישב דס"ל לרבא דבאמת בגוף הקדושה הזמנה מילתא כמו בע"ג של כותי דאסורה מיד לר"ע במס' ע"ז פ"ד ומש"ה לא יליף מע"ע כדי שלא נימא דה"ה בגוף הקדושה ל"מ אלא למד מע"ג כדי לחלק בין גוף הקדושה לתשמישיו. והא דיליף מע"ז ולא מע"ע משום דלחומרא. זהו דעת הגאון רע"א זצ"ל. וקשה לפי מה שהכריח שם דהא דמקשה הגמ' שם לאביי ניליף מע"ג היינו כמשמעו דניליף דהזמנה ל"מ. מאי קושית דילמא אביי למד מע"ע ג"כ משום לחומרא לטעמי' אלא ודאי אין זו סברא והק"ל לרבא ניליף מע"ע אפי' גוף הקדושה הזמנה ל"מ. וגם ידוע הקושי' על עיקר הכלל שהעלו דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מילתא מסוגי' דמנחות דל"ד דקאמר לענין תפלין ולמאן דאמר הזמנה מילתא היא. הרי דבתפלין שהוא גוף הקדושה ג"כ הזמנה ל"מ היא והגאון הנ"ל יישב שם בדרך חדוד יע"ש וע' בס' מלא הרועים שביאר ישוב התו' בא"א ג"כ בדוחק. הא מיהא קושית התו' חזקה. ותו קו' לשון הגמ' אביי גמר מע"ע כאלו הדבר פשוט דירידתה לנ"א אוסרתה. והרי פליגי בזה תנאי ואמוראי והוי להש"ס לאסוקי טעמא דאביי וקסבר ירידתה לנ"א אוסרתה. ותו ק' שהרי מדלא הקשו התו' הנ"ל על רבא גופא מהא דקאמר בכריתות דכ"ה דעריפתה אוסרתה. וכאשר באמת תמהו ע"ז הגאונים הנ"ל. וע"כ צ"ל דהנוס' הי' לפני התוס' בכריתות רבה. והוא רגיל להיות בר פלוגתא דרב המנונא בכריתות שם. וא"כ הדרא הקו' הנ"ל יותר דהאיך סתים אביי דלא כרבה רבי'. אלא נבוא לתלמודו של רבינו והוא ז"ל לא גרס אלא מ"ט דאביי גמר שם שם מע"ע ורבא גמר שם שם מע"ג. ורבא מ"ט לא גמר מע"ע משמשין ממשמשין גמרינן ואביי כו'. זהו עיקר הנוס'. והמותר פי' איזה גאון קדמון הוא. ורבינו לא גמר ולא סבר לה ודעת רבינו דמעגלה ערופה ודאי א"א למילף כלל דין הזמנה לא להיתר ולא לאיסור. דע"ע איסורא בעלמא הוא כמו בשר בחלב וכלה"כ שאין למדים מהם אי נאסרו משעה שהוכנו לבשל או לזרוע יחד. או משעת בישול והשרשה. ה"נ א"א ללמוד מע"ע בין ירידתה אוסרתה או עריפתה דאיסורא בעלמא הוא. דאע"ג דאי' בע"ג דכ"ט ב' כפרה כתיב בה כקדשים מכ"מ אין בה מעילה ואינה אלא איסורא כמו שכתב התוספות יומא דף נ"ט ב' ד"ה והרי כו' בזה"ל הא קאמר נמי ע"ע מועלין בה ובההיא לית בה מעילה אלא איסור הנאה קאמר עכ"ל. ודין הזמנה לא שייך אלא במילי דחלות קדושה או טומאה משא"כ באה"נ. ומשום הכי אין לע"ע משמשין כלל שהרי אפי' קופיץ שערפו או מרא וחצינא שנקבר בם לא נאסרו. כמו שאין הקדירה שנתבשל בב"ח נאסר מטעם תשמישין. והיינו משום שכל זה לא שייך במילי דאיסורי בעלמא. וה"ה דין הזמנה לית בה כלל ולא מהני הא דאביי יליף איסור תכריכי המת מע"ע. אלא בהא דכיון שכן אפשר למילף מהקדש דהזמנה ודאי מילתא היא. משא"כ לרבא דעיקר דין תכריכי המת דאסור מתשמישי ע"ג הוא דנ"ל. וא"כ ח"א ללמוד מהקדש דהזמנה מילתא אחר דעיקר דין איסור הזמנה מע"ג הוא דנ"ל ובה שייך דין הזמנה גם כן. משא"כ לאביי אפשר ללמוד מהקדש. ומפרש הגמ' דרבא מ"ט לא בעי למימר הג"ש מע"ע. ומשני שפיר משמשין ממשמשין גמרינן. זהו פי' עיקר הסוגי' ונשתנה לפ"ז כמה ענינים כאשר יבואר לפנינו. והשתא נבוא לבאר לשון רבינו. וכך הוא הלשון בכת"י מת מע"ע ילפינן לה דאיתא שם שם או דילמא מתשמישי קדושה ילפי' ואפי' תשמישי קדושה לא מיתסרן בהזמנה בהני כיון דלאו הקדש נינהו איסורא בעלמא. אי נמי מאיסורא דהקדש ילפינן לה וקדשים בהזמנה מיתסרן או דילמא מת מע"ג ילפינן לה דאתי' שם שם דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם אשר עבדו שם הגוים ואיתקש לע"ג כו'. וה"ק אי מע"ע ממש נ"ל אם כן לא שייך ג"כ דין הזמנה שהרי בע"ע עצמה ליכא הזמנה. או מאחר שאין ללמוד היתר גם כן מע"ע כיון דלא שייך שם הזמנה כלל. א"כ נלמוד תשמישי המת מתשמישי קדושה דהזמנה מילתא. וקאמר עוד דאפי' תשמישי קדושה ג"כ אינו ברור ואפשר דלא מיתסרן בהזמנה או מהקדש עצמה דודאי אסור בהזמנה בעלמא. או דילמא דעיקר האיסור מע"ג נ"ל דאע"ג דשייך בה הזמנה מכ"מ לאו מילתא היא. ושוב אי אפשר ללמוד ולדמות להקדש:

ח

(ח) מתשמישי ע"ג דכתיב וישלך את עפרה וגו'. לפנינו בגמ' איתא שם שם מע"ג והנה לעיל מסוגי' זו אי' קברי דרב הוי שקלי מיניה עפרא לאשתא בת יומא אמרו לשמואל א"ל יאות עבדון קרקע עולם הוא וק"ע אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע"ג כו'. וקשה לימא שמואל דנ"ל שם שם מע"ג מה ע"ג במחובר לא אסיר כו' וצ"ל דשמואל ס"ל כאביי דעיקר האיסור מה"ת נ"ל מע"ע ומש"ה קאמר דמכ"מ נ"ל מהקישא דדברי קבלה לענין מחובר דשרי. ובאמת הכי דייק פרש"י ד"ה אמרו ליה כו' דגמר שם שם מע"ע כו'. וה"נ פי' שם בהא דמקשה לשמואל מדתני' החוצב קבר לאביו לא יקבר בו עולמית וקס"ד דה"ה אם חצבו לצורך איש אחר כו' וכ"ז כאביי וס"ל לרש"י דלאוקימתא דרבא דמשום כבוד אביו לא קשה על שמואל כלל דאפשר דבמחובר ג"כ אסור משום כבוד [התוס' שם ד"ה איתיביה לא כ"כ ע' בנימוק"י בשם התוס' ] ויש מקום להוכיח עוד דשמואל כאביי ס"ל דהזמנה מילתא. שהרי מסיק בסוגי' דסנהדרין דמחלוקת אביי ורבא תנאי היא דתני' בבתים של תפלין עיבדן שלא לשמן כשר ורשב"ג פוסל. ופרש"י דאביי כרשב"ג. והשתא לפי דאי' במנחות ד' מ"ב דרב ושמואל פליגי בציצית אי בעינן טוי' לשמה. ושמואל ס"ל דבעינן וקאמר הש"ס שם דפליגי במחלוקת רשב"ג וחכמים הנ"ל ושמואל כרשב"ג. הרי דשמואל ס"ל הזמנה מילתא. [ולפי שיטת התוס' דמפרשי תנאי להיפך וא"כ שמואל דס"ל כרשב"ג אתי כרבא באמת מפרש להיפך כמש"כ בסמוך] אבל כל זה דוחק לומר דכל הסוגי' דשמואל אתי כאביי דלא כהילכתא. ומכש"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דקיי"ל דבעינן טוי' דציצית לשמה מסוגי' דסוכה דף ט' דשמואל מקרא הוא דנ"ל ולא תליא במחלוקת רשב"ג וחכמים בבתים ש"ת וא"כ אין הוכחה דשמואל ס"ל כאביי. וא"כ ק' הא דבסנהדרין נקיט. שמואל קרא כאביי. ויותר ק' לי לומר דשמואל כאביי ס"ל מהא דאמר שמואל בב"מ דנ"ז בונין בחול ואחר כך מקדישין ויבואר בסמוך אות ט'. אבל נוס' רבינו בהא דרבא ג"כ מדכתיב וישלך את עפרה וגו' ולפי נוס' כת"י שהבאתי לעיל יש להגיה דכתי' וישלך את עפרה או דאתיא שם שם דכתיב אשר עבדו שם הגוים. ולא ביאר רבא האיך ילפינן. ושמואל אתי כרבא בפשיטות. ואתי גם כאביי וכפרש"י דאביי מודה דאע"ג דעיקר האיסור מע"ע הוא דנ"ל מכ"מ לענין מחובר למדנו מהאי קרא דמותר וכמו שיבואר מוצא הדרש יפה בסמוך. ולכאורה יש להקשות לכאורה לנוס' רבינו דרבא מהאי קרא דוישלך את עפרה וגו' נ"ל. מנ"ל דוישלך את עפרה בתשמישי ע"ג דלא מהני הזמנה קאי דילמא לע"ג עצמה דלר"ע אסירא בע"ג של כותי מיד ולר' ישמעאל של ישראל מיד כדאי' דנ"א ב'. אבל באמת גם על סוגי' דשמואל הק' הריטב"א בע"ג דנ"ד ב' האיך התיר שמואל בקבר אפי' במעשה יותר מע"ג עצמה דנאסר במחובר במעש' וכדאי' שם חפר בה בורות שו"מ אסרה וע"ש שנדחק בישוב קו' זו. ולכאו' הי' מקום ליישב בפשיטות לכרש"י שם בד"ה בימוס בעלמא הוא. ובע"ח לא מתסרא אפי' לגבוה משום משמשין עכ"ל. ור"ל דלמשמשין לא מהני מעשה לאסור בע"ח וה"ה מחובר דחד ביקתא נינהו. ומעתה קבר שאינו אלא משמשין לא מהני גם כן מעשה. והריטב"א שנדחק בישוב לטעמיה הוא שכ' על פרש"י הנ"ל בזה"ל ולא נהירא דודאי כיון שאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה לא שנא דין נעבד למשמשין עכ"ל. רצונו דאפי' בע"ח שאינו שלו נאסר במעשה מכש"כ שלו. וה"ה קרקע עולם. ומש"ה נתקשה ליישב הא דשמואל. ואוסיף מיא דאפי' לפרש"י. דתשמישי ע"ג אינו נאסר במעשה במחובר ובע"ח. עדין אנו מבחוץ בעיקר הישוב דקבר משמשין הוא דמה מועיל בהא דהקבר הוא משמשי מת. מכ"מ הא רחמנא הקשה משמשי המת לע"ג עצמה דנאסר אפי' במחובר במעשה. אבל הישוב הנכון על כ"ז יבואר ע"פ שנבין תחלה הא דא"ר ר יוחנן בדף נ"ד דאפי' מחובר עשה בה מעשה אסרה. מנ"ל לר' יוחנן כ"ז. ונראה דהכל למדים אנו מהאי מקרא דיאשי' דכתיב קודם לזה המקרא ויצו המלך וגו' להוציא מהיכל ה' את כל הכלים העשוים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים וישרפם בנחל קדרון ונשא את עפרם בית אל ואח"כ ויוציא את האשרה וגו' וישלך את עפרה אל קבר בני העם. וניתן לדרוש למה שינה הכתוב לפרש באשרה בא"א מכל כלי משמשי ע"ג דמקרא הקודם. אלא משום דאשירה ג"כ אינו אלא משמשין כמו שביארנו דעת רבינו ופרש"י לעיל סי' פ"ח אות י"ח וכמש"כ הר"ן בשם הראב"ד דפ"ג דסוכה. ובא אותו מקרא ללמד דקבר דומה לאשרה שהוא מחובר ומשמשי ע"ג שאינו נאסר אלא כשנטע מתחלה לכך משום דלא מהני במשמשי ע"ג מעשה וה"נ קבר הכי הוא. ולמדנו מזה דע"ג עצמה נאסר אפי' במחובר במעשה. והיינו דאיתקיש קבר לאשירה ולא לשאר משמשין כמו כלים משום דא"כ לא היינו למדים זה הדין דמעשה בע"ג מחובר מהני. ואי היינו למדים מסברא כמו שכ' הריטב"א לא היינו מחלקים בין ע"ג למשמשים. משא"כ השתא דאנו למדים מאשירה שהוא משמש שפיר למדים אנו דיש איזה נ"מ בין משמשים לגוף ע"ג והיינו דגוף ע"ג נאסר במחובר ואשירה שהוא משמשין דוקא נטעו מתחלה לכך. ובזה גלה לנו המקרא דקבר איתקיש למשמשין ולא לגוף ע"ג. ובזה נתיישב כל קושית הריטב"א ז"ל. ומעתה נתיישב נוס' רבינו דרבא למד קבר למשמשין דלא מהני הזמנה כאשירה. ואחר שזכינו לזה נוכל ליישב נוסחא דילן בגמ' דשמואל אפי' כרבא ס"ל בגוף הלמוד דתשמישי מת אסור. ומכ"מ שפיר הוצרך להביא דין מחובר מהאי קרא וישלך את עפר' וגו' דמזה המקר' הוא שלמדנו דמעש' ג"כ לא מהני במשמשין ובקבר. אלא שק' להיפך אמאי נקיט רבא דרשה דשם שם לגוף האיסור ולא קרא דוישלך את עפרה וגו'. וגם זה י"ל דנקיט קרא דאורייתא דמשה. אבל לנוס' רבינו רבא סתם קאמר דנ"ל ממשמשי ע"ג והגמ' או רבינו מפרשי דאו מוישלך את עפרה וגו' או מג"ש דשם שם.

ט

(ט) ויליף לה מקדשים והזמנה מילתא הוא. כבר ביארנו דרבינו ס"ל דאביי לאו מע"ע גמר לה לדין הזמנה אלא מהקדש. ועפ"י זה נשתנה דין הזמנה לאביי וה"נ לדידן דקיי"ל כרבא בהזמנה ואח"כ מעשה כאשר יבואר. דהתוס' בסנהדרין שם ד"ה נתנו לספר. דקדקו מדנקטו לשון האורג בגד למת ולא האומר דזה הבגד יהי' למת ש"מ דאביי ג"כ אינו אוסר בהזמנה אלא במעשה לשם זה. וכן הוכיחו מדתניא הוסיף בו דימוס א' למת אסור בהנאה וקאמר הש"ס דלאביי ניחא. אלמא דבעינן דוקא מעשה. וה"נ יש לדקדק לרבא למאי דמשני דמיירי ברמא ביה מת. ומכ"מ בעינן דוקא מעשה כמו הוסיף בו דימוס אבל בדיבור לא מהני. ותו דאלת"ה מנליה להגמ' ברכות דכ"ג שהביא הא דרב חסדא אזמני' ולא צר מותר להשתמש בו חול. וקאמר שם ולאביי דס"ל הזמנה מילתא היא כו' מבואר דר"ח אתי דלא כאביי. ומנלי' להש"ס הכי דילמא ר"ח בהזמנה בפה קאמר דלכ"ע לאו מילתא היא. אלא ודאי דבהזמנה בפה לא היה מהני אפי' מעשה דצר ביה. וכן העלה הר"ן בחידושיו. ונדחק ליישב הא דהנחת המת דהוי מעשה גופא לא מהני. ופירש דבריהם שהיה הזמנה דפה רחוק מהנחת המת ומיירי שבשעת הנחת המת היה בלא הסכמה. והרמב"ן יש לו בזה דעת אחרת והובא בנמוק"י ומג"א סי' מ"ב. וקשה לי טובא דא"כ דבאמירה בעלמא לא שייך הזמנה כלל. מנלן דבתשמישי ע"ג לא מהני הזמנה מדתניא האומר בית זה לעבודת כוכבים כו' והרי אמירה בכ"מ לא מהני. ונהי דלפי דקדוק מקרא דאשר עבדו שם הגוים מבואר דהזמנה לאו מילתא היא כלל. מ"מ הא גופא קשה למה נקיט התנא האומר ליתני יותר רבותא הבונה בית לעבודת כוכבים לא עשה כלום. ותו קשה הא שהביא הגמ' קושיא לאביי מדתני האומר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בו קודש מות' להשתמש בו חול כו'. ומאי קו' הא באמירתו של בעה"ב אין בו ממש אפי' לאביי ובמעשה האומן אין הכרח שיכול לאסור שאינו שלו. ותלי' במחלוקת אמוראי בחולין פרק ב'. וכ"כ המג"א שם סק"ד. ואין לומר דדמי לעשאו שליח לדבר שהרי אין הכרח לזה שעשאו שליח לאסור. ואפשר שלא אמר לו אלא לדעת צורת המלאכה ולא שיהא מקדיש. אבל באמת כ"ז שדקדקו רבותינו דדבור פה גרע ממעשה היינו משום דנ"ל מע"ע דהזמנתו היינו ירידתו לנ"א לשם עריפה. אבל למש"כ רבינו דמהקדש גמר לה. ובהקדש עיקר דין הזמנה למדנו מדבור פה. דהאומר בית זה הקדש ה"ז קודש אע"ג שלא עשה בו שום מעשה להקדש. ודוקא דבור כדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה'. ומשמעו שיאמר ה"ז קודש לה'. כמו שפי' בת"כ והובא בנדרים דף י' בהא דכתיב כי יקריב מכם קרבן לה'. אבל במחשבה לחוד ודאי לא נאסר זולת קדשי מזבח ותרומה כדאית' בשבועות דכ"ו. וע' מש"כ סי' ע"ג אות ג' בס"ד. הא מיהא דין הזמנה בהקדש אינו מפורש בתורה אלא בדבור פה. ובמעשה שחושב בשעה שעושה לשם הקדש לא שמענו דמהני אפי' בהקדש. מיהו לאביי דגמר בכל דבר דשייך הזמנה מהקדש דמהני הזמנה. ממילא [מעשה לשם כך מהני שאין לומר דוקא דבור דהוי מצד נדר ובטוי שפתים שהרי במת לא שייך נדר אלא מטעם הזמנה מילתא היא דמהני. וה"ה שלמדנו מכש"כ במעשה לשם הקדש דמהני כמו בתיק של ספר וכדומה. וכ"ז לאביי. אבל רבא ס"ל דנ"ל מת מע"ג דהזמנה לאו מילתא היא והיינו האומר בפה דלא מהני כמו בהקדש. ומכש"כ מעשה שיש בו מחשב' למת וממילא אפי' בהקדש עצמו דאמירה מהני אינו מטעם הזמנה אלא מטעם נדר ובטוי שפתים דחל בהקדש דמצוה הוא. ומש"ה אפילו בכלי קודש תניא בתוספתא דמגילה פ"ב ומנחות פ"ט וירו' יומא פ"ג ה"ו כלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה רשאי להשתמש בו הדיוט. וע"כ מיירי בנעשין לשם גבוה כאשר יבואר לפנינו. הא מיהא למדנו דלאביי הזמנה בפה פשיטא דמהני. וכן לרבא במעשה כל דהו. והיינו שהביא הרי"ף פ' נגמר הדין הא דאמר ר"ח האי סודרא דאזמני' למיצר בו תפלין כו'. ואח"כ הביא עוד הא דתניא כיס שעשאו להניח בו תפלין והניח בו תפלין אסור להניח בו מעות כו'. והרי ידוע דרכו בקודש שלא לכפול בדבר חנם. אלא אשמועינן תחלה אזמני' בפה שהוא הזמנה המחוורת. ואח"כ הביא ברייתא הזמנה דמעשה לשם קודש ואח"כ הביא הרי"ף עוד הא דהאומר לאומן עשה לי תיק של ספר כו' ללמד דמהני דיבור אפי' בעוד שלא נעשה החפץ והסוגיא מחוורת כשמלה לדעת רבינו: עוד זאת יש להעלות משנוי נוסח' זו. דידוע קושית הראשונים לפרש"י והרי"ף במחלוקתן של רשב"ג וחכמים בבתים של תפלין דרשב"ג כאביי משו"ה בעי עבוד לשמה וחכמים ס"ל כרבא. והקשו הרבה מהא דקיי"ל במס' גיטין פ' הנזקין דס"ת שלא עיבד קלף לשמה פסול. והעלו מזה דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מילתא היא. וע"ז הקשו מסוגיא דמנחות דל"ד וכמש"כ לעיל אות ז'. ועוד קשה מדאי' בירושלמי יומא פ"ג ה"ו עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב"ג אוסר. הרי דמזוזה גוף הקדושה ס"ל לת"ק דלא בעינן לשמה. ועוד הקשו הראשונים ז"ל. ואנו בעניינו העלינו בסי' ס"ז לשיטת רבינו ישוב מרווח דודאי הזמנה לאו מילתא היא אפי' בקלף ס"ת אלא דמכ"מ בעינן עיבוד לשם ס"ת מדכתיב לקוח את ספר התורה. ותפלין איתקש לס"ת כידוע. ולא פליגי בהני אלא בבתים של תפלין ובמזוזה. איברא עדיין ק' לי דלפי הנראה מאן דסבר כרשב"ג ס"ל כאביי דהזמנה מילתא היא. וא"כ שמואל דאית ליה כרשב"ג לסוגיא דמנחות דף מ"ב נמי ס"ל הזמנה מילת' היא. וא"כ קש' מהא דב"מ דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין. מאי נפקא מינה הא נאסר משעה שעושין לשם קודש כדתניא בתוספת' דמגילה וירו' יומא שם שאין חוצבין אבנים אלא לשם קודש וכן פסק הרמב"ם הל' בית הבחירה פרק א' הלכה כ' אין עושין כל הכלים אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותו לגבוה כו' אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבהכ"נ אין בונים אותו בהר הבית כו'. ואם כן למאן דאמר הזמנה מילתא היא מאי מהני הא שבונין בחול. הן אמת שאפשר ליישב דמכ"מ אין בהם מעילה עד שיקדישם ואין בהם אלא איסור הזמנה לבד ויותר חשו למעילה מאה"נ כדמוכח בפסחים דס"ו אמרו עליו על הלל מעולם לא מעל אדם בעולתו כו'. משמע דוקא בעולתו שיש בו מעילה אבל לא חש לשלמים דאיסור בעלמא. מכ"מ העיקר נראה שאין הכרח לומר כלל דשמואל כאביי ס"ל והא דקאמר תנאי היא ורשב"ג כאביי אביי הוא דמשני הכי. דכמו דרשב"ג ס"ל דנ"ל מהקדש דבעינן הזמנה לכל דבר שבקדושה ה"ה דנ"ל דהזמנה מילתא היא. אבל רבא וכן שמואל ס"ל דאפי' לרשב"ג דס"ל דבעינן הזמנה כמו בהקדש. מכ"מ אינו נאסר משעת הזמנה דנ"ל מע"ג דהזמנה ל"מ היא. ובזה האופן הי' מתיישב ג"כ הא שהקשו מסוגי' דגיטין דבעינן עבוד עורות של ס"ת לשמה. אלא שא"כ הי' מוכח דקיי"ל מיהא כרשב"ג לענין בתים ש"ת ומזוזה דבעינן עבוד לשמה כס"ת. משא"כ למש"כ בשם רבינו דבס"ת לא פליגי ומקרא הוא דדרשינן ספר התורה. א"כ קיי"ל בכ"מ כחכמים דלא בעינן בבתים ש"ת ובמזוזה עיבוד לשמה. אבל הא מיהא ג"כ נכון דאפי' רשב"ג ומאן דאית לי' כוותי' אפשר דס"ל הזמנה ל"מ היא ובזה נתיישב כל הקושיות. איברא כ"ז אין מקום לומר לשיטת התו' דהכל מעגלה ערופה הוא דנ"ל. וא"כ רשב"ג דס"ל דבעינן הזמנה ג"כ למד מע"ע דבעינן הורדה לנחל איתן. וממילא כיון דלמד שם שם מע"ע ה"נ דיש ללמוד דהזמנה אוסרת. אבל לדעת רבינו דמע"ע אין מקום ללמוד כלל. ורק מהקדש מצד הסברא ומה מצינו. מעת' שפיר י"ל דאע"ג דגמר מהקדש דבעינן הזמנה. מכ"מ הא נ"ל מג"ש דשם שם מע"ז דהזמנה ל"מ היא. וא"כ מתפרש הסוגי' יפה כמש"כ דתנאי היא רק לאביי ולא לרבא. וכבר כ' הרמב"ן במלחמת ה' סוכה פ"א והובא בחי' הר"ן בסנהדרין שם לפרש סוגי' זו בזה האופן לפי דרכם דרק אביי מפרש כתנאי ולא רבא. ונראה להוסיף דפליגי בזה בסוגית הירוש' יומא שם אי תלי' הא דבעינן הזמנה להא דהזמנה מילתא היא או לאו וז"ל הירו' בד שיהו חדשים. אם אומר את שלא ילבש שחקים והתני ולבשם אפי' שחקים. ר' חנינא בשם ר' יסא במחלוקת [הא דתני שיהו חדשים היינו שמתחלה יהו נעשין לשם ב"כ מחדושן. ואתי במחלוקת ומפרש והולך] עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר א"ר יוסא הוינן סברין מימר מה פליגין [אם בעינן עשי' לשם קודש] להדיוט [היינו מזוז' דצורך הדיוט וכך פי' קה"ע ולא כפ"מ] הא לגבוה לא [וכ"ע סברי דבעינן מעשה לשם גבוה והביא ראי' לזה] מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו [וכסבור ר' יסא ד"ה היא. והיינו כברי' בד שיהו חדשי'] ואר"ח בשם ר"י במחלוקת היא [דלא כ"ע היא הברייתא. והביא ראי' לזה מרומי' דשני ברייתות לענין איסור מלאכת הדיוט משהזמין לגבוה] דתני [כצ"ל והא דאיתא לפנינו ה"א אף לגבוה פליגין מקומו להלן] העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט משנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט ר"ח בשם ר"י אמר במחלוקת הדא אמרה אף לגבוה פליגין. [כצ"ל פי' מרומי' דברייתות אי הזמנה מילתא לאסור מלאכת הדיוט שמענו דה"ה דפליגי אי בעינן הזמנה כלל. ומה שבינתים דתני העושה כלי להדיוט כו' הוא בשבוש כמש"כ בקה"ע]. ר' הונא בשם רבנן דתמן תפתר שבא מתרומת הלשכה ולית שמע מינה כלום [פי' דלא כר' חנני' דבמחלוקת היא. אלא לכ"ע הזמנה לאו מילתא ומותר להשתמש בו הדיוט. והא דתני חדא אסור היינו כשעשה ממעות תה"ל. ומכ"מ הא דתני דבעינן שיהו חדשים וגם הא דתני' שיחצבו בקודש לא ק"מ דמכ"מ בעינן שיעשו לשם גבוה. והיינו כמש"כ שאין הכרח מהא דבעינן הזמנה בכמה דברים שיהו שם הזמנה מילתא ופי' הקה"ע ופ"מ בסוגיא זו דירו' אין מובן כלל יע"ש] נמצא לפי דברינו ס"ל לר' חנני' דהזמנה בהא מילתא היא. ור' הונא בשם רבנן דתמן. והוא רב הונא בשם חכמי בבל ס"ל אפי' בהא לאו מילתא. והיינו שכתבנו בסי' קכ"ו אות ח' יע"ש:

י

(י) כגון הרפניא שבצפון דצבתין כו'. בגמ' אי' כגון שכבי דהרפני'. ופרש"י עניים היו כו'. ולנוס' רבינו י"ל דבצפון שהקור גדול שם בתמידות והמת מתקיים הרבה. מנהגם הי' להלין את המת בארונות עד דצוותי לי' זוודתא. ואין בזה משום איסור הלנה דמה שאורגי' תכריכין לשמו הוא כבוד לפניו כמו שכבוד הקדש הוא לעשות מתחלה לשם הקדש. וגם יש לזה סמך מדאי' במ"ק דכ"ה מנין שכבודו במטה ראשונה שנא' וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה. וע' מש"כ לעיל סי' צ"ד אות ו' בס"ד.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף