הפלאה/כתובות/כב/א

הפלאה כתובות כב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוס' ד"ה תרי ותרי וכו' וקשה דהכא וכו'. וכה"ג הקשו התוס' לעיל דף כ' ד"ה אלא אמר רב נחמן וכו' ע"ש. ולע"ד נראה ליישב פירש"י ז"ל דאדרבא רב הונא הכא ורב נחמן לעיל דף כ' לשיטתייהו דכיון דס"ל דכל אחת כשרה בפני עצמה א"כ כיון דכת אחת מעידה על זה השטר שהוא פסול או שהקיום שזה הדיין רוצה לקיים הוא פסול מספיקא אין להוציא ממון דאית לן לאוקמי ממונא בחזקת מריה כהאי נכסי דבר שטיא לעיל דודאי חזקת ממון עדיף מחזקת כשרות דהאי כמ"ש הר"ן. והעיקר בזה אף דבשני כיתי עדים המכחישים זה את זה כשרה כל אחת להעיד בפני עצמה אפילו להוציא ממון היינו משום דהכל הולך אחר עיקר העדות כיון דהכחשה דידהו אינו על זה הממון שאנו דנין בו השתא א"כ מוקמינן כבר כל כת בחזקת כשרות וממילא דכשרים כ"א לעדות אחרת אפילו להוציא ממון משא"כ הכא ולעיל דף כ' דעיקר עדותן שמכוונים להעיד על זה השטר או הקיום שהוא פסול אמרינן דאוקי ממונא בחזקת מריה. ועיין לקמן דף כ"ו ע"ב בתוס' שם ד"ה אנן אחתינן מה שכתבנו שם בכה"ג דהכל תלוי בעיקר העדות שמכונין להעיד עליו וכן נראה לדעת הרי"ף דס"ל הכא דהעד נשאר פסול לעולם והטעם משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה. דמ"מ אין להקשות בהך שני כיתי עדים המכחישות דכל אחת כשרה דמוקמינן אחזקתה משום דאין העדים מעידין עיקר עדותן לפסול זה את זה כמו הכא אלא עיקר כונת עדותן שם על עדות אחר אף שממילא שייך בזה גם כן לפסול זה את זה מ"מ כיון דאין עיקר עדותן על זה מוקמינן כל אחת על חזקתה כנלענ"ד. ונ"מ מזה דאם שני כיתות עדים כל אחת מעידה על חברתה שהם פסולים בגזלנותא ומעידים בבת אחת פסולים כל אחת אפילו לעדות אחרת דלא שייך לאוקמי אחזקת כשרות כיון דתרי ותרי ספיקא דאורייתא אין להוציא ממון מספיקא וצ"ע. ודוק:

בא"ד בא ערעור וביטל ועד המושב וכו'. לפי משמעות דבריהם שכבר נפסל קשה לע"ד דנהי דהתוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לקמן דף כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינן וכו' דאפילו בכה"ג מועיל ההכחשה לאוקמי בחזקת כשרות דלא כר"י בר ברוך שם. ויבואר בסוגיא שלפנינו באריכות בס"ד. מ"מ כיון דאמרינן שם דלת"ק בכה"ג שכבר נפסל חיישינן לזילותא דביה דינא ולא מכשרינן בספק אע"ג דאיכא לאוקמי אחזקה. א"כ נהי דרשב"ג פליג בהא מ"מ הא הכא לרב קיימינן ורב ס"ל דחיישינן לזילותא דביה דינא דהא קאמר בר"פ האשה רבה דף פ"ח ע"ב דרב ס"ל כר' מנחם בר יוסי בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא. ובריש פרק חזקת הבתים אמרינן דטעמא דר' מנחם בר' יוסי משום דחיישינן לזילותא דביה דינא ומשמע שם דמדמה הך זילותא דביה דינא להך דקאמר דתליא באשלי רברבי ע"ש ואדרבא הוי מצי לפרש איפכא דכיון דתרי ותרי נינהו לא מתכשר משום זילותא דבי דינא ואפילו קודם שחתמו נמי. וצ"ל דהתוספות אזלי לאידך תירוצא שם בר"פ האשה רבה ובאמת לפי מאי דס"ל כר' מנחם בר"י הקושיא איפכא ועכ"פ ממ"נ מקשה ודוק:

בא"ד לעולם ערעור דגזלנותא וכו' וכיון דמודו לקמאי וכו'. לפ"ז הוי מצי למימר נמי בפגם משפחה ואומרים שנשתחרר וכיון דמודו לקמאי בטל הועד. ומיהו לכאורה כיון דקי"ל דגר פסול לדון וקיום שטרות דין הוא אינו מועיל אפילו נשתחרר. מיהו מפירש"י לא משמע כן דדוקא עבד פסול משום דאיתקש לאשה וכן משמע מלשון הש"ע שכתב בפגם משפחה שעכו"ם הוא ולא נתגייר משמע דגר כשר בקיום שטרות וצ"ל טעמא דבלא כפיה יכול לדון וצ"ע וק"ל:

תוספות מנין להפה שאסר וכו' ותימא דאם בא אחד וכו'. לכאורה קושיתם הוא ממעשים בכל יום דנאמן האב אח"כ לומר ולהודיע למי קידשה. ולולא דבריהם ז"ל היה נראה דלכאורה קשה דהא רב אסי גופיה ס"ל בקידושין דף ס"ג ע"ב ותניא כוותיה באומר קידשתי את בתי ואינו יודע למי קידשתי ובא אחד ואמר אני קידשתיה דנאמן. א"כ לפי משמעות הכתוב דהבעל מודה. מהיכא תיתי לא יאומן הבעל בלא אב (ולפי תירוצם יש ליישב קצת דהכא הוי כעין הכחשה בתחלה) אבל באמת יש לומר דהכא שאני דהא קאמר רב אסי שם טעמא משום דלא חציף אינש דמירתת פן יכחיש האב א"כ יש לומר כשהאב אומר גם כן לזה קידשתיה שוב לא מירתת וגרע טפי ואין לסמוך על הבעל אע"ג דיש לומר דאכתי יש להאב מיגו דאי בעי שתק ולא קאמר הזה והיה הבעל נאמן דנהי דנאמר כן עכ"פ מוכח מ"ה דנאמן במיגו. וממילא דמוכח הפה שאסר וכו' דהיינו נמי מיגו דאי בעי שתק. ולפ"ז ממילא דלא קשה מידי ממעשים בכל יום דנאמן האב אח"כ לומר לזה דהא כשהבעל מודה לדברי האב שפיר נאמן האב משום דאי בעי שתק ולא אמר שלזה קידשה והיה הבעל נאמן. ואין לומר דאכתי תקשה מאשה עצמה שאמרה נתקדשתי ואחר כך אמרה לזה דמעשים בכל יום דנאמנת אע"ג דאמרינן בקידושין שם דבכה"ג אין הבעל נאמן משום דלא שייך סברא דלא חציף משום שמחפה עליו. זה אינו דנלע"ד דלא איצטריך לסברת הפה שאסר וכו' אלא באב דוקא דהיא בעצמה אינה יודעת אבל כשהיא אמרה לזה והבעל מודה כיון ששניהם אומרים ברי למה לא יאומנו והתם בקידושין שאני דהיא אמרה שאינה יודעת. אבל כששניהם אומרים ברי לא גרע מהא דקאמר לקמן בניסת לאחד מעדים והיא אומרת ברי דאפילו בתרי ותרי לא תצא. ועיין מ"ש לעיל דף י"ג ע"א במתניתין כן היה נלענ"ד ליישב:

שוב נלענ"ד דלאו ממעשים בכל יום קשה להו אלא מצד הסברא. דהא משמע בקידושין שם דלא בעינן סברא דלא חציף אינש אלא כשרוצה לכנוס. אבל לגרש נאמן דהא אפילו רב דלית ליה סברא דלא חציף משום דשמא יצרו תקפו אפ"ה מודה דנאמן לגרש. אלמא דעד אחד נאמן בזה אע"ג דקי"ל דהיכא דאתחזק איסורא דאשת איש אין עד אחד נאמן כדאיתא בריש פרק האשה רבה ובריש גיטין ע"כ צ"ל דכיון דעכ"פ ידוע שלאחד נתקדשה לא מקרי אתחזק איסורא ונאמן עד אחד לומר לזה נתקדשה ולמה יגרע האב משאר עד א'. ואין לומר דהכא כיון דקאמר סתם בתחלה גרע טפי דהוי ליה כחוזר ומגיד דהא כתב הטור בח"מ סימן כ"ט דעדים שאמרו תנאי היה דבריהם נאמנים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר ואין להם מיגו נאמנים לפרש דבריהם ואין זה חוזר ומגיד וה"נ לא הוי רק לפרש דבריו ועדיף משם דהא גם בתחלה אמר שקידשה לאחד וכיון דע"כ עד א' נאמן בזה למה לא יאומן בעצמו כן נלענ"ד פירוש דבריהם ז"ל:

וראיתי בטור אהע"ז סימן קנ"ב דאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת אפילו אמרה גרושה אני לאחר כדי דיבור נאמנת משמע דמפרש להפה שאסר הוא הפה שהתיר דהכא דלאו מטעם מיגו הוא. אלא מטעם דכיון דלא נאסרה אלא על פיה נאמנת לפרש דבריה הראשונים אפילו לאחר כדי דיבור. והוא ע"פ שיטתו בח"מ סימן כ"ט בעדים שאמרו תנאי כנ"ל. נראה דקשה ליה קושיות התוס' דהא יליף מבתי נתתי והתם הוא רק לפרש דבריו הראשונים וע"כ צ"ל דבאמת פי' דברי רב אסי כן דמתניתין נמי מיירי שמפרשת דבריה ובאמת נאמנת אפילו לאחר כדי דיבור אלא דאכתי לא אתי שפיר האיך מוכח זה מקרא דקרא משמע תוך כדי דיבור. וצ"ל דאף הוא ס"ל כסברת התוס' בתירוצם דמיתורא דקרא שמעינן דתוך כדי דיבור פשיטא הוא דהא קי"ל בכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי. ונאמן אפילו לחזור מדבריו ולומר שקר העדתי מכ"ש לפרש דבריו אלא דמיתורא קמ"ל אפילו לאחר כדי דיבור ואפ"ה מקשה הש"ס דגם זה סברא הוא. הוא אסרה והוא שרי לה ר"ל כיון שלא נאסרה אלא על פיו נאמן לפרש דבריו:

עוד יש לומר בישוב דברי הטור דהנה לכאורה קשה דהא משמע דקרא מיירי דאיכא עדים על הקידושין תדע דהא מיירי במוציא שם רע על פי עדים שמעידים שזינתה כדאיתא לקמן דף מ"ו וע"כ שהתרו בה מדחייבת סקילה וא"כ איך שייך לומר הפה שאסר. ותו דרב אסי עצמו ס"ל בקידושין דף ס"ג ע"ב דהאב נאמן אף ליסקול דאכולה מילתא קאי וקשה דהא א"א ליסקול בלא התראה והאיך התרו בה העדים כיון שלא ידעו מן הקידושין וע"כ צ"ל דהעדים אומרין ששמעו מפי האב שנתקדשה לאיש וע"פ דבריו התרו בה וכשבא האב לבית דין אמר לאיש הזה. הרי דמוכח מקרא דנאמן האב אפילו לאחר כדי דיבור כמ"ש הטור שהרי כבר אמר לפני עדים שקידשה אפילו הכי קמ"ל קרא דנאמן עתה לפרש דבריו. ודוק:

בגמרא אלא כי איצטריך לכדרב הונא אמר רב וכו'. לכאורה קשה דהאיך נשמע משם דנאמן לאסור הא התם ע"כ איכא עדים דהא היו צריכין להתרות בה. ואין לומר כמ"ש לעיל בשיטת הטור. דמיירי דהעדים בעצמן אינם יודעין אלא ששמעו מפי האב. דזהו לרב אסי דס"ל לשיטתו דנאמן ליסקול אכולה מילתא קאי. אבל למאי דקי"ל דאינו נאמן ליסקל ע"כ דהעדים יודעים בעצמן. ונראה דאכתי מוכח מהא דכתיב בקרא דאם נמצא ששקר היה נותן מאה כסף והיינו ע"י הזמה. א"כ כיון שהוזמו העדים שוב אין עדים על הקידושין דקי"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל והיו פסולים בשעה דהעידו על הקידושין ואפ"ה האב נאמן לאסור. ויש לפרש בזה הא דקאמר רב אסי שם דאכולה מילתא קאי רצה לומר אפילו לא הוזמו דמיירי ע"כ הכל ששמעו העדים מפי האב כנ"ל. ודוק:

שם תוס' ישינים ד"ה מנין וכו' תימא מה צריך קרא וכו'. לכאורה היה נראה לע"ד לולי דבריהם ז"ל דלפי מאי דקי"ל דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן למפרע יש לומר דקמ"ל הכא דנאמן אפילו למפרע. ואין לומר דא"כ מאי ראיה מקרא דאת בתי נתתי וגו' דכבר כתבתי דאפילו למ"ד דנאמן ליסקל דהוי למפרע מ"מ צריך לומר שאמר כבר לפני העדים דאל"כ האיך התרו בה. מ"מ יש לומר דרב הונא מיירי למפרע ויליף מקרא מיתורא משום דלהבא א"צ קרא דבידו לקדשה סברא היא ותו דמסתמא מיירי קרא כשהיא יודעת גם כן דהא כבר נכנסה לחופה. ואיכא תנאי לקמן דמוציא שם רע היינו כשבעל כבר וא"כ ע"כ היא בעצמה יודעת כשנבעלה. ואפילו למ"ד בלא בעיל יש לומר דרב הונא אמר רב לשיטתו דס"ל חופה קונה. והכי ס"ל נמי לרב ביבמות דף נ"ו לפירש"י שם. ומה צריך לנאמנות האב ע"כ על הקידושין למפרע. ועוד נלע"ד דקמ"ל קרא שנאמן לאסור את בתו לומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דנאמן בזה כדאיתא בקידושין דף ס"ד אף שנאסרת לכל העולם ויליף מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דלאיש מיותר דהוי ליה למימר את בתי נתתי לזה אלא דקרא אתי לאורוי דלאיש אסרה והיינו שאמר לאיש ואיני יודע למי ונאמן לאוסרה לכל העולם וזה אין בידו דאם יקדש אותה עתה מסתמא ידעו העדים למי קידשה והיינו דמקשה הזה למה ליה דהא עיקר קרא לאשמעינן היכא דלא אמר הזה. ודוק:

בא"ד ואע"ג דלקמן בפרק נערה וכו'. נראה דלפמ"ש לעיל בשיטת הטור דע"כ העדים שהתרו בה שמעו גם כן מהאב שאמר שקידשה א"כ שפיר יש לומר דאף דעתה היא נערה מ"מ יש לומר שהעדים שמעו מן האב כשהיתה עדיין קטנה שקידשה ואז היה נאמן משום שהיה בידו לקדשה. ואף דעתה כשאומר לפני בית דין שלזה קידשה כבר היא נערה מ"מ נאמן דהא קי"ל דנאמן האב לומר לזה קידשתיה אפילו כשהיא כבר בוגרת כיון שאמר בתחלה בעודה נערה שקידשה כדאיתא באה"ע סימן ל"ז סעיף כ"א. ועוד נראה דיש ליישב קושיתם ע"פ מה דאיתא בקידושין דף ס"ג ע"ב דנאמן האב לומר בתי זו בת י"ב שנים וכו' ע"ש. נמצא יש לומר דשפיר פריך ואימא ה"מ קטנה וכו' דיש לומר דדילמא קרא מיירי שאין ידוע שהיא נערה כי אם ע"פ האב נמצא האב נאמן במיגו לומר שקידשה דאי בעי הוי אמר שעדיין קטנה היא שהיה בידו לקדשה ובחידושי קידושין שם הארכנו בזה בס"ד יע"ש:

שם בגמרא והא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכו'. יש לדקדק דאפילו בלא הך סברא שוויה אנפשיה וכו' תיפוק ליה כיון דנאמנת לומר אשת איש אני הואיל דבידה לקדש את עצמה ה"ל כע"א שאמר נתנסך יינך או טבח שאמר על בהמה שהיא טריפה דאינו נאמן שוב לחזור מדבריו ולומר שקר אמרתי כדאיתא בי"ד סימן א' וסימן קכ"ז א"כ ה"נ כיון כיון שאמרה אשת איש אני הרי היא כעד אחד שנאמן באיסורין האיך יכולה לחזור בה. וצ"ל בדוחק דעדיפא מיניה מקשה. מיהו צריך להבין דלמה כאן מועיל אמתלא ובעדים קי"ל בח"מ סימן כ"ט דאפילו נתנו אמתלא וטעם לדבריהם אינם נאמנים לחזור. וכן איתא לעיל דף י"ח ע"ב בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' משמע דאפילו נתנו אמתלא לדבריהם אינם נאמנים אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנים במיגו דאי בעי שתקו. וצריך לחלק בין כשהעידו לפני בית דין אין יכולים לחזור אפילו באמתלא ובין עד אחד שאמר שלא בפני בית דין אע"ג דנאמן יכול לחזור ע"פ אמתלא. ואפשר דעפ"ז יש לומר נמי דאע"ג דבעדים שאמרו שקר העדנו או אפילו אנוסים היינו מחמת ממון אינן נאמנים אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ויש להם מיגו היינו דוקא כיון שהעידו בפני בית דין או שחתמו בשטר דהוי כנחקרה עדותן בבית דין אבל בעד אחד באיסורין שאמר שלא בפני בית דין נאמן כשיש לו מיגו אפילו בלא אמתלא. מיהו מלשון רב דאמר בסמוך גבי טמאה אני וכו' אף בזו אם נתנה אמתלא משמע דבלא אמתלא אפילו היה זמן שתוכל לומר שספרה וטבלה אפ"ה אינה נאמנת לומר טהורה אני מעיקרא במיגו דהיתה אומרת שכבר טבלה. ועוד נראה דיש לומר דבפנויה שאמרה מקודשת אני נמי איכא מיגו דהיתה יכולה לומר שנתקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי דאפילו בעדים קי"ל לעיל דף י"ט ע"ב דנאמנים לומר תנאי היה דברינו אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר אלא דבעדים לא שייך מיגו דאין אומרים מיגו בשנים לכך אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהוי כאלו נתקיים השטר כדאיתא שם אבל בעד אחד באיסורין יש לה מיגו דהיתה יכולה לומר כן א"כ בעובדא דאשה שאמרה מקודשת אני יש לה מיגו ואפ"ה אמרו חכמים דדוקא נתנה אמתלא לדבריה נאמנת . אך לפמ"ש לעיל דבעדים שאמרו תנאי אינן נאמנים אלא לקיים התנאי אבל לא לומר שהיה תנאי ועבר על התנאי יש לומר דגם באשה הדין כן וא"כ אין זה מיגו. ולפ"ז אפשר ליישב קצת מה שדקדקנו בהא דמקשה והא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ולא מקשה מטעם עדות כנ"ל משום דהוי מצי למימר דנאמנת משום שיש לה מיגו שאמרה שנתקדשה על תנאי ואפילו לפמ"ש דאין מועיל בזה מיגו מ"מ אין כל כך קושיא דהרי רמי בר חמא הוי סבר לעיל דף י"ח ע"ב בתחלה דאפילו עדים נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון כשיש להם מיגו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר. לכך מקשה והא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא דבזה אין מועיל מיגו דעכ"פ כבר הוי ליה חתיכה דאיסורא. מיהו אין לומר דבאמת אפילו באמתלא אינה נאמנת אלא כשיש לה מיגו כמו גבי עדים ולפרש הא דאם נתנה אמתלא היינו משום שיש לה מיגו דתנאי כנ"ל וכן באמרה טמאה אני וכו' היינו דוקא במיגו שהיתה יכולה לומר שספרה וטבלה. דזה אינו דהא בעובדא דשמואל שכתבו התוס' שאמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה משמע שלא היה שיעור ספירה וטבילה אפ"ה אמר רב אם נתנה אמתלא נאמנת ועיין בסמוך ודוק:

שם זו הלכה העלה רב אחאי וכו'. משמע שהיתה השאלה אם מועיל האמתלא כמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה חזרה ואמרה מדקאמר רב אף בזו אם נתנה משמע דהשאלה היתה אם מועיל האמתלא. אלא דאכתי יש לדקדק לשון אם נתנה דכיון ששאל אם מועיל אמתלא הוי ליה למימר כיון שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ויש לומר לפמ"ש הפוסקים דלשון אמתלא היינו שנתנה לדבריה טעם המקובל לפני בית דין שהוא אמת והיינו דקאמר אם נתנה אמתלא. רצה לומר אם מבינים הבית דין שדבריה כנים הם נאמנת אבל אם מבינים הבית דין שאין הטעם קרוב לאמת אינה נאמנת. והיינו שכתבו הפוסקים באה"ע סימן מ"ז סעיף ד' ואם נתנה אמתלא וראינו בדבריה ממש וכו'. או שנתנה ואין בו ממש וכו' דהא עיקר פירוש לשון אם נתנה וכו' ולפמ"ש דבאמרה מקודשת איכא מיגו דהיתה יכולה לומר שהיה תנאי בקידושין נשמע דאפילו במקום מיגו צריך שיהא טעם הניכר לבית דין וצ"ע לדינא דהא גבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דאפילו אם אין ניכרים לבית דין שהאמת עמם. ואפשר דעדים אלימי טפי. וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---