פרשת דרכים/ז

פרשת דרכים   דרך הקודש (דרוש ב)   דרוש שביעי

פרשת דרכים ‏ ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דרוש שביעי

ספרי: (דברים טו, ז) "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך". מנין שאחיך מאב קודם לאחיך מאם? תלמוד לומר: "מאחד אחיך". ומנין שעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת? תלמוד לומר: "באחד שעריך". ומנין שעניי ארץ ישראל קודמין לעניי חוצה לארץ? תלמוד לומר: "בארצך". ומנין שאף חוצה לארץ כן? תלמוד לומר: "אשר יי אלהיך נתן לך". עד כאן.

טוב להודות ליי כעל כל אשר גמלנו בהנחל עליון ארץ חמדה צבי היא לכל הארצות. ואמרינן במדרש (ב"ר פרשה טז סימן ז): "וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב, יב) — אין חכמה כחכמת ארץ ישראל ואין תורה כתורת ארץ ישראל. וכדאמרינן (ב"ב קנח ע"ב): אוירא דארץ ישראל מחכים. ובפרק שני דקדושין (מט ע"ב) אמרינן: עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם.

ובזה יובן מאמר הכתוב (תהלים קכב, ג-ה): "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו. ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להדות לשם יי. כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד". והנה מפי הרב מהר"ם גלנטי זלל"ה שמעתי, שהיה אומר בכונת הפסוקים הללו עם מאי דאמרינן במדרש: יודע היה שלמה חוט זה הולך לכוש והיה זורע בו פלפלין, חוט זה הולך להדו והיה זורע בו זנגביל; שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו". ואמרינן בגמרא (פסחים ח ע"ב): מפני מה לא היו פרות גנוסר בירושלים? מפני עולי רגלים. שלא יהיו אומרים: אלמלי לא עלינו אלא לאכל מפרותיה — די, ונמצאת עליה שלא לשמה. וזהו כונת הפסוקים: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו" — לא תחסר כל בה, וסגלות כל הארצות נמצאים בה. והקשה לו, דאם כן למה לא היו בה פרות גנוסר? לזה השיב: "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להדות לשם יי", ואם היו שם פרות גנוסר לא היה עדות שעולים לשם יי, לפי שהיו אומרים: אלמלי לא עלינו אלא לאכל מפרותיה — די, ונמצא עליה שלא לשמה. אלו דבריו ז"ל.

ולפי דרכנו יאמר נא באפן אחר, עם מאי דאמרינן בפרק שני דיני גזרות (כתובות דף קי): מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. ופרש רש"י: כרך גדול מעיר, והוא מקום שוקים, ומכל סביביו באים שם לסחורה, וכל דבר מצוי בו. עד כאן. ובגמרא הקשו: בשלמא מכרך לעיר, דבכרך שכיחי כל מלי, בעיר לא שכיחי כל מלי; אלא מעיר לכרך מאי טעמא לא? מסיע לה לרבי יוסי בר חנינא, דאמר רבי יוסי בר חנינא: מנין שישיבת כרכים קשה? שנאמר (נחמיה יא, ב): "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים". עד כאן. ופרש רש"י: ישיבת כרכין קשה, שהכל מתישבין שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר, אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה. עד כאן. וראיתי לרש"י בפרושו לנחמיה עלה דהאי קרא ד"ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים" שכתב וזה לשונו: 'המתנדבים' — אשר נדבה רוחם אותם להיות יושבים בירושלים לשמר העיר מן האויבים. עד כאן. ואני תמה בזה, דאם כן אזדא לה ראית רבי יוסי בר חנינא דאמר דישיבת כרכים קשה, דשני התם דברכו למתנדבים לשבת בירושלים לפי שעלו שם לשמר העיר מן האויבים, ואין ספק שדבר זה קשה עד מאד לשבת במקום שצריך לשמרו מן האויבים.

הכלל העולה מסוגיא זו דכתבות, דבכרך יש דבר אחד לשבח, דהינו שהכל מצוי בו, ודבר אחד לגנאי, שאין אוירו יפה מחמת דחק הבתים; ובעיר הוא להפך, שאוירה יפה אך לא נמצא הכל בה. ומסוגיא זו אני תמה על מה שפרש רש"י בפרק שני דקדושין (מט ע"ב) עלה דתנן: על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך וכו' — אינה מקדשת. ופרש רש"י: בן עיר ונמצא בן כרך — ישיבת כרכים קשה, שהכרך הוא מקום שוקין והיקר מצוי בו ודחק עוברים ושבים. בן כרך ונמצא בן עיר — אף על פי שהטעה לשבח טעות הוא. עד כאן דבריו. ותמהני למה לא כתב גבי חלקת בן כרך ונמצא בן עיר דאיכא הקפדה דבכרך שכיחי כל מלי ובעיר לא שכיחי כל מלי, וכדאיתא בסוף כתבות דמטעם זה אין מוציאין מכרך לעיר.

ועוד אני תמה, דזה שכתב רש"י גבי על מנת שאני בן כרך ונמצא בן עיר, דאף על פי שהטעה לשבח מכל מקום טעות הוא, הוא מחלקת תנא קמא ורבי שמעון באותו פרק (מח ע"ב), דתנן: על מנת שאני עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר — אינה מקדשת. רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח — הרי זו מקדשת. נמצא דלרבי שמעון כל שהטעה לשבח הרי זו מקדשת, ואם כן איך סתם לן תנא בבן כרך ונמצא בן עיר דאינה מקדשת, הא לרבי שמעון כל שהטעה לשבח הרי זו מקדשת? וכי תימא דסבירא לה לרש"י דמתניתין דבן כרך ונמצא בן עיר, דסתם לן דאינה מקדשת, היא כתנא קמא דרבי שמעון, דסבירא לה דאפלו אם הטעה לשבח דאינה מקדשת, ולעולם דרבי שמעון פליג וסבירא לה דבן כרך ונמצא בן עיר דהיא מקדשת, משום דהטעה לשבח. זה אינו, דהא בגמרא (מט ע"א) עלה דהך פלגתא דתנא קמא ורבי שמעון באם הטעה לשבח אם היא מקדשת או לא, אמרינן: אמר עלא: מחלקת בשבח ממון, אבל בשבח יחסין — דברי הכל אינה מקדשת. מאי טעמא? מסנא דרב מכרעי לא בעינא. והביאו לזה ראיה מבריתא דקא תני: מודה רבי שמעון, אם הטעה לשבח יחסין — אינה מקדשת. ואמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא, דקתני: על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, ולא פליג רבי שמעון. ורצה רב אשי להוכיח מזה דמודה רבי שמעון ביחסין, דאפלו אם הטעה לשבח דאינה מקדשת. והקשה אליו מר בר רב אשי: אלא הא דקתני: על מנת שיש לי בת או שפחה מגדלת ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, דשבח ממון הוא, הכי נמי דלא פליג?! אלא פליג ברישא והוא הדין בסיפא, הכא נמי פליג ברישא והוא הדין בסיפא. והשתא כפי דברי רש"י ז"ל, למה לא הקשה מר בר רב אשי לרב אשי מחלקת בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, דשבח ממון הוא ולא פליג רבי שמעון, אלא דפליג ברישא והוא הדין בסיפא. וחלקה זו דבן כרך ונמצא בן עיר נשנת במשנה קדם חלקת דעל מנת שאין לי בת או שפחה מגדלת, ואם כן היה לו להקשות מחלקה הראשונה ולא מהאחרונה.

זאת ועוד, דמה שתרץ רב אשי לקשית מר בר רב אשי לא שיך אלא לקשיא דבת או שפחה מגדלת. שהרי רב אשי תרץ: הכא נמי שבח יחסין הוא. מי סברת מגדלת גדולה ממש? מאי מגדלת — גדלת. דאמרה היא: לא ניחא לי דשקלא מלי מנאי ואזלא נדיא קמי שבבותי. עד כאן. ופרש רש"י: גדלת — חשובה, ויש לה טענה דלא ניחא לי שתהא שפחה חשובה לי, דמתוך שהיא חשובה מצויה לספר עם שכנותיה, ותשמע ממני דברים ותסדר אותם לפני שכנותי ותתן אותי בפיהם ללעג וקלס. עד כאן. ואם כפי דברי רש"י, מה יענה רב אשי ביום שידבר בו חלקת בן כרך ונמצא בן עיר, דקתני סתמא דאינה מקדשת ולא פליג רבי שמעון, וחלקה זו לכלי עלמא שבח ממון הוא ולא קתני דרבי שמעון פליג. ואם כן על כרחין טעמא הוא משום דפליג ברישא והוא הדין בסיפא, ואם כן גם בחלקה דשבח יחסין פליג רבי שמעון וסבירא לה דאם הטעה לשבח דמקדשת. אלא ודאי דמחלקה זו דבן כרך ונמצא בן עיר ליכא תיובתא לרב אשי, משום דבהא אף רבי שמעון מודה דאינה מקדשת, משום דלא הוה טעות לשבח אלא לגריעותא, דבכרך שכיחי כל מלי ובעיר לא שכיחי כל מלי, וכדאמרינן בכתבות.

והיותר מתמיה אצלי, דמסוגיא דכתבות מוכח דסתמא דתלמודא הוה פשיטא לה דכרך עדיף מעיר. דהכי פרך: בשלמא מכרך לעיר אין מוציאין, דבכרך שכיחי כל מלי ובעיר לא שכיחי, אלא מעיר לכרך מאי טעמא? דלא הוה ידע דאיכא צד עדיפות בעיר מכרך עד שחדש התלמוד סברת רבי יוסי בר חנינא שישיבת כרכים קשה. ואלו רש"י ז"ל בקדושין פשיטא לה דעיר עדיפא מכרך משום דישיבת כרכים קשה, ומשום הכי בן עיר ונמצא בן כרך אינה מקדשת משום דהטעה לגריעותא, ובחלקה דבן כרך ונמצא בן עיר לא מצא טעם למה אינה מקדשת אלא משום דאף דהטעה לשבח מכל מקום טעות הוא. וזהו הפך סוגיא דכתבות. והדבר הוא תמה בעיני וצריך אני לרבותי להתלמד בזה. הכלל העולה, דבכרך איכא צד אחד למעליותא, דהינו דשכיחי כל מלי, ואיכא צד לגריעותא, דאין אוירו טוב; ובעיר הוא בהפך, דלא שכיחי כל מלי ואוירה טוב.

עוד יש צד אחר לגריעותא בכרכין, דשכיחי בהו גזל ועריות. וכדאמרינן בפרק שני דערובין (כא ע"ב): דרש רבא: מאי דכתיב (שה"ש ז, יב): "לכה דודי נצא השדה"? אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות. "נצא השדה" — בוא ואראך תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מתוך הדחק. ופרש רש"י: כרכים — מקום שוקים הם וישוב גדול ורגלי רוכלין וסוחרים מצוי שם, לפיכך גזל ועריות נוהג בהם. הרי דבכרכים שכיח גזל ועריות יותר מהעירות. הן אמת דקשה לזה ממאי דאמרינן במדרש רות בפסוק "ויבאו שדי מואב ויהיו שם" (רות א, ב): מתחלה באו להם בעירות, מצאו אותם פרוצים בעברות. משמע דבעירות הם פרוצים בעברות יותר מכרכים, שהרי הלכו להם מהעירות לכרכים בשביל שהיו פרוצים בעברות. ומהר"ש יפה תרץ לזה, דבישראל בכרכים שכיח גזל ועריות יותר מבעירות, ובאמות העולם הוא בהפך דבעירות שכיח עריות יותר מבכרכים. עוד תרץ, דאתרמי מלתא במואבים שבעלי העירות יותר פרוצים משל כרכים. נמצינו למדין, דלכל התרוצים בישראל הכרכים הם פרוצים בגזל ועריות יותר מהעירות.

עוד יש אחרת בכרכים לגריעותא מבעירות. והוא דתנן ריש פרק הרואה (ברכות נד ע"א): הנכנס לכרך מתפלל שתים: אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. ופרש רש"י: הנכנס לכרך — המהלך בדרך וצריך לעבר דרך כרך, ושם מצוים אנשים רעים ומחפשים עלילות. עד כאן. הרי דבכרכים נמצאים אנשים רעים בעלילות ברשע יותר מבעירות. כללא דמלתא, דבכרכים איכא חדא למעליותא יותר מבעירות, דהינו דשכיחי בהו כל מלי ובעירות לא שכיחי. אך איכא בכרכים תלת מלי לגריעותא מה שאין כן בעירות: חדא, דישיבת כרכים קשה לפי שהבתים קרובים זה לזה ואין אוירם טוב; והשני, דבכרכים הם פרוצים בגזל ועריות; והשלישי, דבכרכים איכא אנשים רעים ומחפשים עלילות.

ובזה נבוא לכונת הפסוקים "ירושלים הבנויה" וגומר. והכונה, דירושלים יש בה סגלות הרבה, והשלשה דברים שהם בכרכים לגריעותא אדרבה בירושלים הם למעליותא. והנה אין ספק דירושלים נקראת כרך, וכדאמרן: מנין שישיבת כרכים קשה? דכתיב: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים". וסתם כרך הוא מקף חומה, ועירות הם שאינם מקפות חומה, וכמו שכתב הרב בתוספות יום טוב בפרק הרואה, יעין שם. ומטעם זה ישיבת הכרכים קשה, לפי שהבתים הם קרובים זה לזה ואין להם מקום פנוי, ומשום הכי אין אוירם טוב לפי שאין להם מקום לבנות ולהניח מקום פנוי, לפי שיש שם חומה ואינם יכולין להרחיב דירתם. אבל בעירות שאין להם חומה אינם מקרבים הבתים זה לזה, לפי שיש להם מקום פנוי ואין מי שיעכב עליהם. ולזה אמר: "ירושלים הבנויה", אף שהיא כרך, אוירה טוב "כעיר שחברה לה יחדו" — כאלו עיר חברה לה ויכולים לבנות הבתים בהרחבה, וכדתנן (אבות פ"ה מ"ה): ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

והנה מודעת זאת שמזמור זה אמרו דוד על בנין הבית השלישי, כדאיתא במדרש, וכן כתבו המפרשים. ואמרינן בפרק הספינה (ב"ב עה ע"ב): אמר רבי שמעון בן לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלים אלף טפ"ף גנאות, אלף קפ"ל מגדלים וכו', וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלותה. ואמר רבי יוסי: אני ראיתי צפורי בשלותה והיו בה שמונים אלף שוקים של מוכרי ציקי קדרה. ואמרינן במדרש: מאי דכתיב (שה"ש ז, ה): "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק"? מלמד, שעתידין שערי ירושלים להיות מגיעין עד דמשק. ואמרינן במדרש (ספרי דברים א): "משא דבר יי בארץ חדרך ודמשק מנחתו" (זכריה ט, א). דרש רבי יהודה: זה משיח, שהוא חד לעובדי גלולים ורך לישראל. אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה, עד מתי אתה מעות עלינו את הכתובים? מעידני עלי שמים וארץ, שאני מדמשק ובו מקום ששמו חדרך. ומה אני מקים "ודמשק מנוחתו"? עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק, שנאמר: "ודמשק מנוחתו"; ואין מנוחתו אלא ירושלים, שנאמר (תהלים קלב, יד): "זאת מנוחתי עדי עד" וכו'. וכן הוא אומר: "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק". עד כאן. תו איתא במדרש, שעתידה ירושלים להיות מגעת עד ים אוקינוס. וכבר הביא כל זה מהר"י אברבנאל בפרושו לישעיה (סימן מט). ואמרינן בפרק הספינה (ב"ב עה ע"ב): אמר רבי חנינא בר פפא: בקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במדה, שנאמר (זכריה ב, ו): "ואמר אנה אתה הלך, ויאמר אלי למד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה". אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: הרבה כרכים בראת בעולמך ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן; ירושלים, ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה, אתה נותן בה מדה?! מיד (שם שם, ח) "ויאמר אליו רץ דבר אל הנער הלז לאמר, פרזות תשב ירושלים מרב אדם ובהמה". עד כאן. ופרש רש"י: 'פרזות תשב ירושלים' — מה פרזות הללו אין להם שעור בבנין ישובן אלא כמו שרוצין בונים, אף ירושלים כן. והנה דבר ידוע הוא שפרזות הם עירות שאין להם חומה, והבטיח לנו השם שירושלים לעתיד לבוא תהיה כמו פרזות שאין להם שעור בבנין ישובן, והוא בסבת רב הרחבתה.

וזהו שאמר: ירושלים הבנויה היא כעיר, שאין לה שעור בבנין ישובה, הכי נמי ירושלים מרב הרחבתה תהי כן, אם כן פשיטא שאוירה טוב כעירות. וכי תאמר: הא תינח שלא יהיו דוחקים זה לזה בבתים, אבל אכתי בכרכים אינם גדורים בעריות. לזה אמר שלא נאמר כן בירושלים, "ששם עלו שבטים שבטי יה". ואמרינן במדרש (שהש"ר ד, יב): "לראובן משפחת הראובני" — ה"א בראש תבה, יו"ד בסוף תבה. שמי מעיד עליהם שהם גדורים בעריות. הינו דכתיב (שה"ש ד, יב): "גן נעול מעין חתום". 'גן נעול' — אלו הזכרים, 'מעין חתום' — אלו הנקבות. הינו דכתיב: "שבטי יה עדות לישראל" — השם מעיד לישראל שהם גדורים בעריות. וכי תימא: הא איכא אחרת בכרכים, שהאנשים הם רעים ומחפשים עלילות ברשע. לזה אמר דהא לא שיך בירושלים, "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד". ודבר ידוע הוא, שבית דוד לעולם הם על הדין ועל האמת ועולה לא נמצא בהם. ושנוי בנביאים (ירמיה כא, יב): "כה אמר יי לבית דוד דינו לבקר משפט". באפן שכל הדברים שיש בכרכים לגריעותא, אדרבה בירושלים הם למעליותא, וכדכתבנא. לפיכך אנחנו חיבים לשבח לאדון הכל על ארצנו ועל נחלת אבותינו.

ולא זו בלבד עשה לנו שאף קצת ארצות שנמנעו ממנו בעולם הזה לפי שלא זכינו להם, והם אדום ועמון ומואב, התחכם השם כדי להיטיב עמנו ונתן לנו קצת מהם. והענין כך הוא: שבתחלה כרת השם ברית עם אברהם אבינו לתת לו ארץ עשרה עממין, כדכתיב (בראשית טו, יח): "ביום ההוא כרת יי את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת" וגומר. ומונה שם עשר אמות. ופרש רש"י: ולא נתן להם אלא ארץ שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני וקנזי וקדמוני, עתידים להיות ירשה לעתיד לבוא, שנאמר (ישעיה יא, יד): "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". והכי אמרינן בבראשית רבה (פרשה מד סימן זך) וזה לשונם: רבי חלבו בשם רבי אבא בשם רבי יוחנן: כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממין: "את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני"; והואיל ולא זכו להם לא נתן להם אלא ארץ שבעה עממין: "את החתי ואת הפרזי" וגומר. אבל אדום ומואב ועמון לא נתן להם בעולם הזה, אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל כדי לקיים מאמרו של הקדוש ברוך הוא. עד כאן.

ומכאן אני תמה על הרא"ם ז"ל בפסוק "רפאים יחשבו אף הם" (דברים ב, יא), שפרש רש"י: אתה סבור שזו רפאים שנתתי לו לאברהם, לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לפנים; לא זו היא, כי אלו הרפאים הורשתים מפני בני לוט והושבתים תחתם. והרמב"ן תמה על דברי רש"י וכתב, דלמה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן השם לאברהם? והלוא הרב עצמו כתב (שם שם, ה): עשרה עממין נתתי לו לאברהם, שבעה לכם, וקיני וקנזי וקדמוני הם עמון ומואב והר שעיר, אחד מהם לעשו, והשנים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו אחותי היא. עד כאן. ואם כן, הרי קיני וקנזי וקדמוני מנחלתו של אברהם הוא על כל פנים, ואם כן מה בין קיני וקנזי וקדמוני לארץ רפאים שהוצרך הכתוב לומר שאין זו רפאים שנתן השם לאברהם? והרא"ם ז"ל טען עליו ואמר, שהעשרה עממין שנתן השם לאברהם אעקרא דמלתא דשלשה שהם קיני וקנזי וקדמוני נתנם השם לאברהם שיתנם לבני לוט ולבני עשו, אבל השאר שהם שבעה עממין לא נתנם לאברהם אלא לתנם לישראל, ולפיכך הוצרך הכתוב לומר בארץ רפאים שאינה ארץ רפאים שנתן השם לאברהם. עד כאן.

ואני תמה בדברי הרא"ם ז"ל טובא. חדא, דקימא לן דזרע פסול לא אקרי זרע. וזה נלמד מדאמרינן בפרק קמא דקדושין (ד ע"א): "וזרע אין לה" (ויקרא כב, יג). אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין? תלמוד לומר: "אין לה" — עין לה. טעמא דכתב רחמנא 'אין לה', הא לאו הכי הוה אמינא דזרע פסול לא אקרי זרע, ובת כהן שנשאת לישראל והיה לה זרע פסול מישראל ומת הישראל — היתה חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה. וכן כתבו הריטב"א ז"ל שם בחדושיו והתוספות פרק שני דיבמות (כב ע"ב ד"ה בן אין לו) דסתם זרע הוא זרע כשר ולא זרע פסול. ובפרק שביעי דסנהדרין (סד ע"ב) אמרינן: "כי מזרעו נתן למלך" (ויקרא כ, ג). אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין? תלמוד לומר (שם שם, ד): "בתתו מזרעו".

ודע דכתב מהר"ר יחיאל בשן ז"ל, דאף פסול בעברה, כגון עובד עבודה זרה, נמי חשיב זרע פסול ולא מקרי זרע. והכריח כן מדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות יבום דין ג) שכתב: אפלו היה לו זרע ממזר או עובד עבודה זרה — הרי זה פוטר וכו'. משמע דממזר ועובד עבודה זרה חדא מלתא נינהו. והקשה לו ז"ל מההיא דאמרינן בפרק שלישי דנדרים (לא ע"א): שאיני נהנה לזרע אברהם — אסור בישראל ומתר באמות העולם. ופרך בגמרא: והאיכא ישמעאל? ומשני: "כי ביצחק יקרא לך זרע" כתיב (בראשית כא, יב). והאיכא עשו? 'ביצחק' — ולא כל יצחק. ואם איתא דזרע פסול לא מקרי זרע, אמאי אצטריך בגמרא לאהדורי אקראי לאפוקי ישמעאל ועשו מכלל זרע אברהם, הא אמרינן דזרע פסול לא מקרי זרע. ואפלו אם תמצא לומר על ישמעאל שעשה תשובה, מה נאמר על עשו שהיה מומר, כדאמרינן בקדושין (יח ע"א): שני עשו דישראל מומר היה. כל שכן שהאמות שיצאו מהם, שעליהם אנו דנים אם מתר בהם הנודר מזרע אברהם, הא ודאי אהלי שעיר וישמעאל הנה אלה רשעים ולא מקרו זרע אברהם. ותרץ הרב ז"ל, דהאי דאמרינן דזרע פסול לא מקרי זרע, לאו ממשמעות מלת 'זרע' שמעינן לה, אלא מדקאמר לה הקדוש ברוך הוא לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" — ולא ישמעאל ועשו, זה בנין אב לכל התורה. והקשה לו ז"ל, דאם כן למה לי קרא למעט עשו? כיון דאפקה לישמעאל, נגמר בנין אב מישמעאל דזרע פסול לא מקרי זרע, ומנה נפיק עשו. ותרץ, דאי מישמעאל, הוה אמינא שני ישמעאל דהוה בנו מהשפחה. אי נמי משום כבודה דשרה שאמרה (שם שם, י): "כי לא יירש בן האמה". אבל לא שמענו שמפני רשעתו יצא מכלל זרע. אבל השתא, דאפק נמי לעשו, שמע מנה דמפני רשעתו לא מקרי זרע. והקשה לו ז"ל, דאם איתא דפסול בעברה כגון עובד עבודה זרה מקרי זרע פסול, אמאי לא קאמר דהנודר מזרעו של אברהם מתר בישראל מומר? ותרץ לזה, דטעמא דאינו מתר בישראל עובד עבודה זרה הינו משום שמא יעשה תשובה ונמצא למפרע שהיה זרע אברהם. והכריח הרב, דכל שעשה תשובה — הרי הוא כאלו היה כשר מעקרא. אלו הם תרף דבריו ז"ל.

ואם תאמר, הרי כתב הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות בכורים (דין ג) וזה לשונו: הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם (בראשית יז, ה): "כי אב המון גוים נתתיך" — הרי הוא אב לכל העולם וכו'. ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ. עד כאן. וכתב שם מרן, שהכונה היא: אף על פי שאברהם אב לכל העולם, לא נטלו הגרים חלק בארץ, מפני שבתחלה קדם שאמר לו "כי אב המון גוים נתתיך" היתה השבועה, נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש. עד כאן. משמע מהכא, דאלו קדם הבטחת הארץ היה נאמר לאברהם שהוא אב לכל העולם, היו הגרים נוטלים חלק, לפי שהיו בכלל "לזרעך אתן את הארץ הזאת", וכל האמות נקראים זרע אברהם. הא לא קשיא כלל, לפי שכבר באר הרמב"ם שלא עשאו השם לאברהם אב לכל העולם אלא לאותם שנכנסין תחת כנפי השכינה, דהינו שמתגיירים. ומשום הכי הגרים טעמא דאינם נוטלים חלק בארץ הוא משום דלאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ, הא לאו הכי היו נוטלים; אבל למלתא אחריתי — פשיטא דהגרים נקראים זרע אברהם.

וזהו שכתב הטור (יו"ד סימן ריז), דהנודר מזרע אברהם — אסור בישראל ובגרים. ודין זה דגם בגרים אסור לא נתבאר בגמרא. ונראה דמדברי הרמב"ם יש ללמד דין זה. שהרי מוכח מדבריו, דאי לאו דלאברהם היתה השבועה תחלה היו הגרים נוטלים חלק בארץ, משום דקרינן בהו "לזרעך נתתי" ומקרו זרע אברהם.

וכי תימא: הא תינח האמות שאינם מיוצאי חלציו דאברהם, דאמרינן דלא מקרו זרע אברהם אלא דוקא כשמתגיירין ונכנסין תחת כנפי השכינה; אך הבאים מישמעאל ועשו, הא תינח שאם עובדים עבודה זרה — פשיטא דלא מקרו זרע אברהם, דאפלו ישראלים אם עובדים עבודה זרה לא מקרו זרע אברהם, אך אם אינם עובדים עבודה זרה — אמאי לא מקרו זרע אברהם? דהא גבי ישראל לא אמרינן דזרע פסול לא מקרי זרע אלא דוקא בעובד עבודה זרה, וישמעאל ועשו לא מקרו זרע אברהם הוא משום דהיו עובדי עבודה זרה. ואם כן הנודר מזרע אברהם יהיה אסור בבני ישמעאל ועשו כל שאינו עובד עבודה זרה. הא לא קשיא כלל, דכיון דאשמעינן קרא דישמעאל ועשו לא מקרו זרע אברהם, אם כן הבאים אחריהם לא מקרו יוצאי חלציו דאברהם; דכיון דכלהו אתי מכח ישמעאל ועשו, והני לא הוו זרע אברהם, הבאים אחריהם נמי לא מקרו זרעו. ואי משום דאברהם הוי אב המון גוים, הרי כבר כתבנו דאברהם לא נקרא אב המון אלא למתגיירים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה. אבל ישראל הבאים מזרע יעקב, כל שאינם עובדים עבודה זרה מקרו זרע אברהם.

באפן שאין חלוק כלל בין בני ישמעאל ועשו לשאר בני נח. דאם מתגיירים — אפלו שאר האמות מקרו זרע אברהם; ואם אינם מתגיירים, אף שאינם עובדים עבודה זרה — לא מקרו זרע אברהם אפלו בני ישמעאל ועשו. ואם כן קשה טובא על הרא"ם ז"ל, דאיך יתכן שבני לוט יקראו זרע אברהם? וכן בני עשו, אף שהם מזרעו של אברהם, פשיטא שאינם נקראים זרעו של אברהם. והמדרש שכתבנו צווח כנגדו, דקאמר: כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים. הרי הדבר מבאר, שמאמר השם שאמר "לזרעך נתתי את הארץ, הקני והקנזי והקדמני", הוא כדי שינחלוה ישראל, אלא שלא זכינו לכך. ועוד, סיום המאמר הוי נמי תיובתא. דקאמר: אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל כדי לקיים מאמרו של הקדוש ברוך הוא. ואם כדברי הרב, דמעקרא נתנם לאברהם כדי שיתנם לבני לוט ולבני עשו, למאי אצטריך השם להחזיר אותם לימות המשיח כדי לקיים מאמרו? והלוא כבר קים מאמרו שנתנה לבני לוט ולבני עשו, ואין כאן נדר ואין כאן שבועה. והרב עצמו בפרשת לך לך כתב, שהשם נדר לתת לישראל ארץ כל העשרה עממים ולא נתן להם אלא ארץ שבעה עממים, ויחיב מזה בהכרח שיתנם להם בזמן המשיח לקיים את נדרו. עד כאן.

עוד אני תמה, דמה יענה הרב ביום שידבר בו מה שכתב רש"י בפרשת שפטים (דברים יט, ח-ט) עלה דקרא ד"ואם ירחיב יי אלהיך" וזה לשונו: "ואם ירחיב", כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני וקנזי וקדמוני, "ויספת לך עוד שלש ערים". עד כאן. ודברי רש"י הללו הם לקוחים מהספרי, עין שם. הרי מבאר שהשם נשבע לתת לנו קיני וקנזי וקדמוני, ולא מצינו שבועת השם על זה אלא מה שכרת ברית עם אברהם לתת לזרעו קיני וקנזי וקדמוני. והרמב"ם בפרק שמיני מהלכות רוצח (דין ד) כתב, שקיני וקנזי וקדמוני נכרת לאברהם אבינו ברית עליהם ועדין לא נכבשו, ועליהם נאמר בתורה: "ואם ירחיב יי אלהיך את גבלך". עד כאן. הרי לך מבאר מכמה מקומות, שבתחלה כשכרת השם ברית עם אברהם לתת לו את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני, היה כדי להנחילם לישראל תכף ומיד, אלא שלא זכו לכך באותו זמן, ולעתיד לבוא לימות המשיח ינחילם לישראל כדי לקיים הבטחתו.

וכי תימא: אם הדברים כן, שבתחלה כרת השם ברית עם אברהם לתת לנו את הקני והקנזי והקדמוני אלא שלא זכינו בהם, אם כן מהו זה שכתב רש"י בפרשת דברים, שקיני וקנזי וקדמוני — שנים מהם נתן לבני לוט בשכר שהלך עמו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו אחותי היא. עד כאן. דאי אמרת בשלמא כפי סברת הרא"ם שבתחלה כשנתן השם לאברהם את הקיני והקנזי והקדמוני היה כדי שיתן אברהם מהם שנים לבני לוט — ניחא שהוצרך רש"י לתת טעם למה זה נתן השם ללוט מנחלת אברהם שני אמות, והוצרך לומר שהוא בשכר השתיקה; אך לפי דרכנו שהשם כרת עם אברהם שינחלו ישראל עשרה עממים אלא שלא זכינו לכך עכשו, אם כן למה הוצרך לומר שבשביל שכר השתיקה זכו בהם בני לוט, דמשמע דאי לאו שכר השתיקה היינו זוכים בהם, והלא תפק לה שאנו לא הספיק זכותנו לזכות בהם. הא לא קשיא כלל, דלעולם בתחלה כרת השם ברית עם אברהם לתת לנו ארץ עשרה עממים, ובכללם הם קיני וקנזי וקדמוני, וכך עלה בדעתו של מקום שינחלו אותם ישראל תכף ומיד בזמן שכבשו ארץ שבעה עממים, אלא שלא הספיק זכותנו לכבש אלא ארץ שבעה עממין ולא יותר. אלא שעדין יש לשאל, דנהי דלא הספיק זכותנו לכבש אלא ארץ שבעה עממים, מכל מקום מה נשתנו קיני וקנזי וקדמוני משאר אמות, ועדין היה אפשר לכבש קיני וקנזי וקדמוני ויניח משאר שלש אמות אחרות. לזה השיב רש"י, דמאחר שלא הספיק זכותנו לכבש אלא ארץ שבעה עממין, הניח את הקיני ואת הקנזי וקדמוני שנים ללוט בשכר השתיקה ואחד לעשו. אבל לעולם דאם היינו זוכים היינו כובשים את הכל, שהרי כשכרת השם ברית עם אברהם לתת לו את הקיני וקנזי וקדמוני כדי שינחילנה לישראל כבר הלך לוט עמו למצרים ושתק על מה שאמר אברהם אחותי היא. הכלל העולה, שהדבר מבאר, שבתחלה כשכרת השם ברית עם אברהם לתת לו ארץ עשרה עממים ועלה בדעתו של מקום שיכבשו את כלם ישראל תכף ומיד, אלא שלא זכינו לכך, ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לקיים הבטחתו.

וכן מוכח מדברי התוספות בגמרא דבתרא (נו ע"א), אהא דאמרינן התם: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה חיב במעשר. לאפוקי מאי? לאפוקי קיני וקנזי וקדמוני. עד כאן. ופרש רשב"ם ז"ל: כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בשעת מיתתו, דהם שבעה עממים הכתובים בכל מקום, חיב במעשר; אבל קיני וקנזי וקדמוני, שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים, לא יתחיבו במעשר לעתיד לבוא כשיחזירם לנו לעתיד. עד כאן. והתוספות הקשו וזה לשונם: ואם תאמר: ולימא לאפוקי חוצה לארץ? ויש לומר, דאין זה חדוש, ולכך אמר קיני וקנזי וקדמוני, אף על גב דמארץ ישראל הם. עד כאן. ואם איתא כדברי הרא"ם, דמעקרא נתנם השם לאברהם כדי שיתן שנים מהם לבני לוט ואחד לבני עשו, לא ידעתי מה בין קיני וקנזי וקדמוני לשאר חוצה לארץ גמור. אלא ודאי דקיני וקנזי וקדמוני נכרת עליהם ברית לתת אותם לישראל, ולפיכך חשיבי ארץ ישראל, ואשמעינן שמואל חדוש גדול דאפלו הכי אינם חיבים במעשר לעתיד לבוא.

הכלל העולה ממה שכתבנו, שקיני וקנזי וקדמוני, שהם אדום ועמון ומואב, נכרת עליהם ברית להנחילם לישראל, אלא שלא זכינו להם, ואדרבה הזהרנו שלא להתגרות בהם. ומכל מקום מאהבת השם אותנו התחכם לתת לנו קצת מארצות אלו. והוא דאמרינן בפרק אלו טרפות (חולין ס ע"ב): אמר רבי שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרף והן הן גופי תורה. "והעוים הישבים בחצרים עד עזה" (דברים ב, כג). מאי נפקא לן מנה? מדאשבעה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג): "אם תשקר לי ולניני ולנכדי", אמר הקדוש ברוך הוא: ליתו כפתורים וליפקו מעוים, דהינו פלשתים, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו): "כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא, והוא נלחם במלך מואב". מאי נפקא מנה? דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל (דברים ב, ט): "אל תצר את מואב". אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון וליפק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון. והינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון. עד כאן. נמצינו למדים, דאף שהקדוש ברוך הוא נתן קצת ארצות לעמון ומואב והזהירנו שלא לקחת מארצם, הינו דוקא הארץ אשר היא ברשותם, אך הארץ אשר לקחוה אחרים מעמון ומואב התר לנו לקחתה.

ובזה יובן פסוק אחד בפרשת דברים (ב, יב) וזה תארו: "ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן יי להם". ולא ידעתי דמיון זה דכתב קרא "כאשר עשה ישראל" וגומר, מה שיך עם הקודם דקאמר דשעיר היתה לחרים ובאו בני עשו ולקחו את שעיר מיד החרים. עוד יש לדקדק במה שסיים הכתוב ואמר: "כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן יי להם". וכתב הרמב"ן ז"ל, דהכונה, שהכתוב אמר כי החרים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע אברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס, שהחרים היו עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם, כאשר עשה ישראל ליתר הגוים אשר נתן השם להם בכחו הגדול. עד כאן. והנה לפי דברי הרב ז"ל, עקר הכתוב בא לומר, דכי היכי דישראל כבשו שבעה עממין בדרך נס, גם עשו לקח את שעיר מיד החרים בדרך נס. ולא ידעתי לאיזה תכלית הורה לנו הכתוב דלקיחת עשו את שעיר מיד החרים היה בדרך נס ולא בדרך הטבע.

ונראה לי דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק אלו טרפות (חולין ס ע"ב), דרב אמר: עוים מתימן באו. ותניא נמי הכי: עוים מתימן באו. ופרש רש"י: מתימן — מאליפז בן עשו. וכן כתב הרמב"ן: ותימן הוא זרע אדום, כדכתיב (ירמיה מט, ז): "כה אמר יי צבאות האין עוד חכמה בתימן". ופרש רש"י שם בגמרא, דלמאן דאמר דעוים מתימן באו, מאי דאצטריך קרא לומר: "והעוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם", הוא משום דאזהרינהו לישראל שלא להתגרות בבני עשו, אמר רחמנא: ליתו כפתורים וליפקו מעוים, שהם זרע אדום, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים. עד כאן. וכן כתב הרמב"ן בפרוש התורה. נמצא שקצת מארץ אדום נטהרה על ידי כפתורים, וכן קצת מארץ מואב נטהרה על ידי סיחון, כדכתיב: "כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא, והוא נלחם במלך מואב".

והנה בתחלה צוה הכתוב ואמר (דברים ב, ד-ה): "אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו" וגומר, "אל תתגרו בם כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר". וחזר וצוה על מואב ואמר (שם שם, ט): "אל תצר את מואב כי לא אתן לך מארצו ירשה" וגומר. וכתיב (שם שם, יא-יב): "רפאים יחשבו אף הם כענקים, ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום".

והנה הרמב"ן ז"ל כתב, שארץ רפאים ממתנת השם לאברהם, שהרי בפרשת לך לך מנה ארץ רפאים בכלל שבעה עממין שכרת השם ברית עם אברהם לתתם לזרעו, אלא שקצת מארץ רפאים לקחה מואב מיד רפאים. וכן מה שכתוב "ובשעיר ישבו החרים", הכונה היא דחרים הוא חוי המזכר בפרשת לך לך בכלל השבעה עממין שכרת השם ברית עם אברהם. ואף שאלו היו ממתנת השם לאברהם, ואלו לא היה מואב לוקח מקצת מארץ רפאים והיתה ביד רפאים, וכן אם לא היה לוקח עשו את שעיר מיד החוי — היו זוכים בכל אלו הארצות ממתנת השם לאברהם, מכל מקום עכשו שהם ביד מואב ועשו צוה השם שלא לקחת אותם. ואמר: אל תתמה על זה ותאמר: נהי דצונו השם שלא לקחת מארץ אדום ומארץ מואב, הינו דוקא מארצם; אבל ארץ רפאים ושעיר, שהיו מקדם מהכנעני, וארץ כנען היא לישראל, אף שלקחו קצת אדום ומואב התר לקחת אותם מידם. לזה אמר: אל יעלו דברים אלו על לבבך, שלא נתתי לך מארץ כנען אלא מה שהיא עכשו ארץ כנען. וראיה לזה: "כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן יי להם". כלומר, כי היכי דישראל זכו בארץ ירשת אדום ומואב אשר נתן השם להם על ידי שבאו אחרים ולקחום מידם, ונטהרה קצת ארץ אדום על ידי כפתורים וקצת ממואב על ידי סיחון, אלמא לא נתתי להם אלא מה שהוא עכשו בידם, אבל מה שלקחו אחרים מידם התר להם; גם בארץ שבעה עממים אין אתם זוכים אלא במה שהיא עכשו של כנען, אבל במה שזכו בה אדום ומואב נאסרה לכם, לפי שנטהרה בידם, וכמו שנטהרו אדום ומואב על ידי כפתורים וסיחון.

וכן גבי בני עמון נמי רמז הכתוב כל זה ואמר (דברים ב, יט-כג): "וקרבת מול בני עמון וגו', כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה. ארץ רפאים תחשב אף היא וגו'. כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר, אשר השמיד את החרי מפניהם ויירשם וישבו תחתם עד היום הזה. והעוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם". עד כאן. וכתב הרמב"ן, שגם עמון לקח מארץ רפאים שנתנה לאברהם, ונאסרה לנו לקחתה מיד עמון. וזהו שאמר: "ארץ רפאים תחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים וגו', וישמידם יי מפניהם ויירשם וישבו תחתם", ואף על פי כן נאסרה לכם כיון שהיא עכשו ביד עמון. ואמר: "כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר אשר השמיד את החרי מפניהם", ואף שהחרי הוא ממתנת השם לאברהם, מכל מקום כיון שלקחה עשו כבר נאסרה לכם; הכי נמי ארץ רפאים נאסרה לכם, כיון שהיא עכשו ביד עמון, אף שקדם היתא של כנען. ואמר: ואל תתמה על זה, לפי שכך הוא הדין, שהרי "והעוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם", ואם כן, כי היכי שאתה זוכה בארץ אדום אף שהיתה שלהם מקדם, לפי שעכשו אינה בידם, הכי נמי אתה נאסר במה שהוא עכשו ביד עמון ואדום אף שמתחלה היתה של כנען.

ובזה יובנו קצת פסוקים בתהלים (קלו, יז-כב) וזה תארם: "למכה מלכים גדלים, כי לעולם חסדו. ויהרג מלכים אדירים, כי לעולם חסדו. לסיחון מלך האמרי, כי לעולם חסדו. ולעוג מלך הבשן, כי לעולם חסדו. ונתן ארצם לנחלה, כי לעולם חסדו. נחלה לישראל עבדו, כי לעולם חסדו". עד כאן. ויש לדקדק בפסוקים אלו טובא. חדא, דמלכים אלו ואדירים אלו מאן נינהו? אם הם סיחון ועוג שזכר אחרי כן, לא ידעתי למה כפל הודאה זו, ובתחלה הזכיר אותם במאמר סתום: 'מלכים גדלים' ו'מלכים אדירים', ואחר כך פרט אותם: 'לסיחון מלך האמרי' 'ולעוג מלך הבשן'. וראיתי לרש"י שנרגש מזה ואמר: "מלכים גדלים" — כאן רמז מלחמת שלשים ואחד מלכים. וגם לפי פרושו יש לדקדק, דלמה זה שנה המשורר הסדר ונתן בתחלה הודאה על מלחמת שלשים ואחד מלכים ואחר כך נתן הודאה על מלחמת סיחון ועוג, שלא כסדרן, שהרי בתחלה היתה מלחמת סיחון ועוג קדם שעברו את הירדן, ומלחמת שלשים ואחד מלכים היתה אחר שעברו את הירדן. עוד יש לדקדק במה שכפל המשורר את דבריו ואמר: "ונתן ארצם לנחלה כי לעולם חסדו, נחלה לישראל עבדו כי לעולם חסדו". שהרי מה שנתן בתחלה הודאה להשם יתברך ואמר "ונתן ארצם לנחלה", הכונה שנתנה נחלה לישראל עבדו, ואם כן כפל דברים הללו למה?

אך עם מה שכתבנו יתבאר. שכבר נתבאר שקצת מארץ אדום ומעמון ומואב נטהרה על ידי סיחון ועוג. ובתחלה אמר: "למכה מלכים גדלים ויהרג מלכים אדירים כי לעולם חסדו", והינו על אדום ועמון ומואב, על ידי סיחון ועוג שהכו אותם. וזהו שאמר: "לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו". כלומר, שהכה מלכים גדולים והרג מלכים אדירים לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן, "ונתן ארצם לנחלה". וקאי על ארץ מלכים גדולים ומלכים אדירים, שהם אדום ועמון ומואב, שנתן ארצם לנחלה לסיחון ולעוג. וחזר ואמר, שמה שנתן ארץ אדום ועמון ומואב לסיחון ולעוג הוא כדי שתהיה "נחלה לישראל עבדו", לפי שעל ידיהם נטהרו ויכלו ישראל לרשת אותם; שאם לא כן, לא היו יכולין ישראל לרשת ארץ אדום ועמון ומואב. ובפרק השולח (גיטין לח ע"א) אמרינן דנכרי קונה במלחמה, מדאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון.

ובזה יתבאר מאמר אחד בבראשית רבה (פרשה א סימן ג) וזה לשונם: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח: "כח מעשיו הגיד לעמו" (תהלים קיא, ו). מה טעם גלה הקדוש ברוך הוא מה שנברא ביום הראשון ומה שנברא ביום השני? מפני אמות העולם, שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם: הלוא אמה של בזוזות אתם. וישראל משיבים אותן ואומרים להם: הלוא אמה של בזוזות אתם, הלוא "העוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם". העולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא, כשרצה נתנה לכם, וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו. הדא הוא דכתיב (שם): "לתת להם נחלת גוים", הגיד להם את כל הדורות. עד כאן. והנה הרא"ם כתב שהם שני טעמים: חדא, שהרי גם הם בזוזות, ואם כן לא היה להם לומר אמה של בזוזות אתם, דמום שבך אל תאמר לחברך (ב"מ נט ע"ב). ומשום דאיכא למימר: בתר גנבא גנב וטעמא טעם (ברכות ה ע"ב), לכן אמר טעם אחר, שהעולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא. וכן כתב שם מהר"ש יפה.

ולא נתישב אצלי כל זה. דאיך עלה בדעתם של ישראל להנצל מן האמות שקורין אותם אמה של בזוזות במה שגם הם בזוזה היא בידם? דסוף סוף "שארית ישראל לא יעשו עולה" (צפניה ג, יג), ואם הגוים הם גונבים וחומסים, התר להם לישראל להיות כמותם?! ועוד, דתינח ארץ כפתורים שלקחנו אותה, לפי שהיתה בזוזה בידם, שלקחוה מעוים; שאר ארצות מי התיר להם לישראל? ועוד קשה לי, דכפתורים הם פלשתים, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת דברים, והביא ראיה מדכתיב (ירמיה מז, ד): "כי שדד יי את פלשתים שארית אי כפתור". ואין ספק, שמה שהיו האמות מונים את ישראל לקרותם אמה של בזוזות הוא לפי שלקחו ארץ כנען, ואם כן מה טענה היא לומר שגם פלשתים היא אמה של בזוזות? אטו כנען ערבים של פלשתים הם?!

ונראה דזה יובן עם מה שכתב הרא"ם ז"ל דיש אגדות חלוקות בארץ ישראל אם בחלקו של חם נפלה או אם נפלה בחלקו של שם. דמאותה אגדה שהביא רש"י גבי "וחברון שבע שנים נבנתה" (במדבר יג, כב) מוכח דארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, אך מאותה אגדה שהביא רש"י גבי "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב, ו) — שהיה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, מוכח דארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. וכתב, דלמאן דאמר דארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, מה שאמות העולם מונים את ישראל וקוראים אותם לסטים שכבשתם ארץ שבעה עממים — הדברים כפשטן, לפי שארץ ישראל היתה שלהם, שהרי בחלקו של חם נפלה; אך למאן דאמר בחלקו של שם נפלה, מה שהאמות מונים את ישראל וקורים אותם לסטים, הינו לפי שלא נתנו החלק המגיע לשאר בני שם. והרב ז"ל הקשה וזה לשונו: ואם תאמר, בשלמא לפרוש לסטים אתם שלא נתתם החלק המגיע לשאר בני שם, יש להם דין לקרותם בשם לסטים; אלא לפרוש לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עממין שהיא שלהם, למה יקראו לסטים? והלוא כנען עבדו של שם היה, כדכתיב (שם ט, כו): "ויהי כנען עבד למו", ומה שקנה עבד קנה רבו. ותרץ, ד"עבד עבדים יהיה לאחיו" כתיב (שם שם, כה), ואם כן אין לנו לכבש מהם אלא חציו, שהחצי האחר הוא של יפת. עד כאן.

ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל. דכי היכי דלמאן דאמר דארץ ישראל בחלקו של שם נפלה יש להם דין לקרותם בשם לסטים משום שלא נתנו החלק המגיע לשאר בני שם, הכי נמי למאן דאמר בחלקו של חם נפלה יש להם דין לקרותם בשם לסטים, דאף דכנען עבדו של שם הוא ומה שקנה עבד קנה רבו, מכל מקום הוא עבד של כל בני שם, וזכו כל בני שם במה שקנה כנען משום דמה שקנה עבד קנה רבו, ואם כן יש להם דין לקרותם בשם לסטים לפי שלא נתנו החלק המגיע לשאר בני שם שהיה כנען עבד להם.

והנה מהר"ש יפה ז"ל הקשה, דאם ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה, למה קוראים אותנו לסטים לפי שלא נתנו החלק המגיע לשאר בני שם? דכיון דנפלה בחלקו של שם לא הוי לסטות מה שלקחו גם חלק שאר בני שם, דכיון דכנענים לקחוה מידם — המציל מידם זכה לעצמו, כדאמרינן בפרק חלק (סנהדרין צד ע"ב): עמון ומואב טהרו בסיחון וממון עשרת השבטים טהר בסנחריב. ותרץ, דאף דמן הדין כיון דבחלקו של שם נפלה ליכא גזלה, מכל מקום אמות העולם לא תתקרר דעתם בתשובה זו, שיאמרו דמכל מקום גזולה היא בידם שלא החזירו אבדה לבעליה. עד כאן. ולא ידעתי מה לנו אם תתקרר דעת האמות בתשובה זו או לא, כיון שכפי הדין התשובה היא אמתית דהמציל מידם זוכה מן ההפקר וזכה לעצמו, האמות המונין אותנו יאכלו בדי עורם.

והנראה אצלי שקשית מהר"ש יפה ז"ל היא תרוצם של ישראל. והכי קאמר: שאמות העולם מונים את ישראל ואומרים: אמה של בזוזות אתם שכבשתם ארץ שבעה עממים, לפי שסוברים שארץ ישראל בחלקו של חם נפלה והארץ היא שלהם. וישראל משיבים אותם ואומרים: והלוא בזוזה היא בידכם, לפי שבחלקו של שם נפלה והכנענים לקחוה שלא כדין מזרעו של שם. וכי תימא עדין יקשה, שיאמרו אמות העולם דלמה לא נתנו חלק לשאר בני שם? לזה משיבים ישראל, דהמציל מידם זכה לעצמו, וכדאמרינן: עמון ומואב טהרו בסיחון. ומביאים ראיה לדין זה מדכתיב: "והעוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם". שפרושו הוא, שארץ אדום — שהיא עוים, שהרי עוים מתימן באו וכמו שכתבנו לעיל — נטהרה לישראל על ידי כפתורים. ואם כן, כי היכי דארץ אדום שנאסרה לנו נטהרה על ידי כפתורים, הכי נמי חלק שאר בני שם נטהרה על ידי כנען. ואם כן, מה שאמרו במדרש: הלוא ה"כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם", אינו לראיה על מה שאמרו ואתם הלוא בזוזה היא בידכם; דאם כן, הוה להו למימר שנאמר "כפתרים היצאים מכפתר השמידם" וגומר, כדרכם בכל האגדות. אלא שמה שאמרו הלוא בזוזה היא בידכם לא הביאו ראיה לזה, דפשוט הוא אצלם דבחלקו של שם נפלה ארץ ישראל. אלא שרצו לומר, דכיון דבזוזה היא בידם התר לנו גם חלק שאר בני שם, והביאו ראיה מדכתיב "כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם", והתר לנו ארץ אדום, הכי נמי התר לנו חלק שאר בני שם.

מעתה אלכה ואשובה למאמר הקודם. ויש לדקדק במה שסימו: ומנין שאף חוצה לארץ כן? תלמוד לומר: "אשר יי אלהיך נתן לך". דמהיכא תיתי שמצות הצדקה לא תהיה נוהגת בחוצה לארץ? אטו מצוה התלויה בארץ היא?! והלוא חובת הגוף היא! ותו, היכי ילף לה מדכתיב "אשר יי אלהיך נתן לך"? ואדרבה, פשטה דקרא בארץ ישראל מירי. ונראה דזה יובן עם מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמטה ויובל (פי"ג הי"א), עלה דאזהרה דשבט לוי שלא ינחלו בארץ כנען, וזה לשונו: יראה לי, שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם; אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל — הרי הכהנים והלוים באותם הארצות ובבזתן ככל ישראל. עד כאן. ועין מה שכתבנו בזה לעיל בדרוש ששי. למדנו מדבריו, דאף דלענין תרומות ומעשרות אף חוצה לארץ גמור שלא נכרת עליהן ברית לאבות העולם, אם כבשן מלך ישראל כדין — דינן כארץ ישראל גמור, מכל מקום אזהרה זו דשלא יטלו הכהנים חלק בארץ אינה אלא בשבעה עממין שנכרת עליהם ברית, אבל שאר הארצות, אף שכבשם מלך ישראל כדינן — נוטלין הכהנים והלוים חלק בהן.

והנה בתחלת ספר יהושע (א, ג) כתיב: "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו". ודרשו בספרי: מה תלמוד לומר? ללמדך, שאף חוצה לארץ, משתכבשו את הארץ, כל מה שתכבשו חוצה לארץ יהיה קדש ויהיה לכם. עד כאן. ובפרשת עקב (דברים יא, כד) כתיב: "לכם יהיה", ללמד בגזרה שוה ד'יהיה' 'יהיה' דתרומות ומעשרות נוהגין בחוצה לארץ. וכאן כתיב: "לכם נתתיו", לומר שהיא מתנה מהשם, לפי שאינה מהארץ אשר היא ירשה לנו מאבותינו. ובזה נבוא לכונת הבריתא. ובתחלה אמר: מנין שעניי ארץ ישראל קודמין לעניי חוצה לארץ? תלמוד לומר: "בארצך". דהינו הארץ המיחדת לך. וחזרו ואמרו: ומנין שאף חוצה לארץ כן? כלומר, ומנין שאף חוצה לארץ גם כן, שלא נכרתה עליה ברית לאברהם, שאם כבשה מלך ישראל כדינה שיהיה הדין כן, שיהיו יושביה קודמין לשאר יושבי חוצה לארץ דומיא דתרומות ומעשרות? תלמוד לומר: "אשר יי אלהיך נתן לך". כלומר, אפלו מה שאני נותן לך במתנה גמורה, דהינו חוצה לארץ, יושביה קודמין לשאר עניי חוצה לארץ, ויש לו דין ארצך, ושקולים הם ויבואו שניהם.

---

---

שולי הגליון

---

---

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף