אילת השחר/גיטין/עח/ב

אילת השחר גיטין עח ב

דף ע"ח ע"ב

וכן לענין קידושין. יש לעיין לתוס' רי"ד דס"ל [בקידושין דף ח' ע"ב] דאפילו בגט מהני אם תאמר לו זרוק על גבי קרקע, ולפי המבואר בתוס' שם (דף ח' ע"ב) דבתנם לסלע דמקודשת היינו דסמכה דעתה, ולכן אפי' בסלע של שניהם אם סמכה דעתה הי' מהני, א"כ מה מהני התקנה דד' אמות או דק' אמה, דממ"נ אם סמכה דעתה מהני ואם לאו לא מהני בין כך, ובשלמא בגיטין נפק"מ בזרקו לה על כרחה, וכמבואר ברש"י לעיל (י"ב ע"ב) דבזורק גט שחרור על כרחו של עבד בד' אמותיו משתחרר וה"נ בגט אשה, אבל בקידושין מאי נפק"מ.

ולהחולקים על תוס' רי"ד ג"כ, בכסף קידושין אין נפק"מ דממ"נ אי סמכה דעתה מקודשת ואי לא לא, נמצא דאין התקנה שיהי' נקרא שזכתה בכסף מהני לגבי הקידושין כלל וכל הנפק"מ לגבי שטר קידושין, וצע"ק. (מהדו"ק)

ויצאה והיתה. עי' ברשב"א דכל מה דמהני יכול לשומרו הוא מתקנתא ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' אלא דכיון דכתיב ויצאה והיתה לא רצו לחלק בתקנה. וצע"ק מהא דלעיל דף י' כי קתני מילתא דליתא בקידושין, ועיי"ש בתוס' דבקידושין אין כל הני טעמי דאיתא בגיטין ולא אמרינן ויצאה והיתה, ויש לחלק דשם התקנה אע"ג דחסר ראי' ועדות ולזה שייך לתקן בגיטין ולא בקידושין, משא"כ תקנה לענין דין שנקרא רשותה לא חילקו. (מהדו"ק)

זרוק לי חובי ותיפטר. בתוס' ב"מ (דף קי"ב) רצו להוכיח מכאן דמחילה אי"צ קנין, ודחו דאפשר דמיירי בעשה קנין. וצ"ע מאי דאמרינן דס"ד דיכול לומר משטה אני בך דאם בקנין איך ס"ד לומר כן, ולכאורה איזה ראי' מכאן דאפשר דהוי מדין ערב וכמו שיכול להתחייב חיוב חדש ה"נ מיפטר מחיובו הקודם. ולא עוד אלא דאפשר דמקום שיכול לשומרו אע"פ דלא תיקנו שיהי' כרשותו רק לענין גיטין, מ"מ לא הוי כזרוק לים דס"ל לכמה ראשונים דלא מהני כמבואר ברא"ש קידושין דף ח' ע"ב, אלא דהוי כתן זה לבר זכייה דלכו"ע הוי התחייבות מדין ערב, ואולי ס"ל דבכ"ז הוי כזרוק מנה לים ויסברו דבזה אינו חייב מדין ערב, וצע"ק.

היתה ידה עשוי' כקטפרס וכו'. וכתב הרשב"א דאע"ג דנתגלגל קרוב ליד האשה מ"מ אין כאן ספק דיועיל מחמת זה אע"ג דבקנין כה"ג אפשר דיועיל משום דגבי גט בעי נתינה ונתגלגל או אויר שאין סופו לנוח אין כאן נתינה, לפי"ז מבואר דיתכן דכבר נקנה בתור סתם קנין בעברה קרוב לידה מדין נתגלגל אלא דלא הי' נתינה, ומ"מ כשיגיע על הארץ בד' אמותיה מבואר בגמ' שתתגרש, ואע"פ דהא כבר זכתה בגט לפני שנפל על הארץ בתור ידה בלי ונתן, וכשנופל על הארץ איך תתגרש הא כבר קנתה לפני ונתן, כן יש לעיין לקמן דף ע"ט בדרך עליה משמע מרש"י דזה חסרון רק בגט, ויקשה כהנ"ל, וצ"ל דאין כונתו להקנות הגט אלא לגרש, ולכן כ"ז שבדרך עליה שאינו יכול לגרש אינו מקנה לה כלל רק בדרך ירידה שאז תתגרש.

בעומדת על גבי הנהר דמעיקרא לאיבוד קאי. יש לעיין מה נקרא סופו לנוח כגון בזרק חפץ והוא עומד לנוח בעוד כמה אמות אם כבר זכה תיכף כיון שסופו לנוח בחצר הזה, או דרק כשיבוא למקום שמשם ירד על הקרקע אז יקנה, אלא דאם נימא כן לא יצוייר כלל שתקנה מאויר, דאטו תמיד הכלב חטף ממש במקום שהי' יורד למטה, משמע קצת דכיון דבאותו חצר ינוח כבר נקרא שנח בחצר, והנה תוס' (בדף ע"ט ד"ה דרך) רצו להוכיח מדלא קנה דרך עלי' הרי דאין סופו לנוח לא קונה. ולכאורה עדיפא הי' להם להקשות דהא באמת סופו לנוח מקרי כיון דלענין סופו לנוח מחשבינן מה שינוח בחצר, וכאן הא עומד לנוח בחצר, ומה מגרע אם יתרומם עוד קצת החפץ ולמה לא מהני, ונצטרך לומר דתרתי בעי שינוח בהחצר וזה כעת הולך לרדת למצב של לנוח דרק אז נקרא סופו לנוח, ויש לעיין ברשב"א בד"ה הא דאמר. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה ולא לדבר אחר. דגט הוא דבעל כרחה קנויה לה הלכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא. והתוס' רי"ד הוסיף לבאר דכיון דזה בעל כרחה ע"כ אין דומה לשאר קנין דכאן מקנהו לה בעל כרחה, העיקר שיתן למקום שמשתמר לה לכן מהני כל מקום שהיא יכולה לשמור משא"כ בשאר קנינים, וברמב"ן והרשב"א ביארו דרק בגט משום עיגונא תיקנו שיועיל ולא בשאר דוכתי. והנה הא דרש"י נייד מפירוש זה נראה דס"ל לרש"י דאם זה הי' אותו גדר קנין אין לחלק משום דלא הי' תקנה סתם דתתגרש, אלא דהתקנה היתה דכל שיכולה לשומרה דינו כברשותה, אז בהכרח צריך להיות לכל הדברים כברשותה, לכן ביאר דזה סוג תקנה אחרת מתמיד, דכאן דהעיקר תלוי באם זה מקום שמור לה לכן תיקנו דגם זה יועיל, אבל לגבי קנינים אפי' אם זה יהי' כמשתמר זה לא יועיל לכן לא שייך לתקן סוג תקנה הזאת לגבי דבר אחר, וצ"ל דכשמתרץ דגם בקידושין מהני משום דכתיב ויצאה והיתה, היינו דלכן גם בקידושין תיקנו דיועיל אם נתן במקום המשתמר אע"ג דהתם לא מהני בעל כרחה [אמנם אינו ברור אם לרש"י ותוס' רי"ד זהו תקנ"ח, דיתכן דזה מדין תורה, וצ"ע דזה חידוש גדול דיועיל מן התורה].

ויש לעיין לרש"י במה דעביד צריכותא בריש פירקין לגנב וגט, הא בגט זה ענין אחר לגמרי דאין זה כמו שאר קנינים כלל, אלא דאפשר דזה כלול במה דקאמר שם משום דבע"כ מגרשה, דהיינו דלכן זה קנין אחר לגמרי דאי"צ אלא שיתן למקום שמור לה.

והנה בקידושין הא נקנית בכסף ושטר, ובשטר אינו אלא מעשה קנין, דהא לא מתקדשת עצמה ע"י שרוצה בהשטר, אלא דבשטר עושה המעשה קידושין, וכמו בגט דעושה הגירושין ושייך שיהי' נחשב מעשה קידושין כמו בגט, ואע"ג דכאן לא יועיל בעל כרחה, מ"מ כשזה ברצונה יועיל באותו אופן שמועיל לעשות גירושין, דאין התחלת הקנין מחמת שזוכה בהשטר, אלא דע"י שנותן שטר מתקדשת וקונה, אלא דבגט עי"ז קונה אפי' בעל כרחה, וכאן דלא קונה בע"כ מ"מ אופן הקידושין אינו מתחיל מחמת זכייתה בהשטר, אלא דבשטר עושה קידושין והיא זוכה בהשטר, אבל בקנין כסף הא עיקר הקנין מחמת דזוכה בהכסף דתמורת זה מסכימה להתקדש, וא"כ עיקר הדבר צריך קודם לקנות הכסף, וכיון דבתור קנין אין כזה ענין שיועיל מחמת דזה משתמר, אפשר דבאמת לא יועיל כיון דלגבי כסף צריך קנין אחר, וע"ז הא לא הי' תקנה כלל, דהתקנה היתה שקידושין יועיל במקום המשתמר, אבל לקנות כסף הא צריך במקום הראוי לקנות כסף וזה הא אינו, ואע"פ שאם תקנה זה יגרום שיהי' קידושין, מ"מ התחלת הענין הוא קנין רגיל של כסף ולזה צריך קנין ממש, ואחרי שתזכה בהכסף זה יעשה קידושין, ועל זה הי' צריך לחדש תקנה אחרת לגמרי וזה הא לא תיקנו, משא"כ להרמב"ן והרשב"א דאינו משום דחלוק קנין גט משאר קנינים אלא משום עיגונא, וכיון דבכ"ז תיקנו גם בקידושין משום דכתיב ויצאה והיתה ממילא יועיל גם בקידושין כסף.

והנה ידועה מחלוקת הסמ"ע והט"ז (בחו"מ סי' ק"צ) אם כסף מועיל בתור מעשה קנין, ולהסמ"ע דכסף קונה רק בתור נתינת שיווי הדבר בודאי יש לחלק דבכסף לא יועיל, אלא דיש לעיין להט"ז דהוכיח מקידושין דמהני בכסף דהתם אין זה תמורת שיווי האשה, וע"כ דאינו אלא מעשה קנין, לדידי' לכאורה אפשר דאפילו לרש"י יועיל גם בקידושי כסף קרוב לה כיון דגם אז אין העיקר מחמת שנותנת גופה תמורת הכסף אלא דזה מעשה קנין, וכמו קנין שטר ממילא גם בכסף תתקדש קרוב לה, מ"מ נראה דגם המעשה קנין הוא בדרך זה דזכייתה קודם בהכסף ולא יועיל מה שקרוב לה לעשות קידושין.

והנה לעיל דף ע"ה א' בהא דאמרינן דמתקנתו דהלל דהוצרך לתקן שיהא חולש מעותיו ללשכה נלמוד דבעלמא נתינה בע"כ לא הוי נתינה, ופירש"י דלכן גבי גט דאיסורא לא יועיל, משמע דבשאר עניני ממון יועיל באמת נתינה בעל כרחו מחמת תקנת הלל, ולכאו' הא הלל תיקן רק בבתי ערי חומה, ובשאר דוכתי אפילו לגבי ממון ג"כ לא יועיל, ולמה פירש דרק לגבי איסורא לא יועיל, ולהאמור יש לבאר דלרש"י גם שם לא עשו תקנה סתם, דיועיל בבתי ערי חומה, אלא דתיקנו דנתינה בע"כ מהני, וא"כ צריך להועיל בכל דוכתי, ורק משום דלגבי איסור לא מהני התקנה לכן הוא דלא יועיל לקיום התנאי בגט, ומדבריו הא מבואר דאם א' ימכור חפץ על תנאי שיתן [חוץ מדמי המקח] מאתיים זוז יועיל באמת נתינה בע"כ, דהתקנה לא היתה סתם דיועיל בבתי ערי חומה אלא דכל נתינה בע"כ תועיל.

תוד"ה ר' יוחנן. וי"ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת. משמע דאם אינה יכולה לשמור כלל אף בד' אמות אינה מתגרשת, דאל"כ עדיפא הו"ל למימר דאף באינה יכולה לשמור והוא יכול לשמור מ"מ מתגרשת, וצע"ק דאח"כ כתבו דהא דלא מהני ד' אמות ברה"ר זה רק באינו יכול לשומרו, נמצא דבסמטא מהני אף דאינו יכול לשומרו מחמת תקנת ד' אמות. (מהדו"ק)

תוד"ה שניהם. מבואר דרק שניהם יחד יכולים לשמור. מוכח מזה דאם האשה יכולה לשמור עם עוד איזה אדם הי' שפיר נקרא רשותה, רק כאן דהיא יכולה לשמור עם הבעל נקרא רשותה וגם נקרא רשותו, ומשום דיחד עם האשה הוא יכול לשמור ונמצא דהוי רשותו ורשותה לכן הוי מגורשת ואינה מגורשת, והר"ן הביא קושית הרמב"ן, וכן הקשה ברשב"א, דכיון דצריך שמירת הבעל אגיד גבי' הוא. ויש לעי' דהא מה דיכול לשומרו מהני הא אינו משום דבמציאות הוא שומר, דהא בגט אשה דמיירי דמגרשה אפי' בע"כ ודאי אינה רוצה לשמרו, ומינה דגם הבעל לא צריך דוקא דרוצה לשומרו אלא במקום שיכול לשומרו תיקנו רבנן דהוי כברשותו, וא"כ למה זה אגיד גביה, וכי באופן שא' משאיל לה חצר לאשה והתנה דמשאיל רק כ"ז שהבעל חי נמצא דע"י מה שהבעל חי יש לה החצר וכי זה נקרא אגיד גביה, וה"נ כאן הא עצם האפשרות לשמור יחד עמה עושה זה לרשותה ולמה זה אגיד גביה. ואם הי' כונתם להקשות דכיון דהוי גם רשותו אע"ג דהוי גם רשותה מ"מ זה כבר אגיד גביה הוי א"ש קושיתם, אבל אין זה במשמע לשונם. ובדברי הרשב"א ודאי א"א לפרש כן, דהנה הקשה עוד דלפי"ד התוס' מוכרח דמה נקרא שניהם יכולים לשומרו היכא דכל אחד לחוד יכול לשמור, ולמה לא הוי ודאי מגורשת, ואם נימא דזה שיש לו רשות מקרי אגיד גבי', אדרבה הי' לו גם שם להקשות הא אגיד גביה, וצריך ע"כ לחלק דהיכא דכל מה דמהני להיות רשותה הוא ע"י שהוא הי' שומר ועוזר לה בשמירה, אע"ג דאי"צ במציאות לשמור מ"מ ס"ל דזה מקרי אגיד גבי', וצע"ק.

אבל מדברי הר"ן דתירץ דכיון דשמירה עושה רשות הוא משאיל לה מקום, ולכן כי הוי ס"ד שהגט בתוך ד' אמות שלו ושלה לא פרכינן והא אגיד גביה, הרי דהבין דגם כאן הוי כברשות שלו ורשות שלה ומשאיל לה רשות שלו, אלא דתירוצו של הר"ן צ"ע דאיך רשות הזה דמקום שיכול לשומרו שייך בהשאלה ובהקנאה ובמה חל ההשאלה, ואם שייך השאלה ונתן לה הכל מה שיש לו א"כ הוי לגמרי שלה ולמה מגורשת ואינה מגורשת. ובשלמא כששניהם עומדים בד' אמות דזה לגמרי שלה ולגמרי שלו, אפשר כיון דאינו צריך לעשות קנין שתזכה וכיון שמסתלק זכתה היא, ואפשר להסתלק על דרך שכ' הנימוק"י בב"מ דף י' דהו"ל כאי אפשי בתקנ"ח, אבל כאן הא אין לו כח קנין כלל אלא דהוי רשותו ובמה משאיל, ואם שייך להשאיל, למה מגורשת ואינה מגורשת.

וגם כששניהם בתוך ד' אמות הא אין לומר דמסלק דינו וכחו, דא"כ גם כשהבעל בא קודם בד' אמות הא כיון שמגרשה הא רוצה ליתן, וע"כ כמש"כ הגרעק"א (בשו"ת תנינא סי' צ"ו) דמ"מ לא יצא מרשותו מקרי, ומ"ש כשיכולה לשמור עמו. כן יש לעי' דבחצר השותפין למה לא נימא כן דמשאיל לשותפו כיון דאין מיוחד רק לו.

והנה רש"ל הביא בשם גליון בהא דהוא יכול והיא אינה יכולה, היינו היא יכולה עם עוד א' והוא יכול לבד, מבואר דאם הבעל לא הי' יכול כלל אע"פ שהיא שומרת רק עם עוד א' מקרי יכולה לשמור, וא"כ אם הבעל רוצה לשמור בשבילה הא הו"ל כאילו היא שומרת עם עוד א', אלא דאם הוא יכול לבד דהוי קרוב לו לא מהני שיצא מרשותו, משא"כ אם הוא יכול רק עמה אין כאן רשות מיוחד לא' מהם ונשאר רשות משותף דכל א' אין לו רשות בלי השני, וחלוק מחצר השותפין דלדין רשות שלו הוא לא זקוק להשני, אבל כאן כל אחד דין רשות שלו הוא ע"י השני, ומש"כ הר"ן משאיל היינו דהא דעתו לשמור עבורה ואין לו דין רשות שלו מיוחד כלל ואין זה אגיד גבי' כיון דהוא לבד אין לו כלל דין רשות בלעדיה, וצ"ע אם יכולין לפרש זה בכונת הר"ן.

תוד"ה לגיטין. הנה חילקו לענין בע"כ מגט לחוב דבחוב יכול להחזירו רק במדבר. וצע"ק דהא באמת גם בחוב מהני בע"כ אלא דהו"ל כאילו התנה דלא יחזירנו במדבר דאינו שמור, ובהלוה במדבר באמת מחזיר אף במדבר, ולענין גט דלא שייך מדבר הו"ל תמיד כבישוב, וא"כ איזה נפק"מ יש, וצ"ל דכיון דבמדבר אינו יכול לשלם בע"כ הרי דאין ביכולתו לעשות הכל, משא"כ בגט דלא שייך כלל להגבילו. (מהדו"ק)

תוד"ה מחצה. במהרש"א ביאר דלמ"ד דמיירי בד' אמות בתרי כיתי עדים צ"ל כמש"כ המרדכי דהמעות הם בעין וכל אחד רוצה לקחתם דאז יחלוקו. ועי' בתורת גיטין דביאר דכאן דזה עדיין תוך זמן לא שייך לומר דהמלוה מקרי מוחזק, ולא דמי למש"כ הרשב"א לעיל דף ס"ג ע"ב דהמלוה נקרא מוחזק, אלא דעדיין לא מתורץ דנימא דהלוה נקרא מוחזק דהוא מרא קמא והוי כמתנה, ומש"כ בתור"ג דלא הוי כמתנה ממש, צ"ב אמאי לא הוי כמתנה. ואפשר דבאמת כאן ג"כ שייך סברת הרשב"א דהלוה אינו מוחזק כיון דסוף סוף צריך לשלם אפילו שעדיין לא הגיע הזמן, אלא דמ"מ גם המלוה אינו מוחזק כ"ז שלא הגיע לידו בודאי, אלא דהתם דהוא אוחז בשביל מי ששייך ונמצא דהוא שומר של א', והוי א' מהם בהכרח מוחזק, וכיון דאין הלוה מוחזק בהכרח המלוה מוחזק, אבל כאן אפילו אם מיירי דשניהם עדיין בתוך ד' אמות של הכסף ויש תרי ותרי מי בא קודם, מ"מ הא קנין ארבע אמות אינו נשאר לעולם חצירו דלשאר דברים חוץ מכדי לקנות אינו שלו, נמצא דאחרי הקנין שקנה הו"ל תיכף כמונח בחוץ לד' אמותיו, יוצא שד' אמות אינו נותן לו דין מוחזק כלל, ולפי"ז יש לומר דאפילו בשעת הקנין אין לו דין מוחזק, דתקנת ד' אמות הי' רק דקונה ואינו נקרא מוחזק כלל, א"כ כיון שלהלוה אין דין מוחזק מחמת מה שהי' קודם הכסף שלו, א"כ גם כעת הוא ספק ואין א' מהם מוחזק, ולומר דהמלוה מקרי מוחזק מפני שהי' הכסף שלו, הא לא הי' מוחזק בשום פעם בכסף הזה ודאי. ועיקר הענין הוא דהיכא דודאי א' מוחזק ואנו מסופקים למי, יש להעדיף המלוה מחמת דמגיע לו הכסף, אבל היכא דנוכל לומר דאין א' מהם מוחזק, אז באמת אומרים דאין א' מהם מוחזק, והמרא קמא באמת הוחלשה, מחמת דמגיע להמלוה הכסף לשלם אע"פ שעדיין לא הגיע הזמן דמ"מ חוב לשלם מיהא איכא בודאי.

ואם א' מהם תפס הו"ל ככל תפיסה לאחר שנולד הספק, דכיון דמחמת חזקה דלפני זה אין אנו יכולים להכריע אז התפיסה שאח"כ לא מהני, ולא דמי למש"כ הרא"ש (בב"מ דף ט') במשוך פרה וקני כלים שעליה דהספק אם קנה אז מי שרוצה לקנות במציאה, הוי הראשון שספק אם זכה, מוחזק לגבי השני שרוצה לזכות אחריו, דהתם הא אם זה קנין הוא גם מוחזק בשעה שעשה הקנין, אבל כאן דהקנין ד' אמות לא נותן לו אלא דין קונה ולא דין מוחזק, א"כ לא הי' לו דין מוחזק מעולם וצריך לבוא רק למרא קמא, ומרא קמא אין כאן, חוץ מזה יש לומר דהתם במציאה בזמן שזה קנה לא הי' עוד א' שנסתפק שזה שלו, משא"כ כאן הא ספק על אותו זמן אם הוא קנה או שייך להלוה, ובכה"ג אינו נקרא מוחזק לגבי השני. (מהדו"ק)

בא"ד. עי' בשו"ת רעק"א (תנינא סי' ק"א) וכן בקצוה"ח (סי' ק"כ) דשניהם ביארו דלפי' המרדכי דהמעות בעין וכל אחד רוצה אותם דהמלוה רוצה לקחתם והלוה רוצה לחזור ולהשתמש עד הזמן דאז יחלוקו, זה שייך רק בתרי כתי עדים, דלאלה דאמרי שקרוב למלוה זכה בהם כבר המלוה, אבל לר"י דמיירי בשאמר זרוק חובי והיפטר, א"כ למה לא יוכל הלוה לחזור אף אם נפל קרוב להמלוה דהא לא זכה בהם המלוה כיון דמקום שיכול לשומרו אינו קנין כלל בממון. והנה הרשב"א (לעיל דף ע"ה א') כתב דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה היינו לענין שהנותן נפטר אבל לא זכה בזה המקבל בע"כ, וכתב שם בתורת גיטין דמ"מ אין אדם יכול לזכות דהמעות משועבדים להמלוה שהרי מקודם הי' שיעבוד על כל נכסיו ועל גופו, וכשזרק נפטר ממנו ונשאר השיעבוד על המעות, ואע"פ שלא זכה בהם המלוה מ"מ לא מחל שיעבודו ולא הוי הפקר, נראה דכאן ודאי נשאר השיעבוד, דהא בודאי כשאמר זרוק חובי ותיפטר בתורת גיטין לא הי' דעתו כלל למחול על השיעבוד שיש בהכסף הזה, ותמיד אע"פ שיש שיעבוד מ"מ בידו לסלקו בדברים אחרים ויכול הלוה לעשות עם הכסף כל מה שרוצה אפי' אחרי שהגיע זמן הפרעון, אבל כאן שנשאר שיעבודו רק על זה אין רשות להלוה לקחתם כיון שמצד הלוה הא הוא צריך להסתלק מהכסף, דהא בודאי אין לו רשות לחזור וליקחם ולומר להמלוה ממך כבר נפטרתי ושוב אזכה בהם לכן בודאי זוכה בהם המלוה לגמרי, דאפילו אם יקחם אחר יגבה ממנו, וכמו במטלטלין דגר שמת שא"א לזכות חוץ מהמלוה, וכמו שביאר שם הרשב"א בב"ק (דף מ"ט ע"ב) דלא דמי למטלטלי דיתמי דלא משתעבדי וגובה אף ממי שיזכה בהם, ה"נ אפשר דאע"פ שנתן לפני זמן הפרעון, מ"מ הא כשנותן הא המלוה ויתר על כל שיעבודו מהלוה רק שמשועבד לו הכסף הזה, וכיון שלא נשאר שיעבוד להמלוה אלא ע"ז הכסף שיעבודו אלים לזכות שלא יוכל כבר אחר לזכות בזה, וה"נ כבר פקע כח הלוה דהו"ל כאילו רוצה לזכות ממה שנשתעבד להמלוה, ולא דמי לכל מטלטלין של הלוה, דהתם אפילו אם המלוה ימחול כל שיעבודו חוץ מדבר א' מ"מ הוא לא סילק כחו מהם, וכאן ע"כ הא מוכרח להעמיד את הכסף לרשות המלוה ולסלק כחו מהם דבודאי לא יוכל להפטר מהחוב ותיכף לחזור ולקחתם לעצמו, וע"כ דבתנאי המלוה הי' שהלוה יסלק כחו מהכסף וכהפקירם דמי לגבי שנשאר שיעבוד של המלוה עליהם לבד, ואע"פ שעוד לא הגיע הזמן, מ"מ באופן זה, זה כבר לא ברשותו של הלוה מחמת הפקירו, והמלוה זוכה בשיעבודו שא"א כבר לאחר לזכות, ואע"פ שעוד לא הגיע הזמן, מ"מ מסתבר דכל ענין הזמן הוא שיש זכות להלוה להשתמש בהם, אבל כשגר מת ונשארו נכסים אף בתוך זמן לא יוכלו לזכות להשתמש עד הזמן דכל זה הוא מזכותי המלוה, אבל כשמת ונשאר שיעבוד על הדבר הזה אז זוכה המלוה תיכף מחמת דהשיעבוד והחוב הא הוי תיכף משעת הלואה אפילו לפני זמן פרעון. (מהדו"ק)

תוד"ה ותתגרש. ור"י אומר. מבואר מדבריהם דאפשר דתיקנו שיועיל אף בלא מינטרא. הנה בתשו' רעק"א (סי' רכ"ב סק"כ) ביאר דאף להרא"ש דק' אמה אינו אלא מדין אפקעינהו מ"מ ד' אמות מהני ע"י דהקנו לה הד' אמות שיהי' חצירה כמו לשאר מילי דזכי'. ולכאורה לפי"ז איך שייך שתקנה מאויר הד' אמות אע"ג דלא מינטרא, דבשלמא אם הקנין הוא שמקנים החפץ שייך כמו שהקנו החפץ בד' אמות כן הקנו החפץ שנכנס באויר, אבל אי קנין הד' אמות היינו ששייך לו המקום, וכיון דאף אי שייך לו המקום מ"מ האויר שאין לו מחיצות א"א לקנות, איך יקנה, משמע לפי"ז דלהתוס' גם קנין הד' אמות אינו קנין ממש בהקרקע אלא דהוא קנין בהחפץ.

[ולמה שכ' הנימוק"י בב"מ דף י', דד' אמות באומר אי אפשי שיקנו לי אינו קונה דהוי כאי אפשי בתקנ"ח, א"כ לכאו' א"א לגרש בע"כ בד' אמות דכיון דאין החצר שלו, ובגמ' י"ב ע"ב מבואר ברש"י דיכול לשחרר בע"כ בד' אמות דעבד, ועי' מש"כ שם].

והנה מהתוס' לעיל דף י"ב משמע דאפשר להשתחרר בקנין דיכול לשומרו, דהא כתבו דיכול לזרוק ספק קרוב לו ספק קרוב לה, והנה א"א לומר דיזרוק בשמונה אמות מצומצמות שיהי' קצת בד' אמות שלו וקצת בשל עבד, דאיך יוכל לכוין בדיוק, גם אין לומר דיהי' שתי כתי עדים, ע"כ דכונתו שיזרוק למקום ששניהם יכולים לשומרו, הרי דיש קנין דיכול לשומרו בעבד, ומשמע דיהא מותר בבת חורין, ונצטרך לומר דיועיל מדין יש כח ביד חכמים לעקור אפילו בקום ועשה, וכמוש"כ התוס' ב"מ דף כ' לענין עדיו בחתומיו זכין לו. (מהדו"ק)

בא"ד. דתוך ד' אמות חשיב מינטר. יש לעי' באם זרק כ' אמה גבוה, אם כיון שהוא בתוך ד' אמותיה נקרא מינטרא, או דרק בגובה קומת איש מקרי מינטרא מחמתה. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א