מראי מקומות/בבא קמא/מ/א

מראי מקומות בבא קמא מ א

בגמ', כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו

הק' הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] דמדוע האפוטרופסים פטורים הרי דין השומר שחייב בכופר ותי' דכיון דיתמי לאו בני כפרה לא רמינן עלייהו תשלומי כופר, וממילא רבנן לא עבדינהו אפוטרופין לענין מיתה אלא לענין נזקי ממון. וביש"ש סי' ט"ו תי' דשאני אפוטרופוס שאין דינו כשומר ולכתחילה לא קיבל עליו חיוב תשלומין. [ועמש"כ לעיל לט. להוכיח מהרא"ה דס"ל דהוא שומר ומדינא חייב בתשלומין], ובחזו"י פי' לסוגיין דהרי עיקר העמדת אפוטרופוס הוא מפני תיקון העולם וכ"ז הוא בחיובים שהתשלומים הוא לשלם הפסד הניזק אבל כופר שענינו כפרה לא תקנו העמדת אפוטרופוס, וכעי"ז כ' הבית מאיר וע"ע באהל ישעי' מה שביאר בזה הגרש"ר ז"ל.

ולדעת הירושלמי דחיוב האפוטרופוס הוא מדינא, וכמשנ"ת לעיל, מ"מ כ"ז הוא על מה שקיבל עליו חיוב שמירה, ועל מיתה שאין חיוב שמירה לא. [ויל"ד בזה לטעמי האבן האזל והגרמ"ש]. ומ"מ העירוני דאי נימא בדעת הירושלמי דמעליית אפוטרופוס ואין חוזרין ונפרעין מן היתומים ול"ל משום ממנעי ולא עבדי א"כ מדוע אין משלמין את הכופר משלהם ולא שייך בזה טעם הרא"ה, אבל להב"מ וחזו"י ניחא.

והנה בגמ' קאמר הטעם דיתמי לאו בני כפרה ולפ"ז בהלכו למדה"י חייבים בכופר וכ"נ מד' הר"מ פ"י מנ"מ ה"ו, אמנם לטעם הבית מאיר וחזו"י מ"מ בכה"ג לא יעמידו אפוטרופוס. ובמאירי לק' מד: [הובא בשיטה מקובצת] כ' דרבותי מחייבין אפוטרופוס בכופר, וק' מסוגיין ואפשר דהוא בהלכו למדה"י.

כ' המהר"ם שיף בדף מג. בתוד"ה מאי בנוסחא ב' דבאפוטרופוס כיון דליכא כופר משלמים דמים, ויל"ד בזה דמד' הרא"ה נראה דלענין מיתה לא נעשו אפוטרופים.

המנחת חינוך סוף מ"ע נ"א כ' דהקנס של עבד מעמידין אפוטרופוס דאינו כפרה (ועמש"כ לקמן מב:) וצ"ע דלא יעמידו דיתמי לאו בני קנסא.

שם, כופרא כפרה

מקשים דהרי אף למ"ד כופרא ממונא מ"מ עיקרו כפרה וכמשי"ת בהמשך וא"כ יתמי לאו בני כפרה ועיין, בפלוגתא דכופרא כפרה מבואר בסוגיין דלמ"ד כופרא כפרה כל החיוב הוא רק מטעם כפרה וע"כ יתמי פטורים, וכן מבואר לק' מג. בתוד"ה מאי, ומ"מ חיובו הוא השלמת הנזק ובזה מתכפר לו, וכמבואר בסותוד"ה כופר אחד, דיש סברא למה ירויח זה במה שהשור לשנים אלמא דהוא השלמת הנזק וע"כ לא ירויח שנים, ומגופו הוא מוכרח מדהתשלומין לניזק, ויכול לתובעו ע"ז, ובאבן האזל פ"ח מנ"מ הי"ג הוכיח עוד מהא דאיכא חיוב כאש"ז וכ"ז אם הוא חיוב לחבירו. [ובעזה"י יבואר עוד בזה בסוגיא דלק'] ומאידך למ"ד כופרא ממונא ג"כ מודה שעיקרו כפרה וכדמוכחא קראי דכתיב וגם בעליו יומת אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, וז"ל החזו"א (סי' ב' ס"ק ט"ו) [ואפי' אי כופרא ממונא היינו דין ממון אבל עיקרו כפרה כדכתיב אם כופר וגו', וכש"כ למאי דמסיק מ' א' דכו"ע כופרא כפרה] עכ"ד. ולק' מא: הוכחנו כן מד' הראב"ד עי"ש.

הנה פשטא דקראי משמע דגם בעליו יומת היינו דחייב מיתה ביד"ש, וכמש"כ רש"י ורמב"ן פ' משפטים והרמב"ם פ"י מנ"מ ה"ד, וברמב"ן מכות ב: כתב דאם אינו משלם כופר חייב מיתה ביד"ש, והוא גמ' בכתובות לז: [ויש שרצו לפרש דהסוגיא שם אזלא [מ"ד דמי מזיק דהוא רי"ש בנו של ריב"ב ולדידי' הוא כפרה תחת מיתה ביד"ש ודו"ק], אמנם האבן עזרא בפ' משפטים כתב דיומת כפי דעתי כמו עין תחת עין שהוא ראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו עכ"ד נראה דס"ל שאין כאן חיוב מיתה אלא דראוי הי' שיתחייב מיתה וכיון שחייב כופר פטרתו תורה מן המיתה, ובזה מבואר ד' רש"י לעיל ב: ד"ה ואגב אורחי' וז"ל וגם בעליו יומת וההיא מיתה היינו ממון שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו וכו' עכ"ד דבאמת אין כאן חיוב מיתה, וע"ע סנהדרין טו: תוד"ה אימא.

בעיקר דין מיתה ביד"ש יל"ע בהנך שאין חיוב כופר האם יש חיוב מיתה ביד"ש ומשכח"ל בכמה אנפי א. בנגח אדם שאינו שוה כלום דאיתא בירושלמי סו"פ אלו נערות דאינו משלם כופר [ועמד בזה המנחת שלמה סי' צ'] וכמו"כ בהרג ברשות המזיק דאיתא לעיל כג: דפטור מן הכופר, או בהמית גר דתניא בתוספתא פ"ד ה"ו דפטור מן הכופר דלמי ישלם [ועמד בזה טעמא דקרא פ' משפטים] וכן בהרג את אביו של בעל השור והוא יורשו דלמי ישלם, וכן בשור תם למ"ד דחייב כופר ואבד השור שאין מהיכן לגבות.

והנה במכילתא פ' משפטים קאמר ר"י דבעל השור נקי בא לומר שפטור מדיני שמים וכן פירש"י עה"ת והק' התוה"מ להגאון מלבי"ם דפשיטא דכיון דאין כופר איך יתכן דחייב בד"ש דא"כ במה יתכפר לו ונמצא תם חמור ממועד.

בגליון הש"ס ציין הרע"א לירושלמי ספ"ה דשבועות דכופרא קנסא וכ"נ בריטב"א כתובות לז: ועתורע"א כתובות אות מ"ו ובתוס' בכתובות מא. ד"ה זה, הקשו על מה ששנינו שם כל המשלם יותר ממה שהזיק ה"ז קנס דא"כ כופר למ"ד דמי מזיק הרי יותר ממה שהזיק הוא [ותי' התוס' דפדיון נפשו הוא נותן וביאר הרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] דכופרא כפרה הוא, והיינו שאין זה תשלום על הנזק] והרע"א בח"ג סוס"י ע"ד תמה ע"ד התוס' איך כתבו בפשיטות נגד דברי הירושלמי דלמ"ד דמי מזיק באמת זה קנס, וע"ש בשיטה מקובצת שנקט כן דלמ"ד דמי מזיק הוא קנס ואין משלם ע"פ עצמו, ויעוין שיעורי הגרש"ר מכות ב: מש"כ בזה.

כ' הריטב"א במכות דף ב: ד"ה ת"ר בתו"ד וז"ל ולא עשינו כפרה כזו למזידין אלא למי ששורו הרג אחד בפשיעה שלא שמרו כראוי ולא היה מזיד עכ"ד, מבואר מדבריו דבמזיד אין כופר וצ"ע.

הברכת שמואל סי' ב' אות א' הביא מהגר"ח דהוכיח דשמירת נזיקין הוא דין איסור מהא דיש חיוב כופר והוא כפרה.

בגמ', דמי ניזק

הרשב"א לק' מג. [הובא בשיטה מקובצת] הביא להראב"ד שכתב דאפשר שהכופר הוא כקצב הערכין דהיינו שאין שמין אותו כפי שויו אלא כדמים הקצובים בתורה. וא"ש לפ"ז קו' רש"י ותוס' בערכין כ. [שציין הרע"א בגליון הש"ס] ששנינו שם שאין דמים למתים ומדוע חייב כופר במת עי"ש במה שתי', ולהראב"ד ניחא שהוא כקצב הערכין וע"ז שנו שם שיש במתים, וערשב"א מה שהקשה ע"ד, ומקשים עוד ממשנה שלימה בערכין יד: המית בן חורין נותן שוויו, והרגמ"ה שם פי' דהוא חיוב דמים ולא כופר וא"ש.

איתא לעיל כז. זרק תינוק מראש הגג ובא שור וקיבלו בקרניו תליא בפלוגתא אי כופר דמי ניזק או דמי מזיק ופירש"י דלמ"ד דמי ניזק הא ל"ל דמים ופטור, והר"ח פי' בהיפוך [הובא ברשב"א - בשיטה מקובצת] וז"ל דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכפר שהרי שורו הרג, לרי"ש דאמר דמי מזיק פירוש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כפר לפי שלא נעשה מעשה בידים וכו' עי"ש ס"ל דלמ"ד דמי מזיק פטור ופליג על רש"י ואכמ"ל, ובמאי דס"ל דלמ"ד דמי ניזק חייב ק' הרי אין לו דמים. ועי' חזו"א סי' ב' ס"ק ט"ו מש"כ בזה, ולהראב"ד דהחיוב כדמי הערכין א"ש דיש לו קצב הערכין, והראב"ד מוכרח לפרש כר"ח דאינו יכול לפרש כרש"י שאין לו דמים דהרי חייב כקצב הערכין ויש לדחות ודו"ק. ובעיקר דברי הר"ח דעומד ליהרג תליא בפלוגתא דדמי ניזק לכאו' משמע דלמ"ד דמי ניזק חיובו על הריגת חבירו משא"כ למ"ד דמי מזיק החיוב על מעשה הרציחה וכיון דאדם שהרג בכה"ג פטור ה"ה כששורו הרג פטור [ועיין חי' ר' שמואל גיטין סי' ט"ו אות ב'] ולמדנו לכאו' מד' הר"ח דחיוב כופר אינו השלמת הנזק דהרי ביוצא ליהרג אין לו דמים, ואעפ"כ חייב בכופר למ"ד דמי ניזק.

הרע"א בגליון הש"ס ציין לתוס' לק' פד. דר"א סבר דחובל משלם דמי מזיק דהוא ככופר, וצ"ת דהתם לכאו' אין זה כפרה.

בגמ', א"ר פפא לא דכ"ע כופרא כפרה הוא

כ' הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] מסתברא דהלכתא הכי, ולעיל הבאנו מהחזו"א דמסקינן דלכו"ע כופרא כפרה וצ"ע כוונתו.

וברמב"ן מכות ב. כתב דהוא פלוגתא אי לכו"ע כופרא כפרה, והריטב"א שם ב: כתב דפלוגתא דתנאי היא, ורש"י והרע"ב סופ"ג דכתובות פי' המשנה שם כמ"ד כופרא ממונא וע"ש בתורע"א. ובשיטה מקובצת שם כתב שאין כוונת רש"י לאפוקי מ"ד כפרה אלא לאפוקי מ"ד קנסא.

בפלוגתא אי כופרא כפרה או ממונא איכא כמה נפ"מ א. רש"י לק' מג. ד"ה לא דנפ"מ כשאין לו דמים דיש עליו עונש אם לא משלם [יעוי"ש שכתב נפ"מ זו בין כופר לדמים ולכאו' ה"ה בין כופרא כפרה או ממונא וכ"ה בד' הראשונים שבסמוך] ב. התוס' שם כתבו במת המזיק דאין כפרה לאח"מ ג. עוד כתבו דלא מהני מחילה ד. התור"פ בסוגיין כ' דנפ"מ לענין יתמי וכסוגיא דלעיל, ה. נפ"מ לעדים זוממים כדאיתא במכות ב: ו. לחצי כופר כמבואר ברש"י ותוס' בסמוך דלמ"ד ממונא משלמים חצי כופר ז. לממשכנין וכסוגיא דבסמוך, ח. בתור"פ לק' מג: [הובא בשיטה מקובצת ד"ה בגופו] כתב שאין פטור קלב"מ בכופר דכופרא כפרה וכ"נ בריטב"א כתובות לז: [ועיין תוס' לעיל ד. ובמהר"ם וחזו"א שם]. ט. נאמנות ע"א נחלקו הראשונים לק' מא: דע"א נאמן בכופר דכופרא כפרה נפ"מ זו כתבה האו"ש פ"כ מעדות ה"ח ד"ה ודע ובעזה"י יבואר לק', י. האם מתחייב בהודאתו דלמ"ד כפרה נאמן וכדלק' מא: אבל למ"ד ממונא אינו נאמן בתם דהו"ל קנסא, יא. ספיקו לחומרא כמש"כ ה"ה פ"י מנ"מ ה"ה. יב. יל"ד באופן שאין לו כדי כל התשלומים האם חייב לשלם דלמ"ד ממונא בודאי חייב ויל"ד למ"ד כפרה [ויל"ד עפ"ז בדברי ה"ה פ"י מנ"מ ה"ה וצ"ע].

בגמ', נאמרה שיתה למטה וכו'

עי' שיטה מקובצת שתמה נימא אין גזירה שוה למחצה, מה להלן ממון אף כאן ממון. ותי' דשאני הכא דכתיב בפירוש ונתן פדיון נפשו. ועי' ריטב"א (מכות דף ב) דלא גזירה שוה ממש הוא.

בגמ', שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר

כ' המגיד משנה פ"ו מנזקי ממון ה"ה דפשיטא דחייבין כופר והספק כיצד משלמין [ויעוי"ש שכתב דמה"ט ספיקו לחומרא, וצ"ת מדוע בספק בעיקר חיוב כופר אין ספיקו לחומרא] וכ"נ מד' תוס' לק' מג. סוד"ה מאי ודו"ק היטב, ועי' חזו"א סי' י"ד ס"ק ח'.

בגמ', כופר שלם

ופירשו רש"י ותוס' דהוא למ"ד כופרא כפרה, אבל למ"ד ממונא פירש"י דאין ספק ובודאי ישלמו כ"א חצי, אמנם בריטב"א מכות ג. ד"ה משלשין מבואר דאף למ"ד כופרא ממונא שייך מיעוטא דחצי כופר, וצל"ע בעל"נ שכ' מהריטב"א להיפוך עי"ש.

המלחמות בפ' הפרה (כג: מדפי הרי"ף) כ' בשור ואדם שדחפו לבור דהאדם פטור מכופר חייב השור כופר שלם דלא שייך חיוב חצי כופר וכסוגיין ועוד דאמרינן כי ליכא, ולמדנו מדבריו דאף בכופר דכפרה שייך כי ליכא ומתבאר יותר לפמש"כ לעיל דהכפרה הוא בהשלמת הנזק. וע"כ בשני שותפין שהזיקו מתכפר כ"א ע"י חצי כופר דהושלם הנזק, אבל כשהאחד פטור חייב השני ולא יתכפר לו עד שישלם כולו. ובקצות החושן (סימן ת"י ס"ק ד') כתב דלד' המלחמות אף באופן שאחד עני וכיו"ב להסוברים דיש דין כי ליכא בכה"ג ה"ה בכופר יהא כי ליכא וצ"ת בזה. ולכאו' לפ"ז בשור של שני שותפין לא יתכן שיפטר לגמרי דממ"נ כיון שחבירו אינו משלם ממילא מחוייב בכופר שלם ודו"ק היטב.

ראיתי להעיר למ"ד כופר דמי מזיק כיצד ישלמו בשור של שני שותפין האם כ"א ישלם חצי כופרו ונמצא שאין כאן יחד כופר שלם, וביותר ילה"ע במש"כ המלחמות דאמרינן כי ליכא א"כ אם כופרו של א' הוא ק' ושל השני נ' ע"י כי ליכא יצטרך לשלם נ' כשיעור כופרו ולא ככופר של חבירו ועיין, שו"ר באוה"ח פ' משפטים דכתב דלמ"ד דמי מזיק בודאי חייבים שני כופרים, דהוה כשור של אדם ששוה מאתים שהמית אדם ששוה חמשים שחייב מאתים. והעירוני דמד' הר"א מגרמישא [הובא בשיטה מקובצת] יש לדקדק דאף למ"ד דמי מזיק מספק"ל.

תוד"ה שור

דלר"י בן בתירא

עיין מרומי שדה במה שהקשה מדוע לא ניח"ל לתוס' לאוקמי סוגיין כרבנן.

דכמיתת בעלים

ק' תיפו"ל דאין כאן גם בעליו יומת ועי' חזו"א סי' ב' ס"ק ט"ו. ובאור החיים פ' משפטים כתב דע"כ כתיב והועד בבעליו לומר דאף בשור של שני שותפין חייבין שניהם מיתה ביד"ש דאע"ג ששנים שהרגו פטורים ממיתה היינו ממיתה ביד"א אבל ביד"ש חייבין, ונתעוררתי להעיר לפ"ז בד' תוס' ד. דהקשו למאי בעי עליו ולא על האדם תיפו"ל משום קלב"מ והא נפ"מ בהריגת שנים יחד שאין קלב"מ, וכמו"כ יל"ד אי בטריפה יש כופר דלכאו' זה דומה לשנים שהרגו וכדמדמינן לה בסנהדרין עח. ובהריגת טריפה אין קלב"מ [עגלהש"ס מכות טז.] וא"כ משכח"ל כופר בהריגת אדם שאין פטור קלב"מ. ע"ע מנחת חינוך מ"ע נ"א וכתבנו בסנהדרין עח.

ד"ה כופר אחד

ואע"ג דלגבי חטאת וכו'

כ' הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] כפר אחד אמר רחמנא כלומר בחצי חטאו איך יביא קרבן שלם ולא מצינו על כזית חלב שני חטאות וכו' עכ"ד, ודבריו צ"ע טובא דהרי בחטאת חייבים ב' חטאות אע"ג שהוציאו שיעור אחד וכדאיתא בשבת צג:, ואולי ס"ל דהתם למיתה אבל חטאת פטורים וצ"ע [ועיין שיטת הקדמונים].

הרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] תי' דשאני התם דקרבן לאו בר חלוקה הוא עכ"ד, וצ"ת דמ"מ איך מביאים ב' חטאות וי"ל עפמשנ"ת מד' ה"ה דלא יתכן שפטורים מן הכופר אלא הספק כיצד משלמין וא"כ בחטאת ל"ש חצי חטאת וע"כ מביאים כ"א חטאת אחת.

מיחייב אזדונו כרת וכו'

הק' המרומי שדה ה"נ כ"א חייב מיתה ביד"ש, [ועמש"כ לעיל בענין המיתה ביד"ש] וביאר באילה"ש דבכופר גדר החיוב שהכופר בא תחת המיתה, ואם החיוב חצי כופר מתכפר לו המיתה, משא"כ חטאת אין זה תחת הכרת אלא דכל שיש חיוב כרת במזיד יש חובת חטאת בשוגג, וסיים ואמר לי הרה"ג ר' ראובן מלמד (שליט"א) [זצ"ל] שכך גם אמר לו הרב מבריסק זצ"ל דחיוב מיתה ביד"ש תלוי בדין חיוב הכופר עכ"ד.

בסוה"ד, למה ירויח

הקשה נכדו של הנוב"י [נובי"ת אהע"ז קכא] דמה סב' היא הרי אם פטור מחטאת הו"ל חולין בעזרה, וביאר דכוונתם דבחטאת אזלינן בתר המקריב. וכ"א מקריב חטאת אחת ולא אזלינן בתר הגבוה, משא"כ כופר הוא סב' דניזיל בתר המקבל והוא מקבל שני כופרים. וע"ע מש"כ לעיל בגמ' להוכיח מד' התוס' בגדר חיוב כופר. ויל"ע דלמ"ד דמי מזיק לכאו' ל"ש תי' התוס', דאין החיוב השלמת הנזק ועמש"כ לעיל מהאוה"ח.

איתא בירושלמי בפרקין ה"ו דאם שור א' הכהו הכאת מיתה ואח"כ בא השני והרגו וקירב מיתתו הראשון משלם דמים והשני משלם כופר, וראיתי לדון האם שייך כאן סב' תוס' למה ירויח דהרי כבר נשתלם נזקו, ויש לחלק, וכמו"כ יש לדון בשני שוורים א' דחף בכוונה וא' שלא בכוונה דבכוונה משלם כופר ושלא בכוונה דמים האם שניהם ישלמו.

בחזון יחזקא' שבת צב: תי' קו' תוס' דבחטאת כ"א עשה עבירה בפ"ע וחייב חטאת על שגגתו משא"כ בכופר שניהם חייבים על מעשה א' שלא שמרו שורם והוא שור אחד, דהיינו דבכופר יש כאן דבר המאגדם וע"כ חשיב שיש כאן ב' כופרים משא"כ בחטאת.

התוס' בסוטה יח. ד"ה כתבה כתבו שאין ליתן ב' גיטין דדרשינן ספר א' ולא ב' ספרים והביאו מסוגיין דכופר א' ולא ב' כופרים עי"ש, ובנובי"ת אהע"ז סי' ק"כ קכא קכב הובא מד' הגבהמ"ח ונכדו מש"כ לדון עפ"ז דאם ישלמו שני כופרים לא יצאו יד"ח, והק' מד' הרמב"ם שפסק דמשלם ב' כופרים ודן לחלק דכ"ז בעיקר החיוב ב' כופרים ולא בתשלום בפועל והביא לטורי אבן ר"ה כז: שתמה ע"ד תוס' דאם ישלמו ב' כופרים ודאי יצא יד"ח, ולכאו' יש לחלק טובא דהכא במה שמשלם ב' כופרים לא חשיב חפצא דשני כופרים אלא מתנה בעלמא כיון דאינו מחוייב משא"כ ב' גיטין דכ"א ראוי לגרש, ויש כאן חפצא דגט והוא חילוק פשוט, וצ"ע ע"ד הגאונים הנ"ל שלא כ"כ, ועי"ש עוד שכתב דלסב' תוס' כאן דלמה ירויח זה ל"ש בגט.

תוד"ה כופר שלם

ודמו ואפילו מקצת דמו וכו'

עי' בשיטה מקובצת בשם הר"א מגרמישא ז"ל מש"כ לבאר.

וההיא דחמש ולא חצי חמש

וברע"א ציין לתוס' ב"ב נו:, וכתבו התם נמי מצות פדיונו ה' סלעים ולא מקיימא מצוה בפחות, ועקו"ש שם אות רנד מש"כ לבאר דהתם החוב בתולדה מהמצוה ובחצי חמש ליכא מצוה עי"ש, ולפמש"כ המלחמות בפ' הפרה (כג: מדפי הרי"ף) דהכא הטעם שמתקיים כופר שלם ע"י שניהם לק"מ.

היינו כופר שלם דידיה

לכאו' ביאוה"ד דהכא ביסוד החיוב מוטל על כ"א כופר שלם וכמשנ"ת מד' המלחמות שיש כי ליכא משא"כ בשור תם יסוד החיוב ח"נ, ויש להוסיף עוד עפ"מ שאמר הגרי"ז [הובא בברכת אברהם בדף כא.] דשור תם דמשלם ח"נ הוא תשלומין על כל הנזק, [עי"ש מה שביאר דע"כ נפטר עי"ז מתשלומי נהנה] א"כ מתקיים כאן כופר שלם, והעירו לדון כשהשור אינו שוה כדי חצי כופר האם נימא דיפטר. עוד יל"ע בח"נ צרורות אי חייב חצי כופר דנימא כופר שלם ולא חצי כופר ונתבאר לק' מד:.

בגמ', חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן

וכתב התוס' יבמות פז: ד"ה רבי ובכריתות יב. סוד"ה או דאם הוא סבור שהוא פטור ממשכנין אותו, ע"ע ר"ה ו. תוד"ה יקריב.

בגמ' חייבי ערכין ממשכנין אותן

וכ' המהר"ם דהוא ע"י הגזבר. ויעויין רש"ש שבועות לה. במש"כ לחדש דהב"ד אין יכולים למשכן, ועיין מלחמות בריש פרקין וע"ע בסמוך. המהרש"א קידושין מא: [וכע"ז הוא במהריק"ו פי"ד ממעה"ק סוף ה"י] פי' דאין ממשכנין בחטאת דבעינן לרצונו וצ"ע מסוגיין דמדמי לכופר.

ב"ד ממשכנין בכופר

בגמ', חייבי כופרין מאי

וכתב התוס' ביורשי הניזק עצמו מבע"ל אם יכולין למשכנו. וכתב הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] ונראה מדבריהם דפשיטא דאלו לא רצה לשלם ב"ד מגבין וממשכנין כשאר ניזקין דעלמא עכ"ד, וכ"כ הר"א מגרמייש"א. וצ"ת בביאוה"ד דאם הוי ככל חוב ומה"ט ב"ד ממשכנין א"כ אף היורשין יוכלו למשכן וככל חוב. ואי הוי כפרה א"כ ב"ד ג"כ לא ימשכנו, ונתקשה בזה הלח"מ פ"י מנ"מ ה"ד, ובאבן האזל פ"ח מנ"מ הי"ג הוסיף להוכיח מד' המלחמות ריש פרקין דכ' דלאחר ג' רגלים ממשכנים מקרא דאזהרה לב"ד שיעשוך אלמא דמעיקרא ב"ד ג"כ לא ממשכנים. וביאר בד' תוס' דב"ד יש כח בידם גם למשכן וגם לגבות אבל בעל דין כוחו רק למשכן אבל אין לו כח לגבות. והזכות למשכן הוא כדי שיהא לו בטוחות על חובו, וע"ז מספק"ל דכופר דכפרה כיון שבודאי יפרע אין זכות למשכן, אבל ב"ד מאחר שיכולים לגבות לגמרי כ"ש שיכולים למשכן, [ובעיק"ד הרשב"א שפי' כן בד' תוס' עלח"מ פ"י מנ"מ ה"ד שמתחילה פקפק בהוכחה זו, ובסו"ד הסכים להרשב"א, ועי' מהר"ם].

כתב הרמב"ם פ"י מנזקי ממון ה"ד ואע"פ שהכופר כפרה הוא ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כרחו וה"ה העתיק ד' הרשב"א וסיים ונראה שזהו דעת רבינו ותמה הלחם משנה דנמצא דהר"מ לא הביא ספק הגמ' והביא דין אחר דבב"ד בודאי ממשכנין. עי"ש, ולמדנו מדברי ה"ה דבאיבעיא דהש"ס לא פסק הר"מ דממשכנין ולא אמרינן בזה ספיקו לחומרא, ואע"ג דבבעיא קמייתא פסק הר"מ דספיקו לחומרא, התם הספק בכפרה, משא"כ הכא אין ספק בעיקר הכפרה אלא בממשכנין, וכן דעת הריטב"א במכות [ציינו הרע"א בג' הרמב"ם] במכות דמספק אין ממשכנין ודעת הלח"מ והיש"ש בשיטת הר"מ דמספק ממשכנין. ובקר"ס כתב דהר"מ הכריע דממשכנין דבגמ' אמרו ב' טעמים בצדדי האיבעיא דממשכנין, דלחברי' בעי מיתבא, והוא לא חטא וממוני' הוא דאזיק.

ובאבן האזל פ"ח מנזקי ממון ה"ג דן דלפמש"כ המלחמות ריש פרקין [והובא במל"מ פי"ד ממעה"ק] דלאחר ג' רגלים ב"ד ממשכנים בחטאות ואשמות ה"ה בכופר לאחר זמן ימשכנו, וצ"ע דבכופר לא תליא ברגלים וא"כ ימשכנו מיד, וכמו"כ יקשה ע"ד תוס' בר"ה ו. ד"ה יקריב וצ"ע, ועיין על"נ כריתות יא: מש"כ בזה. ויעויין בהמשך מד' הרמב"ן עה"ת, ועוד יבואר בעזה"י ביסוד הדברים.

בגמ' כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה וכו'

המלחמות לעיל (יח: מדפי הרי"ף) כתב ממשכנין על הצדקה כשם דיש חייבי חטאות דממשכנין והוסיף וק"ו הדברים דכיון דלחבריה בעי למיתביה ולא לגבוה בעי משכוניה עכ"ד.

יש לחקור בעיקר האיבעיא דסוגיין דממשכנין האם הוא מדין כפי' על המצוות או מדין תביעת ממון, וחקירה זו תליא בעיקר חיוב כופר האם זה חיוב ממון או כפרה בעלמא.

והנה לפמש"כ תוס' דמספק"ל ביורשי הניזק מבואר דהוא חיוב ממון דאילו מדין כפי' על המצוות דעת הקצוה"ח דבעינן בי"ד [ונתבאר בדף כח.] [וכע"ז כ' בכ' הגרי"ז ערכין כ"א בממשכנין על ההקדש דדעת הריטב"א בר"ה דהגזבר הוא הממשכן [וכן פי' המהר"ם בסוגיין] וכתב דע"כ הוא מדין שע"נ דאי מדין כפי' על המצוות בעינן ב"ד, ועיין היטב במלחמות לעיל (יח. מדפי הרי"ף) בדין ממשכנין בצדקה דהוא בגבאי צדקה ולא בב"ד]. וביותר מבואר כן לדעת הרשב"א ודעימי' דב"ד בודאי ממשכנין ופירש משום דהו"ל ככל חוב מבואר דאף למ"ד כופרא כפרה יש חוב ממון.

גדר החיוב ממון בכופר

ובברכ"ש סי' ל' אות ד' הוכיח דהוא חוב ממון א. ממש"כ הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון הי"ג אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר וכו' אלא בראי' ברורה ובעדים הכשרים להעיד וכו' עכ"ד, מדבעינן עדים אלמא דהוא חוב ממון ב. מהא דבעינן ב"ד מומחין כמש"כ הר"מ [פ"ה מסנהדרין הי"ד] והתוס' ריש סנהדרין [והגרש"ר (מכות ב:) הוכיח דבעינן בי"ד מדברי הירושלמי בפרקין (ה"ו) דמספק"ל לפי' המהר"א פולדא האם בכופר יש פטור דנגח ואח"כ הפקיר, [והפנ"מ פי' דמיירי בשור הפקר שנגח והזוכה משלם כופר וצ"ע דכופרא כפרה] ואי נימא דא"צ ב"ד לחיוב כופר, לא שייך פטורא דנגח ואח"כ הפקיר, שהרי כל הפטור הוא בהפקיר קודם גמ"ד, ואולי י"ל דלמ"ד אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר א"כ בעינן גמ"ד על סקילת השור כדי שיתחייבו הבעלים בכופר וכל שהפקירו קודם גמ"ד אכתי לא חל חיובא דכופר שו"ר שכן פי' המהרא"פ שם]. ג. כתב הרמב"ם פ"כ מעדות ה"ח דעדים שהעידו באחד שחייב כופר והוזמו לוקין מבואר דהוי חוב ממון ולא הוי כקרבן דבהעידו שחייב קרבן אין לוקין [וצ"ב ל' הר"מ שם בתחילת ההלכה וז"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון וכו' ולהנתבאר ה"ז חיוב ממון] ד. מד' תוס' לעיל ד. ד"ה כראי שדנו קלב"מ בכופר והרי בחיוב קרבן לא שייך קלב"מ, ה. מד' הרא"ה (בדף מא:) דע"א המעיד בכופר חייב שבועה ויש בו דין מתוך שאיל"מ ואין זה אלא בחיוב ממון. [ו. ובשיעורי הגרש"ר מכות ב: הוכיח עוד מגמ' לקמן מב: דיש ירושה על כופר ואם אינו זכות ממון מאי שייך ירושה עי"ש מש"כ בזה].

ובדעת הרמב"ן כתב הברכ"ש דס"ל דכופר אינו חיוב ממון וע"כ ס"ל [במכות דף ב] דב"ד ג"כ אין ממשכנין וכן דעת שארי הראשונים, וס"ל דכופר הוי כמו קרבן, וא"ש לפ"ז דסובר הרמב"ן בריש מכות דעדים שהעידו בכופר והוזמו אינן לוקין, [וצ"ע דמבואר ברמב"ן שם דבעינן עדות דהקשה דהו"ל עשאאי"ל ובקרבן לא הוקשה לו עיש"ה וצ"ע וע"ע מש"כ לק' מב: מד' הרמב"ן ב"ב קכה: שדן בגביית בע"ח מכופר, ולשיטתו דהוא חוב כפרה בעלמא לא שייך שיגבה בע"ח ועיין].

וסיים הברכ"ש והנה אחרי שאמרתי ב"ה בביאור הנך ב' שיטות, ראיתי בספר אבן האזל, ונתכוונתי ב"ה עמו, וראיתי שם שמביא דברי הרמב"ן בחומש [פ' משפטים] שכתב וז"ל בעבור היות הכופר כעין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לב"ד לחייבו בכך, ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בכך, בעבור זה נאמר אם [כופר] עכ"ל הרי דאזיל לטעמי' דסובר דאין בהכופר דין תביעה וחיוב ב"ד אלא דין של עצמו וממון שאין לו תובעין הוא עכ"ד, וילה"ע במש"כ הרמב"ן אין מכריחין אותו לבוא לב"ד לחייבו בכך, והרי לפי דרכו דהוא חיוב קרבן מה צורך הוא שיבא לב"ד. ובמש"כ הרמב"ן שאין ממשכנין ופי' בזה לקרא, הקשה הגאון מלבי"ם דהא בסוגיין שו"ט האם ממשכנין לכופר ואיך כ' הרמב"ן דהוא ילפותא מקרא, ועיין אבן האזל פ"ח מנזקי ממון הי"ג מש"כ בזה.

ובדעת הריטב"א ריש מכות הוכיח הגרש"ר דס"ל דאינו חוב ממון, דכתב דהא דממשכנים הוא עד שיאמר רוצה אני, והיינו מדין כפי' על המצוות ולא משום דאיכא חוב ממון.

מקשים [אבן האזל פ"ח הי"ג ד"ה ויסוד, קובץ ביאורים מכות אות ד', הגרש"ר מכות] אי כופר הוא דין איסור א"כ מאי שייך לומר שאין בזה כאש"ז הרי אין כאן חיוב ממון ובעדות איסורים אין כאש"ז והרי מהני ע"א בזה [עקצוה"ח ונתה"מ סי' ל"ח] ומדוע הוצרכו לטעמא דכופרא כפרה. ויעויין שערי יושר שער ו' פ"ט מש"כ בכ"ז.

נחלקו קמאי לק' מא: האם ע"א נאמן לחיוב כופר, דעת הרשב"א והראב"ד דע"א נאמן והרא"ה ס"ל שאינו נאמן אלא לחייבו שבועה. [והובא בשיטה מקובצת] ובפשוטו נחלקו האם כופר הוא דין איסור וע"א נאמן באיסורין או דין ממון, והקשה הגרש"ר במכות בדעת הרשב"א דס"ל דע"א נאמן אלמא דהוא דין איסור ומאידך בסוגיין ס"ל דב"ד ממשכנין דהוא ככל חוב, וכן מהא דפי' דמספק"ל דיורשי הניזק יוכלו למשכנו ואם אינו חוב ממון איך יש להם זכות למשכנו.

ובאבן האזל כתב לדון די"ל דאיכא תרי דיני דין חוב ממון ודין איסור ונאמנות ע"א הוא רק על הדין איסור, אבל מ"מ איכא נמי זכות ממון וע"ז ממשכנים. [ויעוי"ש בדבריו דלא ניח"ל דרך זו בדעת הר"מ והרמב"ן] ועפ"ז תי' הגרש"ר לד' הרשב"א דבסוגיין דממשכנין הוא על הזכות ממון ובנאמנות ע"א באמת הוא רק לענין האיסור ולא על הזכות ממון, והקשה ע"ז דא"כ בנאמנות ע"א לא יהא ירושה והרי הכופר ניתן ליורשים מדין ירושה. [ועמש"כ לקמן מא. במשנה לבאר בזה ד' הנמוקי יוסף].

ולדרך זו מתבאר מה שכתב המגיד משנה בשיטת הרמב"ם בשור של שני שותפין דפסק דחייב ב' כופרין דהוא לחומרא דהוא משום דספק כפרה לחומרא. וצ"ת דהרי דעת הרמב"ם דהוא חיוב ממון וספיקו להקל, וכמו"כ תיקשי מש"כ תוס' לק' מג. דלא מהני מחילה על כופר והרי איכא זכות ממון. [ועי' מנחת חינוך מ"ע נא [יח] שדן בשיטת הרמב"ם דמהני מחילה בכופר עי"ש] ולהנ"ל יש לחדש דכ"ד הרמב"ם דספיקו לחומרא בזה לא יהי' זכות ממון אלא איסורא, וכן לאחר המחילה לא יהא זכות ממון, וכ"ז דוחק טובא.

והדרך הממוצעת בזה ביאר הגרש"ר שם דחיוב כופר הוא מצוה ממונית ואין יורדין לנכסיו שלא מדעתו עד שיאמר רוצה אני [וכמש"כ הריטב"א] ומ"מ יש בזה זכות תביעה ויכול לתובעו שבועה [וכדעת הרא"ה] ובעינן עדות וב"ד, ואשכחן כוותי' בחזרת ריבית דכתב הרשב"א דאין ב"ד יורדין לנכסיו עד שיאמר רוצה אני ומ"מ יש בו תביעת שבועה עי"ש.

וא"ש בזה בשיטת המאירי דבסוגיין כתב [והובא בשיטה מקובצת] וז"ל ומ"מ יראה לי שאין ממשכנין בו אלא ב"ד שבירושלים שאין בתי דינין שבשאר עיירות נזקקין לכפרה עכ"ד מבואר דהממשכנין הוא מחמת הכפרה ולא חוב ממון, ותיקשי מדברי המאירי ריש מכות שכתב שיוצא בדיינין, והוכיח מזה הברכ"ש דהוא חוב ממון, ולהנתבאר י"ל דהוא מצוה ממונית ואין ב"ד שבשאר עיירות נזקקין לזה.

ודע דהי' מקום לומר דכ"ד הראשונים דס"ל דכופר אית בי' זכות ממון הוא למאי דקי"ל כופר דמי ניזק, אבל למ"ד כופר דמי מזיק, ואין החיוב להשלים הנזק, מסתברא דבודאי הוא כפרה בעלמא ואין זכות תביעה ליורשי הניזק. אמנם לפ"מ שהוכחנו מגמ' מכות ב: דקאמר דאין עדים זוממים משלמים את הכופר משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו, ותיפו"ל דאין כאש"ז בכופר שאינו חיוב ממון. מראי' זו יש ללמוד דאף למ"ד דמי מזיק הכי הוא דסוגיא דהתם כמ"ד דמי מזיק, שו"ר להגרש"ר במכות דנחית לחילוק זה, ופי' כן בשיטת הירושלמי עי"ש

בגמ', שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק

ומבואר בגמ' דהטעם דלא קיבל שמירת מועד, וק' דמ"מ הרי מסרו לבן דעת ויפטרו הבעלים משמירתו. ומבואר דפטורא דבעלים אינו במה ששמר ע"י השומר אא"כ השומר מתחייב בשמירת נזקיו. וכן מוכח לדעת הראב"ד פ"ד מנ"מ דלא סגי בזה לפטור את הבעלים, ולעיל לו: הבאנו בזה כמה מרא"מ מהחזו"א עי"ש, ויש בזה דברים בראשונים בפ"ק יד. דדעת הראשונים דבעלים שמסרו לשומר שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו ונפרצה ביום פטורים הבעלים דהם אנוסים, מלבד שיטת הראב"ד שם דהבעלים חייבים, ולד' הראשונים צ"ל הא דהבעלים חייבים ח"נ דהכא בשור שמהלך ברה"ר ויתכן שיזיק. וא"ש לפ"ז הא דנקט שואל דאילו שאר שומרים שומרים השור בביתם, אבל השואל משתמש בו ברה"ר וע"ע בהמשך.

בגמ', ושואל פטור מכלום

יש לבאר הרבותא בזה וי"ל דהוא המשך למה שאמרו בעלים משלמין ח"נ אבל אם הי' הדין דנשאר מועד אף בבית הבעלים הי' השואל חייב על מה שעשאו מועד ונפחת מדמיו וכעין שכתבו תוס' לעיל כד. ד"ה ולא. אבל השתא שמשלם ח"נ ה"ז פטור מכלום. ואין לומר דיתחייב משום שהרגילו ליגח ונפחת מדמיו, די"ל דבלא"ה הי' כבר נגחן וכדמוקי לה בסמוך, ועיין חי' הג"ר שמעון שקאפ סי' ל"ג.

רש"י ד"ה הועד

בתוך ימי שאילתו ג' פעמים

ראיתי להעיר מדוע פירש"י ג"פ הא סגי בפעם אחת ברשות השואל וב' פעמים ביד בעלים, וי"ל לפמש"כ החזו"א דלמ"ד רשות משנה מ"מ אם נגח בג' רשויות נעשה מועד לכל. א"כ אם נגח גם בבית בעלים נעשה מועד לב' הרשויות, ולפ"ז יהא ראי' דגם בנגח בב' רשויות נעשה מועד להם ונשמע מינה דנגח שור שור וחמור נעשה מועד למינים אלו, ותיקשי ע"ד הרע"א ביו"ד קפ"ט סעי' כ"ג דס"ל דלא נעשה מועד. וי"ל דאי נימא דדין רשות משנה אין זה סברא בדין המוחזקות אלא בהלכתא דההעדאה א"כ י"ל דעד כאן לא קאמר הרע"א דלא נעשה מועד אלא בגדרי הוכחה דלא יתכן דנקבע שהוא מועד לב' מינים וכמשנ"ת שם, משא"כ הכא דהוא דין העדאה בזה מצטרף ב' רשויות ודו"ק היטב.

בגמ' לימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי וכו'

המהרי"ק שורש קנ"ה למד מסוגיין במפקיד אצל חבירו מטבעות פסולים שיש סכנה למי שנמצאים בידו דיכול לומר אילו הייתי יודע שהם פסולים לא הייתי מקבל עלי שמירה וה"ז קבלה בטעות וכסוגיין דפטרינן לי' מטעם דלא שאילי. ובמחנ"א שומרים סי' י"ג דחה לפמש"כ רש"י דאי תם לא הוה נגח, והיינו דלא קיבל עליו שמירת מועד וע"ע שעהמ"ט סי' רצ"א ס"ק א', ובאו"ש פ"ד מנ"מ סוף הי"א.

בגמ', ונימא ליה תם שאילי

ופי' הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] ואין התם דרכו להזיק כמו המועד וכו' והתור"פ [שם] כתב דהמקשה נחית למפרך קושיא דמעריקנא לאגמא וכו' עכ"ד.

בגמ', דא"ל סוף סוף אי תם הוה וכו'

בספר חידושי ר"ח הלוי פ"ד מנזקי ממון הי"א ד"ה עוד, הקשה דאי יסוד הדין דשומר נכנס תחת הבעלים היינו דנעשה בעלים של השור א"כ כיון שקיבל עליו שמירת נזקין ממילא נתחייב בדין מועד כדין בעלים. ויעוי"ש שהאריך להקשות בכמה אופנים וייסד מכח זה שאין השומר נעשה כבעלים ועי"ש בדבריו העמוקים. ובחי' הג"ר שמעון שקאפ סי' ל"ג אות ב' ביאר עפ"ד בכמה מקומות דכל חלות שאם יחול יפקע ממילא לא חל ה"ה הכא דכיון דאם יתחייב בשמירה כדין מועד יש כאן טעות ממילא א"א שיחול עליו דין שמירה של מועד ובע"כ חל רק כדין תם, ובפשוטו הביאור דשומר מקבל עליו חובת שמירה ועי"ז נפטרו הבעלים, ויכול לקבל רק מקצת שמירה ואשכחן לעיל דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, ומ"מ חייב בשמירה ונעשה מועד על ידו ולא חל עליו חובת תשלומין, הרי דאיכא שומר בלא חיוב תשלומין, וכן איתא בפ"ק דלא קיבל שמירת נזקיו.

בגמ', אי תם הוה משתלם מגופו

המהרש"א לעיל לו: הוכיח מכאן דשור תם שהזיק בבית שומר גובין מגופו. ונתבאר בהרחבה שם.

בגמ' סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי

בספר חידושי ר"ח הלוי פ"ד מנזקי ממון ה"ד פי' דהחיוב על השומר לשלם שור לבעליו אין זה משום דגרם לו שיפרעו בזה את חובו, דעל זה אין חיוב שמירה דהוא גרם הזיקא, אלא דחיובו משום דהשומר חייב בנזקי הבהמה ומוטל עליו לפרוע וע"כ כשנותנו לניזק הרי פורע בזה את חובו ונמצא שמכחו נפל לניזק וע"כ חייב משום שמירת גופו. אבל מד' תוס' לק' מה. הוכיח כהצד הראשון דהחיוב משום שגרם שיפול השור ליד הניזק. [ולק' יבואר בעז"ה מה שיש לדון עוד בזה דכיון דהשור כדין נפל ליד הניזק מדוע יתחייב עליו הרי אין כאן הפסד לבעלים].

איתא לעיל יג: דשומר שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו והזיק כשהוא תם פטור מלשלם דמי שור לבעליו, ומקשים דלהמבואר בסוגיין מדוע לא יתחייב מדין שמירת גופו, דהרי הפסיד השור לבעליו שגובין מגופו, ובשלמא להגר"ח ניחא דכל החיוב כאן משום דהשומר מחוייב בשמירת נזקיו משא"כ התם אינו מחוייב בשמירת נזקיו, ולא חשיב שפורע חובו בזה. אבל לפ"מ שהוכיח הגר"ח מתוס' דלא כדרך זו תיקשי דהתם ג"כ יתחייב, ושמעתי ליישב דכיון דלא קיבל שמירת נזקיו נמצא שהמשאיל אחראי על שמירת נזקיו וכל הנגרם מחמת זה הוא כאילו עשאו המשאיל, ואין החיוב מוטל על השואל ודו"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף