אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/ב

יום רביעי ג' שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף ב

דין 'ואנוהו' בטלית נאה

פסק הפוסקים שיש לעשות טלית נאה כדרך שעושים ציצית נאה

בברייתא המובאת בגמרא בנזיר (ב:) תניא: "זה אלי ואנוהו" אתנאה לפניו במצות, אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה, ואכרכנו בשיראין נאים. ובגמרא בשבת (קלג:) נוספו עוד הידורים בכתיבת ספר תורה: ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין.

ורש"י בבבא קמא (ט: ד"ה בהידור) העתיק: עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה, ע"כ. והוסיף על דברי הברייתא שלפנינו, שיש לעשות גם הטלית נאה.

וכ"פ המגן אברהם (הקדמה לאו"ח סימן כד): יזהר לעשות טלית נאה, משום זה קלי ואונהו. [ובסוגר ציין ל'גמרא', ובדפו"ח הוסיפו המקור מגמרא בשבת קלג: אמנם לפנינו אינו שם, ורק רש"י בב"ק הביא לשון הגמרא כן, ומדפיסי רש"י ציינו לגמרא בשבת], והביאו הבאר היטב (סק"ד). והמשנה ברורה (סק"ט) כתב כן בשם אחרונים: מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה, והוא הדין כל המצוות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, שנאמר "זה קלי ואנוהו", התנאה לפניו במצוות.

קושיית המשמרת חיים במה חלוק טלית לגבי ציצית מבית לגבי מזוזה

ובמשמרת חיים (ח"א ציצית שאלה ה) הקשה, שלגבי מזוזה לא מצינו מי שיאמר שצריך שיהא לו בית נאה משום זה קלי ואנוהו. ולכאורה, כמו שאומרים בטלית שצריך לעשותה נאה משום זה קלי ואנוהו, אף שלכאורה הטלית אינה גוף המצוה אלא רק ה'מחייב' של מצות ציצית, שמי שיש לו ציצית ולובשה חייב ליתן בארבע כנפותיה ציצית, כמו כן גם במזוזה יש לנו לומר שאף שהמצוה היא המזוזה מכל מקום כיון שהבית הוא ה'מחייב' של מזוזה גם עליו נאמר את ההלכה של 'זה קלי ואנוהו', ויצטרך לקנות בית נאה כדי לקיים מצות 'ואנוהו' במזוזה.

וכתב לחלק בין הדברים, כי אמנם הטלית הינה המחייב של הציצית – כשיש לאדם בגד עם ארבע כנפות מחוייב הוא להטיל בו ציצית, אך אחר הטלת הציציות בבגד, נעשים חוטי הציצית לחלק מן הבגד, והכל הוא בגד אחד - 'טלית של מצוה'. משום כך פסקו הפוסקים ששייך גם בטלית – שעתה היא בגד של מצוה – דין 'ואנוהו'. שונה מכך דין מזוזה, שם הבית אינו אלא המחייב לקביעתה, אך אף אחר קביעתה לא נעשית המזוזה לחלק מהבית – והבית עצמו, קודם קביעת הציצית ואחר קביעתה – אחד הוא, ואין כל 'צד השוה' בין הקלף לבנין להגדיר את הבית כ'בית אחר' בעקבות קביעת המזוזה בפתחו. וכיון שהבנין אינו אלא 'מחייב של מצוה' – בכך לא מצאנו דין 'ואנוהו', ואינו דומה לטלית שנעשית אף היא 'חפצא של מצוה'.

קושיית הברית אברהם והחת"ס שמא נדחו כלאים בציצית מדין מצות לאו להנות ניתנו

ובקהילות יעקב (יבמות סימן ד) הביא מה שיש מקשים על עיקר דין עשה דוחה לא תעשה, שמבואר בגמרא ביבמות שנלמד דין זה ממה שהתירה התורה כלאים בציצית. והקשו הברית אברהם והחתם סופר (יו"ד סימן סט) שלכאורה יש לומר דמה שהותרו כלאים בציצית הוא משום ש'מצות לאו ליהנות ניתנו' – ועדיין אין לנו מקור לדין כללי של 'עשה דוחה לא תעשה'.

[וקושייתם היא דוקא לדעת הרשב"א בנדרים (טו:) שמצות לאו להנות ניתנו הוא דין אף בהנאת הגוף, ולא רק בהנאת המצוה. משא"כ לדעת הסוברים (עי' ר"ן שם) שמצות לאו להנות ניתנו אינו אלא ביחס לעצם הנאת קיום המצוה, אבל ביחס להנאת הגוף אין היתר זה, וכגון המודר הנאה מן המעיין שאסור לטבול בו באופן שנהנה גופו מטבילתו – לשיטה זו לא קשה כלל כי לבישת הציצית דבר שהגוף נהנה בו, ואעפ"כ התירה בו תורה כלאים, ועל כרחך שהוא מטעם אחר ש'עשה דוחה לא תעשה'].

וכתב הקהילות יעקב שבילדותו רצה ליישב הקושיא, שלענין איסור כלאים הרי כל שיש חוט אחד של פשתן בבגד של צמר, או להפך, נעשה כל הבגד כולו ל'חתיכה דאיסורא' – שכן האיסור נעשה בצירוף הצמר והפשתן. ואילו לענין מצות ציצית "נראה פשוט לכאורה דבכל הבגד אינו מקיים מצוה כלל, רק בהציצית המונחים בו קעבד מצוה", וכיון שאיסור הכלאים הוא בבגד כולו, ואילו קיום המצוה הוא אך בציצית – אי אפשר לדון כאן היתר משום 'מצות לאו להנות ניתנו' כי עצם לבישת הבגד אין בה עשיית מצוה.

ראיית הקהילות יעקב שאין קיום מצוה בבגד מאי קיום מצות מזוזה בישיבה בבית

ובתוך דבריו כתב להוכיח מה שהניח כדבר "פשוט לכאורה" שבכל הבגד אינו מקיים מצוה אלא רק בציציות: והגע עצמך, היושב בבית שיש בו מזוזה, אטו נאמר שכל הבית הוי חתיכה דמצוה, ועצם ישיבתו בבית הוא עשיית מצוה. והרי בפשוט מובן שהמצוה הוא רק מציאות המזוזה בפתחו. והכי נמי בציצית המצוה הוא רק מציאות חוטי הציצית, אבל לבישת כל הבגד עצמו אינו עשיית מצוה, עכ"ל. וציין הקהילות יעקב שקרוב ליישוב זה כתב הבית הלוי (ח"א סימן א אות ה). ובמשמרת חיים (שם שאלה ז) הביא שכן יישב גם האבני נזר.

אמנם המשמרת חיים העיר כי לדעתו נראה שאחר הטלת הציציות בבגד – נעשה הבגד כולו לחפצא של מצוה, וקיום המצוה הוא בבגד כולו, וממילא אין מקום ליישוב האחרונים הנ"ל. והביא דוגמת ראיה לסברתו מכמה דינים בהלכות ציצית: א' דעת הרמב"ם (ציצית פ"ב) שצריך שתהיה הציצית ממין הכנף – דהיינו מצבע הכנף, ובפשטות סברת הדין שכיון שנעשה לבגד אחד צריך שיהיו מצבע אחד, ואם כן מבואר שהיחס לטלית ולציצית הוא אחד – ומסתבר שהוא הדין לענין 'חפצא של מצוה' חשובה הטלית כולה ל'חפצא של מצוה'.

ב' דעת הט"ז והפרי מגדים (סימן כא) שכל זמן שהפתילים מוטלים בכנפות הטלית – אסור להשתמש בטלית אף בתשמיש שאינו מגונה, ולכאורה טעמם הוא משום שכל זמן שהפתילים מוטלים בה הרי הטלית היא חפצא דמצוה, ולכן אוסר להתשמש בה. ואף העולת תמיד שם שמתיר אין ראיה מדבריו שאין הטלית נעשית חפצא דמצוה, כי יתכן והוא סובר שחלק מהיות הבגד 'בגד' הוא מה שיכול להשתמש בו בכל תשמיש – ואף שהוא חפצא של מצוה, כיון שהוא 'בגד' והתשמיש אינו תשמיש מגונה – מותר לעשותו].

ג' בשו"ע (סימן יא ס"ה) מבואר שאין עושים ציצית מצמר הנאחז בקוצים. והפוסקים הביאו ביאור הבעל המאור בדין זה, שהוא משום שצריך לעשות 'מין כנף' וצמר כזה הנאחז בקוצים אינו ראוי לעשות ממנו בגד. וסברתו מסתברת לפי מה שנתבאר שהפתיל צריך להיות חלק מהבגד, ולכן דנים שגם החוטים ממנו עשוי יהיו מסוג כזה שאפשר לעשות ממנו בגד שלם. משא"כ אילו לא היה שייכות בין החוטים לטלית – אף שיש דין 'מין כנף', מסתבר שדי במה שהוא צמר, ואף שצמר מסוג זה אי אפשר לעשות ממנו בגד, מהיכי תיתי שנצריך פרט זה – כיון שעתה בא הוא לעשותם פתיל ולא כנף. וסיים: "ויש להשיב על זה, ולפלפל טובא, ואכמ"ל".

יישוב המשמרת חיים שאין לדון מצות לאו להנות נתנו בציצית כי ההנאה היא חלק מהמצוה

ואת קושיית הברית אברהם והחתם סופר, כתב המשמרת חיים ליישב בדרך אחרת, וזאת על פי מה שייסדו האחרונים, שדין 'מצות לאו להנות ניתנו' שייך רק באופן שההנאה מהמצוה אינה חלק מהמצוה – אבל במקום שחלק מעיקר המצוה הוא מה שיהנה, בזה לא שייך לדון 'מצות לאו ליהנות ניתנו'. וכ"כ העונג יום טוב (סימן נ) לענין הדלקת נרות שבת, שכיון שכל המצוה הוא להנות לאורם, ממילא לא שייך בהם 'מלל"נ'. ובשו"ת מוהר"י אשכנזי (סימן ח) כתב כן לגבי חצוצרות של תענית, שכיון שהם לכפרה הרי זה חשוב כאילו עיקר הכוונה להנות מהם, ולא שייך בהם מלל"נ. וגם באמרי בינה נמצא כן לענין סעודות שבת שלא שייך בהם מלל"נ כיון שעיקר המצוה בהם להנות. ועפ"ז כתב רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל ליישב קושיית האחרונים מציצית, שכן יש לומר שגם ציצית כיון שהוא דין ב'בגד' – ובגד עיקר שימושו הוא ההנאה, ובלי הנאה אין כאן בגד – ונמצא שההנאה היא חלק בגוף המצוה, ולכן לא שייך בו מלל"נ.

ובפשוטו יישוב המשמרת חיים תלוי ועומד אף הוא במחלוקתו עם הקהילות יעקב והאבני נזר, שכן לדבריהם שאף אחר הטלת הציצית בבגד – ה'חפצא של מצוה' היא הפתילים ולא הבגד, אם כן יש לומר שאף שהמחייב של המצוה הוא הבגד, וההנאה נצרכת לשם בגד – אך עדיין אין בכך להגדיר את ההנאה כחלק מהמצוה. ורק לדעת הגרח"פ שאחר הטלת הציצית נעשה כל הבגד ל'חפצא של מצוה' – אזי כיון שה'בגד' כולל בתוכו הנאה להחשיבו כ'בגד', נמצא שההנאה היא חלק מהמצוה עצמה.

קו' המזרחי בסתירה אם זכו לציצית בגלל כיסוי נח או בגלל דברי אברהם למלך סדום

ראיה מעניינת לנידון זה מביא רבי אריה צבי פרומר זצ"ל בספרו ארץ צבי (שו"ת, סימן א) מדברי הכלי יקר. דהנה בפרשת נח (בראשית ט כג) נאמר: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם". וכתב רש"י: אין כתיב כאן 'ויקחו' אלא 'ויקח'. לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכו בניו לקבורה וכו'. מבואר שזכו ישראל למצות ציצית מכח כיסוי נח על ידי שם אביהם.

מאידך, על הפסוק (שם יד כב-כג) "ויאמר אברם אל מלך סדום... אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" וגו', אמרו חז"ל בגמרא בסוטה (יז.): דרש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" זכו בניו לב' מצות – חוט של תכלת, ורצועה של תפילין.

והקשה הרא"ם (פ' נח שם) שלכאורה סתרו מאמרי חז"ל אלו לאלו – כי בפרשת נח נראה שמצות ציצית זכו בה ישראל מחמת מעשה שם, ובפרשת לך לך נראה כי זכו לכך מכח דברי אברהם 'אם מחוט' . ויישב המזרחי: יש לומר, דטלית של ציצית לחוד, ותכלת לחוד. דמשום כיסויו של שם, זכו ישראל לטלית של ציצית לבן, ומשום דיבורו של אברהם, זכו ישראל לחוט של תכלת. ודקדק כן מלשונו של רבא 'זכו בניו לחוט של תכלת' – הרי שעיקר מה שזכו מכח דברי אברהם הוא ל'חוט של תכלת' דוקא אבל לציווי הלבן זכו כבר ממעשהו של שם – והרי הלבן והתכלת שני ציווים, אע"פ ששתיהן מצוה אחת.

ביאור הכלי יקר שזכו לשמלה מחמת שמלה ולחוט מחמת חוט וראיית הארץ צבי מדבריו

ובכלי יקר יישב קושיית המזרחי באופן אחר, וכה אמר: ונראה שלא קשה מידי, כי בזכות כיסוי 'שמלה' – זכו לשמלה, ובזכות 'חוט' – זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב"ה תחילה שמלה, כדאיתא במדרש תנחומא (אמור ז) והילקוט הביאו סוף ספר איוב (רמז תתקכז) על הפסוק (שם מא ג) "מי הקדימני ואשלם" – מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, עכ"ד.

ולכאורה קשה טובא, מעיר הארץ צבי, מה ענין השמלה-הטלית למצות ציצית, הרי המצוה אינה אלא בציצית, והטלית אינה אלא המחייב, שאם יש לו בגד של ד' כנפות חייב הוא בציצית. והטלית הרי היא דומה לבית שדר בו שצריך לקבוע בו מזוזה, אך מכל מקום אין הבית 'החפץ של מצוה' אלא רק המזוזה – "ולא מצינו שיהיה מצוה לקנות בית נאה כדי לקבוע בו מזוזה".

ומכח קושיא זו רוצה הגראצ"פ להוציא שיש לחלק בין מזוזה לציצית בדבר זה, כי מזוזה שאינה מצוה מחוייבת ורק מי שיש לו בית חייב במזוזה – אם כן ודאי שאין לבית שייכות לגוף המצוה. משא"כ ציצית שמצוה על אדם להכניס את עצמו לחיוב המצוה – וכיון שאי אפשר לקיים מצות ציצית לולי צירוף הבגד והפתילים, ממילא יש לומר שגם הבגד הוא מן המצוה. [וכעין מה שכתב הר"ן (ריש פ"ב דקידושין) שאשה הרי היא בכלל מצות פריה ורביה, אף שאינה מצוה עליה, כיון שסוף סוף אי אפשר לאיש לקיים מצוה פו"ר בלעדי האשה].

ביאור תלמיד אחד שרש"י הוסיף על גירסת הגמרא בגלל שינוי צורת הלבוש

אמנם בשם תלמיד אחד כתב לחלק בדין זה שכתב רש"י שיש דין 'ואנוהו' גם בטלית – שדבר זה תלוי בזמנים, וזאת משום ש'בית' אף לולי מצות מזוזה היה דר בבית, משא"כ טלית מנהג העולם היום שקונים טלית כדי לקיים בו מצות ציצית, ולולי מצות ציצית לא היו לובשים טלית כלל – ולכן כיום גם הטלית היא מן המצוה. ובזה ביאר מה שהוסיף רש"י על גירסת הגמרא שלפנינו, שבגמרא לא נזכר אלא ציצית נאה ורש"י הוסיף טלית נאה – והטעם, שבזמן הגמרא היו לובשים בלאו הכי טליות כאלה וזה היה דרך העיטוף אפילו אצל הנכרים, ואם כן עיקר לבישת הטלית לא היתה בשביל המצוה, אלא רק הטלת הפתילים – ולכן דין 'ואנוהו' לא היה אלא הפתילים. משא"כ בזמן הזה – וכך גם היה בזמנו של רש"י - שכל לבישת הטלית היא לצורך המצוה, הרי אף הטלית חשובה חלק מהמצוה ואף בה שייך דין 'ואנוהו'. ועל דבריו כתב הגראצ"פ: ויפה אמר.