רב פעלים/א/אורח חיים/כג

רב פעלים ‏ א אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שמתי על לבי לברר תרי ספיקי בענין הצידה בשבת. הספק האחד הוא, הנועל לשמור חדרו, והיה הצבי או העוף בתוכו, וכונת הנועל היתה לצוד, אך לא היתה לצוד בלבד, אלא יתהה כונתו נמי לשמור, דצריך הוא לשמור חדרו באמת, אי שרי בהכי. והספק הב', בענין פקוח נפש, שנפל תינוק לנהר ופרש מצודה להעלותו, אך נתכוין להעלות דגים ג"כ עמו, אי שרי בהכי. ולכאורה נראה תרי ספיקות הללו דמיין להדדי, וחדא נינהו:

והנה חזינא שתי ספיקות אלו מפורשים בדברי הרשב"א ז"ל, שהביאו הר"ן ז"ל בריש פרק האורג, וז"ל והרשב"א ז"ל כתב בלשון הזה, ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו והצבי בתוכו, וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אע"פ שעי"כ ניצוד הצבי, ממילא מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד, דהכי גרסינן בירושלמי וכו'. וכתב הר"ן ז"ל דברים אלו תמוהין בעיני הרבה, היאך אפשר שאפילו מתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר, וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת, ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא יודע שהצבי בתוכו, ושא"א לו שלא יהיה נצוד הצבי בתוכו אסור, והיינו דאמרינן בכולה מכלתין דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול ביתו ולא נתכוין לצבי כלל, אע"פ שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח ביתו. וסמכו לזה תינוק מבעבע בנהר ומפקח בגל. ולא שיהיו דומות ממש בעניינם, לפי שבענין פקוח נפש אפילו מתכון למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פקוח נפש מותר. וכיוצא בזה אמרו בגמרא דילן במס' יומא, והטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה היא עליו, ולפיכך אפילו שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת, התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקוח נפש המוטלת חובה עליו, אבל במלאכת הרשות חס ושלום וכו' עכ"ל הר"ן ז"ל. ובשלטי הגבורים הביא דברי הרשב"א, וכתב שהר"ן והרמב"ן פליגי עליה, ומשמע דעתו נוטה כהרשב"א. נמצא לפ"ז הרשב"א מתיר בתרי ספיקות הנז"ל, אך הר"ן ודעמיה אוסרים בספק הראשון, משום שהוא כדבר הרשות, ומתיר בספק השני משום שהוא דבר מצוה דפקוח נפש:

ומצינו עוד דעת שלישית בזה, והוא סברת המאירי ז"ל, דס"ל גם בפקוח נפש לא הותר בירושלמי אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור, והביא דבריו הרב שיח יצחק על יומא בדף פ"ד, וכתב הרב המחבר שכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ש, ומדברי הר"ן פרק האורג משמע דעתו לפרש מותר גמור גם לכתחילה ופשט הסוגיא משמע כדברי המאירי ז"ל ע"ש, ועיין בברכי יוסף סי' שכ"ח ס"ק וא"ו שהביא דברי הרב מהר"ם בן חביב ז"ל, שכתב גבי תינוק ודגים דלכתחילה אינו יכול לכוין להעלות את שתיהם, ודקדק מן הירושלמי דלכתחילה שרי לכוין לשתיהם, וכתב דמלשון הרמב"ם והטור משמע דלכתחילה לא יתכוין לשתיהם, יע"ש:

ולי אנא עבדא נראה לכאורה לדמות ענין זה דמעלה דגים ותינוק ומתכוין לשניהם, להא דיבמות דף וא"ו גבי מצורע שחל יום שמיני שלו ביום ערב פסח וראה קרי, דהותר להכניס בהנותיו לעזרה ליתן עליו מדם אשם ושמן כדי שיוכל לעשות הפסח, ומקשי הא ליכנס בעל קרי למחנה שכינה אית ביה כרת, ואע"ג דעשה פסח אית ביה כרת, מאי אולמיה להאי מהאי למדחי, ותירץ בגמרא הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, דהא גם מצורע אסור ליכנס למחנה שכינה, ואפ"ה התיר לו הכתוב להכניס בהנותיו לטהרתו, וה"ה גם טומאת קרי הותרה לצורך הכנסת הבהונות ע"ש. וא"כ ה"ה הכא נמי י"ל הואיל והותר לפרוש המצודה להעלות התינוק הותר נמי להעלות בה דגים ומצינו בבית יוסף א"ח סי' קס"ח שהביא מן המרדכי שכתב בשם ראבי"ה ז"ל, גבי פת של גוים הואיל והותר לבצוע על פת של הגוי הותר לכל הסעודה, ומדמי לה להא דאמרו ביבמות הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש. גם מצאתי להגאון מג"א ז"ל בסי' פ"ח ס"ק ג', גבי נשים נידות בימים נוראים, שכתב כיון דמותרים ליכנס לבית הכנסת מותרים ג"כ להתפלל, ומדמי לה להא דאמרו הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, עיין במחצית השקל, ע"ש:

וראיתי להגאון חתם סופר ז"ל בהגהותיו לאו"ח, שנדפסו בספר חתם סופר דף קנ"ב, שהשיג על דברי המג"א ז"ל הנז', וז"ל, ואין הנידון דומה לראיה, דהתם כניסה אחת היא לשתי ידיו, אלא שיש בו שני איסורים, והואיל והותר לאחת, דהיינו לצרעתו הותר נמי לקריו, וכן נמי גבי ביאה הנה בביאה אחת עושה שני איסורים, והואיל והותר איסור אשת אח הותרה נמי אחות אשה, אבל לומר הואיל והותר לכנוס לבית הכנסת הותר נמי להתפלל לא שמענו. והנה שם בתוספות בד"ה ואמר עולא יש ללמוד מדבריהם דהואיל והותר ביאה במקצת היה ראוי להתיר ביאת כולו, וכן מבואר לקמן סי' קס"ח ס"ה הואיל והותר לבצוע על פת של גוי הותר לכל הסעודה, ובמרדכי יליף לה מש"ס דיבמות, והיינו דומה למ"ש בתוספות הנז' הואיל והותר מקצתו הותר כולו, אבל מ"מ אינו אלא איסור אחד דהיינו איסור ביאה למקדש או איסור אכילה, אבל להתיר מן הכניסה לבית הכנסת להתפלל לא שמענו, עכ"ל. ונ"ל בס"ד, דכונת המג"א ז"ל שתתפלל בבית הכנסת, דהואיל והותרה כניסתה וישיבתה שם בטומאת נדה, הותרה להתפלל ג"כ שם בטומאת נדה, דהנא המניעה היא מכח טומאת נדה הן בכניסתה וישיבתה שם הן בתפילה, ובזמן שהותרה מצד טומאת הנדה לישב שם הותרה נמי להתפלל, נמצא האיסור שוה, וההיתר הוא בזמן אחד ובמקום אחד, דכמו שהותר לה לישב כן הותר לה להתפלל, ולהכי מדמי לה להא דיבמות גבי צרעתו וקריו:

ובאמת בדין של פת גוים דמדמי ליה המרדכי להא דיבמות הנז' יש לחלק חילוק זה, דהתם כניסה אחת לשתיהם בבת אחת וברגע אחד, וגבי פת ואין אכילת הבציעה ואכילת שאר הככר בזמן אחד ובבת אחת, וגם יש לחלק עוד חילוק אחר, אך ענין זה של המרדכי גבי פת גוים כבר הבאתי לעיל בסימן אחר, והארכתי בדין זה, ופלפלתי בענין זה, וזכרתי מה שטענו האחרונים בזה, ושם הבאתי ראיה לנידון המרדכי מגמרא דביצה דף י"ג, דאמרינן הואיל וקודם אכילה שרי לאחר אכילה נמי שרי, ועשיתי חילוקים בשאר ראיות שיש לפשוט מהם דין זה של הפת, גם הבאתי דראבי"ה עשה טעם אחר בזה והארכנו בענין זה ואין צורך לכפול הדברים, לך נא ראה שם:

ואיך שיהיה הנה לכאורה נראה דדין המצודה של דגים ותינוק הוא דומה בדומה להך דיבמות הנז', דהכא האיסור שוה שהוא איסור צידה בזה ובזה, ותרווייהו נעשים בבת אחת בזמן אחד, מיהו דין נועל ביתו שהצבי בתוכו דמתכוין לשניהם, אין לדמותו להא דיבמות להתיר בזה, יען די"ל לא נאמר כלל זה דהואיל אלא בדבר שהוא אסור מעיקרו והותר לזה, דעל כן אמרינן הואיל והותר לזה הותר לזה, אבל דבר דלית ביה איסורא מעיקרא, ולא חל עליה שם איסור כלל, אלא הוא מותר מעיקרו לא שייך למימר כלל זה דהואיל, ועל כן בשלמא כניסת מצודה לעזרה הוא דבר האסור מעיקרא והותר עתה ביום טהרתו וכן במצודה הצידה אסורה והותרה עתה בשביל פקוח נפש, לכן אמרינן הואיל והותר לכך הותר לכך. אבל נעילת הבית בעדו לשמור לא נאסרה מעיקרא בשום זמן, ולא חל עליה שם איסור, ולכן לא שייך לומר הואיל והותר לנעול בעדו, הותר לנעול גם בעד הצבי:

חזרתי ואמרתי בס"ד, דגם בדין המצודה של תינוק ודגים יש לחלק מהך דיבמות, דהתם היתר זה וזה באים כאחת ברגע אחד, דכניסה אחת וביאה אחת לשתיהן, אבל גבי מצודה אין האיסור בהשלכת המצודה לנהר, אלא האיסור הוא כשנכנסים הדגים ונצודין בה, על כן יש לחוש אולי הדגים נכנסים ונצודין קודם שיכנס התינוק בתוכה, לכך איך נאמר כשם שהותר לצוד התינוק הותר לצוד הדגים, שתתלה האיסור להתירו מכח דבר ההיתר שבא אחריו, ולכן גם לדין הפת של המרדכי נמי לא דמי, דהתם הבציעה של ההיתר קדמה, לכך שפיר תוכל לתלות בה את דבר הבא אחריה:

ועוד אמרתי חילוק אחר נכון, לחלק בס"ד דין המצודה של דגים ותינוק מדין המצורע דהגמרא דיבמות והנז', והוא דלא אמרינן הואיל אלא מדבר מצוה לדבר מצוה כהך דיבמות, דבזה ההיתר שאתה מתירו לקריו הוא כדי למעבד מצוה, וכן בביאה שאתה מתירו משום אחות אשתו הוא למעבד מצות יבום, אבל כאן בצידת הדגים לא קעביד מצוה, אלא הוא ענין רשות שצדן לצרכו, וכן הצבי צדו לצרכו, ולא אמרינן הואיל שנלמוד היתר מענין של מצוה לענין של רשות, ולפ"ז החילוק נראה גם נידון הפת של המרדכי, אם הוא בסעודה של חול, ליכא לדמות זה לדין יבמות הנז':

ואמרתי בס"ד להביא ראיה לנידון המג"א בסי' פ"ח הנז' מהא דסוכה דף ז', גבי שתים כהלכתן וכו', דאמר רבא וכן לשבת מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, ואפילו דהוי מקילתא לחמירתא, וכ"ש מחמירתא לקילתא לענין מבוי שיש לו לחי זקוף דכשר בשבת, דאמרינן מגו דכשר לשבת כשר לסוכה בשבת, ולא בעינן טפח שוחק בדין סוכה דעלמא ע"ש, ומזה איכא הוכחה שפיר לדין המג"א דסי' פ"ח, יען דשתי ההתרים באים כאחד, שבשעה שיושבת בבית הכנסת היא מתפללת שם. ואין לדחות ולומר, אע"ג דהם באים כאחד, עכ"ז הם ענינים חלוקים, זה ענין ישיבה בבית הכנסת וזה ענין תפלה, דהא גבי הך דסוכה דף ז' הנז' נמי הם עניינים חלוקים, זה ענין שבת וזה ענין סוכה. ותמהני אמאי המג"א דימה נ"ד להך דיבמות, ולא דמהו נמי להאי דסוכה הנז':

וראיתי להגאון מג"א ז"ל בסי' תק"א ס'ק י"ג, בהא דקי"ל מסיקין בשברי כלים, דיש להקשות לדידן דקי"ל שיש סתירה גמורה בכלים אמאי מותר, וכתב המג"א וז"ל, ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, משום דהבערה גופא היא אב מלאכה, והותרה לצורך, וה"ה סתירה וכו', ופירש דבריו במחצית השקל ר"ל דהא בשעת הבערה הותרה אב מלאכה דהבערה, כיון דהוי צריך אוכל נפש, אי עושה באותה שעה מלאכה אחת או שתים, דהיינו הבערה וסתירה הכל אחד, ע"כ ע"ש, ועיין ברביד הזהב על הלכות יו"ט סי' תקי"ד שכתב כיוצא בסברא זו, והביא סיוע לדבריו מסברת מג"א הנז', ע"ש:

ובחופשי ראיתי בס"ד להגאון אמרי בינה בדיני יו"ט סי' י"א, שהביא דברי המג"א דסי' תק"א הנז', וכתב למדנו כלל חדש במלאכת יו"ט לצורך אוכל נפש, כל היכא דהותרה מלאכה אחת לצורך יו"ט, אף דמזדמן בו עוד מלאכה אחרת דלא הותרה לבדה לצורך יו"ט, מ"מ היכא דבאין כאחד אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. וכן פירש דבריו הגאון בעל ח"ד בספר קהלת יעקב, ומדמי כמו ביבמות במצורע שראה קרי, ובזבחים בטמאי מתים שנעשו זבים ע"ש, והקשה הגאון המחבר על סברת המג"א מביצה דף ל"ב ע"ב, בענין חותכה באור דמתקן מנא, ועוד הקשה מדף כ"ג בענין מוליד ריח, וכל זה תירץ שם לנכון, ע"ש:

ואני אומר, דדין המג"א דסי' תק"א בענין הסקה בכלים שלמים, יש לדמותו להך דסוכה דף ז' שהבאתי בס"ד, טפי מדמיון דיבמות וזבחים, משום דהנך נדונים דזבחים ויבמות הם שתיהם בענין אחד שהוא איסור טומאה, אך נידון דסוכה הנז' הם תרי ענינים, וכבר כתבתי דדין של המג"א בסי' פ"ח בענין בית הכנסת ותפלה שהם שני עניינים, ג"כ יש לדמותו להך דסוכה שפיר, והוא דמי ג"כ להך דסי' תק"א, שהם שני ענינים:

אמנם חזרתי ואמרתי בס"ד, דאיכא לחלק בין דין המג"א דסי' פ"ח גבי בה"כ ותפלה, לבין הך דיבמות והך דסוכה, והוא דבהך דיבמות אם לא תתיר לו משום קריו יתבטל ההיתר שהתרנו לו משום צרעתו כיון דחד גופא הוא, ולהכי אמרינן הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, וכן גבי יבום אם לא תתיר איסור אחות אשה יתבטל ההיתר של איסור אשת אח, ולכן אמרינן הואיל, וכן בהך דסוכה אם לא תתירו לשבת יתבטל היתר הסוכה, ולכן אמרינן הואיל, אבל נידון המג"א לא תליא הא בהא, דאפשר שתכנס לבית הכנסת ותשב שם ולא תתפלל שם, והוא חילוק נכון בעזה"י

ולכאורה נראה להביא ראיה לנידון המג"א ז"ל דסי' פ"ח הנז', ממ"ש בחגיגה דף כ"ד, דאע"ג דרבנן הימנוהו לעם הארץ בקודש ובפסח דוקא ולאו בתרומה, מ"מ כי אתרמי מילתא שניהם ביחד, כגון בחבית אחת שיש בתוכה תרומה וקודש, לא אמרינן האי כדיניה והאי כדיניה, אלא אזלינן לקולא בשניהם, ואמרינן מגו דנאמן אקודש נאמן נמי אתרומה, ע"ש. וראיתי להרב מהר"י הלוי ז"ל בתשובה שהובאה בספר נדיב לב יו"ד ח"א סי' יו"ד, שהביא ראיה זו בענין פלוגתא שיש בין רבני אשכנז ובין הפר"ח, כמעשה הקצב שהובאה בספר בית הלל סי' ק"י, ע"ש:

והנה באמת רש"י ז"ל כתב שם טעם לזה, דגנאי למזבח שתהיה תרומה המחוברת בו בחזקת טמאה והקודש יקרב למזבח, ולפ"ז יש לומר דהתם היינו טעמא דהותרה גם התרומה לאו משום הואיל, אלא משום האי טעמא, אך נראה דא"א לומר היתר התרומה בשביל האי טעמא, דקשא למה אמרינן מגו לקולא, אדרבא נאמר מגו לחומרא, והיינו מגו דאינו נאמן על התרומה אינו נאמן על הקודש, וכאשר נרגש החכם הלוי בתשובה הנז', ומש"ה הכריח דהאי טעמא שכתב רש"י אינו טעם עיקרי וכנז' שם, ועל כן מחמת קושיא זו מוכרח לומר טעם העקרי של ההיתר הוא משום הואיל ונאמן על הקודש נאמן על התרומה, ולפ"ז יש ראיה מכאן לנידון המג"א דסי' פ"ח, דהא הכא הוו תרי עניינים, וגם לפי החילוק שחלקתי בס"ד לעיל נמי אתי שפיר, דגם כאן לא תליא הא בהא, דאפשר לאסור חלק התרומה, ונתיר חלק הקודש:

מיהו נראה דיש לדחות ראיה זו, דהא מצאתי להר"ן ז"ל בפ"ק דסוכה, דמקשי אמאי לא אמרינן מגו להפך, הואיל ולא הוי דופן לשבת לא הוי דופן לסוכה, ומתרץ לה בטוב טעס, דכיון שהתורה פירשה מחיצותיה של סוכה, ואי אפשר לשבעת ימי סוכה בלא שבת, ודאי לא באה להכשירה לששה ימים בלבד, ושביעי שלה תהיה צריכה הכשר יותר, שאין מדרכה של תורה שתתן הכשר שאינו מספיק לכל זמן וכו', וכיון שאי אפשר למחיצה שתהיה לחצאין מגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת וכו', וממילא שמעינן דמגו לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן, ומש"ה אמרינן דסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשרה, עכ"ל. וא"כ השתא י"ל, הא דאמרינן מגו דנאמן לקודש נאמן לתרומה, היינו משום טעמא דכתב רש"י ז"ל דגנאי למזבח וכו', ובלאו האי טעמא לא הוה אמרינן טעמא דהואיל בכה"ג. וא"ת א"כ אמאי לא אמרינן מגו להפך להחמיר, אין זו קושיא לפ"ד הר"ן ז"ל הנז', דהעלה מגו לקולא אמרינן מגו להחמיר לא אמרינן, ועל כן אין ראיה מהאי דחגיגה הנז' לנידון המג"א ז"ל:

ונראה לי להוכיח לנידון המג"א דסי' פ"ח, ממ"ש התוספות במנחות דף מ' ע"ב בד"ה תכלת בשם ר"ת ז"ל, בציצית שיש בו כלאים דהואיל והותר למצות ציצית ביום הותר להתכסות בו בלילה, גם עוד הואיל והותר כלאים לבעל הציצית הותר גם לשואל אותו, אע"ג דלא מקיים מצוה, גם הואיל והותר לאנשים הותר גם לנשים ע"ש, וכ"כ התוספות בחולין דף ק"י, אך הראב"ד חולק בזה, וכנז' בהרמב"ם בפ"ג מהלכות ציצית ה"ט, ועיין בכ"מ מה שהקשה על הרב מהר"י אבואב ז"ל. וראיתי להגאון לב אריה בשיטתו לחולין על דף ק"י הנז', שהעלה דגם רש"י ס"ל דאישתרי ציצית שיש בו כלאים בין ביום בין בלילה כסברת ר"ת, אלא דר"ת ס"ל אשתרי גם אם יתכסה בו, ולרש"י לא אשתרי אלא רק דרך לבישה, ובזה תירץ לנכון קושית מרן בכ"מ על מהר"י אבואב ז"ל, דלעולם גם הרמב"ם ס"ל אשתרי ציצית שיש בו כלאים גם בלילה מטעם הואיל הנז', אך ס"ל כרש"י דלא אשתרי אלא דרך לבישה, כמו בבגדי כהונה, אבל אם אינו דרך לבישה שהוא להתכסות בו אסור ע"ש:

ולפ"ז לסברת ר"ת ורש"י וגם הרמב"ם לדעת מהר"י אבואב, אמרינן הואיל והותר זה הטלית ללבשו למצוה הותר ללבשו אפילו בזמן דלית ביה מצוה, והרי הכא הוו תרי עניינים, דהאי מצוה והאי רשות, ולסברת ר"ת דמתיר גם להתכסות בו, הוו תרי עניינים חלוקין יותר, דהאי לבישה והאי כיסוי, ועכ"ז אמרינן הואיל גם זאת ועוד אינם באים שתי ההתירים בבת אחת, דהיתר הכלאים בציצית דמצוה הוא ביום והיתר הרשות בלילה, גם עוד נמי לא תליא הא בהא, דאפשר שנתיר בלבישה של מצוה ונאסור בלבישה של רשות, ועכ"ז אמרינן הואיל, על כן ה"ה בנידון המג"א נמי אמרינן הואיל כאמור, ואפשר נמי להוכיח מדין הציצית לדין המג"א שתתפלל בביתה ג"כ, דהא בציצית מתירין גוף הטלית הזה ללבשו בלילה, בשביל שהותר ללבשו ביום, וכן גוף האשה הזאת שהותר לה להכנס לבית הכנסת בימים נוראים, נתיר לה בימים נוראים להתפלל:

אמנם לא אכחד, דעדיין יש פ"פ לחלק בין נידון הציצית לבין נידון המג"א, דבציצית חשיב ענין אחד שהוא ללבוש, ואפילו ר"ת דמתיר גם להתכסות, אפשר לומר דלבישה וכסוי ענין אחד הם, דיד הדוחה נטויה לדחות בהכי אפילו שהיא דחיה קלה, דלפי האמת לבישה וכסוי חשיבי תרי עניינים, לכן עכ"ז עדיין י"ל דאין להוכיח לנידון המג"א דאיירי בתרי עניינים, זו כניסה לבית הכנסת וזו תפלה, אע"ג דבאמת תרווייהו חד איסורא נינהו, שהוא משום טומאה דנדה, עכ"ז יש פ"פ להמתעקש לצפצף בכך:

ולכאורה נראה, דמסברת ר"ת ודעמיה גבי ציצית יש הוכחה לדין המרדכי הנזכר בש"ע סי' קס"ח, גבי פת של גוים שהותר לבצוע עליו, דיש להתיר לאכול הנשאר אח"כ, אך כבר כתבתי בסימן אחר בענין הנז' דיש לחלק, דהתם הציצית הזה עצמו שהותר ללבשו ביום אנו מתירין אותו ללבשו בלילה ולשואל ולאשה, משא"כ בהא דסי' קס"ח פת הבציעה נאכל ואינינו, ואתה בא להתיר חלק הנשאר, אע"ג דהיה מחובר עם חלק הבציעה, עכ"ז עתה הוא חלק בפ"ע:

ומ"מ יש לנו ללמוד מסברת ר"ת ודעמיה, דאמרינן הואיל ואשתרי מאדם לאדם, דהא מתירין בטלית שאולה ובאשה, ואע"ג דהכנה"ג בח"מ הגה"ט אות כ"ד כתב בשם מהרימ"ט ח"מ סי' ל"ג, דמגו מאדם לאדם לא אמרינן, נ"ל דדיני ממונות שאני:

ודע כי מצאתי בס"ד סיוע לסברת ר"ת ודעמיה, מן השאלתות דרב אחאי גאון בפרשת יתרו סי' נ"ב, וז"ל עבודת גילולים הכתובה בתורה מהו להזכיר שמה, מי אמרינן הואיל ואשתרי למקרייה בתורה אשתרי, או"ד לא אמרינן הואיל, ת"ש דכי אתא עולא בת בתל נבו, א"ל רב נחמן היכא בת מר, א"ל בתל נבו, א"ל והא מדכר מר שמא דע"ז, וכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו, א"ל הכי א"ר כל ע"ז דכתיב בתורה מותר להזכירה ע"כ ע"ש, נמצא ס"ל לרבינו אחאי ז"ל, היתר הזכרת שם ע"ז הכתוב בתורה במילי דעלמא הוא מטעם הואיל ואשתרי למקרייה בתורה, וזו ראיה לר"ת ודעמיה, הואיל ואשתרי ציצית זה במקום מצוה אשתרי שלא במקום מצוה. מיהו ראיה זו אתי שפיר לשאולה ולנשים, דבהך עידנא דלובש השואל והאשה שייך למעבד מצוה באותו ציצית, דוגמה דהזכרת שם ע"ז במילי דעלמא, דאותו זמן שמזכירה אשתרי להזכירה אם קורא בתורה, אך גבי ציצית בלילה לא דמיא, כי בלילה לא אפשר למעבד באותו ציצית מצוה כלל אצל שום אדם:

ועוד נ"ל לכאורה להוכיח דין כלאים בציצית בשואל ובנשים, מגמרא דסוכה דף ז' שהבאתי לעיל, דאמר רבא הואיל והוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, ובודאי התם הוי דופן לשבת גם לנשים, דסתמא אתמר, וקשא והלא הנשים אין חייבין בסוכה, אלא ודאי הטעם דהוי דופן לנשים לגבי שבת לאו משום סוכה, אלא משום מגו דהוי דופן לאנשים הוי דופן לנשים, וא"כ ה"ה גבי ציצית אמרינן כן. אך אחר הישוב ראיתי דאיכא למדחי זה, באותו חילוק שכתבתי לעיל בס"ד התם ההיתר מטעם הואיל הוא מענין מצוה לענין מצוה, דשבת מצוה וסוכה מצוה, יען דכל הנאה שיש לאדם בשבת הן בישיבתו הן בד"א הכל הוא בכלל ענג, אבל לבישת הציצית של כלאים לנשים, דהם לובשין אותו להנאת הגוף שאני, ולא ילפינן לה היתר מן היתר הנמצא בענין מצוה:

ושו"ר בס"ד, שיש מגמרא דשבת דף ס"ב ע"א ראיה לסברת ר"ת ודעמיה בדין טלית שאולה, וסתירה לדין הנשים, והוא דקאמר התם מתיב רב יוסף הרועים יוצאין בשקין, ולא הרועים בלבד אלא כל אדם, אלא שדרכן של רועין לצאת בשקין, ופירש רש"י אלמא אע"ג דלא רגילי ביה מגו לגבי האי תכשיט לגבי האי נמי תכשיט הוא, ומשני רב יוסף קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן, ופירש הר"ן ז"ל בחדושיו פירוש לא הוו גבי אנשים כרועים גבי אנשים, משום דאלו ואלו אנשים הם, אבל נשים עם בפני עצמן הן, עכ"ל. הרי מוכח מכאן כסברת ר"ת ודעמיה בדין טלית שאולה, די"ל מגו דהוי מצוה גבי בעל הטלית והותר לו, כן הוי גבי זה השואל כיון דתרווייהו אנשים, דומיא דהך דאמרינן גבי רועים עם שאר אדם, אבל לדין הציצית גבי נשים יש סתירה מהכא, דמשמע דלא אמרינן מגו מאנשים לנשים, משום דנשים עם בפ"ע הן וצ"ע:

ועוד איתא, איתיביה אביי המוצא תפלין מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה, ואי אמרת נשים עם בפ"ע הן, והא מ"ע שהז"ג הוא ונשים פטורות, ומשני התם קסבר רבי מאיר לילה זמן תפילין ושבת זמן תפילין, דהו"ל מ"ע שאין הז"ג ונשים חייבות, ופירש רש"י היינו טעמא משום דאע"ג דלאו תכשיט דאשה נינהו, מגו דהוו תכשיט לאיש שרו אף לאשה ע"ש, והריטב"א בשיטה הקשה מנ"ל לאביי דהוי טעמא משום הואיל וכו' ותירץ על נכון ע"ש, וגם מזה יש הוכחה לדין שאולה, וסתירה לדין הנשים, וצ"ע:

גם עוד קשיא לי טובא מגמרא דסוכה דף ז' שהבאתי לעיל, ובסתמא משמע דדין זה דסוכה אתמר גם לנשים ולא באנשים בלבד, ולפי הגמרא דשבת דף ס"ב הנז' דנשים עם בפני עצמן ולא אמרינן מגו מאנשים לנשים, איך יועיל לנשים לענין שבת מכח מגו דכשר לאנשים, דבנשים עצמן ליכא בדידהו מגו מסוכה ללולב כיון דהן פטורין מסוכה. וצריך ליישב דסוכה שאני, כיון דבעינן תשבו כעין תדורו איש ואשתו, יש שייכות לנשים בסוכה, ועוד לסברת ר"ת אם נשים יושבות בסוכה מצוה קעבדי ויכולין לברך, וכן ס"ל בכל מ"ע שהז"ג חוץ מציצית ותפילין דאין שייכות לנשים בהם כלל, ואם באים ללבוש ציצית ותפילין מחינן בהו, ואע"ג דאמרו מיכל בת שאול היתה לובשת תפילין ולא מיחו בה חכמים כתבנו במ"א דבציצית מוחין בודאי משום לתא דאיסורא דלא יהיה כלי גבר על אשה, ולכן הערתינו מגמרא דשבת דף ס"ח הנז' על סברת ר"ת עודנה במקומה עומדת וצ"ע:

ושו"ר להגאון מג"א ז"ל בסי' ש"א ס"ק נ"ד, שכתב אבל אשה אסורה להכניסם, ואע"ג דקי"ל דמותר לצאת בשק מפני שהרועים רגילין לצאת בהם מקרי מלבוש לכל אדם, שאני נשים שהם עם בפ"ע, וכנז' בשבת דף ס"ב, ולכן נ"ל שאם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת וכו' ע"ש, ועי' מחצית השקל ואליה רבא ותוספות שבת שם:

וראיתי להרב שער המלך בה"ש פרק י"ט הלכה כ"ג, שהביא דברי המג"א הנז', וכתב מ"ש אשה אסורה להכניסם וכו' הם דברים תמוהים, דבעירובין דף צ"ו ע"ב בעי להוכיח דר"מ ור"י סברי תפילין מ"ע שאין הז"ג היא, מדקאמר מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה, ודחינן דילמא ס"ל כר"י דאמר נשים סומכות רשות וכו', הרי מבואר דלמאן דס"ל נשים סומכות רשות אפילו אשה יכולה להכניסן, וא"כ כיון דקי"ל כר"י וכו' איך כתב הרב דאשה אסורה להכניסן. וכן ראיתי בספר חזון נחום שתמה עליו בזה, ועיין יד אליהו סי' יו"ד וכו', ושוב הביא הרב המחבר שם דברי הרשב"א בשיטה כ"י, שכתב בשם הראב"ד ז"ל דאשה נמי כלל וכלל לא דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא וכו', וכתב הרשב"א מ"ש דנשים אינם מצילות דאינו דרך מלבוש בחול וכו', לולי שאמרה הרב, וגם מהלכות הרי"ף נראה כדבריו, היתי אומר הלכה כר"ת דמכניס אפילו שנים וכו', כיון דקי"ל כרבי עקיבא דשבת לאו זמן תפילין, ואשה נמי מכנסת הואיל וסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה, עכ"ד הרשב"א שהביאו שער המלך משיטה כ"י:

והנה מה שהקשה על המג"א מהא דקי"ל נשים סומכות רשות, נראה לתרץ בפשיטות, די"ל כיון דלא נהגו הנשים במצוה זו לקיימה לכן לא הוי לדידהו דרך מלבוש ולכן אסורים להכניסם, וכן הציצית אסורין לצאת בו, והן אמת דאיתא בטור וב"י סי' תקפ"ז דר"ת וראבי"ה והרא"ש ס"ל קי"ל כר"י דנשים סומכות רשות, עכ"ז דעת בעל העיטור והרא"ם והר"ם והגאונים אם תקע ויצא י"ח אסור לתקוע לנשים, וא"כ לדידהו יפה כתב המג"א, דאסור לאשה להכניסם, ומה גם להראב"ד שהביאו הרשב"א שכ"כ בפירוש, ועוד משמע מגמרא דחגיגה דף ט"ז דלא הוי מצוה זו בנשים כאנשים בדבר הנוגע לאיסור אחר, כמו ענין הוצאה בשבת, וענין כלאים, וכיוצא, כאשר יראה הרואה שם, וכ"כ הגאון מש"ל בספרו פרשת דרכים דרך האתרים דף ח', וז"ל וכמו הנשים במ"ע שהז"ג שהם פטורות, ואם רצו מעצמן לקיים המצות אף שיש להם שכר בעשייתן, לאו בשביל זה יצאו מכלל נשים לכלל אנשים, במילתא דאיכא חומרא לנשים מהאנשים עכ"ל, וא"כ לפ"ז יפה כתב המג"א ז"ל, וניצול הוא מקושית הרב שער המלך ז"ל הנז':

ודע דאין להקשות לסברת ר"ת דס"ל באמת הנשים מקיימים מ"ע שהז"ג ומברכים עליהם, א"כ אמאי אצטריך למשרי ציצית שיש בו כלאים לנשים משום הואיל והותר לאנשים, ותיפוק לי דגם בדידהו שייכה מצוה זו, דזה אינו, דודאי אע"ג דמקבלים שכר לא הויא אצלם מ"ע גמורה כאנשים, כדי שתדחי לאו דכלאים, וכמ"ש הגאון פרשת דרכים ז"ל, ולהכי הוצרך ר"ת לומר היתר דידהון בזה משום הואיל והותר לאנשים. גם דע דמה שהקשה הראב"ד במסכת תמיד פ"א על ר"ת מן היבום, וגם מנדרים ונדבות ביו"ט, כבר בא חכם הוא הגאון שאגת אריה ז"ל סי' למ"ד, ותירץ קושיתו על נכון ע"ש ומ"ש הגאון הנז' שם, שגם הרמב"ם סובר כהראב"ד, והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם גבי כסות של פשתן שאין מטילין בו תכלת, כבר הבאתי לעיל מן לב אריה, שיש חילוק בין מלבוש לבין כסות, ולעולם הרמב"ם יודה דמותר דרך לבישה, וזה ברור:

והנה ראיתי בביצה דף וא"ו, פלוגתא בענין הואיל, ויש מקום לפלפל קצת בזה בס"ד, דאיתא התם אתמר אפרוח שנולד ביו"ט, רב אמר אסור, ושמואל ואיתימא ר"י אמר מותר, הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ופירש רש"י ז"ל הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט, מה שלא היה לפני לידתו, אף מוקצה התיר את עצמו בלידתו, דמגו דאתקן להאי אתקן להאי, ע"ש, ועיין מ"ש מרן בבית יוסף, דיש פוסקין כרב, ויש פוסקין כשמואל, והוא פסק בשה"ט כרב דאסור, ועיין להרב חיים בן עטר ז"ל בשיטתו לביצה מה שהאריך בזה:

ולכאורה קשא לכל הנך רבוותא דפסקו כרב, דלית ליה האי הואיל דקאמר שמואל, איך יפרנסו הך דיבמות דאמרינן מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו, גם איך יפרנסו הך דסוכה דף ז' שהבאתי לעיל, דאמר רבא מגו שהותר לסוכה הותר לשבת. ונ"ל בס"ד לתרץ ע"פ החילוק שכתבתי בס"ד לעיל, דהך דיבמות שאני, דשני העניינים תלויים זה בזה, וחלין ובאין ביחד, דשניהם המה בגוף אחד, דאם לא תתיר בקריו בטל ההיתר שהותר לצרעתו, וכן בסוכה אם לא תתיר לענין שבת בטל ההיתר שהותר לענין סוכה, ולכן כל כה"ג אמרינן הואיל והותר לכך הותר לכך, משא"כ גבי אפרוח אם לא נתיר המוקצה בו ביום, הנה היתר השחיטה הוא עומד וקיים, דאם עבר ושחטו בו ביום ה"ז שחיטה מעליא מן התורה וכשרה היא, ורק משום איסור מוקצה דרבנן אומרים לו אל תטלטלנו עתה, אלא המתן עד מוצאי יו"ט, וכשיהיה מוצאי יו"ט הוא ניתר בשחיטה ששחטו ביום, ונמצא אין עניינים אלו תלויים זב"ז כהנך דיבמות וסוכה, גם זאת ועוד אפילו בו ביום אם יזדמן אדם שיאכל בשר זה אחר שחיטה, הן במזיד שאינו חושש לאיסור מוקצה, הן בהיתר כגון שהתירו לו לאכול מוקצה אע"פ שאין בו סכנה ה"ז אוכל בשר שחוטה, ונמצא אין השחיטה קשורה במוקצה:

ועוד נ"ל לתרץ בס"ד, הא דלא אמרינן הכא הואיל לרב, משום דאפרוח קודם שנפתחו עיניו הוא אסור משום שרץ השורץ על הארץ, ולא הותר בשחיטה כי אם עד אחר שנפתחו עיניו, אבל איסור מוקצה חייל תכף ומיד קודם שנפתחו עיניו דנאסר בטלטול, וא"כ השתא לא שייך לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, מאחר דחל עליו איסור המוקצה קודם שיחול היתר השחיטה, וכמו שאמר אחד מן התלמידים שהביא דבריו הגאון הצל"ח ז"ל בביצה שם, ומה שחשב הגאון מתחילה לומר שגם המוקצה לא חל אלא עד שיפתחו עיניו, הא הדר ביה התם מדבר זה, ובסו"ד כתב לפ"ד התוספות, דהך מוקצה הוה כמו גרוגרות וצימוקים, דודאי לרב נאסר בטלטול, דמוקצה דבע"ח חמיר, ע"ש:

והנה ראה ראיתי להרב נחפה בכסף ז"ל, בא"ח סי' ג', שהביא פלוגתא דרב ושמואל בעירובין דף צ"ג, גבי כותל שבין ב' חצירות שנפל, דרב אוסר דלית ליה הואיל, ושמואל מתיר משום הואיל, והביא עוד פלוגתא דרב ושמואל בקידושין דף כ"א, גבי כהן ביפת תואר, דרב מתיר בביאה שניה משום הואיל ואשתרי אשתרי, ושמואל אוסר דלית ליה שם טעמא דהואיל, ובזה מקשי הרב ז"ל מרב אדרב ומשמואל אשמואל, והקושיא דרב אדרב תריץ לה, דיפת תואר לא אשתני גוף האשה מביאה ראשנה לביאה שניה, לכך אית ליה הואיל, אבל בשתי חצירות דאיכא שינוי, דקודם הוה מחיצה מפסקת והשתא נפלה להכי לית ליה הואיל. והקושיא משמואל אשמואל תירץ, דס"ל שאני שבת היא הגורמת כמ"ש בעירובין דף י"ו, ולכן כיון דהותר בכניסת שבת הותר לכל השבת, משא"כ בשאר איסורים דלא אמרינן הואיל, ע"ש:

ואנן בדידן נקשי מהך דרב ושמואל דיפת תואר בגמרא דקידושין אהא דביצה גבי אפרוח, וג"כ נקשי מרב אדרב ומשמואל אשמואל, והכא לא שייכי תירוצים הנז' שתירץ הרב נחפה בכסף ז"ל, על כן הקושיא מרב אדרב נ"ל בס"ד ע"ד התירוץ שכתבתי לעיל, דהיינו טעמא דלא אמרינן הואיל גבי אפרוח שנולד ביו"ט, משום דאיסור המוקצה חייל קודם דחייל היתר השחיטה, דזה חייל קודם שנפתחו עיניו, וזה חייל אחר שנפתחו עיניו, ולכן לא שייך לומר כאן הואיל לרב. והקושיא שיש להקשות משמואל אדשמואל, יש לתרץ כפי תירוץ הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר סי' שע"ד, שהביא שם קושיית רבו הרב נחפה בכסף הנז' שהקשה משמואל אדשמואל, ותירץ לה הגאון חיד"א דדוקא ביפת תואר הוא דלא סבר שמואל הואיל ואשתרי, משום דגיורת לכהן איסור דאורייתא, וכי שמעינן לשמואל דסבר הואיל ואשתרי היינו במידי דרבנן דוקא ולאו באיסור דאורייתא, דהא מודה שמואל דאם נפרצה לרה"ר אסור כיון דהוי איסור דאורייתא ע"ש, ולפ"ז גם קושיא דידן מתרצה בהכי על שמואל, כי המוקצה הוא דרבנן:

ודע כי דוגמת הקושיא של הרב נחפה בכסף הנז', נתקשיתי אנא עבדא מרבא ארבא, דהא בגמרא דסוכה דף ז' ס"ל לרבא הואיל והוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, ואלו בגיטין דף ח' גבי עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויים לך, דאביי סבר מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ורבא ס"ל עצמו קנה נכסים לא קנה, וקשא אמאי לא ס"ל לרבא הואיל וקנה עצמו קנה נכסים כדסבר בסוכה. [וקושיא זו אני מקשה לפי הגרסא דגרסו בסוכה רבא באלף, אך יש גורסין רבה בה"א, ולגרסא זו ליכא קושיא]. והנה תרצתי בס"ד קושיא זו [לגרסא רבא באל"ף], דס"ל לא אמרינן הואיל אלא מאיסורא לאיסורא, אבל מאיסור לממון לא אמרינן הואיל, דידוע הוא איסורא לחוד וממונא לחוד, ודוגמת זה מצינו בעלמא דאמרינן ממונא מאיסורא לא ילפינן:

ומצאתי להגאון מש"ל בפרק כ"ד מה"ש, שנסתפק ברודף אחר הערוה שניתן רשות להצילו מן העבירה בנפשו שיהרגהו, הנה אם הי' בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה, וכתב שהדבר צריך תלמוד, ע"ש. ונראה דספק זה לא נוכל לפשטו מסוכה הנז' די"ל התם איירי באיסור דרבנן, וכמ"ש הגאון פני יהושע בחידושיו לסוכה, הא דבעינן בשבת שלשה מחיצות ולחי היינו מדרבנן, וכו' ע"ש, וא"כ ליכא למילף מהכא. מיהו איכא למילף מהך דיבמות דף ז' ע"ב, דקאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו, וכן איתא התם מה אשת אח מתייבמת אף אחות אשה תתייבם, ודחי לה מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי, פירוש אשת אח ואחות אשה, ומשני מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי, נמצא גם בתרי איסורי חמורין מן התורה אמרינן הואיל, וה"ה כאן מגו דהותר איסור שפיכות דמים בשביל הצלתו מן העבירה הותר איסור שבת, ואע"ג דנעשו תרי איסורי בבת אחת:

ועתה אשובה לדבר בספק הראשון שהתירו הרשב"א דס"ל מותר לכוין בעד האיסור מאחר שהוא מתכוין נמי בעד המותר, ועל סברא זו הקשה בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, מגמרא דשבת דף קל"ג, דקאמר הגמרא אביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד ליה, ומשני א"ר עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין, ומקשי תינח גדול קטן מאי איכא למימר, ומשני א"ר משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא קא מתכוין, ואע"ג דודאי הוא מתכוין גם בשביל מצות מילה, עכ"ז אי לאו דנקיט קרא בשר הו"א דאסור משום דמתכוין לקוץ בהרתו, אע"ג דמתכוין נמי בשביל מצות מילה, עכ"ד נר"ו. ונומתי לו דקושיא זו כבר הקשה אותה הרב ערך השלחן ז"ל סי' שי"ו אות ב', והניח בקושיא, אך אנא עבדא אמרתי דהרשב"א יפרש הגמרא מ"ש לקוץ בהרתו מתכוין, ומ"ש לקוץ בהרת בנו מתכוין, היינו באומר שאינו מתכוין אלא רק בשביל בהרתו, ואינו מתכוין בשביל מילה כלל, ועל זה איצטריך קרא דבשרו. וראיתי להרב ערך השלחן ז"ל שם, שהקשה עוד מגמרא דביצה דף ל"ו ושבת מ"ג, דקאמר בברייתא פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת, בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד, נמצא אע"ג דמתכוין מפני הגשמים אסור לכוין לצוד, והניח בקושיא. ונ"ל בס"ד שיפרש הרשב"א דהתם לא פירס המחצלת בעת זריחת החמה, ובעת שראה גשמים יורדין, אלא איירי כגון שפורס מן הלילה קודם זריחת החמה, וכן פירסה קודם שירדו הגשמים, ולכן בכה"ג אם מתכוין גם כן כדי לצוד אסור, אע"פ שהוא מתכוין באמת בשביל החמה, או בשביל הגשמים הבאים אח"ז:

ועוד נ"ל בס"ד לתרץ קושיא הנז' שהקשה משבתדף קל"ג תירוץ נכון, דהרשב"א לא קאמר דין זה אלא בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו, דלא מנכרה מילתא דנועל בשביל הצבי, אלא אדרבא מנכרה מילתא שנועל לשמרו, דכל אדם שרואהו נועל אינו רואה הצבי שעומד שס, ואע"פ שהוא מתכוין לצוד הצבי וניצוד בנעילה זו, אין צידת הצבי ניכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה, ורק נברר. ונרגש מגוף הנעילה שמירת הבית דוקא, כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית, ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות, ולכן ס"ל אע"פ שהוא מתכוין לצוד, ניון שמתכוין לנעול בשביל שמירה אשר עקרו של הפתח עשוי בעבור זה מותר, משא'כ בבהרת, הנה האיסור נראה להדיה במעשה הקציצה כי אנחנו רואין אותו קוצץ בהרת ואע"פ שהוא עושה מצות מילה ג"כ ומתכוין גם בעבור זה, מאי אהני לן זה מאחר שהוא קוצץ בהרת להדיה, ומתכוין לכך, וזה ברור:

ובזה ניחא לתרץ בעד הרשב"א מה שיש להקשות עליו עוד מכמה דברים שהם דבר שאינו מתכוין שנזכרים בגמרא ופרט אותם הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק א' הלכה ה', דברים המותרים לעשותן בשבת וכו', כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותם, וכו' ורוחץ אדם ידיו בעפר הפירות ובלבד שלא יתכוין להשיר השער, וכו' וכן פרצה דחוקה וכו' ע"ש, וקשא להרשב"א אפילו אם יתכוין בכל הני לחפור חריץ ולעקור עשבים ולהשיר שער ולהשיר צרורות וכו' מה בכך, מאחר שהוא מתכוין ג"כ לדבר המותר. ובזה החילוק שכתבתי יבא נכון דבכל זה שאני משום דמעשה האיסור נעשית להדיה בלי שום תפונה, דהא קא חזינן לפנינו שהוא חופר ותולש ומשיר שער וצרורות, וכיון דהאיסור נראה להדיא במעשיו, לכך אם יתכוין לאיסורא, אע"ג דמתכוין נמי להיתרא אסור כי בזה יודה הרשב"א. ובזה יתורץ על הרשב"א קושיא שיש להקשות לפי סברתו, ממ"ש גבי כלאים מוכרי כסות מוכרים כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו', וכן מצינו במבריח מן המכס דאסרו בלובש, אפילו אם כונתו בעבור הברחת המכס דוקא, וכנז' בשו"ע יו"ד סי' ש"א, ובזה נתקשיתי בסברת הרשב"א, אך במה שכתבתי יבא נכון, דהכא נמי האיסור נראה להדיא שאנחנו רואין הכלאים עליו, וזה ברור:

ודע דאין להקשות על סברת הר"ן ז"ל מהא דאיתא בגמרא דשבת דף צ"ה, תניא הרוצה לרבץ ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו וכו' ע"ש, דהתם שאני, משום דאיסור ריבוץ הוא מדרבנן, דקי"ל כחכמים דפליגי אר"א, וס"ל אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות כדאיתא התם, וכיון שהוא דרבנן שרי

והעולה לענין הלכה, בספק הראשון צריך להורות כהר"ן דאוסר ולא כהרשב"א, ובספק השני דפקוח נפש צריך להורות כסברת המאירי ז"ל דאוסר לכתחילה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.