אילת השחר/כתובות/כב/א

אילת השחר כתובות כב א

דף כ"ב ע"א

ג' שישבו לקיים את השטר ומת א' מהן צריכים למיכתב וכו' וחד ליתוהי. עי' בחזו"א (אהע"ז סי' ק"א ס"ק כ"א) דכתב דאע"ג דהוי מפי כתבם [ואינו ברור אם כונתו להקשות גם להריב"ש דפסקינן כוותי' בשו"ע דמהני קיום מפי כתב, דאפשר דאפי' להריב"ש נתחדש רק דאפשר לקיים מפי הכתב לאשר ולומר שזה קיום, אבל לומר שהי' קיום יתכן דגם הריב"ש יודה דלא מהני מפי הכתב, או דכונתו להקשות רק להחולקין על הריב"ש וס"ל דלא מהני מפי הכתב, ואיך מהני כשכותבין וחותמין רק שנים], מהני משום דמה שנכתב מדעת ב"ד הוי כשטר שנעשה מדעת המתחייב ואין בו חסרון דמפי כתבם, ונצטרך לומר דכיון שישבו ג' לקבל עדי קיום הו"ל כאומרים תיכף שיכתבו הקיום, והו"ל כדעת המתחייב מה ששנים כותבין בהסכמת השלישי, אע"פ שלא נזכר בהדיא דאמר השלישי לפני מותו שמסכים לכתוב שטר.

ומ"מ צ"ע דהא אם צריך לכתוב מדעת ב"ד שזה כמו דעת המתחייב אז כשא' מת הא אין כבר ב"ד, וכמו במת הלוה דלא שייך לכתוב מדעתו, ה"נ איך אפשר לכתוב מדעת ב"ד דהא אין כבר השלישי. ולהקצוה"ח (סי' קפ"ח) דביאר בשיטת רש"י דבמת הא דאין יכולין לעשות שליחותו משום דחייל עליה רשות יורשין כמש"כ רש"י בגיטין (דף ט' ע"ב), י"ל דבב"ד לא שייך זה. ומ"מ אף לדבריו צ"ע לדעת הטור דכשנשתטה המשלח אין להשליח כח לעשות השליחות, א"כ כאן דא' מת אינם יכולים לעשות בשליחותו ואין זה מהני להיות לו דין שטר של ב"ד כיון דחסר השלישי, ואולי ב"ד שאני דנהי דהג' שישבו לקיים הם נעשו הב"ד לקיום, מ"מ אחרי שכבר הסכימו אין זה קיום של ג' אלה אלא של ב"ד, ולגבי זה גם אם מת א' מ"מ כיון שבשעתו לפני שמת הי' להם רשות בשם ב"ד לכתוב, לא מגרע מה שא' מת, משום דהם כעת כותבים בהסכמת ב"ד שכבר הי' אז ולא צריך דעתו הפרטית כעת, דדעת ב"ד נשאר דע"ז לא שייך מיתה דרק האיש מת ולא כח ב"ד וצ"ע.

ועי' בקרבן נתנאל (אות ח') דלהרמ"ה פסול בלי שיכתבו וחד ליתוהי דדלמא ההוא פסול הוי. וצ"ע דא"כ גם אם יכתבו וחד ליתוהי אולי הי' פסול, ומה שמעידין שמת איך הם נאמנים דהא הוי מפי כתבם, אמנם הביא זה בשם הריב"ש, ולהריב"ש דכשר קיום מפי הכתב אולי ג"ז מה"ט כשר וצע"ק.

תוד"ה תרי ותרי נינהו. ועוד דלר' חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול לר' חסדא דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אע"ג דאין אדם מכחישה וכ"ש היכא דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני. הנה בתוס' בב"ק (דף ע"ב ב') מבואר שתי דרכים אליבא דר' חסדא, דרך א' דלרב חסדא כל כת מאלו שהכחישו זא"ז פסולה רק להוציא אבל להחזיק נאמנין, ודרך ב' דלגמרי אינם נאמנים, ולפי"ז דאין נאמנין לגמרי, א"כ נמצא דבשנים אומרים לוה ושנים אומרים לא לוה, וא' מהכתות יבוא ויאמר עדות חדשה על א' לא לוה ויצטרכו לעדותן אז לא תועיל עדותן, כ"ש שלא נאמין על העדות שמכחישין זה את זה להכת שאומרת לוה, וא"כ לא יהי' כלל ספק דבודאי לא לוה, וכן כאן ג"כ כיון דכת המכשירה אם היו באים ומעידים על איזה איש אחר לא היו נאמנין אם הי' צריך בעדותו להכשיר ויהי' כאילו לא העידו כלל, דהא לדבריהם משמע דלר' חסדא כיון דכל כת לא היתה נאמנת לעדות אחרת, מסלקין עדותן לגבי הדבר שמעידין ומכחישין זה את זה, והוי כבלא העידו כלל דלכן יתכשר האיש שכת א' מהמכחישין זה את זה מעידין לפוסלו, ולפי"ז לר' חסדא בשנים אומרים לוה ושנים אומרים לא לוה, לא שייך שיועיל אם יתפוס המלוה אפילו אם נסבור דמהני תפיסה בטוען ברי כמש"כ התוס' לעיל (דף כ' בד"ה ואוקי), ולדידי' ברור דתרי ותרי בהכרח מעמידין אחזקה, דהא לגבי הדבר שמכחישין זא"ז אין לכל א' דין נאמנות והוי כלא העידו כלל, ולא יצוייר דין דתרי ותרי יהי' ספק מדאורייתא ולא ספק מדרבנן, רק לענין זה יש עדות ספק, מי מהם נעשה רשע על העבירה דעדות שקר, אבל על הדבר שמעידין דינו כלא העידו כלל.

ולפי"ז הא דגיטין (דף ע"ח ע"ב) בשנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה לא יהי' ספק גירושין, ויקשה על ר' חסדא ברייתא דלקמן (עמוד ב') שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה, דלמה לא תצא הא הוי ודאי אשת איש, וכמדומני שראיתי מקשים זה, וכן יקשה עליו ברייתא (דדף י"ט ע"ב) דבכת"י יוצא ממקו"א אין נאמנין, והיינו דיש אופן שתועיל עדותן של החותמים לענין תפיסה ואיך זה יועיל.

בא"ד. מבואר דאחרי שחתמו כיון דעדיין לא העידו עליו אז שעשה תשובה נמצא דהי' בחזקת פסלות ובטל ועד המושב משא"כ בהעידו עליו עד שלא חתמו. והעירוני דמ"מ הא שמיעת עדי הקיום הי' כ"ז שלא העידו על הדיין הג' להכשירו, ולא נזכר דאחרי זה שומעים עוד פעם עדי הקיום, וא"כ איך מהני הא אז הי' עדיין פסול. ואפשר לומר דהנה באמת הא מעידים דעשה תשובה לפני זה והי' באמת כשר, אלא דכיון דאז לא נודע עדיין לא מהני למקרי מושב ב"ד, אבל כ"ז שלא חתמו כיון שעדיין המושב ב"ד נמשך כ"ז שלא חתמו מקרי שפיר דב"ד כשר שמע הקיום, ולא איכפת לן מה שאז עדיין לא העידו להכשירו, דמ"מ הא הוכשרו לפני גמר ענינם בתור ב"ד, ואע"פ שנתבאר לעיל (דף כ"א) דבשמיעת הקיום הוי כבר כנגמר הדין, מ"מ יש עדיין דין ב"ד על מה שעושין וחותמין, וכיון דהתברר שהי' כשר דהא באמת עשה תשובה לפני שמיעת העדות וכל החסרון הוא רק משום דבטל המושב ב"ד, וכיון דעדיין לא גמרו הענין שעסוקין בה הוי המשך מושב ב"ד כשר וממילא הוכשר גם מה ששמעו אז, ורק אחרי שחתמו הוא דנגמר כל שם ב"ד מהם, לכך אם רק אחר כך באו והעידו להכשירם לא מהני כיון דהמושב ב"ד לא הי' בכשרות לפי המצב ההוא.

מנין להפה שאסר. וכתבו התוס' דהא דאינו נאמן בלי מיגו מיירי דאומר בנוכחותו של המקדש וכיון דלא אמר לזה א"א לומר דאח"כ כשאומר לזה הוי כמפרש דבריו לכן אינו נאמן אלא מחמת מיגו. והק' הגרעק"א ז"ל דהא גם ע"א שבא ואמר אני קדשתיה הוא נאמן, והיינו כמש"כ הר"ן בקידושין (דף ס"ג ע"ב) כיון דאינו מעיד אלא לברר, ולמה לא נאמין לו להאב דהא כ"מ שנאמן ע"א גם קרוב נאמן.

והנה בשטמ"ק בשם הרשב"א כתב דהא דעד שאמר אני קדשתיה נאמן, הוא מחמת דחזקה דאינו משקר דהי' מירתת לומר אני קדשתיה דשמא יזכר האב שזה לא הוא, ולכך הוא נאמן. ולדבריו לא קשה דבאב עצמו שאמר שקידשה לפלוני אפשר דלא שייך כ"כ דמירתת, אלא דצ"ע עדיין להר"ן דהטעם דנאמן משום דע"א נאמן באיסורין לברר, אלא דיש להסתפק אם הרשב"א ס"ל דגם לברר מי המקדש הוי ג"כ כמעיד בדשב"ע, אלא דחזקה זאת דאינו משקר משום דמירתת שמא האב יכחישנו מהני אף בדשב"ע דלכן נאמן, וכמו דמצינו דאשה נאמנת לומר גרשתני משום חזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה אע"ג דהוי דבר שבערוה, או דחזקה זאת אינה כ"כ, דהא כל פעם ע"א מחייב רק שבועה, למה לא נימא דאילו ישקר לא ירצה להעיד כיון דיכחישו אותו, ואם חזקה זאת לא מהני לגבי ממון, למה זה מהני בדשב"ע, ולא דמי לחזקה דאין אשה מעיזה, דבזה ראו חכמים דהוי בירור יותר ומהני בדשב"ע, ואף כי אפשר אולי לחלק, מ"מ אפשר דהרשב"א יודה לסברת הר"ן דלברר לא צריך עדות שנים כבכל ענין הנוגע בדשב"ע, אלא דבכ"ז צריך שיהא איזה סיוע והוכחה למה שאומר, וכעין דמצינו דבאבידה ל"צ עדות גמורה דלכן נאמן ת"ח בטביעת עין, ומ"מ לא האמינו לכ"א משום דבנגיעת ממון חשוד לשקר כמש"כ הר"ן, ובלי הסברא דמירתת שמא האב יזכר ויכחישו לא הי' מהני ע"א בדשב"ע אפי' מן התורה אע"ג דזה אינו אלא לברר, ולפי"ז באב דלא שייך האי סברא דמירתת שיכחישוהו, אז כדי להאמין לו אפשר רק או ע"י מיגו, או משום דלפרש דבריו יש יותר סברא להאמין.

וצ"ע למה פשיטא להו דנאמן לפרש דבריו אפילו אחר זמן, דהא בב"ק (דף ע"ג ע"ב בתוד"ה תרי) מבואר דלמסקנא גם לפרש דבריו מהני רק תוכ"ד כמו לחזור לגמרי מהדיבור הקודם. ואפשר כונתם דכיון דענין קידושין לא שייך בלי איש מיוחד, אז לפרש כזה בודאי נאמן, דלו יצוייר דלא הי' נאמן לומר למי, לא הי' שייך להאמין לו על קידושין כיון דאין קידושין בלי שיהי' איזה אדם שמקודשת לו, וזה בהכרח שיחד עם נאמנות שקידש נאמן גם למי, דלפרש דבריו כזה שייך לנאמנות של דבריו, משא"כ היכא ששייך להיות הדבר שאמר בלי לפרש, דאז גם לפרש לא מהני אלא תוך כדי דיבור.

ויש לעיין התם בקידושין (דף ס"ג ע"ב) דמבואר דהיכא דאב אמר קידשתי את בתי נאמן אחד לומר שהוא המקדש, איך הדין אם יבוא אחר ויעיד שפלוני קידשה והפלוני כבר מת, ונפק"מ לענין יבום, אם גם הוא נאמן, דאפשר לסברת הרשב"א דמירתת דזה רק לומר שהוא קידשה אבל לומר שפלוני קידשה אין כ"כ מירתת.

אשת איש הייתי וגרושה אני. כתב הר"ן בשם הרא"ה באם אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה משום מיגו אלא א"כ הוא מודה בדבר, דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו. וצ"ע דהא בממון כשמודה ששדה זו של אביו היתה ולקחתיה ממנו דיש לו מיגו נאמן אע"ג דהי' שייך לו מ"מ נאמן ולמה כאן גרע, ובשלמא מה דלא קשה מהיכא דטוען פרוע דזה מיגו שזה תלוי בידו, כגון פרוע במיגו דמזוייף, דאע"ג דמודה דלוה מ"מ הא הי' בידו לפרוע, לכן יש יותר סברא דיהי' נאמן ע"ז, ואפילו אם יטעון מחלת לי יהי' נאמן במיגו דהא יש ביד הלוה ג"כ להפטר מהחוב ע"י פרעון החוב, אבל כאן דאם נתקדשה אין בידה אפשרות להתגרש רק ברצון הבעל לכן אינה נאמנת לחוב לו, אבל מהא דשדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו דנאמן צ"ע.

והנה חזינן מהרא"ה דלא רק דנאמנת באומרת נתקדשתי לפלוני לענין שאסורה לכל העולם, אלא גם לגבי זכותו של ההוא דהיא אשתו היא נאמנת, דלכן אינה נאמנת באמירתה גרושה אני להפקיע זכותו, ויש לעיין מאיזה דין נאמנת בזה, דהנה מצינו דין הודאת בע"ד בממון דבזה נאמן שזה לחבירו, וכן מצינו דין נאמנות לאסור על עצמו שזה מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, אבל בזה שאומרת שהיא שייכת לפלוני איזה דין נאמנות הוא, דודאי לא מסתבר דאנו משתמשים עם דין הודאת בעל דין לגבי זה שהיא אשתו, דהא זה נאמר רק בממון ולא בזכות אישות, ומצד שויא אנפשי' הא נתחדש דזה רק איסור בעלמא, אבל לא שיזכה בה ההוא שמודה לי' שהיא אשתו, ואם באנו להאמין לה מדין הפה שאסר הוא שהתיר, זה שייך רק שלא נוכל להחמיר עליה יותר ממה שאסרה, דהיינו דלכל היותר אסורה כ"ז שזה חי, אבל למה נחדש שבאמירתה זוכה בה, דלכן כבר לא תוכל להיות נאמנת לומר דהיא גרושה ע"י מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

וע"כ צ"ל דס"ל להרא"ה דכיון דאין קידושין בלי שתהי' מקודשת לאדם מסויים אז נכנס בתוך נאמנות שלה שנתקדשה, דא"א להפריד בין האמירה שהיא מקודשת ובין אמירתה למי [והנה מזה יש ג"כ להוכיח דענין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא דין נאמנות ולא מדין נדר, דאי מדין נדר הא זה שייך רק להחלק מה שאוסרת עצמה, אבל מה נוגע לגבי מה שיהי' להפלוני זכות בה ע"י אמירתה]. והנה הגרעק"א ז"ל הקשה דלמה כדי להאמין לה לומר שהיא גרושה צריך לסברת הפה שאסר הוא שהתיר, דתיפוק לי' דלא אסרה עצמה כלל כיון דאומרת דהיא גרושה. ובקובץ שעורים (אות נ"ח) הקשה דהתינח אם נפרש דענין שויא אנפשי' חתיכא דאיסורא הוא כדין נדר דאז קשה דהא לא אסרה עליה, אבל לפי"מ דמפרשים דזה ענין נאמנות, א"כ כשאומרת גרושה הא היא נאמנת, וממילא בלי מיגו דהפה שאסר הוא שהתיר היתה צריכה להיות אסורה, ולכן צריך לסברת הפה שאסר הוא שהתיר.

והנה הסתפקו האחרונים אם דין הודאת בע"ד נותנת לו נאמנות על מה שאומר, או דרק נאמן לגבי מה שחייב אבל לא נאמנות בעיקר הדבר שאומר, כגון באומר גנבתי אי נאמן באמת שגנב, או דמאמינים שחייב לו אבל לא שמאמינים שגנב, ויש הוכחות מכמה דוכתי דנאמן לגבי לחייבו ממון ממש כמו שאומר, ויש להסתפק איך זה בהא דשויא אנפשי' חתיכא דאיסורא, אם זה רק נאמנות שאסור או שזה נאמנות גמורה כמו שאומר, וקושית הגרעק"א תהי' רק אם אין נאמנות גמורה אלא לגבי שאסור אבל לא לשאר דברים, דאז קשה לו דבאופן שלדבריה אינה אסורה א"כ לא התחיל כלל שום נאמנות, ומדברי הרא"ה שכתב דבאומרת שמקודשת לפלוני לא יועיל הפה שאסר הוא הפה שהתיר להתיר דלאו כל כמינה להפקיע זכותו, ואם נימא דיש נאמנות רק לגבי איסור, א"כ מנא לן שיש לה כלל נאמנות שעי"ז יהי' לו זכות, ובשלמא בכל הודאת בעל דין זה הנאמנות שיהי' לחבירו זכות תביעה עליו, אבל נאמנות דשויא אנפשי' דזה נאמנות לגבי איסור מנא ליה דיש לה נאמנות גם בזה שהיא שייכת להאיש ההוא, ולהנתבאר בדברינו דכיון דלא יתכן קידושין בלי איזה איש מיוחד, אז בהכרח כלול בהנאמנות גם למי שהתקדשה, אם כן ע"כ אין נאמנות רק לגבי האיסור אלא בכל מה שנוגע לצורך האיסור נאמן לכן מהני שהבעל יזכה בה, ולפי"ז שפיר צריך לסברת הפה שאסר הוא שהתיר כיון דזה נאמנות גמורה על מה שאומרת שהיתה אשת איש, ועמש"כ לקמן בעמוד ב' בתוד"ה תרווייהו.

תוד"ה מנין להפה. ואם אינו ענין כאן דאפילו לאח"ז נאמן דסברא הוא שיהא נאמן לפרש למי נתנה אע"פ שלא פירש מתחילה שלא הי' חושש לפרש תנהו ענין להיכא דאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן בתוכ"ד במגו. צע"ק דהא כיון דנאמן לפרש דבריו אפילו לאחר זמן, א"כ ע"כ לא מיירי קרא באומר תוכ"ד דהא נאמן גם לאחר זמן, ובכה"ג דמיירי לאחר זמן איך ישמיענו דמהני תוכ"ד במיגו, דהא בכה"ג דמיירי אין נאמנות דמיגו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א