אילת השחר/כתובות/כב/ב
עד א' אומר מת וכו' ואין דבריו של א' במקום שנים. יש לעיין להסוברים דע"א נאמן בדשב"ע היכא שאינו אומר נגד החזקה, א"כ זה שאומר לא מת יש לו נאמנות מעיקר הדין לומר שהיא עדיין אשת איש ולמה אמרינן דאין דבריו של א' במקום שנים, והיינו לפי מה דמפרשים דהטעם דאין דבריו של המכחיש נאמן נגד הע"א שהעיד שהוא כשנים, משום דלזה שאומר מת יש נאמנות ולהשני לא נתחדש דין נאמנות, אבל כיון דגם לזה שאומר לא מת יש דין נאמנות למה לא יועיל דיבורו נגד זה שאומר מת, וכן בעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת דאמרינן אין דבריו של א' במקום שנים, ולפי מש"כ התוס' (ד"ה אי הכי) זה אפי' בבת אחת מחמת דמה"ת יש נאמנות לזה שאומר נטמאת, ולמה, הא גם לזה שאומר לא נטמאת יש נאמנות מה"ת.
תרוייהו באשת איש קא מסהדי וכו' ואין דבריו של א' במקום שנים. יש לעיין למה זה במקום שנים, הא זה רק מעיד בדשב"ע ואיתחזיק איסורא דאינו נאמן אבל אינו מכחיש עדותם כלל, ועי' ר"ן בד"ה תרוייהו בפנוי' קמסהדי.
תוד"ה באשם תלוי. א"נ וכו' אלא כלומר באיסור אשם תלוי. לפי סברתם זה אינו באמת כחתיכה א' משתי חתיכות אלא דהכונה איסור של אשם תלוי. והנה בש"ש (שמעתתא א' פ"א) הביא מש"כ מהרי"ט דלמאן דלא בעי חתיכה א' משתי חתיכות ס"ל דספק אסור מה"ת, משא"כ למאן דבעי חתיכה א' משתי חתיכות לגבי חיוב אשם תלוי, דאז רק באיקבע איסורא אסור מן התורה, ועי"ש בשב שמעתתא שהוכיח מהתוס' בתירוצם הראשון כאן דספק א"א היכא דאיתרע חזקת א"א אז הוי איקבע איסורא, והנה לתירוצם בתרא דמשמע דס"ל דלא הוי עי"ז איקבע איסורא ומ"מ כתבו דזה מקרי איסור אשם תלוי, א"כ ראי' דסברי דגם בלי איקבע איסורא אסור מה"ת, ולא עוד אלא דנראה מדבריהם דבעצם האיסור אין חילוק, דאם יש חילוק דבאיקבע איסורא איסורו יותר חמור, איך קאמר באיסור אשם תלוי קאי, דהא אינו כ"כ חמור כמו היכא דיש אשם תלוי, וע"כ דבחומר האיסור אין חילוק ורק לענין קרבן הי' גזה"כ דרק באיקבע איסורא חייב.
תוד"ה כגון. והא דתנן בפ"ב דיבמות הרגנוהו לא ישא את אשתו. יש לעיין אם אסור מטעם דאנו חושדין אותו דמשקר משום דעיניו נתן בה או דאנשים יחשדוהו, וממ"ש דבעדים החתומים על שדה מקח וכו' לא חשו חכמים לכך, משמע דיש סברא דאנו חושדים אותו, ומלשון הגמ' ביבמות (דף כ"ו) דפשטינן דברננה לא מפקינן מיני' משמע דאין חשד אמיתי אלא רינון בעלמא, אבל לפי מה שהכריח הרש"ש דמדהקשו משם, הרי דע"כ ס"ל כאן כמש"כ תוס' יבמות שם לחלק דרק בחכם שאסר משום נדר אמרינן דלא תצא, אבל היכא דיש חשש מה"ת תצא אפשר דאז אנו חושדין מדרבנן שמא עיניו נתן בה, וקצ"ע דא"כ צריך להיות דכשחזינן דנושא אותה תהי' אסורה לכל העולם אפילו אם זה יגרשנה או ימות דהא חשדינן דמשקר.
בא"ד. הרגנוהו לא ישא את אשתו. ברעק"א הקשה דאיך ס"ד דבשנים אומרים הרגנוהו לא ישא את אשתו, דבשלמא כאן דבעי דוקא שנים אומרים מת דאם רק א' אומר הא יש נגדו שנים המכחישים, אבל בעדות מיתה דל עדותו הא תהי' מותרת על סמך דיבורו של השני דהא בעדות מיתה נאמן גם ע"א עי"ש. והנה הסתפק הגרעק"א עצמו (בשו"ת סי' קכ"ד) בגזלן דאורייתא שהעיד עם עוד עד כשר אם נאמר בזה הדין דנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, דבשלמא בשאר דוכתי שייך לומר כך דממילא יש דין פסול על עדותן, אבל בעדות אשה שמת בעלה דכל הפסולים כשרים לזה חוץ מגזלן דאורייתא מחמת משקר, א"כ אף אם נחשוב אותו לפסול מ"מ עדותו צריך להועיל דהא ודאי לא יהי' על השני דין משקר, ובסברא הוא נוטה לזה, אלא דנתקשה דמהר"ן בגיטין (דף ח' ע"ב) משמע דגם בעדות בפנ"כ דג"כ כשר כל הפסולין, מ"מ רוצה לומר דיהי' שייך בטלה מקצתה בטלה כולה, ודין זה הוא כמו נמצא א' קרוב או פסול, הרי דגם בדין כזה שאי"צ עדות כשרה מ"מ יש הדין דנמצא א' מהם קרוב או פסול, וא"כ יש לעיין אם קושייתו כאן היא ע"פ ההנחה דכאן לא שייך שיפסל עדותו של השני מחמת דהוא חשוד לשקר מחמת נגיעתו דעיניו נתן בה, וכמו דלא יפסל עדותו של השני מחמת שאחד מהם הוא גזלן דאורייתא, אבל יותר פשוט דכאן הוקשה לו בכל גווני כיון דגם עדותו אינה פסולה, דהא לגבי שתנשא לאחרים מהני עדותו ואין עדותו פסולה ממש לכן לא שייך כאן שנאמר דתפסל עדותו של השני אפילו לגבי דידי', דכאן לא שייך להשתמש בהדין נמצא א' מהם קרוב או פסול.
עי' ברעק"א כאן דתירץ דכיון דהיא חושבת שיש ב' עדים לא דייקא, וכיון דכל מה דהתירו ע"א בעדות אשה שמת בעלה הוא רק משום דדייקא ומינסבא וכאן לא דייקא נמצא דבאמת אסורה, ולפי"ז יוצא חידוש גדול לדינא דבאופן דדן בתשו' רעק"א ג"כ אם שנים העידו שמת בעלה ולא ידענו שום פסול על א' מהם ונשאת ומתה [ואולי אפילו לא מתה] ואח"כ העידו שני עדים על א' מהם דהוא גזלן דאורייתא, נמצא דהולד ספק ממזר [ואולי אפילו ודאי ממזר], דהא מה דנשאת על סמך שני עדים הי' בלי דייקא ומינסבא.
ובעיקר קושיתו אפשר לומר דהא ביבמות (דף כ"ה) מבואר דלר' יהודה דס"ל בהרגתיו לא תנשא דלא פלגינן דיבורא, ומ"מ בהרגנוהו תנשא דאמרינן דכונתו דהוא הי' עם הורגיו, ומבואר שם בתוד"ה באומר, דאפי' אינו אומר בפירוש שהי' עם הורגיו מפרשינן כונתו דהוא הי' עם הורגיו, וכמו במהיום אם מתי דמפרשינן מעת שאני בעולם, והנה הא דמפרשינן כן שם דבריו, משום דתלינן דודאי עיקר רצונו שתתגרש כל זמן ששייך לגרש, לכן מפרשינן כונתו לאו דוקא מהיום אלא מעת שאני בעולם, וה"נ צ"ל כאן דלא מסתבר לו שיבוא לומר על עצמו שהרג, לכן כל זמן שיש לפרש דבריו דכונתו דהי' עם הורגיו מפרשינן חוץ מבאומר הרגתיו דאז א"א לפרש דבריו אחרת, וא"כ זה שייך על עצמו, אבל על חבירו בודאי לא נפרש דבמה שאומר הרגנוהו כונתו דגם חבירו לא הרג, ונמצא דלגבי חבירו כונתו דבאמת חבירו הי' מהרוצחים, ולפי"ז לדבריו חבירו הוא רוצח דפסול להעיד להשיאה, וכל מה שתהי' מותרת לפי"ז להנשא אליו הוא רק ע"י דיבור שלו דמעיד דהוא הי' עם ההורגים, דהא לגבי עצמו דתהי' מותרת אומר שאין להתחשב עם השני דהוא רוצח, וכיון דהוא חשוד דעיניו נתן בה לכן תהי' באמת אסורה אליו, דלא תהי' ניתרת אליו לא מחמת דיבורו ולא מחמת דיבור חבירו.
ולכאורה הדברים מוכרחים, דהא לפי"מ דהוי ס"ל להתוס' בקושיתם דהרגנוהו היינו ששנים אומרים כן, א"כ מאי פריך התם ביבמות מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו, הא בודאי יש חילוק דבהרגתיו כיון דלא פלגינן דיבורא לכן לא תנשא, אבל כיון דודאי כל א' אינו נאמן לפסול את השני, ונמצא דלדברי כל א' יש עוד אחד שמעיד שמת ושפיר בהרגנוהו תנשא, וע"כ משום דלדברי כל א' מהן אין כלל עד דהא עצמו הוא פוסל וגם השני לדבריו הוא רוצח, לכן פריך דגם בהרגנוהו לא תנשא, א"כ גם לתירוץ הגמ' דהרגנוהו, אין כונתו דהוא אומר על עצמו שהוא רוצח אלא שהי' עם ההורגים, מ"מ על חבירו נשאר דכונתו שחבירו רוצח, ונמצא דלגבי עצמו שהוא יהי' מותר לישאנה יש רק דיבורו, וקושית התוס' לפי"ז הוא נהי דלפי דבריו יש רק הוא והוא חשוד, אבל כיון דלנו יש ב' עדים דהא אנו מפרשים דכונת כל א' דאינו אומר על עצמו דהוא רוצח, א"כ אפי' אם כונתו על השני שהוא רוצח, אבל השני הא לא נפסל בעינינו עי"ז ולנו יש ב' עדים, ולמה אנו אוסרים אותה אליו, הרי דגם באופן דיש לנו שני עדים אנו אוסרים אותה אליו.
בא"ד. בהא דהוכיחו דבתרי לא חשידי לגומלין, יש לעיין אם זה רק כשיש להם נאמנות כעדות ממש כגון בע"פ, אבל בכתב דבתור עדות ממש הא לא מועיל דמפיהם ולא מפי כתבם רק מדין איסורין, דבאיסורין מהני גם עדות מפי הכתב, וא"כ יתכן דבכתב אין מועיל בשנים לגבי חשש דחשד, או דאינו תלוי בדין עדות, אלא דגם בכתב כל שיש שנים לא חשדינן, ובגיטין (דף ס"ז) נתבאר בדברינו דהא דבאומר אמרו יש לחוש שמא תשכור עדים ולא חיישינן בכל עדות, משום דהיכא דמעיד בב"ד יש יותר לומר דאינו חשוד, משא"כ היכא דיאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום דאין זה עדות שמעידין בב"ד, ולכן הביאו גם מעדים על שדה מקח דג"כ אין עדות בב"ד, ואע"ג דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, מ"מ הא זה רק דהדין אומר כן, אבל החשש דשמא תשכור אותם יש, ולפי"ז דומיא דהכי איירי בכל הני, ומ"מ בתרי לא חשידי ע"כ אינו משום דין עדות, ולפי"ז גם עדותם בכתב של שנים יועיל ולא ניחוש לחשדא.
תוד"ה אי הכי. ועוד אומר ר"י דאפילו איירי לעולא בכל ענין הנ"מ התם דמדאורייתא ע"א נאמן בסוטה וכו' אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשיב כשנים אלא בזאח"ז ואע"ג דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מייתי מדעולא דנראה לו דחשיב כשנים בזאח"ז בדרבנן כמו בבת אחת בדאורייתא. צ"ע דמה ההכרח כיון דאיכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן, אולי בדרבנן לא אמרינן כלל האי סברא דאין להשני נאמנות משום דאין דבריו של א' במקום שנים.
והי' אפשר לומר דהיכא דיש לו נאמנות מה"ת אז תיכף כשהעיד חל הדין כמו שאומר אף בלי פסק ב"ד וממילא מה שהשני מעיד לא מהני דהוי דבריו של א' במקום שנים, אבל בעד מיתה דזה תקנ"ח אז אחרי שב"ד פסקו להתירה חל ההיתר, וכל זמן שלא פסקו במציאות היתר אינה מותרת לכן השני נאמן להכחישו, אבל עיין בתשו' הגרעק"א (סי' קכ"ד) דדן אם העד שהעיד שמת בעלה נאמן למפרע לכל הדינים, הא מיהת משמע דאם נישאת קודם לא אמרינן דאז עבר איסור והוי כבא על אשת איש דאז תהי' אסורה גם אח"כ כדין א' לבעל וא' לבועל, וע"כ דמותרת למפרע, ובודאי לא שייך שהפסק דין יעשה היתר למפרע, וע"כ דאם רק נתקבל עדות מותרת, הרי דאפילו היכא דההיתר מהני רק מדרבנן, מ"מ חל היתר בלי הפסק ב"ד, והגרעק"א (סי' קכ"ג) הסתפק דאולי צריך דוקא שיעיד בב"ד אבל כשיבוא לב"ד יחול היתר ממילא, וכיון דלא שייך שב"ד יעשו היתר למפרע, ע"כ דעצם עדותו מתיר [ומה שנסתפק שם הגרעק"א דאולי דוקא אם העיד בב"ד, עי' בריטב"א שבועות ל"ב ב' דמבואר להדיא דאפי' אם העיד שלא בב"ד תיכף נאמן], ולפי כל הנ"ל אין לומר דההיתר תלוי בפסק ב"ד.
ויש לעיין במה דמבואר דאם הותר בב"ד הוי בזאח"ז וכל זמן שלא הותר הוי בבת אחת, דכיון דאין נפק"מ אם העיד בב"ד או לא, דכבר הותר כיון שנודע מע"א שמת כמבואר בריטב"א שבועות (דף ל"ב ב'), א"כ מה שייך לומר דההיתר בב"ד יגרום איזה שינוי להיות נקרא בזה אחר זה.
תוד"ה משום. וי"ל דודאי לכתחילה לא תנשא ולא תצא מהתירה הראשון לענין דאם נשאת לא תצא. יש לעיין דהא כל ההיתר לינשא הוא בצירוף אשה דייקא ומינסבא, וזה שייך רק אם מתירין לה לינשא אמרינן דודאי היא דייקא, אבל כשאנו אוסרין אותה לינשא [ובודאי אין אומרים לה תדעי שאם תנשאי לא תצא] א"כ יש מאד לחשוש דלא דייקא דהא נישאת באיסור, וא"כ גם כשנישאת תצא, ואולי סמכינן משום דאחרי שנישאת שאומרים לה דלא תצא דייקא לא להשאר תחת בעלה בלי שתברר, וכ"כ תוס' בב"ב (דף ל"ב ד"ה אנן) דאז איכא חומרא אם תשאר תחת בעלה, ומ"מ כאן דאסרוה ובכ"ז נישאת איך אפשר לסמוך על הסברא דתדייק, עוד צ"ע דנמצא דהיתה תחת בעלה עד שהתירוה בספק איסור אשת איש החמור, ועי' תשו' הגרעק"א מסי' קכ"ג והלאה.
בא"ד. וי"ל דודאי לכתחילה לא תנשא ולא תצא מהתירה הראשון לענין דאם נישאת לא תצא. ולכאורה זה דחוק, ואפשר לבאר דמה שהתירו לה ב"ד שייך רק אם דנו על זה והתירו אז אמרינן דלא תצא מההיתר, והנה כשהע"א בא ואמר מת הא דנו רק אם נאמן להתירה, אבל לא הי' כלל ענין לדון משום לזות שפתים, וע"ז לא שייך לומר שדנו והתירוה, לכן כשבא עד ואמר לא מת לא תצא מהתירה שדנו והתירוה, אבל על לזות שפתים שלא דנו לא שייך לומר שהתירוה ולא תצא מההיתר, לכן באמת אסורה לכתחילה משום לזות שפתים, ואולי אפשר להעמיס זה בכוונת התוס'.
תו"י ד"ה תרוייהו. וי"ל דאין זה מיגו דשמא רוצה להעיד כדי לפוסלה מן הכהונה. חזינן דאע"ג דהא אינו נאמן לפוסלה כשמעיד ביחידי, מ"מ אין זה מיגו דאולי הוא רוצה לפוסלה אע"ג דזה לא מועיל, וא"כ צ"ע לעיל (דף י"ח ע"ב) כשאין כתב ידם יוצא ממקו"א ואומרים אנוסים היינו קטנים היינו, דנאמנים במיגו דאי בעי שתקי, דהא אולי רוצים לומר כדי שאפי' אם יקיימו השטר ממקום אחר יפסל השטר, ואע"פ שאין להם נאמנות דכשיקויים השטר לא יאמינו להם, מ"מ הם מכוונים להעיד לפסול השטר שלא יועיל אף אם יקיימוהו דלכן אומרים פסולים היינו אנוסים היינו.
עיין ברעק"א דהק' דאיך מיירי, דאם אומרת גרושה אני בין כך אסורה לכהן, פי' ולא שייך לומר שהעד רוצה לפוסלה, ואי דאומרת לא נתקדשתי הא אף אם שניהם יעידו על גירושין ג"כ תהי' אסורה וכמו באומר לא לויתי דאמרינן דהוי כאומר לא פרעתי, ותירץ דדוקא בממון אמרינן דהוי כהודאת בעל דין שלא פרע, משא"כ בשויא אנפשה חתיכה דאיסורא זה רק אם אוסרת עצמה אבל אם אומרת גרושה אני אינה אוסרת עצמה כלל. וצ"ע דמ"מ הא מה דהיא אומרת כעת אם גם כעת אחרי עדותם תאמר לא נתקדשתי איך נוכל להתירה, ואם טוענת שנתגרשה שוב תהי' פסולה לכהונה, א"כ למה לו להעד לומר שנתגרשה כדי לפוסלה מכהונה, וע"כ דרוצה לפוסלה שאפי' אם המקדש ימות דאז בלי שיעיד שנתגרשה תהי' מותרת לכהן ע"ז רוצה לפוסלה, א"כ מאי קשה דאפשר דאה"נ דהיא טוענת לא נתקדשתי ואם הי' שנים היתה אסורה לכהן אף אם אח"כ ימות המקדש, משא"כ כעת שרק ע"א אומר שנתגרשה אינו נאמן ואם ימות המקדש תהי' מותרת.
ובעיקר חידושו דחידש לחלק בין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא להא דהודאת בעל דין, צ"ע דהרא"ה כתב דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא מהני מיגו דלאו כל כמינה להפסיד זכותו, והובא בר"ן במשנה דף כ"ב, ואם אינו נאמן רק לאסור אבל אין מקבלין דבריו לאמת למה יש לו בה זכות, ואף כי ע"כ צ"ל דכיון דזה חלק ממה שאוסרת עצמה לכן גם זה נכנס בנאמנותה, מ"מ זה הכל אם עי"ז יש להאמין לדבריה על מה שאומרת דאז כיון שאומרת לפלוני מאמינים גם זה, אבל אם אין כלל נאמנות אלא איסור, למה יש להבעל זכות דהא יש רק איסור מוגבל דהיינו לכל העולם חוץ מלאיש הזה שאליו לא אסרה עצמה, אבל זכות איך יהי' לו, וע"כ דנאמנת לגמרי לגבי דידה [ועמש"כ לעיל בעמוד א'].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |