ספר המקנה/קידושין/סה/ב

ספר המקנה קידושין סה ב

דף ס"ה ע"ב

בגמרא שנים שבאו למדינות הים וכו'. אי דאית ליה סהדי וכו' מי מצית אמרת וכו' ור"מ היה וכו'. הקשו המפרשים מאי מקשה מי מצית אמרת דלמא מיירי דגם הי' יש לה עדים ונדחקו בזה והריטב"א תירץ בזה משום דאם היה לה עדים הי' גם הם צריכים ג"ש מן האשה ולענ"ד נראה דכיון דאוקימינן הך ברייתא כר"מ ור"מ ס"ל דצריך עדות ליוחסי' דאין כל המשפחות בחזקת כשרות כדאיתא לקמן דף ע"ט וכמבואר שם אה"ע סימן ד' דצריך להביא ראיה שאין עבד וכמו שהארכנו בחידושינו בכתובות דף כ"ד בתוס' ד"ה להשיאו אשה וכו' וא"כ אין זה דקדוק דבשלמא באשה שהי' בחזקת פנוי' נאסרת ע"פ העדים שפיר קתני דצריכה גט אבל בדידהו כיון דבל"ז אינם נאמנים להשיאו אשה להכי לא תני לה בברייתא. ותו יש להקשות דמשני ר"מ היא משמע דעד השתא ה"א דברייתא קמ"ל דע"א מהני בקדושין וזה אינו מפורש בברייתא כלל ותו קשה לדעת הרמב"ם בפ"ט מה"ל אישות בע"א אומר קידש וע"א אומר לא קידש אפי' היא מכחשת אסורה להנשא א"כ מאי מקשה הש"ס ותסברא ע"א מי מהימן הא לפי ס"ד דמהני קידושין בע"א שפיר צריכא גט כיון דאסו' להנשא לכתחיל'.

ונר' דבאמת י"ל דברייתא קמ"ל טובא דאין האשה נאמנת לומר חבילה שלי דהא כתב הרמב"ם ז"ל והביאו בש"ע אה"ע סי' פ"ה סעיף י"ב דאם נמצא מעות ביד אשה דאף דאינה נאמנת לומר שלי הוא שאחר נתן לה במתנה משום שהכל בחזקת הבעל אם אמרה אתה נתתי לי במתנה נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה א"כ כיון דלדברי כ"א הי' אשתו ה"א דנאמנת כיון דאין החבילה תחת ידה אף דמסתמא הוא בחזקת כולם מ"מ הא גם בנמצא מעות תחת ידה הוא בחזקת הבעל אפ"ה מהני חזקה דאין אשה מעיזה וה"א דנאמנת לומר חבילה שלה משום חזקת דאין אשה מעיזה אפי' לדעת הפוסקי' דחולקים על הרמב"ם בזה מ"מ הא דמשמע בברייתא דאין נותנים לה אפי' כדי כתובתה עד אחר שנתנו לה כ"א גט הא אפי' לא נתנה לה גט תהא נאמנת כדי שיעור כתובתה במיגו דאי בעי אמר' גרשתני דקיי"ל דנאמנת ונתנה לה כתובתה משום חזקה דאין אשה מעיזה א"כ כיון דלפי דבריהם הי' מעיזה לומר שאינה אשתו תאומן דאי בעי מעיזה ואומרת גרשתני וקמ"ל ברייתא דאיבה נאמנת כיון שתובעת ממון וכמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ט ד"ה מיגו דאי יכול לומר וכו' אבל תובעת כתובתה לא מהימנא שמא מחמת חימוד ממון אמרה כך וכו'.

ואף דלדעת הרמב"ם דנאמנת לענין ממון כבר כתב הב"ש שם דאע"ג דאמרה גרשתני קיי"ל דאם תובעת כתובתה לא מהימנא משום דאתי לאפוקי נפשה מיניה שפיר מעיזה מפני הנאת ממון וא"כ ה"כ כיון שכופרת ואומרת שאין אשתו ומפקא נפשה מיניה לא מהימנא דאמרינן בהא משום הנאת ממון מעיזה א"נ דקמ"ל כיון דאיכא השני שמכחישו שפיר מעיזה לפי דעת הפוסקי' באה"ע סי' י"ז דהיכא דאיכ' ע"א דמסייע לה מעיזה וכר' דהא דלא קאמר הש"ס דקמ"ל הכי היינו משום דנהי דנימא דאית לה מיגו דגרשתני מ"מ כיון דלפי המסקנא משמע דליכא שום עדים כדברי כ"א מהם א"כ אפילו תאמר גרשתני לא מצי לגבות כתובתה דאדרבה דהבעל יהיה נאמן שלא גרשה במיגו דאין את אשתי וכן לדעת הרמב"ם ז"ל אע"ג דס"ל חזקה דאין אשה מעיזה מהני נגד חזקת ממון מ"מ הכא דאיכא מיגו דאין את אשתי בודאי אינה נאמנת אע"ג דהוי מינו במקום חזקה מ"מ הוא איבעיא דלא איפשטא בריש ב"ב ולפ"ז י"ל דלפי הס"ד הוי סבר דברייתא קמ"ל דאינה נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה דכיון דהוי ס"ד דאיכא עדים על הקדושין לכ"א שהיה אשתו תו לא מהימנא במיגו דאין את אשתי וממילא דיש לה חזקה דאין אשה מעיזה ונאמנת לדעת הרמב"ם ז"ל או במיגו דגרשתני וע"ז קאמר דכיון דאיכא עדים לכ"א שהיא אשתו האיך מצי אמרה ופשיטה דאינה נאמנת אף על הממון כיון דחזינן דמעיזה בשקר וממילא מתורץ קושייתם דלמא מיירי שגם לה יש עדים ז"א חדא כיון דאיכא עדים דמסייע לה שפיר מעיזה ותו דנגד העדים לא שייך לומר דמהימנא משום חזקה כיון דלדברי העדים חזינן דהיא מעיזה אפילו איכא כמי עדים כדבריה וכ"ז קאמר אלא לאו בע"א היינו שיש ע"א לכל א' שהיא אשתו דתו לא מהימן במיגו דאין את אשתי דא"כ יתחייב שבועה נגד העד כדקיי"ל בח"מ סי' ע"ה בנסכא דר"א דכל שהוא טוען טענה שאינה נאמן אלא במיגו דלטענה אחרת שהיה לו לישבע נגד העד לא הוי מיגו וממילא דה"א דהי' נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה ובזה מתורץ מה שהקשינו על הרמב"ם ז"ל דהכי מקשה ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן דכיון דאיכא ע"א שמכחיש זה העד לא היה צריך שבועה כפירש"י בד"ה ע"א בהכחשה מי מהימן וכו' א"כ הבעל נאמן במיגו דאין את אשתי ומאי קמ"ל והיינו דקאמר דברי תא לאו באיסורה דידה קא מיירי וכפשטא דברייתא בליכא עדים וקמ"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה ודו"ק:

עוד נראה לענ"ד ליישב הסוגי' באופן אחר דהנה לפי מה שפירש"י ז"ל בד"ה וגובה כתובתה וכו'. והמותר מוטל בספק עד שיביא אליהו כבר דקדקו המפרשים דאיכא למימר דהמותר חולקי' כמ"ש הרשב"א ז"ל והריטב"א ונראה לענ"ד דהוכחת רש"י אי נימא דחולקי' ע"כ הי' נוטלת כתובה וגם חלק השליש מן החבילה אבל מנ"ל דר"מ הא אפי' לרבנן דס"ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מ"מ היינו אם לא תפסי אבל אם תפסה מודה רבנן כמבואר בחידושינו בק"א ריש סימן ק' דבתפיסה מחיים כ"ע מודו דמהני וכן כתב הריטב"א ז"ל בשמעתין וא"כ נימא כיון שע"כ צריך ליתן לה חלק שליש יכולה לומר דהיא תפסה זה בשביל חלק הכתובה שהם מודים וממילא שצריכין ליתן לה מותר שהוא מוטל בספק חלק שליש אע"כ דהדין הוא שיהי' מונח עד שיבוא אליהו א"כ אין לה אלא כדי כתובתה שפיר מוכח דמטלטלי משתעבדי לכתובה מיהו אין מזה קושיא על הריטב"א ז"ל דס"ל דכיון דבתחילה לא נשתעבד לו המטלטלים אלא לאחר שניתן לו חלקה כבר זכו הם בחלקם ומ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל הכי ותו נראה דהוכחת רש"י ז"ל דאי נימא שנוטלת הכתובה וגם שליש החלוקה למה לא יאמנו שלא תיטול אלא חלק השליש במיגו דאי בעי אמר דאין את אשתי שלא היתה נוטלה אלא חלק השליש אע"כ דבאמת אין ניטלת אלא כדי כתובתה והשאר מונח עד שיבוא אליהו כפי' רש"י. ולפ"ז י"ל דהמקשה הוי סבר דהברייתא כרבנן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה והטעם הוא גבי מטלטלי משים דהדין הוא בחלוקה וכיון דתפסה יכול לומר שתפסי בעד הכתובה ומזה הוכיח דע"כ מיירי דאיכא ע"א דאין להם מיגו דאין את אשתי שהי' צריכן לישבע נגד העד. ע"ז מקשה דע"א בהכחשה לא מהני וכיון דעדות מכחישין דאז אין צריך שבועה וה"ה דהוי מצי להקשות דכיון שהי' אומרת בעצמה שאינה אשתו לא הי' צריך שבועה אלא דעדיפא מקשי והיינו דפירש"י ואפי' לא מכחשי לי איהו וכו' ומשני דליכא עדים ובאמת יהא מונח עד שיבוא אליהו ואתי' כר"מ דמטלטלי משתעבדי לכתובה ודו"ק:

ובהא מתורץ גם קושי' קמייתא שהקשינו על תי' הריטב"א כנ"ל כיון דלפי הס"ד אתי' כרבנן דר"ע דס"ל דכל משפחות בחזקת כשרות א"כ שפיר קשה דה"ל למיתני דגם הם צריכן גט שיחרור. אך לפ"ז קשה לפמ"ש בק"א סי' ק' דהיכא דהמטלטלי ביד אחרים מודים רבנן לר"מ דמשתעבד לכתובה א"כ הכא דמונח עד שיבוא אליהו לפי' רש"י אפי' רבנן מודה.

עוד י"ל ע"ד זה דהא לכאורה קשה טובא דלמה נותנים לה כתובה דהא קיי"ל באה"ע סי' ע"ז דכל אשה שמורדת בבעלה ומפקעת את עצמה ממנו ואפי' אומרת מאס עלי' אבדה כתובה וא"כ כיון שלדברי הבעל היא מפקעת את עצמה ממנו ואומרת שאינה אשתו והוא עבדה הרי מפקעת א"ע ממנו ואין לה כתובה בשלמא לדברי המקשה דמיירי דאיכא עדים והוי סבר דע"א נאמן לומר שחבירו קדשה שפיר י"ל דהיא לא גרמה איסור דבל"ז אסורה אבל לפי מה דמשני דליכא עדים כלל קשה טובא למה אית לה כתובה. ולא ראיתי א' מן המפרשים שהרגיש בזה וצ"ל כיון דלפי דברי' כל החבילה שלה ואפי' לדבריהם שמשתעבדו לה המטלטלי' לכתובה אלא שאתה בא להוציאה מחזקת החבילה דשמא אבדה כתובתה אינה יכולה להוציא מחזקה.

ובזה מתורץ הא דמוקי כר"מ הא אפי' לרבנן מודים היכא דהוא ביד אחרים לפי' רש"י שיהא מונח עד שיבוא אליהו לדעת הריטב"א כשנותנים לה חלקה תוכל לתפוס בעד כתובתה ולפמ"ש אתי שפיר דלרבנן דלא משתעבדי לה המטלטלי' עד השתא אינה יכולה לגבות כתובתה דשמא מורדת הי' ולפ"ז י"ל דהמקשה דהוי סבר דאתי' כרבנן ומטעם שהמטלטלי' הם ביד אחרים והוי קשה ליה דהוי מורדת ע"כ צריך לאוקמי דאיכא ע"א דבל"ז אסורה עליו וכיון דאיכא ע"א שאומר שמקודשת לחבירו ועי"ז מקשי דע"א בהכחשה מי מהימן אע"כ דר"מ הוא וממילא דבא קשה כלל ממורדת ודו"ק.

ובזה נר' לענ"ד דלכאורה יש לדקדק הא דקתני בברייתא דוקא לאחר גירושין גובה כתובתה ולא תני נמי קודם גירושין דגובה נמי שאר וכסות מן החבילות והי' נראה בזה דלפמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול לומר גרשתני וכו' פטור נמי משאר וכסות דדמי לטענו חטים וכו'. וה"נ כיון שאומרת עבדי אתה ה"ל כטענו חטים והודה לו בשעורים ופטור משאר וכסות אלא כיון דקיי"ל כר"י בכתובות דף נ"ו דמחילה מהני בשאר וכסות דהוא מדאורייתא ולא בכתובה שהיא מדרבנן ועשו חיזוק לדבריהם א"כ כיון דהודה לו בשעורים פטור הוא מטעם מחילה א"כ בשאר וכסות הם פטורים ולא מכתובה אך לפי עה דמסיק דר"מ הי' ור"מ ס"ל בכתובות שם דלא מהני מחילה בשאר וכסות קשה דליתני נמי שאר וכסות ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהיא מורדת הפסידה שאר וכסות ולא שייך לומר דאין ספק מוציא מידי חזקה שנשתעבד החבילה על שאר וכסות דחיוב שאר וכסות היה באה בכל יום כדאיתא בכה"ג בח"מ סימן צ"ז סעיף כ"ד וח"כ לא מצי לתני שאר וכסות אלא כתובתה שנשתעבדו המטלטלים כנ"ל ודו"ק:

בגמרא ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וכו'. נראה דהא דלא אמרינן כיון דתרווייהו בא"א קמסהדי ת"ל כתרי סהדי לגבי איסורא לעלמא וכדאמר בכתובות דף כ"ב תרווייהו בא"א קמסהדי דאף שמכחישים זא"ז כשירי' לענין זה להעיד שהיא א"א וכמו שכתב הש"ך בח"מ ריש סי' ל"א בשני עדים המכחישים זה א"ז כשירי' להצטרף לעדות אחרות ע"ש היינו כמו שכתבנו לעיל דף ס"ג דהכא שאני דכיון שמכחישים א"ע בגוף העדות ה"ל כעדים שמכחישים א"ע בחקירות דלא מצטרף לעדות זו אפי' שמצטרפים לעדות אחרות אך הא קשי' לי טובא מה דפי' רש"י ד"ה ע"א בהכחשה וכו' דאיכא חד סהדי דמכחיש ליה אפי' לא מכחיש ליה איהו וכו' וקשה כיון דס"ד דסגי בע"א אם אינה מכחשת אין מזה רעותא מה שהעד השני מכחישו נהי דליכא שני עדים מ"מ איכא ע"א כיון דלגבי כ"א מן העדי' הי' מקודשת ומה בכך שמכחישין זא"ז עכ"פ איבא ע"א ממ"נ על הקדושי' וכמ"ש לעיל דף ס"ג ע"ב במתני' זה אומר אני קדשתי' וזה אומר אני קדשתי' דמותרת לעלמא כשנותנים גט אע"פ שמכחישי' זא"ז ודמי לא' אומר מת וא' אומר נהרג ע"ש ולכאורה הי' נראה לי דהא דכתב רש"י ז"ל דבהכחשה עדותן בטילה לגמרי היינו דקשה לי' דלמה צריכה ב' גיטין דהא דכיון דיהב א' גט אין צריכה גט משני אם שיש לו ע"א הא עד השני מכחיש אותו ואין כאן אפי' ע"א סיון שגירשה אחד אותה אך זה דוחק והעיקר נראה דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הש"ג שהבי' הח"מ וב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק י"ט וס"ק כ"ב בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דבטול עדותן ונראה דיש להביא ראי' כדבריהם מדאיתא בח"מ סי' למ"ד בשני עדים המכחישי' זא"ז בחקירות או שאחד אומר חביות של יין וא' אומר חביות של שמן דעדותן בטילה ואפי' שבועה אינה צריכה כמ"ש הסמ"ע שם בס"ק י"ז והב"ח בטור שם דין ד' הרי דאע"ג דממ"נ איכא ע"א אפ"ה א"צ שבועה.

ובזה זכינו לפרש דברי רש"י ז"ל בא"ד דע"א איכו בא אלא לשבועה והכא לא שייך שבועה עכ"ל ר"ל כיון דילפינן דבר דבר מממון בע"כ אי נימא מהני ע"א בקדושי היינו משום דמהני בממון לענין שבועה והיכי שמכחישין זא"ז כיון דאמרינן לענין ממון עדותן בטל' וא"צ שבועה וה"נ אין חוששין לקדושין אך לפ"ז קשה טובא דהא במתני' לעיל דף ס"ג בבאו שנים ואמרו זה אומר אני קדשתי וזה אומר אני קדשתי נאמנים ליתן גט ולא אמרינן דעדותן בטלה כיון שמכחישין זא"ז ונראה לענ"ד דיש לחלק דוודאי משמע היכי דשני כיתי עדים מכחישים אלו את אלו כגון שנים אומרים מת ושנים אומרים נהרג או בממון כת א' אומרת חביות של יין וכת א' אומרת חביות של שמן דוודאי צריך לשלם כדברי כת הפוחת שבשנים ולא אמרינן כיון דמכחישים זא"ז בטלים לגמרי תדע דהא אמרינן בסנהדרין דף ל"א אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני כיתי עדים אחת אומרת מנה וא' אומרת מאתיים שמשלם מנה שיש בכלל מאתיים מנה ע"מ נחלקו אלא כת א' אומרת מנה וא' אומר מאתיים שב"ש ס"ל בטלה עדותן הרי דאף דב"ש ס"ל דבכת א' ה"ל מנה ומאתיים כמו שמן ודבש אפ"ה בב' כיתות עדים מו דים דמשלם מנה.

וכן נראה לענ"ד מוכח להדיא מסוגיא דהאשה רבה דף פ"ז ע"ב דקאמר שם אלא לאו בניסת לא' מעדי' וקתני דפנו וכמו שפי' רש"י ד"ה ה"ד וכו' אלא לאו בכה"ג דניסת לא' מעדים ואח"כ באו עדים שהי' חי באותו שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה ע"ש משמע דבאינו כהן כה"ג לא תצא אע"פ שמכחישים זא"ז דהא כתב הח"מ דכשזה א' מת היום וזה א' מת אתמול דהוי הכחשה א"כ י"ל בכל מקום שהאמינה התורה לא' כשני' כגון ע"א באיסורי היכא דלא אתחזק לא איסור ולא היתר וכיוצא בו כיון דלדברים שנים מותר אע"פ שמכחישים זא"ז הוי כמו ב' כיתות עדים שמכחישים זא"ז משא"כ לענין ממון דאמרה התורה ע"פ שנים יקום דבר שלא האמינו התורה לר"א אלא לשבועה הרי דלא חשיב כשנים בזה אמרינן דאם מכחישו זא"ז בטל עדותן לגמרי ואפי' שבועה אינו צריך א"כ א"ש לעיל בבאו שנים וכ"א אומר אני קדשתי כיון דהתם לא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר כמ"ש שם וכ"א חשוב כשני' וממ"נ מותרת לעלמא משא"כ הכא אי נימא לאוסרה מטעם ע"א שאומר שקידש אע"ג דאיכא חזקה להיתרא ע"כ היינו משום דילפינן דבר דבר מממון כי היכא דהתם מהני קצת ע"א לענין שביעה ה"נ חוששים א"כ לא עדיף משבועה דבטל לגמרי כשמכחישים זא"ז ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל נמי כהרא"ש ז"ל דבע"א אומר מת וע"א נהרג תנשא כיון דלענין זה ע"א נאמן מן התורה כשנים כדאמר ריש האשה רבה דחזקה דדיקא ומנסבא מרעי לחזק' דא"א והוי כאלו לא אתחז' לא איסור ולא היתר דע"א נאמן כשנים לומר מת או נהרג א"כ ה"ה כשמכחיש זא"ז דא' מת וא' נהרג נמי מותרת כמו בתרי ותרי ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:

ברש"י ד"ה ע"א בהכחשה וכו'. נראה מדבריו דהא דאמר ע"א בהכחשה לאו כלום הוא לא מיירי בהכחשת בע"ד אלא כשא' מכחיש את חבירו אע"פ שהוא אינה מכחשת אותו וזה הוא דלא כמ"ש בב"ש באה"ע סי' מ"ב ס"ק ז' בשיטת הרשב"א וראב"ד דמפרשי סוגיא דכתובות דף כ"ג בע"א אומר קידש וא' אומר לא קידש והיא אינה יודעת דלכתחילה לא תנשא וצ"ל דרש"י מפרש לה כשיטת התוס' שם אבל דוחק לפרש דהכא כיון שלא הי' קידושין אלא בפני ע"א גרע טפי כיון דלפי הס"ד מהני קידוש בפני ע"א. מיהו הא קשי' לי לשיטת הרשב"א וראב"ד שכתב הב"ש דהא לדבר שבערוה קיי"ל לקמן כרבא דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ סוגי' דכתובות הוא דלא כהילכתא אלא דאביי משני הכא לשיטתו דס"ל דדבר שבערוה דמי לשאר איסורי' והרמב"ם כתב אוקימתא זו לדינא והראב"ד בהשגות משמע דמודה ליה היכא שהיא אינה יודעת וצ"ל דס"ל דהא דאמר רבא דבר שבערוה אין פחות משנים הייני דוקא באשתך זנתה כיון דכבר נשואה לו הוי כמו דאמר בסוגיא דכתובות שם אם נשאת לא תצא אבל לכתחילה מודה רבא דלא תנשא אפי' בע"א מכחיש משום לזות שפתי' וכמו שיבואר לקמן בס"ד לשין הטור בסי' קט"ו ע"ש וכבר כתבנו מה שיש לפרש הסוגיא לשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמר לו ע"א וכו' אבל שני נאמנים ומחייבים אותו קרבן וכו'. כתב מהרש"א ז"ל שזהו דוקא לר"מ אבל לרבנן פליגי וס"ל דאף שנים אינם נאמנים משמע דס"ל דאף בשנים אם אמר איני יודע אינם נאמנים ולכאורה זה הוא סותר דברי תוס' בריש פ' אמרו לו בד"ה אלא דקא וכו' שכתבו דליכא למימר דמיירי כשאמר איני יודע דפשיטא דחייב דאינו יודע גבי תרי עדים הוי כשתיקה ע"ש משמע דרבנן מודים באינו יודע וכל משמעות פשטות דברי תוס' בדיבור זה שלא כתבו אבל שנים נאמנים לר"מ וכן משמע להדי' מסוגי' דריש פ' האשה רבה אילימא דאתי תרי ולא קא מכחיש להו קרא ל"ל נשמע דפשיטא דמהימן אך מלשון התוס' דבסמוך שכתבו שלא נקט שהוא אומר אינו יודע היינו לרבותא דר"מ משמע דלרבנן אפי' בשנים ואמר א"י פטור ונר' דתלי' בתרי לישנא דאיתא בריש פ' אמרו לו אי טעמא דחכמים משום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים או טעמא דחכמים משום דמפרשינן דמה שאמר לא אכלתי היינו שלא אכל בשוגג אלא במזיד והא מבואר לענ"ד מסוגי' דריש פ' האשה רבה דקאמר שם ממאי דמהימן דלמא משום דשתק ושתיקה כהודאה דמי תדע דקתני סיפא אמרו שנים וכו' רישא א"ט קא מחייבי רבנן וכו' ולכאורה אינו מובן כמו שנתקשה בה המפרשים דמה ענין שנים שהוא מכחיש לע"א שאינו מכחיש וכר' דסוגי' זו אזלי ללישנא דטעמא דחכמים משום דאדם נאמן ע"ע וע"כ צ"ל דטעמא דרבנן דנאמן נגד שני עדים נפקא מקרא דהודע ולא שידועהו אחרים היינו דגילתה התורה בפי' דאין עלי' שים חיוב קרבן מחמת הודעת אחרים וא"כ מה בכך דמהימנא כיון שהיא אומר שלא אכל אפי' אם האמת שאכל כיון שאינו אלא ע"י הודעת אחרים לאו בר קרבן הוא ובזה מובן הטעם מה שאמרו חכמים דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי דלכאורה הלשון דמה אם ירצה אינו מובן לטעמא דאדם נאמן ע"ע אלא הענין הוא דהוי מצי למימר דכיון שאמרו העדים שראו שאוכל חלב ה"ל כאילו מעידים שהוא עצמו יודע שאכל חלב כי היכא דקיי"ל הטוען את חבירו מנה לי בידך והוא טוען דא"י דחייב לשבע א"י כדאית' בח"מ סי' ע"ה דלא אמרינן האיך יכול להשביעו בטענות ספק שהרי אינו יכול לטעון טענות וודאי שהוא יודע אלא דהוי כטענת וודאי משום דמסתמא הוא יודע ה"נ כשאומר לא אכלתי או א"י אם אכלתי מה"ת נימא דה"ל כהודיעו אמרינן כיון דהעדים אומרים אכלת בדבר דהוי לי' למידע ה"ל כאילו אומרי' שהוא יודע ונדחק לפרש קרא דלא שיודיעהו אחרים היינו שמעידים בדבר דלא ה"ל למידע אם אכל חלב ע"ז אמרינן דנאמן לומר שא"י במגו דאי בעי אמר מזיד הייתי ולא הוי מיגו במקום עדים דהא באפשרי שהוא שכח ולא ידע אע"ג דמסתמא אינו כן שפיר מהימן במיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי וכיון ששכח אע"פ שהאמת הוא כדברי עדים שאכל חלב מ"מ הוא פטור משום הודעת אחרים ושפיר הוכיחו הש"ס מזה דהא דמחייבו רבנן בשת' אפי' בע"א היינו משו' דהוי כהודא' נמצא מבואר בדברי הש"ס דבשני' אפי' אם אומר א"י פטור כיון דהוא ע"י הודעת אחרי' וא"כ אין ראי' מהא דקאמר הש"ס שם בתחלה דבשני עדים כי לא הכחישו ל"ל קרא דהתם מקמי דמסיק דטעמא דרבנן הוא משום דלא מהני הודעת אחרי' אבל לפי מה דמסיק דטעם הוא משום דלא מהני הודעת אחרים א"כ אפי' בשנים אם אמר א"י לא מהני אבל ללישנא דטעמא דרבנן משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי הא לאו הכי מהימני א"כ ממילא בשנים והוא אומר איני יודע מודים דחייב.

והנה התוס' בריש פ' אמרו לו בד"ה אמרו לו וכו' כתבו וז"ל וצ"ל דמיירי שהאיש שמעידים בו שותק דאי אמר איני יודע פטור וכו' וע"כ מיירי שאותו שמעיד עליו אומר א"י דאי אמר לא אכלתי פשיטא דע"א לא מהימן דהא כתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ע"ש ולכאורה דבריהם ז"ל אינו מובנים דמה להו להוכיח זה בהוכחה אחרת הא מפורש הוא בריש פ' האשם רבה תדע דקתני סיפא וכו' ותו דלמה באמת לא הוכיח הש"ס בריש פ' האשה רבה מהוכחה שהוכיחו תוספות ותו דלפמ"ש דקרא דאו הודע ולא שידועהו אחרים היינו אפי' בשנים א"כ שפיר איצטרך קרא ולא שיודיעהו אחרים דאפי' בשנים נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ולפמ"ש אתי שפיר הכל דאדרבה קשה להו דללישנא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי דמפרשינן דברים מה שאמר לא אכלתי היינו שאמר מזיד הייתי אבל אם מכחיש באמת מודים רבנן דחייב קרבן והיינו דל"ל סברא דאדם נאמן על עצמו א"כ ליתא להוכחת הסוגיא שם שתיקה כהודאה דמי וע"ז כתבו דממ"נ מוכח דאי נימא דקרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים לא מיירי בשני עדים אלא דממעט ע"א בל"ז ונוכח דטעמא משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר א"י אין העד נאמן לחייבו דאי נימא דקרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים היינו בע"א שמכחישי קשה ל"ל קרא פשיטא דהא כבר כתב לא יקום ע"א וכו' אע"כ דקרא מיירי בע"א והוא אומר א"י ואפ"ה פטור נמצא מוכח לשתי לשונות דטעמא הוא משום דשתיקה כהודאה דאי נימא דקרא מיירי ולא שיודעהו אחרים בשני עדים דשפיר איצטרך קרא דאינו חייב כשמכחישו דאע"ג דשני עדים מביאם לידי סקילה מ"מ הוא צ"ל דבאמת הטעם בזה אע"ג דעדים נאמנים היינו משום דבעינן דוקא הודעת עצמו ולא שיודעהו אחרים וכיון דעכ"פ הוא טועה אינו חייב קרבן על הודעת אחרים א"כ כ"ש דעפ"י ע"א אינו חייב קרבן כשאומר א"י נמצא דהוכחת התוספות והוכח' הש"ס צריכין לשני טעמים דחכמים. ובזה מובן היטב הא דאמר הש"ס בריש פ' האשה רבה רישא מ"ט קא מחייבי רבנן אילימא וכו' ופי' רש"י ד"ה מה אם ירצה וכו' דאפליגו בהא מכלל דרישא ע"א אומר אכלתי דדייק מינה הא אישתיק חייב דברי הכל עכ"ל והוא דחוק דמאי פסיקא לי' דהא בכריתות בלישנא קמא מוקי התם רישא דמתני' כר"מ ולפמ"ש אתי שפיר דלר"מ דס"ל דשנים נאמנים וע"כ הא דמיעוט קרא ולא שיודעהו אחרים היינו בע"א ע"כ צ"ל דאפי' בא"י מיעוט קרא דאינו נאמן וע"כ יצטרך לומר דדוקא אליבא דרבנן ושפיר מקשי רישא מ"ט קא מחייבי רבנן. יצא לנו הך מילתא דאומר א"י בשני עדים תלי' בתרי לישני דללישנא דנאמן ע"ע פטור אפי' בשנים כשאומר א"י וללישנא דמפרשינן דבריו כולה קרא דאו הודע מיירי בע"א אבל בשני' מחייב כשאומר א"י נמצא לפ"ז א"ש דמ"ש תוס' בדיבור זה אבל בשני' נאמנים ולא כתבו בהדיא לר"מ משום דבאמת ללישנא דמפרשינן דבריו אף רבנן מודים דמחייב קרבן כשאומר א"י לכך כתבו סתמא ומ"ש בדיבור הסמוך משום רבותא דר"מ היינו כדי לפרש דא"ש אפי' ללישנא דאדם נאמן ע"ע כן נלענ"ד לפרש דבריהם ודו"ק ועיין בסמוך:

ולפ"ז נר' לענ"ד דמיושב קצת מה שכתבו תוס' בסמוך דהא דקתני במתני' והוא אמר לא אכלתי ה"ה אם אומר א"י הא דלא נקיט באמת מתני' בא"י די"ל דא"י לאו רבותא היא כ"כ דכשאומר א"י אין העד מכחישו ואיכא למימר קושטא קאמר שא"י וה"ל הודעה מפי אחרים אבל במכחישו ואמר לא אכלתי אין לתלות כל כך שא"י כמ"ש לעיל ואפ"ה קמ"ל דהוא נאמן יותר מן העד ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:

אך כ"ז לשיטת תוס' אבל לשיטת הראב"ד ורשב"א שיבואר לקמן דס"ל דטעמא דאביי משום נאמנות העד כ"ש בע"א והוא אומר שא"י נרא' לי דהא דאיצטריך קרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים דהיינו לפי שיטתם במכחישו ואמר לא אכלתי וצ"ל דלא נפקא מקרא דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת כמ"ש תוס' דס"ל דהאי קרא בממון קא מיירי כדפי' רש"י פ' שופטים וכן משמע מסוגיא דלעיל דקאמר רב אשי מאי דעתיך דיליף דבר דבר מממון ומצינו לשון חטא גבי ממון בפ' ויקרא מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה והי' כי יחטא ואשם וגו' כדאיתא בפ' חלק דף ק"ט וחטאים בממונם דכתיב והי' בך חטא והא דלא הוי ידעינין דאינו נאמן העד במכחישו מסברא היינו משום דבעי למיכתב קרא דאו הודע לרבות כשאינו מכחישו אי לאו דכתיבא נמי מיעוטא ה"א דמרבה נמי מכחישו ודו"ק:

בד"ה ותנא תונא וכו'. הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר א"י דפטור וכו'. ורשב"א וראב"ד וסייעתם חולקים והביאם הש"ך בי"ד סי' קכ"ז וכתבו דסוגיא דיבמות ריש פ' האשה רבה דקאמר תדע דטעמא משום דחשובה כהודאה היינו לישנא דאדם נאמן ע"ע וכו' וכבר כתבנו בסמוך דמוכרח לפרש הכי הסוגיא שם אלא דתוס' ס"ל דללישנא דטעמא דחכמים משום מגו דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי מוכח דאיצטרך קרא דאו הודע דע"כ מיירי באומר א"י דאי בהכחשה מקרא דלא יקים נפקא כנ"ל והיינו דס"ל דלכל חטאת היינו לקרבן חטאת וכן כתב בספ"י לעיל דף ס"ג ע"ב ולכאורה קשה דא"כ ללישנא דס"ל לרבנן דאדם נאמן ע"ע א"כ הא דכתיב קרא דלא יקים ע"א לכל עון ולכל חטאת הא אפי' שנים אינם נאמנים במכחישים ואפי' אם אמר א"י ותו קשה לי כיון דכתבנו לעיל דמשמעות סוגי' דיבמות דלטעמא דאדם נאמן ע"ע היינו דנפקא לי' מקרא דאו הודע ולא שיודעהו אחרים והיינו עפ"י שנים א"כ מנ"ל למימר דקרא דאו שודע ריבוי דאפי' ע"א נאמן כששותק מטעם דשתיקה כהודאה דלמא דוקא בשנים מהני שתיקה כהודאה. ואין לומר דלענין שתיקה כהודאה אין חילוק בין א' לשני' ז"א דהא רבא דס"ל דלקמן גבי ערוה דלא הוי שתיקה כהודאה אפ"ה אי מהימן כבי תרי אמרינן לקמן דמודה רבא דהוי שתיקה כהודאה כמבואר שיטת ר"ת בב"י סי' קכ"ז ע"ש א"כ נימא נמי דקרא מיירי דוקא בשנים הוא דמהני שתיקה כהודאה. ודוחק לומר דזה הוי מילתא דפשיטא ונר' לענ"ד ליישב דוודאי אם אומרים שני עדים שנתחייב חטאת דהיינו שאכל חלב בשוגג ואח"כ נודע לו והיא מכחישם בוודאי נאמנים כיון שמעדים שיודעים שכבר נודע לו בעצמו ונתחייב חטאת ובהא קמ"ל קרא דלכל חטאת דאין ע"א נאמן בזה אבל באינם יודעים שנודע לו אדם נאמן ע"ע כנ"ל ולפ"ז מתורץ גם קושי' שני' הנ"ל דלפי מ"ש הר"ן דלשיטת ר"ת לא אמרינן שתיקה כהודאה גבי חלב אלא כגון שאמר דלאחר שאכלו בשוגג חזר ונודע לו וכו' דאל"ה לא שייך למימר בהא דשתיקה כהודאה כיון שאכלו בשוגג א"כ א"א לומר דקרא דאו הודע דמרבה שתיקה כהודאה היינו בשנים דא"כ כיון שמעידים שבוודאי נתחייב חטאת א"צ להודאתו דהיינו דכתיב קרא דלא יקום ע"א וגו' דע"א אינו נאמן לחטאת אבל שנים נאמנים כנ"ל ודו"ק:

בגמרא. ותנא תונא ע"א אומר וכו'. יש להקשות דה"ל לאביי לאתוי' מרישא ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי כן קשה בר"פ האשה רבה וכן הקשו התוס' בכריתות שם בד"ה אימא מציעותא דהוי מצי לאתוי' מרישא דתני בע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי ע"כ מיירי כמי ששתק דאל"ה אפי' בלא העד המכחיש אינו נאמן והש"ך בי"ד הביא סייעתא לשיטת הרשב"א וסייעתו דמרישא ה"א דמיירי בשתק ושתיקה כהודאה ע"ש ובאמת הא דאיתא בש"ע סי' קכ"ז בהגהת רמ"א ואם אין הבעלים מכחישם אע"פ שמכחישם אחר לא מהני מאחר שבעלים שם ושותקין וי"א דע"א בהכחשה לאו כלום הוא והוא מתשובת הרשב"א כמו שהביא הש"ך שם לכאורה דיעה קמייתא נפקא ליה ממשנה זו דהוי ספק דקתני ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי כמ"ש הש"ך שם בס"ק י"ב וס"ק י"ג ולענ"ד נראה דס"ל להרשב"א דא"א לפרש מתני' דכריתות הכי דבע"א בהכחשה אפי' היכא דאיכא חזקת היתר מביא אשם תלוי דהא איתא בכתובות דף כ"ג דע"א אומר קידש וע"א אומר לא קידש אם נישאת לא תצא ופירשו הרשב"א וראב"ד ז"ל וסיעתו דמיירי שהוא אומרת שאינה יודעת וכמו שהביא הב"ש דעתם באה"ע סי' מ"ב ס"ק זי"ן ע"ש ואי נימא דבכה"ג חייב אשם תלוי א"כ קשה קושי' הש"ס שם בדף כ"ב ע"ב הבא עליה באשם תלוי קיימא והכא לא שייך לאוקמא בניסת לא' מן עדים דהא בע"א אסורה להנשא לאותו העד כמו שכתבו תוס' שם בד"ה כגון שניסת וכו' ותו דהא מקשה שם והיא גופא באשם תלוי קיימא ומשני באומר' ברי לי וכיון דהכא איירי שאינה יודעת ליכא לשנוי הכי וכ"כ הרמב"ם פ"ח משגגות הלכה ג' דבספק מקודשת לא נקבע האיסור ופטור מאשם תלוי.

אלא העיקר נראה דדבר זה מבואר ברמב"ם פ"ח מה"ל שגגות הל' ג' האוכל חתיכה וע"א אומר לו וכו' הואיל ונקבע האיסור והיא ה"י אם חטא אם לא חטא מביא אשם תלוי ופירש הראב"ד ז"ל דבריו דמיירי בשתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל חתיכה א' מהם אימר שאכל של חלב וא' אומר שאכל של שומן וע"ש הרי דבכה"ג ליכא חזקת היתר כלל וכיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ממילא הוא חייב באשם תלוי כיון דאכל א' משני חחיכות דאיקבע איסורא אבל היכא דאיכא חזקת היתר ולא איקבע איסורא ממילא אוקמי אחזקה כמ"ש הרשב"א בתשובה ולפ"ז ממילא דלא קשה דה"ל לאביי לאתוי' ראי' מהך דע"א אומר אכל וא' אומר לא אכל דהא אביי בעי לאתויי ראיה אפי' היכא דאיכא חזקת היתר דכל הני ג' בבא דאביי כ"כ איירי בדאיכא חזקת היתר והיינו דאתחזק האי גברא דלא אתחייב קרבן מדלא אמרו האי צריכותא בסוגיא שם וכיון שכתבנו דרישא ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל וכו' מיירי ע"כ היכא דליכא חזקת היתר כנ"ל א"כ אין להוכיח מכאן דע"א נאמן אלא היכא דאיקבע איסורא דאיתרע לה חזקת היתר מדחייבה עליו התורה אשם תלוי ועוד מאה דאפי' בלא איקבע איסורא אין להוכיח מבבא זו דע"א נאמן לאוסרה דלפמ"ש התוס' בריש גיטין דף ב' ע"ב ד"ה מידי דהוי ומיהא י"ל דה"ק ע"א נאמן באיסור ה"מ להתיר והא דבעי תרי לאיסור וכו' ע"ש א"כ י"ל דאפי' אי לא הוי אלא ע"א שאכל נמי לא מחייב אלא אשם תלוי והא דנקיט ע"א אומר לא אכל היינו דקמ"ל דאי לא הוי אלא ע"א שלא אכל כיון דלא אתחזק איסורא נאמן העד שאמר לא אכל לפוטרו מאשם תלוי אלא כיון דאיכא הכחשה כנגדו מעד שאומר שאכל נתבטל עדותן וחייב באשם תלוי כמקדם לכך מייתי מסיפא דאמר לא אכלת דמיירי מסתמא בחתיכה אחת ושפיר הוכיח מזה דנאמן אפי' במקום חזקה. אך העיקר נראה לענ"ד דבאמת לענין שתיקה כהודאה אין לחלק בין יש לה חזקת היתר ובין אין לה חזקת היתר כגון שני חתיכות כנ"ל כיון דלאו מטעם נאמנות העד אלא מחמת הודאת עצמו אין לחלק בזה אלא דמהאי בבא דע"א אומר אכל וע"א אמר לא אכל אין להוכיח מזה דשתיקה כהודאה דאיכא למימר דמיירי בא"י וכיון דע"כ מתני' בב' חתיכות כמ"ש הרמב"ם א"כ כשאמר א"י אוקי חד לגבי חד וממילא חייב באשם תלוי ועיקר הוכחה מבבא דהוא אמר לא אכל דאפי' אי נימא דמיירי בשתי חתיכות מוכח דשתיקה כהודאה מדקתני סתמא משמע אפי' בחתיכה אחת כנ"ל ותו דאפי' אי מיירי בשתי חתיכות מוכח דשתיקה כהודאה היינו משום דבכל הני דאמרינן דשתיקה כהודאה הכל תלוי בשעת אמירת העד דאינו נאמן אח"כ להכחיש את העד הא דאמרינן במשנה שמכחיש ואמר לא אכלתי בין בע"א בין בשני עדים מיירי הכל בשעת אמירת העד תדע דללישנא דמפרשינן דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואמאי לא שיילינין לי' לפרש דבריו אלא דאזלינן בתר אמירתו בשעת אמירת העד וכן בע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל כתבו תוס' דמיירי שבאו בבת א' והעיד דאל"ה ה"ל ראשון כשני' והכא נמי בתחלה הוי כהודאה אפי' אם אמר אח"כ לא אכלתי חייב חטאת דאי נימא דלא הוי כהודאה אלא כא"י יכול לומר אח"כ נזכרתי שלא אכלתי כדאיתא בח"ה גבי עדים דלאחר ששתקו יכולים לומר נזכרנו אע"כ דהוי כהודא' וא"כ אפי' נימא דמיירי באיקבע איסורא כגון שני חתיכות דומיא דרישא מ"מ כיון דמוכח דשתיקה כהודאה אין לחלק, בין יש לה חזקת היתר או לא ושפיר הוכיח מזה שתיקה כהודאה דהכא אין לומר משום דהעד שהעיד בתחלה שאכל והוי לי' כשנים דמה בכך הא אפי' בשנים ס"ל לחכמים דר"מ דנאמן אדם על עצמו יותר מב' עדים ובזה מתורץ היטב הא דמדייק הא אישתוק מהימן דאכתי ה"ל למימר דאפי' אם אומר א"י פטור לשיטת ר"ת ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מתני' מיירי בב' חתיכות דומי' דבבא ע"א אמר אכל וא' אמר לא אכל כנ"ל וא"כ באומר א"י לא מצי למתני פטור משום דעכ"פ חייב אשם תלוי לכך מדייק מדלא אשמעינן רבותא טפי דאפי' שתק בתחילה ואח"כ אמר לא אכלתי פטור כנ"ל ואדרבה לשיטת הרשב"א דס"ל טעמא דשתיקה היינו דכיון דא"י ממילא נאמן העד קשה דאין זה דיוק דדלמא להכי נקיט שאמר לא אכלתי דבאומר א"י עכ"פ חייב אשם תלוי וצריך לדחוק לדידיה דה"ל למיתני בהדי' בחתיכה א' דלא אקבע איסורא פטור אבל אין לומר דס"ל כמ"ש הכ"מ שם דאפי' בלא אקבע איסורא כגון בחתיכה אחת אפ"ה חייב אשם תלוי בע"א אמר אכל וא' אמר לא אכל דכיון דע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל הוי כאיקבע איסורא דכבר הוכחנו לעיל מסוגי' דכתובות דף כ"ב דבכה"ג ליכא אשם תלוי אמנם מדברי תוס' משמע לכאורה דס"ל כמ"ש הכ"מ שכתבו תוס' בכריתות שם בד"ה אמרו וכו' וצ"ל דמיירי שזה שמעידין בו שותק דאי אמר א"י פטור וכו' ואי נימא דמיירי בשתי חתיכות למה אם אמר א"י פטור אפי' לשיטת ר"ת כיון דאיכא חד לגבי חד אע"כ צ"ל דמיירי בחתיכה א' ואפ"ה מיקרי איקבע איסורא כיון ששותק אבל אם אמר א"י אפי' ע"א לבד אומר שאכל פטור אפי' מאשם תלוי מיהו יש ליישב דבריהם כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

בד"ה נטמאו טהרותיך וכו'. וי"ל דהאי דנזקין מיירי שאינו שותק אלא מכחיש וכו'. לכאורה יש לדקדק דמנ"ל דאפי' מכחישו דלמא בנזקין מיירי בכשאומר א"י אכל אם מכחישו י"ל דאינו נאמן אפי' בידו ובזה הוי מתורץ קושי' הת"י בכתובות דף כ"ב ד"ה מנין לאב וכו' וא"ת תיפוק ליה וכו' דאצטרך קרא אפי' היה מכחישתו וצ"ל כיון דהטעם הוא דנאמן בדבר שבידו משום מיגו או משום דהוי כבעלים כמ"ש הרא"ש בנזקין ממילא דאין לחלק אפי' במכחישו וק"ל:

בא"ד. ועתה בענין זה יש ג' דינים וכו' ובדבר שאינו בידו עתה וכו'. לכאורה קשה לי דהא אמרי' במתני' לעיל דף ס"ד באומר קדשתי את בתי כשהי' קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן ואמאי נימא דהיה בידו לקדשה כשהיתה קטנה ואע"ג דאמרינן שם דלא מקרי בידו לקדשה דאי אמר האי לא ניחא לי מי מצי לקדש ליה ז"א אלא לפי הס"ד אבל לבתר למשני דקרא אתי שהאב נאמן לאסור את בתו אע"פ שאינו אומר למי קידשה פשיטא דהוי בידו לומר שקידש לאיש אחד והלך וא"כ קשה לרבא שיאומן עתה אעפ"י שהי' בוגרת כיון שהי' בידו ולכאורה הי' נרא' דהא דבידו נאמן היינו דוקא בשאר איסורין אבל בדבר שבערוה אינו נאמן דכלל הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך אין האב נאמן ולפ"ז הוי אתי שפיר דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דאביי ס"ל לקמן בשמעתי' גבי אשתך זנתה דאין חילוק בין דבר שבערו' לשאר איסורי' א"כ ע"כ מוכח ממתני' דאינו נאמן אלא א"כ הוא עתה בידו כדס"ל לאביי שם בהנזקין ורבא לשיטתו דס"ל הכא בשמעתי' לחל' בין דבר שבערוה לשאר איסורי לכך ס"ל דבשאר איסורי' נאמן אפי' אין עתה בידו אלא שהי' בידו ונהי דכשהוא בידו עדיין נאמן אפי' בדבר שבערוה דהא לפמ"ש תוס' בריש גיטין בד"ה ע"א וכו' דנדה הוי לי' כדבר שבערוה נמצא כיון שמצינו בנדה דנאמנת על הטבילה משום שבידה כמ"ש תוס' שם מוכח שאפי' בדבר שבערוה נאמן כשהוא בידו וע"כ צ"ל כן דנדה הוי דבר שבערוה דאל"כ מנ"ל בדבר שבערוה דמהימן ע"א בדבר דלא אתחזק איסורא כדמוכח בריש גיטין ובריש פ' הא שה רבה ובמתני' דלעיל דאמר קדשתי את בתי דנאמן ע"א לומר אכי קדשתי משום דלא אתחזק איסורא ע"כ משים דילפינן מנדה דנאמנת על הספירה א"כ כמו כן איכא למילף בדבר שהוא בידו אף דאתחזק איסורא מ"מ ס"ל לרבא דדוקא בנדה שלעולם הוא בידה לטבול אבלו בדבר שכבר הי' בידה ס"ל לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורי' מיהו אפשר לומר דהא דאמר לעיל והרי הי' גדולה אינו נאמן היינו שהי' גדולה מכבר שלא אמר לה בפעם ראשון כשנתבגרה תו לא מהימן אח"כ כדס"ל לרבא שם בהנזקין ובזה מדייק הלשון דקאמר והרי הי' גדולת ולא קאמר והי' גדולה אלא ר"ל והי' גדולה כבר ולא אמר אלא עתה ועיין מ"ש לעיל דף ס"ג ע"ב בזה.

ובזה יש להבין דברי התוס' ישינים בכתובות דף כ"ב ד"ה מנין לאב וכו'. ומיהו אם אמר וכו' דאע"ג לקמן ס"פ נערה פריך ואימא ה"מ קטנה וכו' גזירת הכתיב הוא דנאמן וכו' לכאורה אינו מובן דמה"ת נימא דגזירת הכתוב הוא דנאמן אע"פ שאינו בידו ולפמ"ש אתי שפיר כיון דבשאר איסורי' נאמן ע"א כשהי' בידו כבר ה"א דגם בדבר שבערוה הדין כן ולפמ"ש די"ל דבאמת דאפי' בבוגרת נאמן אם אמר לה בפעם ראשונה כשמצאה לאחר שנתבגרה וי"ל דבאמת טעמא דרבא דס"ל בהנזקין שם דנאמן אף שאינו עתה בידו היינו דנפקא לי' מיתורא דקרא דאמר לעיל ד' ג' ע"ב דאיצטרך קרא דאין כסף דיכול לקדש את בתו כשהי' נערה ולא נפקא מקרא דאת בתי נתתי משום דה"א הנ"מ כשהי' קטנה אע"ג דקרא בנערה מיירי מוכח דאפי' שאין עתה בידו כיון שהי' בידו נאמן לאסור דהוי ס"ד דקרא מיירי שאמר לה באמת בפעם ראשון שהי' נערה ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:

בא"ד. אבל לאסור הדבר אינו נאמן וכו'. לכאורה משמע דהיינו כמ"ש התוס' בגיטין ד"ה מידי דהוי דע"א נאמן דוקא להתיר ע"ש אלא דלא א"ש מ"ש אבל לאסור אינו נאמן דבמלתא דלא אתחזק היתירא בל"ז אסור מספק וכן קשה על הרא"ש בפ' הנזקין בחלוקה ראשונה דדבר דלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור ע"א נאמן להתיר וכ"ש לאיסור וכו' דלענין מה נאמן לאיסור הא בלא"ה איסור מספיקא וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"ו מה שתירץ שם דהא דנאמן לאיסור אע"ג דבלא"ה הא אסור כיון דלא אתחזק בו התירא מ"מ חשיב בעדותו וודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס ע"ש ולענ"ד צ"ע בזה דממ"נ דאם לא העיד העד עד אחר שנולד הספק ספיקא האיך יאומן העד לאוסרה מחמת עדותו משום דאינו אלא ספק אחד הא קיי"ל דרוב עדיף מחזקה וס"ס ה"ל כרוב כמ"ש הרשב"א וטור ומבואר בחידושנו ספ"ק דכתובות כיון דאין ע"א נאמן במקום חזקה דהיתרא כ"ש דאינו נאמן במקום רוב להיתרא אפי' אם היה מעיד שהוא וודאי איסור וכ"ש דאף לדברים הוא ספק איסור ואם הוא מעיד קודם שנולד הספק השני ונ"מ אם יולד ספק אח"כ בל"ז לא הוי ס"ס דהא בעינן שיודעו שתי הספיקות ביחד כדאיתא בי"ד ס"ס ק"י בהג"ה ויש ליישב עפ"י מ"ש הש"ך ז"ל בדיני ס"ס ויצא לנו הדין ע"ש אך העיקר נראה דכוונת הרא"ש הוא כפשטא דבדבר דלא אתחזק כלל לא איסור ולא להתיר ואיכא ע"א להתיר וע"א מכחישו לאיסור לא אמרינן דכיון דע"א שנאמן להתיר בדבר דלא אתחזק איסורא היא מפורש בקרא כמ"ש תוס' בריש גיטין דנפקא מוספר' לה א"כ נימא דהוא בכלל כ"מ שהאמינה התורה לע"א הרי הוא כשנים ואפי' איכא עד המכחיש לאיסור ה"ל כאחד במקום שנים כדאיתא בכתובות דף כ"ב ע"ב וכמ"ש הש"ך שם בסוף ס"ק י"ד באורך ע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאין סברא לומר כן כיון דהאמינה תורה לע"א להתיר מוספרה לה כ"ש דנאמן לאסור ואם זה חשיב כשנים אף זה חשיב כב' ומאי אולמה האי מהאי וא"כ ממילא כשאר באיסורו כמו שהיה בלא עדות שנים ולדעת התוס' צ"ל הא דאי' במשנה דע"א א' אכל חלב וע"א א' לא אכל מביא אשם תלוי היינו משום דשתיק ושתיקה כהודאה לכל אחד כמ"ש הרע"א בהג"ה ר"ס קכ"ז והיינו שכ' התוס' בכריתות שם בד"ה אמרו וכו' וצ"ל דמיירי שזה שמעידין בו שותק דאי אמר א"י פטור וכו' ולדעת הרא"ש א"ש טפי לפמ"ש הרמב"ם דמיירי באיקבע איסורא שהיו שני חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל א' מהן נאמן העד האוסר כמו עד המתיר מביא אשם תלוי ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף