פרשת דרכים/ח
פרשת דרכים 
ח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרוש שמיני
במדרש: מפני מה לא נכנס משה לארץ ישראל? כדי שיביא עמו לעתיד לבוא דור המדבר. שנאמר (דברים לג, כא): "כי שם חלקת מחקק ספון ויתא ראשי עם". מה טעם "שם חלקת מחוקק ספון"? משום "ויתא ראשי עם". עד כאן.
מודעת זאת לעיני כל הקהל מעלת ארץ ישראל כי רבה היא. באמת אמרו: כל המרבה לספר בשבחה — מגרעות נתן. וכבר האריך הרמב"ן ז"ל בפרוש התורה, אמר מר, שהשגת השלמות הנפשי, דהינו לעבד את השם ולדבקה בו, אינו כי אם בארץ ישראל, לפי שאינה תחת שר, אלא משגחת ממנו יתברך, עיני יי אלהיך בה, דורש אותה תמיד. ואשכחן לרבותינו ז"ל דאמרו, דזכותא דארץ ישראל מגנא ומצלא לבטל יצר הרע דעבודה זרה, כדגרסינן בסוגיא פרק תשיעי דערכין (לב ע"ב) וזה פריה: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון" וגומר (נחמיה ח, יז). אפשר בא דוד ולא עשו סכות עד שבא עזרא?! אלא דבעו רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטלוהו, ואגן זכותא עליהו כי סכה. והינו דקא קפד קרא עלוה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב 'יהושע' והכא כתיב 'ישוע'. בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה לה זכותא דארץ ישראל; אלא יהושע, דהוה לה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא בעי רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטלה? עד כאן.
ובזה יובן מאמר הכתוב (דברים ד, כב-כג): "כי אנכי מת בארץ הזאת, אינני עבר את הירדן" וגומר. "השמרו לכם פן תשכחו את ברית יי אלהיכם אשר כרת עמכם, ועשיתם לכם פסל" וגומר. דיש לדקדק באמרו 'כי אנכי מת', דאיך הוא נתינת טעם למה שרוצה להזהירם שלא יעבדו עבודה זרה? והלוא אף אלו היה חי אלף שנים, בדין הוא שיזהירם על מצות השם. וכבר הרגישו בזה המפרשים ותרצו, יעין שם. אך לפי דרכנו הדברים כפשטן. שרמז להם משה, שזה שאני מזהיר אתכם שלא תעשו לכם תמונת כל סמל (שם שם, טז), הינו משום 'כי אנכי מת בארץ הזאת, אינני עבר את הירדן', ואין אני יכול לבטל יצרא דעבודה זרה, לפי שאין לי זכותא דארץ ישראל. שאם אני הייתי עובר את הירדן — לא הייתי צריך לומר לכם שלא תעבדו עבודה זרה, לפי שהייתי מבטל יצרא דעבודה זרה כדרך שעשו בימי עזרא.
ודרך אגב הנה באתי לעורר מאי דקשיא לי בגזרת השם, ההוא אמר (במדבר כ, יב): "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", דאם כן היאך כבש משה ארץ סיחון ועוג, שהרי בכלל שבעה עממין הם. ורבותינו ז"ל אמרו בפסוק "ואתחנן אל יי בעת ההיא" (דברים ג, כג) — לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא התר הנדר (ספרי ומובא ברש"י שם). והדבר ברור דכונת משה היתה, לפי שהיה סבור שארץ סיחון ועוג הם בכלל ארץ ישראל, ועל זה בא בטענה לומר: נדר שהתר מקצתו — התר כלו (נדרים סו ע"א). ולפי האמת יש לתמה: מה נשתנה ארץ סיחון ועוג טפי משאר ארץ ישראל? ומהר"י אדרבי ז"ל מכח קשיא זו רצה לומר, שמשה היה סבור שארץ סיחון ועוג הם בכלל ארץ ישראל, אבל קשטא דמלתא שאינם בכלל ארץ ישראל. ואני תמה עליו, דמלתא דפשיטא היא שהם בכלל ארץ ישראל. והעד על זה, דתנא דמתניתין (בכורים פ"א מ"י) מעט ארץ סיחון ועוג מן הבכורים מפני שאינה ארץ זבת חלב ודבש, ולענין תרומות ומעשרות חיובם מן התורה, וכמו שכתב מרן. והרמב"ן ז"ל כתב, שהטעם שלא צוה השם פרשת געולי מדין במלחמת סיחון ועוג הוא, מפני שסיחון ועוג הוא משבעה עממין, ובשבעה עממין כתיב (דברים כ, יד): "ואכלת את שלל איביך", ודרשו רבותינו ז"ל (חולין יז ע"א): אפלו קדלי דחזירי, וכל שכן געולי נכרים. הן אמת, דכפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ח, דין א), שלא התר להם דבר של אסור אלא כשאין להם מה לאכל, אין תרוצו של הרמב"ן עולה כהגן, אך דברי הרמב"ם תמוהים בעיני. דבפרק קמא דחלין (יז ע"א) אבעיא לן: איברי בשר נחירה שנכנסו עם ישראל לארץ מהו? ובעי בגמרא: אימת? אילימא בשבע שכבשו ושבע שחלקו — השתא קדלי דחזירי אשתרי, בשר נחירה מבעיא?! ואם כדברי הרמב"ם אין כאן קשיא. כי על כן נראה לי שהרמב"ן דחה דברי הרמב"ם. שוב ראיתי להרמב"ן שהביא דברי הרמב"ם הנזכרים ותמה עליהם. מכל מקום למדנו שארץ סיחון ועוג היא מכלל שבעה עממין. ועוד ראיה ממה שכתב רש"י בפרוש התורה (דברים יח, ב), שאזהרת הכתוב בכהנים שלא יהיה להם חלק ונחלה היא אף בארץ סיחון ועוג. ועין בדברי הרמב"ם סוף הלכות שמטה ויובל, וצריך עיון.
ועל פי הקדמתנו נתנה ראש לישב מאמר הפונה קדים. ויש לדקדק בו, דאיך תלה מיתת משה רבנו בחוץ לארץ עם מה שבאים דור המדבר לעולם הבא? שאם הכונה היא דאגב שיקום משה בזמן התחיה יקומו גם כן דור המדבר שהם קבורים אצלו — דבר זה רחוק בעיני, שאם רשע קבור אצל צדיק, שבסבת תחית הצדיק שיחיה גם כן הרשע. ועוד, שהרי שנינו בפרק חלק (סנהדרין קח ע"א), דמרגלים אין להם חלק לעולם הבא. וכן איכא מאן דאמר התם, דעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא. הרי שאף שהם קבורים אצל משה, מכל מקום אינם באים לעולם הבא; ואם כן, אם דור המדבר אינם כדאים מצד עצמם, מאי אהניא להו מה שקבורים אצל משה רבנו? ואם הכונה דבזמן התחיה יתפלל עליהם משה — אף שיכנס לארץ ישראל ויקבר שם יכול להתפלל עליהם שיחיו בזמן התחיה, דתפלת משה רבנו נשמעת מסוף העולם ועד סופו.
ויראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק חמישי דנדרים (מו ע"א): האומר לחברו קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח, מת או שמכרו לאחר — מתר. קונם לבית זה שאני נכנס, שדה זו שאני לוקח, מת או שמכרו לאחר — אסור. וכתב הר"ן וזה לשונו: והוי יודע, דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרו לאחר, הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה. דאם אמר ביתך שאני נכנס, ונפל ובנאו — אסור לכנס בו, דכל שהוא ביתך משמע; ואם אמר בית זה ונפל, אף על פי שחזר ובנאו — מתר בו, דכיון דנפל אזדא לה. עד כאן לשונו. וראיתי להרשב"א בחדושיו לגטין פרק המביא תנין (כא ע"ב), אהא דאמרינן: על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם — אין זה כריתות, שהקשה דאמאי לא הוי כריתות? והא קימא לן, דאם מכרן האב או שמת — מתר לכנס בהם, וכדאמרינן בנדרים. ותרץ, דלאו דוקא נקט לשון זה דעל מנת שלא תלכי לבית אביך, אלא מירי באומר לה שלא תלכי לבית זה, דאפלו מכרו האב או מת אסורה לכנס. והקשה לו, דאכתי אפשר דנפל הבית בחייה והוי לה כריתות. ותרץ, דאף על פי שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא לה. דהתם גבי שוכר אמרינן נפל אזדא לה, דלדירה שכרו ולא לראות בו בחרבנו; אבל הכא גבי אסור, אף בקרקעו אסור לכנס, דאפלו דריסת הרגל אסר עליה הבית, בין שיהיה הבית כמו שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן — לעולם אסור בו, שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת. עד כאן. נמצא דהרשבא פליג עלה דהר"ן, דלהר"ן בבית זה כיון שנפל אזדא לה ומתר לכנס בו, ולהרשב"א אף בבית זה אם נפל אסור לכנס בו.
והריטב"א בחדושיו דחה דברי הרשב"א, וסבירא לה דאם נפל מתר לכנס בו. והביא ראיה ממאי דאמרינן במדרש קהלת (ויק"ר לב, ב): "אם יבאון אל מנוחתי" (תהלים צה, יא) — למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת. אמר רבי יהודה בשם רבי יהושע בן לוי: משל למלך שכעס על בנו ודחפו והוציאו חוץ לפלטין שלו, ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין. מה עשה? היתה בנויה וסתרה וחזר ובנאה והכניסו. נמצא מכניס בנו ומקים שבועתו. עד כאן. והנה כפי סברת הריטב"א, אפלו באומר קונם לביתך, אם נפל ובנאו — מתר לכנס בו; שהרי אין חלוק בין אומר קונם לביתך לאומר קונם לביתי, דבכלם מת או שמכרו מתר, ואם נפל — אלבא דהר"ן אסור לכנס בו, דכיון דקאמר ביתי — כל שהוא ביתו אסור. ויש בזה אריכות דברים, לא עת האסף. הכלל העולה: דלהריטב"א, האומר קונם לביתך או לביתי שאתה נכנס, אם נפל — מתר לכנס בו. ומטעם זה באים דור המדבר לעתיד לבוא, משום דנחרב הבית והשם נשבע 'אם יבאון אל מנוחתי', והכונה היא למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת; אך אם לא היה נחרב בית המקדש — לא היו יכולים לבוא לעתיד לבוא מפני השבועה שנשבע השם.
עוד נקדים, דאמרינן במדרש: אלמלי היה משה רבנו נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב בית המקדש ולא היתה אמה ולשון שולטת בישראל. עד כאן. ויש לדקדק, מה שיכות יש בביאת משה רבנו עליו השלום לארץ ישראל עם חרבן הבית? ומזקנים אתבונן שאמרו: שלא היה שולט אויב במעשה ידיו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דסוטה (ט ע"א): דרש רב חנינא בר פפא: מאי דכתיב (תהלים לג, א): "רננו צדיקים ביי, לישרים נאוה תהלה"? אל תקרי 'נאוה תהלה', אלא 'נוה תהלה'. זה דוד ומשה, שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם. דוד, דכתיב (איכה ב, ט): "טבעו בארץ שעריה". משה, דאמר מר: משנבנה בית המקדש ראשון נגנז אהל מועד, קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו. עד כאן. ומיהו עדין יש לדקדק כפי דרך זה, דאיך יחיב שאם משה היה נכנס לארץ ישראל שהיה בונה בית המקדש תכף ומיד? והלוא משעה שנכנסו לארץ ישראל עד שנבנה הבית עברו יותר מארבע מאות שנה עד אשר הניח השם את כל ישראל מאויביהם. ואולי יאמרו, שאם משה היה נכנס לארץ ישראל היה מזדרז הרבה והיה כובש את כל האמות תכף ומיד. עוד יש לדקדק, שלא היתה אמה ולשון שולטת בישראל מנא להו? דאף דנימא שלא היתה שולטת יד האויב במעשה ידיו, אפשר שהיה נטבע בארץ. דומיא דשערים דדוד, שלא שלטה יד האויב במעשה ידיו, ושנוי בנביאים 'טבעו בארץ שעריה', ושלטו האמות בישראל.
אמנם לפי דרכנו יבוא על נכון. שכבר נתבאר, שאם משה רבנו עליו השלום היה נכנס לארץ ישראל היה מבטל יצרא דעבודה זרה. והדבר ידוע, כי מה שגרם חרבן בית המקדש וגלות בא לעולם שגלינו מארצנו היה בעון עבודה זרה, וכדכתיב (ישעיה כח, כ): "כי קצר המצע מהשתרע" (יומא ט ע"ב). ובפרק חמישי דשבת (נו ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי לא קבל דוד לשון הרע — לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו. כלומר, שבסבת שנחלקה מלכות בית דוד עבדו ישראל עבודה זרה, דהינו העגלים שהעמיד ירבעם, ובסבת העגלים גלינו מארצנו. וזהו כונת אמרם: אלמלי היה משה נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב בית המקדש ולא היתה אמה ולשון שולטת בנו. כלומר, שאם היה משה נכנס לארץ ישראל היה מבטל יצרא דעבודה זרה, לפי שהיה לו זכותא דארץ ישראל, וכיון שהיה מבטל יצרא דעבודה זרה לא היה נחרב הבית ולא גלינו מארצנו.
וזהו כונת המדרש שהתחלנו: מפני מה לא נכנס משה לארץ ישראל? כדי שיביא עמו דור המדבר. כלומר, שאין דור המדבר באים לעתיד לבוא אלא בטענת למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת. כלומר, שיחרב בית המקדש ויבנה עוד, ובזה מקים הקדוש ברוך הוא שבועתו שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי'. ואלמלי היה משה נכנס לארץ ישראל היה מבטל יצרא דעבודה זרה, ולא היה נחרב הבית, ואם כן לא היו דור המדבר באים לעתיד לבוא מפני השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא 'אם יבאון אל מנוחתי'; אבל עכשו שלא נכנס לארץ ישראל, וגרמו העונות שנחרב הבית, לפי זה כשיבנה בית המקדש באים דור המדבר בטענה דלמנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.
ובזה יובן מה דאמרינן במדרש (ספרי וילך שה), שלאחר שמת משה רבנו עליו השלום מצאו הקדוש ברוך הוא ליהושע שהיה יושב ובוכה, אמר לו: וכי לך לבדך מת?! והלוא לי מת! שמיום שמת אבל לפני, שנאמר (ישעיה כב, יב): "ויקרא אדני צבאות לבכי ולמספד". עד כאן. ויש לדקדק, דמה שיכות יש במיתת משה רבנו עם קרא ד'ויקרא אדני צבאות לבכי ולמספד' דמירי בחרבן בית המקדש. ועם מה שהקדמנו הדברים כפשטן, דעקר מיתת משה רבנו היה לסבה שיחרב בית המקדש. וזהו אמרו: שמיום שמת אבל לפני, שנאמר: "ויקרא אדני צבאות לבכי ולמספד". כלומר, מיום שמת כבר ידעתי שעתיד בית המקדש לחרב, שבשביל זאת הסבה נגזר עליו שימות במדבר, וכמו שכתבנו.
וזהו כונת רבותינו ז"ל במה שאמרו: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג, כה). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אם יש 'אעברה נא' אין כאן 'סלח נא' (במדבר יד, יט), ואם יש 'סלח נא' אין כאן 'אעברה נא'. עד כאן. והדברים תמוהים, דאיך תלוי זה בזה? ולפי מה שכתבנו ניחא שאמר לו השם: אם יש 'אעברה נא' אין כאן 'סלח נא', לפי שאם משה רבנו עובר הוא מבטל יצרא דעבודה זרה, לפי שיש בידו זכותא דארץ ישראל, וכיון שמבטל יצרא דעבודה זרה אינו נחרב הבית, ואם כן אין כאן 'סלח נא', לפי שאינם באים לעתיד לבוא מפני השבועה שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי'.
ובזה יובן מאי דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קד ע"ב): "בכה תבכה בלילה" (איכה א, ב). אמר רבה אמר רבי יוחנן: על עסקי לילה, שנאמר (במדבר יד, א): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה של דורות. עד כאן. והרמב"ן בפרוש התורה תמה על מאמר זה וכתב: ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה. אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו, כד-כז): "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו. וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול יי. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות". אולי ידרש זה מפסוק (במדבר יד, לא) "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה". יאמר: וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבוא עת פקדתם, כי אני פוקד עון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שיירשו אותה לדורות. עד כאן. והנך רואה כמה יש מהדחק בפרוש זה. שאם נאמר שבעון דור המדבר נחרב הבית, נמצא שהשם פוקד עון אבות על בנים אפלו אחר כמה דורות, וזה לא מצינו אלא דוקא עד דור רביעי, וכדכתיב (שמות כ, ה): "פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים". אך כפי מה שכתבנו הדברים כפשטן. שכיון שבשביל מה שבכו באותו לילה נגזר עליהם שלא יבואו למנוחת השם, והתקון היה שיחרב הבית, ומפני זה מת משה רבנו במדבר כדי שיחרב הבית, ובזה יש התר לשבועת השם שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי', שאמר: למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת, שפיר קאמר השם: הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. כלומר, שבשבילם יחרב בית המקדש כדי שיבואו לעתיד לבוא.
וזהו כונת רבותינו ז"ל באמרם (תנחומא ואתחנן ו): "אעברה נא". אמר הקדוש ברוך הוא למשה: שתי שבועות נשבעתי, נשבעתי לאבד את ישראל ונשבעתי שלא תעבר את הירדן. לבטל שתיהן אי אפשר. אם תרצה, מאבד אני את ישראל ותעבר את הירדן. כיון ששמע משה כן אמר: מאה כמשה ימותו ואל תאבד נפש אחת מישראל. עד כאן. ויש לדקדק, דאיך תלוי זה בזה, דקאמר: לבטל שתיהן אי אפשר, ואחת מהן אפשר להתבטל, ובחר משה רבנו שתתבטל מה שנשבע השם לאבד את ישראל, ומה שנשבע שלא יעבר את הירדן שתתקים. אך לפי מה שכתבנו ניחא, דמה שנשבע לאבד את ישראל הינו שלא יבואו לעתיד לבוא, דלשון אבדה צודק על זה, וכדאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קח ע"א): עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר טז, לג): "ויאבדו מתוך הקהל". ובפרק שלישי דמכות (כד ע"א) אמרינן: אמר רב: מסתפינא מהאי קרא (ויקרא כו, לח): "ואבדתם בגוים" וגומר. הרי שלשון אבדה נאמר על דבר שאין לו תקון עוד. ועל זה אמר השם למשה: אני נשבעתי לאבד את ישראל, דהינו שלא יבואו לעתיד, וכדכתיב: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי", ואני נשבעתי שלא תעבר את הירדן. לבטל שתיהן אי אפשר, לפי שאם אתה עובר — אתה מבטל יצרא דעבודה זרה ואין בית המקדש נחרב, ונמצא שדור המדבר אינם באים לעתיד לבוא, לפי שאין שום פתח לשבועת השם שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי' אם אין בית המקדש חרב וחוזר ונבנה. אם תרצה, יאבדו ישראל ואתה עובר את הירדן, שאם אתה עובר מוכרח הוא שיאבדו ישראל. ומשה רבנו בחר, שמה שנשבע השם שלא יכנס לארץ שתתקים שבועה זו ולא תאבד נפש אחת מישראל. ומכיון שמשה אינו נכנס לארץ ישראל אינו מתבטל יצרא דעבודה זרה, ובית המקדש נחרב, ואז לא תאבד נפש אחת מישראל וכלם באים לעתיד לבוא, לפי שיש פתח לשבועת השם לומר: למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.
הכלל העולה ממה שכתבנו, שעקר מיתת משה במדבר היה כדי שיחרב בית המקדש, ועל ידי זה באים דור המדבר לעתיד לבוא, לפי שיש התר לשבועת השם שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי', ואמרינן דלמנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת, וכהריטב"א דאית לה דאף באומר קונם ביתך או ביתי, אם נפל — התר לו להכנס בו, ולא חל האסור אלא באותו בנין דוקא.
ובזה יובנו קצת פסוקי השירה (שמות טו, יג-טז): "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך. שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד" וגומר. "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת יי, מקדש אדני כוננו ידיך" וגומר. וראיתי לרבותינו ז"ל שאמרו (מכילתא שם): "תבאמו ותטעמו" — נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר 'תבאנו ותטענו'. עד כאן. וכבר הביא רש"י אגדה זו בפרוש התורה. ולא ידעתי לאיזה תכלית נתנבא משה רבנו נבואה זו. שהרי גבי "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" (שמות ו, א), שדרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין קיא ע"א): במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, כתבו המפרשים, שאף על גב שהגזרה היתה בשביל מי מריבה, מכל מקום בשביל מה שהקשה לדבר ואמר (שמות ה, כב): "למה הרעתה", גלה למשה מה שיהיה בעתיד כדי שיצטער. וכדרך מה שאמר השם לאברהם (בראשית טו, יג): "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ולחזקיהו אמר לו השם (מ"ב כ, יז-יח): "הנה ימים באים" וגומר, "ומבניך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל"; שאף שכל הדברים הללו היו בעון הבנים, מכל מקום לאברהם וחזקיה היה לענש לצערם בהודעה הלזו בשביל חטאם, וכמו שהאריך בזה מהר"ש יפה, יעין שם. ואם כן יש בדבר תמה, דלמה חזר השם והודיעו דבר זה, מאחר שכבר ידע משה רבנו כל זה. ועוד, כי לא מצינו למשה כאן שום עון אשר חטא כדי שיענש בהודעה זו. ואם הכונה היא כדי שידעו ישראל כל זה ויצטערו, דאף שהשם גלה למשה שלא יכנס לארץ באמרו 'עתה תראה', לא ידעו דבר זה ישראל, ורצה השם שידעו דבר זה ויצטערו בשביל עונם, כדכתיב (תהלים קו, ז): "וימרו על ים בים סוף", מכל מקום הדבר קשה אצלי, כי לא היתה השעה הגונה לכך, כי בעדן חדוה חדוה ובעדן עצבותא עצבותא, ובשעה זו שהיו שמחים וטובי לב ונותנים הודאה ושבח להשם על כל הטובה אשר עשה עמהם יצערם השם בהודיע להם שמשה אינו נכנס לארץ? ומה שכתב הרא"ם, שמה שאמר משה 'תבאמו ותטעמו' הוא על דרך נבא ולא ידע מה נבא, גם בזה לא נתקררה דעתי, דלאיזה תכלית נזרקה נבואה זו בפיו. עוד יש לדקדק בפסוקים אלו, דמאחר דכתיב "שמעו עמים ירגזון", שכולל כל האמות, למה חזר ופרט פלשתים ואדום ומואב, ומה נשתנו אלו מכל אמה ולשון? עוד יש לדקדק במלת 'אז' שאין לה מובן, דמשמע דמשום דחיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב יאחזמו רעד, ואין להם שיכות זה עם זה, והכי הוה לה למימר: חיל אחז ישבי פלשת ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב יאחזמו רעד. עוד יש לדקדק במה שסיים ואמר: "מקדש אדני כוננו ידיך", דתאר זה ד'כוננו ידיך' מאי שיטה הכא? דמי לא ידע שכל העולם ומלואו הם מעשה ידיו, ואם כן למה פרט בכאן שהמקדש הוא מעשה ידיו? ועוד יש דקדוקים אחרים, וליראת האריכות אמרתי לא אזכרם, אך מתוך דברינו יובנו הדקדוקים.
ויראה לישב בהא דגרסינן במכילתא: "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד" (שמות טו, טו). והלוא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, כדכתיב (דברים ב, ד-ה): "אתם עברים" וגומר, "אל תתגרו בם"; וכתיב נמי (שם שם, ט): "אל תצר את מואב" וגומר. אלא מפני אנינות, שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל. עד כאן. וראיתי להרא"ם שתמה על זה ואמר: ואלו הדברים תמוהים, שהרי לא נצטוו ישראל באזהרות הללו של אדום ושל מואב אלא בשנת הארבעים, כשנצטוו במצות "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במדבר כה, יז). כדאיתא בפרק שור שנגח (ב"ק דף לח, ע"א): וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחמר בעצמו: ומה מדינים, שלא באו אלא לעזר את מואב, אמרה תורה: "צרור את המדינים"; מואבים עצמם לא כל שכן?! וכו'. ו'שמעו עמים' היתה בשנה ראשונה כשיצאו ישראל ממצרים, מיד שנעשו להם כל אותן האותות והמופתים, שעדין לא הזהרו לא באזהרת 'אל תתגרו בם' ולא באזהרת 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם'. ותרץ עם מה שכתבו התוספות בשם רבנו תם, דנשא קל וחמר דקאמר לאו דוקא, אלא כלומר: עתיד משה דישא קל וחמר אם לא שהזהירו הכתוב תחלה. דקדם נאמר 'אל תצר את מואב' וכו', יעין שם.
ואני תמה בזה, דנהי שאנו מוכרחים לומר דקדם נאמר 'אל תצר את מואב' ממה שנאמר 'צרור את המדינים', שהרי דרשו רבותינו ז"ל: "עתה ילחכו הקהל" (במדבר כב, ד) — מלמד, שלא היה מתירא בלק אלא מלחיכה בעלמא, שלא היו מתרים אלא באנגריא, וקרא דמדין אחר מעשה דבלק היה, ואם כן על כרחין לומר דמה דאמרינן לפי שנשא משה קל וחמר וכו' — לאו דוקא, אלא לפי שעתיד משה לעשות קל וחמר, לפיכך הקדים השם ואמר לו 'אל תצר את מואב', ונאמר לו קדם מעשה דבלק. אבל מנא לה למכילתא שתכף ומיד נאמרה אזהרה זו דאדום ומואב? שהרי כפי דברי הרב, 'שמעו עמים ירגזון' היה תכף ומיד שיצאו ממצרים, שנעשו להם כל אותן האותות והמופתים, ואם כן נימא שאחר ששמעו עמים ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב נאמרו אזהרות אלו.
ועל כרחין אזהרות אלו דאדום ומואב לא היו אלא בשנת הארבעים. שהרי באזהרת אדום כתיב (דברים ב, ז): "כי יי אלהיך ברכך בכל מעשה ידך וגו', זה ארבעים שנה יי אלהיך עמך לא חסרת דבר", הרי שהיה בשנת הארבעים. ואחר כך כתיב (שם שם, ח-ט): "ונפן ונעבר דרך מדבר מואב, ויאמר יי אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", הרי ששתי אזהרות אלו היו בשנת הארבעים. ומיהו נראה שהיה קדם תשעה באב של שנת הארבעים. שהרי כתיב (שם שם, טז-יח): "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם, וידבר יי אלי לאמר, אתה עבר היום את גבול מואב את ער". ופרש רש"י: אבל משלוח מרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה 'וידבר' אלא 'ויאמר'. ללמדך, שכל שמונה ושלשים שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד אליו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וכו', והכי איתא בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכא-ב). ובאזהרת אדום ומואב כתיב בהו 'ויאמר'. ונראה, שכל שלש אזהרות אלו נאמרו בשנה אחת, בשנת הארבעים, אלא שאזהרת אדום ומואב נאמרה קדם תשעה באב של שנת הארבעים, ומשום הכי כתיב בהו לשנא ד'ויאמר', אך אזהרת עמון נאמרה אחר תשעה באב של שנת הארבעים, שתמו כל אנשי המלחמה למות, ומשום הכי כתיב 'וידבר יי'. ואם כן, כפי מה שהרב גוזר ד'שמעו עמים ירגזון' היה בשנה ראשונה, מה הקשה להם והלוא לא עליהם הולכים, והלוא אזהרות אלו בשנת הארבעים נאמרו וכדכתבנא. וצריך עיון.
עוד אני תמה בדברי הרב, דאעקרא דמלתא אחרי בקשת המחילה הראויה קשיא ליכא. שזה שהרב גוזר ד'שמעו עמים ירגזון' היה תכף ומיד שיצאו ממצרים ונעשו להם אותן האותות והמופתים, פשטה דקרא לא משמע הכי. דכתיב: "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך. שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת" וגומר. הרי דמשמע שמשה רבנו היה מתנבא ואומר: כשנחית בחסדך עם זו גאלת ונהלת בעזך אל נוה קדשך, דהינו בשעה שהשם היה רוצה להכניסם לארץ ישראל, אז שמעו עמים ירגזון וחיל אחז יושבי פלשת ונבהלו אלופי אדום ואילי מואב אחזם רעד. ועל זה הקשו במכילתא: באותה שעה לא היה להם לירא, שהרי כבר נאמרו שתי האזהרות: אזהרת אדום ד'אל תתגרו בם' ואזהרת מואב ד'אל תתגר בם מלחמה'. ותרצו מפני האנינות וכו'.
ובפרק אלו טרפות (חולין ס ע"ב) אמרינן: אמר רבי שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרף והן הן גופי תורה. "העוים הישבים בחצרים עד עזה" (דברים ב, כג). מאי נפקא לן מנה? מדאשבעה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג): "אם תשקר לי ולניני ולנכדי", אמר הקדוש ברוך הוא: ליתו כפתורים וליפקו מעוים, דהינו פלשתים, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו): "כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא, והוא נלחם במלך מואב". מאי נפקא מנה? דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל: "אל תצר את מואב". אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון וליפק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון. והינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון. עד כאן. ואין ספק, שמה שהתרו ישראל לקח ארץ מואב מיד סיחון הוא משום דכשהזהיר הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר "אל תצר את מואב" הוא משום דכתיב (דברים ב, ט): "כי לא אתן לך מארצו", וגבי אדום נמי כתיב (שם שם, ה): "כי לא אתן לכם מארצם"; וקימא לן, דהאומר קונם לביתך שאני נכנס, קונם לביתי שאי אתה נכנס, מת או שמכרו לאחרים — מתר לכנס. דכל שאומר בכנוי, דהינו ביתך או ביתי, הוא דוקא כשהבית ברשותו, אבל כל שאין הבית ברשותו מתר להכנס בו. וכן הכא גבי אדום ומואב, שמה שנאסר ארצם הוא בכנוי, דהינו 'ארצם' ו'ארצו', וכל שבאו אחרים ולקחום מיד אדום ומואב התר להם לישראל לקחת אותם. וכן ארץ פלשתים התר להם לישראל לקח אותה מיד כפתורים, שהרי שבועת אברהם אבינו היתה "אם תשקר לי ולניני ולנכדי", והינו שלא יעשה עמו מלחמה; אבל כיון שבאו כפתורים ולקחו מעוים, התר לישראל לקח מיד כפתורים מה שלקחו מעוים.
ובזה נבוא לכונת הכתובים (שמות טו יג-יד): "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך. שמעו עמים ירגזון". כלומר, בשעה ש'נהלת בעזך אל נוה קדשך', דהינו בשעה שאתה היית רוצה להכניסם לארץ ישראל, 'שמעו עמים ירגזון', דהינו שכל האמות רגזו. וחזר ואמר, דלא מבעי האמות שהבטחו על ארצם, כגון יושבי כנען, דפשיטא שרגזו וחלו מפני ישראל, שהרי כבר ידעו שכל מגמתם של ישראל היתה לכבש ארץ שבעה עממים; אלא אפלו האמות שהזהרו ישראל שלא להתגרות בם, אפלו הכי אחזם רעד. ואמר: "חיל אחז ישבי פלשת", ויושבי פלשת לא היה להם לירא, מפני שבועתו של אבימלך, דכתיב: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי". ואמרינן בפרק קמא דסוטה (ט ע"ב - י ע"א): "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (שופטים יג, ה). אמר רבי אדא בר חנינא: הוחלה שבועתו של אבימלך, שנאמר: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי". עד כאן. ופרש רש"י: הוחלה שבועתו של אבימלך — בטלה. לשון "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). לפי שהם עברו על השבועה תחלה. עד כאן. נמצא, שקדם לכן לא היו יכולים ישראל להתגרות בפלשתים מפני שבועתו של אבימלך, ואם כן מפני מה אחזם חיל ליושבי פלשת? אלא לפי שראו שכפתורים לקחו מעוים ארצם וחזרו ישראל ולקחו מכפתורים, אמרו פלשתים: אם כן אין לנו שום תועלת משבועתו של אבימלך, שאם השם ירצה להוריש את ישראל ארץ פלשתים — יעשה כדבר הזה, שיבואו אחרים ויקחו את ארצנו, ויחזרו ישראל ויקחו את ארצנו מידם. ומשום הכי "חיל אחז ישבי פלשת".
ואמר: "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד". כלומר, כשראו אדום ומואב שחיל אחז לפלשתים, אף שהיו בטוחים שישראל לא היו יכולים להלחם בם מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, אפלו הכי אחזם חיל, מפני שראו שהשם מסבב סבות שיזכו ישראל בארצם והביא את הכפתורים דליפקו מעוים וישראל יקחו מעוים, אז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב יאחזמו רעד, ואמרו: גם עלינו תעבר כוס כזה. שאף שאנו מבטחים שאינם באים עלינו, לפי שהשם הזהירם ואמר גבי אדום 'אל תתגרו בם' ועל מואב אמר 'אל תתגר בם', מכל מקום אפשר שיהיה השם מסבב סבות שיזכו ישראל בארצנו, שיקים אחרים שיקחו את ארצנו ויבואו ישראל ויקחו את ארצנו מידם, כדרך שעשה בפלשתים. ומשום הכי אמר: "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד". וחזר ואמר: "נמגו כל ישבי כנען", שהם האמות שהיו יודעים שעקר מגמתם של ישראל היה עליהם לרשת את ארצם. וכונת הכתוב היא להודיע את ישראל: ראו חבתכם לפני, שאפלו האמות שאינכם רשאים להתגרות בם אני מסבב סבות שתזכו בארצם, דהינו שאני מקים אחרים שיבואו ויקחו את ארצם מידם ואחרי כן תוכלו אתם לירש את ארצם, וכמו שכתבנו.
וחזר ואמר: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך". כלומר, נהי שהבטחתנו שאף אדום ומואב שהזהרנו שלא להתגרות בם מכל מקום השם מסבב סבות שנירש את ארצם, דהינו שבאים אחרים ולוקחים את ארצם ואחר כך באים ישראל וזוכים בארצם, והטעם הוא לפי שכתוב "כי לא אתן לכם מארצם", וכן כתוב "כי לא אתן לך מארצו", וכיון שנאמרה האזהרה בכנוי לא חל האסור אלא בהיותה תחת ידם, וכדאמרינן: קונם לביתך שאני נכנס, מת או שמכרו לאחרים — מתר לכנס בו, מכל מקום הוי אליה וקוץ בה. שאם אתה אומר דכל שהוא בכנוי לא חל האסור אלא בהיות אותו דבר ברשות הנאסר, אם כן דרשינן נמי הכנוי לומר שהאומר קונם לביתך אפלו אם נפל אסור לכנס בו, וכסברת הר"ן דאית לה דכשם דדרשינן להתר לומר שאם מת או שמכרו לאחרים שמתר לכנס באותו הבית, הכי נמי דרשינן לה לאסורא לומר שאם נפל וחזר ובנאו דאסור לכנס בו, דביתך קאמר — כל שהוא ביתו אסור לכנס לביתו. ואם כן, דור המדבר אינם באים לעתיד לבוא, מטעם שנשבע השם ואמר 'אם יבאון אל מנוחתי'; ואף על פי שנחרב וחזר ובנאו, מכל מקום כל שהוא בכנוי אפלו שנפל וחזר ובנאו אסור לכנס בו. לזה אמר דליתנהו להנך מלי, אלא הלכתא כהריטב"א, דאפלו שאמר בכנוי, אם נפל וחזר ובנאו — מתר לו להכנס באותו בית, ולפיכך יכולים דור המדבר לבוא אף שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי', משום דדרשינן: למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת. והכריח זה מ'תבאמו ותטעמו', ולא אמר 'תבאנו ותטענו', לומר שמשה רבנו עליו השלום אינו נכנס לארץ ישראל, ועל כרחין הטעם הוא כדי שיהיה נחרב בית המקדש, שאם היה משה נכנס לא היה הבית נחרב, לפי שהיה מבטל יצרא דעבודה זרה, וכמו שכתבנו; אך עכשו שאינו נכנס — אינו מתבטל יצרא דעבודה זרה, והבית נחרב, ולפי זה יכולים דור המדבר לבוא לעתיד לבוא, לפי שיש התר לשבועת המקום שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי', ודרשינן: למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.
ואמרינן במדרש: "מקדש אדני כוננו ידיך". מקדש ראשון ושני, שנעשו על ידי בני אדם, שלטה בהם יד האמות; אבל לעתיד לבוא, שעתיד להבנות על ידי הקדוש ברוך הוא, אין אמה ולשון שולט בו. ובמכילתא (שירתא פ"י) והביאה רש"י ז"ל בפרוש התורה: "מקדש אדני כוננו ידיך. יי ימלך לעלם ועד". חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר (ישעיה מח, יג): "אף ידי יסדה ארץ", ומקדש בשתי ידים. ואימתי יבנה בשתי ידים? בזמן ש'יי ימלך לעלם ועד' — לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו. עד כאן. וזהו כונת הכתוב: הטעם ש'תבאמו ותטעמו בהר נחלתך' ואיני מכניסם לארץ הוא, כדי שיבואו דור המדבר 'מקדש אדני כוננו ידיך', שהוא לעתיד לבוא. לפי שאם אני נכנס לארץ ישראל אינם יכולים לבוא לעתיד לבוא, אבל עכשו שאיני מכניסם יכולים לבוא ל'מקדש אדני כוננו ידיך', לפי שנחרב הבית ויש התר לשבועת השם במה שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי', דדרשינן: למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת.
הכלל העולה: שכונת הכתובים לומר, שאף שהשם דורש הכנוי לטובתם של ישראל ודורש 'מארצם' ו'מארצו' דוקא כשהיא תחת רשותם, אבל כשיצאה מרשותם התרה לישראל, וכדינא דמתניתין דקונם ביתך שאני נכנס דאם מת או שמכרו לאחרים שמתר להכנס בה, מכל מקום אינו דורש הכנוי לרעתם של ישראל לומר שאם נפל שיהיה אסור בו, דביתך קאמר וביתו הוא, וכסברת הר"ן, ואם כן אינם באים דור המדבר לעתיד לבוא מפני השבועה שנשבע 'אם יבאון אל מנוחתי', אלא סבירא לה כסברת הריטב"א, דאף שאמר בכנוי אם נפל וחזר ובנאו מתר להכנס בו, ובזה דור המדבר באים הם לעתיד לבוא, לפי שיש התר לשבועת השם שאמר 'אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי', ודרשינן: למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת. והיתה ליי המלוכה.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |