אור שמח/מלווה ולווה/טו: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (פרידברג-ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== ב == | |||
'''ועוד דברים של דעת הן וכו' נעשית מלוה בשטר כו':''' | |||
''' פירוש ''' דלפי שיטת רבינו דאף אם אמר המלוה אחר שהלוהו אל תפרעני אלא בעדים ואפילו אם לא קיבל הלוה דעבד לוה וכו' ומחויב לפרעו בעדים ע"ז מקשה איך יתכן דאינו נאמן לומר פרעתי והלכו למדינת הים האם מצי זה לעשות למלוה בשטר, אבל אם התנה דיהא נאמן לומר שלא פרעו א"כ איהו גופיה נתחייב מדעתו בזה ודאי דמצי להתחייב בכל מה שירצה ופשוט: | |||
== | == ג == | ||
''' | '''התנה המלוה על הלוה כו' הרי זה נוטל בלא שבועה:''' | ||
''' פירוש ''' דבשלמא כי התנה הלוה שיהיה נאמן לומר פרעתי אף על מלוה שבשטר, מ"מ נשבע הלוה היסת דנאמנות שלו היה לבטל ראיית השטר והוי כמי שאין שטר בעולם אבל לא גרע ממלוה על פה ומתביעה דעלמא לכן נשבע היסת, אבל כאן במלוה בע"פ לא מצאנו נשבע ונוטל וא"כ כי התנה שיהיה נאמן לומר שלא פרעו הרי שוב נאמן ונוטל שלא בשבועה דמהיכא תיתי יתהווה פה השבועה, ואם לומר דהאמינו כמאן דנקיט שטרא וצריך לשבע אם אמר פרעתיך, זה לאו מידי דמכח טענתו פרעתי היה נאמן לגמרי במלוה ע"פ וכי האמינו שלא יהא נאמן לומר פרעתי תו ליכא להשביעו, וז"ב: | |||
''' | ''' ומפני ''' זה נ"ל טעם דברי רבינו לקמן פרק י"ז הלכה ט' לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל כו', טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול, טעמא דמילתא לדעתי דהוי כמו נאמנות שהאמינו במה שכתבו בלא שם מקום לומר באיזה מקום, שנכתב באותו מקום שיוציאנו לגבות [ואולי האמינו נגד סהדי ג"כ בזה] ומה שנשבע הוא מפני שכאן על כרחו לא כוון לפוטרו משבועה שהרי אי אפשר לברוח משבועה דאישתבע לי דלא פרעתיך אם יתבענו כשהגיע זמנו דעל דעת זה נותן שטרא לכן הוי כמו שהאמינו רק לגבות ממון אבל לא להפטר משבועה. ומש"כ רבינו בהלכה ז' בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חבירו, פירוש כיון שהטילו חכמים שבועה על הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ומשום דמכור הוא השדה שגובה בשביל זה הצריכו חכמים שבועה לא מסתבר שיהא יכול להפקיע זה בתנאי שהתנה, אבל במקום דשליח אינו נאמן גבי ממון רק שהתנה שכל שתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי א"כ אין נפק"מ בין בעל ללקוחות ופשוט, ועיין משל"מ ודוק: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''הרי שפרעו וטע{{ממ|י}}ן המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת:''' | '''הרי שפרעו וטע{{ממ|י}}ן המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת:''' | ||
''' למד ''' רבינו זה מדברי הר"י בן מיגש רבו שכתב גבי אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואסהידו ביה דפרע בפניהם, דלשיטתו אינם נאמנים, וכתב דאפילו אם פרעו בפניהם ואח"כ פרע בפני פלוני ופלוני ואח"כ אתו ומסהדי שפרעו בפניהם, אינו יכול לתבוע ממנו המעות בהנך עדים רק נשבע היסת, ושם חולק רבינו על רבו וסובר דהעדים אחרים אף קודם פרעון נאמנים, לכן העתיק דברי רבו על הלכה זו, דהתנה שיהא נאמן כשני עדים שאפילו פרעו עוד בב"ד וחוזר ותובעו עם העדים ישבע היסת ונפטר, ומוכח מדברי הר"י בן מיגש דאפילו אינו מודה המלוה שפרעו וטעין להד"ם, ג"כ אינו יכול לתובעו שנית, כיון שהעידו שראו איך פרע לו על חוב זה שהאמין לו ואם כן האמין ליה אנפשיה דהמה שקרנים במה שאומרים שעל פרעון חוב זה נתן לו המעות, תו כיון דמשקרי בהא, ואלו היו שני עדים מכחישים אותם בזה הרי הוכחשו בכל, כן כי מכחיש עצמו אותם לחובתו דזה יכול אינש לחובתו להחזיקם לפסולים, וכיון שפסלן שהאמין להמלוה יותר מהם שלא פרע אותו על חוב זה, תו הוכחשו בכל העדות אף עפ"י שלא פסלם רק לפרעון זה, משא"כ אלו לא אסהידו רק דנתן לו מעות ודאי דמצי תבע ליה אח"כ אם טעין להד"מ, דהא לא האמין להמלוה יותר מהם רק להך פרעון, אבל מה שמסהדים שנתן לו מעות הוא תביעה בעלמא ע"ז לא פסלם, וזה מדוקדק בלשון הזהב של הר"י מיגש, ז"ל אלא אפילו אסהידו בה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא היא דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמי כו' עכ"ד ודלא כהש"ך שרצה לומר דוקא בטוען סטראי אלא אפילו טוען להד"ם. ודוקא כי מסהדי דפרע בפניהם על חוב זה הא כי מסהדי דיהיב ליה זוזי לא מהימן לומר להד"ם דהדר תבע ליה בהנך סהדי ודוקא סטראי מהימן אז לטעון אבל היכי שמעידים שפרעו בפניהם אז אפילו כי טעין להד"מ מהימן ונשבע היסת ודוק: | |||
''' ולא ''' רחוק הוא לומר לפי מה שמדמה הירושלמי פ"ק דגיטין הובא ברי"ף פ"ק דמכות, הך דהיו שני עדים קרובים לאחד ורחוקים לשני בכותב נכסיו לשני בני אדם דמדמה לנמצא אחד מהן קרוב או פסול ואפילו מאן דאמר לא יאות אר"א, דוקא התם משום דהוי לשני ב"א הא בהאי גוונא דהוי כחדא עדות [ועדיפא טפי מהך דב"ב דלאכילה איתכחיש אף ע"ג דלאהבתה לא איתכחיש כו'] אך פסולם משום שלחובתו האמין את המלוה יותר מהעדים שלפרעון זה המלוה נאמן, ולכן כיון דפסולים שלא נתן לו השטר לפרעון תו פסולים גם במה דאמרי שראו שנתן לו מעות שלא נאמין את העדים לחצאין והואיל ואינן נאמנין לחובתו במה שמעידין לפרעון השטר פסולים גם בנתינת המעות להעיד, וזה כמו שחקר המשל"מ פרק ט' מהלכות עדות וז"ל נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד וכגון ההיא דאמרינן בס"פ נערה נפק"מ לאורועי סהדי והעד זה העיד עם אחרים מי אמרינן בזה כל העדות בטלה עיי"ש. ולדברינו יהיה בטל כל העדות כמו שכאן בטלה כל עדותן על נתינת המעות ג"כ, וזה נכון לפי דמיון הירושלמי, ובפרט כמו שבארנו שכאן באנפא חדא דחד דבר הוא לא לשני אנשים: | |||
''' ויש ''' לדקדק משיטת רב האי גאון במשפטי שבועות שהביא הש"ך, שאם אמר מהימנית לי כבי תלתא, דכיון דנחית לדיעות אם אומרים ארבעה שהוא פרוע נאמן המלוה לגבי השלשה עדים שאומר שלא פרעו, ולגבי העד הרביעי צריך לשבע כעד א' מעיד שהוא פרוע, וא"כ כיון דלדברינו שלשה פסולים תו גם העד הרביעי יפסל הואיל ובטלה מקצתו בטלה כולו, וזה באופן שכתב המשל"מ דכיון דאינם פסולים רק לו לבדו תו לא אמרינן דאחד מבטל כל העדים, אך מזה אין ראיה דאפשר לומר כמש"כ תוס' סנהדרין {{ממ|דף לא}} ד"ה שב"ש דדוקא כשהפסול ידוע, כש"כ הכא שאין כאן אחד פסול לדידיה רק מצירוף הארבעה נתהווה כשר שכל חד פסול לעצמו וכשר להצטרף לארבעה שהוא לא האמינו למלוה רק כתלתא ולא כארבעה, א"כ מרבוי העדים נתהווה העד הכשר, משא"כ תמן המשקר הוא הפסול רק שאינו ידוע לן מי הוא המשקר, ועוד דכאן אטו מי אמר אח"כ שהעדים אומרים שקר, הלא האמין את המלוה קודם שהגידו העדים, וא"כ אינו רק לגבי נפשו בהך פרעון קיבל על עצמו אמירת המלוה יותר מהעדים, וכיון דאף לדידיה כשרים להעיד למילי אוחרי, לכן אף דלהך פרעון פסולים לדידיה לא אמרינן נמצא אחד פסול דבטלה כל העדות וזה ברור וא"צ לפנים: | |||
'''הרי שפרעו כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת כו':''' | |||
''' | ''' פירוש ''' דאיהו הימניה ונתחייב לפרוע לו אם יאמר שלא נפרע ועל דעת המלוה התחייב הלוה לשלם, וכי פרעו תובעו שמא ידע המלוה בנפשיה דנפרע וטען לשקר שלא נפרע, ועל טענת שקר לא נתחייב הלוה רק משום שסובר ביה דלא יטעון לשקר שלא נפרע אם לא דאנוס בדעתו וסבור שלא נפרע דמלוה לא דייק וכמו שאמרו בסוגיא דפוגמת דמיפרע לא דייק לכן נשבע שכתביעתו וטענתו כן הוא בדעתו שיודע בנפשו שלא נפרע, ואם באמת נפרע ושכח מהפרעון הוא אנוס בדעתו ואינו נשבע לשקר דלבו אנסו וכמו דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב ונשבע רק מה שבדעתו ואינו נשבע נגד העדים, וא"כ הוא בדעתו הלא הלוה התחייב לפרע וחייב לשלם מן הדין, ומיושב מש"כ ההמ"ג בפרק ו' מטוען גבי עדים דאסהידו דלוה ופרע דאיך ישבע נגד העדים, דכאן לא נשבע נגדם רק על דעתו נשבע ואם בדעתו כן שפיר חייב לשלם הלוה מן הדין אף אם מהימני העדים שפרעו דהוא בעצמו התחייב לזה ודוק: | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
גרסה אחרונה מ־11:50, 15 ביולי 2020
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מגיד משנה מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
ועוד דברים של דעת הן וכו' נעשית מלוה בשטר כו':
פירוש דלפי שיטת רבינו דאף אם אמר המלוה אחר שהלוהו אל תפרעני אלא בעדים ואפילו אם לא קיבל הלוה דעבד לוה וכו' ומחויב לפרעו בעדים ע"ז מקשה איך יתכן דאינו נאמן לומר פרעתי והלכו למדינת הים האם מצי זה לעשות למלוה בשטר, אבל אם התנה דיהא נאמן לומר שלא פרעו א"כ איהו גופיה נתחייב מדעתו בזה ודאי דמצי להתחייב בכל מה שירצה ופשוט:
ג[עריכה]
התנה המלוה על הלוה כו' הרי זה נוטל בלא שבועה:
פירוש דבשלמא כי התנה הלוה שיהיה נאמן לומר פרעתי אף על מלוה שבשטר, מ"מ נשבע הלוה היסת דנאמנות שלו היה לבטל ראיית השטר והוי כמי שאין שטר בעולם אבל לא גרע ממלוה על פה ומתביעה דעלמא לכן נשבע היסת, אבל כאן במלוה בע"פ לא מצאנו נשבע ונוטל וא"כ כי התנה שיהיה נאמן לומר שלא פרעו הרי שוב נאמן ונוטל שלא בשבועה דמהיכא תיתי יתהווה פה השבועה, ואם לומר דהאמינו כמאן דנקיט שטרא וצריך לשבע אם אמר פרעתיך, זה לאו מידי דמכח טענתו פרעתי היה נאמן לגמרי במלוה ע"פ וכי האמינו שלא יהא נאמן לומר פרעתי תו ליכא להשביעו, וז"ב:
ומפני זה נ"ל טעם דברי רבינו לקמן פרק י"ז הלכה ט' לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל כו', טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול, טעמא דמילתא לדעתי דהוי כמו נאמנות שהאמינו במה שכתבו בלא שם מקום לומר באיזה מקום, שנכתב באותו מקום שיוציאנו לגבות [ואולי האמינו נגד סהדי ג"כ בזה] ומה שנשבע הוא מפני שכאן על כרחו לא כוון לפוטרו משבועה שהרי אי אפשר לברוח משבועה דאישתבע לי דלא פרעתיך אם יתבענו כשהגיע זמנו דעל דעת זה נותן שטרא לכן הוי כמו שהאמינו רק לגבות ממון אבל לא להפטר משבועה. ומש"כ רבינו בהלכה ז' בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חבירו, פירוש כיון שהטילו חכמים שבועה על הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ומשום דמכור הוא השדה שגובה בשביל זה הצריכו חכמים שבועה לא מסתבר שיהא יכול להפקיע זה בתנאי שהתנה, אבל במקום דשליח אינו נאמן גבי ממון רק שהתנה שכל שתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי א"כ אין נפק"מ בין בעל ללקוחות ופשוט, ועיין משל"מ ודוק:
ה[עריכה]
הרי שפרעו וטע(י)ן המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת:
למד רבינו זה מדברי הר"י בן מיגש רבו שכתב גבי אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואסהידו ביה דפרע בפניהם, דלשיטתו אינם נאמנים, וכתב דאפילו אם פרעו בפניהם ואח"כ פרע בפני פלוני ופלוני ואח"כ אתו ומסהדי שפרעו בפניהם, אינו יכול לתבוע ממנו המעות בהנך עדים רק נשבע היסת, ושם חולק רבינו על רבו וסובר דהעדים אחרים אף קודם פרעון נאמנים, לכן העתיק דברי רבו על הלכה זו, דהתנה שיהא נאמן כשני עדים שאפילו פרעו עוד בב"ד וחוזר ותובעו עם העדים ישבע היסת ונפטר, ומוכח מדברי הר"י בן מיגש דאפילו אינו מודה המלוה שפרעו וטעין להד"ם, ג"כ אינו יכול לתובעו שנית, כיון שהעידו שראו איך פרע לו על חוב זה שהאמין לו ואם כן האמין ליה אנפשיה דהמה שקרנים במה שאומרים שעל פרעון חוב זה נתן לו המעות, תו כיון דמשקרי בהא, ואלו היו שני עדים מכחישים אותם בזה הרי הוכחשו בכל, כן כי מכחיש עצמו אותם לחובתו דזה יכול אינש לחובתו להחזיקם לפסולים, וכיון שפסלן שהאמין להמלוה יותר מהם שלא פרע אותו על חוב זה, תו הוכחשו בכל העדות אף עפ"י שלא פסלם רק לפרעון זה, משא"כ אלו לא אסהידו רק דנתן לו מעות ודאי דמצי תבע ליה אח"כ אם טעין להד"מ, דהא לא האמין להמלוה יותר מהם רק להך פרעון, אבל מה שמסהדים שנתן לו מעות הוא תביעה בעלמא ע"ז לא פסלם, וזה מדוקדק בלשון הזהב של הר"י מיגש, ז"ל אלא אפילו אסהידו בה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא היא דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמי כו' עכ"ד ודלא כהש"ך שרצה לומר דוקא בטוען סטראי אלא אפילו טוען להד"ם. ודוקא כי מסהדי דפרע בפניהם על חוב זה הא כי מסהדי דיהיב ליה זוזי לא מהימן לומר להד"ם דהדר תבע ליה בהנך סהדי ודוקא סטראי מהימן אז לטעון אבל היכי שמעידים שפרעו בפניהם אז אפילו כי טעין להד"מ מהימן ונשבע היסת ודוק:
ולא רחוק הוא לומר לפי מה שמדמה הירושלמי פ"ק דגיטין הובא ברי"ף פ"ק דמכות, הך דהיו שני עדים קרובים לאחד ורחוקים לשני בכותב נכסיו לשני בני אדם דמדמה לנמצא אחד מהן קרוב או פסול ואפילו מאן דאמר לא יאות אר"א, דוקא התם משום דהוי לשני ב"א הא בהאי גוונא דהוי כחדא עדות [ועדיפא טפי מהך דב"ב דלאכילה איתכחיש אף ע"ג דלאהבתה לא איתכחיש כו'] אך פסולם משום שלחובתו האמין את המלוה יותר מהעדים שלפרעון זה המלוה נאמן, ולכן כיון דפסולים שלא נתן לו השטר לפרעון תו פסולים גם במה דאמרי שראו שנתן לו מעות שלא נאמין את העדים לחצאין והואיל ואינן נאמנין לחובתו במה שמעידין לפרעון השטר פסולים גם בנתינת המעות להעיד, וזה כמו שחקר המשל"מ פרק ט' מהלכות עדות וז"ל נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד וכגון ההיא דאמרינן בס"פ נערה נפק"מ לאורועי סהדי והעד זה העיד עם אחרים מי אמרינן בזה כל העדות בטלה עיי"ש. ולדברינו יהיה בטל כל העדות כמו שכאן בטלה כל עדותן על נתינת המעות ג"כ, וזה נכון לפי דמיון הירושלמי, ובפרט כמו שבארנו שכאן באנפא חדא דחד דבר הוא לא לשני אנשים:
ויש לדקדק משיטת רב האי גאון במשפטי שבועות שהביא הש"ך, שאם אמר מהימנית לי כבי תלתא, דכיון דנחית לדיעות אם אומרים ארבעה שהוא פרוע נאמן המלוה לגבי השלשה עדים שאומר שלא פרעו, ולגבי העד הרביעי צריך לשבע כעד א' מעיד שהוא פרוע, וא"כ כיון דלדברינו שלשה פסולים תו גם העד הרביעי יפסל הואיל ובטלה מקצתו בטלה כולו, וזה באופן שכתב המשל"מ דכיון דאינם פסולים רק לו לבדו תו לא אמרינן דאחד מבטל כל העדים, אך מזה אין ראיה דאפשר לומר כמש"כ תוס' סנהדרין (דף לא) ד"ה שב"ש דדוקא כשהפסול ידוע, כש"כ הכא שאין כאן אחד פסול לדידיה רק מצירוף הארבעה נתהווה כשר שכל חד פסול לעצמו וכשר להצטרף לארבעה שהוא לא האמינו למלוה רק כתלתא ולא כארבעה, א"כ מרבוי העדים נתהווה העד הכשר, משא"כ תמן המשקר הוא הפסול רק שאינו ידוע לן מי הוא המשקר, ועוד דכאן אטו מי אמר אח"כ שהעדים אומרים שקר, הלא האמין את המלוה קודם שהגידו העדים, וא"כ אינו רק לגבי נפשו בהך פרעון קיבל על עצמו אמירת המלוה יותר מהעדים, וכיון דאף לדידיה כשרים להעיד למילי אוחרי, לכן אף דלהך פרעון פסולים לדידיה לא אמרינן נמצא אחד פסול דבטלה כל העדות וזה ברור וא"צ לפנים:
הרי שפרעו כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת כו':
פירוש דאיהו הימניה ונתחייב לפרוע לו אם יאמר שלא נפרע ועל דעת המלוה התחייב הלוה לשלם, וכי פרעו תובעו שמא ידע המלוה בנפשיה דנפרע וטען לשקר שלא נפרע, ועל טענת שקר לא נתחייב הלוה רק משום שסובר ביה דלא יטעון לשקר שלא נפרע אם לא דאנוס בדעתו וסבור שלא נפרע דמלוה לא דייק וכמו שאמרו בסוגיא דפוגמת דמיפרע לא דייק לכן נשבע שכתביעתו וטענתו כן הוא בדעתו שיודע בנפשו שלא נפרע, ואם באמת נפרע ושכח מהפרעון הוא אנוס בדעתו ואינו נשבע לשקר דלבו אנסו וכמו דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב ונשבע רק מה שבדעתו ואינו נשבע נגד העדים, וא"כ הוא בדעתו הלא הלוה התחייב לפרע וחייב לשלם מן הדין, ומיושב מש"כ ההמ"ג בפרק ו' מטוען גבי עדים דאסהידו דלוה ופרע דאיך ישבע נגד העדים, דכאן לא נשבע נגדם רק על דעתו נשבע ואם בדעתו כן שפיר חייב לשלם הלוה מן הדין אף אם מהימני העדים שפרעו דהוא בעצמו התחייב לזה ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |