שו"ת חתם סופר/א/קמה

שו"ת חתם סופר ‏ א קמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום וכ"ט וחיים ארוכים דשנים ורעננים לי"נ הרב הגאון המופלג ומפורסם כש"ת מה' שלמה נ"י ראש בי"ד דק"ק בראד יע"א:

יקרתו הגיעני ואני פה עוסק במרחצאות על רוב התלאות ע"ג תלאו' כי נהייתי ונחליתי השנה הזאת בימים שעברו כידוע וגם פה אני בעו"ה עד היום הזה נחליתי בחולי קדחת ל"ע ואין דעתי שפוי ואין כחי כמאז וב"ה כי היום אני פונה להשיב מפני כבוד התורה ולהפיס דעתו הרמה כי יפה דן ויפה הורה כי זולת זה לא היה ראוי להיות עט ממהר להשיב בהיותי מתגורר הרחק מאוד מקהלתי ואין שום ספר מספרי פוסקים ותשו' אתי והדבר איננו נחוץ כי מה שהיה כבר הוא ולא בא הכותב אלא להשקיט מעליו התלונות ומערערים שלא כהלכה לפענ"ד ע"כ אמרתי עשה דכבוד תורה עדיף והאמת יורה דרכו וה' יהי' עמנו בדבר הלכה שלא אכשל ח"ו:

וז"ל השאלה

מעשה בחולה א' ביום ב' דשבועות ולא היה לו בנים והיה חשש שתשאר אשתו זקוקה ליבם והיה מקום עיגון שהיבם הוא במקום רחוק מאוד בעיר רומי והאשה עני' ואין בהשג ידה להגיע לשם ורצה המורה להתיר לכתוב גט ולחתום בי"ט ב' ופר"מ אמר ישתקע הדבר ולא יאמר ודבר זה איני כדאי אף להעלות על הספר אך מחמת שכבר נתעקש בו אחד מוכרח אני לבאר ולהוציא מלב המתעקש ושוב האריך פר"מ אלי כתוב וז"ל ולמען לא תהי' קול דמי האשה צועקת עלי לאמו' כי אני חייבתי בדמה אמרתי להציע דברי לפני כבוד הדר"ג להודיע אם יפה הורתי או ח"ו שגיתי כי כל חכמי הק"ק החזיקו עמי זולת וכו' עכ"ל:

תשובה הנה לפי מה שראיתי מתוך דברי השואל התיר המתיר מתרי טעמי א' כיון שנמצא בספרים והובא בבית שמואל שהחליצה היא תיקון לנשמת המת וא"כ זה החי השכ"מ שרוצה לפטור אשתו בגט שלא תשאר זקוקה הרי הוא רוצה לתקן נשמתו אחר מותו שלא ישאר רוחו מקשקש באשתו הזקוקה כדאיתא בזוהר נמצא הוה גירושין אלו צרכי המת ותיקון נשמתו וי"ט שני לגבי מת כחול שווינהו רבנן א"כ מותרים הסופר והעדים לחלל י"ט שני בכתיבה לצורך תיקון נשמתו לכשימות:

עוד טעם שני להתיר אם מתירים כבוי הנר בי"ט מפני ד"א או הפסד ממון לא נתיר לכתוב גט מפני תקנת עגונות כי מצוה רבה היא:

ואני אוסיף עוד טעם להתיר שהרי התירו קנין בשבת משום שלא תטרוף דעת השכ"מ שרוצה שיהיו נכסיו מחולקים כך וכך ה"נ הוא שלא תטרוף שרוצה הוא לפטור אשתו מיבם וזה אפי' כשהיבם בפנינו ואין כאן חשש עגונה והתוס' ר"פ הזורק בגטין שכתבו לפטור מיבם אין כוונתם משום חשש עיגון אלא אפי' לפנינו היבם רק שלא תטרוף דעת השכ"מ שרוצה לפטור אשתו ממנו וכן משמע בלשון תוס' עירובין ע"א ע"א ובב"ב קנ"ו ע"ב ד"ה קונין וכו' ע"ש וברא"ש:

ואם ההיתרים אלו נכונים יצמח מזה ח"ו עוד היתר שכ"מ שרוצה לתקן נשמתו לחלק נכסיו בקרן קיימת ודברים טובים ותקיף לי' עלמא והרבה פעמי' יודע בנפשו שצריך לעשות מממונו צרכי רבים להציל נפשו מדין של מעלה ועל הרוב אין לו קיום בלי כתיבה וחתימה עפ"י דינא דמלכותא א"כ לתקן נשמתו הוה צרכי המת ולדבר מצוה דרבים ת"ת ופרנסת עניים ושלא תטרוף דעתו יכתבו בי"ט ב' ובפרט שבעיני העולם קיל כתיבה משטי"ת שכותבים בו צוואות ושטרות מכתיבת גט כתיבה אשורית גם כי אינו נלענ"ד והארכתי בזה במקום אחר מ"מ יצא מזה מכשול גדול ע"כ צריכים לבאר טעם ביטול דברים האלו בעזה"י ולא תקום ולא תהיה כזאת בישראל ח"ו:

הנה כ' הגמיי' פ"א דה' מילה אות יו"ד והביאו ב"י בקיצור בהל' י"ט סס"י תקכ"ו וז"ל אבל נפל שנהגו להסיר ערלתן אפי' י"ט ב' של גליות אינו דוחה דהא דאמרי' די"ט ב' לגבי מת כחול שווי' רבנן היינך דוקא מת שהוא בר קיימא וכו' ועוד דמה שנהגו להסיר ערלתו אינו מנהג תורה ואפי' את"ל דאינו אלא כמחתך בשר בעלמא מ"מ אסור לטלטלו ומה שנהגו להסיר בחול מפני תקנת הפושעים דאמרינן בבראשית רבה הקב"ה מעביר את הערלה מאותן שמתו ולא מהלו ונותן על פושעי ישראל וכו' וצ"ע עכ"ל וכן פסק בש"ע שם ולכאורה צ"ע הא אפילו למיגז לי' גלימא ואסא שאינו שלא יסריח אלא לכבוד בעלמא התירו מ"ט לא נתיר טלטול בעלמא לתקנת מתים היינו הפושעים שכבר מתו להצילם מדין גהינם היום מיד ביום טוב שני שנידונים ואם ימצא בעל דין הערלה ישימהו על גווית הפושעים ויכנסהו לגיהנם ואין צורך מת גדול מזה וכשם שמת שנקבר זה זמן רב ונחטט ביום ב' של י"ט מותר לקוברו אע"פי שלא מת היום ה"ה נמי אותם פושעים שכבר מתו מזמן רב והיום יארע להם תקלה ע"י ערלת הנפל למה לא נתיר טלטול עבורם ודוחק לומר דאין פושעים צריכין תיקון זה אלא אותן שפרשו מדרכי צבור ואלו היו מתים לפנינו לא היינו מטפלים בקבורתם ז"א דא"כ בחול מ"ט בהסרת הערלה לתקנם ועוד מכי חזו צער' דקברי פורתא איקרי להו נבלת עבדיך כדאי' בסנהדרין מ"ז ע"א וא"כ צ"ע כנ"ל ולכאורה י"ל בזה ג' טעמים א' דמ"ש דלאו מנהג של תורה אין לומר כוונתו שרפואה זו דהסרת ערלה אינה בדוקה להועיל לפושעי ישראל דאעפ"י שחותכים וזורקים ימצאם בעל הדין וישים אותם על גווי' פושעי ישראל א"כ אפי' ערלת כל הנימולים אפי' בני קיימא יטול וישימם למכשול לפושעים אע"כ מכיון שהוסרה מהגוף אינו שולט בה וא"כ זה שכתוב שאינו מנהג תורה רוצה לומר כיון שלא נזכר בש"ס כ"א במדרש רבה אעפ"י שהיא אגדת ירושלמי ויש לחוש לו להסיר הערלה בחול אבל למיעבד עובדא לזלזל בי"ט ב' אפי' בטלטול בעלמא במה שלא הוזכר בש"ס והשתא אם כך אמרו במה שהוזכר במד"ר ואין בו אלא אי' טלטול לא רצו להקל בי"ט ב' איך ניקל באי' דאורייתא בדבר שלא נזכר בשום מדרש הגלויה לנו כ"א הנסתרות שאין לנו עסק בהם שאין למדין הלכה על פיהם:

א"נ י"ל ע"כ לא שרו חז"ל אלא כבוד המת בעה"ז אפי' אינו שלא יסריח אלא כבוד בעלמא כגון למיגז לי' גלימא אבל לצרכי עה"ב לא ומשו"ה לא אמרי' צד"הד וקדיש בב"הק בי"ט ב' אע"ג דודאי אית בי' תיקון נשמה דמשו"ה ס"ל קצת פוסקים דאמרי' קדיש בי"ט ב' ומ"מ לא קיי"ל כוותי' כדפסקי' בי"ד סי' ת"א ונ"ל מסברא דכעין דאורייתא תקנו כשם שהתירה תורה בי"ט אוכל נפש הדיוט לצרכי עה"ז ולא אפי' צורך הדיוט לכפרת נפשו ואי הי' מקריב רק נדרים ונדבות הי' מתכפר מקופי' ומכ"ש חטאת מ"מ לא התירה תורה ה"ה חז"ל בי"ט ב' לענין מת לא התירו אלא צרכי גופו ולא צרכי נשמתו ועיי' דברי ס' יראים אמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש ואין כעת הס' אתי והשתא הדברים ק"ו השתא הסרת ערלה הוא תיקון בודאי לשעתו לא התירו טלטול מכ"ש לכתוב גט שאינו בודאי שאפשר שלא ימות היום אין הקלקול ברור מכ"ש שאין להתיר מלאכה דאורייתא:

עוד י"ל טעם אחר שלא התירו הסרת ערלת נפלים דבאמת עיקר ההיתר הוא משום שלא יסריח ואך מכיון שכבר ניתן י"ט לדחות עבור זה המת ניתן לדחות גם למיגז ליה גלימא וכעין דאמרינן במנחות ספר"י כיון שכבר ניתן שבת לדחות בשחיטה דחוי' גם באיברים ופדרים ועוד דאסא וגלימא הוה כעין יפוי מצוה וזה אלי ואנוהו כעין הפשטת פסח בפרא"דמ קל"ג ע"ב ולפ"ז לא הותר אלא למי שמת ביומא וניתן לדחות לקוברו שוב ניתן ג"כ לדחות למיגז לי' גלימא ואסא אבל הני פושעים דלא מתו היום ולא ניתן י"ט לדחות עבורם אין דוחין אפילו בטלטול בעלמא:

והיות כן בנידון שלפנינו שעודנו חי ומאן יימר שיהיה ניתן לדחות עבור מיתתו שום דבר כי מה שדוחי' לפקוח נפשו להחיותו אינו ענין לכאן אבל אנו עוסקים בדחיית מיתתו ועדיין לא ניתן לדחות לא הותר לכתוב גט עבור תיקון נשמתו וגדולה מזה כ' תוס' ביומא מ"ו ע"א ד"ה אבל וכו' וז"ל ונ"ל דההוא דאמר ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט היינו בליל שבת וליל י"ט שלא ניתן שבת וי"ט לדחות אצל שום קרבן והא דאמרי' למשרי איברים ופדרים איכא לאוקמי קרא אמסתבר סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומי' וכיון דבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידים דיומא וכו' ע"ש הרי קמן לחלק כנ"ל ועתה מאן ספין למישרי למכתב גט לחלל י"ט בעוד שלא ניתן י"ט לדחות ואפשר לא יותן לדחות כלל כי לא אקבר ביומו:

ודע אי לאו דמצאנו כן ספר"י במנחות כבר דחתה שחיטה את השבת וכ"כ תוס' ביומא הנ"ל לא הייתי אומר הכא גבי מת כיון שכבר ניתן לדחות דוחה גם לגלימא ואסא אע"ג שכבר מצינו כן גבי תינוק' למול בפסחים ע"ב ע"ב התם שבת דחוי' אצל מילה אמרי' הואיל ואידחי אידחי אבל הכא י"ט ב' הותרה וכחול שווי' רבנן לגבי מת אמרי' למאי דאישתרי אישתרי למאי דלא אישתרי לא אישתרי דהכי קיי"ל כרבא בזבחים ל"ב ע"ב ע"ש הואיל ואישתרי לא אמרי' הואיל ואידחי אמרי' ואי נימא דאס' וגלימ' וקבור' חדא שריות' היא ולא בעי למימר הואיל ואישתרי ולא דמי' להא דזבחי' א"כ פשיט' דליכא למשרי למכתב גט דלהא אשתרי ולהא לא אשתרי אך כיון דמסקינן שם ס"פ טרף בקלפי דשבת הותרה לקרבנות ואפ"ה אמרינן הואיל וניתן לדחות התם ספר"י ותוס' ביומא ע"כ צריך להתיישב בדבר זה ועמג"א סי' פ"ח סק"ג דבריו צ"ע הואיל והותר לצרעתו וכו' היינו כניסת בהן פ"א בשני איסורים והואיל והותר לזה הותר לזה בפ"א אבל לקרות ק"ש ולהתפלל אח"כ לא שמענו וגם זה ק' על נידון שלפנינו שהם ב' ענינים:

ואמנם מ"ש דשבת הותרה לקרבנות וטומאה דחוי' לקרבנות מזה צ"לע בתשו' רשב"א ומביאו ב"י בא"ח סי' שכ"ח וכן בכ"מ פ"ב דשבת דשבת דחוי' אצל פ"נ דילפינן מדקיי"ל טומאה דחוי' וק' הרי קמן שאין הענינים דומה לענין קרבנות דשבת הותרה וטומאה דחוי' ואימא לענין פ"נ נמי שבת הותרה [ועיין לעיל סי' פ"ה וסי' ע"ט]:

נחזור לנידון שלפנינו עוד נ"ל הא דלא התירו טלטול ערלת הנפלים לצורך תיקון פושעים י"ל אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך ובשלמא כל עניני צרכי הגוף שהוא במצות גמ"ח וכבוד הבריות שדוחה האיסורים כל חד לפום שיעורי' לא שייך לומר אין אומרים חטא כי איננו חוטא כי מצוה זו דוחה את זו וקבורת מת מצוה דוחה עשיית פסחו ואינו חוטא כי כך הוא הדין כמו עשה דוחה ל"ת אבל צורכי נשמה לתקן נשמתו של זה אין אומרים לאדם חטא ופגם בנפשך לזכך נפש חברך מאי אולמי דהאי מהאי ומאי חזית דנפשא דהאי זכיך טפי דלמא דהאי זכיך טפי ומכ"ש היכא דפשע כמבואר בתוס' רפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור ובדוכתי טובא והכא הרי לתקן נפש הפושעי' אתאינן לא ניחא לחבר למיעבד אפי' איסורא זוטא להציל הפושע מעונשא רבא וא"ש דברי הג"מ ומ"מ נלמוד גם לנידון אע"ג דלא פשע ולא מידי וניחא לי' לחבר למיעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה אינך איסורא רבא ואפי' נימא גם דלא ע"י גרמא דחבר אתי לי' מ"מ ניחא לי' לחבר כך היינו היכא דידעי' דחבר זוטא ודע"ה רבא אבל בנידון שלפנינו האי דשוהה יבמתו בלא יבום וחליצה בודאי זוטא הוא ואונסא לגבי חלול י"ט ב' בידים במלאכה דאורייתא כי הרבה חשו חכמים להך מנהגא כי רב הוא וכמה גדול כח המנהג הזה שאומרים בקידוש י"ט העצרת הזה וכן בתפילה ודובר שקרים כלפי מעלה לולי בטחו חז"ל בלאל גומר עלי לא היה מניחים לנהוג כן והכל משום דלא ליתי לזלזולי למיעבד עבידתא ראה כמה חומר דבר זה ודברי תוס' סוכה מ"ד ע"ב ד"ה כאן צ"ע קצת במ"ש בי"ט לא יאמר וציונו אלא הזכרה בקידוש צ"ע וציונו על אכילת מרור שבלילה הראשונה הוא דרבנן ואומרים בשני וציונו וכן מ"ש שקידוש ותפלה אינו אלא הזכרה וכי קיל בעיני רבותינו בעלי התוס' לומר י"ט פלוני הזה בשקר וכזב לולי אלים וחמור הך מנהגא וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל וכל הקולות דמקלינן בי' ובעונשו לנדות כמ"ש ר"ן פ' מקום שנהגו היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן אך מה שקבלו ובאופן שקבלוהו הוא איסור דאורייתא ועובר על בל יחל והנדר היינו הקבלה שמקבלים ונפקא מפיך זו צדקה כמ"ש ר"ן פ"ק דנדרים ד"ה עליו להשלים ועיי' ר"ן נדרים פ"א ע"ב ד"ה משום שנאמר וכו' ועכ"פ איסורא רבא הוה טפי מהאי שנאנס שלא נחלצה יבמתו ואין אומרים לאדם חטא באיסורא רבא דלא ליענש חברך בעונשא זוטא והארכתי בזה קצת כי בעו"ה רבו פריצי עמינו כעת העמידו חזון שקר ושוחקים על י"ט ב' כי מנהג בעלמא היא ולא אבו להלוך בעקבי חכמי ישראל בנפשם דברו לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו:

ומטעם זה לבד נמי אינו ראוי להתיר חדשות בענין זה בי"ט ב' כדי שלא יפרוצו הרי אחז"ל פ"ק דביצה האידנא דאיכא חברי חיישי' וכ' ר"ת האידנא עמי הארץ אין להתיר לקבור מת בי"ט כמו בני בשכר ועוד איכא שרים דמכריחי' ישראל שבטירותיהם לכתוב ונחלקו עליו משום דלא עמי הארץ וגם מפני יחידים הנשכרים אצל השרים לא נבטל קבורת מת בי"ט ב' ומ"מ אנן בני אשכנז חוששי' לדברי ר"ת רק היכא דלא אפשר בעממים סומכי' אהר"י מ"מ לא נדחו דבריו של ר"ת לגמרי וא"כ האידנא דאיכא פריצי עמינו כידוע יש להוסיף גדר ולא לפרוץ הרי חזינן היכא דאיכא חברי בטלו קבורת מת אע"ג בעלמא אמרי' גזירה עבידא דבטלי ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא בטלינן אפ"ה הכא חמירי להו זלזול י"ט ב' מכ"ש הכא בנידון שלפנינו והנה בתוס' ב"ק פ' ע"א כ' אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שיקבר בשבת שנעשה באיסור שבת ע"י נכרי ע"ש וכ"כ רמב"ן בתה"א וכמ"ש מג"א ג"כ סי' שי"א סקי"ג וסי' תקכ"ו סק"ו ונ"ל הגנאי הוא לפי שיש לו קצת עונש על שאירע על ידו כך שכך אמרי' בשבת קנ"ז ע"א מאן דאתילד בשבת ימות בשבת מ"ט כיון דמתחלל שבת ע"י בלידתו ותתכפר במיתתו ע"כ אם שוב יתחלל שבת גם במיתתו מי יכפר על לידתו ועל מיתתו כנלע"ד וא"כ הכא איך יבקש הלא ברצונו לחלל י"ט ב' עבורו להצילו מעונש קצת שיהוי אשתו בלא חליצה ויבום זה דבר שאין הדעת סובלו:

ועוד הא דעת רש"י פ"ק דמ"ק דהיכי דלא אישתהי לא הותר אלא גלימא דלא נפיש טרחי' ולא לחפור קבר וחלקו עליו אדרבא אפי' גלימא ואסא דליכא אלא לכבוד מכ"ש קבר שהוא שלא ינוול ע"ש ברא"ש ור"ן ועיי' ב"י א"ח סי' תקכ"ו ד"ה וכ' עוד הר"ן ונהי דקיי"ל כהחולקים על רש"י מ"מ היינו טרחא דקבר משום ניוול וגלימא ואסא דלא נפיש טרחי' אבל לכתוב גט דאיכא תרתי לרעותא דנפיש טרחי' וליכא ניוול וצורך כולי האי מנ"ל להתיר אפשר כ"ע מודה לאסור ואפושי פלוגתא לא מפשינן ע"כ בטול טעם הראשון של המקיל:

ונבא אל הטעם השני של החכם המתיר דהרי הפר"ח סס"י תצ"ו מתיר כיבוי נר לצורך ד"א בי"ט ב' וכיבוי דליקה משום הפסד ממון ה"נ יש להתיר הכא משום עיגונא דאיתתא ויש לזה פנים דבחשש עיגון יש כאן מצוה להצילה יותר מבעילת מצוה אע"ג דאתתא לא מפקדא אפ"ו מ"מ להשהות פנוי וזקוקה ליבם גרע ממשהה בתו בוגרת דקרי' עליו ומלאה הארץ זימה וא"כ מצוה מוטלת על הב"ד להסיר כבל זה הא חדא ונלמוד מכיבוי נר לצורך ד"א ועוד משום צערא דגופא דאשה כשזוכרת י"ט שתשאר עגונה לעולם וזה נלמוד מהיתר כיבוי משום הפסד ממונו בהסר ממנו צערו בי"ט שרואה ביתו שנשרף אפי' יש לו מקום לדור בו לי"ט מ"מ להסיר צערו התירו והכי נמי דכוותיה זהו נ"ל להסביר דברי המורה להתיר:

ואומר אני להתיר איסור מלאכה דאורייתא בי"ט ב' לצורך מצוה א"א דהרי בביצה וי"ו ע"א בעי למימר היכא דלא אישתהי לא מחללי' י"ט ב' ונהי דלא קיי"ל הכי דמשום דלענין מת כחול שווי' רבנן והיינו משום כבוד הבריות וניוול המת וק' תיפוק לי' משום מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא ולאו דלא תלין נבלתו אע"כ משום מצוה דאורייתא לא מחללינן י"ט ב' רק משום מת וכבר כתבנו לעיל דהכא לא שייך מטעם המת ואנן עסקי' עתה במצוה משום עגונא ומטעם זה אין לחלל באיסור כתיב' דאורייתא אפי' בי"ט ב' ועוד נ"ל להוכיח דאפי' איסור דרבנן אין לעבור משום מצוה מלשון הר"ן בגטין ר"פ הזורק גבי האי שכ"מ דתקיף ליה עלמא שכ' שהתירו קנין וגירושין בשבת לשכ"מ משום שלא תטרוף דעתו דלא ניחא לי' דתפול אשתו קמי יבם ולא אמר משום עיגון דידה ואין לומר רבותא נאמר אפי' ליכא עיגון כגון שהיבם בפנינו ורק היא סני' לי' ולא בעי להיות זקוקה לו אפ"ה שרי' משום טירוף דעת ז"א דהיא גופי' קשי' מנ"ל להר"ן שהתירו בכך היכא דליכא עיגון דלמא בעיגון ומשום מצוה אבל לשכ"מ לא התירו קנין וכדס"ל לרמב"ם פ"ח מזכי' באמת דלא התירו קנין בשכ"מ וכמ"ש טור וש"ע ח"מ סי' רל"ד ומנ"ל להר"ן אע"כ פשיטא לי' דאין להתיר אפי' אי' דרבנן משום עיגון וה"ה מלאכה דאורייתא בי"ט ב' ומה שהתירו כיבוי לצורך ד"א לאו משום מצוה אלא משום הנאת הגוף וכר' יהודה דמתיר מכשירים וכיבוי מכשירים הוא ונהי בי"ט א' אין מורים כן בי"ט ב' מורין כן כך מבואר בר"ן במקומו פ"ב דביצה ובפר"ח הנ"ל ויבואר עוד לקמן אי"ה בדברינו:

והנה דבהא משום הפסד ממון התירו כיבוי דליקה בי"ט ב' ולא בי"ט א' הנה ר"פ משילין מבואר דהתירו אפי' לפנות אוצר כלו משום הפסד ממון אפי' בי"ט א' והכי פסקינן עמג"א רס"י תקכ"א וכיבוי לא התירו אלא בי"ט ב' וצריך לומר בכיבוי החמירו כעין מלאכה דאורייתא טפי כמ"ש תוס' ס"פ כירה ד"ה לימא וכו':

אלא דלפ"ז צריך להתיישב דלא לשתמיט מי שמתיר לשחוט מסוכנת בי"ט שני אם א"א לאכול כזית צלי והתם איכא הפסד ממונו כמבואר פסחים מ"ו ע"ב ואפ"ה משום דהוי אי' דאורייתא אסור אפילו בי"ט ב' וצ"ל לחלק מלאכה דאורייתא כגון שחיטת מסוכנת אסור אפילו בי"ט ב' אע"ג דאיכא הפסד ממון ופינוי אוצר דרבנן הותר אפילו בי"ט א' וכיבוי שהוא קרוב לאיסור דאורייתא בי"ט א' אסור ובי"ט ב' שרי ועוד יותר נ"ל דבכיבוי הנ"ל לצורך ד"א ודליקה הקילו שהרי בלא"ה הקשו נימא מתוך שהותר לאוכל נפש שלא תתעשן הקדרה שיש בו מאכל הותר נמי להנך ותירצו רא"ש פ"ב דביצה ותוס' פ"ק דכתובות דהך כיבוי הוה רק כמו מכשירי אוכל נפש ע"ש ופי' הרי בעי' צורך קצת ואותו צורך קצת יהיה לאוכל נפש אבל אם הצורך קצת הוא במכשירים ולרבנן לא הותרו מכשירים הוה כלא לצורך כלל ואסור כנ"ל פירושו ועיי' יש"ש פ"ב דביצה ואינו פה עמדי וא"כ בי"ט ב' דסמכי' אדר' יהודה דאפילו מכשירים מותרים א"כ אפי' בכיבוי דליק' מקלינן משום דאיכ' מתוך עכ"פ מבואר מזה דבמלאכ' דאורייתא ממש לכתוב גט ולית ביה מתוך ולא מכשירי אוכל נפש אין בו שום היתר לא מטעם מצוה ולא מטעם צערא דגופא דאיתתא ובטל טעם השני לכאורה:

אלא יש לעיין לשיטת ר"ת ביצה ל"ו ע"ב דפריך אין דנין והא מצוה קא עביד ומשני בדאיכא דעדיף מיני' וס"ל לר"ת בליכא דעדיף מיני' שרי' שבות במקום מצוה אפי' בשבת וצריך לפרש לר"ת דהאי דעדיף מיניה לא יכול לדונו היום דאי ידונו היום מה לי חילול דהאי או דהאי אע"כ לא מצי לדונו היום ואי לאו י"ט היה מצוה לדונו היום בדזוטר מני' כדי למהר המצוה מלהמתין עד למחר ולעשות מצוה מן המובחר דלזרוזי מצוה עדיף ממצוה מן המובחר כדעת הרדב"ז ועיי' תשו' ר"ן מש"ס מנחות מ"ט סוף ע"א ואין ספר אתי מכל מקום מש"ס דביצה לר"ת מבואר כנ"ל וכן גבי יבום דאיכא גדול אי לאו שבת ויום טוב היה ממהרים המצוה אבל למידחי שבות משום מיהור מצוה היכא דעבדי' מחר מצוה מן המובחר לא אבל עכ"פ היכא דליכא דעדיף וליכא גדול לייבם פריך ש"ס בפשיטות והא מצוה קא עביד משמע פשיטא להש"ס לשיטת ר"ת דדחי' שבות משום מצוה ואפשר ה"ה מלאכ' דאוריי' בי"ט ב':

וערמב"ם פ"ד די"ט הל' ד' ואין מכבים את הנר מפני תשמיש המטה וכו' ואסור לשמש עד שתכבה מאליו עכ"ל לשון זה צ"ע ומיותר לגמרי הליועץ נתנוהו לומר עד שתכב' מאליו אשר לולי דמסתפינא היה נ"ל אע"ג דה"ה כ' דהרמב"ם ס"ל כההלכות לאסור מכשירים לגמרי וס"ל נמי משאצ"ל חייב והוה כיבוי מלאכה דאורייתא מ"מ בי"ט קילי טובא משום דשייך בי' מתוך שהותרה וכו' וכק' תוס' ומדרבנן בעלמא אסורה ובמקום מצוה והנאת הגוף כגון בעילה ה"ל להתיר אלא דמיירי דאפשר לבעול אחר שיכבה ולא תתבטל המצוה והנאה ולא בעי' לכיבוי' אלא למהר המצוה ומשום המיהור לא התירו לכבות וכמ"ש לעיל לדעת ר"ת באין דנין ואין מייבמין ויצא לו לרמב"ם כן מלשון ש"ס אפשר בבית אחר משמע דאפשר עכ"פ וכמו שנרגש מזה בט"ז סי' תקי"ד סק"ב אבל אם א"א בשום אופן מזה לא איירי:

נחזור להנ"ל בפ' משילין לענין קידושין נמי פריך מצוה קאעביד ומשני ביש לו אשה ובנים ולר"ת באין לו אשה ובנים מותר משום מצוה והאי מצוה אינו נהנה בי"ט כלל דהרי במ"ק י"ח ע"ב קאמר לא מיבעי' לארס דלא קאעביד מצוה אלא אפי' לישא נמי דקאעביד מצוה ע"ש וא"כ סתרי ש"ס אהדדי דהכא פריך מקדשין מצוה קאעביד כמדומה לי ראיתי קו' זו בשום ספר ולק"מ התם קאי בס"ד דלא חיישינן לשמא יקדמנו אחר א"כ אירוסי' לאו מצוה קאעביד אבל למסקנא דחיישינן לשמא יקדמנו אחר הוה אירוסי' מצוה ופריך הכא אמאי אין מקדשים הא מצוה קאעביד שלא יקדמנו אחר ולא יבוא לבסוף לידי פ"ו כצ"ל נמצא מוכח מזה אפילו מצוה שאין תכליתה היום רק בחול פריך דה"ל להתיר וא"כ לכאורה ה"ה לכתוב בי"ט ב' לצורך מצוה אפי' שאין תכליתה היום אלא בחול. אומר אני אפי' לו יהיה כן דעת ר"ת הא חלקו עליו כל הפוסקים ולא קיי"ל כוותי' אך נ"ל ר"ת לא אמרו אלא לפי ש"ס דילן דגזירה שמא יכתוב וחדשו חז"ל לאסור לדון ולקדש וליבם משום שמא יכתוב וק' לא ה"ל לחדש גזירה במקום מצוה אבל להירושלמי דמייתי תוס' דס"ל דהוה בכלל איסור דקונה קנין וכשנאסר מקח וממכר הוה זה בכלל אה"נ דלק"מ קו' ש"ס דבודאי אין לדחות שבות משום מצוה אפי' הנוהגת היום מ"מ שבות די"ט משום מצוה דחול לא כדאמרי' במנחו' מ"ח חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן:

והנה תוס' בתר דמייתי ירושלמי דקידושין אסור משום קנין סיימו דמטעם דהוה משום קנין יש לאסור לגרש בשבת וי"ט משמע אי הוה משום שמא יכתוב מותר לגרש וצ"ע מ"ש אדרבא הר"ן שם כ' להדי' אסור לגרש משום שמא יכתוב דעיקר גירושין ע"י כתיבה ונלע"ד דס"ל להתוס' כיון דרוב פעמים אין כותבים גט אלא כשהעדים עמהם בשעת הכתיבה אע"ג דאפשר בעידי מסירה בלא עדי חתימה ואפשר שהבעל בעצמו יכתוב גטו שלא ע"י סופר ואח"כ יביא עדים מ"מ אין זה עיקר מעשה הגט דלגזור בשבילו שלא לגרש שמא יכתוב אלא רוב הפעמים איכא לכל הפחות סופר עמו או אפי' עדים ולא גזרי' שמא יכתוב כמו דלא גזרינן שמא יטה ומותר לקרות לאור הנר כי איכא אחר עמו ועמג"א לענין שמא יחתוך זמורה וס"ל להתוס' להש"ס דטעמא משום שמא יכתוב ליכא למגזר בגט אלא משום קנין ולפי מאי דקיי"ל אסור לגרש בשבת קיי"ל טעמא דקנין וכן משמע מכל הפוסקים א"כ גם לר"ת אסור אפי' במקום מצוה כמ"ש לעיל:

ונבוא אל השלישי אשר היה נלע"ד להוסיף טעם להתיר לא מטעם מת ולא מטעם האשה להתירה מעיגון אלא מטעם שכ"מ שלא תטרוף דעתו שהוא רוצ' בתקנת האשה ועיניו כלות על זה דמשו"ה התירו חז"ל לגרש בשבת ולקנות תיחוד איהי ותפתח גטין ר"פ הזורק והתוס' ורא"ש ור"ן כולם פ"א כתבו הטעם שלא תטרוף דעתו שהוא רוצה בתקנת אשתו שלא תזקק ליבם ובהג"א פ' מי שמת מתיר לשכור לשלוח רץ בשבת להביא אוהבו של שכ"מ הכל שלא תטרוף דעתו שרי' איסורא דדברי קבלה ממצוא חפציך ודבר דבר א"כ י"ל ה"ה לכתוב גט בי"ט ב' וכבר כתבתי דא"כ יהי' מותר לכתוב צוואה לשכ"מ בי"ט ב' אם אין דעתו מתיישבת כ"א בכתיבה או משום עניים הרבה שבה או משום תוקף דינא דמלכות' ולא לשתמיט דנשמע ונראה כן פ"א מרבותינו גאוני עולם אשר מעולם ושכיחי טובא והוה לא ראינו ראי':

האמת כי דעת הרמב"ם פ"ח מזכי' דאין קונין לשכ"מ אלא היכא שאין צריך קנין מקנין להפיס דעתו אבל היכא שצריך קנין אין קונין בשבת וצ"ל דס"ל דלא התירו לשכ"מ אלא דיבורא בעלמא אעפ"י שממילא מקנה מ"מ אינו ניכר כל כך ועוד איהו הוא דעביד איסורא להפיס דעת עצמו אבל אחרים לא יעשו אסורא דקנין עבורו וצ"ל הא דאמר רבא ר"פ הזורק תיתי איהי ותיחוד ותפתח התם כיון דלא ניכר הקנין כיון דהוה דרך פתיחת הדלת לא מיחזי כקנין וכ"כ הר"ן שם פ' הזורק ועטח"מ סי' רנ"ד מייתי בזה פלוגתת רמב"ם והרא"ש נמצא להרמב"ם בוודאי אסור לנו לכתוב גט ולחתום בי"ט ב':

אמנם הרא"ש פליג וס"ל דקונין לשכ"מ בשבת אפי' בדבר הצריך קנין ובפ' מי שמת סס"י ל"ו כתב וז"ל עוד ראי' מדאמר בגטין פ' הזורק גבי שכ"מ ליקני דוכתא דמנח בי' גיטא וכו' ושבת הי' ואמרינן בעירובין מ"א ע"א אפי' ביטול רשות הוה כמו אקנוי' רשות ואסור ובשכ"מ התירו עכ"ל פי' התם בעירובין פליגי ב"ש וב"ה לב"ש אין ביטול רשות בשבת ולב"ה יש ביטול רשות בשבת ומסיק שם דפליגי ב"ש ס"ל ביטול רשות אקנויי רשותא הוא ואסור בשבת ולב"ה בטול רשות סלוקי הוא ושרי וס"ל לרא"ש לכ"ע בין לב"ש בין לב"ה אי ע"י ביטול זה מקנה להם רשותו אסור בשבת אך בהא פליגי ב"ש ס"ל דבטול רשות דעירובין אקנויי רשותא הוא ואסור וב"ה ס"ל אין צריך להקנות רשותו להם אלא לסלק ידו מהחצר והם אינם קונים ונשאר כמו הפקר ומותרי' לטלטל אבל לכ"ע אי הוה ע"י בטולו שום קנין להם הי' אסור אע"כ דאיננו כקנין ניכר וזוטר טפי טובא מתיחד איהי ותפתח ואפ"ה אסור ש"מ אין חילוק בין קנין הניכר לאינו ניכר לעולם אסור בשבת ואפ"ה התירו בשכ"מ ה"ה לקנות ממנו להדי' צוואתו אפי' היכא דצריך קנין זהו כוונת הרא"ש דלא כרמב"ם ור"ן הנ"ל:

ובאמת צ"ע על הרמב"ם דס"ל אין מקנין לשכ"מ נהי דס"ל דתיחוד ותפתח קנין שאינו ניכר הוא הלא הגירושין עצמו קנין הוא כמ"ש תוס' משילין הנ"ל ומשנה שלימה שנינו נקנה את עצמה בשני דברים בגט ומיתת הבעל ואין לך פרסום והיכר יותר מגירושין והרא"ש נמי מ"ט לא מייתי לי' מגירושין גופי' והנה הש"ך בח"מ סי' ר"ב ס"ג כ' בדעת הר"ן וה"ה דחצרו וקנינו באי' כאחד לא אמרי' דתרי מילי בהדדי לא מצי עביד ע"ש ושם רשמתי על הגליון שסברא זו רמוזה בריטב"א קידושין כ"ו ע"א ד"ה אמר חזקי' וכו' יע"ש וצ"ע לכאורה מש"ס ר"פ הזורק דבתר דאיכסף רבא הדר אסיק גטו וידה באי' כאחד ובאמת רש"י פי' שם שהקנה באגב אך הר"ן פליג דאין גט נקנה באגב באמת במלחמות ה' בפסחי' בסוגי' הרהינהו מוכח דאגב קנין דאוריי' הוא מ"מ הר"ן לא ס"ל הכי וס"ל התם מטעם חצר הי' וא"כ ב' דברים באים כאחד וצ"ל התם בגטין סלוק בעלמא הוא שהבעל מסלק כחו מהאשה וממילא היד שלה לקנות החצר ברגע א' אבל לקנות ב' דברים בב"א לא א"כ משמע דגט לאו קנין הוא אלא סלוק רשות אבל זה ליתא בודאי גופה קנוי לבעלה לאישות האמורה בתורה לזה בודאי קונה א"ע קנין גמור אך מה שאין לאשה יד לקנות חצר מפני שהבעל אוכל פירות לזה מהני סלוק כחו בעלמ' ובמקום אחר הארכתי [עיי' לעיל סי' קי"ז] בזה עכ"פ מגט גופי' מוכרח שמקנין לשכ"מ אפי' בשבת:

ואגב אומר בדברי הג"א התמוהים שם פ' מי שמת שכ' דסוגי' דעלמ' דמקנין לקטן ואך מסוגי' דב"ב משמע דלכ"ע אין מקנין לקטן וצ"ע הלכה כמאן ע"ש וצע"ג דמבואר בין לר"מ בין לר' יהודה אליב' דר' יהושע מקנין בין לקטן בין לגדול וכדומ' שבסוף ס' לחם סתרי' נתעורר בזה ולא תי' כלום ואין ס' אתי לעיין ולפע"ד לפרש דבריו עפ"י תוס' גיטין ס"ה ע"א ד"ה צרור וכו' וס"ל להג"א דמשהגיע לצרור וזרקו ובחליפי' אינו קונה כמ"ש תוס' בתי' השני אותו קטן אינו קונה לכ"ע ע"כ לא ס"ל לר"י דמקנין אלא או לגדול שיש לו בעצמו קנין חליפין מגו דהוא מצי למזכי זכין נמי עבורו אי נמי לקטן פחות מצרור וזרקו כיון שאין לו שום קנין תקנו לו קנין ע"י אחר כמו בשכ"מ אבל משהגיע לעונות הפעוטות דיכול לזכות בעצמו וקנין חליפי' לית לי' ה"ל תרתי לריעותא בזה לא תקנו כנלענ"ד:

נשוב לנידון שלפנינו שעכ"פ לרא"ש וסיעתו מקנין משכ"מ בשבת להדי' ע"י אחרים העושים איסור עבורו ליישב דעתו וה"נ י"ל בי"ט ב' אפי' ע"י כתיבה אך הרא"ש בגטין כ' לא התירו אפי' טלטול הגט רק קנין כיון דבלא"ה הותר לצורך צוואתו והואיל וכבר ניתן שבת לדחות לענין זה הותר קנין לצורך גירושין אבל טלטול קיל מקנין נמצא הרי זה בא ללמוד ונמצא למד הרא"ש בא ללמוד דשרי קנין בשכ"מ אפילו קנין הצריך והמועיל מדשרינן קנין בגט תיחוד ותפתח ושוב יליף טעמא דשרינן בגט משום שכבר הותר קנין לצורך צוואתו מ"מ מוכח דלא הותר אלא מה שכבר ניתן לדחות אבל לא טלטול ואיך נתיר לכתוב בי"ט ב' אם לא נאמר ה"נ הותר לכתוב צוואת שכ"מ בי"ט שני ומתוך שהותר לכתוב צוואה הותר לכתוב גט וישתקע הדבר ולא יאמר:

ואסי' למסקנא דמסיק הרא"ש בגטין אם א"א בענין אחר מותר אפי' לטלטל הגט וליתנו לה אע"ג דלא ניתן טלטול לדחות מ"מ אין ללמוד כתיבה החמורה אפי' בי"ט ב' מטלטול הקל אפי' בשבת ועוד נ"ל היכי דא"א בקנין חצר דמותר לטלטל הגט לאו מטעם דחי' אתאינן עלה אלא היתר גמור הוא עפ"י מ"ש המרדכי ר"פ הזורק דבזה"ז דמותר לכתוב תורה שבע"פ מותר לטלטל גט בשבת והקשה ב"י בב"ה הא עובדא דתקיף לי' הוה בפני רבא ובזמן רבא כבר הותר לכתוב תורה שבע"פ עיי' ב"ש סי' קל"ו סק"ח ועמג"א סי' ש"ו סקכ"ד ולפע"ד לכאורה י"ל נהי גט אחר מותר לטלטלו מטעם הנ"ל מ"מ גט שכ"מ שמדקדקי' עליו ומקפידים שאם יארע בו שום קלקול או טשטוש אין פנאי לחזור לתקן כיון דקפיד עליו מייחד ליה דוכתא טפי מסכין של מילה עיי' א"ח רס"י ש"ח:

ואמנם זהו דוקא אם אפשר לתת לה בלא טלטול כגון ע"י קנין חציר' אבל אם א"א כ"א ע"י טלטול ליתן בידה לא שייך לומר דמוקצ' מחמת דקפיד עליו שלא יתטשטש ותטרוף לו השעה לתקן ז"א הרי לזה הקצהו לתנו לה ואיך נאסר לתנו לה בשבת א"כ אינו מוקצה וממ"נ נמצא אם אפשר לתנו ע"י קנין לא הותר אפי' טלטול ודוקא קנין שכבר ניתן לדחות אצל צוואתו אבל אם א"א ליתן באופן אחר אז אין אסור בטלטול הגט כלל ליתן לה:

וממילא תבנא לדינא דיפה הורה פר"מ הגנ"י שלא לכתוב גט בי"ט ב' דשבועות וחלילה לזלזל בי"ט ב' הן אמת כתבתי במ"א די"ט ב' דשבועות הוא תמוה דמעולם לא עשאוהו מספק כמ"ש רמב"ם פ"ג מקה"ח הל' י"ב ע"ש ובשלמא היכי דמגיעי שלוחי ניסן עושי' ב' ימים גזירה משום שלוחי תשרי אבל בשבועות שהוא לעולם נ' יום מי"ט ב' של פסח ועד אז כבר נתפרסם בכל העולם קביעו' ניסן וא"כ גם אבותינו לא עשו מספק וצ"ל משום גזירה אטו פסח וסכות וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ס' נתקבל כמו בי"ט של ר"ה שאם באו עדים מחצות ואילך לא נתקבלו ומ"מ גמרו היום בקדוש' ולא מחמת ס' ומש"ה חמיר טפי וה"נ דכוותי' ואפשר משו' דבעי חיזוק טפי רמז לנו מרע"ה בשבועו' דוקא כמ"ש מג"א רס"י תצ"ד בשם רמ"ע מפאנו וע"ש בפנים ובחי' אגדה כתבתי שלא י"ט ב' של גליות רמז בשעת חדות מתן תורה וחירות מאו"ה אלא י"ט ב' של גאולה בב"א דלש"ס פ"ק דגטין דכל הנסין שבים הגדול עד אוקיינס שייכים לא"י והוא עד מצר רמון ספרד ואם ידורו שם על האיים האלו ישראלי' שם לא אפשר להודיע לא ע"י משואות ולא ע"י שלוחים כי רחוקים זה מזה וע"כ צריכי' לעשות ב' ימים טובים של גאולה ופה תהא שביתת קולמסי לעתעתה נכתב בלא אומן ובלא כלי ואחתום בברכה ולא יאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו יראה בנים ובני בנים שלום על ישראל ועל רבנן כנפשו הטהורה ונפש א"נ. פיסטשאן יום ב' טו"ב תמוז תקצ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >