אילת השחר/בבא בתרא/ס/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
(לשם הוספת רווח בין מקטעים) |
מ (←top: תיקון) |
||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
'''וצע"ק''' מה דקאמר אי קוץ דידי תקוץ ואי לא לא תקוץ, דזה מיושב יותר אם בכה"ג פסול לדון וע"ז הוא דקאמר לא תקוץ, היינו דאיני יכול לפסוק לך לקוץ, אמנם גם אם רק איסור לקשט אחרים שייך לא תקוץ דאסור לי לקשט אותך. | '''וצע"ק''' מה דקאמר אי קוץ דידי תקוץ ואי לא לא תקוץ, דזה מיושב יותר אם בכה"ג פסול לדון וע"ז הוא דקאמר לא תקוץ, היינו דאיני יכול לפסוק לך לקוץ, אמנם גם אם רק איסור לקשט אחרים שייך לא תקוץ דאסור לי לקשט אותך. | ||
'''הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין.''' צ"ע מאי צריך לזה ולא סגי בטעם שאמר על שלא לאכול בשר ולשתות יין דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואפשר דהא דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה, הוא מה"ט דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, נמצא דזה לא רק טעם על הא דלא גזרו שלא לישא נשים כדמשמע מהרשב"ם, אלא גם על הא דאין גוזרים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. | '''הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין.''' צ"ע מאי צריך לזה ולא סגי בטעם שאמר על שלא לאכול בשר ולשתות יין דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואפשר דהא דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה, הוא מה"ט דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, נמצא דזה לא רק טעם על הא דלא גזרו שלא לישא נשים כדמשמע מהרשב"ם, אלא גם על הא דאין גוזרים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. | ||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
'''והנה''' כבר העיר בקובץ שיעורים דכיון דאין גוזרין נמצא דאין איסור כלל וכמש"כ הרשב"ם בסוף, וע"כ דאם היו גוזרים היו מזידין, א"כ מה שהם שוגגים היינו עכשיו שלא גזרו, ואיך מקרי שוגגים הא כיון דלא גזרו מותרים לכתחילה, ואפשר דהכונה דעל היחיד אין איסור כלל כיון דלא גזרו אבל זה גופא שלא גזרו הוי באופן כללי ענין שוגגין במה שלא גזרו, אך לשון הרשב"ם לא משמע כן. | '''והנה''' כבר העיר בקובץ שיעורים דכיון דאין גוזרין נמצא דאין איסור כלל וכמש"כ הרשב"ם בסוף, וע"כ דאם היו גוזרים היו מזידין, א"כ מה שהם שוגגים היינו עכשיו שלא גזרו, ואיך מקרי שוגגים הא כיון דלא גזרו מותרים לכתחילה, ואפשר דהכונה דעל היחיד אין איסור כלל כיון דלא גזרו אבל זה גופא שלא גזרו הוי באופן כללי ענין שוגגין במה שלא גזרו, אך לשון הרשב"ם לא משמע כן. | ||
'''רשב"ם ד"ה איבעיא להו.''' מי אמרינן דויתרה לבני רה"ר. משמע דיש זכות לכל א' מבני רה"ר ושייך לוותר להם, ולכאורה אם זה שיעבוד עליו שייך לוותר אבל איך שייך לוותר על אדמתו, ואם הכונה דמקנה להם והם זוכים ע"י שהולכים ומחזיקים בזה, מה שייך להחזיק לענין שלא יוכל להוציא זיזין, דבשלמא לענין שלא יחזיר כתלים למקומם שייך דכיון דהכניס לתוך שלו והאנשים הלכו שם הוי חזקה בהליכה, וצ"ל דבזה שהולך בתור בן רה"ר הוי כמכוין לזכות לצורך בני רה"ר, אבל לגבי שלא יוציא זיזין איזה מעשה חזקה יש בזה לענין שלא יוכל להוציא אח"כ זיזין. | '''רשב"ם ד"ה איבעיא להו.''' מי אמרינן דויתרה לבני רה"ר. משמע דיש זכות לכל א' מבני רה"ר ושייך לוותר להם, ולכאורה אם זה שיעבוד עליו שייך לוותר אבל איך שייך לוותר על אדמתו, ואם הכונה דמקנה להם והם זוכים ע"י שהולכים ומחזיקים בזה, מה שייך להחזיק לענין שלא יוכל להוציא זיזין, דבשלמא לענין שלא יחזיר כתלים למקומם שייך דכיון דהכניס לתוך שלו והאנשים הלכו שם הוי חזקה בהליכה, וצ"ל דבזה שהולך בתור בן רה"ר הוי כמכוין לזכות לצורך בני רה"ר, אבל לגבי שלא יוציא זיזין איזה מעשה חזקה יש בזה לענין שלא יוכל להוציא אח"כ זיזין. | ||
'''רשב"ם ד"ה איכא רווחא.''' וסתם רה"ר מרווח הוא. משמע דכאן לא בעי רוחב רה"ר כמו לענין שבת וכמו לעיל דף נ"ו לענין דרך הרבים, דאם נחשב לרה"ר רק אם רחבו כרה"ר דשבת, הא בודאי יש בו ט"ז אמה ומה צריך לומר דסתם רה"ר מרווח הוא דמשמע דיש שאינו מרווח, אלא שבסתמא הוא מרווח, תיפו"ל דאל"כ אינו כלל רה"ר. ולעיל בעמוד הקודם דילפינן מבלעם דראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, ביאר הרשב"ם דמחנה ישראל לא הי' רה"ר רק מחנה לויה, והריטב"א שם כתב דלא בעי שיהי' דין רה"ר ממש כמו לענין שבת וגם מחנה ישראל לענין דין דאין פותחין פתח נגד פתח הוא כרה"ר, משמע דלהרשב"ם כמו דלענין שבת מחנה ישראל לא הי' רה"ר ה"נ לענין דיני מתניתין, אלא דיש לחלק דלגבי דין דאין פותחין פתח נגד פתח דתלוי בצניעות אז אפי' הולכים רבים כיון דלא הי' רה"ר גמור אסור לפתוח, ולא יוכל לומר סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר אלא ברה"ר גמור, אבל לגבי שאר דיני המשנה לא בעי רה"ר גמור אלא כל שזה מקום הילוך לרבים דין רה"ר עליו לענין זה. | '''רשב"ם ד"ה איכא רווחא.''' וסתם רה"ר מרווח הוא. משמע דכאן לא בעי רוחב רה"ר כמו לענין שבת וכמו לעיל דף נ"ו לענין דרך הרבים, דאם נחשב לרה"ר רק אם רחבו כרה"ר דשבת, הא בודאי יש בו ט"ז אמה ומה צריך לומר דסתם רה"ר מרווח הוא דמשמע דיש שאינו מרווח, אלא שבסתמא הוא מרווח, תיפו"ל דאל"כ אינו כלל רה"ר. ולעיל בעמוד הקודם דילפינן מבלעם דראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, ביאר הרשב"ם דמחנה ישראל לא הי' רה"ר רק מחנה לויה, והריטב"א שם כתב דלא בעי שיהי' דין רה"ר ממש כמו לענין שבת וגם מחנה ישראל לענין דין דאין פותחין פתח נגד פתח הוא כרה"ר, משמע דלהרשב"ם כמו דלענין שבת מחנה ישראל לא הי' רה"ר ה"נ לענין דיני מתניתין, אלא דיש לחלק דלגבי דין דאין פותחין פתח נגד פתח דתלוי בצניעות אז אפי' הולכים רבים כיון דלא הי' רה"ר גמור אסור לפתוח, ולא יוכל לומר סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר אלא ברה"ר גמור, אבל לגבי שאר דיני המשנה לא בעי רה"ר גמור אלא כל שזה מקום הילוך לרבים דין רה"ר עליו לענין זה. | ||
'''תוד"ה נפלה.''' מבואר דס"ד דאחרי שנפלה תלינן שבאיסור הוציא וכל השקלא וטריא אינו אלא בקנה חצר שיש בה זיזין, דאילו בהמוכר שטוען שהוא כנס לתוך שלו אין שום טעם לחלק, דהא כמו שהותר לו להוציא אז ה"נ כעת, ויש לבאר דהנה הביאו בשם הרא"ש דדין טענינן לא נאמר אלא להחזיק ולא להוציא, א"כ כ"ז שהזיזין קיימים טענינן ולא יצטרך לסלקם, אבל אחרי שרוצה כעת להוציא זיזין זה הוי כלהוציא דלא מהני ע"ז טענינן, וזהו משום דס"ד דאחרי שנפלה הדרינן לדון בזה וכמו לענין לבנות עם סיד בבית שנפל, אבל תירצו דכיון דכבר זכה בזה להחזיק זיז מדין טענינן לא ישתנה כבר זכותו, אלא דאיסורא שאני דהתם אין כלל שינוי בדין ע"י שהיה בנוי אלא דעצם הבנייה עם סיוד אסור בכל גווני. | '''תוד"ה נפלה.''' מבואר דס"ד דאחרי שנפלה תלינן שבאיסור הוציא וכל השקלא וטריא אינו אלא בקנה חצר שיש בה זיזין, דאילו בהמוכר שטוען שהוא כנס לתוך שלו אין שום טעם לחלק, דהא כמו שהותר לו להוציא אז ה"נ כעת, ויש לבאר דהנה הביאו בשם הרא"ש דדין טענינן לא נאמר אלא להחזיק ולא להוציא, א"כ כ"ז שהזיזין קיימים טענינן ולא יצטרך לסלקם, אבל אחרי שרוצה כעת להוציא זיזין זה הוי כלהוציא דלא מהני ע"ז טענינן, וזהו משום דס"ד דאחרי שנפלה הדרינן לדון בזה וכמו לענין לבנות עם סיד בבית שנפל, אבל תירצו דכיון דכבר זכה בזה להחזיק זיז מדין טענינן לא ישתנה כבר זכותו, אלא דאיסורא שאני דהתם אין כלל שינוי בדין ע"י שהיה בנוי אלא דעצם הבנייה עם סיוד אסור בכל גווני. | ||
| שורה 26: | שורה 26: | ||
'''יש''' לעיין בסברת המקשה דכשנפלה תלינן דבאיסור נעשית, אם הכוונה דאע"ג דהוי ספק השקול אסרינן ואע"ג דאינו אלא איסור דרבנן וספיקו לקולא מ"מ מחמרינן כאן או דתלינן הוי יותר מספק, וזה צ"ע דאיך ישתנה דלפני שנפלה תלינן שנבנה בהיתר ואח"ז תלינן באיסור, לכן נראה יותר דאינו אלא ספק וכשקיים לא מחייבינן לי' להוריד הסיד מספק אבל לכתחילה אסרינן לי' מספק, ומצינו כמה איסורי דרבנן שהחמירו אפילו בספק. | '''יש''' לעיין בסברת המקשה דכשנפלה תלינן דבאיסור נעשית, אם הכוונה דאע"ג דהוי ספק השקול אסרינן ואע"ג דאינו אלא איסור דרבנן וספיקו לקולא מ"מ מחמרינן כאן או דתלינן הוי יותר מספק, וזה צ"ע דאיך ישתנה דלפני שנפלה תלינן שנבנה בהיתר ואח"ז תלינן באיסור, לכן נראה יותר דאינו אלא ספק וכשקיים לא מחייבינן לי' להוריד הסיד מספק אבל לכתחילה אסרינן לי' מספק, ומצינו כמה איסורי דרבנן שהחמירו אפילו בספק. | ||
{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}} | {{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}} | ||
גרסה אחרונה מ־23:02, 29 באוגוסט 2020
קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. יש לעיין אם כ"ז שלא קייץ דידי' הי' פסיל לדון לחייבו לקוץ משום דצריך לקשט עצמו, או דאינו פסול מצד הדין אלא דחיוב יש עליו לקשט עצמו ומשום האי חיובא דחה אותו עד למחר. והנה בנימוק"י ביאר שאלת הגמ' ולימא לי' זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי דילמה דחה מלהסיר נזק הרבים, היינו דצריך למהר להסיר נזק מהרבים, ולכאורה לפי"ז צ"ל דבמה דמשני דקשוט עצמך היינו דלכן הי' מוכרח להמתין מלהסיר נזק הרבים, וא"כ אפשר משום דבלא"ה הוא פסול לדון. וברמב"ם וטוש"ע לא נזכר להדיא דדיין פסול כה"ג כ"ז שלא קישט עצמו, לכן צ"ל דגם אי כל מה דחייב לקשט אינו אלא משום חיובא דרמיא עליה מ"מ יכול לדחות מלפסוק בינתיים, אע"פ שדוחה בינתיים הסרת הנזק מהרבים.
וצע"ק מה דקאמר אי קוץ דידי תקוץ ואי לא לא תקוץ, דזה מיושב יותר אם בכה"ג פסול לדון וע"ז הוא דקאמר לא תקוץ, היינו דאיני יכול לפסוק לך לקוץ, אמנם גם אם רק איסור לקשט אחרים שייך לא תקוץ דאסור לי לקשט אותך.
הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין. צ"ע מאי צריך לזה ולא סגי בטעם שאמר על שלא לאכול בשר ולשתות יין דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואפשר דהא דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה, הוא מה"ט דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, נמצא דזה לא רק טעם על הא דלא גזרו שלא לישא נשים כדמשמע מהרשב"ם, אלא גם על הא דאין גוזרים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
והנה כבר העיר בקובץ שיעורים דכיון דאין גוזרין נמצא דאין איסור כלל וכמש"כ הרשב"ם בסוף, וע"כ דאם היו גוזרים היו מזידין, א"כ מה שהם שוגגים היינו עכשיו שלא גזרו, ואיך מקרי שוגגים הא כיון דלא גזרו מותרים לכתחילה, ואפשר דהכונה דעל היחיד אין איסור כלל כיון דלא גזרו אבל זה גופא שלא גזרו הוי באופן כללי ענין שוגגין במה שלא גזרו, אך לשון הרשב"ם לא משמע כן.
רשב"ם ד"ה איבעיא להו. מי אמרינן דויתרה לבני רה"ר. משמע דיש זכות לכל א' מבני רה"ר ושייך לוותר להם, ולכאורה אם זה שיעבוד עליו שייך לוותר אבל איך שייך לוותר על אדמתו, ואם הכונה דמקנה להם והם זוכים ע"י שהולכים ומחזיקים בזה, מה שייך להחזיק לענין שלא יוכל להוציא זיזין, דבשלמא לענין שלא יחזיר כתלים למקומם שייך דכיון דהכניס לתוך שלו והאנשים הלכו שם הוי חזקה בהליכה, וצ"ל דבזה שהולך בתור בן רה"ר הוי כמכוין לזכות לצורך בני רה"ר, אבל לגבי שלא יוציא זיזין איזה מעשה חזקה יש בזה לענין שלא יוכל להוציא אח"כ זיזין.
רשב"ם ד"ה איכא רווחא. וסתם רה"ר מרווח הוא. משמע דכאן לא בעי רוחב רה"ר כמו לענין שבת וכמו לעיל דף נ"ו לענין דרך הרבים, דאם נחשב לרה"ר רק אם רחבו כרה"ר דשבת, הא בודאי יש בו ט"ז אמה ומה צריך לומר דסתם רה"ר מרווח הוא דמשמע דיש שאינו מרווח, אלא שבסתמא הוא מרווח, תיפו"ל דאל"כ אינו כלל רה"ר. ולעיל בעמוד הקודם דילפינן מבלעם דראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, ביאר הרשב"ם דמחנה ישראל לא הי' רה"ר רק מחנה לויה, והריטב"א שם כתב דלא בעי שיהי' דין רה"ר ממש כמו לענין שבת וגם מחנה ישראל לענין דין דאין פותחין פתח נגד פתח הוא כרה"ר, משמע דלהרשב"ם כמו דלענין שבת מחנה ישראל לא הי' רה"ר ה"נ לענין דיני מתניתין, אלא דיש לחלק דלגבי דין דאין פותחין פתח נגד פתח דתלוי בצניעות אז אפי' הולכים רבים כיון דלא הי' רה"ר גמור אסור לפתוח, ולא יוכל לומר סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר אלא ברה"ר גמור, אבל לגבי שאר דיני המשנה לא בעי רה"ר גמור אלא כל שזה מקום הילוך לרבים דין רה"ר עליו לענין זה.
תוד"ה נפלה. מבואר דס"ד דאחרי שנפלה תלינן שבאיסור הוציא וכל השקלא וטריא אינו אלא בקנה חצר שיש בה זיזין, דאילו בהמוכר שטוען שהוא כנס לתוך שלו אין שום טעם לחלק, דהא כמו שהותר לו להוציא אז ה"נ כעת, ויש לבאר דהנה הביאו בשם הרא"ש דדין טענינן לא נאמר אלא להחזיק ולא להוציא, א"כ כ"ז שהזיזין קיימים טענינן ולא יצטרך לסלקם, אבל אחרי שרוצה כעת להוציא זיזין זה הוי כלהוציא דלא מהני ע"ז טענינן, וזהו משום דס"ד דאחרי שנפלה הדרינן לדון בזה וכמו לענין לבנות עם סיד בבית שנפל, אבל תירצו דכיון דכבר זכה בזה להחזיק זיז מדין טענינן לא ישתנה כבר זכותו, אלא דאיסורא שאני דהתם אין כלל שינוי בדין ע"י שהיה בנוי אלא דעצם הבנייה עם סיוד אסור בכל גווני.
יש לעיין בסברת המקשה דכשנפלה תלינן דבאיסור נעשית, אם הכוונה דאע"ג דהוי ספק השקול אסרינן ואע"ג דאינו אלא איסור דרבנן וספיקו לקולא מ"מ מחמרינן כאן או דתלינן הוי יותר מספק, וזה צ"ע דאיך ישתנה דלפני שנפלה תלינן שנבנה בהיתר ואח"ז תלינן באיסור, לכן נראה יותר דאינו אלא ספק וכשקיים לא מחייבינן לי' להוריד הסיד מספק אבל לכתחילה אסרינן לי' מספק, ומצינו כמה איסורי דרבנן שהחמירו אפילו בספק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |