פני יהושע/קידושין/מד/ב

פני יהושע קידושין מד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' הא נערה ה"ז גט כו'. לפי מה שנסתפקו התוספות לעיל דף ט' ד"ה ומקבלת את גיטה דאפשר דהאב יכול לקבל גט לבתו הקטנה אף משנשאת א"כ הוי מצי לאוקמי מתניתין דקטנה בנשואה וליכא למימר דהיינו בכלל מאי דמשני באין לה אב (וכדאמרינן בעלמ' דמשנישאת הרי היא כיתומה בחיי האב) אלא דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר והא מדקתני סיפא אם אמר לה אביה כו' מכלל דביש לה אב עסקינן דהא לקושטא דמילתא ביש לה אב איירי רישא וסיפא דהא בקטנה שנשאת בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה אלא דאביה עושה שליח ולא היא משא"כ בנערה דייקינן שפיר דעושה שליח דהא בנערה נשואה ודאי אין לאביה רשות בה אפילו לענין גירושין וכמו שכתבתי שם דף ט' אע"כ מוכח מסוגיא דהכא דקטנה שנשאת נמי אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כדמסקו התוס' לעיל בשם ר"י דמייתי ראייה מהירושלמי. ולענ"ד ה"מ להוכיח מסוגיא דהכא:

שם איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה כו'. וכתב הר"ן ז"ל מדלא מחלק כאן אי אביה כאן או במדינת הים כדלקמן ע"כ משמע דבכל ענין איירי ולכאורה בתחלת העיון הי' נ"ל לפ"ז דהא דאמרינן בסמוך חיישינן שמא נתרצה האב לצדדין קאמר דהיכא דאביה כאן חיישינן שמא נתרצה ואמר לה צאי וקבלי קידושיך דמהני כדלעיל דף י"ט אבל לשמא נתרצה כששמע דליהוי קידושין למפרע כפרש"י בסמוך ליכא למיחש הכא לספק קידושין דממ"נ אם הוא כאן ושתק יש לנו לומר דמסתמא ניחא ליה והוי ודאי קידושין כדאמר רבי ירמיה בר אבא לקמן ואפשר דלענין קידושין כ"ע מודו שאין אדם שותק אם תתקדש בתו למאן דלא ניחא ליה וכמו שאפרש לקמן ואם הוא מוחה לא שייך לומר שמא נתרצה ודוחק לאוקמי דלא ידעינן אם שתק בשמיעה ראשונה או מיחה ועוד דלכאורה מ"ש רש"י ז"ל דאם נתרצה כששמע ה"ל קידושין למפרע היינו משום דה"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת ע"מ שירצה אבא וכאומר מעכשיו דמי וא"כ לא שייך לאוקמי הכא מילתא דרב במאי דאמרינן לקמן ע"מ שירצה אבא אי ה"ל כע"מ שישתוק או ע"מ שלא ימחה ותו לא שייך שמא נתרצה אע"כ כדפרישית דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך משא"כ כשאביה במדינת הים לא שייך לומר שמא א"ל צאי וקבלי קידושייך אלא שמא נתרצה כששמע אלא דמלשון רש"י ותוס' והרשב"א והר"ן ז"ל משמע דכולה סוגיא לא איירי מחששא דצאי וקבלי קידושייך אלא לשמא שמע ונתרצה וכמו שאפרש בל' רש"י ז"ל בסמוך אלא שלא נתבאר כל הצורך אמאי לא חיישינן באמת לשמא א"ל צאי וקבלי קידושייך ומצאתי להר"ן ז"ל שכתב בסוף הסוגייא לפי שאין אדם רגיל לומר לבתו שתקבל קידושין ולכאורה היה נ"ל בזה משום דאמרינן לעיל אסור לקדש את בתו כשהיא קטנה אלא דממה שכתבו התוספות דה"ה בנערה שייך פלוגתא דרב ושמואל וקרנא תו לית לן למימר הכי ואי משום דמצוה לקדש בו יותר מבשלוחו תיקשי לן הא דאמרינן לקמן בסמוך ודלמא שליח שווייה ואמאי הא אמרינן דלית לן למיחש כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו יש ליישב דשאני התם דכל שכן שאין אדם רגיל לקדש אשה לבנו שלא מדעתו דלא מהני כלל מש"ה יש לנו לחוש דלמא שליח שווייה משא"כ הכא. אמנם לענ"ד אין צורך לכל זה דנ"ל ברור דהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך צ"ל לה דוקא בפני עדים דאלת"ה כל קטנה יכולה להפקיע עצמה מיד אביה ותקבל קידושין מאחר ותאמר שא"ל אביה צאי וקבלי קידושייך אע"כ כדפרישית כיון שהיא ברשות האב א"א להפקיע ממנו אלא בעדים כל שכן בדבר שבערוה ואף לשיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין דההיא דלקמן דחיישינן דלמא שליח שווייה דמוכח שאין שליחות הקידושין צריך עדים היינו כמו שמפרש שם דכיון ששניהם מודים אין צורך לשליחות והוספתי נופך משלי דאף על גב דקי"ל דשניהם מודים לא מהני משום דמחייבי לאחריני היינו לענין שתהא מקודשת למפרע מה"ט משא"כ במכאן ולהבא אם שניהם רוצים בידם להתקדש בעדים ומש"ה לא שייך חובה לאחריני לענין שליחות דהשליח מהימן כבי תרי כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו שניהם בסוף וה"ל מילתא דעבידא לאגלויי ולא משקר כיון דלא שייך לומר שמא שכרו הבעל או האשה להעיד שקר כיון דלא מהני עדותו אלא אם יודו דיחולו הקדושין מהשתא ותו ליכא חובה לאחריני כמו שנבאר היטב לקמן גבי המקדש בעד אחד משא"כ הכא בקידושי דצאי וקבלי קדושייך ודאי לא מהני אלא בעדים כשירים א"כ כיון דהשתא ליכא סהדי לית לן למיחש שמא א"ל בפני עדים דהא דאמרינן בכמה דוכתי האיכא עדים במדינת הים היינו כשיצא הקול ועוד נראה דכיון דבעינן עדים בא"ל צאי וקבלי קידושייך צריכה שתקבל הקידושין בפני אותן העדים עצמן דאל"כ ה"ל חצי דבר דעדי קדושין לחוד לא מהני כלל בקטנה ועידי אמירה לחוד כל שכן דלאו מידי הוא וכמו שהקשו התוספות בפרק התקבל דף ס"ג ע"ב בד"ה אפי' ותירוצם לא שייך כאן מיהו כבר כתבתי שם בחידושי לגיטין דשיטה אחרת יש דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר מ"מ דברים הראשונים במקומן דלית לן למיחש במה שצריך עדים דלמא איכא סהדי מש"ה הוצרכו רש"י וכל המפרשים לפרש שמא נתרצה כששמע דבזה אין צורך לעדים אלא כיון שנתרצה מאליו ה"ל קדושין למפרע כמו שיבואר בסמוך בעזה"י ולענ"ד לזה נתכווין רש"י ז"ל בלשונו הצח בד"ה קטנה כו' לא א"ל אביה לקבל קידושין פסיקא ליה שלא א"ל כיון דליכא עדים כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט. ולכאורה האי בבא דאם מיאון למה גט שפת יתר הוא למאי דמשמע בסמוך דלא שייך מיאון כלל אלא לאחר הגט משום חששא דקידושין דאחותה ולכאורה היה נ"ל בזה ליישב לפי השיטה שכתבתי בסמוך דשמעתין איירי בין כשאביה כאן בין אם הוא במדינת הים ולקמן בדף הסמוך ע"ב כתבו התוספות בשם השאלתות והלכות גדולות דקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו לה רבנן נשואין וא"כ משמע דיוצאה במיאון כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות וא"כ שפיר קאמר קרנא משום דמשמע ליה דשמואל בכל ענין קאמר והשיב קרנא אם גט פירוש בהאי דאביה כאן דחיישינן לקידושין דאורייתא וצריכה גט למה מיאון ואם מיאון פירוש דבהאי דאביה במדינת הים דשייכי קידושין דרבנן אפילו בלא חששא דנתרצה וסגי לה במיאון א"כ למה גט ואף על גב דבלא"ה הוי פריך שפיר כיון דשמואל מצריך גט א"כ יצאנו מידי כל החששות דכל שיוצאת במיאון כל שכן דמהני לה גט ומיאון למה מ"מ איכא למימר דקרנא דינא קאמר דבאביה כאן צריכה גט ולא מיאון ובאביה במדינת הים ס"ל דלא שייך האי חששא דשמא נתרצה למאי דפרישית מעיקרא בסמוך וליכא אלא קידושין דרבנן כשיטת השאלתות וה"ג וקאמר דסגי לה במיאון ועי"ל דלא פסיקא ליה לקרנא כל כך אי איירי שמואל בשני החלוקים ואפשר דמודה שמואל בחדא מש"ה הוצרך להקשות בלשון כפול ובהכי הוי אתי שפיר הא דאפכוה ושדרוה לקמיה דרב ופרש"י משום דשמואל אוהבו היה ואכתי יש לתמוה דה"ל לשדורי קמיה דרב סתמא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה מאי וחלופי גברא למה להו ולמאי דפרישית אתי שפיר שהוצרכו לשלוח הדברים ככתבן כיון דממילתא דקרנא שמעינן דאיירי בתרווייהו באביה כאן ובהלך למדינת הים וא"כ ע"כ איצטריך להשיב על שני החלוקות משא"כ אי שלחו ליה סתמא אפשר לפרש על א' משניהם ואכתי אידך מספקא להו כדאשכחן כה"ג בכתובות דף ס"ט אלא דאכתי אין מוכרח מדברי קרנא כל כך אם פוסק הדין בשניהם כדפרישית או שאמר בל' קושיא כדמשמע מפשטא דשמעתין מש"ה אפכוה ושדרוה לישנא דקרנא בשם שמואל ובודאי אין דרך שמואל להקשות בל' קושייא על דברי קרנא תלמידו ולא יפסוק הדין אע"כ לישתמע מהאי לישנא משמיה דשמואל דבתרווייהו דינא קא פסיק ואזיל כדפרישית וע"כ יפסוק רב ג"כ הדין בשני החלוקים כן נ"ל לכאורה ועמ"ש בסמוך בל' התוספות מיהו לפי שיטת התוספות למאי דמשמע מדבריהם דאיכא למימר דבדלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון א"כ א"ש טפי הא דקאמר קרנא אם גט למה מיאון בדשדיך ואם מיאון למה גט היינו בדלא שדיך וכמו שאבאר בלשון התוספות והא דאפכוה ושדרוה נמי כדפרישית:

שם א"ל הא מר עוקבא ובית דינו בכפרי אפכוה ושדרוה לקמיה דרב. עיין בחידושי הריטב"א ולענ"ד שהם שלחו למר עוקבא ומר עוקבא גופא אפשר דס"ל כקרנא אלא שלא רצה להורות נגד שמואל דרבו היה כדאיתא במ"ק דבכל יומא הוי מלווי ליה עד אושפיזיה ומש"ה שדרוה לקמיה דרב אלא שהיה חושש דרב גופא נמי יחוש לכבודו של שמואל משום מעשה דלטייה ואדבריה עליה ולא יפסוק כנגדו במה שהורה כבר למעשה להחמיר ומש"ה אפכוה ושדרוה דודאי לא יחוש רב לכבודו דשמואל לפסוק כמותו להקל כך נ"ל:

שם אמר ר"נ והוא ששדכו. נ"ל דהיינו שידוע לנו בעדים ששדכו דאלת"ה כי לא שדיך נמי איכא למיחש האי חששא גופא דלמא שדיך מעיקרא כיון דחיישינן שמא נתרצה ומסתמא שדיך אע"כ כדפרישית:

שם אמר רב אחא כו' חיישינן שמא נתרצה. הא דלא ניחא ליה לרב אחא דצריכה גט מדרבנן דחיישינן שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה ומה"ט צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין אלא דרב אחא אמימרא דרב נחמן קאי דקאמר והוא ששדכו ואי ס"ד דמש"ה צריכה גט שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה מה לי שדיך מה לי לא שדיך אע"כ דכולהו חששא מדאורייתא איירי ועיין בסמוך:

שם צריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה. בכל קידושי ספק לא מצרכינן מיאון מה"ט אפילו בקידושי ספק דקטנה דכאן שייך מיאון כיון שהספק מחמת חשש קידושי קטנות וע"י מיאון יתברר שאין כאן קידושי גדלות ע"י אביה אלא כשאר קידושי קטנה המתקדשת ע"י עצמה כן נ"ל נכון וכן כתבו המפרשים:

רש"י בד"ה והוא ששידכו כו' דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה"ל קידושין למפרע עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה במאי ה"ל קידושין למפרע דליכא למימר דה"ל כאילו אמר המקדש התקדשי לי ע"מ שירצה אבא משום דאדם יודע שאין קידושין לקטנה דמ"מ הנהו קידושין מידי מששא אית בהו קודם שישמע האב דהא קטנה היא וכיון שהמעשה לית בהו מששא עכשיו א"כ התנאי שהתנה עמה אינו כלום ונהי דאסברה לן הרשב"א ושאר מפרשים דכיון שנתרצה בשעת שמיעה אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה כשיטת האומרים דקטנה יש לה זכייה מדאורייתא לזכות לאחרים והיינו לאביה אלא דאין זו שיטת רש"י ז"ל כמ"ש בחידושי לגיטין בפרק התקבל ע"ש ועוד דמ"מ מה שאמר לה התקדשי לי לאו כלום הוא כיון דלאו בת קידושין היא וע"כ לא יליף ר"נ לעיל מקדושי ייעוד אלא דאומר לבתו צאי וקבלי קדושייך מהני דכיון דאמר לה בפירוש א"כ ידה כיד אביה ונהי דקטנה בעלמא אין לה יד לקידושין כלל מ"מ לדעת אביה יש לה וכמ"ש שם בחידושי ובשיטת הרשב"א ז"ל משא"כ היכא דלא אמר לה אלא שאנו רוצין לומר שתזכה לו בתורת זכייה ואפילו את"ל דיש לה זכייה לאחרים מ"מ כיון שאביה לא א"ל בפירוש א"כ אין כאן קבלת קידושין דהא יד דידה לאו כלום הוא וליכא למימר דכיון דשדיך נעשה כאילו א"ל צאי וקבלי קדושייך וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד דמלבד מה שהקשה הרשב"א ע"ז עוד יש להקשות א"כ מאי חיישינן שמא נתרצה דקאמרינן והיינו כששמע ותיפוק ליה משום ריצוי דמעיקרא אע"כ דמאי דשדיך לא הוי אלא כגילוי מילתא דניחא ליה לענין שאם נתרצה כששמע נאמר הוכיח סופו על תחלתו דבשעת קבלת הקידושין נמי בהאי גילוי דעת דמעיקרא הוי קאי והוי ניחא ליה וזכתה לו בתו בתורת זכייה וא"כ הדרא קושייא לדוכתא דאכתי אין כאן קבלת קידושין כיון שלא א"ל צאי וקבלי קדושייך כדאשכחן דאמר רב נחמן שצריך עכ"פ שיאמר לה כן ונהי דבשעת שמיעה ודאי איכא למימר דהוי קידושין מהאי שעתא אף על פי שנתאכלו הקידושין כיון דמעיקרא בתורת קידושין אתא לידה מ"מ קידושין למפרע אמאי הוי וצריך עיון גדול ליישב ודעתי לפרשה אי"ה בחידושי פוסקים אבל במ"ש הרשב"א ז"ל דה"ל כאילו אמר המקדש ע"מ שירצה אבא יש לתמוה יותר כמו שכתבתי ודו"ק ועיין במ"ש בסמוך בשיטת הרי"ף ז"ל:

שם עולא אמר אפילו מיאון א"צ אף על גב דשדיך כו'. ויש לתמוה היאך מתמה סתמא דתלמודא כ"כ במאי דקאמר אף על גב דשדיך דהא לקמן בהא דמסקינן דבפי' אמר מר דלא ס"ל כרב ושמואל משמע להדיא דאפילו בשדיך לא קי"ל כוותייהו דהא אמאי דמקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה מסקינן הכי והיינו שדיך וכ"כ רוב הפוסקים וכמ"ש התוספות לקמן וליכא למימר דהא דמתמה הש"ס ואף על גב דשדיך היינו אמאי דקאמר עולא דא"צ מיאון ואף על גב דרב ושמואל גופא לא מצרכי מיאון אלא משום חששא דשמא יאמרו איכא למימ' משום דבלא"ה בגט סגי לה דלא גרע גט ממיאון אבל מיאון לעולם סבר הש"ס דצריכה בדשדיך הא ליתא דלענין מיאון גרידא מה חילוק יש בין שדיך או לא שדיך ועמ"ש בסמוך בלשון התוספות וע"ק ללישנא דאיכא דאמרי מפרש רש"י דאיירי אפילו בשדיך ואם כן ללישנא קמא אמאי מתמה הש"ס בפשיטות להקשות אף על גב דשדיך ויותר יש לתמוה על שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו לפסק הלכה דאף על גב שנתרצה האב בפירוש לא מהני כלל ומלבד מה שתמהו עליי כמבואר בלשון הרא"ש ז"ל דמנ"ל הא י"ל לתמוה יותר בהא דמתמה הש"ס הכא ומקשה אף על גב דשדיך משמע דסברא פשוטה היא דאפילו לשמא נתרצה חיישינן והנלע"ד בזה להסכים שיטת רש"י ז"ל לשיטת הרי"ף ז"ל וטעמא דהרי"ף נפרש תחלה דפשיטא ליה להרי"ף ז"ל דהא דפליג עולא אדרב ושמואל וכן רבה בר שימי לקמן דקאמר בפירוש אמ' מר דלא ס"ל דרב ושמואל והכא מסקנא דשמעתין טעמא דכולהו לאו משום דלא חיישינן שמא נתרצה דאי ס"ד דריצוי מהני מדאורייתא פשיטא דמשום חומרא דעריות הוי לן למיחש בכולהו ספיקי דמספקא לן היכא דאיכא חשש קידושין דאורייתא וכל שכן אי איירי כשאביה במדינת הים אמאי לא חייש עולא לשמא נתרצה האב כששמע כיון דאחר כוונת הלב של אביה תליא מילתא כיון דשדיך קודם שהלך למדינת הים היאך לא ניחוש דלמא נתרצה כששמע וכן כשאביה כאן נמי כיון דשדיך יותר ראוי לומר דהא דשתיק מעיקרא מינח ניחא ליה ממה שנאמר דודאי מירתח רתח אע"כ דטעמא דעולא דלא חייש היינו משום דס"ל דאפילו נתרצה האב כששמע אכתי לא הוי קידושין דאורייתא והיינו כדפרישיח דכיון דאין יד לקטנה לא שייך לומר דהוי קידושין למפרע וכדמוכח להדיא מימרא דר"נ דף י"ט דיליף דאומר אדם לבתו קבלי קידושייך ויליף מקדושי ייעוד דע"כ הוי כמאן דא"ל צאי קבלי קידושייך משמע דבלא א"ל לא מהני אף על גב דכשמכדה לא גרע משדיך כיון שיכול לייעדה בע"כ ולאחר שייעדה ודאי נתרצה כיון דגזירת הכתוב היא בע"כ של האב יענה אמן אע"כ דאפ"ה לא מהני אלא משום דה"ל כא"ל מעיקרא בפירוש קבלי קדושייך וכן דברי הרי"ף ז"ל לפסק הלכה והשתא אתי שפיר דללישנא קמא ע"כ א"א לומר כן כיון דעולא אמימרא דרב ושמואל וקרנא קאי ואינהו ודאי ס"ל דבנתרצה הוי קידושין דאורייתא ואין קידושין תופסין באחותה והא דקפסקי ואמרי קטנה שנתקדשה שלא לדעת צריכה גט ומיאון אף על גב דבנתרצה בפירוש א"צ מיאון אע"כ דנתרצה האב לא מיקרי שלא לדעת והשתא אי ס"ד דפליג עולא אפילו בנתרצה האב ה"ל למימר בהדיא דאפילו מדעת אביה זימנין דא"צ גט והיינו כשנתרצה לאחר ששמע משא"כ בשלא נתרצה אין כאן רבותא דא"צ מיאון דרב ושמואל גופא לא מצרכי מיאון אלא לאחר הגט אע"כ דמודה עולא בנתרצה וא"כ מתמה הש"ס שפיר אף על גב דשדיך דפשיטא דיש לחוש לספיקא דאורייתא ולומר שמא נתרצה משא"כ ללישנא בתרא דעולא לא קאי ארב ושמואל אלא מימרא דנפשיה וא"כ שפיר יש לומר דאפילו נתרצה האב כששמע מיקרי שלא לדעת אף על גב דשדיך ולעולם לא הוי קידושין אלא כשא"ל קבלי קדושייך כמימרא דר"נ לעיל כן י"ל ונכון הוא. ולפ"ז יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שכתב דלאיכא דאמרי איירי עולא אפילו בשדיך אף על גב דללישנא קמא מתמה הש"ס בפשיטות אף על גב דשדיך והיינו כדפרישית בשיטת הרי"ף. אלא שמצאנו לרש"י ז"ל לקמן בדף הסמוך ע"ב גבי בפירוש אמר מר דלא ס"ל הא דרב ושמואל שכתב דלא חיישינן לשמא נתרצה אא"כ שמענו משמע דבשמענו שנתרצה בפירוש פשיטא ליה דלכ"ע הוי קידושין דאורייתא וכן דקדק הרא"ש ז"ל אלא דאפשר דאין זה מוכרח דמ"ש רש"י ז"ל אא"כ שמענו היינו ששמענו שנתרצה קודם קדושין וא"ל קבלי קדושייך דומיא דשליח שווייה דאיירי קודם הקידושין ובסמוך בל' התוספות אפרש שיטת רש"י בדרך אחר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף מד ע"ב בגמרא עולא אמר אפילו מיאון א"צ אע"ג דשדיך וכו' וכתבתי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ממה שהקשו עליו ולענ"ד שהיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל ועיין ג"כ מ"ש בלשון התוספות בד"ה אלא לאו דקידשה שכתבתי ראיה ברורה לשיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו:

שם מאן דמתני הא לא מתני הא. ולכאורה יש להקשות דמאי ס"ד דעולא דרב ושמואל איירי אפילו בדלא שדיך א"כ אפילו נתרצה כששמע מאי חשש קידושי דאורייתא שייכי הכא דודאי ליכא למימר דכיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי הוי ניחא ליה כיון דלא גלי דעתיה מעיקרא דבכולה תלמודא פשיטא לן דהיכא דאיכא צד חובה לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדמוכח בשיחרורי עבדים בגיטין דף י"ב ובדוכתי טובא אם לא שנאמר כשיטת הרשב"א ז"ל דה"ל כאילו אמר המקדש ע"מ שירצה אבא ויותר נראה דמשום חומרא דעריות ואף על גב דלא שדיך חיישינן דלמא שדיך או שנאמר דסבר עולא דרב ושמואל מצריכי גט מדרבנן שמא יאמרו שנתקדשה ע"י אביה כן נ"ל:

תוספות בד"ה קטנה כו' ונראה דה"ה בנערה כו' משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון כו' עכ"ל. ודאי דלרב ושמואל בלא"ה אשמעינן רבותא דאפילו בקטנה צריכה גט אלא עיקר דבריהם אדעולא בלישנא בתרא דמימרא באפי נפשיה קאמר וא"כ טפי ה"ל למימר רבותא בנערה אלא משום דלענין גט פשיטא ליה דליכא רבותא לא בקטנה ולא בנערה ועיקר רבותא דעולא דאפילו מיאון דשייך בקטנה אפ"ה אין צריכה וזה לפי מה שהבין מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות בסמוך בד"ה אלא דלרב ושמואל שייך צד מיאון בקטנה שיש לה אב אפילו היכא דליכא גט ואף לפי מה שאפרש בסמוך דאפשר דהתוספות גופא נמי סברי דלא שייך מיאון בקטנה שיש לה אב אפילו לרב ושמואל אלא לאחר הגט משום חששא דשמא יאמרו ואפ"ה איכא למימר דהא גופא אשמעינן עולא כיון דאמר מימרא באפי נפשיה ופשיטא לן טובא שאין להצריכה גט משום חששא דשמא יאמרו ולא אפשר לתקן ע"י מיאון שאחריו דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא אלא אפילו מיאון גרידא דליכא שום חששא אפ"ה לא מצרכינן לה משום שלא תקנו חכמים מיאון אלא בקטנה שאין רשות אביה עליה והיינו דאשמעינן רבותא בקטנה ולא בנערה מיהו בעיקר דברי התוספות נראה דאזלי לשיטתייהו דעולא גופא מודה בנתרצה האב כששמע דהוי קידושין ולא פליג אלא משום דס"ל דליכא למיחש לשמא נתרצה וא"כ ודאי שייך האי טעמא אפילו בנערה כיון דלא חיישינן שמא נתרצה משא"כ לפירוש ושיטת הרי"ף שכתבתי בסמוך דטעמא דעולא דאפילו נתרצה בפי' לא הוי קידושין למפרע מטעמא דפרישית שאין יד לקטנה אלא בא"ל אביה קבלי קדושייך א"כ י"ל דדוקא קטנה קאמר אבל נערה דבנתרצה בפירוש אפשר דס"ל דהוי קידושין כיון שיש לה יד גמור אלא דיד אביה מעכב על ידה כיון דמפקעת עצמה מרשות אביה כדאמרינן לעיל בדף הקדום וא"כ כיון שנתרצה בסוף אמרינן דמעיקרא נמי הוי ניחא ליה דלא איכפת ליה במה שמפקעת עצמה מרשותו לענין קידושין וכ"ש היכא דיהבי ליה כסף קידושין ובמחילה וסילוק רשותו בלב סגי כדמשמע לקמן מפרש"י בדף מ"ו כמו שאפרש שם לענין חופה ע"ש וא"כ ממילא דאפילו לא שמענו שנתרצה איכא למיחש שמא נתרצה בלב ומודה עולא דצריכה גט ויהיה איך שיהיה יש ליישב בזה שיטת רש"י דללישנא בתרא ע"כ איירי עולא אפילו בשדיך דאלת"ה אמאי נקיט קטנה ה"ל לאשמעינן רבותא לענין גט דאפילו בנערה א"צ משא"כ לענין מיאון ליכא רבותא כדפרישית אע"כ דאיירי בשדיך ודוקא בקטנה ולא בנערה כיון דשדיך וניחא ליה דלא איכפת ליה להפקיעה מרשותו לזה המקדש ודאי חיישינן שמא נתרצה ועומד בהאי דעתא דמעיקרא משא"כ ללישנא קמא פשיטא לתלמודא דלא אמר עולא בשדיך אלא בלא שדיך ואפ"ה א"ש דאמר בקטנה דארב ושמואל קאי ואינהו קאמרי רבות' בקטנה דצריכה גט כן נראה לי ועיין בסמוך:

בא"ד דאין מיאון בנערה כדאמר עד מתי הבת ממאנת כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמאי ראיה מייתי דנהי דביתומה שאין לה אב אינה ממאנת משהביאה שתי שערות היינו משום דהשתא מיהת אית בה קידושין גמורים דאורייתא מצרכינן לה גט מדרבנן מפני הטועין או משום דכי גדלה גדלי קידושין בהדה כדאיתא ביבמות וכל שכן כשבעל בגדלות דאמרינן אדם יודע אין קידושי קטנה כלום ובעל השתא לשם קידושין משא"כ הכא דאיירי ביתומה שיש לה אב והיא ברשותו דלא אשכחן בה מיאון אלא משום חששא דשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה כיון שראו שנתגרשה א"כ מ"ל קטנה מ"ל נערה דהא לא שייך לומר דגדלי קידושין בהדה כיון דברשות אביה קיימא ואפילו בעל לשם קידושין לא מהני ואף לפי כוונת מהרש"א ז"ל בל' התוספות בסמוך דלרב ושמואל שייך מיאון גרידא בקטנה בדלא שדיך וכן לפמ"ש התוספות לקמן בשם השאלתות וה"ג דקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו קידושין וא"כ משמע דשייך בה מיאון אכתי מה"ט גופא אין לחלק בין קטנה לנערה כיון דתרווייהו אין להם קידושין דאורייתא שלא מדעת אביה אלא מדרבנן ואדרבא בקטנה היה לחוש טפי שלא להצריכה מיאון שמא יאמרו דקטנה המתקדשת ע"י אביה יוצאת במיאון ויש ליישב כיון דעיקר מיאון לא נתקן אלא בקטנה שתקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואפילו ביש לה אב תקנו לה מדרבנן קידושין ומיאון היכא שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב מש"ה שייך בה נמי מיאון לאחר הגט משום חששא דקדושי אחותה או מיאון גרידא לשיטת מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות משא"כ בקטנה כיון שלא תקנו לה שום קידושין דרבנן לא שייך בה עיקר תקנתא דמיאון מש"ה אפילו לאחר הגט לא שייך בה מיאון דמיחזי כחוכא ואטלולא כן נ"ל בשיטת התוספות. מיהו מצאתי להרשב"א בחידושיו שכתב בשם השאלתות דבנערה נמי שייך מיאון כה"ג וע"כ היינו כדפרישית. אלא דקשיא לי א"כ מצינן חמותו ממאנת לרב ושמואל ויותר קשה דאפילו באם חמותו ואם חמיו משכח לן מיאון כה"ג היכא שנתקדשו בקטנות או בנערות שלא מדעת אביהן לשמואל דס"ל כרבי ישמעאל דאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת אלא שהתוספות כתבו בריש יבמות ובכתובות דף ע"ד דשמואל לא ס"ל כר"י אלא בקדושי טעות ולא בקידושי קטנות וע"כ הטעם משום דבקידושי קטנות אמרינן אדם יודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קידושין משא"כ בקידושי טעות איכא למימר דטעה כדאיתא שם בכתובות וא"כ נראה דדוקא בקטנה שאין לה אב שייך לומר אדם יודע משא"כ בקטנה ונערה שיש להן אב דחיישי רב ושמואל לספק קידושין דאורייתא א"כ ודאי לא עדיף מקדושי טעות ולא שייך לומר אדם יודע דשמא טעה וסבר דהוי קידושין דאורייתא דשמא נתרצה האב דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע מיהו יש ליישב שיטה זו דאכתי לא מצינן חמותו ממאנת דאי בדשדיך בלא"ה צריכה גט ובכלל או שנתגרשה הוא כדדייקינן בסמוך לענין בתו ואי בדלא שדיך ללישנא קמא נמי צריכה גט וללישנא בתרא אפילו מיאון אין צריכה מיהו לפי מה שהבין מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות דבדלא שדיך שייך מיאון גרידא הדרא קושיא לדוכתא דמצינן חמותו ממאנת וצ"ע ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) שם בתוספות בד"ה קטנה וכו' דאין מיאון בנערה כדאמר עד מתי הבת ממאנת וכתבתי בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב בשם השאלתות דבנערה נמי שייך מיאון היכא שהלך אביה למדינת הים ונתקדשה מעצמה אלא דקשיא לי לפ"ז דא"כ מצינו חמותה ממאנת וכתבתי ליישב עיין בפנים מיהו כ"ז לפי שיטת הרא"ש ז"ל בכונת השאלתות אמנם לקמן בלשון התוספות בד"ה בפירוש אמר מר כתבתי דלענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דנהי שתקנו חכמים קדושין לקטנה שהלך אביה למד"ה אפ"ה אין יוצאת במיאון לחוד אלא צריכה נמי גט:

בד"ה מאן דמתני כו' אלמא שהדבר פשוט הוא דבשידכו צריך מיאון כו' עכ"ל. משמע לכאורה שכן סברת התוספות דלרב ושמואל מיהא שייך מיאון גרידא אפילו בלא גט וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתם בסמוך בד"ה אלא דלמסקנתם נמי בלא שדיך שייך מיאון גרידא וכבר כתבתי שיש לתמוה מיאון זה מה טיבו ואף למה שכתבו לקמן בדף הסמוך ע"ב דבהלך אביה למדינת הים תקנו רבנן קידושין והאריכו להסתפק מ"מ לא ברירא אי יוצאה במיאון היכא שיש לה אב במ"ה וכ"ש הכא מסתימת דבריהם לא משמע דנחתו להכי מדלא פירשו מילתא בטעמא ועוד דבאביה כאן נמי איירי כדפרישית בשם הר"י מדאמרי' והוא ששידכו ויותר יש לתמוה דלמאי דמשמע להו עכשיו דהא דמתמה הש"ס אף על גב דשידכו היינו לענין מיאון גרידא ומשני מאן דמתני והיינו בלא שדיך אכתי לענין מיאון גרידא מה חילוק יש בין שדיך או לא שדיך ואדרבה בשדיך כיון דשדיך איכא חשש קידושי דאוריית' יותר א"כ אין להצריכה מיאון גרידא שלא יאמרו קטנה המתקדשת ע"י אביה יוצאה במיאון ובדלא שדיך שייך יותר מיאון כקטנה דעלמא שמתקדשת ע"י עצמה באין לה אב ולכאורה היה נ"ל דלקושט' דמילתא לא שייך מיאון גרידא אף להתוספות אלא דהשתא למה שהביאו פי' הקונטרס שכתב להדיא דהא דמתמה גמרא ואף על גב דשידכו פרש"י אטו בהא אמר עולא דאין צריכה מיאון כו' ובאמת שיש לפרש בכוונת רש"י דמתמה הש"ס אף על גב דשדיך דודאי בעי גט וממילא דצריכה מיאון ורש"י לישנא דעולא נקיט דאיירי ממיאון ולפ"ז קשיא להו להתוספות יותר על פרש"י כיון דללישנ' קמא מתמה הש"ס אף על גב דשדיך ופשיט' להו דצריכה גט ומיאון אמאי נימא דללישנא בתרא אפילו מיאון א"צ אלא משום דרש"י ז"ל לא נקיט בלישני' גט אלא מיאון לחוד לא ברירא להו דאיירי מגט ואפ"ה מקשו שפיר ממיאון וכן מה שכתבו בסמוך בסמוך בד"ה אלא דלשמואל איכא למימר דהכא איירי בלא שדיך ולהכי לא צריך אלא מיאון וכן פירשו ג"כ בד"ה אלא לאו דקדשה נפשה וקרי לה אלמנה לאו לקושטא דמילתא כתבו כן אלא דפסיקא ליה למקשה להקשות אדעולא ולא אדשמואל משום דלשמואל איכא למימר הכי משא"כ למסקנא דמשנינן שפיר כולהו קושיות הש"ס לעולא ה"נ מתרצינן לשמואל כיון דלא אשכחן דפליגי שמואל ועולא במיאון גרידא בטעמא חדתא ואין לנו לומר אלא דפליגי במאי דפליגי לענין חשש קידושי דאוריית' בחששא דשמא נתרצה כדמשמע לקמן גבי בפירוש אמר מר וממיל' דשייכא פלוגתייהו לענין דא"צ מיאון כיון דלשמואל גופא לא מצריך מיאון אלא לאחר הגט מחששא דקידושי אחותה א"כ לעולא כיון דליתא גט ליתא למיאון כן נ"ל נכון:

אמנם לפי דפשטא דלישנא דתוספות משמע כהבנת מהרש"א ז"ל יגעתי ליתן טעם לדבריהם כאן דמשמע להו לפרש"י דמתמה הש"ס אף על גב דשדיך לענין מיאון גרידא ובדלא שדיך ניחא להו ואפשר משום דכיון דשדיך וגילה דעתו דלא איכפת ליה במה שמפקעת עצמה מרשותו להתקדש לזה אף על גב דלא חיישינן שמא נתרצה בפירוש דליהוי קידושי דאורייתא אפ"ה תפסי בה מיהו קידושין דרבנן כיון שהאב סילק רשותו ממנה יש לה יד לעצמה לענין קידושין דרבנן כמו קטנה שאין לה אב או שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב משא"כ בדלא שדיך משמע להו עכשיו בשיטת רש"י דלא שייך בה מיאון גרידא כיון דלא שייך בה קידושין דרבנן שאין להם להפקיעה מרשותו של אב כיון דלא גילה דעתו כלל ולבתר הכי מסקו התוספות דלכולהו לישני אפילו בלא שדיך נמי שייך מיאון גרידא דמדרבנן חיישינן שמא שידך וארצויי ארצי קמיה דניחא ליה וכיון שסילק רשותו ממנה שייכי בה קידושין דרבנן כנ"ל ליישב דבריהם לפי שיטת מהרש"א ז"ל אבל הראשון נ"ל יותר כי היכי דלא ליפלגו שמואל ועולא בתרי טעמי ואפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן כל שכן שענין המיאון לחוד לא נזכר טעמא דמילתא בשמעתין ודו"ק. אחר שכתבתי כל זה עיינתי שנית בלשון מהרש"א ז"ל וראיתי שהביא בשם תוספות ישנים וז"ל אבל לשמואל ניחא דלדידיה צריך מיאון בלא שדיך אף על גב דהמיאון לא בא אלא משום חששא דגט ובלא שדיך ליכא חשש גט מ"מ איכא למידחי הכי עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתבתי דלדחייה בעלמא כתבו כן דמקשה טפי אדעולא מלשמואל אבל לקושט' דמילתא לשמואל נמי לא שייך מיאון גרידא אלא משום חשש גט ומהתימא על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בלשון איכא למידחי שכתבו הת"י ויותר יש לתמוה עליו שכתב בסוף דבריו דנהי דבלא שדיך שייך מיאון גרידא מ"מ בשדיך לא שייך מיאון אלא לאחר גט ומש"ה לא מוקמינן לעולא דשדיך ואין טעם לדבר זה אע"כ כדפרישית דנהי דמעיקרא סברי התוספות כשיטת רש"י דבשדיך מתמה הש"ס דבעי מיאון גרידא מטעמ' דפרישית מ"מ למסקנתם שדחו זה הפירוש א"כ אין לחלק לענין מיאון גרידא א"כ אין לחלק בין שדיך ללא שדיך אפילו דרך דחייה ומש"ה מקשה שפיר אדעולא דלא בעי מיאון כלל אלא בשדיך אחר הגט ודוק היטב:

גמרא מתיב רב כהנא וכולן אם מתו כו' אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעי מיאון הוא מותיב לה והוא מפרק. ואפשר דהא דקשי' ליה מעיקרא ולא מוקי לה ביתומה בחיי האב משום דקס"ד כיון דעולא אמר דאפילו מיאון א"צ אע"ג דבמיאון ליכא למיחש למידי אע"כ משום שאין לתקן מיאון בקטנה שיש לה אב כיון דשייך בה חשש קידושין דאוריית' ואתא למיטעי דקטנה שמתקדשת ע"י אביה נמי יוצאה במיאון ומש"ה קס"ד דיתומה בחיי האב נמי דתקון לה רבנן קידושין כדאיתא ביבמות אפ"ה אפשר דאין יוצאה במיאון אלא בגט מהאי חששא גופא וליכא למימר דיתומה בחיי האב הכל יודעים ולא אתו למיטעי לכאורה ליתא האי סברא דא"כ למה תקנו לה קידושין ע"י עצמה אף שאינה בת דעת יותר היה להם לתקן שתהא ברשות אביה ותתקדש על ידו אע"כ דמה"ט לא רצו לתקן שתתקדש ע"י אביה דאתו למיטעי שהן קידושין דאוריית' ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א"כ סבר דמה"ט גופא לעולא אין יוצאה כה"ג במיאון משום האי חששא גופא דחייש עולא בקטנה שקדשה שלא מדעת וכדפרישית בשיטת התוספות ולבתר הכי דייק לה רב כהנא מדעולא גופא דנקיט קטנה ולא נקיט נערה אע"כ משום דבנערה לא שייך מיאון משא"כ קטנה אפילו ביש לה אב זימנין דשייך מיאון כגון ביתומה בחיי האב ומש"ה אשמעינן דאפילו בקטנה שלא מדעת אביה א"צ מיאון ומש"ה מפרק לה שפיר ביתומה בחיי האב דע"כ עולא נמי מודה כן נ"ל:

תוספות בד"ה אלא דקדשה נפשה כו' וא"ת לשמואל כו' דבעי גט בהדי מיאון וה"ק או מיאנו כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דהא צריך למיתני או מיאנו אכולהו ט"ו נשים לבר מבתו אלא הא דדייק הש"ס דע"כ שייך מיאון נמי בבתו היינו מדקתני התם ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שמיאנו ולא קתני נמי אא"י לומר בבתו אע"כ דבבתו שייך מיהא צד מיאון וא"ש לשמואל דשייך בה מיאון אף לאחר הגט ולא דמיא לחמותו דלא אשכחן מיאון כלל וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.