טור/אבן העזר/ע

טור ‏ אבן העזר ע

חייב במזונותיה כיצד, אוכלת עמו ממה שהוא אוכל, ושותה עמו ממה שהוא שותה. ואם משפחתה ובית אביה מנהגם בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל, אם כל בני משפחתה בין אותם שהם עשירים בין שאינם עשירים מבקשים אותם הגדולות, אז צריך להנהיגה כדרך שנוהגים בני משפחתה דקיימא לן עולה עמו ואינה יורדת עמו, ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות אלא שבבית נוהגים כן מפני שהוא עשיר אבל שאר בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אינם מבקשים אותם הגדולות, אז אינו חייב לה בהן כל זמן שאוכלת עמו, אבל אם אינה אוכלת עמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה אז צריך להנהיגה בדרך שהיתה נוהגת בבית אביה, שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שירצה, דתנן המשרה אשתו על ידי שליש, פירוש שמפרנסה על ידי אחר, לא יפחות לה משני קבין חטין לשבוע או ארבע קבין שעורים, ונותן לה חצי לוג שמן, וחצי קב קטנית, וקב גרוגרות, ומנה דבילה. ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר. ואם היא מניקה נותן לה יין, ואם היא רגילה ביין נותן לה אפילו אינה מניקה. ואוכלת על שלחנו מליל שבת לליל שבת. ונותן לה מעה כסף לשבוע לצורך דברים קטנים, ואם אינו נותנו לה אז מה שעושה מותר על מעשה ידיה הקצוב שחייבת לתת לו כדלקמן הוא שלה. ואם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של הבעל. במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל בעשירים הכל לפי כבודם. ובירושלמי משמע שאין יכול לפרנסה על ידי פרנס והיא תאכל לבדה אלא אם כן שיהא מרצונה וכן היא מסקנת א"א ז"ל.

לשון הרמב"ם ז"ל. כמה מזונות פוסקים לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר, שאינו לא חולה ולא רעבתן. מאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חטין חטין, ואם שעורים שעורים, וכן אורז או דוחן או שאר מינין שנוהגים בהן. ופוסקין לה פרפרות לאכול בו הפת, כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן. ושמן לאכילה. ושמן להדלקת הנר. ופירות. ומעט יין לשתות, אם הוא מנהג המקום ששותות הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצורכה, כגון פרוטה לכבס או למרחץ וכיוצא בה. במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל אם הוא עשיר הכל לפי עשרו, אפילו היה ממונו ראוי שיעשה לה כמה תבשילין בשר כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו. ואם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא, ותהיה כתובתה עליו בחוב עד שתמצא ידו ויתן. הבעל שרוצה ליתן לה מזונות הראויין לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו, הרשות בידו. ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. ע"כ.

כתב ה"ר אליהו, חייב אדם להשכיר עצמו בפועל לפרנס את אשתו, דמספר כתובה נלמוד, אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי. ורבינו תם היה אומר שאין צריך, ומכתובה אין ללמוד, דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בבית כמו לחרוש ולזרוע. וכן כתב הרמ"ה לחיוביה למעבד לא מחייבינן ליה, אבל היכא דעבד ושקל אגר, אע"ג דגבי בעל חוב לא מחייבינן ליה למיפרע מיניה אלא לבתר דמשיירינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסידור, גבי מזונות אשתו דלאו זוזי אסקא ביה אלא מזוני, חייב לזונה כפי כבודה, אפילו אי לית ליה אלא מזונה דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדיה מאי דאכיל.

מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות בבית דין. שלשה חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה אפילו לא שמעו בו שמת, ואפילו שבועה אינה צריכה. אבל אין נותנין לה כמה שתתקשט, דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט. ויש מהגאונים שכתבו שאין פוסקין לה מזונות עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות, והרמב"ם ז"ל כתב שפוסקין לה אפילו אין כתובתה בידה, (וכן כתב) ס"א וכן אמר) א"א הרא"ש ז"ל.

כתב הרמב"ם שבית דין פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה. וא"א ז"ל כתב שאין בית דין פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות, שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו. ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו, אין הבעל חייב לשלם, כיון שלא צוה לו לפרנסה. אבל אם לותה בעדים, חייב לשלם לזה מה שלותה ממנו. ופירש ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה בית דין אבל אם לותה קודם שפסקו לה בית דין אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה.

וא"א הרא"ש ז"ל כתב, אם לותה בעדים אף בלא בית דין חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל, ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה, אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה, כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה (כדי שלא תתבייש) (ס"א קודם שתתביש) לבא לבית דין על עסק מזונותיה. אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו, אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה. ואם מעצמו יטעון, רשאי, אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים. אבל אם אינה בת מלאכה, לאו כל כמיניה לטעון כך. ואם קדמו בית דין ופסקו לו, כיון שבאתה לפני בית דין גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק, ואין לו עוד טענה על מעשה ידיה, כי מסתמא כשבית דין פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות. ע"כ.

ואם בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות כשיצאתי מכאן נאמן. פירש ר"י, שנאמן להשביעה אם בית דין פסקו ומכרו ונתנו לה, ואפילו לותה ואכלה צריך לשלם מה שלותה על פי שבועתה. ורש"י פירש שנאמן בשבועתו אפילו להוציא מידה מה שפסקו ונתנו לה, כל שכן שלא יפרע מה שלותה. והרמב"ם חילק בדבר, וכתב, אם פסקו לה בית דין ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה ונשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה, ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונפטר ונשאר החוב עליה, לא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום. וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען בריא לי אין מוציאין מידו.

וכן יראה דעת רב אלפס שכתב בתשובה ששאלוהו באשה שהלך בעלה למדינת הים, ובעלה שגר לה מזונות, ובחזרתו מצא עליה חשבון מהוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה. והשיב, שבעלה יחשב מה ששגר ומה שהניח לה. ואם יש בו כדי ספוקה בשיעור שפסקו לה חכמים על הדרך שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו, עם מה שמתחייב במעשה ידיה, פטור במה שלותה. ואם יפחות, יפרע מה שנפחת. ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה, ישבע שבועת היסת ונפטר. ע"כ.

ואם בא ואמר קודם שהלכתי אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית, נאמן. והרמב"ם כתב אפילו לא נתרצית בפירוש אלא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה אין לה מזונות, שאלו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >