העמק שאלה/קלה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קלה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ואית להו זרעא. זרעא דהנך בני כו' אין לי אלא בן בן הבן בת הבן בן בת הבן מנין. כצ"ל וכ"ה בכת"י. וכ"ה בגמרא ובה"ג הל' נחלות וברי"ף. והוא עיקר הרבותא דבת הבן לא גרע כפה דלא כצדוקים דלהלן. והיינו שהקדים רבינו ואית להו זרעא. דמשמע איזה ולד שיהא:

ב

(ב) וכי ירית אחי דאבא כו'. חסרון ניכר יש כאן שהרי לא דברנו מירושה דאחי. ובה"ג שם אי' והיכי דשכיב ולא שביק לא בן ולא בת כו' ואית לי' אחי למיתנא כו' ע"ש באריכות. ולבסוף אי' וכי יריתי אחי ואחי דאבא היכי דמן אב אינון אבל מן האם לא ירתי כדתנן האחין מן האם כו' דא"ק ממשפחתו כו'. ומעין זה הי' מסודר דברי רבינו. ובכת"י איתא בזה"ל וכי ירתי אחי מן. אבוה ואחי דאבא מן אבא דאבוה אבל מן אמא דלאו מן אבוה לא ירתי אהדדי. וה"פ היכי ירתי אחי כשהן מן האב. והיכי ירתי אחי האב כשהן אחין מן אבי האב.

ואמה משבט אחר ומתו היא ירתא להון כצ"ל.

ג

(ג) ואמר קרא יורשת ואינה מורשת. סוגי' דגמ' דקט"ו ליישב קו' דמטות כתיב נקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב יורש את בנו אף מטה האם יורשת את בנה וע"ז מסיק הא דכתיב יורשת ואינה מורשת. ובה"ג אי' וברא הוא דירית לה לאמא ואם לבן לא ירתא דכתיב ממשפחתו וירש אותה וכ"ה בכת"י והיא לא ירתא להון דכתיב ממשפחתו וקיצרו ולא הביאו לא הקישא דמטות ולא הישוב. וגם בהא דבן קודם לבת בירושת האם לא הביא בה"ג הקישא דמטות כדאי' בד' קי"א. והא לא תקשה דבלא הקישא דמטות נמי היאך אפשר למעט ירושת אם ממשפחתו הא כמו שהבן יורש אותה אע"ג שאינה ממשפחתו ה"נ האם הוי לה למירת את בנה כמו בירושת אשה איצטריך קרא למעט דאשה אינה יורשת את הבעל כמו שהוא יורש אותה הל"ק דשאני אשה דמשמעות הכתוב ונתתם את נחלתו לשארו דמשמע שהאשה יורשת א"ב. אבל באם ל"צ קרא למעט שלא תירש את בנה לולי הקישא דמטות:

ד

(ד) דותקא דאבוה. פי' משפחה וע' פרש"י ב"מ דנ"ט ב' על הא דאיתא זקיפא בדיותקי'. וע"ע מש"כ ריש שאילתא מ"א:

ה

(ה) אלו היכא דנפל לה בירושה כו' וכה"ע. מדלא נקיט רבינו השאלה והפשיטות היכא שהלותה משלה ומתה מקמי דתיגבי נראה דרבינו מחלק בין בכור לירושת הבעל דאע"ג דשני אנו אין להם בראוי. וגם מלוה ראוי מיקרי בשניהם. מכ"מ לא דמו להדדי בעיקר דין ראוי'. דבבכור כתיב בכל אשר ימצא לו שיהא נמצא מוחזק בשעת מיתה. משא"כ בבעל לא אימעוט מירושת ראוי אלא ממקרא דגבעת פנחס. והתם לא הי' מעולם מוחזק אצלה. והכי למדנו למעט ירושת מלוה שנפל לה בירושה שלא הי' בידה מוחזק מעולם. משא"כ מלוה שהלותה ממון שהי' מוחזק אצלה אפי' לפני הנשואין הבעל יורש. וכמו כן חלקו הפוסקי' הכי לענין כתובה כמבואר בחמ"ח סי' ק' ס"ק י"ג וי"ט בשמו של מהרי"ו. אלא דס"ל דבירושת בעל הכל נקרא ראוי כמו לענין ירושת בכור. אבל לא כן דעת רבינו וזהו מכריע בין שיטת הר"י מיג"ש שהביא רמב"ן בחי' ב"ב שם וכ"ה דעת הרמ"ה בחי' דס"ל דמלוה אינו ראוי כלל בבעל. והוא עפ"י גירסת' בב"ק דמ"ג גבי הא דאוקים הברייתא שאין הבעל יורש את אשתו בנזיקין שהזיק אותה דמיירי בגרושה ולא משום דהוי מלוה ונקרא ראוי. ואי' לפנינו כי קאמרי הכא לרבי. פי' דס"ל לרבי דגם בכור נוטל פי שנים במלוה דמלוה הוי מוחזק. ולנוס' זו מוכח דאנן דקיי"ל כרבנן דמלוה ראוי הוא גבי בכור ה"נ בעל אינו יורש מלוה. אבל הר"י מיג"ש גריס דהכא כרבי ס"ל. פי' אע"ג דבבכור לא קיי"ל כרבי מכ"מ בירושת הבעל קיי"ל כרבי דמלוה אינו ראוי. ולפי זה אפי' נפל לה מלוה בירושה הבעל יורש. אבל רבו עליו חולקי' כאשר העיד הר"י מיג"ש בעצמו דהרי"ף רבו לא דן הכי. וכן התוס' בב"ב שם ובבכורות דף נ"ב א' ד"ה ולא האשה ורמב"ן והרא"ש וכן בתשובה המיוחסת סי' ס"ג כתבו דאם הלותה קודם שנישאת אין הבעל יורש. והכי פסק בש"ע סי' צ'. אבל רבינו נראה דדעת אחרת עמו ומחלק בין מלוה שנפל לה ולא זכתה בהם במוחזק מעולם דבזה האופן אין הבעל יורש. בין זכתה במעות במוחזק והלוותה אפי' לפני הנשואין בזה הבעל יורש. והדעת מכרעת הכי שהרי בעינן קרא למעט כופר מירושת הבעל כדאי' בב"ק דמ"ג ולא נפקא לן מהא דממעטינן ירושת בעל מראוי מהא דירושת פנחס והוא מטעם שכ' התו' ב"ב דקי"ד ד"ה מה אשה ובב"ק שם משום דנעשה החבלה מחיים ס"ד דהוא מוחזק אע"ג דלא גבתה מחיים. אלמא דיש חלוק בדבר. והשתא אפי' לאחר דממעטינן נזקין ג"כ מירושת הבעל לא נתמעט אלא כזה שלא גבתה ולא היה לה מוחזק מעולם. משא"כ מלוה שהלוותה. ומיושב בזה קו' התו' בכורות שם על הא דאר"פ בב"ב דקכ"ה הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כו' ולא קאמר ואין הבעל והבכור נוטלין במלוה. והתוס' נדחקו בישוב. אבל לדברינו ניחא דמשום דלא דמיין להדדי וכדי שלא יהא מקום לטעות דדין א' להם מש"ה לא כללינהו בהדדי. וה"נ נראה לבאר הא דאי' בבכורות שם על הא דתנן הבכור נוטל פי שנים כו' ולא האשה בכתובתה וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ומפרש הגמרא בשבח לאתויי שבחא דממילא כו' ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבי אבא. ולכאורה ק' נימא לאתויי מלוה שהרי ע"כ משנתנו דלא כרבי. דלרבי גם שבחא דממילא הוי ראוי כמש"כ התוס' שם. אלא ע"כ משום דלגבי אשה בכתובתה לא נתמעט מלוה כמש"כ התו' שם ורמב"ן ורא"ש דכתובה וכש"כ בע"ח גובין ממלוה והיא משנה מפורשת בפ' הכותב ע"ש. ועדיין ק' נימא מלוה שלא הי' מוחזק ביד הבעל מעולם. הן אמת דנ' שיטת התו' כתובות דל"ח בד"ה יש בגר בקבר. דבע"ח גובה מלות אפי' לא הי' מוחזק מעולם ע"ש. אבל אנן קיי"ל דמלוה שלא הי' מוחזק מעולם שאין הכתובה נגבית מהם כמש"כ בחלקת מחוקק הנ"ל. אלא ע"כ משום דלא נטעה לומר דשוין דין בכור ודין כתובה במלוה. מש"ה לא מפרש הגמ' מלוה. וה"נ בהא דר"פ מתיישב הכי דלהכי לא כייל בעל ובכור בהדדי במלוה כדי שלא נטעה לומר דדין א' להם. הכלל דירושת הבעל וגבית כתובה שוין דאי נפל חוב בירושה אין הבעל יורש ואין הכתובה נגבית ואי הי' מוחזק בידם והלוו הבעל יורש והכתובה נגבית מהם. ולא תימא חדתא היא לדמות בעל לכתובת אשה ובע"ח שלא כתו' ורא"ש. לא כן הוא אלא שיטת גאוני קדמאי הוא וז"ל הרמב"ן בחי' ב"ב שם ושוב מצאתי בין תשו' הגאונים תשובה לרב עמרם גאון ז"ל בנותן מתנה לבנו לאחר מותו ומת בחיי האב ואח"כ מת האב ואומר שאין אשתו של בן גובה מהן. וכן בכותב לבתו לאחר מותו ומתה בחיי הבעל לא ירית לה בעל לההוא מתנה דכיון דלא קמו ברשותי' שעה אחת בחייהם אין הבעל נוטל בראוי אלו דברי הגאון ז"ל וכ' הרמב"ן עלה שאין לסמוך עליהן וראי' מדתני' בתוספתא דבכורו' הבכורה והיורש את אשתו והמייבם אשת אחיו נזק וח"נ ת"כ ותשלומי ד' וה' כולן אינן נוטלין בראוי כבמוחזק אבל נותן להם שדה החוזרת ביובל והשתא מה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו אלא דרחמנא אוקמי' אפדיון מוחזקת היא גבי מוכר ואפי' בשתי שנים שאינו יכול לפדותה משכנתא גופא דידי' לא כל שכן וע"ש עוד. וקנה רצוץ אני נגד ארז בלבנון הרמב"ן ז"ל אבל בזה לא ירד לדעת הגאון ז"ל שלא מיעט הגאון מירושת הבעל וזכית בע"ח אלא בשלא היו מוחזקים מעולם באותה מתנה וכמש"כ לענין מלוה. אלא דחלוק מלוה ממתנה דבמלוה אין נ"מ בזה שהיה מוחזק בידו לענין בכור. דלעולם אינו נוטל במלוה פי שנים ולא חלקנו אלא בירושת הבעל וגבית בע"ח. משא"כ מתנה חילוק זה הוא ג"כ בבכור. דאי החזיק שעה א' אז אפי' בכור נוטל פי שנים. ותוספתא זו שהביא רמב"ן ז"ל היא היא שהביא הגמ' בגיטין דמ"ח בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל. אלא שהוסיף הגמ' תיבת לאביו והוא מיותר ואלא למאן. אלא בא ללמדנו כפרש"י כלומר בשדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהן כו' ור"ל א"כ היתה מוחזקת ביד אביהן מכבר. אבל אי מכרה אבי אביהם ולא זכה אביהן בה מעודו אע"ג דהגוף קנוי לו אין הבכור נוטל פי שנים. ומעתה הוסיף הגאון דה"ה שאין הבעל יורש ואין בע"ח גובה מאות' מתנ' אא"כ הית' מוחזקת לפירות שעה א'. והיינו דברי רבינו אפרים שהביא הרמב"ן שם שדקדק מהא דאי' בב"מ דס"ז האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בע"ח גובה הימנו ובכור נוטל פ"ש. והרי אנן סהדי דגופא דלוה ופירי דמלוה ומכ"מ כיון דלא מסלק ליה עד משלם שניה הוי ליה ההוא ארעא לגבי מלוה מוחזק ולגבי לוה ראוי. גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולא"מ אע"ג דגופא לבן ופירי לאב. כיון דבן לא מסלק לי' לאביו כל כמה דאיתיה מחיים לגבי כתובה ולגבי בכור הוי לי' אותן כראוי לגבי הבן ואין אשתו גובה מהן בכתובתה ואין הבכור נוטל פי שנים כו'. והן הן דברי רב עמרם גאון כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם וכסבור הרמב"ן דר"א ס"ל דה"ה משכנתא באתרא דל"מ מיקרי ראוי ללוה לגבי בכור וכתובה כמו בכותב כל נכסיו. והיינו שהקשה מאי גרע משכנתא משדה החוזרת ביובל כמו שהבאתי לעיל. אבל במח"כ לא ירד לדקדק בדברי ר"א למאי נקיט דיניה דכתובה בכותב נכסיו כו' לימא דהאי משכנתא לגבי הלוה ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים ואין האשה גובה בכתובתה. אלא ודאי אאל"כ משום שכבר היה מוחזק בידם ולא גרע משדה החוזרת לאביו ביובל. ורק בכותב נכסיו לבנו שלא זכה מעולם מיקרי ראוי לכ"ד ודקדק כי היכי דמשכנתא בדלא מסלקי מיקרי ראוי לגבי לוה לאותה שעה שהרי אתה עושה אותה מוחזק לגבי מלוה ואי אתה יכול לקוראה מוחזק לשני אנשים ע"כ היא ראוי ללוה כ"ז שהיא ממושכנת מזה למדנו במתנה שלא בא ליד בעל הגוף אכילת פירות מעולם מיקרי ראוי לגבי' ממש לענין כל דבר. שהרי במתנה לא היה מוחזק בידו מעולם. ולא דמי למשכנתא ושדה החוזרת לאביו ביובל שהי' מוחזק בידו מכבר. ומעתה נימא סברא זו דרע"ג ז"ל להשוות ירושת הבעל וגבית בע"ח להדדי גבי מלוה ג"כ אע"ג דלגבי בכור אינו בכלל אשר ימצא לו לעולם מכ"מ ירושת הבעל שלא נתמעט אלא מכופר ואינך דרשי. לא נתמעט מלוה שהיה מוחזק בידה שעה א' כמו לענין גביית בע"ח וכתובה. והיינו שלא אמר ר"ש שאין הבעל יורש במלוה: ואוסיף דבר. דבכתובות דפ"ה ב' איתא אע"ג דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כו' מודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה שא"י למחול מפני שידו כידה. והקשו התוס' מסוגיא דב"מ דף י"ט מצא שובר דכתובה אם היא מודה יחזיר לבעל. ופריך הש"ס דילמא מכרה לכתובה בטה"נ. ומשני כדשמואל. דהיא יכולה למחול בלא זה. ואכתי קשה דילמא עיילא לבעל שני. וע"ש מה שיישבו. ולענ"ד התוס' לשיטתייהו דאין הבעל יורש שום מלוה ומכ"מ קיי"ל דידו כידה. היינו בחיי' ולפירות. וא"כ שפיר הקשו שא"י למחול כתובתה לבעלה הראשון. אבל למש"כ נימא דלא אמרו שא"י למחול משום שידו כידה אלא במלוה שהבעל יורש ג"כ השט"ח. ומיירי בשט"ח שהיה מכבר מוחזק בידה. משא"כ מכנסת כתובה שדומה לכופר ולנזקין שלא היה מוחזק בידה לעולם אין הבעל יורש ואין ידו כידה משו"ה יכולה למחול. וכ"ז נכלל בדברי רבינו שדקדק וכת' מלוה שנפל לה בירושה כו' לאפוקי מלוה שהיה מוחזק בידה שעה א' ודאי הבעל יורש. אלא שראיתי שהרמב"ן ז"ל והנמוק"י תלי זייניהו ג"כ בגירס' רבינו שכ' אין הבעל נוטל במלוה בין שגבה קרקע בין שגבה מעות ובמלוה שעמו פלגי קתני מיהת אין הבעל נוטל במלוה אלמא ראוי הוא עכ"ל רמב"ן בשמו של רבינו. והיינו שכ' הרמב"ן בתשובה שם שאם הבעל היה חייב לה יורש מחצה כמו בבכור. והוא תמוה. דלא דמי לבכור דבעינן שיהא מצוי ביד האב מש"ה כשמגיע מהבכור עצמו לא מיקרי מוחזק שהרי לאב לא היה מוחזק משא"כ הכא שהבעל מוחזק. וכבר הרגיש בזה בחלקת מחוקק שם סק"ח. אבל נוסחת רבינו הוא שדחקתו להרמב"ן ז"ל. ומכ"מ אין סתירה למה שדקדקנו מדברי רבינו מלשון השאלה והצריכותא שאין מלוה מיקרי ראוי לבעל. אלא במלוה שלא זכתה בו מעולם ובהא מיירי ר"פ לגירס' זו. ובמלוה שעמו היינו שלוה מאביה. מיהו לולי דמסתפינא אומר אני דגי' מוטעת נזדמן לפני הרמב"ן ז"ל והעיקר כגי' דילן בספרו של רבינו. וכ"ה בכת"י אלא שבסיום מסיק בכת"י קא אמרינן מיהת אין הבעל נוטל כמלוה אלמא ראוי הוא. תדע דלנוסחא שהביא רמב"ן אינו מובן מה שסיים רבינו אלמא ראוי הוא למ"ל לדייק מדברי ר"פ דראוי הוא לפשוט הא דאיצטריך בשאלה מהא דבפירו' אר"פ שאין הבעל יורש מלוה. אלא ודאי ר"פ לא הזכיר בעל כלל במלוה אלא בכור. ודייק רבינו מדקאמר ר"פ שאין הבכור נוטל פ"ש אלמא ראוי הוא ואין הבעל יורש ג"כ. אבל במלוה שעמו הרי הבעל מוחזק. וה"נ לא דמי בעל לבכור בהי' מוחזק בידה שעה אחת ומטעם שכתבנו. איברא בה"ג שלהי הל' נדוי אי' בזה"ל איתתא דיריתי' ממונא כו' א"נ אית לה ממונא גבי אינש מעלמא הלוואה או שטרא ושכיבת לא ירית לה בעל מ"ט דמחסרי גוביינא הוא כו' משמע כהתוס' וסיעתייהו. דבכל מלוה לא ירית בעל: ואגב ראיתי עוד בה"ג שם הילכתא גברוותא ראוי לבאר וללבן בעזרו ית"ש וז"ל. דאית ליה הלוואה או פקדון גבי חבריה ואית לי' ברתא ואית לה בעל ופקדיה לההוא הלואה או לההוא פקדון לברתי' ושכיב הוא ושכיבת ברתי' אע"ג דלא מטא לידי' דבעל מחיים דילה ירית לה בעל לההוא ממונא דתנן האומר תנו גט זה לאשתי כו' תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאח"מ ומסקנא דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כו'. איתתא דירתת ממונא מן בית נשא וממילא כדלא אתפקד בה כו' לא ירית לה בעל מאי טעמא דמחסרי גוביינא ולא דמי לקמייתא דקמייתא אמר רבנן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמיא אבל האי ראוי הוא ובעל אינו נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל. למדנו רבינו דפי' ככתובין וכמסורין היינו כמו שהמלוה כבר נגבה ובא לידה. וה"ה מוחזק. ולא שהכתב מסור כמש"כ הסמ"ע סי' ר"ן סק"ג אלא שהדבר אשר צוה ליתן כמו שכבר מסורין ליד המקבל. ועיקר פי' זה תלי' בסוגי' דב"ב דקמ"ז ב' דמשני על הא שאין היורש מוחל מלוה שנתנה בצש"מ משום דעשאוה כשל תורה. ופי' המפרשים כירושה מה"ת ומש"ה אין היורש עדיף מיני' אבל הרי"ף בפ' הכותב כת' בזה"ל עשאוה כדאורייתא כמתנה דאורייתא דמטיא לי' לידי' דמקבל והיינו דאמרינן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי עכ"ל. מבואר כפי' בה"ג. ולא כמו שהבין הש"ך ח"מ ר"ס ס"ו דהרי"ף מפרש דעשאה כיורש דאו דא"כ למ"ל דמטי לידיה דמקבל. וכי יורש כבר קבל וגבה אלא כמתנה דאורייתא והכי משמע ודאי דעת אביי שם דקל"ז א' דקאמר דמתנת ש"מ. קנה עם גמר מית' וקשה הרי ירושה אינו אלא לאחר מיתה. אלא צ"ל דבאמת כמתנה שווי' רבנן. והא דקאמר שם דקמ"ח א' הואיל ויורש יורשה וקמ"ט א' מתנת ש"מ כירושה שווי' רבנן דמשמע דהוא ירושה ה"פ לא עשו אותה מתנה אלא במקום ירושה. אבל היא עצמה מתנה וכמו שהגיע המעות לידו. וע"פ זה הדרך מבואר הסוגי' דנדרים ס"פ השותפין בההוא גברא דמקני נכסי' לברי' דאי הוי בר ברי' צורבא מרבנן לקנוי'. ופסק ר"נ דהא דאקני לברי' ע"מ שיקנה לבר ברי' מהני. ורב אשי הקשה שפיר שהרי אימת קני' לכי הוי בר ברי' צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למרי'. והקשו דהא ר"נ עצמו אית לי' בפ' האשה הכי. לענין האומר משוך פרה זו ולא תקנה עד ל' יום דלא קנה בעומדת באגם משום דלאחר ל"י כלי' המשיכה. וע' מש"כ הר"ן שם. אבל נ' טעם ר"נ דכיון שהי' צש"מ כמ"ש הר"ן שם והוי כמסורים לידו ממש. כמ"ש הר"ן בד' כ"ט ב' לענין הקדש דהוי כמסירה לידו ממש ודמי כמו שאמר מעכשיו ועדיף מקנין מעלי' דהדיוט וה"נ צוואת שכ"מ עדיף מקנין דבריא. [ועפי"ז ישבתי דעת רש"י ז"ל גיטין ד"ח ורי"ף ור"י מיג"ש שהביא הרמב"ן בחי' שם דמכר שדה סתם משדותיו לא קנה כלל. והקשו מהא דאית' בכתובות דק"ט ב' ההוא דאמ' דיקלא לברת ונתחייבו היורשים ליתן לה איזה דקל. ולמש"כ שאני צוואת ש"מ שדומה כאילו כבר זכתה בא' מדקלי' וא"י באיזה מהן. והא שהקשו עוד מהא דתנן חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם כו' ובמנחות אי' בית בביתי אני מוכר לך כו'. י"ל דבאמת לא קנה כלל אבל א"כ צריך להחזיר מעותיו וכשנותן לו איזה חצי ובית וכדומה אמר לו זה החצי והבית קח אותה. ועמ"כ נתת מעות שאתן לך א' מבתים שלי אבל אי רוצה להחזיר המעות וחוזר בו במכר באמת לא קנה מאומה] וכ"כ הרמב"ם הל' זכי' פ"י ה"ב וכאלו קנה ממון שבשטר מה"ת והגיע לידו כו'. אלא שהרמב"ם הוסיף לבאר החילוק שהמוכר מוחל ואין מחילה בצש"מ משום שמכירה מדרבנן וצש"מ כאילו מה"ת שהרי כאילו כבר בא לידו. וקלסה הראב"ד ז"ל וכ' שהכי פי' הרי"ף אלא שדברי הרמב"ם יותר טוב מדברי הרי"ף ז"ל. וכוונתו ז"ל שאפשר לפרש לדברי הרי"ף עדיין דמכירת שטרות ג"כ מה"ת כמו צש"מ. אלא שההפרש בינייהו דמכירת שטרות נהי דמה"ת קנה אבל עדיין אינו דומה כמו שכבר גבה משא"כ מתנת ש"מ שדומה כאילו גבה. ושוב אין ליורש מה למחול. אבל הרמב"ם פי' יפה דמכירת שטרות דרבנן מש"ה יכול למחול. וע"כ דעת הרי"ף ג"כ הכי שהרי בגמ' לא קאמר אלא עשאוה כשל תורה. ואי איתא דאפשר למכירת שטרות ג"כ מה"ת. א"כ חסר הישוב העיקרי בגמרא שהנ"מ בין מכירה לצוואה שהמכירה אינו אלא כשיגבה ומתנת ש"מ כאילו כבר בא לידו. בשלמא לפי' המפרשים דעשאוה כירושה מה"ת ניחא דמשום דמיירי בירושה דרבנן בא ויישב דאע"ג שאינה ירושה מה"ת עשאוה כירושה מה"ת אבל לפי' הרי"ף דעשאוה כמתנה מה"ת אכתי קשה הא מכירה ומתנה דבריא ג"כ מה"ת והכי מיבעי לי' שאני צש"מ דכמסורין דמי אלא פשיטא להש"ס דא"א למכירה ומתנה בשטרות מה"ת. אם לא שכבר גבה המעות. וכשעשאוה כשל תורה הפי' שעשאוה כמו שכבר גבו. וא"כ נכלל דברי הרי"ף בגמרא. ולמדנו בבירור שמכירת שטרות דרבנן. ולא כהש"ך שם שלא עמד על דברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל וע' בתומים שם שגם הוא השיג על הש"ך ודקדק כמש"כ. ועדיין לא העלה עומק דעת הרי"ף בזה. וע"ע מש"כ סי' ק"נ אות י"ב בס"ד. וממוצא דבר תבין עיקר מחלוקתם של הרשב"א והרמב"ם ז"ל אי צריך שיאמר הש"מ קני לך איהו וכל שעבודי' וע"ש בהה"מ שהסביר סברות בזה ובב"י ח"מ סי' רנ"ג סל"ו בשם הר"ן. אבל לפ"ד הכל הולך לפי סוגי' זו. דהרשב"א מפרש כמסורין דמי כמש"כ הסמ"ע שהכתב מסור. וא"כ בעינן מיהא שיאמר כלישנא דשטר. אבל לפי' הרמב"ם שהמעות מסורין לידו ושוב לית דינא ולית דיינא שהרי כבר קיבל ומוחזק בידו. נחזור לענין דמתנות ש"מ ה"ה כמוחזק והבעל יורש מלוה זו. וע' בב"ש סי' ק' ס"ק י"ג שכ' דבצוואת ש"מ שצוה ליתן איזה סך הוי כמסורים לידו כו' ולא כהקצה"ח סי' רנ"ג שהשיג ע"ז. מיהו הב"ש מיירי שהמעות בידם בעין. ואולם אם אינם בעין תליא במחלוקת הראשונים כמ"ש וכד דייקת מש"כ רבינו דנפל לה בירושה. ולא כ' סתם דנפל לה מבי נשא אלא דוקא בירושה דממילא ולא ע"פ צוואה והן הן דברי בה"ג וסייעתו:

ו

(ו) בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ. פי' רבינו תרי גווני ללמדינו דלא יותר היינו מלוה על המשכון וכדאי' גיטין דל"ז לענין שביעית משום דבע"ח קונה משכון. וכ"כ הבעל יורש וכמ"ש הרשב"ם שם לענין בכור. והחל"מ סק"ח הביא לענין ירושת בעל ופשוט.

מאקרוקניתא בגמ' איתא מהגרוני'. ובכת"י איתא מאקרוניא:

ז

(ז) ואע"ג דס"ל בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי' וכו'. הכא משום איבה כו'. למדנו דהא דאמרינן בעל בנכסי אשתו כלוקח דמי. לאו כלוקח הגוף דמי. אלא אלמוה לקנין פירות דידי' שיהא כקה"ג ובק"פ דבעל כ"ע מודו דכקה"ג דמי מצד התקנה. והכי אי' בב"ק דף צ' דאפי' לאחר התקנה אפשר דעבד נ"מ יוצא בשן ועין לאשה משום דרבא דשחרור מפקיע מידי שעבוד. הרי שאינו אלא שעבוד. וא"כ אם נתאלמנה או נתגרשה המקח קיים כמו לר"י דס"ל בכותב שדהו לבנו ומכר הבן בחיי האב כשמת האב המקח קיים כדתנן מכר הבן בחיי האב אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. הא כשמת שייך השדה ללוקח אפי' לר"י דס"ל קנין פירות דאב כקה"ג דמי. והטעם כ' התוס' יבמות ד' נ"ו ד"ה ורי"א. דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קה"ג כו' וה"נ בקה"פ דבעל לא בטל קנין הגוף דידה לגמרי. וכ"כ הרמ"א סי' צ' ובחנם נדחק הב"ש ס"ק ל"ט ע"ז הדין דאם נתאלמנה המכר קיים. [וע"ע בחי' רמב"ן ב"ב דקל"ו סד"ה ורי"א]. והכי מוכח דעת התו' בכ"מ שהקשו לר"י למ"ל תקנת אושא אלמא דס"ל כמש"כ רבינו דאפי' אחר תק"א לא הוי אלא ק"פ לבעל דאי לא תימ' הכי הא הרבה הועילו בתקנתם דלהוי הגוף דבעל דאפי' אי מכרה ומת הוא אינה מכורה. והכי מוכח מדתנן ר"פ אלמנה לכה"ג עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה. ואי איתא דלאחר תק"א הוי הגוף דבעל אמאי לא יאכלו מחמת קה"ג דידי' ואע"ג שא"ח באחריותם והרי בע"ג דט"ו הוכיח הש"ס דשכירות לא קני' מדתני' כהן ששכר פרה מישראל ה"ז לא יאכילנה כרשיני תרומה. ואי שכירות קני' אמאי. אלמא דאע"ג שא"ח באחריות אונסין מכ"מ אי יש לו קה"ג אוכל בתרומה. וא"כ אמאי לא יאכלו עבדי מלוג בתרומ'. אלא ע"כ אין לבעל קה"ג [מיהו מהא דתני' בפ' החובל דע"מ אין יוצאין בשו"ע לאיש. אין ראי' לדבר דאפי' יש לו קה"ג כ"ז שהיא תחתיו. מכ"מ כיון דכשתצא ממנו יש לה קה"ג ג"כ אין בכחו להוציאם לחרות עולם מידה. וממילא אין יוצאים כלל לחירות ולא דמי קה"ג דידה לשעבוד בעלמא דנימא דשיחרור מפקיע משעבודא דידה אלא שלה הוא ממש ולא כמש"כ התוס' ר"פ אלמנה הנ"ל דאכילת תרומה תלי' בשו"ע. ועפ"ז נתקשו הרבה בסוגי' דהמכנסת שום לבעלה וקאמר ת"כ דר"א עבדי צ"ב יוצאין בשו"ע לאיש. והקשו בתו' מאי ראי' מהברייתא יותר ממשנתנו דעבדי צ"ב אוכלין תרומה ע"ש. עוד הקשו בשם הרמ"ך מאי ראי' מהא דשו"ע דילמא משום דשיחרור מפקיע מ"ש. ויישבו על שני הקושיות דהראי' הוא מהא דאין יוצאין לאשה. אבל בפ' החובל דפ"ט ב' ד"ה מ"ט כדרבא הביאו סוגיא זו והקשו קו' הרמ"ך דיבמו' דמאי ראי' לר"א דילמא משום דשחרור מפקיע מ"ש ויישבו בפשיטות דהסוגי' ס"ל ?כננאה ברי' דרבא כו'. ויש להסביר יותר דס"ד דגמ' דר"י דקאמר משום שבח ב"א הדין עמה היינו דידה ממש. וא"כ לא מהני הפקרו ושחרורו דבעל להוציא מידה. ושפיר מייתי ראי' מהא דיוצא בשו"ע לאיש. ומסיק דאע"ג דת"כ דר"א ודאי דידי' הוא לגמרי ולא שלה כלל. מכ"מ יכולה לומר כליי אני נוטל והווין כמשועבדים לה לגבות דוקא מהם. ובאמת משום זה שחרורו מוציא מ"ש. עכ"פ לא יישבו אלא קושית הרמ"ך וקו' הראשונה של תוס' יבמות לא הזכירו כלל דאמאי לא הביא מהא דאוכלין בתרומה. אלא ע"כ הוא משום דס"ל שאין דמיון אכילת תרומה דסגי בקנין דהאי יומא. משא"כ בשחרור לא מהני אלא אי אין לה קה"ג כלל. וא"כ אין ראי' לדברינו מהא דאין עבד יוצא בשו"ע] ודוחק לדחות דמתני' דוקא קידם תקנת אושא. דבכ"מ בעי לאוקמי משנתנו לפי תק"א ע' פ' האשה שנפלו ופ' החובל. אלא כמש"כ רבינו. ולכאורה הי' נראה דפליגי בזה הרמב"ם והרא"ש. דהרמב"ם פ' כ"ב מה"א כ' שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות כ"ז שהיא בחיים. והרא"ש כתובות פ"ד כ' שכמ"כ מוציא מידם והובא מחלוקת באה"ע שם. והיינו דהרמב"ם ס"ל כמש"כ. והרא"ש ס"ל שיש לו קה"ג ממש. אלא שאינו יכול לחפור בשו"מ משום קנין דידה לאח"כ. וזהו כוונת הב"ש שם. אבל אין נראה לומר דהרא"ש פליג בפשיטות על התו' דס"ל שאין לו אלא קה"פ כמש"כ. איברא בל"ז יש לבאר מחלוקתם של הרמב"ם והרא"ש מאי נ"מ לדינא הלא הבעל אוכל הפירות וכבר עמדו האחרונים. והב"ש סקל"ו כ' דפליגי אי הלוקח יכול לתבוע מעות מהבעל וזה לא נכלל במשמעות דבריהם שלא דיברו אלא ביפוי כחו של הבעל. ולהב"ש אלים כחו דבעל להרמב"ם יותר מלהרא"ש. והגאון בני אהובה שם כת' הנ"מ או מצי הבעל למכור פירו' שלא באו לעולם ע"י מכירת השדה לפירות. ולא נראה כלל דכיון דעד שלא מכרה השדה הי' יכול הבעל למכור שדה לפירות כדמוכח בכתובו' ד"פ בעל שמכר קרקע לפירו' כו'. והאיך אפשר שתפקיע זכותו במה שמכרה. ואי נדחה הא דכתובות ולומר דלא מיירי ביפוי הקנין ובאמת יכול לחזור בו א"כ ממילא כשמכרה ג"כ אין הבעל יכול למכור קרקע לפירותיו. אלא נרא' דהרמב"ם והרא"ש אזלי לשיטתייהו ונ"מ לענין מציאה והפקר דלהרמב"ם שייך ללוקח לטעמי' דכ' בה' שכירות פ"ו ה"ה דהשוכר חצר הזבל של הפק' שייך להמשכיר דגוף הקרקע שלו וה"נ בכותב שדהו לבנו מהיום ולא"מ מציאה והפקר שייך להבן וה"ה בחצר של נ"מ שייך המציאה להאשה אלא דמציאת האשה לבעלה. אבל כשמכרה שייך המציאה ללוקח. ולא שייך כאן מה מכר ראשון לשני כל זכות שבידו ולא יותר וליתא דהרי הבעל שזוכה במציאה מיד האשה הוא שזוכה. ואי אמרה א"נ וא"ע למ"ד דמהני למציאה ג"כ כמש"כ הטור סי' פ"ד בשם הרמ"ה באמת הזבל לאשה. וה"נ כשמכרה הזבל ללוקח. והרא"ש לטעמי' דהשוכר חצר מציאה והפקר של השוכר כמש"כ הסמ"ע סי' שי"ג סק"ה א"כ המציאה לבעל ואין ללוקח במקח כלום כ"ז שהיא בחיים. אבל כ"ע מודו שאין לבעל אלא קנין הפירות לבד וכמש"כ רבינו:

ח

(ח) משום איבה כו'. זה הטעם פרש"י בבא קמא דף פ"ח בד"ה באושא כו' אלמוה רבנן לשיעבודא משום איבה כו'. ובב"ב דקל"ט ב' אי' התם אינהו דאפסידו אנפשייהו כיון דאיכא בעל כו' ופרשב"ם וראוי ליורשה כשתמות ואלו הערימו להוציאה מידו הילכך יפסידו. משמע דס"ל שהוא קנס. ולכאורה קשה מ"ש דקנסו הכא יותר ממי שאמרו לו נכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון לאחר לרשב"ג דקל"ז שהוא רשע ערום או עכ"פ איסורא להמוכר משום דראוי ליורשו כשימות הראשון. וכש"כ דהתם לא נעשה רצונו של המת וכמש"כ הרשב"ם שם ומכ"מ המקח קיים. וי"ל דלא תקנו אלא במילתא דשכיחא. ואע"ג דנ"מ ג"כ לא שכיחא כ"כ מכ"מ שכיחי יותר מנכסי לך ואחריך לפלוני. ותו דהתם הנותן מתנה כה"ג בידו לתקן הלשון ולהתנות שלא יוכל הראשון למכור משא"כ בעל. אבל לפי' רבינו ופרש"י ניחא בפשיטות. דרק משום איבת הבעל חשו. דאפשר לא נשאה אלא משום שנתן עיניו בירושתה ועכשיו תפקיע ממנו. ומיושב קושית הרמב"ן מהא דב"ק דפ"ט א' ואי ליתא לתק"א ליזבנו לנ"מ וליתיב לי' כו' וקשה ואפי' אי' לתק"א הא לא שייך כאן אינהו אפסידו אנפשייהו שהרי ב"ד בע"כ היו מוכרים. אבל למש"כ ניחא. דמכ"מ חשו רבנן משום איבה. והתוס' הקשו על הא דקאמר אינהו דאפסידו אנפשייהו מהא דכתובות דצ"ה נכסי לך ואחריך לפלוני מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך. ומסיק משום פסידא דלוקח. וקשה הא אינהו דאפסידו אנפשייהו ע"ש שהאריכו. ולמש"כ ניחא דליכא הכא איבה דבל"ז לא ירש הבעל והדרא לכללא דר"א דבמקום פסידא שוויה רבנן כיורש. וגם להרשב"ם ניחא שהרי לא הערימו על הבעל אלא על אחריך. אבל התוס' מפרשי דלא חשו רבנן ללקוחות דמי הכניסו לפסידא זו לא יקח ולא יפסיד. והרי ידע שהבעל יוציא מידו דכלוקח שוי' רבנן. ומש"ה שפיר הקשו. והרי לפנינו ג' פירושים בסוגי' דב"ב דקל"ט ונ"מ אשה שזינתה או י"ג דברי' בה והרי אין הפירות לבעל. ומכ"מ יורשה כמבואר באה"ע סי"ז סנ"ו ובתו' יבמות דפ"ט ב' ד"ה כיון. דלבעל לא קנסו. ואע"ג שאינו זכאי במציאתה ומע"י היינו כי היכי דתהוי לה איבה. וא"כ אי מכרה ומתה לרבינו ופרש"י אין הבעל מוציא מלוקח דכאן לא חיישינן לאיבה ולרשב"ם ותו' מוציא. ואין לומר דאפילו לרבינו ורש"י לא פלוג רבנן. שהרי בכתובות שם עשו רבנן אותו הבעל כיורש ובטלו לתק"א משום דליכא איבה כמש"כ ולמעשה צריך ישוב:

ט

(ט) מה בעל אין יורש א"א בקבר. פי' רשב"ם בד' קי"ד ב' דבקבר אשתו קאמר. אבל רבינו ביאר להנחיל ליורשיו. אלמא דבקבר בעל קאמר שהוא אינו נוחל לעצמו אלא בשביל יורשין והכי מוכח עוד מדסיים רבינו א"ד לא ילפינן ירושת בן מירושת בעל דאלו בעל בנ"א א"נ בראוי כבמוחזק כו'. אלמא דעד השתא לאו בהכי מיירי ואי מיירי בקבר אשתו היינו ראוי אלא בקבר בעל מיירי. וכן פי' התוס' ורמב"ן והרמ"ה. אלא שנתקשו מנלן בפשיטות דאין הבעל יורש כשהוא בקבר דאי משום שלא נקרא שארו לאחר מיתה הא ביבמות דנ"ה אי' דלא"מ נמי מיקרי שארו. והתוס' יבמות שם כ' דנ"ל ירושה ממשמש כשהיא מתה דלא מחייב משום א"א ולא מיקרי שארו וזה דוחק. ויותר מרווח מש"כ הרמב"ן והרמ"ה בחי' ב"ב וז"ל שכיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה א"ע לגמרי במיתת הבעל ואין הבעל יורשה עכ"ל. פי' דנ"ל דפקע שארות דידה בירושה מדפקע לענין איסו' דא"א באלמנותה. אבל יותר נראה דמגוף קראי דירושה נ"ל דכתיב וכל בת יורשת נחלה וגו'. משמע בין בתולה וגרושה בין אלמנה אסורה בהסבת נחלה. ואי איתא דהבעל יורש אף כשהוא בקבר מאי נ"מ בנשואין דהשתא הא כבר הוסב נחלה דילה לבעלה הראשון אלא פשיטא דשוב אין בעלה יורשה. וכ"ת אכתי ק' אי הי' לה בנים מכבר הא כבר הוסב נחלתה. ומאי נ"מ בנשואי דהשתא יותר משאם לא תנשא כלל. הל"ק דהרי לא כתיב וכל אשה יורשת נחלה אלא וכל בת דמשמעו בת ולא אם כדאי' בסנהדרין דס"ט בן ולא אב. והיינו משום דאם שיש לה בן לא נאסרה בהסבת נחלה שכבר הוסב. וע"ע סי' נ"ט אות ד' מש"כ בס"ד:

י

(י) דאי ס"ד בן יורש את אמו בקבר כולהו דידי' הוי הוספ' לשון רבינו הוא על נוסחת הש"ס. ובא ליישב דלא תקשה דילמא דוקא ירושת אבי אמו אינו יורש כשהיא בקבר אבל את אמו יורש. להכי פי' רבינו דודאי אי יורש את אמו כולהו משפחת אמו דידיה הוי. והא דנקיט באמת בברייתא אב וב"ב ולא תני אשה ובנה. לפי הפשט י"ל דמשום דסתם יורשי אשה הוא בעלה. ובכה"ג לא שייך יחלוקו דאפי' מתה האשה תחלה הבעל יורשה. מיהו קרוב לומ' דמכאן הוציא הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' ר"פ לפסוק כברייתא זו אע"ג דהלכ' פסוקה במשנה נפל הבית עליו ועל אמו כר"ע שאמר הנכסים בחזקתן ומצד הסברא ה"ה עליו ועל אבי אמו וברייתא זו אתי כבן עזאי וכ"כ הרמ"ה והרשב"א והביאו הה"מ. אבל הרמב"ם דקדק א"כ למאי נקיט אבי אמו אלא אפי' כר"ע אתי' והטע' ע"ז ע' בסמ"ע שם.

יא

(יא) נאמרה הסבה בבן ונאמרה הסבה בבעל. בכת"י אי' נאמרה סיבה בבן דכתיב ולא תסוב נחלה לב"י ממטה אל מטה בסיבת הבן הכתוב מדבר אתה אומר בסיבת הבן או אינו אלא בסיבת הבעל כשה"א ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר הרי הסיבת הבעל אמורה הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה לב"י ממטה אל מטה בסיבת הבן הכ"מ מה סיבה כו'. וכ"ז מסוגיא ד' קי"ב ב':

יב

(יב) כיצד כו'. בכת"י ליתא כ"ז עד אי נמי ברם צריך שומרת יבם כו' עד סוף ואח"כ דרשה דבנות צלפחד. ולפנינו הוספת דברים מאיזה מגיה בצד ספרו של רבינו והמעתיק הראשון העמידה בפנים. וכוונת המגיה לפרש הא דתניא יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו דמאי יורשי האב אחין. ולא בנות והוא כדעת רשב"ם על המשנה נפל הבית עליו ועל אמו כו' ולא הי' לה עוד בן כו' וכמש"כ התו' בשמו הטעם שפי' הכי משום דביבמות דל"ח אי' ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא הוי יבם ודאי והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וה"נ הבן יורש החצי ואחי הבן ספק ואין ספ' מוציא מידי ודאי ודעת רש"י ביבמות ג"כ הכי. ומש"ה פי' המגיה בספרו ש"ר דלהסבא יש אחין. אבל אי הוי בנות הוי הבת ודאית בחלק שלה. ובני הבת ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. והנה התוס' ורמב"ן הבינו דעת רש"י ורשב"ם שבכל ד"מ כן הוא שאם א' ודאי באיזה חלק ובחלק השני הוא ספק אין הספק נוטל כלום. והרבו להקשות ע"ז כמבואר בדבריהם ז"ל. אבל הנמוק"י ביבמות שם כ' בזה"ל. ודוקא בהא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. אבל בדבר שהוא ודאי שלא מחמת ירושה אין אומרים כן כו'. פי' דוקא כששניהם באים מחמת ירושה הוא דהדין כן. אלא שלא ביאר טעמו של דבר. והנרא' הטעם דכמו שיש מ"ע על האב להנחיל את בניו כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם. ה"נ יש מ"ע על ב"ד לדון בדיני נחלות כדכתיב והעברתם את נחלתו לבתו ולב"ד משתעי קרא. ויש ללמוד מאב דכמו באב שאינו יכול לעקור הירושה ממקומה. מכ"מ בבן בין הבנים יכול להעביר נחלה כדקיי"ל בב"ב דק"ל כריב"ב. ה"נ יש כח ביד ב"ד להעביר את הנחלה למי שראוי ליורשין ומש"ה כתב קרא בלשון צווי לב"ד ולא כתב ועברה נחלתו לבתו וכיב"ז. אלא אשמעינן קרא שהב"ד המה המעבירין מא' לחבירו. והדבר מובן שאין מקום לב"ד להעביר נחלה מא' לשני אם לא כשאירע ספק וודאי. ע"ז נתנה תורה רשות לב"ד להעביר נחלה מן הספק לודאי. ומש"ה דוקא באחין בין בני הבנות יחלוקו דבמקום בנות אין אחין יורשין כלל. וכ"ז רק בדיני ירושה ולא בשאר ד"מ. וקרוב לסמוך זה הדין על הא דתני' בספרי פ' תצא וילדו לו בנים להוציא הספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני ובביאורי שם כתבתי בזה יותר בעז"ה:

ואם איתא נהי דבן מית ברישא למה יחלוקו כו'. דכתיב ובן אין לו וגו' כצ"ל. והיינו הך דלעיל אלא שהמגיה פי' האי דכתיב והוא פשוט:

יג

(יג) א"נ כו' שומרת יבם כו' אין לו ענין כאן. והנראה שהיה כאן דרוש בב"צ ונתגלגל הדבר לקבורת שומרת יבם. ובפי' כת"י חסר כ"ז:

ת"ש דאמר רב חסדא. ובכת"י איתא אמר רב עמרם חסידא. והיינו רב עמרם שבגמרא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף