מהרש"א - חידושי אגדות/בבא בתרא/ס/ב
מהרש"א - חידושי אגדות 
בבא בתרא ס ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רשב"ם תוספות שיטה מקובצת מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
התקוששו וקושו קשוט כו' ביאורו (ספ"ב) [בפ"ט] דמציעא ע"ש:
ת"ר כשחרב ' הבית באחרונה רבו פרושין כו' ויש לדקדק דמה הקשה להם א"כ לחם לא נאכל כו' ומים לא נשתה כו' דאימא כיון דא"א לאדם להיות חי זולתם לא היה אפשר להם לפרוש גם מהם משא"כ בבשר ויין דאפשר לחיות בזולתם דהיינו בלחם ומים גם מה שפרשב"ם דאפשר בפירות השיבו הפרושים שנפרוש גם מן הלחם הוא דחוק שהרי לא השיבו כלום דלמה לא הפרישו מתחילה רק מבשר ויין ולא פירשו גם מלחם וע"ק שאמר שלא להתאבל כל עיקר א"א שכבר נגזר כו' ופרשב"ם גזירת חורבן והל"ל שכבר נחרב הבית וע"ק פי' המקרא במארה אתם נארים וגו' לפי דרש זה וע"ק דהני שיורי מעט שאמר הוא והביא ממה שאמר אם אשכחך וכי מי שאין לו בית לסוד ולעשות סעודה ותכשיטין ישכח ירושלים גם מי הכריחם להוציא זה הכתוב אם אשכחך וגו' מפשוטו שלא נאמר על כלל ישראל בגלותן רק על הלוים בשירן שנאמר איך נשיר את שיר וגו' ועלה קאמר אם אשכחך וגו' כמ"ש התוספות בריש ע"ז ונראה שהפרושים ודאי ראו לעשות זכר בכל דבר הנחסר לנו בהשגחה מאתו ית' ולא במקרה בעלמא ונטפל להם ר"י כו' ור"י נמי הוה ידע שפיר דבדבר שא"א בלאו הכי ודאי דא"א לפרוש וכולה מדברי ר"י שא"ל א"כ לחם נמי לא נאכל דאפשר בפירות ופירות דז' מינין נמי כיון דאפשר בפירות אחרים ומים לא נשתה דאפשר נמי במי פירות ולפי שהוא פשוט לא הוצרך לאסוקי במלתא ובזה יתיישב קושית התוס' וע"כ שתקו שלא יכלו להשיב על אכילתם לחם וז' מינין ושתיית מי נהר וא"ל שלא להתאבל כל עיקר א"א שכבר נגזרה גזירה שהיה החורבן בגזירת שמים ולא במקרה וראוי לתת לב לזה וליתן זכרון כמ"ש ולהתאבל יותר מדאי א"א כו' אא"כ רוב כו' דכתיב במארה אתם נארים ואותי וגו' וה"פ דקרא במארה וקללה שאתם גוזרים ודאי שאתם נארים ונתקללים כיון שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יש מהן שעוברין על הארור והגזירה וכיון שכן הוא הגזירה נעשית שלא כדין שלא לאכול ולשתות יין ובזה כיון שאין הגזירה נעשית כדינה אתם קובעים אותי מן הברכה כדאמרינן בפרק כיצד מברכין כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ומסיים דבעי הגוי כולו שיוכלו כולם לעמוד בה ורובו ככולו ואמר כך אמרו חכמים סד כו' וסמך את כולם על קרא אם אשכחך וגו' דבפ"ק דע"ז נמי דרשוהו שהשם ית' ב"ה אמרו ואין מחובר למעלה שאמרו שם אין שחוק להקב"ה כו' דכתיב אם אשכחך ירושלים וגו' וכתבו התוספות שם פשטיה דקרא כך הוא אם אשכחך ירושלם וגו' תשכח ימיני מלנגן בכנור תדבק לשוני וגו' אם ארצה לשורר בפה וכו' והדרש ימאן זה משום דעד כאן מדבר בלשון רבים כי שם שאלונו וגו' איך נשיר וגו' וכאן כתב בלשון יחיד אם אשכחך וגו' ומטעם זה דרשוהו נמי הכא דאינו מחובר למעלה אבל הוא מדבר לכל יחיד מישראל שלא ישכח החורבן דודאי ענין השיר הוא אסור בגלותנו לכל ישראל בשוה כדאמרינן בגיטין בשיר לא ישתו יין אבל בדירת בית וסעודה ותכשיטי אשה אינן אמורין אלא לכ"א מישראל לפי דורו שיחסר מדירת ביתו וסעודתו ותכשיטיו זכר להשגחתו ית' ב"ה ולא שהיה במקרה ואמר סד את ביתו אמרינן בפרק שני שעירי בהנהו דשאלו לר"א מהו לסוד את ביתו א"ל מהו לסוד את קברו לא מפני שהפליגן בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מרבו לעולם ופירש רש"י לא שהפליגן כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע כו' אלא יודע היה אבל לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם וקשה מ"מ תשובה זו אין ענין לשאלה ואין לך הפלגה גדולה מזו ונ"ל לומר לפי שיש דעות חלוקות בשמעתין שאמרו אין מסיידין ומכיידין כו' ות"ר לא יסוד אדם ביתו כו' ולדעת ר"י אדם סד ביתו ומשייר כו' ור"א לא שמע בזה מרבו להכריע ואף שהוא בעצמו ידע לא רצה לאומרו וע"כ אמר בזה שיש להבין מדבריו כדברי זה וכדברי זה דלדעת מי שאמר אין מסיידין כלל א"ל מהו לסוד את קברו דאמרינן בפרק מרובה מציינין את הקברות בסיד מפני אהל הטומאה והשתא קא"ל כשם שאין אדם מסייד קברו שיש לו בחייו כדאמרינן פרק המוכר פירות דבחייו אין שם אהל טומאה כך אין לאדם לסייד ביתו בחייו ונמצא שאין הבית מסוייד לעולם דכשמת ביתו של בנו הוא דאסור לסיידו גם הוא בחייו וכן לעולם ולמ"ד לשייר דבר מועט אמה על אמה כנגד הפתח דשם הוא נראה יותר לייפות כדאמרינן לעיל בנכסי הגר דבעי קנין אמה נגד הפתח גם מטעם זה ישייר אותה אמה כאלו אין לו קנין בח"ל ואין דעתו להיות תושב רק דרך גירות וזאת האמה היא עיקר הקנין והנוי אבל קראו דבר מועט בערך זכר לחרבן שהיה ראוי שנגזור על עצמינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כו' אלא שאין רוב הצבור כו' וכן בענין הסעודה אמר דמשייר בה דבר מועט דהיינו כסא דהרסנא אין זה דבר מועט דרב פפא גופיה משמע פ' הדר דמחשיב ליה דיש לו ריח טוב אלא דגבי זכר לחורבן מחשיב ליה דבר מועט כמ"ש לעיל ואמרינן פרק הרואה המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו דלמא אתי עניא ויהיב ליה דכתיב המזבח ג' אמות וכתיב וידבר אלי זה השלחן וגו' פתח במזבח וסיים בשלחן ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר הקושיא דהך קושיא דמקשה אקרא פתח במזבח וגו' הא איכא לאקשויי נמי אדשני וקאמר ועכשיו שלחנו של אדם מכפר מה טעם יהיה שלחנו מכפר במקום מזבח שהיה בזמן שבהמ"ק קיים וע"ק בשינוי לשון דקאמר במזבח מכפר על ישראל ובשלחן מכפר על האדם וה"ל לומר נמי מכפר עליהן וע"ק לישנא דמאריך על שלחנו כו' ולא קאמר מאריך בסעודתו ויש לפרש לדעת ר"י מה שמשייר כל איש ואיש לפי מעלתו ועשרו ומחסר משלחנו הוא תחת הקרבת המזבח כמו שבאו הפרושים לימנע מטעם זה מכל דבר כמ"ש ולפי שיש לבעל דין לחלוק ולומר שיצא שכרו בהפסדו דמה שממעט בסעודתו ומכפר בו כמזבח הרי מפסיד שממעט מתנות עניים שהיו באים אם היה מאריך בסעודה וע"כ אמר המאריך על שלחנו אף שלא אוכל ומחסר מסעודתו אלא שיושב בלא אכילה ומאריך בישיבה כאלו לא היה משייר דהשתא אין כאן הפסד העניים ואמר בתכשיטין דמשייר צידעא שהוא דבר מועט הוא כפי עשרו ופ"ק דגיטין אמרינן דגזרו על עטרות חתנים בזה ע"ש ובסוף סוטה אמרו דגזרו על עטרות כלות בפולמוס של טיטוס ע"ש ומסיים מדכתיב אם אשכחך וגו' בלשון יחיד דמשמע דלא איירי בשיר שהוזכר למעלה בלשון רבים אבל איירי בזכר לחורבן בכל עניני מעשים שזכר לכל איש ישראל לפי זמנו וערכו כמ"ש הרמב"ם התם שהאשה תשייר מין מתכשיטי הנשים של כסף ועורך השלחן מחסר מעט כו' ע"ש ופי' הכתוב הגם אם אשכחך ירושלם וגו' כי ידוע שאין אדם יכול לאמן ידיו רק בימין וכמ"ש וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין אף כתיבה בימין והיינו מטעם זה אלי ואנוהו דאין המעשה נאה בשמאל כמו בימין וקאמר אם אשכחך גו' בכל המעשים ולא אשייר הדבר מועט דהיינו האמה כנגד פתח ודבר א' לצורך סעודה ודבר א' מתכשיטי נשים תשכח ימיני בעשייתן ושיהיה נעשה ע"י שמאל שלא תהיה המלאכה נאה ויהיה כאן זכר לחורבן במה שנעשה בשמאל ואמר תדבק לשוני וגו' שאפשר שיזהר אדם בכל זה ואין כאן זכר שלא ירגיש האדם בזה ויתלה בדבר אחר וע"כ אמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי בלשוני בכל המעשים הללו שאני עושה ומשייר זה זכר לחורבן כו' ואמר מאי על ראש שמחתי והוא ענין שגזרו על עטרות חתנים וכלות כדאמרינן סוף מסכת סוטה ע"ש דהיינו ירושלים דדהבא ואמר אפר תחת פאר במקום תפילין ע"ש שהתפילין הוא כתר תורה כמ"ש בקדושין פרק האומר ובחורבן הבית ניטל כבוד תורה כדאמרינן בסוטה ע"ש ואמר זוכה ורואה בשמחתה כו' דודאי זכות גדול הוא למי שבא גם בדור הזה לא"י גם במותו וכ"ש בחייו כדאמרינן סוף כתובות אבל אמר המתאבל זוכה לדבר נוסף דהיינו לראות בשמחתה דהיינו בבנינה ובכן בבי"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |