שו"ת אבני מילואים/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת אבני מילואים ז

סימן ז
עוד בענין הנזכר:

כתבו התוס' ד"ה הקדש אפי' באלף לא בטיל ז"ל תימה מה חומר הוא זה הא הקדש דבר שיש לו מתירין הוא ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפי' באיסור קל ואפי' מדרבנן כדאמרי' בריש ביצ' עכ"ל. ולפמ"ש בסי' שלפני זה דזוז"ג דמותר משום ביטול הוא. א"כ שפיר עולה הטעם דהקדש לא בטיל משום דבר שיל"מ ולכך זוז"ג נמי אסור ולא בטל וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ פ"ה מנדרי' דגבי נדרים זוז"ג אסור ג"כ מהאי טעמא דנדרים הוי דשיל"מ ע"ש. אלא דכבר כתבתי דתוס' ס"ל דטעמא דזוז"ג מותר לאו משום ביטול נגעי בה. ומשום חומר האיסור בלבד הוא דקאמר הש"ס דאסור ולכך מקשי שפיר לשטתיהו:

ובמגיני שלמה כתב ז"ל ולענ"ד לא הבנתי דלמא אין ה"נ דפריך אהאי טעמא דפת שנאפה בעצי איסור ג"כ מטעם תערובות נגעו בי' דהוי כמו שנתערב בו האיסור אלא דלרבנן כיון שאין האיסור בעין התירו וא"כ פריך הכי אם הקילו רבנן בערלה שגם בתערובות ממש לא החמירו א"כ היכי דקלי איסורא התירו לגמרי וכמ"ש רש"י אבל בהקדש שהחמירו בתערובות מטעם דבר שיל"מ אימא גם היכא דקלי איסור' החמירו מה"ט גופי' כיון דאפש' ע"י חילול משהו דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל דהיינו טעמא דהוי דשיל"מ. דהא לא מקרי דשיל"מ אם צריך להוציא עליו ממון כמ"ש הפוסקי' וא"כ מקומו. מ"מ אין צריך לפרש דברי רבא דפריך מטעם קולא וחומרא כי אם מה"ט גופי' עכ"ל ע"ש. וכן בחי' פני יושיע מילא דברי מג"ש והעלה כיון דחילול להקדש ודאי מהני ה"ל דשיל"מ והניחו דברי תוס' בצ"ע. ואע"ג דהם לא ירדו לסברא זאת דזוז"ג גופי' משום בטול נגעו בו. אפ"ה אית להו דכי היכי דהחמירו בהקדש לענין ביטול משום דשיל"מ ה"נ ראוי להחמיר בזוז"ג כיון דאפשר ע"י חילול:

והנה מבואר מדברי מג"ש דטעמ' דהקדש הוי דשיל"מ משום דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מהני דהא כל היכא דצריך להוציא ממון לא מקרי דשיל"מ. ומשמע מדבריו דכל היכא דצריך חילול בכדי דמיו לא הוי דבר שיש לו מתירין:

ולענ"ד נראה דכל כה"ג נמי הוי בכלל דשיל"מ. דהא כתבו התוס' פ' השוכר דף ע"ג בהא דאמרו בש"ס דילן בטעמ' דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ובירושלמי חשיב טבל ותרומה דבר שיל"מ וכתבו תוס' דטעמ' דש"ס דילן צריך היכא שאין הבעלים בעיר וצריך הוצאות לכך לא הוי דשיל"מ וטעמ' דירושלמי בטבול למעשר דצריך להוציא עשרה כורין למעשר ומש"ה בעי' טעמ' דשיל"מ עכ"ל ומבואר דאפי' היכא דצריך להוציא עשרה כורין נמי הוי דשיל"מ. וטעמא דהך מלתא דלא הוי כמו צריך הוצא' דלא חשיב דשיל"מ אלא היכא דבעי' יותר מכדי איסורו, וכמו בנתערבה חתיכה שלא נמלחה בין חתיכו' מלוחות דבטיל ולא חשיב דשיל"מ ע"י מליחה כיון דצריך הוצאות כמבואר ביו"ד סי' ס"ט והתם לא היה צריך מליחה אלא אותה חתיכה לבדה שלא נמלחה ועכשיו הוא צריך לפזר ולמלוח כל החתיכות כולן מש"ה לא חשיב דשיל"מ אבל בטבול למעשר כיון דאין הוצאה אלא כשעורו וגם אם לא היה מתערב היה צריך להוציא הוצאה זו הוי שפיר דשיל"מ שאינו ראוי שירויח ע"י התערובות. וא"כ בהקדש נמי גם אם לא נתערב הי' צריך לפדותו בשוייו אין קפידא באותה הוצאה ואפי' אם צריך לחלל בשוייו כיון שאין צריך להוציא יותר מכדי איסורו אין זה הוצאה יתירה והוי דשיל"מ:

וכן נראה מבואר מדברי הר"ן שם פ' השוכר שכתב דהיכא דנתערב טבל בחולין ואין לו פרנסה ממקום אחר דצריך להפריש לפי חשבון כולו דתו לא הוי דשיל"מ כיון דצריך להוציא הוצאות ע"ש. ומשמע דוקא היכא דאין לו פרנסה ממקום אחר דצריך להוציא יותר מכדי צרכו הוא דלא הוי דשיל"מ משום הוצאות אבל ביש לו פרנסה ממ"א דא"צ להפריש אלא לפי טבל שבו לא חשיב צריך הוצאה כיון דבלאו התערובות נמי היה צריך הוצאה זו. וז"ב:

ובתשו' מהרי"ל סי' קפ"ו ז"ל ויורני מר על מ"ש הרשב"א בכלי שנאסר מבליעת איסור דלא שייך בי' משום דשיל"מ אחרי שצריך לפזר מעותיו אם נאמר שחולקין עליו התוס' שכתבו פ' ב"ש על זה שבהקדש דבאלף לא בטיל היינו משום דשיל"מ אע"פ שצריך לפזר מעותיו ולהוסיף חומש עכ"ל. ושם בסי' קצ"ד השיב מהרי"ל ז"ל ומהקדש שהבאת אין שום ראיה דאפשר לפדותו ע"י ממון אחר דאינו מוסיף חומש אלא הבעלים וגם איהו גופיה יכול להערים עכ"ל. ומבואר מדברי השואל ומדברי מהרי"ל בעצמו דעל גוף הקרן לא קשי' להו אלא מהוספת חומש הוא דקשי' להו. והיינו מטעמ' דלעיל דכיון דאינו מוציא יותר מכדי הצורך בלא התערובות כיון שאינו נותן כי אם בכדי ההקדש ואפי' אם לא היה נתערב היה צריך לזה אם היה רצונו לחללו:

וזה מורה שלא כדברי המג"ש שכתב בטעמא משום דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל. דא"כ גם מחומש לק"מ דאם פודה שוה מנה בש"פ אין כאן חומש. אלא דלא אמרו הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל אלא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לפדות בכדי שויו וגם להוסיף חומש ומש"ה קשי' להו מחומש אבל מקרן לא קשי' מטעמא דאמרן ואהא מתרצי דמשכחת לה בהערמ' דלא לישלם חומש:

אלא לפ"ז ק' גם בחומש מאי קשי' להו הא אפילו בלא תערובות היה צריך להוסיף חומש וא"כ לא חשיב הוצאה. ואפשר דהיכא שההוצאה יתירה על הקרן לעולם מקרי צריך הוצאה ומשום דאם לא היה נתערב היה הברירה בידו שלא לפדותו כיון שהוא יותר מכדי שויו ומש"ה אין צריך להפסיד התערובות ע"י זה ודוקא בכדי שויו הוא דאמרי' דאין בו משום הוצאה כיון שהיה מוכרח להוצאה זו גם בלא תערובות ואין כאן העדפה כלל וכן נראה מדברי תוס' פ' השוכר שם שכתבו טעמא דש"ס דילן דאמרי' כהתירו כך איסורו היינו היכא שאין הבעלים בעיר וצריך הוצאות לכך ע"ש והתם נמי אם אין הבעלים בעיר א"כ היה צריך להוצאה זו אם לא היה נתערב אלא אמרי' אם היה בעין לא היה מוציא הוצאה יתירה על הקרן ולא היה אוכלו:

ובעיקר קושי' שהקשו מג"ש ופ"י בדברי תוס' כיון דחילול מהני לי' ומשוי לי' דשיל"מ מה"ט גופי' מחמרי' עליה בזוז"ג. נראה לענ"ד ליישב לפי מה שכתב הר"ש פ"ב מס' מעשר שני. גבי מע"ש שאפאה השבח לשני וכתב שם בשם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין ולא מהני פדיון לדבר שאינו בעין וע"ש בר"ש שכתב דצריך לאכול בירושלים דוקא כיון דלא מהני לי' פדיון כיון שאינו בעין ע"ש. וא"כ במסיק בעצי הקדש פשיטא דלא מהני לי' חילול כיון שאינו בעין ובע"כ לאו משום דשיל"מ אתינן עלה אלא משום חומרא דקדשים ולכך הקשו תוס' שפיר דהא דלא בטיל לאו משום חומרא היא אלא משום דשיל"מ ע"י פדיון וכאן לא מהני לי' פדיון משום שאין האיסור בעין ודו"ק:

ועוד נראה דאפי' אי נימא בתבלין של מע"ש שנפלו לחולין דמהני פדיון משום דמהני חילול לתבלין המעורבין בכל מקום שהם כיון שעדיין הם בעולם. אבל במסיק בעצי הקדש אפי' למ"ד יש שבח עצים בפת אין זה תערובות דנימא שיש כאן ממשו של האיסור בעולם שהרי לא אמרו שבח עצים בפת אלא באסורי הנאה בלחוד ולא באיסורי אכילה וכמו שהוכיחו התוס' ממבשל בשבת ומפת שאפאה בכמון של תרומה ע"ש. ואילו היה חשוב כאיסור בעין המעורב הי' שייך גם באיסור אכילה אלא ודאי דאין כאן ממשו של איסור כלל ואין האיסור בהסקה אלא משום שנהנה מאיסור הנאה וחשבינן להנאה קיימת במה שנהנה מפת שאפאה בעצי איסור וכן בגד שנארג בכרכר של איסורי הנאה אין כאן ממשו של כרכר אלא שנהנה מאיסור הנאה והגע עצמך אם ארג בגד בכרכר של עצי הקדש שנאסר הבגד. ואפילו אם יחלל אח"כ הכרכר של הקדש והוא יוצא לחולין אעפ"כ הבגד עומד באיסו' שאין החילול עוקר ההקדש למפרע אלא מכאן ולהבא הוא דמותר ע"י החילול ומעיקר' עומד באיסורו והרי נארג הבגד באיסור. וה"ה בפת שאפה בעצי הקדש אע"ג דמחלל העצי' עכשיו כיון דאין החילול עוקר ההקדש למפרע הפת באיסורו עומד ולכך לא מהני כאן חילול כלל. ובפני יושיע כתב כאן כיון דחילול ודאי מהני כו' ע"ש. ולפ"מ שמבואר לפנינו לא מהני כאן חילול כלל ולזה שפיר קשי' להו לתוס' דבהקדש אינו משום חומר' אלא משום דשיל"מ והכא לית' במתירין כלל וכמ"ש דחילול לא מהני למה שעבר ואינו בעין וכמ"ש וזה ברור:

והנה לפמ"ש בשם הר"ש דתבלין של מע"ש שנפלו לחולין לא מהני ליה פדיון ומשום דאין חילול לדבר שאינו בעין והוא מהירושלמי וכנ"ל. אם כן הא דאמרינן בשם הירושלמי וכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנותן טעם והובא בתוס' פ' בתרא דע"ז דף ע"ז ד"ה טבל ע"ש. צריך לומר דמיירי ביבש ביבש דאי לח בלח א"כ בהקדש במינן אמאי ה"ל דשיל"מ הא לא מהני פדיון כל היכא דליתי' בעין אלא מיירי ביבש ביבש וזה חשוב בעין ומהני לי' פדיון כל היכא דאיתי' והא דאמר שלא במינן בנ"ט ומשום דיבש ביבש נמי אסור מדרבנן עד ששים שמא יבשלנו ויתן טעם כמבואר באו"ה הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ט סק"י ע"ש:

ויתיישב בזה מה שהקשה בס' פרי תואר בהא דכתב ביבש ביבש שלא במינן צריך ששים משום גזירה שמא יבשלנו ויתן טעם מנלן להחמיר חומרא זו כיון שלא נזכרה גזירה תו בתלמוד. ולפמ"ש דהירושלמי מיירי ביבש ביבש דבלח בלח חשיב דשיל"מ דלא מהני פדיון לדבר שאינו בעין וע"כ ביבש ביבש איירי וא"כ הרי אמרו דבשאינן מינן צריך ששים ומוכח דאפי' ביבש מחמרינן חומרא זו שמא יבשלנו:

ובמה שביארנו דזוז"ג דמותר מתורת ביטול נגעי בי' והיכא דלית' לתורת ביטול גם זוז"ג אסור וכמו שהארכנו בזה לעיל סי' ו' ע"ש. יתיישבו בזה דברי הרמ"א שכתב ביו"ד סי' קמ"ב גבי ע"ז ודוקא כשאבוקה כנגדו ע"ש. ובא"ח סי' תמ"ה גבי פת שנאפה בחמץ דאסור סתם הרמ"א ולא התנה שיהי' דוקא אבוקה כנגדו ע"ש. ולכאורה תקשי כיון דע"ז וחמץ שיים שאפרן וגחלתן אסיר וא"כ מ"ש דבחמץ אסור אפי' אין אבוקה כנגדו ובע"ז בעי' דוקא אבוקה כנגדו:

ולפמ"ש לעיל סי' ו' בשם הכ"מ דאפי' היכא דאפרו וגחלתו אסור כל שאין אבוקה כנגדו אין השבח ניכר כ"כ ה"ל זוז"ג ומותר אפי' בע"ז כדמוכח בגינתא דאזדבל בזבל של ע"ז ומשום דע"ז נמי יש לו ביטול והא דיין ביין במשהו אינו אלא בהתירא גו איסורא וכדרב דימי פ' השוכר וכמ"ש הר"ן שם בטעמ' דר"ד דכל שהאיסור במקומו חשיב הוא ואין כח היתר הבא עליו לבטלו וזו היא חומרא דע"ז משא"כ שאר איסורין דאפי' התירא גו איסורא רבה עליו ומבטלו ועיין מ"ש לעיל סי' א'. וכיון דזוז"ג לא מהני אלא כששני הגורמים באי' בבת אחת וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מה"ל מאכלות אסורות ז"ל קדירה שבישל אותה בקליפי ערל' או בכלאי כרם ובעצי היתר הרי התבשיל אסור אע"ג דזוז"ג שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי היתר ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו בעצי איסור עכ"ל הרי דזוז"ג אינו מותר אלא כשהגורמים באים בב"א וכה"ג בע"ז נמי יש לו ביטול כמבואר בסי' א' ע"ש. אבל חמץ דלעולם במשהו אפי' איסורא לגו היתירא א"כ ה"ל כמו הקדש דהפת אסורה אפי' אין אבוקה כנגדו ומשום דאע"ג דכשאין אבוקה כנגדו לא חשיב איסור ניכר וה"ל זוז"ג וכמ"ש בכ"מ מ"מ בחמץ זוז"ג נמי אסור משום דשריותא דזוז"ג משום ביטול וחמץ לעולם אין לו ביטול:

ובכסף משנה פט"ז ממ"א כתב על דברי הרמב"ם דאפי' לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי דכבר נהנה מן האיסור ע"ש ולכאורה תקשי הא דאמרי' שאור של תרומה שנפל לעיסה של חולין ואין בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל לתוכה שאור של חולין דשרי לרבנן משום זוז"ג והתם נמי בשעה שהיה השאור של תרומה לא היה שאור של חולין. ולק"מ דאיסור הנאה שאני ולזה דקדק הכ"מ וכתב דכבר נהנה מן האיסור משא"כ תרומ' דלא הוי איסור הנאה אלא דאכתי תקשי מפ"ב דערלה גבי שאור של כלאי כרם דמשמע התם דאפי' נפל תחלה שאור של כלאי כרם ואח"כ נפל ההיתר מותר משום זוז"ג והתם איסור הנאה הוא ואפשר דדוקא גבי בישול אע"ג דאכתי לא נתבשל כמאכל ב"ד מ"מ נעשה וניכר מקצת הבישול וה"ל נמי נהנה אבל בשאור שאין בו כדי להחמיץ אינו ניכר אפי' מקצת חימוץ אלא דאח"כ כשנפל לתוכו שאור דהיתירא מתעורר השאור הראשון להחמיץ ביחד עם ההיתר וה"ל באו בבת אחת:

ובמרדכי פ' כל הצלמים משמע דאפי' היכא דאין הגורמי' בבת אחת נמי ה"ל זוז"ג ע"ש גבי פרה שנתפטמ' כל ימיה בכרשיני ע"ז דאסור ואם לא נתפטמה כל ימי' באיסור הנאה ה"ל זוז"ג ומותר והובא באחרוני' ביו"ד סי' ס' ע"ש ולדעת הרמב"ם נראה דכה"ג לא הוי זוז"ג כיון שלא באו בבת אחת וצ"ע כעת:

ובמגן אברהם (סי' תמ"ה) ז"ל אסורין בהנאה לפי שיש שבח עצים בפת ודוקא כשאבוקה כנגדו כו' מ"מ זוז"ג הרי דתנור הוא ג"כ גורם שנאפה ושרי. אבל אם בישל תבשיל אפי' ע"ג אפר או גחלים אסור ועיין ביו"ד סי' קמ"ב עכ"ל:

והנה מה דמחמיר מג"א בקדירה יותר מבתנור לא ידענא מנא לי' חומרא זו ואדרבה משמע להיפך מדברי הר"ן פ' כל הצלמים ע"ש שכתב על דברי תוס' שהביא ראיה דלא שייך שבח עצים בפת אלא באיסור הנאה מהא דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי הא שבח עצים בפת. וע"ז כתב הר"ן דלא ראיה היא דשבח עצים בפת שמענו אבל שבח עצים בתבשיל לא שמענו ע"ש הרי דמיקל יותר בתבשיל מבתנור ואפי' תוס' דלא מפלגי מ"מ להחמיר יותר מבתנור ודאי לא שמעתי:

ובכסף משנה פט"ז ממ"א בהא דכתב הרמב"ם קדירה שבישל אותה בעצי ערלה ובעצי היתר הרי התבשיל אסור ואע"ג דזוז"ג שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי היתר והקשה בכ"מ ז"ל ויש לתמוה דהא אפי' אי מדלית מהכא עצי היתר ה"ל למישרי משום דהוי זוז"ג קדירה דהתירא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו עכ"ל ואפשר דמהך קושיא הוליד המג"א דבתבשיל לא אמרי' זוז"ג מותר. ואינו מוכיח דכבר כתב בט"ז יו"ד סי' קמ"ב על קושית הכ"מ דהרמב"ם מיירי באבוקה כנגדו דכה"ג אסור ע"ש ועוד דהא משמע להדיא בש"ס דגם בקדירה שייך זוז"ג מותר דאמרו שם קדירה אסורה אפי' למ"ד זוז"ג שרי דמקמי דניתן עצים דהתירא יהיב לה בקדירה ומשמע דאל"ה גם בקדרה זוז"ג מותר וא"כ ה"ה בעצים דאיסור' וקדירה דהתירא וצ"ע:

ובתוספ' ע"ז דף מ"ח בהא דס"ד דש"ס למימר דרבנן סברי זוז"ג מותר כתבו שם בד"ה ורבנן סברי זוז"ג מותר ז"ל פי' רבינו שמואל ומ"ה אסרו רבנן ירקות בימות החמה דלא דמי דהכא עם זבל הנמיי' דמהני לגדל ולהחליף זבל הקרקע נמי מהני לגדל ולהחליף אבל גורם דצל חיישי' שכולו אסור שאותה הנאה שהצל עושה להגן מן החמה אין הקרקע עושה וליכא נמי צל אחר דהיתר גורם עמו להציל מן החמה נמצאת כל הנאת צל של איסור כו' עכ"ל:

והר"ן שם כתב דאע"ג דלפי ס"ד דש"ס הוי סבירא לן דהיכא דאין הגורמים שוים לא אמרי' זוז"ג מותר אפ"ה לפי המסקנא דמסיק דר"י מתיר אפי' בימות החמה מוכח דזוז"ג מותר אפי' כשאין שני הגורמים שוין. אבל הרמב"ן חוכך להחמיר דאפשר ר"י דקאמר לרבנן לדידכו היינו רבנן דאמרו לו אף הוא נעשה זבל וא"כ לר"י נמי אסור לזרוע ירקות בימות החמה ע"ש ובתוס' מבואר שם בפשיטות דגם במסקנא קאי הך סברא דהיכא דאין שני הגורמים שוין מענין אחד לא אמרי' זוז"ג מותר ע"ש:

ולכאורה יש לדקדק לפ"ז בתנור חדש ועצי היתר דהוי זוז"ג ומותר אמאי הא אין הגורמים שוים דהעצים גורמים חום והתנור מחזיק הלחם המונח בתוכו. אלא דכבר כתבו תוס' בפסחי' דף ע"ה בשם הירושלמי דגם התנור גורם שלא יתפזר חום האש ע"ש בד"ה תנור שגרפו. וא"כ ה"ל שני הגורמים שוין מענין אחד והוא החום:

ולפ"ז יש מקום לדברי מג"א להחמיר בעצי איסור וקדירה של היתר משום דלא הוי שני גורמים שוין דקדירה אינה גורמת לחום ואין הגורמים מענין אחד:

וגם דברי הרמב"ם יש ליישב בזה במ"ש דקדירה שבישל מקצתו בעצי איסור כו' והקשה בכ"מ דאפי' מדלית עצי היתר אכתי ה"ל זוז"ג קדירה דהתירא ועצי איסור ע"ש. ולפמ"ש ניחא דקדירה ועצים לא הוו גורמין שוים:

ונראה דהרמב"ם שכתב בקדירה שבישל מקצתו בעצי איסור ואח"כ בישל בעצי התר דאסור התבשיל כו' הוא מפרש כן מה דאמרו בש"ס בסוגיין קדירה אסורה דמקמי דיהיב עצים דהתירא קבלה בישולא והיינו דמיירי בקדירה דהתירא שבישל מקצתו בעצי אסור ואח"כ בעצי היתר דאע"ג דה"ל זוז"ג והגורמין שוין ששניהן עצים אלא משו' דמקמי דניתן עצים דהיתרא בשיל לה בעצי איסור והקדירה עצמה של היתר אינה מצטרפת עם עצי איסור להיות זוז"ג מפני שאין הגורמים שוין שזה גורם חום וזה הנחת התבשיל. משא"כ בתנור כה"ג מותר דהתנור של היתר מצטרף עם עצי איסור לעשות זוז"ג דגם התנור גורם שלא יתפזר החום וכמ"ש וה"ל גורמין שוין:

אלא דלכאורה נראה דס"ל להרמב"ם דאפי' אין הגורמים שוין זוז"ג מותר מדכתב פ"ח מה"ל ע"ז דזורעין ירקות בימות החמה ע"ש. ומשום דקרקע דהיתרא נמי גורם והתם אין הגורמין שוין כמ"ש תוס'. מיהו לפמ"ש בשלטי הגבורים שם פ' כל הצלמי' דהיכא דאין הגורמין שוים אזלינן בתר עיקר הגורם ע"ש. א"כ י"ל דלמסקנא דמותר לזרוע ירקות בימות החמה משום דעיקר הגורם הוא הקרקע ואזלינן בתרי' ולא בתר הצל דאינו עיקר הגורם:

ולפ"ז אפשר דגם תוס' מודו דאף דאין הגורמין שוים מ"מ מותר לזרוע ירקות בימות החמה משום דאזלינן בתר עיקר הגורם. ואפשר דמה"ט כתבו הפוסקי' בפשיטות דזורעין ירקות בימות החמה כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קמ"ב ולכאורה תקשי היאך לא הביאו דעת תוס' דכה"ג אסור משום שאין הגורמי' שוים. אלא משום דבכה"ג מודו דאזלי' בתר עיקר הגורם והקרקע הוא העיקר נגד הצל. אבל בקדירה ועצים דאיסור' אין הקדירה עיקר נגד עצי האיסור וכיון שאין הגורמים שוים אסור:

ומדברי תוס' נראה דגם בחמץ זוז"ג מותר ע"ש פ' כל שעה דף כ"ח דהא דאמרו חכמי' מפרר או זורה לרוח וכתבו שם תוס' ד"ה ותנן נמי גבי ע"ז ז"ל אור"י דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים דף מ"ג ע"ש. והיינו משום דהתם אמרו לו לר"י אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחי' ור"י מתיר משום דזוז"ג מותר ע"ש בש"ס וכיון שכתבו תוס' דרבנן דמתני' היינו ר"י מוכח דבחמץ ג"כ זוז"ג מותר דאל"כ תקשי הכא אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים:

ואפשר דהתם שאני דאף אם יגדל צמחי' לא יגדל תיכף בפסח אלא באורך הזמן אחר הפסח יגדל וחמץ לאחר הפסח יש לו ביטול וכל שיש לו ביטול זוז"ג מותר:

אמנם גם בפסח גופי' יש לצדד להקל בזוז"ג דחמץ והוא דאפי' גורם דאיסור' לחודי' נמי אין בו איסור מן התורה וכמ"ש הר"ן פ' כל הצלמים גבי בגד שנארג בכרכר של ע"ז דמותר ע"י הולכת הנאה לים המלח ומשום דגורם אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש. וכיון דהא דחמץ בפסח במשהו אינו אלא משום חומרא דאיסור כרת אבל בנוקשה שאין בו כרת יש לו ביטול א"כ כ"ש גורם שאינו אלא מדרבנן בעלמא דיש לו ביטול. משא"כ בנדרים דה"ל דשיל"מ ולא בטיל אפי' בדרבנן אבל חמץ בפסח ס"ל לכמה פוסקי' דלא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה כמ"ש לעיל סי' ה' ע"ש. והא דלא בטיל אינו אלא משום חומרא דכרת ומש"ה נוקשה בטל אע"ג שהוא דאוריית' משום שאין בו כרת א"כ כ"ש גורם שאינו אלא מדרבנן וזוז"ג מדין ביטול הוא כמש"ל סי' ו' ע"ש:

ובתוס' חולין דף נ"ח גבי ולד טריפה דמותר משום זוז"ג הקשו בהא דאמרי' גבי פרידה דאביו חמור ואמו סוס למ"ד אין חוששין לזרע האב דאסור להנהיג עם פרד שאביו סוס ואמו חמורה דהא זוז"ג מותר. ותירצו דע"כ לא אמרי' זוז"ג מותר אלא היכא דהאחד איסור והשני היתר אבל הכא האי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי לא מהני זוז"ג ע"ש. ולפי דברי הר"ן דזוז"ג מדין ביטול נגעו בו א"כ אע"ג דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי כיון דעדיין לא נעשה איסור ע"י אותו תערובות כמו בכלאים ודאי מהני ביטול כה"ג כמו צמר רחלים שנתערב בצמר גמלי' דבטל ברובא ומותר אח"כ לערב עם פשתים ומשום דכבר נתבטל צמר הרחלים ברוב צמר גמלי' וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רצ"ט ע"ש ואע"ג דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי כיון דלא נעשה איסור ע"י התערובות שפיר בטיל בכדי שיוכל אח"כ לערבו עם פשתן וה"נ נימא למ"ד אין חוששין לזרע האב דמותר מתורת ביטול משום זוז"ג בכדי להנהיגו אח"כ עם פרד שאביו סוס ואמו חמורה. וצע"ג כעת:

ובסוגיין שם והתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשיר' וכתבו תו' ז"ל תימא לרשב"א תהוי כע"ז שנשתברה מאלי' דשרי' כו'. ותמהו בזה בס' מגיני שלמה ובס' פני יושיע דהא כה"ג מקשי בש"ס טובא התם בפ' כל הצלמים דף מ"ב ומשני לה כדרבא גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וה"ל ע"ז של ישראל ע"ש:

ובני הנבון מ' יוסף דובערש שי' אמר ליישב לפמ"ש מג"א (סי' תקפ"ו) ז"ל נתכוין לזכות משמע בטור ורא"ש דאפי' הוא של עכו"ם אם נתכוין הישראל זכות לא יצא דה"ל ע"ז של ישראל והב"ח כתב דמיירי בע"ז של הפקר אבל אם יש לה בעל' אפילו אם נתכוין לקנות לא קנאה וה"ל ע"ז של עכו"ם עכ"ל ול"נ דהא קי"ל דישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם משום גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וה"ל ע"ז של ישראל כדאיתא בע"ז דף מ"ב א"כ מוכח בהדיא דאפי' יש לה בעלי' מקרי ע"ז של ישראל וכן משמע בתוס' סוכה דף ל"א וכן משמע ביבמות דף ק"ד והטעם כיון דהישראל חייב באחריותו מיקרי שלו ע"ש. ולפ"ז ניחא באשירה דהיא ע"ז שנעשה במחובר לקרקע א"כ תו לא חיישי' דלמא מגבה לה דהא יש לה בעלי' מאי אמרת דהישראל חייב באחריותו הא קי"ל קרקע אינה נגזלת ואינו חייב באחריותו א"כ לא שייך בי' דלמא מגבה לה ומכי תלש לי' ה"ל ע"ז שנשתברה מאלי' עכ"ל ויפה כיון ודו"ק:

ובעיקר דברי מג"א שכתב כיון דהישראל חייב באחריות ה"ל ע"ז של ישראל נראין דבריו נכוני' וניחא לי בזה מה דקשי' לי טובא בהא דאמרי' דלמא מגבה לה וה"ל ע"ז של ישראל ע"ש דהא לפמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' תר"ב דאיסור הנאה לית ליה בעלים כלל ע"ש. וכן נראה דעת הריטב"א שכתב בחי' לקידושין גבי מקדש בערלה דאינה מקודשת והקשו בתוס' דהא אפרן מותר ותירץ הוא דאיסור הנא' הפקר הוא ומכי שריף לה יכול אח"כ לזכות בה אחר ע"ש. וכיון דאפי' איסור הנאה שיש לו בעלי' פקע שם בעלי' מיני' ונעשה הפקר. כ"ש הפקר ממש והוא איסור הנאה דלא שייך בי' זכיי' דלהוי לי' תורת בעלי' כיון דלית בעלי' לאיסור הנאה:

ובאמת בריב"ש סי' ת"א הוכיח דאיסור הנאה יש לו זכי' מהא דמגבה לה ישראל ע"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם בהל' חמץ שכתב קנה חמץ בפסח אלמא דאית לי' זכי' באיסור הנאה. אבל הרשב"א והריטב"א שכתבו דלית לי' לאיסור הנאה בעלי' קשי' הך דמגבה לה וה"ל ע"ז של ישראל. אמנם לפמ"ש מגן אברהם דמשום אחריות הוא דהוי של ישראל שהרי יש לו בעלי' ניחא:

אולם מדברי רש"י פ' כל הצלמים דף מ"ב נראה כדעת הב"ח ע"ש בהא דרבא דאמר גזירה דלמא מגבה לה וקני לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה עכ"ל. אלא דאפשר דגם דעת רש"י דבאיסור הנאה יש זכי' לבעלי' כדעת הרמב"ם והריב"ש אבל לפי דעת הרשב"א והריטב"א דאין בעלי' לאיסור הנאה ליכא למימר דאיירי בהפקר כיון דזכי' לא שייך באיסור הנאה ואחריות לא שייך בהפקר. א"כ צ"ל דדוקא בע"ז שיש לה בעלי' ומתורת אחריות. א"כ בעצי אשירה דמחובר ואין קרקע נגזלת לא משכחת לה אחריו' וכי תלש לה ה"ל ע"ז שנשתבר' מאליה וכנז' ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף