אבן האזל/מלווה ולווה/טו

אבן האזל ‏ מלווה ולווה טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המלוה את חבירו בעדים ואמר אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו ה"ז צריך לפרעו בעדים מפני התנאי טען הלוה ואמר לו וכן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים או מתו, הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר, וכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני תלמידי חכמים או רופאים ואמר לו בפניהן פרעתיך ואותן העדים שפרעתיך בפניהן מתו או הלכו להן למדינת הים, הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר לו פרעתיך בפני אחרים ומתו או הלכו להן למדינת הים, אינו נאמן שמפני טענה זו התנה עליו ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון שהן עומדים עמו, כדי שלא ידחה בפני אחרים פרעתי והלכו להן. יש נוסחאות מן הגמרא שכּתוב בהן שהאומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אינו נאמן, וטעות ספרים הוא ולפיכך טעו המורים על פי אותן הספרים, וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצרים מקצת גמרא ישנה כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבין קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה, ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו ובשתיהן כתוב ואם אמר פרעתי בפני פלוני והלכו להן למדינת הים נאמן, ומפני טעות זו שאירע למקצת הספרים הורו מקצת גאונים שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני אחרים שאינו נאמן אע"פ שהביא עדים שפרעו בפניהם וגם זו טעות גדולה, והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם נפטר ואין כאן מקום חשש, גם ההוראה הזאת על פי ספריהן שכתוב בהן באותו שאמר לחבירו פרעני בפני עדים ששנו הלכות, והלך ופרעו בפני עדים וטעות ספרים הוא, ומצאתי בגוילים כתוב אבל פרעיה ביניה לבין דיליה אע"פ שהספרים מוגהין כמו שביארנו כך יראה מדין הגמרא, ועוד דברים של דעת הן, וכי מה היה לו לעשות אמר לו אל תפרעני אלא בעדים פרעו בעדים וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר כל ימיהם שלא ילכו ועוד אם מתו מה יעשה, נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים, א"כ נעשית עדות זו עדות בשטר ונמצא זה כיון שאמר אל תפרעיני אלא בעדים נעשית מלוה בשטר ואין מי שעלה זה על לבו, אבל ודאי אם אמר בפני פלוני ופלוני הוא הפסיד על עצמו שפרע בפני אחרים והלכו להם, אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש וכזה ראוי לדון ולהורות.

השגת הראב"ד. המלוה את חבירו וכו' ועוד אם מתו מה יעשה וכו' אבל ודאי וכו' עוד כזה ראוי לדון ולהורות. א"א אמת הוא שהנוסחאות מתחלפות בזה, ואני קיימתי את שתיהן שאם יש עדים על התנאי שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתי והלכו להם אינו נאמן, ואם אין שם עדים נאמן, מיגו דיכול לומר לא התנה עמי, אבל כשאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני באמת נראין דברי הרב ז"ל דאמר פסלינהו לכו"ע לגבי האי פרעון, וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו, והתימה שתמה זה החכם על זה ואמר שאפי' אמר בפני פלוני ופלוני אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש יתמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבתרי שיפרענו פעם אחר פעם, אלא אם יש לו שטר יקרע שטרו ואם אין לו שטר יכתוב לו שטר שובר בכתב ידו וזו היא תקנתו לכל ענין עכ"ל.

המ"מ האריך כאן להשיג על דברי הראב"ד בהשגות, ומקודם צריכים אנו לבאר עיקר שיטתו וגירסתו של הרמב"ם שגורס נאמן, וכן הוא גירסתנו וגירסת התוס' והרא"ש, וגירסת הרי"ף והר"י מיגש הוא אינו נאמן, ולבאר הענין נביא ד' הגמ' בשבועות דף מ"א ע"ב דרב יוסף מתני אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים, ושמואל אמר יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה ופריך על שמואל ממתני' דתנן אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים, למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפרעו בעדים, ומשני תנאי הוא דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן, ריב"ב אומר יכול לומר לו פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם למדינת הים, פריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי והכי קאמר ליה לאו בעדים הלויתיך בעדים היה לך לפורעני, אבל בשעת הלואה ד"ה חייב, וע"ז מסיק הגמ' הא דר"פ משמיה דרבא דיש בזה חילוק בין הגירסאות.

והנה הש"ך בסי' ע' סעיף ג' ס"ק י"ד האריך לבאר שהעיקר כדעת הרי"ף והראב"ד, וכל דבריו הם לפי פי' הר"נ בהלכות לדעת הרמב"ם דרב אסי נמי מודה לשמואל דאם אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם דנאמן, ומה דאמר שמואל יכול לומר וכו' הכונה דכיון דיכול לומר א"כ אפי' אמר פרעתיך בלא עדים נאמן במיגו, וע"ז מסיק רב פפא דאם טוען שפרעו בלא עדים אינו נאמן, ואם אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו להן נאמן, ואינו סובר טעמא דמיגו משום דאנן סהדי שלא הי' פורעו בלא עדים, והרא"ש כתב טעם אחר דאין זה מיגו טוב דיותר נח לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי ההתראה ממה שיאמר פרעתיך בפני פו"פ ומתו, כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדיו. וע"ז כתב הש"ך דאם רב אסי מודה באם אמר פרעתיך בפני פו"פ למה לר"פ משמיה דרבא לפסוק הלכתא כן, ועוד דאם שמואל אינו חולק אלא באם אמר פרעתיך ביני לבינך למה אמר יכול וכו' הול"ל מתוך שיכול לומר, ועוד מנ"ל לשמואל לומר דריב"ב סבר כוותיה דילמא עיקר דינא אמר דיכול לומר אבל מיגו לית ליה, לכן מסיק הש"ך דודאי רב אסי ושמואל בעיקר דינא פליגי אם נאמן לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה, וכיון דשמואל אתותב דמה דאמר תנאי היא אדחייא מדפריך רב אחאי א"כ א"א דר"פ פסק דנאמן וע"כ דהגירסא אינו נאמן.

אכן אחר העיון בסוגיא אין בהוכחת הש"ך הכרח להוכיח דלא כגירסת הרמב"ם ושיטתו, דאף שדבריו נגד פי' הר"נ בהסוגיא נכונים הם אבל התוס' שם הקשו במה דאמר בגמ' תיובתא דשמואל ממתני' דתנן נתתיו לך חייב דמאי קושיא דילמא נתתיו לך שלא בעדים קאמר ולהכי חייב, ותירצו מקודם כדברי הר"נ והקשו ע"ז וכתבו לכן נראה שהמקשה משמע ליה דמה דתנן מפני שצריך ליתן לו בעדים משמע שצריך לברר שפרעו בעדים, וא"כ לפי מסקנת התוס' באמת פליגי שמואל ורב אסי בהך דינא אם נאמן לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה, ושמואל משני תנאי היא דריב"ב סובר דנאמן, ומה שכתב הר"נ וכן הש"ך הוכיח זה דא"א לומר דר"פ פוסק כשמואל דהא על מה דמשני תנאי היא פריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי, נראה דהוכחה זו אינה מכריעה כלל לדחות גירסת הרמב"ם שבירר אותה ע"פ הגוילים, דמה דפריך רב אחאי אינו אלא קושיא ולא דחיה, דהא אמר דילמא בשעת תביעה קאי ובאמת אוקימתא דרב אחאי דחוקה דעל מה דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרע לי דבפשוטה הוא שאמר לו כן בשעת הלואה, פריך רב אחאי דילמא בשעת תביעה קאי והכי קאמר לו בעדים הלויתיך, בעדים היה לך לפורעני, ואין זה כלל כלשון הברייתא דתניא בעדים פרע לי ולא בעדים היה לך לפורעני, וכיון דלא מסיק בגמ' על זה תיובתא דשמואל תיובתא, ע"כ דלא חשיב הגמ' לפירכא דרב אחאי לתיובתא מכרעת ושפיר מיושב דר"פ פסיק כשמואל.

והנה הש"ך כתב דמה שכתבו הר"נ והרא"ש דרב אסי מודה לשמואל, ומשמע מדבריו דגם שיטת הרא"ש שפוסק כהרמב"ם הוא עפ"ז דרב אסי לא פליג על שמואל בזה, ובאמת הרא"ש הביא בתחלת דבריו קושיית התוס' שהבאתי דמאי פריך על שמואל ממתני' לישני דמתני' הוא באומר נתתי לך ביני לבינך, ותירץ כתי' התוס' במסקנא דמשמע ליה לישנא דמתני' דתנן מפני שצריך ליתן לו בעדים דהוא שצריך לברר בעדים, ולפי"ז מוכרח דגם שמואל לית ליה מיגו, וא"כ ע"כ רב אסי דחולק הוא גם באומר פרעתיך בפני פו"פ, רק בסוף דבריו כשבא להכריע כשיטת הרמב"ם כתב ואפשר דרב אסי לא פליג עליה בהא וזהו כתי' הראשון בתוס' דשמואל פליג באומר פרעתיך ביני לבינך ומשום מיגו, וזה כתב הרא"ש רק בתור סניף בלשון ואפשר אבל בעיקר מפרש כמסקנת התוס' ושמואל ורב אסי חולקין ור"פ פסק כשמואל וע"כ כמש"כ דלא חייש לפירכת רב אחאי דבאמת לא מכרעא כלל.

ובמה דפוסק הרמב"ם דאם טוען פרעתי ואינו אומר בפני פו"פ והלכו למד"ה דאינו נאמן ולא אמרינן שיהיה נאמן במיגו כבר הבאתי טעם הרא"ש וטעם הר"נ בזה, והמ"מ כתב ולדברי רבינו יש לתרץ שאין כאן דין מיגו שהרי הוא מודה שלא קיים תנאו ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה, וכיון שלא נתברר שפרע אמרינן ליה מיחייב את לקיומי תנאך וכן עיקר עכ"ל, וקשה לי טעמו של המ"מ דזה לא שייך אלא אם התנה אל תפרעני אלא בעדים בשעת הלואה, אבל הרמב"ם הא בתחלת דבריו כתב בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו, וכבר הביא הכ"מ ע"ז דברי הר"נ שכתב וז"ל ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ"ל שאין הענין מטעם שעבוד אלא משום דכשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו אלא בעדים, ואי טען ואמר פרעתיו שלא בעדים אנן סהדי דמשקר עכ"ל, וכיון דכשאמר לו אחר הלואה אין הטעם משום גדר תנאי שבממון אלא דאינו עשוי לפרעו שלא בעדים כיון שהתרה בו, וכיון שיש לו מיגו ויוכל לברר טענתו במיגו למה אינו נאמן.

אכן לדברי הר"נ שכתב דאנן סהדי שלא היה פורעו מיושב דהוי מיגו במקום אנן סהדי, ואף דלכאורה קשה דלמה יהי' אנן סהדי כיון שיוכל לברר טענתו במיגו מתחלה לא היה חושש שלא לפרוע לו בלא עדים, אכן הוא מבואר בפשיטות דהא מה שכתב הר"נ דאינו עשוי לפרוע שלא בעדים אינו משום שלא יהי' נאמן כיון שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים, דהא משום זה כתב הר"נ דאינו נאמן משום שאינו עשוי לפרעו שלא בעדים, וזהו גופא הסבה דאינו נאמן משום שאינו עשוי לפרעו שלא בעדים ולא דאינו עשוי לפרעו משום שלא יהי' נאמן, וא"כ מיושב שפיר דאף דיוכל לברר טענתו במיגו מ"מ אינו עשוי לפרעו שלא בעדים כיון שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים, ועכשיו אינו נאמן במיגו משום דהוי במקום אנן סהדי.

איברא דלפי"ז שיישבתי שיטת הרמב"ם שלא ע"פ פירושו של הר"נ ושהרמב"ם ג"כ מפרש דרב אסי חולק באומר פרעתיך בפני פו"פ וסובר דאינו נאמן רק דר"פ פסק כשמואל קשה מה שהכריח הרמב"ם מסברא והקשה על מי שאומר כן דכי מה היה לו לעשות וכו', ועוד אם מתו מה יעשה דמה שייך להקשות כיון דרב אסי ות"ק דריב"ב סוברים כן, וזה כתב הש"ך אחר שהוכיח דרב אסי ות"ק דריב"ב ודאי סוברים דאינו נאמן, דלפי"ז קשה מה שתמה הרמב"ם וכי מה יעשה וכו', והמ"מ הסכים עמו, שהיא תימה באמת דאיך ניקום אנן לתמוה מסברא אתנאי ואמוראי אלא ודאי לק"מ דכיון שהתנה עמו כן צריך לקיים כל תנאו, ותקנתו שיכתוב שובר וכמש"כ הראב"ד, וזהו באמת תימה על הרמב"ם אם אינו מפרש כהר"נ דרב אסי אינו חולק בזה.

ונראה דעיקר השגתו וקושייתו של הרמב"ם הוא על הר"י מיגש דמה שהרמב"ם כתב בתחלת דבריו דדין זה הוא בין באומר לו בשעת הלואה בין באומר לו אחר הלואה אינו מבואר זה בגמ' והיה אפשר לפרש דדוקא באומר לו בשעת הלואה, וכן אין הוכחה לזה בדברי הרי"ף, רק שהר"י מיגש האריך לפרש דאין חילוק בזה וגורס כגירסת הרי"ף דאינו נאמן, ועל שיטתו שפיר תמה הרמב"ם וכתב כל ההוכחות, דבההשגה שהשיג הראב"ד דע"כ יש לו תקנה דיתמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבתרי שיפרענו פעם אחר פעם, אלא דהתקנה הוא שיכתוב שובר מלבד דאינו דומה לשם שהלוה בעצמו פסל לכו"ע והאמינו למלוה ובזה ע"כ צריך לכתוב שובר וישמור שוברו, אלא דאפי' היה שרק המלוה אמר אל תפרעני אלא בעדים, יש חילוק בזה דהיכי שאמר לו בשעת הלואה אפשר לומר דכיון דעל דעת כן הלוהו ועל דעת כן לוה ממנו אין תימה שנאמר דא"כ נעשית עדות זו עדות בשטר דאפשר דאה"נ ועל דעת כן הלוהו שיהי' צריך לשמור שוברו, אבל היכי שאמר לו זה אחר הלואה, בזה ודאי הוא תימה תמיהתו של הרמב"ם דמה יעשה ואין טענה שיקח שובר דודאי לא נתחייב לשמור שוברו, דבשלמא עיקר הפרעון שאנו אומרים שצריך לפרעו בעדים זהו בשביל שבידו שלא לפרעו בלא עדים ויהי' להמלוה ד"ת עמו אפי' אם היה הדין דנאמן וכמש"כ למעלה, אבל שיתחייב לשמור שוברו מהיכי תיתי יכול המלוה לחייבו במה שהתרה בו אחר הלואה.

ועכשיו מיושב דבאמת רב אסי לא אמר בהדיא דאפי' אמר לו פרעתיך בפני פו"פ אינו נאמן, אלא מדאמר רב יהודה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה, מוכח דרב אסי אינו סובר כן מדאמר סתם ואמר פרעתי אינו נאמן, ולא אמר דאם טען הלוה כן דנאמן, ובזה אפשר לומר דרב אסי הא אמר בסתם ומיירי בין אמר לו בשעת הלואה בין אמר לו שלא בשעת הלואה, ובאמר לו בשעת הלואה באמת סובר רב אסי דאינו נאמן וצריך לשמור שוברו דעל דעת כן הלוהו, ומדוייק כן מהא דפריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה, ומוכח דלפירושא דשמואל דאמר תנאי היא איירי ת"ק וריב"ב בשעת הלואה, וזהו משום דבדברי ת"ק דברייתא מפורש יותר מבדברי רב אסי דרב אסי לא אמר אלא ואמר פרעתי אינו נאמן ואינו מפורש דאפי' אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה אינו נאמן ורק משום דאינו מפרש דיכול לטעון כן, ובזה כתבנו משום דמיירי בכל גווני, אבל ת"ק דברייתא אמר או יתן או יביא ראי' שנתן, ומוכח להדיא שהוא צריך להביא העדים ולא מהני שיאמר היה לי עדים והלכו למד"ה, לכן שפיר אמר רב אחאי דלפי"ז צריך לפרש דברייתא מיירי דוקא בשעת הלואה, ואף שהר"י מיגש כתב דהא דאמר רב אחאי בשעת הלואה הוא לאו דוקא ולאפוקי משעת תביעה אמר כן, אבל להרמב"ם נפרש בשעת הלואה בדוקא, וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים וברורים שהקשה על שיטת הר"י מיגש, וכן הוא שיטת הראב"ד שהסכים לד' הרמב"ם דהוא בין בשעת הלואה בין לאחר הלואה, ומ"מ סובר כהרי"ף דאינו נאמן, ובזה תמה שפיר דמה יעשה וכו' ונעשת עדות זו עדות בשטר וטענתו של הראב"ד דיקח שובר אינה טענה כלל, דאיך יוכל המלוה אחר הלואה לחייבו שישמור לעולם שוברו.

וכל זה שחלקנו בין בשעת הלואה לאחר הלואה הוא לרב אסי, אבל הרמב"ם דגורס נאמן והוא כשמואל אין חילוק ואפי' התנה בשעת הלואה נאמן דבזה הוא דפליג שמואל על רב אסי ובזה הוא דאמר ר"פ דנאמן, ומשום דגם אם התנה בשעת הלואה לא התחייב הלוה לשמור שוברו רק שיפרע בעדים, ואם יהיו לפנינו יעידו, ואם מתו או הלכו למד"ה אינו מחוייב ונאמן.

והנה במה שכתב הראב"ד דאם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני נראין דברי הרב דאמר פסלינהו לכ"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו, וכתב ע"ז המ"מ שאלו שתי טענות נראות כסותרות דאם איתא דפסלינהו אפי' לא מצי אמר סטראי נינהו וכגון שמעידים שמחמת ההלואה שהתנה עליה פרעו חוזר וגובה אותם דהו"ל כמאמינו כל זמן שלא יעידו אותן פלוני ופלוני, וכתב ע"ז הש"ך דאף דפסלינהו לכו"ע לגבי האי פרעון מ"מ לא מהני זה אלא באומר סטראי נינהו דאז אפי' יאמרו שע"ז ההלואה פרעו אין נאמנים, אבל אם יטעון המלוה להד"מ ולא קבלתי כלל מעות יוכל הלוה אחר הפרעון לתבעו ע"פ אותן העדים שיחזיר לו המעות דלא נפסלו אלא לגבי דין הפרעון, אבל לא פסלם לגבי תביעת מעות, וכיון שיוכל לתבוע להמלוה המעות חזרה למה יפרע לו עכשיו והפוכי מטרתא ל"ל, ומטעם זה כתב שגם באומר לו מהימנת עלי כבי תרי דצריך הלוה לשלם אפי' אם עדים מעידים בפניהם דזה דוקא כשטוען המלוה סטראי נינהו, אבל בכופר שלא קבל מעות כיון שאם ישלם הלוה פעם ב' יחזור ויגבה ממנו והפוכי מטרתא ל"ל לכן א"צ הלוה לשלם, ע"כ תורף דברי הש"ך.

והנה אף שאיני כדאי לחלוק על הש"ך ובפרט שגם הנתיבות הביא דבריו במקומם ומשמע שמסכים לזה, מ"מ לדעתי נראה ברור שאין הדברים נכונים דהרמב"ם בהל' ה' כתב הרי שפרעו וטען המלוה שלא פרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים, אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת, וזהו משום דהעדים שמעידים שפרעו קודם אין נאמנים כיון שהתנה שיהי' המלוה נאמן כשני עדים, ולדברי הש"ך צריך להעמיד דברי הרמב"ם שטען שקבל מעות וסטראי נינהו והוא דוחק גדול לפרש כן מה שכתב שלא נפרע, ובעיקר דמה שכתב הש"ך דהא לא פסל העדים אלא לגבי הפרעון ולא על זה שקבל ממנו מעות, ועל זה כבר עמד הר"י מיגש במקומו גבי ההוא דאמר לחבריה כי תפרען לי לא תפרען אלא בפני פו"פ שכתב וז"ל, וקיי"ל כרבא הילכך מיחייב הלוה למיפרעיה השתא בפני פו"פ ואי הדרי הני סהדי אחריני ומסהדי השתא לבתר דפרעיה קמן דאית ליה ללוה גבי מלוה הנהו זוזי דיהיב ליה קמייהו, לא תימא כיון דפרעיה השתא ואסתלק ליה שעבודא בהנהו זוזי מיניה, סהדותא דהני אחריני השתא סהדותא היא, אלא אפי' אסהידו בה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהיבנא ניהליה, סהדותייהו לאו סהדותא היא דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הילכך משתבע ליה המלוה השתא לבתר דפרעיה דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא ומיפטר עכ"ל, ומזה הם דברי הרמב"ם ואף דאפשר לדחוק ולהעמיד דברי הר"י מיגש ג"כ בטוען סטראי נינהו, אבל הרואה יראה שהסביר הר"י מיגש דלא נימא כדברי הש"ך דלא פסל אלא לגבי הפרעון ולא על עיקר המעות, ועוד מסוף דבריו שכתב דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא ולד' הש"ך דמיירי שמודה המלוה שקבל מעות, אלא שטוען סטראי א"כ למה כתב "דקא טעין" והו"ל לכתוב רק "דיהביה ניהליה" ומוכח להדיא דלא כהש"ך.

והנה באמת חולקין בזה רב האי גאון והר"י מיגש כמש"כ הטור בסי' ע"א וז"ל ואם פרעו בפני עדים וצריך לפרעו שנית כתב רב האי שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו, והר"י מיגש כתב אפי' יש עדים על הפרעון הראשון אין עדותן מועיל לגבי הלואה זו לעולם, והר"נ בהלכות כתב על שיטת רב האי ואין דברים הללו מחוורים דאם כן הפוכי מטרתא ל"ל, וזהו ממש טענת הש"ך, אבל עכ"פ לא הוזכר בשום פוסק החילוק בין טוען סטראי נינהו לכופר נתינת המעות לגמרי, ועיקר חילוקו של הש"ך גם כן אינו מבורר דכיון דבזה מודה דאם העדים מעידים שהמעות לא נתן לו על חוב אחר אלא על חוב זה אינם נאמנים אפי' אחר הפרעון כיון שאנו דנין על נתינת המעות על פרעון ובזה פסולים הם, א"כ גם בעיקר נתינת המעות אין נאמנים דהא אין מעידים שנתן לו סתם מעות אלא שנתן לו על פרעון, לכן ודאי שאין שום חילוק, ולשיטת הר"י מיגש והרמב"ם וכן הכריע הב"י אין נאמנים העדים שפסלם, אפי' אחר הפרעון ואפי' כופר המלוה לגמרי.

אכן בבאור דברי הראב"ד שתמה המ"מ שהדברים סותרים מוכרחים אנו לומר כדברי הש"ך שהראב"ד ע"כ יסבור כן ולא כדעת הר"י מיגש, אבל לא לגמרי כדבריו שכתב דגם באומר מהימנת עלי כבי תרי אינו צריך הלוה לפרוע אלא אם יטעון המלוה סטראי, דזה א"א לומר כן מסתימת דברי הגמ' והפוסקים, וגם הראב"ד לא כתב לחלוק בזה דשם בודאי פסל כל העדים והאמין להמלוה בעיקר נאמנות של מעות אלו לשם פרעון, ונאמן ע"ז המלוה, רק באומר לא תפרעני אלא בפני פו"פ שלא פסל להדיא נאמנות שאר העדים, רק דבדבריו מבואר שאם יעידו עדים אחרים שלא יהי' נפטר, בזה יסבור הראב"ד דיש נ"מ דבטוען סטראי נינהו ואינו כופר בקבלת המעות נאמן המלוה שהרי לגבי טענת פרעון אמר שלא יהיו אחרים נאמנים, ואם יהיו נאמנים לחזור ולגבות, א"כ יוכל לפרעו גם בפני אחרים ושוב יגבו ממנו משום אפוכי מטרתא ל"ל, ולכן נוכל לומר שלא פסלן רק אם יעידו על פרעון, וממילא שפיר אמר שלא יפרע לו אלא בפני פו"פ, דאם יפרענו בפני אחרים יוכל לטעון סטראי נינהו, וכל זה באומר המלוה לא תפרעני אלא בפני פו"פ, אבל באומר הלוה למלוה מהימנת עלי כבי תרי א"כ אמר בפי' שפוסל כל הגדת עדים לגבי הפרעון, וכיון שהעדים מעידים שנתן לו לשם פרעון אין נאמנים אפי' אחר הפרעון, ואף דהר"י מיגש כתב להדיא דבריו שהבאנו על לא תפרעני אלא בפני פו"פ, וכן מדברי הרי"ף שסתם וכתב דאין נאמנים גם אם יעידו ודאי מוכח דהוא בכל גווני, ע"כ צריך לומר דבזה חולק הראב"ד על הרי"ף והר"י מיגש וסובר דהוא דוקא בטענת סטראי ולא בכופר לגמרי, אבל באומר מהימנת עלי כבי תרי גם הראב"ד אינו חולק מדלא כתב גם שם דהוא דוקא בטענת סטראי.

ולבאר החילוק לדעת הראב"ד מסוגיית הגמ' בין אמר לו לא תפרעני אלא בפני פו"פ ובין אמר לו מהימנת עלי כבי תרי שנאמר דבזה דוקא בטענת סטראי ובזה אפי' בכופר שלא בארנו זה אלא בסברא, נראה דאף דהלשון בגמ' שוה דמקודם איתא ההוא דא"ל לחבריה כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי תרי מעלמא ואח"כ איתא ההוא דא"ל לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא, ובשתי העובדות לא הוזכר טענת המלוה, ולכאורה דחוק לאוקמי עובדא קמייתא דוקא בטוען סטראי ובתרייתא גם בכופר שלא קבל, אך באמת יש לבאר לנכון דהרמב"ם הא סובר דבהא דקמייתא דוקא בשלא באו אחרים והעידו אינו נאמן לטעון שפרע בפני פו"פ והלכו למד"ה, וטעמא משום דאמר ע"ז אביי באפי בי תרי א"ל באפי בי תרי פרעיה א"ל רבא להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה, וכבר הוכיחו בתוס' דמזה מוכח דמיירי דלא באו עדים והעידו אלא טען הלוה פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה ודלא כהרי"ף, ושיטת הרי"ף דאינם נאמנים גם אם באו והעידו קשה כמו שהקשו התוס' דמה שייך בזה כי היכי דלא נדחייה, לכן נראה דסובר הראב"ד דכמו דצריך לפרש לדעת הרמב"ם והתוס' דאיירי באמר הלוה פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה אף שלא הוזכר זה בגמ' אלא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני, וזהו ע"כ מהא דאמר רבא כי היכי דלא נדחייה כן נפרש הגמ' לדעת הרי"ף דפרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה אינו נאמן גם באמר אל תפרעני אלא בפני סתם עדים, וא"כ ע"כ הכא מיירי בשבאו העדים והעידו, וקשה דא"כ מה אמר רבא כי היכי דלא נדחייה, ולכן מפרש הראב"ד דהמלוה טען סטראי נינהו, ולזה אמר רבא דלהכי אמר ליה בפני ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה והיינו שיתן לו מעות על חובות אחרים בפני אנשים שאינם מדייקים ומתוך שזוכרים שנתן לו מעות על חוב יעידו שפרעו על חוב זה כמו שאומר הלוה שיהי' נדמה להם שזוכרים כן וזהו כי היכי דלא נדחייה, ומשום דאין סברא שימצא הלוה עדים שיעידו שקר לגמרי, וזהו דוקא כאן גבי לא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון, אבל גבי אמר לו הלוה להמלוה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא הרי פסל בפי' לכל העדים, והאמין להמלוה ולכן אפי' כפר המלוה בנתינת המעות נאמן.

והנה הב"י כתב בשם הר"נ דהראב"ד סובר כרב האי והוא תימה דא"כ אין להראב"ד מקור להעמיד דוקא כשטוען המלוה סטראי, דהא בארנו ע"כ ד' הש"ך דטעמא משום דבכופר שלא קבל יוכל אח"כ הלוה לתבוע להמלוה אחר שישלם לו שיחזיר לו המעות שקבל בפעם הראשון וממילא א"צ לשלם לו עכשיו דהפוכי מטרתא ל"ל, ורב האי הא אינו סובר הך סברא דהפוכי מטרתא וסובר דשפיר ניחא שיהא צריך לשלם ושיגבו ממנו חזרה, וכבר כתב הב"ח דנ"מ היכא שאינו גובה מעות אלא קרקע ויש להלוה עידית ובינונית ולהמלוה זיבורית, עכ"פ אין להראב"ד לפי"ז טעם לאוקמיה בטענת סטראי, ועיינתי בדברי הר"נ וראיתי שאינו מביא זה בשם הראב"ד אלא בשם הרב אב"ד וזהו הראב"ד בעל האשכול וזהו ט"ס בב"י, ומיושב דהראב"ד סובר בזה כדעת הר"י מיגש דאמרינן הפוכי מטרתא ל"ל, ואף דלכאורה הא דברי הב"ח נכונים דהא קיי"ל בכתובות דף ק"י כר"נ דלא אמרינן בכה"ג הפוכי מטרתא ל"ל, נראה דיש חילוק בזה, דדוקא בדין זה גובה וזה גובה כיון שהם שתי חובות דלראובן יש חוב על שמעון ולשמעון על ראובן קיי"ל כר"נ דלא אמרינן הפוכי מטרתא ל"ל, כיון דאיכא נ"מ דזה יגבה בינונית וזה זיבורית, אבל כאן דמה דב"ד יגבו מהלוה להמלוה זהו בשביל שהעדים אינם נאמנים בעדותן שפרע הלוה משום שפסלם, ואח"כ כשיתבע הלוה חזרה המעות נאמר שהעדים נאמנים לגבות חזרה ונמצא שב"ד יעשו שני דינים שהם סותרים זה לזה, ובזה שפיר אמרינן הפוכי מטרתא ל"ל כיון שסו"ס יצטרכו הב"ד אח"כ להאמין להעדים על אותם המעות, וסובר הר"נ דבזה גם ר"נ יודה לרב ששת דבזה נימא הפוכי מטרתא ל"ל.

ובעיקר דין זה דסוברים הרי"ף והר"י מיגש דאין נאמנים חולק הרמב"ם דנאמנים דהא לא אמר בפי' שפוסל עדים אחרים. ודוקא באומר למלוה מהימנת עלי כבי תרי פסל עדים שיעידו לו, אבל כאן אמר לו רק שלא יפרע לו בפני אחרים וממילא אינו נאמן לטעון שפרעו בפני אחרים והלכו למד"ה דלא הי' לו לפרוע בפני אחרים, ויש לומר גם בזה סברת הר"נ גבי אל תפרעני אלא בעדים וטוען שפרעו בלא עדים שכתב הר"נ דאנן סהדי שלא פרעו בלא עדים. וגם בזה איכא אנן סהדי שלא פרעו בפני אחרים, אבל אם העידו נאמנים שלא פסלם בפי', וכבר כתב הרמב"ם שזה תלוי במחלוקת הקודמת וכמש"כ הרי"ף להדיא שלשיטתם דאם אמר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם, א"כ מה דחידש רבא באומר אל תפרעני אלא בפני פו"פ היינו דאפי' באו והעידו אינם נאמנים, אבל להרמב"ם לשיטתו שפיר יש לפרש דברי רבא בלא באו והעידו וגם בזה תלוי בהגירסות כמש"כ הרמב"ם.

ב

המלוה את חבירו בעדים ואמר אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו ה"ז צריך לפרעו בעדים מפני התנאי טען הלוה ואמר לו וכן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים או מתו, הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר, וכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני תלמידי חכמים או רופאים ואמר לו בפניהן פרעתיך ואותן העדים שפרעתיך בפניהן מתו או הלכו להן למדינת הים, הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר לו פרעתיך בפני אחרים ומתו או הלכו להן למדינת הים, אינו נאמן שמפני טענה זו התנה עליו ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון שהן עומדים עמו, כדי שלא ידחה בפני אחרים פרעתי והלכו להן. יש נוסחאות מן הגמרא שכּתוב בהן שהאומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אינו נאמן, וטעות ספרים הוא ולפיכך טעו המורים על פי אותן הספרים, וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצרים מקצת גמרא ישנה כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבין קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה, ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו ובשתיהן כתוב ואם אמר פרעתי בפני פלוני והלכו להן למדינת הים נאמן, ומפני טעות זו שאירע למקצת הספרים הורו מקצת גאונים שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני אחרים שאינו נאמן אע"פ שהביא עדים שפרעו בפניהם וגם זו טעות גדולה, והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם נפטר ואין כאן מקום חשש, גם ההוראה הזאת על פי ספריהן שכתוב בהן באותו שאמר לחבירו פרעני בפני עדים ששנו הלכות, והלך ופרעו בפני עדים וטעות ספרים הוא, ומצאתי בגוילים כתוב אבל פרעיה ביניה לבין דיליה אע"פ שהספרים מוגהין כמו שביארנו כך יראה מדין הגמרא, ועוד דברים של דעת הן, וכי מה היה לו לעשות אמר לו אל תפרעני אלא בעדים פרעו בעדים וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר כל ימיהם שלא ילכו ועוד אם מתו מה יעשה, נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים, א"כ נעשית עדות זו עדות בשטר ונמצא זה כיון שאמר אל תפרעיני אלא בעדים נעשית מלוה בשטר ואין מי שעלה זה על לבו, אבל ודאי אם אמר בפני פלוני ופלוני הוא הפסיד על עצמו שפרע בפני אחרים והלכו להם, אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש וכזה ראוי לדון ולהורות.

השגת הראב"ד. המלוה את חבירו וכו' ועוד אם מתו מה יעשה וכו' אבל ודאי וכו' עוד כזה ראוי לדון ולהורות. א"א אמת הוא שהנוסחאות מתחלפות בזה, ואני קיימתי את שתיהן שאם יש עדים על התנאי שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתי והלכו להם אינו נאמן, ואם אין שם עדים נאמן, מיגו דיכול לומר לא התנה עמי, אבל כשאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני באמת נראין דברי הרב ז"ל דאמר פסלינהו לכו"ע לגבי האי פרעון, וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו, והתימה שתמה זה החכם על זה ואמר שאפי' אמר בפני פלוני ופלוני אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש יתמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבתרי שיפרענו פעם אחר פעם, אלא אם יש לו שטר יקרע שטרו ואם אין לו שטר יכתוב לו שטר שובר בכתב ידו וזו היא תקנתו לכל ענין עכ"ל.

המ"מ האריך כאן להשיג על דברי הראב"ד בהשגות, ומקודם צריכים אנו לבאר עיקר שיטתו וגירסתו של הרמב"ם שגורס נאמן, וכן הוא גירסתנו וגירסת התוס' והרא"ש, וגירסת הרי"ף והר"י מיגש הוא אינו נאמן, ולבאר הענין נביא ד' הגמ' בשבועות דף מ"א ע"ב דרב יוסף מתני אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים, ושמואל אמר יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה ופריך על שמואל ממתני' דתנן אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים, למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפרעו בעדים, ומשני תנאי הוא דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן, ריב"ב אומר יכול לומר לו פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם למדינת הים, פריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי והכי קאמר ליה לאו בעדים הלויתיך בעדים היה לך לפורעני, אבל בשעת הלואה ד"ה חייב, וע"ז מסיק הגמ' הא דר"פ משמיה דרבא דיש בזה חילוק בין הגירסאות.

והנה הש"ך בסי' ע' סעיף ג' ס"ק י"ד האריך לבאר שהעיקר כדעת הרי"ף והראב"ד, וכל דבריו הם לפי פי' הר"נ בהלכות לדעת הרמב"ם דרב אסי נמי מודה לשמואל דאם אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם דנאמן, ומה דאמר שמואל יכול לומר וכו' הכונה דכיון דיכול לומר א"כ אפי' אמר פרעתיך בלא עדים נאמן במיגו, וע"ז מסיק רב פפא דאם טוען שפרעו בלא עדים אינו נאמן, ואם אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו להן נאמן, ואינו סובר טעמא דמיגו משום דאנן סהדי שלא הי' פורעו בלא עדים, והרא"ש כתב טעם אחר דאין זה מיגו טוב דיותר נח לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי ההתראה ממה שיאמר פרעתיך בפני פו"פ ומתו, כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדיו. וע"ז כתב הש"ך דאם רב אסי מודה באם אמר פרעתיך בפני פו"פ למה לר"פ משמיה דרבא לפסוק הלכתא כן, ועוד דאם שמואל אינו חולק אלא באם אמר פרעתיך ביני לבינך למה אמר יכול וכו' הול"ל מתוך שיכול לומר, ועוד מנ"ל לשמואל לומר דריב"ב סבר כוותיה דילמא עיקר דינא אמר דיכול לומר אבל מיגו לית ליה, לכן מסיק הש"ך דודאי רב אסי ושמואל בעיקר דינא פליגי אם נאמן לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה, וכיון דשמואל אתותב דמה דאמר תנאי היא אדחייא מדפריך רב אחאי א"כ א"א דר"פ פסק דנאמן וע"כ דהגירסא אינו נאמן.

אכן אחר העיון בסוגיא אין בהוכחת הש"ך הכרח להוכיח דלא כגירסת הרמב"ם ושיטתו, דאף שדבריו נגד פי' הר"נ בהסוגיא נכונים הם אבל התוס' שם הקשו במה דאמר בגמ' תיובתא דשמואל ממתני' דתנן נתתיו לך חייב דמאי קושיא דילמא נתתיו לך שלא בעדים קאמר ולהכי חייב, ותירצו מקודם כדברי הר"נ והקשו ע"ז וכתבו לכן נראה שהמקשה משמע ליה דמה דתנן מפני שצריך ליתן לו בעדים משמע שצריך לברר שפרעו בעדים, וא"כ לפי מסקנת התוס' באמת פליגי שמואל ורב אסי בהך דינא אם נאמן לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה, ושמואל משני תנאי היא דריב"ב סובר דנאמן, ומה שכתב הר"נ וכן הש"ך הוכיח זה דא"א לומר דר"פ פוסק כשמואל דהא על מה דמשני תנאי היא פריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי, נראה דהוכחה זו אינה מכריעה כלל לדחות גירסת הרמב"ם שבירר אותה ע"פ הגוילים, דמה דפריך רב אחאי אינו אלא קושיא ולא דחיה, דהא אמר דילמא בשעת תביעה קאי ובאמת אוקימתא דרב אחאי דחוקה דעל מה דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרע לי דבפשוטה הוא שאמר לו כן בשעת הלואה, פריך רב אחאי דילמא בשעת תביעה קאי והכי קאמר לו בעדים הלויתיך, בעדים היה לך לפורעני, ואין זה כלל כלשון הברייתא דתניא בעדים פרע לי ולא בעדים היה לך לפורעני, וכיון דלא מסיק בגמ' על זה תיובתא דשמואל תיובתא, ע"כ דלא חשיב הגמ' לפירכא דרב אחאי לתיובתא מכרעת ושפיר מיושב דר"פ פסיק כשמואל.

והנה הש"ך כתב דמה שכתבו הר"נ והרא"ש דרב אסי מודה לשמואל, ומשמע מדבריו דגם שיטת הרא"ש שפוסק כהרמב"ם הוא עפ"ז דרב אסי לא פליג על שמואל בזה, ובאמת הרא"ש הביא בתחלת דבריו קושיית התוס' שהבאתי דמאי פריך על שמואל ממתני' לישני דמתני' הוא באומר נתתי לך ביני לבינך, ותירץ כתי' התוס' במסקנא דמשמע ליה לישנא דמתני' דתנן מפני שצריך ליתן לו בעדים דהוא שצריך לברר בעדים, ולפי"ז מוכרח דגם שמואל לית ליה מיגו, וא"כ ע"כ רב אסי דחולק הוא גם באומר פרעתיך בפני פו"פ, רק בסוף דבריו כשבא להכריע כשיטת הרמב"ם כתב ואפשר דרב אסי לא פליג עליה בהא וזהו כתי' הראשון בתוס' דשמואל פליג באומר פרעתיך ביני לבינך ומשום מיגו, וזה כתב הרא"ש רק בתור סניף בלשון ואפשר אבל בעיקר מפרש כמסקנת התוס' ושמואל ורב אסי חולקין ור"פ פסק כשמואל וע"כ כמש"כ דלא חייש לפירכת רב אחאי דבאמת לא מכרעא כלל.

ובמה דפוסק הרמב"ם דאם טוען פרעתי ואינו אומר בפני פו"פ והלכו למד"ה דאינו נאמן ולא אמרינן שיהיה נאמן במיגו כבר הבאתי טעם הרא"ש וטעם הר"נ בזה, והמ"מ כתב ולדברי רבינו יש לתרץ שאין כאן דין מיגו שהרי הוא מודה שלא קיים תנאו ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה, וכיון שלא נתברר שפרע אמרינן ליה מיחייב את לקיומי תנאך וכן עיקר עכ"ל, וקשה לי טעמו של המ"מ דזה לא שייך אלא אם התנה אל תפרעני אלא בעדים בשעת הלואה, אבל הרמב"ם הא בתחלת דבריו כתב בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו, וכבר הביא הכ"מ ע"ז דברי הר"נ שכתב וז"ל ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ"ל שאין הענין מטעם שעבוד אלא משום דכשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו אלא בעדים, ואי טען ואמר פרעתיו שלא בעדים אנן סהדי דמשקר עכ"ל, וכיון דכשאמר לו אחר הלואה אין הטעם משום גדר תנאי שבממון אלא דאינו עשוי לפרעו שלא בעדים כיון שהתרה בו, וכיון שיש לו מיגו ויוכל לברר טענתו במיגו למה אינו נאמן.

אכן לדברי הר"נ שכתב דאנן סהדי שלא היה פורעו מיושב דהוי מיגו במקום אנן סהדי, ואף דלכאורה קשה דלמה יהי' אנן סהדי כיון שיוכל לברר טענתו במיגו מתחלה לא היה חושש שלא לפרוע לו בלא עדים, אכן הוא מבואר בפשיטות דהא מה שכתב הר"נ דאינו עשוי לפרוע שלא בעדים אינו משום שלא יהי' נאמן כיון שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים, דהא משום זה כתב הר"נ דאינו נאמן משום שאינו עשוי לפרעו שלא בעדים, וזהו גופא הסבה דאינו נאמן משום שאינו עשוי לפרעו שלא בעדים ולא דאינו עשוי לפרעו משום שלא יהי' נאמן, וא"כ מיושב שפיר דאף דיוכל לברר טענתו במיגו מ"מ אינו עשוי לפרעו שלא בעדים כיון שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים, ועכשיו אינו נאמן במיגו משום דהוי במקום אנן סהדי.

איברא דלפי"ז שיישבתי שיטת הרמב"ם שלא ע"פ פירושו של הר"נ ושהרמב"ם ג"כ מפרש דרב אסי חולק באומר פרעתיך בפני פו"פ וסובר דאינו נאמן רק דר"פ פסק כשמואל קשה מה שהכריח הרמב"ם מסברא והקשה על מי שאומר כן דכי מה היה לו לעשות וכו', ועוד אם מתו מה יעשה דמה שייך להקשות כיון דרב אסי ות"ק דריב"ב סוברים כן, וזה כתב הש"ך אחר שהוכיח דרב אסי ות"ק דריב"ב ודאי סוברים דאינו נאמן, דלפי"ז קשה מה שתמה הרמב"ם וכי מה יעשה וכו', והמ"מ הסכים עמו, שהיא תימה באמת דאיך ניקום אנן לתמוה מסברא אתנאי ואמוראי אלא ודאי לק"מ דכיון שהתנה עמו כן צריך לקיים כל תנאו, ותקנתו שיכתוב שובר וכמש"כ הראב"ד, וזהו באמת תימה על הרמב"ם אם אינו מפרש כהר"נ דרב אסי אינו חולק בזה.

ונראה דעיקר השגתו וקושייתו של הרמב"ם הוא על הר"י מיגש דמה שהרמב"ם כתב בתחלת דבריו דדין זה הוא בין באומר לו בשעת הלואה בין באומר לו אחר הלואה אינו מבואר זה בגמ' והיה אפשר לפרש דדוקא באומר לו בשעת הלואה, וכן אין הוכחה לזה בדברי הרי"ף, רק שהר"י מיגש האריך לפרש דאין חילוק בזה וגורס כגירסת הרי"ף דאינו נאמן, ועל שיטתו שפיר תמה הרמב"ם וכתב כל ההוכחות, דבההשגה שהשיג הראב"ד דע"כ יש לו תקנה דיתמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבתרי שיפרענו פעם אחר פעם, אלא דהתקנה הוא שיכתוב שובר מלבד דאינו דומה לשם שהלוה בעצמו פסל לכו"ע והאמינו למלוה ובזה ע"כ צריך לכתוב שובר וישמור שוברו, אלא דאפי' היה שרק המלוה אמר אל תפרעני אלא בעדים, יש חילוק בזה דהיכי שאמר לו בשעת הלואה אפשר לומר דכיון דעל דעת כן הלוהו ועל דעת כן לוה ממנו אין תימה שנאמר דא"כ נעשית עדות זו עדות בשטר דאפשר דאה"נ ועל דעת כן הלוהו שיהי' צריך לשמור שוברו, אבל היכי שאמר לו זה אחר הלואה, בזה ודאי הוא תימה תמיהתו של הרמב"ם דמה יעשה ואין טענה שיקח שובר דודאי לא נתחייב לשמור שוברו, דבשלמא עיקר הפרעון שאנו אומרים שצריך לפרעו בעדים זהו בשביל שבידו שלא לפרעו בלא עדים ויהי' להמלוה ד"ת עמו אפי' אם היה הדין דנאמן וכמש"כ למעלה, אבל שיתחייב לשמור שוברו מהיכי תיתי יכול המלוה לחייבו במה שהתרה בו אחר הלואה.

ועכשיו מיושב דבאמת רב אסי לא אמר בהדיא דאפי' אמר לו פרעתיך בפני פו"פ אינו נאמן, אלא מדאמר רב יהודה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה, מוכח דרב אסי אינו סובר כן מדאמר סתם ואמר פרעתי אינו נאמן, ולא אמר דאם טען הלוה כן דנאמן, ובזה אפשר לומר דרב אסי הא אמר בסתם ומיירי בין אמר לו בשעת הלואה בין אמר לו שלא בשעת הלואה, ובאמר לו בשעת הלואה באמת סובר רב אסי דאינו נאמן וצריך לשמור שוברו דעל דעת כן הלוהו, ומדוייק כן מהא דפריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה, ומוכח דלפירושא דשמואל דאמר תנאי היא איירי ת"ק וריב"ב בשעת הלואה, וזהו משום דבדברי ת"ק דברייתא מפורש יותר מבדברי רב אסי דרב אסי לא אמר אלא ואמר פרעתי אינו נאמן ואינו מפורש דאפי' אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה אינו נאמן ורק משום דאינו מפרש דיכול לטעון כן, ובזה כתבנו משום דמיירי בכל גווני, אבל ת"ק דברייתא אמר או יתן או יביא ראי' שנתן, ומוכח להדיא שהוא צריך להביא העדים ולא מהני שיאמר היה לי עדים והלכו למד"ה, לכן שפיר אמר רב אחאי דלפי"ז צריך לפרש דברייתא מיירי דוקא בשעת הלואה, ואף שהר"י מיגש כתב דהא דאמר רב אחאי בשעת הלואה הוא לאו דוקא ולאפוקי משעת תביעה אמר כן, אבל להרמב"ם נפרש בשעת הלואה בדוקא, וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים וברורים שהקשה על שיטת הר"י מיגש, וכן הוא שיטת הראב"ד שהסכים לד' הרמב"ם דהוא בין בשעת הלואה בין לאחר הלואה, ומ"מ סובר כהרי"ף דאינו נאמן, ובזה תמה שפיר דמה יעשה וכו' ונעשת עדות זו עדות בשטר וטענתו של הראב"ד דיקח שובר אינה טענה כלל, דאיך יוכל המלוה אחר הלואה לחייבו שישמור לעולם שוברו.

וכל זה שחלקנו בין בשעת הלואה לאחר הלואה הוא לרב אסי, אבל הרמב"ם דגורס נאמן והוא כשמואל אין חילוק ואפי' התנה בשעת הלואה נאמן דבזה הוא דפליג שמואל על רב אסי ובזה הוא דאמר ר"פ דנאמן, ומשום דגם אם התנה בשעת הלואה לא התחייב הלוה לשמור שוברו רק שיפרע בעדים, ואם יהיו לפנינו יעידו, ואם מתו או הלכו למד"ה אינו מחוייב ונאמן.

והנה במה שכתב הראב"ד דאם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני נראין דברי הרב דאמר פסלינהו לכ"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו, וכתב ע"ז המ"מ שאלו שתי טענות נראות כסותרות דאם איתא דפסלינהו אפי' לא מצי אמר סטראי נינהו וכגון שמעידים שמחמת ההלואה שהתנה עליה פרעו חוזר וגובה אותם דהו"ל כמאמינו כל זמן שלא יעידו אותן פלוני ופלוני, וכתב ע"ז הש"ך דאף דפסלינהו לכו"ע לגבי האי פרעון מ"מ לא מהני זה אלא באומר סטראי נינהו דאז אפי' יאמרו שע"ז ההלואה פרעו אין נאמנים, אבל אם יטעון המלוה להד"מ ולא קבלתי כלל מעות יוכל הלוה אחר הפרעון לתבעו ע"פ אותן העדים שיחזיר לו המעות דלא נפסלו אלא לגבי דין הפרעון, אבל לא פסלם לגבי תביעת מעות, וכיון שיוכל לתבוע להמלוה המעות חזרה למה יפרע לו עכשיו והפוכי מטרתא ל"ל, ומטעם זה כתב שגם באומר לו מהימנת עלי כבי תרי דצריך הלוה לשלם אפי' אם עדים מעידים בפניהם דזה דוקא כשטוען המלוה סטראי נינהו, אבל בכופר שלא קבל מעות כיון שאם ישלם הלוה פעם ב' יחזור ויגבה ממנו והפוכי מטרתא ל"ל לכן א"צ הלוה לשלם, ע"כ תורף דברי הש"ך.

והנה אף שאיני כדאי לחלוק על הש"ך ובפרט שגם הנתיבות הביא דבריו במקומם ומשמע שמסכים לזה, מ"מ לדעתי נראה ברור שאין הדברים נכונים דהרמב"ם בהל' ה' כתב הרי שפרעו וטען המלוה שלא פרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים, אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת, וזהו משום דהעדים שמעידים שפרעו קודם אין נאמנים כיון שהתנה שיהי' המלוה נאמן כשני עדים, ולדברי הש"ך צריך להעמיד דברי הרמב"ם שטען שקבל מעות וסטראי נינהו והוא דוחק גדול לפרש כן מה שכתב שלא נפרע, ובעיקר דמה שכתב הש"ך דהא לא פסל העדים אלא לגבי הפרעון ולא על זה שקבל ממנו מעות, ועל זה כבר עמד הר"י מיגש במקומו גבי ההוא דאמר לחבריה כי תפרען לי לא תפרען אלא בפני פו"פ שכתב וז"ל, וקיי"ל כרבא הילכך מיחייב הלוה למיפרעיה השתא בפני פו"פ ואי הדרי הני סהדי אחריני ומסהדי השתא לבתר דפרעיה קמן דאית ליה ללוה גבי מלוה הנהו זוזי דיהיב ליה קמייהו, לא תימא כיון דפרעיה השתא ואסתלק ליה שעבודא בהנהו זוזי מיניה, סהדותא דהני אחריני השתא סהדותא היא, אלא אפי' אסהידו בה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהיבנא ניהליה, סהדותייהו לאו סהדותא היא דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הילכך משתבע ליה המלוה השתא לבתר דפרעיה דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא ומיפטר עכ"ל, ומזה הם דברי הרמב"ם ואף דאפשר לדחוק ולהעמיד דברי הר"י מיגש ג"כ בטוען סטראי נינהו, אבל הרואה יראה שהסביר הר"י מיגש דלא נימא כדברי הש"ך דלא פסל אלא לגבי הפרעון ולא על עיקר המעות, ועוד מסוף דבריו שכתב דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא ולד' הש"ך דמיירי שמודה המלוה שקבל מעות, אלא שטוען סטראי א"כ למה כתב "דקא טעין" והו"ל לכתוב רק "דיהביה ניהליה" ומוכח להדיא דלא כהש"ך.

והנה באמת חולקין בזה רב האי גאון והר"י מיגש כמש"כ הטור בסי' ע"א וז"ל ואם פרעו בפני עדים וצריך לפרעו שנית כתב רב האי שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו, והר"י מיגש כתב אפי' יש עדים על הפרעון הראשון אין עדותן מועיל לגבי הלואה זו לעולם, והר"נ בהלכות כתב על שיטת רב האי ואין דברים הללו מחוורים דאם כן הפוכי מטרתא ל"ל, וזהו ממש טענת הש"ך, אבל עכ"פ לא הוזכר בשום פוסק החילוק בין טוען סטראי נינהו לכופר נתינת המעות לגמרי, ועיקר חילוקו של הש"ך גם כן אינו מבורר דכיון דבזה מודה דאם העדים מעידים שהמעות לא נתן לו על חוב אחר אלא על חוב זה אינם נאמנים אפי' אחר הפרעון כיון שאנו דנין על נתינת המעות על פרעון ובזה פסולים הם, א"כ גם בעיקר נתינת המעות אין נאמנים דהא אין מעידים שנתן לו סתם מעות אלא שנתן לו על פרעון, לכן ודאי שאין שום חילוק, ולשיטת הר"י מיגש והרמב"ם וכן הכריע הב"י אין נאמנים העדים שפסלם, אפי' אחר הפרעון ואפי' כופר המלוה לגמרי.

אכן בבאור דברי הראב"ד שתמה המ"מ שהדברים סותרים מוכרחים אנו לומר כדברי הש"ך שהראב"ד ע"כ יסבור כן ולא כדעת הר"י מיגש, אבל לא לגמרי כדבריו שכתב דגם באומר מהימנת עלי כבי תרי אינו צריך הלוה לפרוע אלא אם יטעון המלוה סטראי, דזה א"א לומר כן מסתימת דברי הגמ' והפוסקים, וגם הראב"ד לא כתב לחלוק בזה דשם בודאי פסל כל העדים והאמין להמלוה בעיקר נאמנות של מעות אלו לשם פרעון, ונאמן ע"ז המלוה, רק באומר לא תפרעני אלא בפני פו"פ שלא פסל להדיא נאמנות שאר העדים, רק דבדבריו מבואר שאם יעידו עדים אחרים שלא יהי' נפטר, בזה יסבור הראב"ד דיש נ"מ דבטוען סטראי נינהו ואינו כופר בקבלת המעות נאמן המלוה שהרי לגבי טענת פרעון אמר שלא יהיו אחרים נאמנים, ואם יהיו נאמנים לחזור ולגבות, א"כ יוכל לפרעו גם בפני אחרים ושוב יגבו ממנו משום אפוכי מטרתא ל"ל, ולכן נוכל לומר שלא פסלן רק אם יעידו על פרעון, וממילא שפיר אמר שלא יפרע לו אלא בפני פו"פ, דאם יפרענו בפני אחרים יוכל לטעון סטראי נינהו, וכל זה באומר המלוה לא תפרעני אלא בפני פו"פ, אבל באומר הלוה למלוה מהימנת עלי כבי תרי א"כ אמר בפי' שפוסל כל הגדת עדים לגבי הפרעון, וכיון שהעדים מעידים שנתן לו לשם פרעון אין נאמנים אפי' אחר הפרעון, ואף דהר"י מיגש כתב להדיא דבריו שהבאנו על לא תפרעני אלא בפני פו"פ, וכן מדברי הרי"ף שסתם וכתב דאין נאמנים גם אם יעידו ודאי מוכח דהוא בכל גווני, ע"כ צריך לומר דבזה חולק הראב"ד על הרי"ף והר"י מיגש וסובר דהוא דוקא בטענת סטראי ולא בכופר לגמרי, אבל באומר מהימנת עלי כבי תרי גם הראב"ד אינו חולק מדלא כתב גם שם דהוא דוקא בטענת סטראי.

ולבאר החילוק לדעת הראב"ד מסוגיית הגמ' בין אמר לו לא תפרעני אלא בפני פו"פ ובין אמר לו מהימנת עלי כבי תרי שנאמר דבזה דוקא בטענת סטראי ובזה אפי' בכופר שלא בארנו זה אלא בסברא, נראה דאף דהלשון בגמ' שוה דמקודם איתא ההוא דא"ל לחבריה כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי תרי מעלמא ואח"כ איתא ההוא דא"ל לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא, ובשתי העובדות לא הוזכר טענת המלוה, ולכאורה דחוק לאוקמי עובדא קמייתא דוקא בטוען סטראי ובתרייתא גם בכופר שלא קבל, אך באמת יש לבאר לנכון דהרמב"ם הא סובר דבהא דקמייתא דוקא בשלא באו אחרים והעידו אינו נאמן לטעון שפרע בפני פו"פ והלכו למד"ה, וטעמא משום דאמר ע"ז אביי באפי בי תרי א"ל באפי בי תרי פרעיה א"ל רבא להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה, וכבר הוכיחו בתוס' דמזה מוכח דמיירי דלא באו עדים והעידו אלא טען הלוה פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה ודלא כהרי"ף, ושיטת הרי"ף דאינם נאמנים גם אם באו והעידו קשה כמו שהקשו התוס' דמה שייך בזה כי היכי דלא נדחייה, לכן נראה דסובר הראב"ד דכמו דצריך לפרש לדעת הרמב"ם והתוס' דאיירי באמר הלוה פרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה אף שלא הוזכר זה בגמ' אלא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני, וזהו ע"כ מהא דאמר רבא כי היכי דלא נדחייה כן נפרש הגמ' לדעת הרי"ף דפרעתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה אינו נאמן גם באמר אל תפרעני אלא בפני סתם עדים, וא"כ ע"כ הכא מיירי בשבאו העדים והעידו, וקשה דא"כ מה אמר רבא כי היכי דלא נדחייה, ולכן מפרש הראב"ד דהמלוה טען סטראי נינהו, ולזה אמר רבא דלהכי אמר ליה בפני ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה והיינו שיתן לו מעות על חובות אחרים בפני אנשים שאינם מדייקים ומתוך שזוכרים שנתן לו מעות על חוב יעידו שפרעו על חוב זה כמו שאומר הלוה שיהי' נדמה להם שזוכרים כן וזהו כי היכי דלא נדחייה, ומשום דאין סברא שימצא הלוה עדים שיעידו שקר לגמרי, וזהו דוקא כאן גבי לא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון, אבל גבי אמר לו הלוה להמלוה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא הרי פסל בפי' לכל העדים, והאמין להמלוה ולכן אפי' כפר המלוה בנתינת המעות נאמן.

והנה הב"י כתב בשם הר"נ דהראב"ד סובר כרב האי והוא תימה דא"כ אין להראב"ד מקור להעמיד דוקא כשטוען המלוה סטראי, דהא בארנו ע"כ ד' הש"ך דטעמא משום דבכופר שלא קבל יוכל אח"כ הלוה לתבוע להמלוה אחר שישלם לו שיחזיר לו המעות שקבל בפעם הראשון וממילא א"צ לשלם לו עכשיו דהפוכי מטרתא ל"ל, ורב האי הא אינו סובר הך סברא דהפוכי מטרתא וסובר דשפיר ניחא שיהא צריך לשלם ושיגבו ממנו חזרה, וכבר כתב הב"ח דנ"מ היכא שאינו גובה מעות אלא קרקע ויש להלוה עידית ובינונית ולהמלוה זיבורית, עכ"פ אין להראב"ד לפי"ז טעם לאוקמיה בטענת סטראי, ועיינתי בדברי הר"נ וראיתי שאינו מביא זה בשם הראב"ד אלא בשם הרב אב"ד וזהו הראב"ד בעל האשכול וזהו ט"ס בב"י, ומיושב דהראב"ד סובר בזה כדעת הר"י מיגש דאמרינן הפוכי מטרתא ל"ל, ואף דלכאורה הא דברי הב"ח נכונים דהא קיי"ל בכתובות דף ק"י כר"נ דלא אמרינן בכה"ג הפוכי מטרתא ל"ל, נראה דיש חילוק בזה, דדוקא בדין זה גובה וזה גובה כיון שהם שתי חובות דלראובן יש חוב על שמעון ולשמעון על ראובן קיי"ל כר"נ דלא אמרינן הפוכי מטרתא ל"ל, כיון דאיכא נ"מ דזה יגבה בינונית וזה זיבורית, אבל כאן דמה דב"ד יגבו מהלוה להמלוה זהו בשביל שהעדים אינם נאמנים בעדותן שפרע הלוה משום שפסלם, ואח"כ כשיתבע הלוה חזרה המעות נאמר שהעדים נאמנים לגבות חזרה ונמצא שב"ד יעשו שני דינים שהם סותרים זה לזה, ובזה שפיר אמרינן הפוכי מטרתא ל"ל כיון שסו"ס יצטרכו הב"ד אח"כ להאמין להעדים על אותם המעות, וסובר הר"נ דבזה גם ר"נ יודה לרב ששת דבזה נימא הפוכי מטרתא ל"ל.

ובעיקר דין זה דסוברים הרי"ף והר"י מיגש דאין נאמנים חולק הרמב"ם דנאמנים דהא לא אמר בפי' שפוסל עדים אחרים. ודוקא באומר למלוה מהימנת עלי כבי תרי פסל עדים שיעידו לו, אבל כאן אמר לו רק שלא יפרע לו בפני אחרים וממילא אינו נאמן לטעון שפרעו בפני אחרים והלכו למד"ה דלא הי' לו לפרוע בפני אחרים, ויש לומר גם בזה סברת הר"נ גבי אל תפרעני אלא בעדים וטוען שפרעו בלא עדים שכתב הר"נ דאנן סהדי שלא פרעו בלא עדים. וגם בזה איכא אנן סהדי שלא פרעו בפני אחרים, אבל אם העידו נאמנים שלא פסלם בפי', וכבר כתב הרמב"ם שזה תלוי במחלוקת הקודמת וכמש"כ הרי"ף להדיא שלשיטתם דאם אמר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם, א"כ מה דחידש רבא באומר אל תפרעני אלא בפני פו"פ היינו דאפי' באו והעידו אינם נאמנים, אבל להרמב"ם לשיטתו שפיר יש לפרש דברי רבא בלא באו והעידו וגם בזה תלוי בהגירסות כמש"כ הרמב"ם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.