אילת השחר/כתובות/כא/ב

אילת השחר כתובות כא ב

דף כ"א ע"ב

ושמע מינה דיינין שאין מכירין חתימות ידי העדים צריכים להעיד בפני כל א' וא'. ובריטב"א משמע קצת דס"ד כיון דאי"צ משא ומתן להכריע לכן סגי בשנים ששמעו והשלישי יחתום אף בלי שיעידו השנים שהם שמעו שזה חת"י העדים החתומים, ובתורי"ד משמע דס"ד דיהי' סגי שהעדים יאמרו להשלישי מה שקיבלו עדות אע"פ שזה עד מפי עד, וצ"ע דמנ"ל דזה לא מהני, נהי דכאן באמת אמרו שהיו מכירין אבל מנ"ל דלא יהי' טוב כשיאמרו לו מה שקיבלו עדות, וזה לא מה דדחי רב אשי, דמה דדחי ר' אשי הוא דאולי הגדה לכל הפחות בעינן וכאן לא מקיימא הגדה כלל, אבל גם בל"ז איך יחתום אם אינו יודע כלל שום דבר, ואם יאמרו להשלישי שקיבלו עדות שזה כתב יד העדים אולי באמת יועיל, ואם הראי' מדלא יכול לחתום על מה שרואה שהם חותמים, א"כ צריך טעם למה זה לא יועיל, דהא זה ג"כ כמעידין בפניו מפי הכתב ולמה זה לא טוב, דהא נפסק בשו"ע כשיטת הריב"ש דמהני לקיים עפ"י שיכתבו שמכירין, וכאן הא כתבו שמכירים נמצא דמעידין בפניו.

תוד"ה האמר. אלא טעמא דמשחתמו דמי לנוגעים בעדות. והיינו דנוגעים בזה שרוצים שחתימתם לא תיבטל כמש"כ הראשונים [ועיין תוס' רי"ד]. וצע"ק דבגיטין (דף ט"ו ע"ב) מבואר דבאומר אני הוא עד שני פסול משום או כולו בקיום הגט או כולו בתקנ"ח, וביארו בתוס' שם דפסול משום דהוי כנוגע שתתקיים חתימתו, והקשו דא"כ למ"ל לטעם דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנ"ח תיפוק לי' דהוי כנוגע בדבר, ותירצו דטעם דנוגע לאו טעם גמור הוא בלי הטעם דאו כולו בקיום הגט וכו', ולמה כאן פסלינן משום טעם הזה לחוד דהוי נגיעה שתתקיים חתימתן.

תוד"ה הנח. ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים. בקצוה"ח (סי' ז' סק"ד) הקשה להך פירושא דאחרי שהעידו לפני דיינים אחרים ונתקיים כבר ועמדו לפני ה' למה לא יוכלו אח"כ להיות דיינים בדבר זה, ובכולי דוכתי משמע דגם אחרי שהעידו לפני ב"ד אחר ג"כ אינם יכולין להיות דיינים בדבר זה. והנה יש לעיין אם החסרון בעד שאינו נעשה דיין דלא מהני העדות והוי כאילו לא נתקבל עדות לגביו, או דפסול להיות דיין מי שלא נתקיים כלפיו ועמדו, היינו דהחסרון בדין דיין באופן זה, ואם נפרש דהחסרון הוא דבלי ועמדו אין כשר העדות שמעידין, שפיר קשה דהא כשהעידו לפני ב"ד כבר נתקבל העדות כדין ולמה לא יוכלו כבר לדון, אבל אם נפרש דזה חסרון בדיין דלא יכול לדון עפ"י עדות שלא נתקיים כלפיו ועמדו [והיינו באופן דצריך לדון דוקא ע"י קבלת עדות, אבל באופן דלא תהא שמיעה גדולה מראי' דא"צ כלל לדון עפ"י הגדת עדות אז יוכל לדון], א"כ ל"ק דאפילו אם נתקיים העדות אבל הדיין הזה לא יוכל לדון אם הוא לא קיבל עדות באופן של ועמדו לפני ה'.

ובדרך זה אפשר לומר במה דהקשה עוד בקצוה"ח שם, להטעם דפסול משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה, א"כ אם כבר נתקבל עדות בב"ד כשר למה לא יוכל העד להיות דיין לחייב את הנידון כיון דכבר הי' עדות שאתה יכול להזימה, והוא רוצה לומר משום דאם הם יגמרו הדין יהי' תמיד עדות שאין אתה יכול להזימה דכיון דיוזמו הרי נגמר דין בב"ד פסול, ושכן מצא במרדכי בשם השר מקוצי. ובקהלות יעקב (סי' כ"ד) הקשה דכיון דבשעת עדות הי' ראוי שיוזם ע"י שיוגמר הדין בב"ד אחר א"כ הו"ל ראוי להזימה, ופירש משום דהי' קבלת עדות בב"ד פסול, אלא דנתקשה לפי"ז באם נתקבל עדותם בב"ד אחר למה פסולים לדון.

ולהאמור יש ליישב קושית הקצוה"ח, דנראה דלהסוברים דב"ד אינם יכולים לדון אם מעידים בפניהם קרוביהם, ופליגי על מש"כ כאן בפשיטות דמהני, וכמבואר בר"ן בסוף פירקין, אין חילוק אם הקרובים יעידו בפני הדיינים או שהעידו בפני דיינים אחרים, דמ"מ הדיינין הקרובים להעדים אין יכולים לדון על סמך עדות של קרוביהם, דעדות כזאת שלגבי הדיינים האלה הם פסולים אין חילוק אם נתקבלה ע"י הדיינים האלה או ע"י דיינים אחרים, דמ"מ הדיינים האלה אין יכולים לדון על סמך עדות כזאת, ולכן התוס' שהקשו דהא יכולין להזימן בב"ד אחר, נמצא דגם לגבי דיינים האלה הם כשרים, כיון דיכולים להזימם באיזה ב"ד שהוא לא חל עליהם כלל שום פסלות אפי' לגביהם, אבל לפי הסברא דלגביהם הם פסולים כשאינם יכולים לקבל הזמה עליהם, אז אפילו אם נתקבלו בב"ד אחר, מ"מ הב"ד הזה אינם יכולים לדון ע"פ עדים שלגביהם אינם כשרים, דב"ד כשדנים עפ"י עדים אין חילוק באיזה ב"ד נתקבלו, דמ"מ צריך להיות עדות כזאת שלגבי הדיינים האלה היו יכולים להתקבל, וכיון שהם לא יכולים להתקבל בפניהם דהי' עדות שאי אתה יכול להזימה לכן הם פסולים לדון על פיהם בכל גווני.

בא"ד. יש לעיין בהא דאי ראו ביום דאז אי"צ להעיד מחמת דלא תהא שמיעה גדולה מראי' לכן לא צריך שיהי' עדות שאתה יכול להזימה, דמ"מ הא בתורה לא כתוב דין מיוחד על ראי', והא דלא תהא שמיעה גדולה מראי' אינו אלא ק"ו, או שזה אותו גדר, עכ"פ מנ"ל דכאן יועיל, דאולי לא יועיל כיון דאז לא שייך להזים, ומה תאמר אדרבה לכך יועיל אף אם לא שייך הזמה, אדרבה אולי א"א לדון רק ע"י דבר שיוכל להתקיים דהיינו דוקא שיעידו בדיני עדות, שיוכל להתקיים הזמה, ובשלמא לפי"מ דילפינן מועמדו לפני ה' נמצא דזה גזה"כ בצורת הגדת עדות, אבל הסברא דלא תהא שמיעה גדולה מראי' אומרת דל"צ שיהא דוקא הגדה ולכן מהני לדון עפ"י זה, דדין ועמדו הוא היכא דיש הגדה ממש, אבל אם זה מצד עדות שאאילה"ז מנ"ל מחמת הסברא דלא תהא שמיעה גדולה מראי' לדון עפ"י דבר שאין יכול להזימן, ואע"ג דעל זה לא קאי הגזה"כ שיצטרכו שיכול להזימן, מ"מ מנ"ל דנתרבה לדון עפ"י דבר שאינו עדות כיון דאז אין מה שיש בעדות, אמנם זה תלוי בהא דהסתפקו אם מה דפסול עדות שאאילה"ז הוא מגזה"כ, או מחמת דאז יוכלו לשקר, ועיין מש"כ בריש מכות.

וכן צ"ע בסנהדרין (דף ע"ח) דטריפה שהרג הא א"א לחייבו מיתה עפ"י עדים דהו"ל עדות שאאילה"ז, מ"מ אם הרג בפני ב"ד הוא נהרג משום דאז לא בעי דין עדות ולכן לא צריך שיהא יכול להזימה, והתם ג"כ יקשה דמדין לא תהא שמיעה גדולה מראי' מנ"ל שיועיל אפילו באופן שבתור עדות לא הי' מהני.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א