פתחי תשובה/אבן העזר/ע
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) צמצמ' והותיר'. עיין בשו"ת תשובה מאהב' ח"א סי' ע"ח וסי' פ' שכ' דאין זה מוסכם להלכ' דממה שאמרו בס"פ אף ע"פ מותר מזונות לבעל אין ראיה כי שם לא מיירי בצמצמה אלא שניתותרו ממילא כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כ"כ כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים וכמו שפירש"י שם בהדיא ובזה הדבר פשוט שהוא לבעל שהרי אין הבעל חייב ליתן לה יותר ממה שצריכה היא אבל בצמצמה וסבל' רעבון ודוחק יכול' לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בה בעלה וכן מפורש בתוס' נזיר דף כ"ד ע"ב בד"ה שקימצ' דאם צמצמה מפיה ולא אכלה כדי שובע הוא דידה אלא דאם יש מותר מחמת שהוזלו המזונות הוא לבעל וכן מפורש בר"ן נדרים דף פ"ח ע"א ע"ש. ולכן פסק הלכה למעשה שאין להוציא מיד האשה והסכים עמו רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל וכתב דלא משום דהאשה יכולה לומר קים לי אתינן עלה דא"כ באם גם עתה היא רוצה מזונות הרי הבעל מוחזק ויכול לומר להיפך קים לי וצא והתפרנס ממותר המעות שבידך אלא דבאמת דין זה ברור ולית ביה ספיקא כלל ע"ש באריכות וכ"כ בספרו דגול מרבבה בסי' זה (וע"ש עוד בס"ס פ"ב מ"ש על דברי הב"ש סוס"ק י"ח) ועיין עוד מזה בס' בית מאיר כאן ולקמן סי' פ' ס"א וגם בענין אם יהי' מה שזכתה נ"מ או שלה לגמרי ע"ש:
(ב) ואם היה עני ביותר ואינו יכול כו'. זהו לשון רמב"ם פי"ב מה"א דין י"א ופשט הלשון משמע שהוא עני וגם א"י להשתכר כגון שהוא חולה או אנוס ואפ"ה כופין להוציא אך בש"ע לקמן סי' קנ"ד ס"ג איתא שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר כו' והוא לשון הר"ן בשם הרשב"א ס"פ המדיר ולשון זה משמע שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה בזה הוא דכופין אבל בלא אפשר לו להשתכר שהוא אנוס אין כופין והיינו כדעת הי"א שהביא הרמ"א כאן ומש"ה לא הגיע הרמ"א שם כלום וכן מבואר בס' בית מאיר בסי' קנ"ד שם ומסיים דקצת קשה על הש"ע דבסי' ע' סתם כרמב"ם וכאן בסי' קנ"ד כלשון הרשב"א ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"א שכתב גם כן דבאופן דנקט בש"ע סי' קנ"ד ס"ג שאינו רוצה להשתכר גם הי"א דכאן מודים שכופין להוציא דטעם הי"א הוא דלא גרע משאר בע"ח שאפי' המלוה מת ברעב אם אין לו להלוה פטור אך כשיכול להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וקשה לכופו שיעשה מלאכה וירויח והוא אינו רוצה והוי חיי נפש והוא פושע ולכן כופין לכ"ע ומש"ה בסי' קנ"ד ס"ג לא הגיה הרמ"א כלום (וכתב שם ליישב סתירת הש"ע שעמד הב"מ הנ"ל ויובא בס"ק שאח"ז) . וכתב עוד דמ"ש הרמב"ם והש"ע ואינו יכול ליתן לה כו' היינו אפי' יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה מכל מקום כיון שאין לו ליתן התחייבות שלו ה"ל גבי דידה חיי נפש כו' ע"ש) . ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' צ' בד"ה והנה מ"ש בזה וע"ל סי' קנ"ד סק"ה:
(ג) וי"א שאין כופין. כתב בספר בית מאיר וז"ל לולא שאיני כדאי להכריע היה נלע"ד כדעת הש"ע שטעם הי"א הוא שמדמי לבע"ח הטוען אין לי לשלם ולע"ד לא דמי דש"ח דאגידא ביה וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה וזה בידו והוי כבידו לשלם ותו דזה דמי לסימן קנ"ד ס"ז שמחוייב לגרש אף שנמי אינו יכול ובפרט להרמב"ם שמזונות דאורייתא כעונה עכ"ל ומשמע דרצונו להכריע כהרמב"ם דכופין להוציא אף באינו יכול להשתכר והוא אנוס. (ועיין בתשו' ח"ס שם שהזכיר דברי הב"מ הנ"ל שמכריע להלכה כהרמב"ם והמחבר גם הביא שכ"כ בס' ישועות יעקב. והוא ז"ל כתב בזה. דמ"ש הב"מ מסברא דנפשיה לחלק בין בע"ח לכאן כבר קדמו הכסף משנה שם. אלא דמ"מ י"ל דטעם הי"א הוא דהא בלוה קיי"ל אין גופו משועבד לו כלל כמבואר בח"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו ואשתו כגופו והוא צריך לה ואפילו כלים שעושים בהם או"נ אין ממשכנים כו' איברא יש לחלק בשלמא הלואה דעלמא מלתא אחריתי היא ולהוציאה ניתנה ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו אבל הכא חוב המזונות היינו האשה בעצמה כיון דנישאת לו אדעתא דמזונות ואם אין מזונות אין אישות ונשואין שפיר כופין להחזיר האשה על מקומה הראשון דהיינו שיגרשנה ולא תהא אגידא ביה הגע עצמך אדם שהשאיל לחבירו רחים ורכב ועושה בהן חיי נפשו ולא שזקפו עליו במלוה אלא השאיל לו ועבר זמן השאלה וכי לא נאמר לא נכוף אותו להחזיר מפני שעושה בהן חיי נפש כו' (לע"ד גם זה נכלל בלשון הכ"מ שם שכ' וז"ל ויש לתמוה כו' ומאחר שא' מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו ממה לזון יוציא עכ"ל ע"ש) מיהו י"ל זהו דוקא להרמב"ם דס"ל מזונות דאורייתא אך להפוסקים דס"ל מזונות דרבנן אין הנישואין ומזונות תליא זה בזה כל כך כו' והאריך קצת ומסיים לדינא דמי שיש לו ואינו רוצה לזונה אין כופין להוציא (רק לזון) ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופין בשוטים להוציא (כבסי' קנ"ד ס"ג) ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע תליא למ"ד מזונות דאורייתא כופין בשוטים ולמ"ד לאו דאורייתא אין לכוף בשוטים ואמנם במילי כופין. ובזה מיושב סתירת המחבר (שעמד הב"מ הנזכר בס"ק הקודם) דבסי' ע' מיירי מכפי' בעלמא ע"כ סתם כרמב"ם ובסי' קנ"ד מיירי מכפי' בשוטים דומיא דאינך התם ע"כ כתב כל' הרשב"א עכ"ד. וע"ש עוד שכ' דאם עברו יכפוהו על הגט כיון דע"י ישראל אפילו שלא כדין כשר מה"ת להרמב"ם פ"ב מה"ג דין כ' א"כ הכא באינו יכול להרויח מפני חולי דלרמב"ם אפילו לכתחילה כופין וא"כ לשאר הפוסקים נמי אם עברו וכפוהו אפשר אפילו מדרבנן כשר כו' ע"ש):
(ד) דחייב להשכיר עצמו עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקס"ו מ"ש (ועיין בתשו' ח"ס סי' קל"ב אודות רב א' שנסע לא"י והניח אשתו ערטילאי וביתו ריקם ועתה ציוה בכתבו לתת לה החומש מהמקובץ לשלוח לו לשם והדבר ידוע שאינו מספיק לה בצוק העתים ודעת הגאון השואל לעכב כל המעות המקובץ ע"י הגזבר הידוע וליתנו לה והוא ז"ל השיב שהדבר קשה מאד הואיל ומתחילה לא ניתן אלא לפרנסתו להוציאו בא"י לא נוכל לשנות מדעת בעלים ואפילו הוא בעצמו אילו הי' רוצה לאכלו בח"ל ה"ל גזלן ומשנה מדעת הבעלים כו' ושוב כתב דמ"מ הדין הגאון השואל כיון דזה ברור לנו שלא לכסותה לעלות לשם לא"י מטעם שכ' בפסקי מהרא"י סי' פ"ח ומטעם שכ' במעיל צדקה סי' כ"ו (יובא לקמן סי' ע"ה ס"ק ו') כו' וכיון שע"כ חייב לזונה ורע ומר המעשה הזה לעלות לשם ולא לצאת י"ח פרנסת אשתו א"כ מהראוי לכופו עכ"פ בכל מיני כפיות דלאו כל כמיניה לעלות לא"י ולהרעיב אשתו וא"כ לא מבעיא אותו החומש שציוה ליתן שנוכל ליתנו לה ולא מקרי משנה מדעת הנותנים כיון דכל מגמת כוונת הנותנים להחזיקו שם בארץ הקדושה ואם לא תהיה מזונות אשתו קבוע בכאן הרי נכתוב עליו תמרורים ויהיה מוכרח לעקור משם ולשוב לח"ל כו' אלא אפילו נראה שאין זה מספיק לכדי פרנסתה נוכל להוציא מיד הגזבר ליתן לה כראוי כו' ומ"מ טוב להתרו' בו בתחלה ובין כך מסתפק בהחומש אשר הרשה ליתן לה ומותר המעות יהיה מונח ביד הגזבר עד בא תשובת הרב משם ע"ש):
(ה) או צריך למכרן. עיין בתשו' ח"ס סי' קל"א בעסק משפט כזה):
(ו) ואח"כ נשתטית. עבה"ט וכ' עוד הב"ש ואם היא שוטה בשעת הנישואין וכתב לה כתוב' נראה דחייב לה כל תנאי כתוב' כו' ובס' ב"מ כתב עליו אינו יודע מהיכן נראה לו כן שיתחייב במה שלא כ' לה כו' ע"ש:
(ז) שכתב להיפך. עבה"ט מ"ש והח"מ כתב דכאן איירי דא"ר ליתן כתובת'. ועיין בהגvות יד אפרים שכ' ע"ז דמלשון תשובת הרשב"א שהביא בד"מ מבואר דאף באומר הרי גיטה וכתובת' לא מהני כיון שאינו יכול לגרשה ע"ש. ועיין בתשו' חוט השני סי' ל"ב שכ' על נדון דידי' וז"ל ואין לפטuר אותו מטעם שנשטית שכ' הרמב"ם פ"י מה"א שאין חייב לה בשכ"ו כבר נפסקה ההלכה מפי גדול האחרונים כהראב"ד שהשיג עליו וכן דעת הרשב"א בתשו' שחייב לה בכל. ועוד אפשר שבזה גם הר"מ מודה כי שגעון כזה הבא מחמת חולי ועודנה בחליה מוחזקים הם להתרפאות ואין אחד מני אלף אשר לא יכול להרפא והר"מ לא פליג אלא היכא שהיא בריאה ומשתגעת שהשגעון ההוא ברוב פעמים הוא נצחי ואינו מוחזק להתרפאות עכ"ל:
(ח) עמד אחד כו'. עיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' פ"ט:
(ט) וזנה משלו. עבה"ט ועיין בתשו' חוט השני סי' ל"ב דה"ה אם עמד א' ופדה אשת חבירו מן השביה אין הבעל חייב לשלם ע"ש:
(י) מיהו אם היו חייבים לבעל. מסתימת הפוסקים משמע דאפי' אם החוב לא הגיע עדיין זמן פרעון וצ"ע:
(יא) רק מזונות שלו. עג"ש מ"ש מיהו נראה עיקר דהאומר אכול עמי צריך לשלם לו וכן כאן בדין זה מוציאים ממנו. ועמ"ש בזה בפ"ת לח"מ סימן רמ"ו סי"ז:
(יב) אין לה מזונות עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ס"ט סק"ב וע' עוד בס' ב"מ כאן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |