הרחב דבר/במדבר/ז

הרחב דבר במדבר ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והיינו דאי׳ במס׳ סוטה דל״ה שנענש דוד המלך על אמרו זמרות היו לי חקיך. ואמר הקב״ה התורה דכתיב בי׳ התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות. חייך שתטעה במקרא דתינוקות של ב״ר יודעין אותו. ואין פי׳ של המקרא התעיף עיניך בו ואיננו לענין שכחה (כדמוכח במגילה די״ח ב׳) דא״כ מה שייך זה העונש על מה שאמר זמרות היו לי חקיך. אלא כלפי שאמר דחקיך היינו י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם המה לי בנקל לעמוד עליהם כמו זמירות. ע״ז אמר לו הקב״ה תורה דכתיב בי׳ התעיף עיניך בו ואיננו. משמעו שאם לא תראה ישר בהבטת עין השכל. אז ואיננו. אין המצוה כפי הכתוב ובטל כל המצוה כאלו איננה. ואתה אומר שבקל היא. חייך שתטעה בדרשת המקרא שקל להבין אפי׳ לתינוקות של ב״ר. דזיל בתר טעמא הוא דעבודת הקודש יש לישא בכתף. וע״כ דייקא על הלוים ולא על זולתם:

והיינו דאי׳ במנחות דמ״ה א׳ על הא דאי׳ ביחזקאל מ״ה קרבנות דלעתיד בחנוכת המקדש שלא כחק. מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. והנה לא הזכירו כמו כן חנוכה שעשה שלמה המלך. אלא משום דשלמה לא עשה בהקרבה שלא כדין. רק הרבה עולות ושלמים שבאין בנדבה. אבל עזרא הביא צפירי עזים לחטאת. ע״ז שנינו שהקריב מלואים שלא כחק כדרך שעשה משה. ובזה מובן שכן יהיה לעתיד ב״ב הכל מלואים שלא כחק. והכי פי׳ הרמב״ם בהל׳ מעה״ק פ״ב שלא כפרש״י דנבואת יחזקאל הי׳ על בית שני וזה פלא אלא ה״פ כמו שעשה עזרא שלא בחקי הקרבנות כך יהי׳ חנוכה לעתיד:

והנה בחגיגה דכ״ג נ״ל מדכתיב אחת שעשה הכתוב כל מה שבכף אחת לענין צרוף כלי. ולכאורה ק׳ למאי דרשו מזה המקרא יותר מדכתיב קערת כסף אחת מזרק אחד. אבל הענין הוא דאי׳ בחגיגה שם עוד הצריך לכלי הכלי מצרפו שא״צ לכלי אין כלי מצרפו ופי׳ הראשונים ז״ל הצריך לכלי היינו שא״א לאחוז אלא בכלי כמו קמח וקטרת וכדומה לאפוקי בשר. והגאון ט״א ז״ל הרבה להוכיח דפי׳ הצריך לכלי היינו קידוש כלי וכמו דאי׳ במלאים שהן שלמים שאין הכלי מקדש אלא שלמה. אבל במח״כ אינו כן אלא במנחה. משא״כ בקטרת שאין לו שיעור כמש״כ ותו דקטרת כבר מתקדש במכתשת כדאי׳ פ״א דשבועות. ולא צריך תו לקידוש כלי. אלא העיקר כפי׳ הראשונים ז״ל ובביאור הספרי הוספנו לדחות כל הוכחותיו ז״ל. ובזה ממילא מתיישב הא שקבעו הדרש ע״ז המקרא בקטרת ולא עה״מ של סלת מנחה שהוא כדי ללמד דאפי׳ א״צ לקידוש כלי הכלי מצרפו:

וכן בחנוכה דשלמה כתיב במלכים א׳ ח׳ ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר כ״ב אלף וגו׳ וא״א לומר דזה הבקר היו שלמים ולא עולות. שהרי בזבחים דנ״ט ב׳ איתא וכשאתה מגיע לחשבון עולות וכו׳ והכי פשוט עוד ברבה איכה עה״פ רבתי עם שהי׳ כל בקר מזה הסך קרב בכ״ד כדתנן ביומא. וה״ז אינו אלא בעולות. אלא פשוט דכ״ז היו עולות ומש״ה בדהי״ב כתיב ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר וגו׳ א״כ הא דכתיב במלכים זבח השלמים. כבר דרשו ע״ז חז״ל ברבה במדבר פי״ב רח״א בבהמ״ק הקריבו את הפרים שנשאו המשכן. אר״ל טעמי׳ דר״ח ויזבח המלך שלמה את זבח השלמים. הרי מפרשי מלשון שלמים שהיו אלו הבקר עומדים שלמים וקיימים והקריבו עם זבח הבקר השלמים האלו עוד כ״ב אלף. אכן לפי הפשט מלמדנו המקרא שהי׳ שלמים לאכילת כל ישראל בשמחתם לאין שיעור ומספר ועם זבח השלמים שהי׳ לרוב. הקריב לעולה בקר כ״ב אלף. והדר קרבן השלמים כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ב י״ח ובס׳ דברים י״ב ו׳ י״ג. אבל שלמים הי׳ מוכרח לשמחה כמו במועד:

ואע״ג שר׳ מאיר שם ור׳ יעקב ביומא ד״נ הקשו ע״ז ואמרו שאין תלוי אלא במה שזמנו קבוע לחוד. מכ״מ תנא דמשנתנו לאו בן תדל שנה אותה. ומקורה בספרי פ׳ פינחס עה״פ וביום השבת דנ״ל מדכתיב את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו דעבודת מקדש דוחה שבת ובמה ענין מדבר בשל צבור וביארנו שם דהכל מודים בזמנו קבוע שדוחה שבת אפי׳ ביחיד אלא דס״ל לת״ק דהנ״מ בין ק״י לק״צ היינו במקום שיש כבוד המקדש להקריב דוקא באותו יום. ומכ״מ אם עבר יומו לא בטל קרבנו. בזה יש נ״מ בין ק״י לק״צ. ובזה נתיישב יפה סוגי׳ בפסחים ד״ע ורבנן אמאי לא דחי שבת הא ודאי ק״צ הוא. ושם דע״ו ב׳ דסד״א כיון דק״צ הוא וביומא ד״ז א׳ לא פרים פר ע״ז אע״ג דצבור הוא. פי׳ כיון דכבר קרב הקרבן מצוה להביא הנסכים ביומו אע״ג שאינו לעיכובא. כ״ז דעת ת״ק. וזהו דברי חז״ל ברבה:

והמלך החכם אמר בס׳ קהלת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. הכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישנא. אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. אל תבהל מפניו תלך ואל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה. באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו׳. הביאור בזה הוא כי שלמה הזהיר את העם פעם בכח חכמתו פעם בכח מלכותו. ואמר ההבדל שבין אזהרות הללו מי כהחכם. כשהנני מזהיר בכח החכמה אין השומע נזהר כ״כ כמו החכם עצמו שמבין כמה נחוץ הוא. ומי יודע פשר דבר. וכן להיפך שהדבר אינו נחוץ כ״כ מי יודע שהעצה אינו רותחת אלא כמו פושרין רק החכם עצמו אבל השומע אינו יודע לחלק בין עצה לעצה ונזהר בשניהם בשוה. ואמר כלל שידעו שומעי עצת והזהרת החכם הכמת אדם תאיר פניו. בשעה שמדבר בחכמה פניו מאירות ואז יש לחוש לדבריו משא״כ ועוז בשעה שמדבר מתוך כעס וכדומה מטבעי הגוף שעזים הם על כשרון הדעת אז פניו ישנא שעל פניו ניכר איזה מדה מתגברת עליו בשעה זו וא״כ אין לחוש לדבריו כ״כ אבל כ״ז כשהוא בא בכח החכמה. אבל אני פי מלך כשאני שלמה בא בכח המלוכה אז שמור בלי שום נ״מ וחקירה. [ולא אמר תחלה אני פי חכם שאינו ד״א לומר כן משא״כ אני פי מלך]. ועל ולמעלה מזה שאני פי מלך [ומש״ה באה הנגינה במפסיק]: דברת ולמעלה מדברת היא שבועת אלהים והאי ועל וכן אלהים קאי גם על דברת גם על שבועת וכמו שהיה כתוב ועל דברת אלהים ועל שבועת אלהים ופי׳ של דברת אלהים הוא דבור הבא לצורך שעה. ושבועת אלהים הוא דבור שבתורה שבא בברית שהוא כשבועה. ופי׳ עוד קהלת דאזהרת מלך אל תבהל מפניו תלך אולי פני הכעס של המלך וכדומה תלך ויהי׳ מתחרט על צוויו. ואל תעמוד בדבר רע פי׳ כשמצוה המלך לעשות רע אל תחוש לזה. כי כל אשר יחפוץ יעשה ואמר עוד קהלת באשר דבר מלך שלטון פי׳ לא תחשוב בהמרותך על דבר מלך. כי אינך מורד במלך עצמו לא כן הדבר כי דבר מלך הוא השלטון ע״כ מי יאמר לו מה תעשה. בכחו לעשות בדבריו כרצונו. שומר מצוה וגו׳ כשאתה תשמור פקודת המצוה. לא ידע דבר רע לא יענש בשום אופן אפי׳ בעשותו דבר רע כי כך הוא מצווה ועושה אבל ועת ומשפט ידע לב חכם החכם המצוה עליו לדעת השעה לפי העת ולפי הענין כי לכל חפץ יש עת ומשפט פי׳ אע״פ שאין השכל גוזר כן מכ״מ יש עתים ומשפטים שההכרח לדלג על העצה והחכמה ועוד טעמים מפרש והולך: למדנו שיש ליזהר הרבה בדבור הבא בכח מלוכה ומכש״כ בדבור אלהים אפי׳ לשעה. ומכש״כ בשבועת אלהים שהוא התורה הנצחית וגבוה מכל דבר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.