לחם משנה/שופר/ג

לחם משנה ‏ שופר ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק וכו' לכך אנו עושין הכל וכו'. כתב ה"ה ולזה נתכוון רבינו שכתב למטה והוא וכו'. קשה דאיך כתב זה בכוונת רבינו דלכאורה א"א ליישב כן בדבריו דשם כתב לא שישמע תרועה ואחריה ב' תקיעות או ב' תקיעות ואחריהן תרועה ע"כ. דמשמע דכוונתו דכששומע תר"ת לא ישמע התרועה ואח"כ שתי תקיעות או אפכא אלא הכל על הסדר. ובתר"ת קא עסיק רבינו ואם כמו שפירש בו ה"ה שהכוונה לומר שכששומע תר"ת לא ישמע בין תקיעה והתרועה תקיעה אחרת אע"פ שאחר כך שומע התרועה. ונדחוק ונפרש מ"ש או ב' תקיעות ואחריהן תרועה כלומר אע"פ שאח"כ ישמע תקיעה אחרת, וכן מ"ש לא שישמע תרועה ואחריה ב' תקיעות רוצה לשמוע תרועה ותקיעה ושמע התרועה של תר"ת ואח"כ שתי תקיעות קשה דמאי איכפת לן אם שמע שתי תקיעות ואח"כ התרועה כיון ששומע התקיעה אחרונה לבסוף נימא שהתקיעה השנייה מהשתי תקיעות ששמע ראשונה הוא שעולה והוי הכל על הסדר. וי"ל דכיון דכוונתו לצאת בתקיעה הראשונה ששמע אינו עולה לו השנייה כלל דתקיעת שופר צריך כוונה א"כ אפשר דמשמע ליה הכי מיתורא דלשון רבינו שאחר שכתב על סדרה למה כתב אח"כ לא שישמע וכו' אלא שבתחלה אמר דין אחד ואח"כ דין אחר וגם זה דוחק. והיותר נכון שרצה ה"ה לכלול כך בלשון רבינו אע"פ שאינו מבואר בדבריו יפה. וע"ק בדברי ה"ה למה לא הביא ראיה מן הגמרא שאמרו שם בסוף ר"ה (דף ל"ד:) בברייתא וכשהוא שומען שומען על הסדר. וע"ק לקמן שהביא ראיה מן הירושלמי למה לא הביא ראיה מגמרא דידן מהברייתא. וי"ל דאי מהברייתא ה"א לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא לכן הביא מהירושלמי דקאמר על מימרא דר' יוחנן דאמר יצא והוא ששמען על הסדר אבל אם לא שמען על הסדר משמע דלא יצא וכונת ה"ה כאן להביא ראיה דלא יצא ולכך הביא ראיה (מהירושלמי) מדברי רבינו ולא מן הגמרא והוא נכון:

ד

שיעור תרועה כשתי תקיעות. כתב ה"ה ורבינו לא הזכיר שיעור כו'. מהא דכתב ה"ה נראה לו שרבינו מפרש כפי' בעל העטור שכתב בעל הטורים ז"ל דתנא דידן ותנא ברא לא פליגי בענין השיעור דכ"ע סברי דשיעורא חדא הוא אלא דמ"ד שיעור תרועה כג' יבבות ר"ל שצריך לעשות התרועה כעין ג' יבבות במהירות שהם ט' כחות שכל יבבא הם ג' כחות אבל מ"ד כשלשה שברים הוא בקולות מופסקים שאין כאן בכל שבר שלשה כחות כמו בכל יבבא נמצא השברים הם ג' והג' יבבות הם ט' כלומר הם תשעה כחות אבל שיעורן שוה וז"ש ה"ה שהשברים הם ג' והיבבות הם תשע. ומה שכתב הרב המגיד בשיעור תרועה פליגי ר"ל באיזה אופן יעשה אותה. וכן נראה שפירשה הרב"י ז"ל בא"ח. וקשה לי טובא על פירוש זה, חדא דה"ה כתב דהג' יבבות נקראים טרימוטין והוא כתב למטה דג' שברים הוי ט' טרימוטין א"כ איך נאמר לשיעור ג' יבבות שהם ג' טרימוטין הוי כשיעור ג' שברים. ועוד קשה מהו זה שאמר ורבינו לא הזכיר שיעור אם כונתו לומר באיזה אופן יעשה הרי כבר ביאר לעיל שיעשה הכל מספק וכ"ת היינו מה שתירץ ה"ה מ"מ לאו אורחיה לומר לא ביאר כן מפני שכבר ביארו היל"ל ורבינו כבר ביארו. וע"ק מלת שיעור שלא היה לומר שיעור כיון דהשיעור הוא אחד. וע"ק מ"ש והיבבות ט' דמשמע ט' יבבות דומיא דמאי דקאמר השברים הם שלשה, ועוד דקאמר ששיעור היבבות והשבר אחד. לכך היה נ"ל לפרש דה"ה סובר במאי דקאמר רבינו שיעור ג' שברים כתרועה היינו כל אחד מהם הוא כתרועה (ומאי דקאמר) ר"ל השיעור שיש בג' שברים הוא דכל אחד מהם הוי כתרועה והוא תרועה [של] שלש יבבות וכו' דלזה אנו קוראים תרועה זה שהוא יללה כתנא דידן. ולזה כתב ה"ה שהדין עמו שהיבבות כלומר הג' יבבות והשבר שיעור אחד דלרבינו שבר אחד ושלש יבבות הם שיעור אחד שהשברים הם שלשה והיבבות ט' יבבות כלומר ט' יבבות הם ג' שברים. ומפני שלשון רבינו הוא דחוק במ"ש שיעור שלשה שברים דמשמע כל הג' לכך קאמר לא נתבאר זה בדברי רבינו יפה. ומ"ש ורבינו לא הזכיר שיעור ה"ק היל"ל שיעור תרועה ג' יבבות לזה תירץ שכוונתו לתת שיעור לתרועה של תורה וכיון דתרועה של תורה כתב למעלה שיש לנו בה ספק איך יאמר שיעור תרועה כג' יבבות וכי תימא נתן שיעור למה שאנו קוראים תרועה שהיא יללה יש לומר דרבינו אינו בא אלא ליתן שיעור לתרועה של תורה וכמ"ש שיעור תרועה כשתי תקיעות דהיינו בין שתהיה אנחה בין שתהיה יללה הוי כשתי תקיעות דכ"ע מודו בהא תנא דידן ותנא ברא. וכי תימא השתא דאמר שלשה שברים כתרועה לא הוי כתרועה של תורה אלא כמו שאנו קוראים אותו תרועה כיון דכפי שלשה שברים הוי כל אחד מהם. וי"ל דמ"מ אינו מפרש התרועה של תורה אלא בא לפרש השברים ואע"פ שיפרש אותם בתרועה שלנו אינו דוחק אבל כשבא לפרש אינו מפרש אלא התרועה של תורה וכל זה הוא דוחק בפירוש דברי רבינו ועדיין צ"ע:

הרי שתקע וכו'. מ"ש ה"ה פירוש רבינו בה ברור ונכון משום דיש פירוש אחר שפירש דאין בידו אלא אחת רוצה לומר התקיעה הראשונה קודם התרועה אבל זו אפילו באחת אינו עולה לו. ועיין בטור ובב"י ז"ל:

ו

שמע תשע תקיעות וכו'. נראה דרבינו גורס בגמרא (דף ל"ד:) שמע תשע תקיעות מט' בני אדם לא יצא ואע"ג דהקשה רש"י ז"ל דהא אסיקנא לעיל תרי קלי בתרי גברי משתמעי כתב הר"ן דליתא להך טעמא דהכא משום הכי לא יצא לפי שצריך לשמוע על סדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא דאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. אבל מ"מ קשה לי אם דעת רבינו כן למה לא יצא אף ידי אחת כיון דתרי קלי משתמעי יצא ידי תקיעה אחת לבד ולזה היה נראה לתת טעם אחר לדברי רבינו משום דאית ליה דאע"ג דאסיקנא בגמרא גבי חצוצרות ושופר דמשתמעי בתרי גברי היינו מפני שהן שתי קולות משונים מחצוצרות ושופר אבל הכא שהכל הוא קול שופר לא משתמעי אע"פ שזה תרועה וזה תקיעה ומש"ה אפילו ידי אחת לא יצא וכי פריך בגמרא לעיל משנים קורין ושנים מתרגמין הוה מצי לשנויי הכי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה אבל חצוצרות ושופר שהם קולות משונים אלא דעדיפא מיניה קא משני דלא דמיא אלא לסיפא אבל לפי הטעם שנתבאר בדברי הר"ן ק"ל מה שכתבתי בדברי רבינו אם הוא סובר הטעם ההוא:

ז

אבות וגבורות וקדושת ה' וכו'. בהלכות תפלה ביאר רבינו כוללה עם המלכיות וכאן לא ביאר שאין זה מקומו:

ח

וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים כו'. כתב ה"ה ומדברי רבינו נראה וכו' נ"ל לפי פירושו דר"ח וכו'. וקשה טובא לפירוש ה"ה דא"כ דר"ח קאי אמלכיות זכרונות ושופרות מאי פריך בגמרא בסוף ר"ה (דף ל"ה) מאי שנא הני אילימא משום דנפישי וכו' והאמר רב חננאל וכו' הא ר"ח לא קאמר אלא בדיעבד דבאחד של תורה די דהא רבי יוחנן בן נורי לא פליג אלא בדיעבד כדקאמר יצא וכדכתב הר"ן ז"ל וכן נראה מדברי רבינו שכתב דלכתחלה בעינן שיאמר העשרה פסוקים ואע"ג דפסק כריב"ן ואם כן לא פריך כלל דאע"ג דבדיעבד יצא מ"מ כיון דלכתחלה בעינן כולהו להכי בעינן ששליח צבור יוציאם. ויש לומר דהכי פריך דמאי חיישת דאמרת דמוציא את הבקי משום דילמא יטעה אפילו הבקי הא הוי ספק דדילמא הבקי לא יטעה ואפילו יטעה הא בדיעבד יצא וכיון דהוי ספק בדבר דבדיעבד יצא לא הוה ליה למימר דיוציא את הבקי. ואכתי קשיא איך יפרש ר"ח המשנה (דף ל"ב) דתנן ריב"ן [אומר אם] אמר שלשה שלשה מכולן יצא דלפיכך לא הוה ליה למימר אלא שלשה לבד דחד אמלכיות וחד אזכרונות וחד אשופרות וזו סייעתא להרב הטור שמפרש דברי ר' יוחנן אפילו לכתחלה מדקאמר אנן עבדינן כרבנן ודלא כריב"ן ותפס עליו הרב ב"י וזה ודאי סיוע לדבריו וגם הוא סיוע לשון דקאמר שוב אינו צריך דאתי כריב"ן וזה הלשון משמע אפילו לכתחלה אבל לדברי רבינו קשה. וי"ל דה"ק אם אמר שלשה פסוקים לכל אחד ואחד כלומר שלשה למלכיות ושלשה לזכרונות ושלשה לשופרות כלומר לכל אחד אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים או אפילו שאמר שלשה מכולן כלומר אפילו שיאמר בזכרונות ומלכיות ובשופרות שלשה כלומר שלשה של תורה יצא ולפי זה מה שאמר שלשה ומה שאמר שלשה מכולן הוא שתי חלוקות זו אף זו. וא"ת איך יתרץ הברייתא דאין פוחתין וכו' דהביאו בגמרא לפשוט הבעיא דר' יוחנן בן נורי. וי"ל דכ"ש דאתי ליה שפיר טפי דהפשיטות לא הוי אלא אי אמרת שלשה מן התורה ושלשה מן הנביאים ושלשה מן הכתובים וכו' שבעה נמי הוי כדי הג' והוה ליה ריב"ן מוסיף אבל לפירוש רב חננאל ודאי דאתי שפיר טפי דשבעה רוצה לומר מכלן ממלכיות וזכרונות ושופרות וא"ש דפוחת טפי:

וצריך לומר בכל ברכה וכו'. למה שהקשיתי לעיל איך יתרץ ר"ח המשנה נ"ל פירוש אחר הגון ויפה דהוא גורס המשנה אם אמר שלשה שלשה יצא ולא גריס שלשה שלשה מכלן כדפרישית. וכגירסתנו בגמ' וכן הוא בגירסא שהביא ה"ה והרי"ף והרא"ש ז"ל והכי קאמר ריב"ן אומר אם אמר שלש ברכות דהיינו מלכיות וזכרונות ושופרות ובשלשתם שלשה פסוקים יצא ולה"ק שלשה שלשה דאם יאמר שלשה דוקא הוה משמע אף שלשה פסוקים בחד ברכה לכך קאמר שלשה שלשה ובא ר"ח ואמר דהני שלשה הוי של תורה ובגירסא זו דלא גריס בגמרא מכלן אתי שפיר הבעיא דבעי בגמרא היכי קתני שלשה מן הנביאים וכו' דאם איתא במשנה מכלן פשיטא דאמלכיות וזכרונות ושופרות קאי דהיכן הוזכר במשנה תורה נביאים וכתובים שיפול על זה מלת מכלן. והשתא אתי הפשטות דת"ש כפשטו דפשיט מהברייתא וקאמר ואם אמר שלשה מכלן דכיון דברייתא קאמרה מכולן משמע דקאי אמלכיות וזכרונות ושופרות אבל רש"י שגורס במשנה מכלן ואפילו הכי קא בעי לא מצי למימר דפשיט מדקאמר בברייתא מכלן דעל הא קא בעי לכך הוצרך לדחוק ולומר דפשיט דא"כ ר' יוחנן דקאמר לא יפחות משבעה הוי מוסיף אבל לפירוש רבינו אתי שפיר. והוצרך לומר רבינו דרב חננאל מפרש כן כריב"ן כדי שלא יחלוק עליו ונמצא דאתי דלא כמ"ד ואע"ג דצדדי הברייתא דבעי בגמרא לא משמע דבעי אלא אי בעינן ט' דמלכיות וט' דזכרונות וט' דשופרות או שלשה דמלכיות וג' דזכרונות וג' דשופרות אבל שלשה בין כלן לא משמע הכי אפשר לומר דמאי דקאמר בגמרא או דלמא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים דהוה להו שלשה הוי בכלהו במלכיות וזכרונות שופרות. אי נמי אע"ג דרב חננאל מפרש פירוש שלישי בדברי ריב"ן אין זה דוחק וכוותיה נקטינן וזה עיקר דאם צדדי הבעיא לא הוי אלא אי תשעה דמלכיות ותשעה דזכרונות ותשעה דשופרות או שלשה בשלשתן אם כן למה הזכיר רבינו שלשה במלכיות אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות כיון שלא הוזכרו בגמרא א"ו עיקר הפירוש כן ופסק כרב חננאל. ויש נוסחאות בדברי ה"ה תוספת בלשון וז"ל וכי קאמר במשנה שלשה ה"ק שלשה מן התורה בין כל הברכות או שלשה מן הנביאים או שלשה מן הכתובים ובא רב חננאל וכו' ובשאר הספרים ליתא וכן עיקר. וכבר אפשר ליישב זאת הנוסחא וכוונתו לומר דמתניתין הוה משמע הכי ג' ג' דמשמע בשלש ברכות שלשה ולא ידענו מה הן אותם השלשה והוה משמע בין מתורה בין מנביאים בין מכתובים עד שבא רב חננאל ופירש. אבל עיקר הדבר דלא גרסינן הא בדברי ה"ה. אבל אכתי קשיא לי טובא דבסוף סדר אהבה בנוסח התפלות שכתב רבינו כתב שם נהגו העם בכל תפלות המוספין כשהוא אומר כמו שכתבת עלינו וכו' מזכיר קרבנות היום כמו שהם כתובים בתורה וקורא אותם הפסוקים וכו' ואם לא הזכיר כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך ע"כ. הרי מבואר שם דמפרש הא דרב חננאל כפירוש רש"י ז"ל דקאי אמוספין וקאמר דאין צריך להזכיר הפסוקים וכן כתב הרב"י ז"ל באורח חיים בהלכות יום הכפורים שמפרש רבינו כפירוש רש"י ז"ל ואם כן הוא תימה גדול על ה"ה שכתב שהוא מפרש פירוש רב חננאל כפירוש זה ואולי נאמר דמסברא ידע ליה רבינו הא דמוספין דכיון דלא הוזכרו פסוקים אלו בגמרא לא איכפת לן אי אמר להו וכדהקשה הרא"ש בפסקיו על ר"ת יע"ש ועדיין צ"ע:

ט

שמע ישראל וכו'. עוד יש פסוקים בגמרא דפליגי ר' יוסי ור' יהודה במלכיות דהוזכר בהם פעמים מלכיות דהוי כשתים ולא הביאם רבינו וכן תרועה בלא זכרון ועוד אחרים. והטעם כמו שכתב הרב"י ז"ל דכיון דמצא פסוקים רצה לצאת מן המחלוקת אבל בשמע ישראל ה' וכו' והני ד' הביאן משום דלא מצא פסוק אחר ממלכיות דאנן בעינן עשרה וארבעה מלכיות של תורה ולית כאן אלא שלשה כדפריך בגמרא לכך הוצרך לפסוק שם כר' יוסי:

יב

בדין היה שיתקעו וכו' כל בבא מהם שלש פעמים. א"ל כדמשמע הלשון דר"ל בדין היה שיתקעו במלכיות ג"פ תשר"ת ושלש פעמים תש"ת וג"פ תר"ת וכן בזכרונות וכן בשופרות דזה אין לו מובן כלל דרחמנא בעי שלש תרועות כדכתב רבינו בריש פרקין ורבנן תיקנו חד למלכיות וחד לזכרונות וחד לשופרות ותקנו תשר"ת תש"ת תר"ת מן הספק וא"כ כשיתקע פעם אחת תשר"ת ואחד תש"ת ואחד תר"ת במלכיות וכן בכלם יצאנו מידי כל הספיקות ולמה לן ג' פעמים כל סימן מהם במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות. ואם הפירוש הוא דכוונתו לומר במ"ש כל בבא מהם ר"ל במלכיות שלש פעמים תשר"ת ובזכרונות שלש פעמים תש"ת ובשופרות שלש פעמים תר"ת כמו שנהגו העולם זה א"א לפרש עם מ"ש אח"כ בסוף הלשון אלא די להן בבא אחת על כל ברכה וברכה ולא היל"ל אלא די להן פעם אחת על כל ברכה וברכה דבבא אחת למה היינו אומרים שיתקעו מן הדין לא היה אלא בבא אחת (על כולן). ואם נפרש דה"ק בדין היה שיתקעו תשר"ת ותש"ת ותר"ת פעם אחת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ויהיה פירוש דבריו כך שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן כלומר כל הבבות באופן שיהיה ג' פעמים נעשית כל בבא ובבא בזה האופן פעם אחת במלכיות ופעם אחת בזכרונות ופעם אחת בשופרות ואינו ר"ל שלש פעמים בכל ברכה וברכה אלא בכל הברכות שלשתן יהיה שלש פעמים. ובזה היה מתיישב סוף הלשון שכתב אלא די להן בבא אחת וכו'. אבל זה הוא דוחק גדול בלשון. ולכך היה עיקר הפירוש השני שכתבנו עם היות שסוף הלשון קצת [דחוק] כדפרישית אבל מ"מ מדברי הטור משמע הפירוש אחרון ועיקר:

יג

התקיעות אינן מעכבות את הברכות וכו'. מצאתי בקצת ספרים השגה כתובה כאן. א"א אבל של ר"ה מעכבות זו את זו. ונראה טעמו משום דמפרש כפירוש רש"י הברייתא דקאמרה תקיעות וברכות מעכבות הברכות לתקיעות והתקיעות לברכות. וכבר הקשה על פירוש זה הרא"ש ז"ל בפסקיו וכן הר"ן ז"ל דוחקו ע"ש. ולכך אמרו דעיקר הפירוש בדברי רבינו דהתקיעות מעכבות זו את זו וברכות זו את זו אבל ברכות לתקיעות לא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף