המאיר לעולם/א/כו

המאיר לעולם ‏ א כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן כו

חילוקא דרבנן ליום שני של פסח

הרמב"ם פסק בפ"ז מהלכות המידין ומוספין הלכה ו' וז"ל מצותו לכקצר בלילה בליל ט"ז בין בחול בין כשנת ובהלכה ז' כתב וז"ל וכל הלילה כשר לקצירת הטו מר ואם קצרוהו ביום כשר פכ"ל. וכבר תמה על זה כלחם משנה דכנך תרי דינים סתרי אהדדי כמבואר בש"ס דמנחות פ"ב פ"א דמאן דסובר דקצירס כמומר דומה שבת בע"כ ס"ל מקצר שלא כסצותו(פירש שנקצר שלא בליל ט"ז בניסן) פסול, דאי ס"ד כשר אמאי דוחה שבת נקצמו מערב שבס. ומס5 דתנן במנחות פ"א ע"א נקצר ביום כשר ומאה את-,כשןת- מסקינן שם בש"ס פ"ב ע"ב דדומה שבת לא קאי אקצירה אלא אכקרבה ובככי סלקא שמעתא כתם. ואיך פסק הרמב"ם* כנך שני דינים ביחד ידנקצר שלא כמצוחו כשר וגם דומה אס כשבת ממצא שהוא מזכה שטרא לבי חרי והניס זה בצ"ט. וכן כשייך ביו"ד סימן רס"ב סי ק ב' כניס דברי הרמב"ם כנ"ל בצ"ע מחמת קושיא כנ"ל: מראה ליישב זאת ונקדים מה שנחלקו הרמב"ם והטור בפנין ציצין שאינם ממכביןאת כמילה דסניא בשבת קל"ג פ"ב כמל כלגזמן שהוא פוסק במילה מוזר בין פל ציצין המפכבין אם הפילה בין פל ציצין שאינם מפכבין את כמילה פירש על ציצין כממכבין אה כמילה סחר פל ציצין שאינן מעכבין אה כמילה אינו מוזר. ודעת כטור בידד סי, רס"ד לכך ברייתא לא מיירי רק גמל בשבח אבל במול מחויב לחזור

גם חל ציצין שאינן מעכגין אם המילה ואפילו לאהד שפירש. וכן פירש רש"י וכר"ן. אבל הרמב"ם נפ"ב מהלכות מילה פסק דגם בסול אינו תוזר על ציצין שאין מעכבין אם המילה אחד שפירש כמו שכתב השאגם אריה בסימן ג' בזה הוא דעת הרמב"ם וכן פירש הב"י אם דעת הרמב"ם גסי' רס" ד ובסי' רס"ו. ודעתו דברייתא הנ"ל לא לגבי שנס בלמוד מסניא אלא דגם לגבי סול נשנית ברייתא כנ"ל אלא דבשבת אסור לחזור על ציצין שאין מעכבין את המילה אחר שפירש ובתול איסור ליכא אבל אינו ממויב למזור על ציצין שאין מעכבין את המילה אחר שפירש (ודלא כמש"כ נכ"מ בפ"ב מהלכות מילה דדעת הרמב"ם ג"כ כהטור). והנה בספר שאגת אריה בסי' ג' הכריע כהרמב"ם ומחמת שאין דבריו שבסי' נ' ובסי' נ"א נכונים בעיני לכן אאריך בכס אי"ה. הנה בספר הנ"ל הקשה דנשבת קל"ג ע"ב אמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר ארבב"ח אר"י ר' ישמעאל גנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא וכו' ודתי הש"ס ממאי ע"כ לא קאמר ר"י גנו כל ריב"ב התם משום דלא בעינן זה אלי ואניהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואגוהו ה"נ וכו'. ולבסוף מסקינן דרבנן דפליגי על ר' יוסי היא דתנן ארבעה כהניס נכנסים וכו' טפחו של זה וכו' ובהכי סלקא סמעתא. והקשה בספר הנ"ל אמאי לא דחי כש"ס אהא דאמר רבנן דפליגי על ר' יוסי היא. כמו דדמי לעיל דילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא בעינן זה אלי ומניהו וכו' ותירץ בדוחק גדול וגם אין מסתגר כלל תירוצו ואין להאריך בזה. ולענ"ד לא ידעתי מה קשה לו דכפי הנראה דעת הש"א לפרש מה דדהי הש"ס לעיל דילמא עד כאן לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוכו וכו' היינו דנהי דס"ל דפירש היא התמלה אחריתא מ"מ אפשר דלגבי מילה יסבור ר"י בנו של ריב"ב דגם אם פירש חוזר ולא דמי להא דס"ל לר"י בנו של ריב"ב דאינו מפשיט את הפסח רק עד החזה דשאןי התם דלא בעינן זה אלי ואנוכו משא"כ במילה דבעינן זה אלי ואנוהו גם אם פירש יחזור אף אם ־ נימא דפירש היא ההחלה אהריתא. ובהיות כן שפיר כקשה דא"כ גם לקמן היה להש"ס לדחות דילמא ע"כ לא קאמרי רבנן ל^נין להם הפנים דלא בעינן זה אלי ואנוהו כלומר דהא לא'מוכה מרבנן דבעו בלחם הפנים שיהא טפחו של זה בצד טפחו של זה רק דס"ל דפירש הו"ל התחלה אהריתא אבל מ"מ אפשר דלענין מילה יסברו דפירש חוזר אף על ציצין שאינם מעכבי[ את המילה גם אם נימא דפירש הו"ל התחלה אמריתא משום דבעינן זה אלי ואנוהו. אבל אני בעניי אחר נשיקות כסות רגלי הגאון הנ"ל אומר דלדעתי הקלושה אין סוגית הש"ס מתפרש כן.דזה ודאי אם נתפיס בהחלט דפירש היא התחלה אחריסא ודאי דאסור לחזור אחר שפירש ועל זה לא בעי הש"ס כלל מאן תנא דפירש אינוחיז־ דמשמע דאיכא תנא דסליג על זה וסיבר דחוזר אחר שפירש אע"ג יפירש כו"ל התחלה אחרת. וזה אינו דגזה לא נחלק אדם מעולם. ומה דאמרינן בש"ס מאן תנא פי"ש איני חיזר אינו שואל רק מחן הוא התנא דס"ל דמשום שפירש הו" י התחלה וכן הוא ברש"י שם ד"כמאןתנא וכו' ה"ל רואן תני פירש אינו.חוזר ומשוםדפירש השיב ליה חזרהמינתאלנפש: וכו' עכ"ל. אבל הא ודאי סשיט להש"ס דאם נאדר ־ש דש היא התחלה אחריתא בודאי אסור לחזור אחר שפירש דאש ג דיש בזה משום זה אלי ואנוהו מ"מ אסור לחזור דלא ניתן שבת לדחות בשביל זה אלי ואגוהו ומה שהוכיח השחגת אריה ממנחות ס"ד ע"א דגם משום הידור מצוה דחינן שנת לענ"ד אין ראיה משם כאשר יבואר לקמן אי"ה בס"ד. ומה דוחי כש"ס את דברי רצב"ח משמי' דר"י דילמא ע"כ לא קאמי ר"י בנו של רינ"ב כתם אלא דלא בעינן זה אלי ואנוכו ונו' הכי פירושו ממאי דהא דאוסר ר"י בנו של ריב"ב להפשיט את כפסח מחזה ואילך הוא משום דפירש הו"ל התחלהאחריהא דילמא אע"ג דפירש לא כו"ל התחלה אחריתא מ"מ ג"כ אסור לגמור ההפשט מחזה ואילך מאחר שאין שם שוס הידור מצוה בהפשטתו מחזה ואילך דאין זה כהפשט מחזה ואילך רק לצורך אכילת הדיוט ואין בזה פוס צורך גבוה לא מצוה ולא הידור מצוה לכן אסור להפשיט מחזה ואילך. אבל לענין מילה דיש בחתיכת הציצין משום הידור מצוה גם ר"י בנו של ריב"ב יודה דחוזר גם אחר שפירש משום דסירש אינה התחלה אחרת. ואע"ג דכתבתי לעיל דגשביל זה אלי ואנוכו לא ניתן שבת לדחות מ"מ הואיל ומשיב כלא פירש והוא עוסק עדיין בעיקר מצות מילה ניתן לדחות גם בשביל הידור מצוה דזה אלי ואנוהו(והוא קצת מעין כסברא כמבואר בש"ס דמנתות ע"ב ע"ב לעני[ הקטרת אימורין דדוחה שבת אע"ג שאפשר להמתין ולהקטיר בליל מוצאי שבת מבוס דכבר דמתה שחיטה את השנה לכן דחי גם להקטרה אימורין משום דחביבה מצוה בשעתה דהואיל וכבר ניתן שבת לדמות בשביל כשחיטה שזמנה קבוע דוקא בשבח. לכן ניתן שבה לדחות גם להקטרה בשביל הידור מצוה דחביבה מצוה בשעתה. כן הוא ג"כ לענין זה דאע"ג דבשביל הידור מצוה למוד לא ניחן שבת לדחות כאשר יבואר לקמן אי"ה מ"מ כל זמן שפוסק במילה ולא פירש עדיין ממנה שפיר ניחן שבת לדחות אף בשביל כציצין שאינן מעכבי[ את כמילה משום הידור מצוה שיש בחתיכתה משום זה אלי ואנוכו הואיל וכבר דחתה עיקר מצות מילה את כשבת ועדיין לא פירש ממנה דחינן שבת גם בשביל חתיכת הציצין משום זה אלי ואנוהו. אלא דשם לעני[ הקטרת אימורין מכני הך סברא דכבר דחתה שחיטה את כשבת אע"ג דכבר פירש מן השחיטה. וכאן לעני[ הציצין שאינם מעכבין את כמילה לא מכני הך סברא דכבר דחתה עיקר מצית מילה את השבת רק כל זמן שלא פירש עדיין מן כמילה. וטעם החילוק שבין חתיכת הציצין שאינם מעכבין את המילה ובין הקטרת אימורין יבואר לקמן אי"ה בפ"ד). ובכיות כן נק"מ מם שהקשה הפאגת אריה דכל עיקר מס שדחה כש"ס לעיל אם דברי רנב"ח משמיה דר"י אינו רק לומר דאינו מיכח דסיבר ר"י בנו של ריב"ב דפירש כו"ל התחלה אהריתא דלעולס אימא לך דס"ל דפירש אינו התחלה אחריתא ומ"ב אוסר להפשיט הפסח מחזה ואילך משום דלא בעינן פס זה אלי ואנוכו כנ"ל וא"כ רבנן דסליגי על ר' יוסי בלחם כפנים דס"ל דבעינן שיהא טפחו של זה בצר טפחו של זה דודאי מוכח מדבריהם דס"ל דסירש הו"ל התחלה אחריתא בודאי יסברו לעני[ מילה דאם שירש אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין את המילה אע'יג דיש בזה משום זה אלי ואנוכו דבזה לא נסחפקו בש"ס כלל דאם נימא דפירש כו"ל התחלה אחריהא בודאי דאסור לחזור על הציצין שאינם מעכבין אם המילה וא"כ אתי שפיר מה דלא דחי הש"ס את דברי נהרדעי כמו שדחו אם דברי רבב"ח משמיה דר' יוחנן ונתיישבה קושית כשאגם אריה הנ"ל:

י^ךך כקשה בספר שאגת אריה בסימן ג"א על הרמב"ם דססק בפ"ב מהלכות מילה כברייתא דשבח כנ"ל דפייש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבי[ אח המילה דש"מ בפוסק ,'פירש הו"ל התחלה אמריסא וא"כ איך פסק בס"א מהלכיה קרבן פסח כרבנן דפליגי על ר"י בנו של ריב"ג וס"ל דערב פסין שהל בשבת מפשיט את הפסח כולו ואמאי הא חזינן לר' יוחנן דמדמה פלוגתיא דר"י גני של ריב"ב ורבנן להך ברייתא הנ"ל לענין מילה וא"כ אם לעני[ מילה דשייך בה זה אלי ואנוהו פסקינן דפיכש אינו חוזר קו"ח לענין הפשטה הפשטה כפסח דלא בעינן ביכ זה אלי ואנוהו כמש"כ שיכא אסור למזור ולהפשיט מחזה ואילך הואיל ונהגימו למזה כבר פירש:

ולענ"ד אין שום קושיא פל הרמב"ם דמן אמה דבשבה קל"ג ע"ב ארנב"ס משמיה דר' יומנן דפלוגתייהי דר"י בנו של ריב"ב ומכמיס הוא בזו כסברא אם פירש הוא החמלה אחריחא או לא ומטמא דר"י בנו של ריב"ב הוא משום דפירש כו"ל התחלה אסריחא וטממייהו דחכמים משום דס"ל דפירש אינו חשיב כהתחלה אמריסא. אבל באמה מצינולרנב"ח משמיה דר"י לעיל קט"ז פ"ב דמוקי פלוגתייכו דר"י של ריב"ב וחכמים בפלוגחא אמרת והוא דטפמייכו דמכמים דס"ל דמסשיט את כולו הוא משום דכהיב כל ספל ה' למטנהו ור"י בנו של ריב"ב סובר דלא שייך בזה כל פטל ה'למטנהו. ולפי זה נראה ברור דאין אנו מוכרחים לומר דמכמים דנדל דפירש אינו חשוב כהתחלה אמרה דגם אם חשוב כהתחלה • אמרת מותר להפשיט גם מחזה ואילך משום כל פטל כ' למטנהו דאט"ג דכחבתי לעיל דלא ניתן שבת לדמות בשביל הידור מצוה לחוד היינו דוקא באופן שגם אם לא נחלל שבת לא יחסר לנו רק כהידור של המצוה אבל בזיון ג"כ לא יהיה משא"כ לשנין הפשמושל הפסח אם לא יגמור להפשיטו מחזה ואילך יסריח כבשר ואין זה כבוד שמים שיהיה פרם אוכלי שולחנו מגואל כמו שפירש רש"י שם קט"ז ע"ב או שיהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה לרבא שם בכה"ג שיהיה בזיון קדשים אם לא יגמרו ככפשט ניחן שנת לדחות זזה ג"כ משיב צורך גבוה שלא יתבזו כקדשים. חדט דהא מוכח בש"ס לעיל קנדז ע"ב דיכול ניטול מת כאימורין בלא כפשט כלל דהיינו שיקרטו את הטור וכנשר ויטלו את כאימורין באופן שגם אם לא יפשיטו אפילו עד המזה ג"כ יכולים ליטול כאימוריס. ומה שהתיר ר"י בנו של ריב"ב להפשיט פד המזה הוא ג"כ משום כל פטל כ* למפנהו שלא ידבקו נימין טס האימורין ומ"מ מותר לחלל שבת ולהפשיט עד המזה ש"מ שמותר למלל שבת ולהפשיט מד המזה ש"מ שמותר לחלל שבת בשביל כל פטל ה' למטנכו ומדר"י בנו של ריב"ב דס"ל דמותר למלל שבת בשביל כל פטל ה' למטנרו להפשיט סד כחזה. נשמט לרבנן דמוחר להפשיט מחזה ואילך בשביל כל פטל כ' למטנהו אף אם נימא דפירש משיב כהתחלה אמריתא הואיל ־ שלדידכו שייך כל פטל כ' למטנהו גם בכפשט מחזה ואילך. ודוחק לחלק בין כל פטל ה' למפנהו דכפשט פד המזה שבלא זה היה בזיון גדול שידבקו נימין פם כאימורין דמהאיטטמא גם ר"י בנו של ריב"ב מודה גזה דשייך כל פטל כ' לממנכו. ובין כל פטל כ' לממנהו דהפשט מחזה ואילך שאין נהם בזיון כל כך שלא יהא בזיון לאימורים שהוא חלק גבוה רק לבשר שהוא חלק הדיוט. דלא משמט כן גש"ס שם לחלק נין כל פטל כ' לממנכו דכסשט עד כחזה דמודה בה ר"י בנו של ריב"ב לבין כל פטל כ' למפנכו דכפשט מחזה ואילך לרבנן, אלא ודאי דגשביל כל פטל כ' למפנהו דמינן שבה דזה הוא ג"כ צורך גבוה שלא יתבזו קרשי שמים. וכמו דמחללינן שנה בשביל מיקר הקרבת כקרבן כמו כן מחללינן בשביל שלא יתבזו קדשי שמים. וא"כ לק"מ קושיה כשאגת אריה כנ"ל על הרמב"ם דאפ"ג דפסק בהלכות מילה דפירש אינו מוזר על ציצין שאינן מטמין את כמילה משום דפירש הו"ל התחלה אחריתא מ"מ פסק בהלכות קר"פ דטרב פסח שחל בשבה מסשיטין את כפסח כולו משום דסמך אסוגיא דשבת קט"ז ע"ב דארבב"ח משמיה דר"יגופאדטפמייכו דמכמים דמהירין להפשיט אה כולו אינו משים דס"ל דפירש אינו משוב כהתחלה אמריחא דאפילו אם פירש משוב כהתחלה אמריחא ג"כ מוהר להפשיט כל הפסח משום כל פטל ה'לממנכו:

כז והנה כא וו6י ומוי וגרש משמין דריי ששרי 1ןןווי דבדף קל"ג ע"ב אמר דפלוגתייכו דר"י בנו של ריב"ב ורבנן הוא אם פירש הו"ל כשחלה אחריחא או לא. ובדף קט"ז ע"ב אמר דפלוגתייהו הוא אם שייך בהפשטתו מחזה ואילך משום כל פטל כ' לצנטנכו או לא. ואין לומר דבהרווייכו פליגי דמנ"ל לר' יוחנן לומר דפליגי ר"י בנו של ריב"ב ורבנן בשתי כסברות הא כל למטוסי גפלוגחא טדיף. וממ"נ אם נאמר דמשום כל פטל כ' צמטנהי מותר לחלל שבה אף אם פירש חשיב כהתחלה אמריחא. א"כ מנ"ללומר בדף קל"ג ע"ב דטפמייכו דמכמים הוא משום דפירש אינו משוב כהתחלה אמריתא דמדאמר רבב"ח משמיה דר"י בדף קל"ג פ"ב מאן -תנא פירש אינו מוזר ר"י גנו של ריב"ב היא משמט אבל כחכמים בר פלוגתא דידיה לא אחיא משום דהם כדל דפירש אינו חשוב כהתחלה אמריהא. ומנל"י דס"ל כן לחכמים דילמא • גם חכמים ס"ל דפירש חשוב כהתחלה אחריתא ומה שמתירין להפשיט את כילו היינו משום דס"ל דשייך בזה כל פטל כ' למסנהו ונמו דאמר איכו גופי' בדף קני"ז ע"ב. ואם נאמר דס"ל לר' יוחנן דמשום כל פעל כ' למטנהו לא ניחן שבת לדחות אם לא שנאמר דפירש אינו משוב ההחלה אמריחא (ומה שמוהר להתחיל להפשיט פד המזה נצטרך באמת לדחוק ולאמר דבשניל כל פעל ה' למכנדו דכפפט פד כחזה שלא ידבקו נימין להאימורין דמינן שבת בשביל זה למוד אבל בשביל כל פטל כ' למענהו דהפשט מחזה ואילך שלא יהא בזיון לאימורין רק להגשר לא ניחן בגת לדחות רק משים דפירש אינו משוב כהחלה אחריתא כנ"ל) ג"כ קשה דלפי זה נצטרך לומר דגם אם פירש אינו חשוב כהתחלה אחריתא אינו מוטיל להתיר כהסשט מחזה ואילך רק אם נאמר דשייך בזה כל פטל ה'למענהו, א"כ מנ"ל לר' יוחנן בדף קל"גפ"בדס"ל לר"י בנו של ריב"ב דפירש חשוב כהתחלה אסריסא דילמא אינו משוב כהתחלה אחריחא ומה כאוסר להפשיט מחזה ואילך הוא משום דה"ל לר"יבנו של ריב"ב דלאשייך בזה כל פטל כ' למענהו כמו שאמר איכו גופא בדף קט"ז פ"ב. ובע"כ צ"ל דיש מזרה בדברי רבבי'ח משמיה דר"י דבדף קל"ג ע"ב היה סובר דכו"ט סגרי דלא שייך כל פטל ה' למענהו רק בכפשט טו כחזה ומחזה ואילך שוב לא שייך כל פטל ה' לממנכו יטטם פלוגתהן הוא דר"י בנו של ריב"ב סובר דפירש הוא התחלה אמריתא לכן עד החזה מותר נהפשיט משום כל פטל ה' למענהו שלא ידבקו.,נימין •להאימורין ומחזה ואילך אסור •להפשיט משום דשובלא שייך כל פטל ה'לממנהו וגם סובר דפירש משוב כהתחלה אחריתא. וחכמים ס"ל -מהי- דמחזה ואילך לא שייך כל_1ןטצ~ןה' למפנכו ואסור להתחיל להפשיט שם מ"מ מותר להפשיט מחזה ואילך מטעם דאין זה מתחיל בהפשכד־דק גומר־דפירש לא הוי ליה התחלה אמריתא והואיל שמותר להתחיל להפשיט עד המזה משום כל פעל ה' למענהו שלא ידבקו נימין להאימורין מותר ג"כ לגמור ההפשט מחזה ואילך משוכרדסירש אינו משוב כהתחלה אמריחא. ומשו"ה הוכיח רי יוחנן ־בדף קל"ג ס"ב דם יל לר"י בנו של ריב"ב דפירש משוב כהתחלה אחריתא משום דאל"כ נהי דס"ל לר"י בנו של ריב"בזלאשייך בהפשטת הפסח מחזה ואילך משום כל פעל ה' למענהו מ"מ מהראוי שישיר להפשיט את כולו משום דפירש אינו התחלה אחריתא. אלא ודאי דס"ל לר"י בנו של ריב"ב דפירש הו"ל התחלה אחריתא וא"כ מאן תנא פירש אינו מוזר ר"י בנו של ריב"ב היא אבל כחכמים דידיה לא אתיא דהם ס"ל דפירש לא הו"ל ההחלה אמריתא מדמתירין להפשיט אח כולו דמשום כל פעל ה' למפנהו אי אפשר לדחות שבת בהפשטה מחזה ואילך דהיה סובר ל* יוחנן דט"ט סבירא ליה דלא שייך כל ספל ה' למטנהו בהפשטה מחזה י,הזה ואילך כן המד סובר ר' יוחנן בדף קל"ג נדב. ובדף קט"ז פ"ב סובר איפכא דכו"ע סבירא ליה דפירש חשיב התחלה אחריתא ופלוגתייהו דר"י בנו של ריב"ב ורבנן הוא אם שייך בהפשטת הפסח מהזה ואילך מכוס כל פעל ה' למענהו או לא. דר"י בנו של ריב"ב סובר דלא שייך בכפשכיח הפסח משום כל פעל ה' למענהו מן עד החזה ולא מהזה ואילך לכן עד החזה מותר להפשיט משום כל פעל ה' למענהו שלא ידבקו נימין עם האימורין ומחזה ואילך אסיר להפשיט דשוב לא שייך כל פעל ה' למענהו וגה ס"ל דפירש הו"ל התחלה אתריתא. ורבנן ס"ל ונהי דפירש הו"ל התחלה אהריתא מ"מ מותר להפשיט מהזה ואילך משיה דשייך בזה כל פעל ה' למענהו וגם להתחיל כס מיהר י־שיס כל פעל ה' למענהו :

ולפי מה שביארתי לעיל דברי הש"ס בשבת קל"ג ע"ב מה שדחה את דברי רבב"ח משמיה דר"י ואמר מאן תנא פירש אינו חוזר ר"י בנו של ריב"ב היא והש"ס דהה דבריו ממאי ע"כ לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התס משום -לא בעינן זה אלי ואנוהו וכו' וביארתי לעיל דהכוונה היא דלעולם אימא לך דר"י בנו של ריב"ב סובר דפירש אינו חשוב התחלה אחרת ומ"מ ס"ל דאסור להפשיט מחזה ואילך משום דלא שייך בזה זה אלי ואנוהו דהואיל ואין בגמר הפשט מחזה ואילך משום מצוה ולא הידור מצוה אסור להפשיט אע"ג דפירש אינו התחלה אחרת ולא כמו שהבין השאגת אריה. לפי זה נראה דההילוק שיש בין דברי רבב"ח משמיה דר"י בדף קט"ז ע"ב לדבריו בדף קל"ג ע"ב תלוי בהחילוק שיש בין דברי רבב"ה משמיה דר"י בדף קל"ג ע"ב ובין סברת הש"ס שס שדוחה מת דבריו. והוא דרבב"ה משמיה דר"י היה סובר דאם פירש אינו חשוב התחלה אחרת מותר לגמיר ההפשט מחזה ואילך אף אם לא יהיה שוס מצוה ולא הידור מצוה בהפשטתו משום דכולי הד חילול הוא ולכן היה עולה על דעתו דאף חכמים שסתירין להפשיט את כולו אינו משום דס"ל דשייך בהפשטה כחזה ואילך כל פענ ה' למענהו אלא משום דס"נ דפירש אינו משוב התחלה אחרת לכן מותר להפשיט את כולו אף אם אין בגמר ההפשט משום כל פעל ה' למענהו ולכן הוכיח רבב"ה משמיה דר"י דבע"כ סובר ר"י בנו של ריב"ב דפירש חשוב התחלה אחרת דאל"כ נהי דסובר דאין בגמר ההפשט משוה כל פעל ה' למענהו מ"מ היה ראוי להתיר לגמור ההפשט משום דפירש איני התחלה אחרה אלא ודאי דס"ל דפירש הו"ל התחלה אחרת ולכן מאן תנא דפירש אינו חוזר ר"י גנו של ריב"ב היא. והש"ס דוחה דבריו דלעולם אימא לך דס"ללר"י בנו של ריב"ב דפירש אינו משיב התחלה תחרת ומ"מ אוסר להפשיט מחזה ואילך הואיל וס"ל דלא שייך בזה משום כל פעל ה' למענהו ממילא דגם משום זה אלי ואנוהו ליכא בזה דאין מצוה ביפוי הבשר שהוא לצורך הדיוט לכן אוסר ר"י בגו של ריב"ב להפשיט מחזה ואילך אף אם פירש אינו התחלה אחרת. משא"כ לענין מילה נהי דלא שייך בה כל פעל ה' למענהו מ"מ משום זה אלי ואניהו איכא ולכן אם נימא דסירש אינו התחלה אחרת מותר לחזור על כציצין שאינן מעכבין את כמילה אף לאחר שפירש ואכתי לא ידעינן מאן תנא פירש אינו חוזר זה הוא דחית הש"ס את דברי רבב"ח משמיה דר"י בדף קל" ג ע"ב. ובע"ג דלפי סברת הש"ס דגם אם נאמר דפירש אינו התחלה אחרת מ"מ אם אין שוס הידור מלוה בגמר ההפשט אסור לגמור ההפשט. לפי זה שוב אי אפשר לומר דחכמיס דמתירין להפשיט את כולו הוא משום דס"ל דפירש אינו התחלה אחרת אע"ג דלא שייך •בגמר ההפשנו משום כל פעל כ' למענהו דז"א. דהא כבר נתבאר דאף אם פירש אינו התחלה אחרת אסור לגמור ההפשט אם אין בגמר ההפשט משום הידור מצוה וא"כ בפ"כ צ"ל דחכמיס דמתירין להפשיט את כולו הוא משום דס"ל דיש גהפשט מתזה ואילך ג"כ משום כל פעל ה' למענהו וא"כ שיג אין אגו צריכין לומר דס"ל לחכמים דסירש אינו חשוב כהתחלה אחרת דאף אם פירש השיב ההחלה אחרת מותר לפשוט כולו הואיל ושייך בזה כל פעל ה' למענהו. וא"כ לפי מה שדחה הש"ס בדף קל"ג ע"ב את דברי רבב"ה משמיה דר"י בע"כ צ"ל דפלוגתת ר"י בנו בל ריב"ב וחכמים הוא אם שייך בהפשטת הפסח מחזה ואילך משום כל פעל ה' למענהו או לא ולא שייכא פלוגתייכו כלל באס פירש אם הוא התחלה אחרה או לא דחכמים דמתירין להפשיט את כולו הא בפ"כ ס"ל דיש בגמר ההפשט משום כל פעל כ' למענהו וא"כ גם אם פירש חשיב התחלה אחרת מותר לגמור ככפשט. ולר"י בנו של ריב"ב דבע"כ סובר דאין בגמר הכפשט משום כל פעל ה' למענהו אסור לגמור ההפשט אף אם נאמר דפירש אינו השיב התחלה אמרת. באופן שיצא לנו מזה דלפי דמית הש"ס את דברי רבב"ח משמיה דר"י בדף קל"ג ע"ב בע"כ צ"ל דפלוגתייכו דר"י מושל ריב"ב ורבנן הוא אם שייך בהפשטה מחזה ואילך משום כל פעל כ' למענהו או לא. וא"כ רבב"ח משמיה דר"י דאמר בדף קט"ז ע"ב דפלוגתייהו דר"י בנו של ריב"ב ורבנן הוא אם שייך בהפשטה מחזה ואילך משום כל פעלה' למענהו או לא בע"כ דמזר ביה בדבריו בדף קל"ג ע"ב והודה לסברת הש"ס שם שדחה את דבריו ומוקי פלוגתייכו דר"י בנו של ריב"ב וחכמים דפליגי אם שייך בהפשטה מחזה ואילך משום כל פעל כ' למענהו אי לא. וכן הסוגיא במנחות ס"ג ע"ב אזלא בהכי דפלוגסת ר"י בנו של ריב"ב וחכמים הוא אם שייך בהפשטה מחזה ואילך משום כל פעל ה' למענהו או לא. דגרסינן שם אמר רבה ר"י ור"י בנו בל ריב"ב אמרו דבר אחד וכו' ודמי הש"ס ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ר"י ככא אצא דליכא בזיון קדשים אבל התם דאיכא בזיון קדשים אימא לך כרבנן ס"ל. אי נמי עד כאן לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב החס אלא דאתעביד ליה צורך גבוה ולא צריך אחולי שבת אבל הכא דלא אתעביד צורך גבוה וצריך לאחולי שבת אימא כרבנן ס"ל ע"כ סוגית הש"ס שם. ומס שאמר שם אבל כתם דאיכא בזיון קדשים ככוונה הוא משום שיסריח הגשר אם לא יפשיטנו כולו או שיהיו קדשי שמיס מוטלים מגלה כמטאר בשנת קט"ז ע"ב בזה הוא דברי רבב"ח משמיה דר"י שם דטעמייהו דמכמיס הוא משום כל פעל כ' למענהו. ובכיות כן אין שוס קושיא על הרמב"ם דאע"פ שפסק בהלכות מילה דפירש אינו מוזר מ"מ פסק בפ"א מהלכות קרבן פסח דע"פ שחל בשנת מפשיטין את כל הפסח משום דסמך על כסוגיא דשבת קט"ז דמבואר שם דלרבנן מפשיט את כולו משום כל פעל כ' למענהו שהוא צורך גבוה ואפילו פירש מן ככפשט בהגיעו למזה ואף אם פירש הוא התחלה אחריתא חוזר כדל ועל אותה סוגיא דשבת קט"ז סמכיני יותר מעל דברי ר' יוחנן שבדף קל"ג ע"ב משום דבדוכתי' מתניא כסש"כ כר"ן בנדרים ס"א ע"א ד"ה ולענין הלכה וכוי. ועור שהוא מסכים עם דחית כש"ס לדברי ר' יוחנן בדף קל"ג ע"ב ועם כסוגיא דמנמות כ"ג נדב. ומן התימה סל כשאגת אריה שכתב בקושיתו על הרמב"ם. דאם במילה שיש בה משום זה אלי ואנוכו פסק הרמב"ם דפירש אינו חוזר קו"ח להפשטת כפסח מחזה ואילך דאין בה משום זה אלי ואנוכו מכש"כ דפירש לא יחזור עכ"ד. אבל הוא תימא רבתי דשם בש"ס אליבא דר"י בנו של ריב"ב אמרו כן דאיכו סובר דאין בהפשטה של פסח מחזה ואילך משום כל פעל כ' למענהו משום שהוא צורך הדיוט וממילא דגם משום זה אלי ואנוכו ליכא. וא"כ כפשטו של פסח מחזה ואילך גרע גרע ממילה, וגמילה יש בכ משום זס אלי ואגוכו לכן אם לא סירש חוזר על כציצין שאין סמכגין אח המילה ואילו מפשט הפסח מחזה ואילך לר"י גנו של ריב"ב אפילו לא פירש אינו חחר משום דאין בה משום כל פעל כ' לממנכו וגם אין בה משום זה אלי ואנוהו. אבל לחכמים דפליגי על ר"י גנו של ריג"ב הפשטו של פסח עדיף ממילה וגמילה דאין בה משוה כל פעלה' למענהו רק משום זה אליואנוהו אם פירש אינו חוזר על הציצין שאינן ניעכבין אח המילה" אבל בכפשטו של הפסח מחזה ואילך גם'אם פירש מוזר משום דים גו משום כל פעל ה' למענהו דעדיף מזה אלי ואנוהו דאפילו להחמיל מוחר משום זה ודברי כרמטסנטנים: ומצאתי און לי בחידושי הרשב"א בשבח קל"ג ע"ב שכחב שם בד"ה אלא אמרי נהרדעי וט' וז"ל וסלקא מכין וכיון שכן קי"ל כהך ברייחא דכל י היכא דפירש אינו מחר על ציצין שאין מעכבין דרבנן ור"י הלכה כרבנן דרבים נינהו ואע"ג דדחיא לה לגרייחא מעיקרא מדד ישמעאל ומדר' יוסי וכש"כ מדרבנן דפליגי מליו. השחא דאוקמינא כרבנן דלמם הפנים אדמי כל מה דאמרינן מעיקרא ושמעינן דלא שייכא מני פלוגתא דלעיל כלל. ונ"ל להביא ראיה מדאמרינן לעיל דאפילו ר' יוסי דקידוש החודש סודה בה ואילו הכא אמרי דאהיא דלא כד יוסי דלה"פ ואם איחא דהני פלוגחאשייכן אהדדי א"כ תקשהלןדר"י אדר"י אלא ש"מ דלא שייכי כלל אהדדי ואידמי כל מה דאמרינן מעקרא ולפיכך פסקו הגאונים והרב אלפסי ז"ל כהאי בריימא משום דליכא מאן דפליג סלה אלא ר"י דלכ"ס לבד וליח הלכסא מחי' אלא כרבנן דרבים נינהו עכ"ל הרשנ"א בחידושיו שם. הנך רואה דאוהה הקושיא שהקשה השאגה אריה על הרמב"ם הרגיש בה הרשב"א על הגאונים והרב אלפס ז"ל. וחירן ג"כ כמו שחירצתי לעיל דלמסקנח הש"ס בשבח קל"ג לא שייכא ברייחא דשבת הנ"ל דמחניא לסנין מילה בכךעגינא דהפשטח הפסח:

אמנם לא ביאר לנו הרשב"א ז"ל מפני מה לא שייכא ברייחא הנ"ל סם דברי רבנן של ד ישמעאל בנו של ריב"ב לפי המסקנא. הא לפי דברי רבב"ח משמיה דד יוחנן בע"כ רבנן דר"י בנו של ריב"ב פליגי סל ברייחא דמילה הנ"ל. והש"ס דמדמה דבריו הוא מימך. דאך רבי ישסעאל בנו של ריבייב אמר שיחלוק סל ברייחא דמילה הדל. אבל רבנן דידיה ודאי שחולקים על הברייתא הנ"ל. וא"כ אין נאמר דלפי מסקנה כש"ס גם רבנן של רבי ישמעאל גנו של ריג"ב יסברו כברייהא דמילה דפירש אינו מוזר משום דכדל ההחלה אחרה דא"כ אמאי סברי דמפשיט את כולו הא בהגיעו לחזה כבר פירש מן ההפשט וכבר אחמביד צורך גטה ואמאי מפשיט את טלו. אלא ודאי דס"ל לחכמים דפירם לא הויא התחלה אחריחא. וא"כ דברי הרשג"א הנ"ל לכאורה חמוהים. אבל לפי מה שכתבתי לעיל א"ש דלפי המסקנא אפשר דגם חכמים ס"ל דפירם הדל התחלה אחרת ומה שאמרו דמפשים את כולו הוא משום דס"ל דגם מפשטה מחזה ואילך יש צורך גטה משום כל סמל כ' למענהו. והגם דלא מציע בשים שדמו דברי ד יוחנן רק במה שאמר דדבריר"י בנו של ריב"ג שייכי מך ברייתא הדל דסירם הדל התחלה אמרה. אבל במה שאמר דדברי רבנן דר"י בנו של ריב"ב תלויס קנה דס"ל דסירש לא הדל התחלה אחרת לא מציגו מדם שנדמו דברי ד יוחנן. מ"מ לסמש"כ לעיל הא בהא תליא דהואיל שאמרו בנדם דאפשר שגם ר"י בנו של ריג"ב סובר דסידש אינו התחלה אמריהא ומ"ס אוסר להפשיט מהחזה ואילך משום דאין גזה משום זה אלי ואנוהו דס"מ דהיכא שאין ט משום סרך פצוה אסור אף אם פירש אינו התחלה אחרת ואף אם לא פירש נגל. א־כג^נצ"ל דמפסייהו דסנמיס דס"ל לספשיט אם טלו הוא משום דשייך כל סמל ה' למענהו אף בהסשט מחזה ואילך. ובהיות כן גם אם טמא דס"ל לחכמים דפירש כדל החמלה אמרח ג"כ א"שכא דמתירין להפשיט מחזה ואילך משום צורך גבוה דכל סמל ה' למענהו וא"כ א"ם דברי הרשב"א כדל דלמסקנת השים לא שייכא כך ברייתא דמילה בסלוגהא דר'י בנו של ריב"ג וחכמים. דר"י בנו של ריב"ב שאוסר לכפשים מחזה ואילך הוא משום דס"ל דלא שייך ?הפשט מחזה ואילך משום כל פעל כ' למענהו וגם משום זה אלי ואנוכו לכן אוסר להפשיט מחזה ואילך אף אם פירש אינו החמלה אמרת ואף אם לא פירש כלל. וחכמים דס"ל דמסשיט את כולו הוא משום דס"ל דגם בהפכט רמזה ואילך שייך כל ספל כ' למענהו והדל צורך גטה לכן מותר להפשיט מחזה ואילך אף אם נימא דסירש הדל כהחלה אמרת דאף להתחיל מהדש מוהר כסו דמוהר לר"י בנו של ריב"ב להתחיל להפשיט מד המזה משום כל פעל כ' למענהו שלא ידבקו נימין לכאימורין. וא"כ דברי הרשב"א כנ"ל נכונים מאוד בישוב פסקי כגאונים וכרי"ף זיל שפסקו כברייתא דמילה דסירש אינו חוזר אע"ג דבודאי הלכה כחכמים דמסשיט אה כולו. וא"כ כמו כן מיושבים פסקי כרמגים שפסק בהלכות מילה שאם פירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכביןאת כמילה וגם פסק בהלכות קר"ס דמסשיטין את כולו ומיושב קושית כש"א על הרמב"ם ולפי כנראה אשחמיט להגאון בעל ש"א דברי הרשב"א כדל:

והנה במש"כ לעיל דדברי רבב"ח משמיה דר"י שבדף קט"ז פ"ב סוהרים לדבריו שבדף קל"ג ע"ג יכולגי לאמר דרך אחר שלא יהא כאן סתירה דחה שאמר רגג"ה משמיה דר"י בדף קליג סיב מאן תנא פירש אינו מוזר ר"י בנו של ריב"ב היא אין טנתו דכרבנן לא אתיא דז"א דס"ל לר' יוחנן דבין ר"י גנו של ריב"ב ובץ חכמים דידיה סיל דפירש כויא התחלה אמרת וסלוגתייכו הוא אם שייך בהפשטה מחזה ואילך משום כל פעל כ' למענהו כמבואר בדף קט"ז ט"ג דרבנן סגרי דשייך בזה משום כל ספל כ' למענהו לכן מותר להפשיט את מלו אף אם פירש כדל התחלה אמרח.ור"י גנו של ריב"ב , ס"ל ולא שייך בכפשט מחזה ואילך משום כל פעל כ' למענהו וגם משום זה אלי ואנוכו לכן הואיל וכבר פירש והדל התחלה אמרת אסור להפשיט לחזה ואילך. אבל אם היה הוגר ר"י גנו של ריב"בדפירש לא כדל כמחלה אחרת היה מתיר לכסשים מחזה ואילך דאף אם יסבור דאין נזה משום כל סמל כ' למענהו ולכן אמר ר יוחנן בדף קליג ע"ב דמאן הנא פירש אינו מחר ר"י גנו של ריב"ב היא והאי דלא אמר דגם כרבנן אחיא דגם הם יוכלו לסבור דפירש כדל התחלה אמרת היינו משום דאין לנו הוכחה דמכמים דפליגי על ר"י בט של ריטב סוגרים דסירש כדל כמחלה אסרה דהא אפשר דסברי דאינו כהחלה אסרת. אלא משום דר"י בט של רינ"ג גמ"כ ס"ל דסירם כדל כמחלה אסרת אנו אומרים דגם חכמים דידיה ס"ל דסירשכדל התחלה אחרת משום דלא ניחא לן לכרטת במחלוקת . אי נמו משרה לא אמר מאן תנא פירש אינו מוזר חכמים דר"י בט שלריג"ב היא משום דלא ידפינן מיהם לכן אמר ר"י בגו של ריב"ב היא והוא ומחלקותו קאמר וכ"כ רש"י בפסחים כ"ז ע"א ד"ה יוליך כנאה וטי ולסיז לא סתרי דברי ד יוחנן כלל דבין בדף קנדז ובין בדף קל"ג דממו דלא סליגי ר"י בגו של ריטב ורבנן רק בסברא אחת אם שייך גכסשט מחזה ואילך כל פעל כ' למענהו או לא אבל ככל מודים דסירש הדל התחלה אמרת. והא דלא מוקי ר יוחנן פלוגתייכו בהיפוך דסליגי אם פירש כדל התחלה אמרח אם לא וככל מורים דלא שייך בכפשט מחזה ואילך משום כל פעל ה' למענהו. יש לאמר ולא ניחא ליה לרי. יוסק לאפר דסכמים דר"י גט של ריצ"ב ישגרו דפירש אינו התחלה אהדת דלא כברייתא ־מילה דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא דהא קי"ל כברייתא דמילה וגם קי"ל נחנמים דר"י גנו של ריג"ג דרגיס נינהו. לכן מוקי שלוגהייהו אם שייך גהסשט מחזה ואילך כל פעל ה' למענהו אבל ככל מודים דסירש הו"ל התהלה אחרת וא"כ א"ש ברייתא הנ"ל כחכמים דר"י בנו של ריב"ג ג"כ וכר"י בנו של ריב"ב ודאי אשיא דאיכו בע"כ סובר דפירש הר'ל התחלה אחרה. והש"ס דוחה דברי ר' יוחנן דאפשר לאמר דר"י בנו של ריב"ב ס"ל דפירש אינו ההחלה אמרת ודלא כברייתא דמילה ומה שאוסר להפשיט מחזה ואילך הוא משום דס"ל דלא שייך בהפשט מחזה ואילך משים כל פעל ה' למענהו וגם משום זה אלי ואנוהו ולכן הואיל ואין בהפשט מחזה ואילך משום כרך מצוה אסור להפשיט אך אם פירש אינו התחלה אחרת ואך אם לא פירש כלל. ולפי דרך זה גם ר' יוחנן היה סוכר דדברי רבנן דר"י בנו של ריב"ב לא שי־כי כלל בהא דפירש אם הוא התחלה אחרת או לא דגם אם פירש הוא החמלה אחרת מותר לחכמים להפשיט את כולו משום כל פעל ה' למענהו. ואין חילוק בין ר' יוחנן ובין סברת הש"ס שדחה דבריו רק אליבא דר"י בנו של ריב"ב דלר' יוחנן הא דס"ל לר"י בנו של ריב"ב דאה ד להפשיט מחזה ואילך הוא משום דס"ל כברייתא דפירש הו"ל התחלה אחרת. ולפי סברת הש"ס גם דברי ר"י בנו של ריב"ב אינו תלון כלל בהא דפירש הו"ל התחלה אחרת דגם אם פירש אינו התחלה אחרת אסור להפשיט מחזה ואילך ולפי דרך הזה מכש"כ דלא קשה על הרמב"ם קושיח השאגה אריה דהא אליבא דרבנן בנו של ריב"ב אך ר' יוחנן היה מודה דלא שייכי דבריהם כלל בהא דפירש אם הוא התחלה אחרת או לא :

וראיתי להרשב"א בחידושיו קל"ג ע"ב בד"ה מאן תנא וכו' שכתב וז"ל איכא למידק והא רבנן לא שרו התם הפשט כדרכו אלא בברזי דליכא אלא משום שבות כדאמרינן בפ' ר"כ והכא גבי ציצין שאינם מעכבים אם המילה דשקיל נכו כדרכו איכא איסורא דאורייתא וי"ל דהתס נמי רבנן בכל ענין שרו ולטעמיה דר' ישמעאל קאמרי וכו' עכ"ל. ולפי דרך השני שכתבתי לעיל לכאורה בלא"ה לק"מ קושיה הרשב"א דהא לפי דרך הזה באמת אין כונת ר' יוחנן לאמר דמאן תנא פירש אינו חוזר דוקא כר"י בנו של ריב"ב אתיא ולא כחכמים וא"כ לפי כנראה הרשב"א אינו סובר כדרך השני כנ"ל. ואפשר דסובר כדרך השני ומ"מ שפיר מקשה דהא לעיל נתבאר דמשו"ה אמר ר' יוחנן ר"י בנו של ריב"ג היא ולא כחכמים משום דלתכמים אין לנו הוכחה דסברי כברייתא דפירש אינו מוזר. ולככי מקשה הרשב"א דהא אמרינן לעיל בם' כ"כ דרבנן גופייהי אהדרו ליה לר"י בנו של ריב"ב דלא שרו רק להפשיט בברזי א"כ הא יש לנו הוכחה דגם חכמים דר"י בנו של ריב"ב ס"ל דפירש הוא התחלה אחרת מדלא התירו להפשיט מחזה ואילך רק בברזי. א"כ אמאי לא אמר ר' יוחנן דגם כחכמים דר"י בנו של ריב"ב אתיא ברייתא הנ"ל ולא ניחא ליה לכרשב"א לאחר דמשו"ה לא אמר דכחכמים ג"כ אתיא משום דלא ידעינן מי הס ור"י בנו של ריב"ב ומחלקותו קאמר כמש"כ רש"י בפסחים כ"ז ט"א, דזה הוא דוחק. ונם דוחק לאמר דר' יוחנן לית ליה הא דאר"ח משמיה דמר עוקבא לעיל קט"ז ע"ב מאי אהדרו ליה מבריא לר"י בנו של ריב"ב וכו' ור' ייחנן לא ס"ל האי ן מכדרא דאינו לא במשנה ולא בבליתא כמש"כ רש"י בחולין "ל"ד ע"א ד"ה מפני וכו' דכל זה דוחק. לכן יותר נראה חלכרשב"א לאמר דרבנן באמת מתירין להפשיט כדרכו אלא דלדבריו דר"י בנו של ריב"ב אמרו. והנה בכל דברי הנ"ל נטיתי מדברי השאגת אריה והגם שאין משיבין את הארי לאחר מיתה בפרט לכמוני שאפילו כיתוש קטן אינני חשוב נגדו. מ" מ לענ"ד האמת יורה דרכו כי אין דרך השאגה אריה נכון כלל בפרט במש"כ בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דסוגיא דמנחוס פליג אסוגיא דשבת. ולפי סוגיא דמנחוה אינו פורש כלל בהפשט הפסח בהגיעו למזה. דלענ"ד אין בזה די ישוב על הרמב"ם דהא מ"מ היה להרמב"ם לבאר בהנכוה קר"פ דאם אירע שבעת הפשיטו שהגיע לחזה סילק ידיו מהפשט ונטל את האימורין אסור שוב לגמור את הכפשט מחזה• ואילך וכמו שביאר לענין מילה שיש חילוק בין פירש בין לא פירש. אבל לפמש"כ דברי הרמב"ם נכונים. שוב האיר ה' את עיני וראיתי בשער המלך נפ"א מהלכות ק"פ שגה הוא עלה על דעתו לפרש כדרך השני כנ"ל. אמנם בישוב דברי הרמב"ם שלא יסתרו פסקיו מהלכות מילה להלכות קר"פ דרך הוא ג"כ בדרך הש"א. והנלע"ד כתבתי והבוחר ינחר: ובאמת לענ"ד תימא גדולה על הש"א והשכ"מ שלפי שיטתם גם למסקנא טעמיה דר"י בנו של ריב"ב הוא משום דפירש הו"ל התחלה אסרת דא"כ אמאי באמת יפרום מן ההפשט בהגיע לחזה יפשיט כל כפסח בלא כפסק דאטו מחויב הוא לפרוש בהגיע לחזה. ונכי דבעולה עושה כן מ"מ בפסח כשנעשה בשבת דיש חשש כל דהו שלא יסריח הבשר אע"ג דבשביל אכילת בשר שהוא צורך הדיוט לא ניחן שבת לדמות מ"מ אכילת בשר כפסח הוא מצות עשה ולמה לא ניחוש לזה במקום שיוכל לתקן שלא יסריח כבשר בלא חילול שבת דהיינו שיפשיט מבלי יפרוש בהגיעו לחזה דהא לשיטתם כג זמן שלא פירש מותר לגמור אך אם אין בכגמר שוס סרך מצוה משום דכולי' חד חילול הוא. ובמילה באמת אסיר לכתחלה לפרוש מלמול עד שיחסוך גם את הציצין שאינן מעכבין את כמילה. אלא דאם אירע שפירש לסור לחזור על הצינין םאמן'מעכבין את כמילה. וא"כ אמאי לא יהא צריך לכתחילה לר"י בנו של ריב"ב להפשיט כל הפסח בלי שיפרוש בהגיע לחזה אבל לפי מה שכתבתי א"ש. דבאמת דוחה כש"ס דברי ר' יוחנן ולפי מה שדוחה כש"ס אסור לגמור אך אם פירש אינו התחלה אמרת ואך אם לא פירש כלל מן ההפשט מאחר שאין בגמר ככפשט שוס צורך גבוה ואך משום זה אלי ואנוהו לינא. ואין להקשות גם לדידי הא בע"כ ר' יוחנן היה סובר כן דטעמיה דר"י בנו של ריב"ב הוא משים דפירש הו"ל התחלה אחרת ואם לא היה התחלה אחרת היה מותר לגמור כהפשט אע"ג שאין בגמר ההפשט לא מצוה וצא הידור מצוה דהא מטעם זה הוכיח דמאן הנא פירש אינו חוזר ר"י בנו של ריב"ב היא וא"כ לר' יוחנן תשאר קושיתי כנ"ל דאמאי הוא פורם בהגיעו לחזה יפשיט כפסח בלי כפסק כלל. דים לאמר דאין לחום לזה דהא באמת לא קאי במסקנא דברי ר' יוחנן דהש"ס מדחה דבריו ולפי דחיית כש"ס אין זה קושיא ור' יוחנן בעצמו חזר בו מדבריו שברך קל"ג ע"ב והודה לסברת הש"ס לעיל קט"ז ע"ב ואוקי כפלוגתא אם שייך בההפשט מחזה ואילך משום כל פעל כ' למענהו או לא. ובאמת היה כש"ס יכול להקשות על ר' יוחנן בדף קל"ג ע"ב ולטעמיך יפשיט בלי שיפרוש בהגיע לחזה. ועוד יש לאמר דזה הוא באמת מה שדהה כש"ס ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוכו כלומר דאפילו לכתחילה לא בעינן שם זה אלי ואנוכו דהא פורש מן כהפשט בהגיעו לחזה לכתחילה אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוכו כ"נ. כלומר דבמילה נכי דאם פירש אסור לחזור אבל לכתחילה ודאי דאסור לפרוש עד שיחתוך גם את כ ציצי[ משום דבעינן זה אלי ואנוכו וכוונת כש"ס להוכיח דכיכא שאין בכגמר משום הידור מצוה אסור לגמור אך כל זמן שלא פירש ודלא כר' יוחנן דהא חזיגן דאף לכחמילה הוא פורש מן הכפשט מגיע למזה א"כ במ"כאין טעמו של ר"י בנו שלרינ"ב משום לשירם היא ההחלה אמרס זא"נ היה מן הראוי שיהא אסור לכחמילה לפרום מן ההסשם מד שיגמור ?ולו כמו במילה אלא ודאי דטממא דר"י גגו של ריב"ב אינו משום דפירש הו"ל החמלה אסרס דאף אם אינו החמלה אמרה ואף אם לא יפרוש כלל ג'יכ אסור לגמור אה ככסשט משום דס"ל לר"י בנו של ריב"ב דלא שייך כל פפל כ' למפנהו בגמר ההפשט וממילא דגם משום זה אלי ואנוהו ליכא ונמצא דאין שום צורך גמה בגמר הפשט לכן אוסר ר"י בנו של ריב"ב לגמור הכפשט אף אם לא יפרוש כלל. מםא"כ במילה דגולאי יש גמסיכס הציצין משום זה אלי ואנוהו דהא לכחמילה אסור לפרום אפשר דגם ר"י בנו של רינ"ב יסבור דנם גפירש חוזר משום דפירש אינו ההחלה אמרה :

ועתה נדבר נידון מיקר הראיה שהכריפ מזה הש"א כשיטה הרמב"ם דגם במול אינו מחויב למזור פל ציצין שאינן מפכבין את המילה אמר שפירש משום דאמר שפירש אין חיוב זה אלי ואנוכו דאל"כ דבמול למולם ממויב למזור משום זה אלי ואנוכו א"כ גם בשבח יהא צריך למזור דהא גם בשביל הידור מצוה דמינן שבת כממאר במנסוס ס"ד פ"א דגרסינן שם אמר רבה היו לפניו ב' מטאוה של ציבור אחת שמנה ואמת כחושה שרט שמנה ואמ"כ שמט כחושה חייב. כמושה ואח"כ שמנה פטור. ולא פוד אנא שאומרים לו כבא שמנה לכהסילה ושמוט. וקי"ל כרנה אמ"ג דד אמי פליג מליו. וכן פסק הרמבים גפ"ב מהלכות שגגוה הלכה ט"ו. הרי מבואר גהדיא דמצוה שדומה שבה גם כהידור מצוה דוחה שבה. ולמנ"ד אין מזה ראיה דגם בשביל הידור מצוה דמינן שבס. ובמחילה אחקור סקירה אמה והוא דמצוה שדוחה שגת כגון מילה וקרבן שזמנו קבופ בשבת אם אפשר לקיים כמצוה בלא סילול שבה אם מותר לקיים כמצוה במילול שבת מאסר שכתורה כסירה אם השבח לגבי מצות אצו כדל שבת כיום מול או דילמא הואיל ויכול לקיים מצות אלו בלא מילול אינו רשאי למלל שבת מליכם. ונראה לי ברור דאף אם יכול לפשות המצות כנ"ל בלא חילול מ"מ רשאי למלל שבת ולמשותם בחילול שבה ובלבד שיהא טמם כל דכו שעדיף למשות בחילול מבלי חילול אמ"פ שגפבור טמם כל דהו כזה לא היה ניחן שגת לדחוס מ"מ במקום שיש מפם כל דהו למשות בחילול התירה כהורה את כשבת ומשחה אוחו כיום מול. וראיה לזה מדברי הרשב"א שכתב בחידושיו בשבת ר"ס ר"א דמילה בד"ה מביאו בשבת הקשו גתוס' למה יביא איזמל אצל הינוק יביא הינוק אצל איזמל דליכא אלא שבות דאדם חי נושא את פצמו לכו"מ. וסירצו דכב"מ שאין שם מניקה אלא אמו ונמצא צריך לאמו אחר כמילה ואמו מסוכנה שאינה יכולה לבוא אצלו והם צריכין להחזירו אצל אמו ולאחר מילה הרי הוא מולה וככפות דמי ומודה ר"נ בכפות. ואינו ממור בעיני דמ"מ עכשיו אינו נפות למה נחלל עליו מכפיו יביא תינוק אצל איזמל דכיון דכשתא מיכא ליכא אלא שבות ודילמא לאחר מילה תהא שם מניקה. ואפילו דלתות מדינה נעולות. מ"מ כל שאפשר עכשיו בלא חילול נעשה עכשיו בלא חילול ולאחר מילה כיון דלא אפשר נביאכו אצל אמו דהא הותרה אצלו מלאכה זו. אלא י"ל דאפילו קודם מילה כוה ככפות דסינוק קטן כ'יכ אינו טשא א"נגויש מי שתירץ גם בתוס' דלר"א כיון שכתורה התירה מכשירין לא טרמינן ולא משנינן. ותדע לך מדאמרינן בש"ס מעשה היה ושכחו ולא הביאו איזמל ממ"ם ולמחר הביאוהו שלא ברצון ר"א רשרי אפילו ברה"ר אלא כר"ש דתנו רש"א אחד גגות ואחד מצירות וכד אלמא לר"א אמ*פ שיכול להביאו דרך גגות ומצירות אילי מניאו אלא דרך רכ'ד דלא משנינן כלל. ועוד חדט לך דסא שרי ר"ש להביאו בידו בהדיא ולא משנינן ביה להביאו בשמרו או כלאחר יד כדרך שאמרו במיה בפרק מפנין אלמא לא משנינן כלל. וא"ת ואמאי לא והא ארשבייל כל מקום שאתה מוצא משה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניכם מוטב ואם לאו יבוא משה וידמה לא המשה. י"ל דשאני הנא דא"א שלא לדמות מיכא לגבי מילה עצמה והלכך אף היא ומכשירה כמילה אריכתא דמי. ויש מי שאמר כאינו היה יכול להביאו דרך גגות במכרה כ"כ כדרך שהוא מביאו בר"ה אפילו ר"א מודה דמביאו דרך גגות. אבל כשדרך כרבים קצרה ובלא טירה ובלא עיכוב ודרך גגות בעיכוב קצת לא משנינן כלל ובשפרו נמי איכא עיכובא טפי והלכך לא טרסינן ולא משנינן מכ"ל הרשב"א בחידושיו שם. יצא לנו מדברי כרשג"א דהואיל ושבת כותר אצל מילה לא כזקיקה כתורה שום פינוי ואפילו במקום שיכול למשות בלא חילול ט"י שינוי רשאי למשוח בחילול שלא בשינוי. אלא מתירוצו כראשון אפילו בלא שום טטם כלל מותר לו למשוח מ"י חילול' בלא שינוי אפילו אם אין שום מדיפות במה שימשה בלא שינוי בחילול ג"נ רשאי למשוח בחילול והטעם לזה הואיל וסוף סוף יצטרך לחלל שבת בשביל מילה עצמה דלא סגי בלא חילול שבת לכן רשאי למשוח גם אח כמכשירין בחילול אפייג שיכול למשות בלא חילול ט"י שינוי משום דהיא ומכשירה כמילה ארינחא דמי. ולסירוצו כשני אם אין שום מדיפות בהמצוה במה שישנה בחילול אינו רשאי למשוח בחילול הואיל ויכול לעשותה בלא חילול ולא ס"ל הסברא דכמילה אריכסא דמי. ומה שמותר למשות בחילול היינו משום שיש מדיפות קצת גמה שימשה בחילול דפי"ז הוא מסהר למשות כמצוה:

לעוד נ"ל להביא ראי' לזה דאפילו אם אפשר למשוח הקרבן שדוחה שבת בלא חילול מוסר למשותו בחילול. מכא דגרסינן ביומא ו' פ"ב אחמר טומאת מת ר"ג אמר כותרה בציבור ור"ש אמר דחייה בצינור. היכא דאיכא טמאים וטהורים בכהיא בית אב כר'ט נ"פ דטהורי מבדי וטמאי לא מבדי. כי פליגי לאכדורי ולאחויי טכורי מבית אב אמרינא ר"נ אמר כותרה ולא מהדרינן ר"שאסר דמויה ומהדרינן. איכא דאמרי אפילו היכא דאיכא טהורים וטמאים נהכיא בית אב פליג ר"נ ואמר מבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא וכו' הרי מזמן דלי"נ דס"ל טומאה כותרה בציבור מותר לפשות בטומאה אף אם אפשר למשות בטהרה ובלבד שיהיה אתו טמם כל דהו במה שנעשה בטומאה. אלא דפליגי בזה תרי לשני בש"סדללשון ראשון לא כותר למשות בטומאה רק אם בזה הבית אב ניכא טהורין וצריך לטרוח ולאכדורי אמרי טכורין מבית אב אחר בזה אמויגן דהואיל והותרה טומאה בציבור א"צ לאכדורי אמרי טהורים מבית אב אמר. אבל אם יש גבית אב זה ככנים טהורים אסור לפשות בטומאה דאין כאן אף טמם כל דהו. וללשגא בתרא אף אם יש טהורים נזה כבית אב מוחי למשות מ"י טמאין דזה הוא ג'יכ טעם קצת למשות בטומאה דאין ככהן כטמא•- מחויב להניח מצותו וליתן לאחר דהא נשיים היו פונוין והואיל שאם היה טהור היה הואפובד לכן גם כשהוא טמא אינו מחויב ליחן מצוחו לאחר דמומאת המת רחמנא שריא וכו"ל כאילו הוא טהור. וא*כ יש ראיה מזה דכמו דלר"ג דס"ל דטומאה כותרה בצימר מותר למפות בטומאה אף אם אפשר למשות בטהרה בשביל אתו ממם כל דהו. כמו כן למטן שבס שככל מודים שהוסרה אצל קרבן ציבור (ולאו דוקא בציבור אלא לכל קרבן כקבוע לו זמן אף אם הוא קרבן יחיד כמבואר בתמורה "יד עיא. וכן למטן טומאה כמבואר ביומא מ"ו ע"ב מותר ג"כ לעפות כקרבן בחילול שבה אף אם אפשר לעשות בלא מילול ובלבד שיהא קלת טעם במה שנעשה בתילול. ואף ר"ש ביומא שם לא פלע על ר"ג רק משום דס"ל דטומסה דתויה אבל בזת מודה גם ר"ש דאם היה טומאה הותרה היה מותר לעשות בטומאה אף היכא שמפשר לעשות בטהרה. וח"נ בית דלכו"ע הותרה בציבור גם ר"ש מודה במותר לעבות החילול הקרבן אך אם יכול לעשותו בלא חילול:

ן^ןך נ"ל להניא ראיה דאף אם יכול לעשות הקרבן בלא חילול סותר לעשותו בחילי: משבת קט"ז ע"ב דס"ל לחכמים דמפשיטיןאת כולו אם חל ע"ס בשבת. ודעת הרשב"א בחידושיו בשבת קל"ג ע"ב דלחכמיס מפשיט כדרכו כמו בחול. ומה דאמרינן בשבת קי"ז ע"ב ל"צ דשקיל ליה בברזי לדבריו דר"י בנו של ריב"ב אמרו כן. דאף דפבידא נך דאין בזה משים כל פעל וכו' מ"מ אודי לן מיהת דמותר להפשיט את הפהח מחזה ואילך בברזי. אבל חכמים יופייהו ס"ל דמותר להפשיטו כדרכו. נר"י בדף קל" ג ע"ב הוא מטעם דס"ל לחכמים דפירש לא הו"ל התחלה אחרת ולפי דחית הש"ס שם טעמייהו דהכמים הוא משום דשייך בהפשט מחזה ואילך כל פעל וכר. וכן כ"ל לר"י בעצמו שם קט"ז ע"ב וכן ס"ל לסוגיא דמנתות ס"ג ע"ב. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות קר"פ דמפשיטו כדרכו ולא הזכיר ברזי כלל אם חל ע"פ בשבת. ואדרבה הא כתב שם בהלכה י"ד שחט כשוחט וכו' והונין ומפשיטין את כולו וכר. ובהלכה ט"ז כתב חל י"ד לכיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. א"כ מבואר דמפשיטו בשבת בלא שינוי (אמנם התוס' שם קי"ז ע"א ד"ה דשקיל בתירוצם כראשון כתבו דחכמיס מתירין להפשיט כולו רק בברזי וכן כתבו בפסחים ס"כ ע"ב ד"ה אלו דברים וכר ובשבת שם בתירוצם השני כתבו דחכמיס השיבו כן לדבריו של ד"י בנו של ריב"ב. והם בעצמם סתירין להפשיט את כולו כדרכו). ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ם והרשב"א דאמאי באמת מותר להפשיט מהזה ואילך כדרכו הא יכול להפשיטו בברזי בלא חילול שבת. אלא ודאי דמאחר דס"ל לחכמים דבכפשטה מחזה ואילך שייך כל פעל וכר הו"ל צורך גבוה וא"צ לשנות להפשיט בברזי. ואפילו לדעת התוס' בר"פ אלו דברים וכן לתירוצם הראשון בשבת קי"ז דלא התירו חכמים להפשיט את כולו רק בברזי מ"מ נראה דגם הם מודים דמותר לעשות כקרבן בחילול אף אם יכיל לעשותו בלא חילול אלא דס"ל לכתוס' דגם חכמים מודים דלענין להלל בבת במלאכה דאורייתא אין זה נקרא צורך גנוה. אך לעני[ כפשט בברזי שהוא מלאכה דרבנן מועיל הטעם של כל פעל וכו' אבל בהקרבת כקרבן שהוא צורך גבוה ממש גם כתיס' מודים שמותר להקריב בחילול אף שאפשר להקריבו בלא חילול שבת. הרי נתברר לנו דמותר להקריב כקרבן בחילול בבס אף אם אפשר בלא חילול אם יש איזו טעם כל דהו במה שנעשה בחילול:

והואיל שבא לידנו דברי הרשב"א כנ"ל ר"פ ר"א דמילה. אימא ביה מלתא הן הרשב"א הקשה אמאי התיר ר"א להביאו דרך רה"ר הא יכול להביאו דרך גנות וקרפיפות מ"ש מכא דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול וכו'. וכן הקשו התוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא וכו'. ותירץ הרשב"א בתירוצו כשני דהואיל שמה שמביאו דרך רה"ר הוא ממכר לעשות כמצוה לכן הותר אף שאפשר לעשותו בלא חילול. הרי שדעתו דאם במה שיעשה בלי חילול יתאחר המצוה כו"ל האי אפשר לקיים שניהם. וקשה לי ע"ז דהא בשבת כ"ה ע"א הקשו בתוס' ישנים ל"ה כו"ל וכו' דלכנך אמוראי דלעיל דסברי דיו"ט כו"ל ל"ס גרידא נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת וכן הקשו ביבמות כ' ע"ב. ותירצו דשאני הכא שיכול לשרוף אמר יו"ט. כלומר וכו"ל כמו אפשר לקיים שניכם והדברים קו"ח ומה בשרפת קדשים שצריך לעכב מלקיים כעשה מעת לעת לא משיב בשביל זה אי אפשר לקיים שניהם מכש"כ במילה בשבת שאף אם יביאנו דרך גגות וקרפיפות ג"כ יקיים מצות מילה באותו יום מכש"כ שאין זה אי אפשר לקיים שניכם. וזהו באמת טעמייכו של התוס' בשבת ק"לע"ב ד"ה שלא וכו' שהקשו ג"ככקישית הרשב"א והניחו בקושיא ולא נספייסי בתירוצו של הרשב"א. אע"י דכבר כתבו לעיל ע"א בד"ה ר"א וכו' דמשו"ה התיר ר"א להביא האיזמל אצל כתינוק ולא בהיפוך משום דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר"ח כדי למהר כסצוה והביאו ראיר מכא דלקמן דשרי ר"א להביא האיזמל דרך רכ"ר אע"ג דהיה יכול להביאו דרך גגות וקרפיפות אלמא דשרי ר"א להביא דרך רכ"ר בשביל למהר המצוה ומ"מ הקשו שם ע"ב ע"ז מהא דר"ל והיינו משום דמוכח משרפת נוחר דזה הוא אפשר לקיים שניהם וא"כ נשארה קישית הרשב"א שהיא גם קושית התוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא וכו' חזקה כראי מוצק: אמנם אחר נטילת הרשות מרבותינו בעלי התוס' ומכרשב"א ז"ל נ"ל לחוס דעתי הקלושה בישוב הקושיא כנ"ל. והוא דהא חזינן ביומא ו' מ"ב בפלוגתא דר"נ ור"ש דיש חילוק בין דחויה להוחרה דלמ"ד כותרה מותר לעשות בטומאה בשביל טעם כל דהו אף שאפשר לעשות בטהרה. ולמ"ד דטומאה דחויה אסור לעשות בטומאה בשביל טפס כל דהו, א"כ יש לחלק בין הא דמילה ובין הא דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ונ"ת וכו'. דבמילה דשבת הותרה אצלה מותר לפשות בחילול אף אם יכול לעשות שלא בחילול ובלבד שיהיה טעם כל דהו. לכן בשביל מהירת המצוה מותר למלל שבת אף שהוא אפשר לקיים שניהם. בכל זאת טעם כל דהו הא איכא היינו מכירת כמצוה וזה הוא סגי שיהא מותר לחלל שבת. והא דאמר ר"ל שעשה דוחה ל"ת רק אם א"א לקיים שניכם היינו דוקא במקום שכל"ת רק דחויה מן העשה ובזה לא הותר לעבור על הל"ת אם אפשר שלא לעבור הל"ת ולקיים כעשה ובזה אינו מועיל טעם כל דהו כמו מהירת כמצוה כמו למ"ד טומאה דחויה כנ"ל ועיין ביבמות כ' ע"ב בתוס' ד"ה אטו וכו' שחילקו חילוק כזה לעני[ אחר. ומיושב בזה ג"כ מה שהקשו התוס' בשבת ק"ל פ"ב ד"ה שלא וכו' ממילה בצרעת דמקשה הש"ס לקמן קל"ג ע"ב ואי איכא אחר ליעבד אחר דהא ארשב"ל וכו'. משום דאיהיר קציצת צרעת לא הותראצל מילה רק הוא בתורת דיחוי כשאר עשה הדוהה ל"ת לכן לא ניתן לדמות במקום שאפשר לקיים שניכם. ואין לאמר דכיא גופא תקשה הא כמו דגלי רחמנא דמילה דוחה שבת מקרא דוביום כשמיני ימול וכו' דדרשו חז"ל אפילו בשבת כמו כן גלי רחמנא דמילה דוחה צרעת מקרא דבשר ערלתו דאפילו במקום בהרת יקוץ א"כ מדוע אמרינן דשבס כותרה לענין מילה וצרפת דחויה. נ"ל דלק"מ דלכאורה עדיכא מזה יש להקשות ביומא מ"ו פ"ב דאפילו מאן דסובר טומאה דחויה בציבור מודה דשבת הותרה ולכאורה הא שנח וטומאה מחד קרא נפקי שכס נדחים מפני קרבן ציבור מקרא דמופדו פסחים ע"ז ע"א. א"כ מדוע לענין שבת אמרינן דכותרה בציבור ולענין טומאה אמרינן דדמויה. וע"כ צ"ל דהיינו טפמא דבשלמא שבת אין זה מקרה רק הוא דבר כרגיל להיות וקרבן תמיד בודאי מוכרת הוא להיות גם בשבת וכן מוספי כחג ופסח בפ"כ א"א לשבעה ימים בלא שבת ואפילו מוספי עצרת ורכ"ש דאפשרשלא יחולו בשבת אין זה מקרה רק דבר כרגיל וכן שתי כלחם והעומר וקרבן פסס. משא"כ טומאה הוא דבר מקדה לכן אין זר בתורת כיחר רנן בתורת דיחוי. ומה מיושג ג"כ מה שנהב כב"י באו"ח סי' שכ"ח בשם חשובה הרשב"א שחקר אם שבת נדמה אצל פקוח נפש או כוסרר. והביא ראי' ממה שפסק הרמב־'ם דטומאה דחויה בציבור ולכאורה הא שבת לכו"ע כותרה וא"כ יותר מדיף ללמוד דשבס הוסרה אצל חולה שיש בו סכנה מכא דכותרה שבה אצל קרבן ציבור דהא מילי דשבח ממילי דשבת יותר עדיף ללמוד כמש"כ התוס' ביבמות ו' ע"א ד"ה שכן וכו' ולפמש"כ א"ש דלצורך מולה שיש בו סכנה מקרה הוא ולכן יליף מטומאה שגם זה הוא מקרה. ולפ"ז א"ש קושיה התוס' דשבס כנ"ל דשבת הותרה אצל מילה משים שהוא דבר כרגיל אבל צרעת הוא דבר מקרה לכן דמויה היא אצל מילה. ולכן בשבח דכוהרה מותר למשות בחילול אף שאפשר למשות בלא חילול הואיל ויש טמם כל דהו שימשה המצוה בחבירות אבל שריפה קדשים שהוא רק בגדר דחוי ולא כותר לכן אינו דוחה ירים דהא אפשר להמתין על יום מחר וכוה זה אפשר לקיים שמכם ובשביל כמכירוה אין זה רק טעם כל דהו. וכמ"כ במילה בצרעה ושפיר מקשה כש"ס בדף קל"ג היכא דאיכא אסר לימביד אמר כדר"ל וכו' ומיושב קושיה המוס' והרשב"א כנ"ל בטוב ממס : והנה לעיל כתבתי ראיה מדברי הרשב"א נשנה ר"פ דיא דמילה דבקרבן צינור מותר למשות בחילול אף אם אפשר למשותו בלא חילול אם יש איזו טעם כל דהו. אין לאמר מה ראיה היא מדברי הרשב"א הא הוא כתב כן אליבא דר"א דלית הלכתא כוחיה. יש לאמר דס"כ לא פליגי חכמים על ר"א רק במכשירי מילה אבל במילה עצמה גם חכמים מודים דאף אם אפשר למשות בלא חילול מותר למשות בחילול בשביל טפס כל דהו דסמכשירין לר"א נשמע למילה עצמה אליבא דרבנן. וכן מוכח מדברי התוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא וכו' שהקשו וז"ל קפה לרשב"א וכר וליכא למימר וכו' דהא לקמן גבי בשר וכר ולכאורה מה קשה מכא דלקמן גבי צרעת שהוא אליבא דהלכתא אהך דככא שהוא אליבא דר"א דלא קי"ל כותיה. אלא ודאי כ8ש"כ דלפנין מילה עצמה גם חכמים מודים לר"א :

ובדברי הנ"ל מיושב מה שהקשה בשעכ"מ בפ"א מהלכות קר"פ נשם מכס אחד על הא שפסק הרמב"ם שם כחכמים דמותר להפשיט את כולו ולא מילק בזה שוס חילוק ואמאי והא נש"ס דשבת קט"ז ע"ב אמרינן דטממייכו דמכמים הוא משום דכתיב כל פטל כ' וכר רב יוסף אמר שלא יסריח רבא אמר שלא יהא קדשי שמים מוטלים כנבלה מאי בינייכו א"ב דמונח אפחורא דדכבא א"נ יומא דאיסחנא. וא"כ קשה על הרמב"ם דממ"נ אם הוא פוסק כר"י כר'ל לסלק בין יומא דאיסתנא או לא. ואם הוא פוסק כרבא כו"ל לסלק בין אם הוא מונח אפתורא דדכבא או לא. ופ"ש שתירץ לפי דרכו אבל כבר כתבהי לעיל שאין דרכו נכון בעיני אבל לפמש"כ א"ש דהא מותר להקריב כקרבן בחילול שבת אף אם אפשר בלס חילול ואינו מחויב לשנות בשום דבר ממה שפופה במול. וא"כ הואיל שבהול הוא מפשיט אם כולו אף אם הוא יומא דאיסתנא דכשמפשיטין את כולו הוא יותר בטוח שלא יסריח כבשר ולא היו משגימין כלל אם הוא יומא דאיססנא או לא. וכן אף אם היה מונח אפתורא דדהבא מ"מ היו מפשיטין אם כולו. לכן אף בשבת מותר לעשות כן בין לרבא ובין לרב יוסף דהא אינו מחויב לעסות תחבולות להנצל מחילול סבה. והא דאמרו בש"ס א"ב יומא דאיסתנא או דמונח אפתורא דדכבא לא למנין איסור וכיתר אמרו כן לאמר דלרבגן יהא אסור להמיט את טלו בשבת אם הוא מונח אפתורא דדהבא לרבא או ביומא דאיססנא לרב יוסף. אלא צפנין אם הוא מחויב להפשיט אם כולו. דלרגא אם הוא מונח אפתורא דדהבא אינו מחויב להפשיט אח כולו וכן לרב יוסף אם הוא יומא דאיסתנא. והואיל וכן שפיר משה הרמב"ם שלא מילק בזה דלסנין איסור וכיתר באמת אין חילוק ולענץ חיוב לא מש הרמב"ם לסלק כמו שלא מילק אם חל ע"פנמול ז ועוד נ"ל להביא ראיה דמותר להקריב הקרגן צינור בחילול אף אם אפשר בלא חילול מהא דמקשה הש"ס בפסחים ע' פ"ב ורבנן מ"ט לא דמי שבת הא ודאי ק"צ הוא וכף ודעת התוס' שם בד"ה מ"ט וכו' דאחגיגת נדו קאי ואפ"ג שיש לה תשלומין כל שבפה מ"מ פריך שסיר משום דמשיבה זמנו קבוע כדאמרינן בפ"ב דגיצה א"ל ב"ה אף זו קבוע לה זמן דסנן מבר כלגל ולא מג וכו' נדם היטיב בתוס' ומזינן מזה דכברת הש"ס היא דהא דקי"ל דקרבן שזמנו קבוע דוחה סבת אין ככונה דוקא אם זמנו קבוע רק בשבת אלא אף אם יש לו זמן קבוע על איזו ימים ג"כ חשוב זמנו קטע ולא מקרי שאין זמנו קבוע רק אם לא קבוע זמן כלל כנדרים ונדבות. וא"כ מוכח מזה דקרנן שדומה שבח מותר להקריבו בחילול אף אם אפשר להקריבו בלא חילול. דאל"כ מה צריך קרא דאין חגיגה דומה שבת הא יש לו תשלומין כל שבעה וא"כ אפשר להקריבו למחר בלא חילול שבס ואיך יהא רשאי להקריבו כיום בחילול סבת אטו מדיפא חגיגה שאפשר להקריבה למחר מקרבן שאי אפשר להקריבו רק בשבת כמו תמידין ומוספין שאם אפשר להקריבם בלא חילול שאסור להקריבם בחילול כמ"כ חגיגה הואיל ואפשר להקריב בלא חילול יהא אסור להקריב בשבת בחילול רק להמתין עד למסר. אלא ודאי דקרבן שזמנו קבוע בשבת מותר להקריבו ע"י חילול שנת אף אם אפשר להקריבו בלא חילול וא"כ שפיר איצטריך קרא דאין חגיגה דומה שבת דהא נוכל לטעות שדוחה שגה הואיל תמנה קבוע דאם עבר כרגל ולא מג אינו חייב באחריותו ואט"ג שאפשר להקריבו למחר בלא חילול היינו טופים דמוחר להקריבו כיום בחילול סבת כנ"ל:

אע"נ דלקושטא דמילתא קי"ל דאין חגיגה דומה שבת מהא דכתיב וחגותם חג לה' ז' ימים בשנה כמבואר בפסחים ע' פ"ב מ"מ דעת התוס' בפסחים ט"ו פ'יב ד"ה ה"ג קמ"ל וכו' דגם לפי מש"כ כתורה דאין חגיגה דוחה שבת מ"מ נשארה כסברא החיצונה דסגיגה מסיבה זמנה קטע הואיל ואין לה זמן רק ז' ימים בפסח ועצרת וח' ימיס במג ומה שאין חגיגה דומה שבת הוא גזה"כ. שכרי כתבו בהדיא דל"ג כיון דאית לה חשלומין. כאין כטעם תלוי נכך דלעיל בפרק א"ד ילפינן דלא דחי שנס מומגוהם וגר ואם נימא דמש"כ כמורה דאין חגיגה דומה שבת הוא משום דלפנץ דחית שבת לא משיבה זמנה קבוע מאמר שים לס השלומין כל שבעה אפ"ג דלענין דמית יו"ט משינה זמנה קבוע כמבואר בביצה כ' פ"ג ס"מ לענין לרמות סבת גילחה לנו התורה בקרא דמסגומם דלא חשיבה זמנה קמט ומשדה לא דמי שבת א"כ אמאי מחקו התוס' הגירסא כיון דאית לה חשלומין וכו' ממה דמזינן שכתבה כתורה קרא מיוחד לזה שאין חגיגה דומה שבת. הא באמת זכו טפמא דקרא שאינו דוחה שבת מסוס דלפנין לדחות שבת חשיבה אין זמנה קבוע. אלא ודאי דדפת התוס' דגם לפי מה שגילה לנו ככתוב דאין חגיגה דומה שנת מ"מ נשארה כסברא החיצונה קיימת דמגיגה חשיבה זמנה קבוע ומה שאינה דוחה שבס הוא גזכ"כ. וסמכו כסום' עצמם על הראיה שהביאו אמ"כ מפסח דדמי טומאה אפ"ג דיש לו השלוסץ בפסח שני:

אמנם בפשוטו דברי התוס' כנ"ל תמוהים מאוד. מה שהקשה כלס'ימ בפ'יא מהלכות חגיגה הלכה ז' דסיך כסט כסום' דחה שאין חגיגה ממה שגם אין כטעם משום שיש לה ספלומין כל שבעה והלא בהדיא מבואר ביומא נ' פ"א שהגיעם דחנינה אמה דוהה שבה הוא משום דאין זמנה קבוע. ועוד קשה לי במה שהוכיהו מפהת שדוהה שבת אס": שיש לו תשלומין בשני דדהיה שבת תלוי יזמנו קבוע. ותימא רבתי שבאו לעקוד הידוע ד־חית שבה הנוי בזמנו קבוע ביומא נ' ע"א ובכמה מקומוה בש"ס. ועוד הימה על הוכהסס מפסח שדוהה טומאה אע"ס שיש לו תשלומין בשני וסימא הוא הלא איןתשלומין בפטח שני רק ליחידים וליחידים באמת לא דחי טומאה בפסה ראשון ולציבור דדהי טומאה בפסה ראשון הלא אין להם השלומין בפהה שני כידוע :

אבל אסר העיון דברי התוס' נכונים דנם ה־ מודים שדחית שבת תלוי בזמנו קבוע. אלא שבאו להוכיח דגהגינה אין הטעם דלא דחי שבה משום שיש לה תשלומין דז"א דנם זה תשוב זמנה קבוע הואיל ואין לה זמן רק ז' או ה' ימים וא"כ מצד קביעה הזמן היה ראוי שתדחה שבס ומה דלא דחי שבת אין זה רק :זה"כ מקרא דוחגוהס ונו' כמבואר לעיל פ' ע"ב וכ"ז הביאו ראיה מפם־ח כדי שלא נאמר דהואיל שיש לה תשלומין ז' או ה' לא חשיב זמנה קבוע ופסה יוכיח שיש לו תשלומין גי"ד אייר ובכל זה דוחה שבת ש"מ דזה חשיב זמנו קבוע הואיל ואין לו תשלומין רק בשני ואם עבר י"ד אייר שוב אין לו תשלומין וכן הוא נבי חנינה. לכן הא דאין חנינה דוהה שבה הוא גזה"כ. ולפ"ז לק"מ קושית הלח"מ על התוס' הנ"ל מיומא נ' ע"א דשם לא אמרו דזהו הטעם דאין חנינה דוהה שבה משום דאין זמנה קבוע משום שיש לה תשלומין ז' או ס' ימיס. דגם ביומא נאמר דעיקר הטעם הוא גזה"כ מקרא דוחגותס אלא דשם ר"מ ור"י באו לסתור דברי הת"ק שכלל כלל דכל קרבן ציבור דוחה שבת וטומאה וכל קרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה. וע"ז גאו ר"מ ור"י לסחור הכלל הזה. ור"מ הוכיח מפר יוה"כ וחביתי כה"ג ופסח דקרבן יחיד הס ודומים שבת וטומאה. ור"י הוכיח לסחור הכלל השני דכל קרבן ציבור דוחה שבת וטומאה וע"ז הוכיח ר"י מסר העלם דבר של ציבור ושעיר עבודת כוכבים וחנינה דקרגן ציבור הם ואינם דוחים שבה וטומאה. אבל בטעמא דמילתא מה שאין הנינה דוחה שבה נוכל לאמר דאין הטעם משום שאין זמנה קבוע במה שיש לה תשלומין שגעה או שמונה ימים אלא נזרת הכתוב מקרא דוחנותס וכו'. ואע"ג דחניגה חשיבה זמנה קבוע מ"מ לא כייל בפרק הוציאו לו אלא דבר שקבוע לו זמן רק יום אחד אבל חגיגה ט"ו אע"ג שחשיבה זמנה קבוע מ"מ הואיל ויש לה תשלומין כל ז' לא נכנסה בכלל כזה כמש"כ התוס' בפסחים ע' ע"ב ד"ה ה"ט וכו' ע"ש וא"כ אע"ג דאין הגיגה דוחה שבה זה הוא רק נזה"כ. מ"מ שפיר אמר ר' יעקב לת"ק ביומא שם דככלל שלך אינו אמת דהא חגיגה היא קרבן ציבור ואינה דוחה שבח. אבל ככלל שלי הוא אמה דכל קרבו שזמנו קבוע(פירש שזמנו קבוע יום אחד) דוחה שבת וכל קרבן שאין זמנו קבוע יום אחד לבד אינו דוחה שבה. וכל זה הוא ביומא שם. אבל בפסחים ע"ו פ"ב שפיר הקשו התוס' על הגירסא כיון דאית לה תשלומין וכו' דלפי גירסא זו זה עיקר כטעם הא דאין חגיגה דוחה שבת וטומאה וע"ז שפיר הקשו התוס' דאין זה עיקר כטעם והוכיחו מפסח דבאופן זה חשוב זמנו קבוע ונתיישב היטיב קושית הלח"מ על התוס'. וכן מה שהקשיתי בעצמי לעיל. שלא באו התוס' כלל להוכיח שדחית שבת אינו תלוי בזמנו קבוע מה שמוכח בש"ס כהיפך אלא באו להוכיח שאין זה כטעם של כתורה מה שמגינה אינה דוחה שבת. דבאמת חגיגה זמנה קבוע ובכל זאת גזרה כתורה שלא תדחה שבת. ואין להקפות לפי מה שכתבתי לעיל דככלל של ר' יעקב קאי רק על קרבן שזמנו קבוע רק יום אחד דלפ"ז נצטרך לאמר ג"כ מה דתנן בסיפא שם וכל שאין זמנו קבוע וכו' ג"כ קאי על מי שאין זמנו קבוע יום אחד אלא שזמנו קבוע יותר מיום אחד וקשה כלא פסח ג"כ זמנו קבוע יותר מיום א' ומ"מ דוחה שגת וטומאה. יש לאמר דההנח ביומא שם לא נקיט רק שתי הקצוות דחה דתנן ברישא דכל שזמנו קבוע וכו' פירושו שזמנו קבוע אותו יום. ומה דתנן בסיפא וכל שאין זמנו קבוע וכו' פירושו שאין זמנו קבוע כלל ועל שתי הקצוות נוכל ליכלל כללים. אבל על הממוצע בין שתי הקצוות דהיינו שזמנם קבוע יותר מיום א' לא כוה בכלל דרישא לדחות וגם לא בכלל כסיפא שלא לרמות שבת וטומאה אלא יש מכם שדמי כגון פסח ויש מהם שאין דוחה כנון הגינה. ומה שהקשיתי על התוס' דהא לא דחי פסח טומאה רק בציבור וציבור כלא אין לכס חשלומין בשני ויחידים שיש להם תשלומין בשני באמת לא דחי טומאה. אפשר דכונת התוס' למאי דקי"ל משים בראשון חובה ובשני רשות. ולפ"ז אם היו ישראל בצירוף הנשים רוב טמאים ובלא נשים הטמאים מועטים מטהורים דקי"ל דעבדי בטומאה בראשון דהואיל ונשים בראשון חובה מצטרפים לרוב טמאים כדמוכס בפסחים ע"ט ע"ב דאמר לרב וללשנא בתרא דרב ככנא הא דתנא דטהורים עושים את כראשון וטמאים את השני כיכי מתרצי לה. כגון שהיו ישראל ממצה טהורים וממצה טמאים ונשים משלימות לטמאים וקסבר נשים בראשון רשות דל נשים מטמאים והתל טמאים מיעוטא וידמו לפסח פני. מכלל דלמ"ד נשים בראשון חובה היו כטמאים עושים בראשון נרב אע"ג שאם לא יעשו מיעוט כאנשים הטמאים בראשון יהיה להם השלומין בשני דהא בשני נשים רשות ולא מצטרפי עם האנשים להיות ציבור ויכולים לעשות מיעוט האנשים בשני ומ"מ יכולים כאנשים כטמאים לעשות בראשון. ושפיר הוכיחו התוס' דזה חשיב זמנו קבוע דהא באופן כנ"ל יש למיעוט האנשים כטמאים תשלומין בשני ובכל זאת עושין בטומאה בראשון. ובככי יש ליישב שלא תקשה מאי חזית למיליף מפסח דמקרי זמנו קבוע אם קבוע לו זמן יותר מיום אמד. ובחגיגה הוא גזכ"כ. נימא איפכא היינו פניליף מחגיגה דכל שיש לו זמן קבוע יותר מיום אחד חשוב אין זמנו קבוע וכא דפסח דוחה שבת וטומאה הוא גזכ"כ וכלא קי"ל דלקולא וסומרא לחומרא מקפינן. ולפי הנ"ל אתי שפיר. דהא מה דקייל דאם היו כטמאים בלא כנשים מיעוט ובצירוף כנשים רוב דעושיס בראשון בטומאה אין לנו ע"ז דרש מככתוב רק מסברא כחיצונה אמרינן כן. א"כ מוכח מזה דמסתגר למז"ל דכל שזמנו קבוע אף אם זמנו הוא יותר מיום אחד ג"כ חשוב זמנו קבוע דאל"כ מנ"ל לחז"ל דבכה"ג עושים כאנשים כטמאים בראשון בטומאה הא יש לכס תשלומין בשני דילמא מה שרוב טמאים עושין בטומאה בראשון היינו אם יש רוב טמאים בלא כנשים שאז אין לכס תשלומין בשני ומקרי זמנו קבוע. אלא ודאי דספתבר לסז"ל שגם אם זמנו קבוע יותר מיום אחד מקרי זמנו קבוע ולא מקרי אין זמנו קבוע רק אם אין קבוע לו זמן כלל ולכן ע"כ בחגיגה הוא גזכ"כ:

אמנם צריך להבין דלשיטס התוס' דחגיגה חשוב זמנה קבוע ומה שאינה רוחה שבת הוא גזכ"כ. א"כ איך יליף הש"ס בפסחים שם דחגיגכ אינה דוחה טומאה מהא דאינה דומכ שבת. הא גם בשבת מה שאינה דוחה הוא רק גזה"כ. ויש לומר דסברת כש"ס דהואיל ומזינן דחגיגה לא דחי שבת ש"מ דחה דכתיב (ויקרא כ"ג פסוק מ"ד) וידבר משה את מועדי כ' דמזה ילפינן בפסחים ע"ז ע"א דק"צ דוחה שבת וטומאה ס"מ דזה לא קאי על חגיגה כמבואר בקרא דוחגותס וגו'. וכן קרא דאלה תעשו לה' גמועדיכם דכתיב (במדבר כ"ם ל"ט) לא קאי על חגיגה דכל מקום שנאמר במוטלו לוחה שבח וטומאה והואיל לחזינן לחגיגה אינה לוחה שבת ש"מ לקרא למוטלו לא קאי על חגיגה וא"כ מהיכא תיתי שתלחה טומאה. אך יש להקשות לא"כ אמאי אמרו בביצה כ' ע"ב לעולת ראיה דומה יויט מטמם לזמנו קבוע הואיל ואם סבר כמג ולא הביא אינו חייב באחריותו. ומה בכך הא לא כתיב בו בסוטלו כנ"ל ואיך תלמה יו"ט. יש לומר לשיטת כמום' הוא למה שחגיגה ועולת ראיה לוחה יו"ט אין כטטם משום למשבינן ליה כקרבן שזמנו קבוע אך כטעם הוא מכקו"ח שעשו ב"ה ומה במקום שאסור לכליוט וכוי. ומה שאמרו ב"ה אף זו קבוט לה זמן לתנן וכו' זה הוא רק לסחור כסירכא שמשו ב"ם נדרים ונדבות יוכיחו ע"ז השיבו ב"ה שאין זה סירכא דחה לנדרים ונדבות שאין לכם זמן קבוע כלל משא"כ עולת ראיה שזמנו קטע ז' ימים וא"כ נשאר כקו"ח של ב"ה בתקפו :

ואחר שנתברר לנו כל כנ"ל נחזור לדברי כש"א שהביא ראיה לשיטת הרמב"ם דגם במול א"צ למזור על ציצין שאינן מטכבין את כמילה אמר שפירש דאל"כ היה מהראוי שגם בשבת יחזור על כציצין שאינן מעכבין אף אם פירש דהא גם בשביל הידור מצוה למינן שבת והביא ראיה ממנחות ס"ד ע"ב למותר לשמוט כשמנה אחר ששחט הכחושה. ולפי כנ"ל אין שום ראיה ממנחות דלטולם אימא לך דבשביל הידור מצוה לא למינן שבח. אבל בכך למנחות כנ"ל אין כהידור דומה שנת רק מיקר הקרבת כקרבן דוחה שבת. והוא דנע"כ צ'יל דמיירי ששמט הכחושה ומדיין לא נזרק דמה. דאל"כ הרי כבר נגמרה ההקרבה ויצאו כציבור י"ח ואיך יקריב את כשמנה וכלא גם בחול אסור לעשות כן. אלא ודאי דמיירי שטול לא זרק דם הכמושה ולכן אומרים לו שלא יזרוק דחה וממילא תפסול ולכן מותר לשמוט השמנה ואין נזה איסור. דחה שאינו זורק דם הכחושה ונמצא ששמטה בחנם אין זה חילול שבת הואיל דבשטה ששמטה היה בדעתו לזרוק דחה וכיתה שמיטתו בהיתר ואע"ג שנמלך שלא לזרוק דחה מ"מ לא נעשה שחיטת כראשונה חילול שבת למפרט. וראיה לזה משבת קל"ג ע"ב ח"ר מכלקטין אה כמילה ואם לא כילקט עונש כרת. מני אר"כ אומן מתקיף לה ר"פאומן לימא לכו אנא טבלי פלגא דמצוה אחון טבליהו פלגא דמצוה וכו' הרי מזינן לאומן אינו חייב כרת סל מה שמשה חבורה בתחילת מילה ולא גמרה למאמר שראה שאמרים לא רצו לגמור מהראוי -שהוא יגמור הואיל והוא עשה חבורה בתחילת מילה אם לא יגמור הוא נמצא שחילל שבת למפרט אלא ודאי דאין זה חילול הואיל ובשמה שהתחיל למול בהיתר היה שכיה בדטתו שאמרים יגמרו את כמילה ולכן אף אם אח"כ לא רצו כאחרים לגמור אין זה חילול שבת למפרט. וכמ"כ בנידון לידן כנ"ל. לכן מצד כראשונה אין זה מלול שבת ומצד כשניה ג"כ אין זה חילול שבח דאט"ג דמשום הידור מצוה למוד לא למינן שבת מ"מ מותר לשמוט כשמנה אע"ג שאפשר לכציגור לצאת י"ח בככמושה אם יזרקו את דחה ולא נצטרך למשות חילול שבת מחדש בשחיטה מ"מ סוחר לשסיט כשניה מאמר שהיא שמנה לאף דמשים הידור מצוה לא למינן שבת מ"מ כאן אין כהידור לבד דומה שבת רק עיקר הקרבת כקרבן דומה שבת לכן הוא הדין שקרבן שזמנו קבוע דומה שבת אף אם אפשר למשותו בלא חילול ובלבד שיהא טסם כל דהו במה שימשה בחילול. א"כ גם כאן יש טעם כל דהו מה שהשניה שמנה וכמו דבתחילה רשאי להקריב בחילול אף שאפשר להקריב בלא חילול אם אך יש טטם כל דהו כמ"כ בסוף כלומר אחר ששמם את כראשונה מותר שלא לזרוק דחה ולשמוט כשניה בשביל כטעם כל דהו שהיא שמנה נגד הראשונה באופן שלא בשביל כהידור לבד למינן שגת אלא בשביל מיקר הקרבת כקרבן. וא"נ אין מזה ראיה להתיר במילה חתיכת הציצין שאין מעכגין את כמילה אמר שפירש אף אם נאמר שיש בזה משום זה אלי ואנוכו מ"מ לא ניחן שבת לדמות בשביל זה דהא עיקרכמצוה כגר נגמר וכבר פירש ממנה ואם יחזור אחריכם לחתוך אין זה אלא הידור בטלמא ובשביל הידור לא ניתן שבה לדחוס:

ותדע דהא לענין הפשטת כפסח בט"פ שמל להיות בשבת דקי"ל דמותר להפשיט את כולו ודעת הרמב"ם בפ"א מהלכות קר"פ וכרשב"א בחידושיו בשבח קל"ג ע"ב וכן התוס' שם קי"ז ע"א ד"ה דשקיל וכו' בתירוצם כשני דלמכמים מפשיטין כדרכו. ולכאורה אמאי מותר להפשיט כדרכו הא יכול להפשיט ולשקול בברזי וכתבתי לעיל דהואיל וככפשט הוא צורך גבוה משום כל פטל וכו' אינו מחויב לטרוח להפשיט בשינוי ממה שכיה מפשיטו במול. אטו נאמר דבשניל טרמא יתירה מותר למלל שבת או הפסד כעור שיהיה אם יפשיטו בברזי מטעם זה יהיה מותר למלל שבה. דזה ודאי אינו. אלא דמשום כצורך גמה שיש בככפשטה מחזה ואילך למינן שבת שיש כמבכצורך גבוה למלל שבת מגורו אף נמקים שיש בלא חילול לטשותו. בשביל טעם כל דהו כגון שלא יצטרך לטרוח ולשנות להפשיט בברזי ואף שכטסם כל דהו הוא יפוי וצורך הדיוט. דלא בשביל כטעם כל דהו למינן שבח רק מיקר ככפשטה מותרת משום כל פעל וכו' ולכן גם בשביל טסם כל דהו אין לו למנוע מהחילול. כמ"כ הוא בנידון שמיטת כשמנה אין כטעם דמשום ההידור דמינן שבת אלא דהואיל שאינו זורק דם הכמושה נמצא שעוד לא יצאו כציבור י"ח וחילול שבס אין כאן למפרע כמו שהוכחתי לעיל א"כ מותר לשמוט כשמנה ולעשות חילול מחדש. כמו שבתחילה היה מותר למלל שבת בשביל טעם כל דהו כמו כן אמר ששמט הכמושה ג"כ כדין כן דהואיל שלא יזרוק דם הכחושה הרי הוא לענין שמיטת כשמנה כסו בתחילה שמותר למשות בחילול אף שאפשר בלא חילול אם יש טעם כל דהו וכאן יש טטס כל דהו באופן שאין כהידור דוהה שבת רק עיקר ההקרבה שהוא ביחד מם כהידור. וכן הוא ג"כ ביומא ו' בפלוגתא דר"נ ור"ם דס"ל לר"נ דאף שיש ככנים טהורים בבית אב אמרינא ולא"ד אף שים ככנים טהורים באותו בית אב מותר להקריב פ"י הטמאים. אטו בשביל כטרמא לחזור אמר הטהורים מותר להקריב בטומאה דז"א אך משום דטומאה כותרה בציבור בכל מנין כדמוכח שם ביומא אם אך יש טטם כל דהו:

1ב171> בהך דמנמוה פליג ר' אמי על רבה וס"ל דאסור לשחוט את כשמנה אמר ששמט הכחושה' דאמרינן שם איב"א סמי וכו' איב"א ההיא ר' אמי אמרה. ולכאורה קשה על ר' אמי הא הוכחתי לעיל דקרבן שזמנו קבוע מותר להקריבו בחילול אף שאפשר להקריבו בלא חילול כדמוכח מיומא ו' ע"ב דמותר לר"נ לטשות בטמאים אף שאפשר לפשות ט"י טהורים מבית אב אמרינא ואף ר"ש לא פליג על ר"נ רק משום דס"ל דטומאה היא דמויה אבל אם היה סוברדהותרה אז היה מודה לר"נ ושבת הלא כותרה לכו"ע. ודוחק הוא לומר דר' אמי פליג על ר"נ ור"ש בזה. וסוד הא כבר הוכחתי לעיל מכא דשרי לר"א להביא כאיזמל להביאו דרך רכ"ר כד למכר כמצוה וכבר נתבאר דבשביל כמכירות אין זה חשוב אי אפשר לקיים שניהם כדמוכח מהסוס' ישנים בשנת כ"ה פ"א ומהסום' דיכמות ה' פ"ב ד"ה כולה וכר וחילקתי לעיל שרפס נותר ביו"ם ממילה בשבת דגשרפת נותר ביו"ט שהוא בתורת דימוי שם בעינן א"א לקיים שניהם ובשביל מכירת המצוה אין זה א"א לקיים שניכם אבל מילה דשבת כותר אצלה לכן אף שאפשר לקיים כמצוה בלא חילול מותר לקיימה בחילול אם אך.יש טעם כל דהו ומכירת כמצוה חשוב השוכ טעס כל דהו. וכן הונההי מהא דקי"ל דמפשיטין הפסה את כילו בע"פ כהל בשבי. ואיך יחלוק י' הרי על כרה תגאיס: ונראה דר' אמי רידה דקרבן בזמנו קבוע מיה־ להקריבו נ־ילוג אך כאפכרןהקרינו בגא היליל. אלא ד־' סכ:ל בונד שזה הוא רק בתחינה איל כאן אסיר להגיה אה הנהושס שגא לזרוק דחה וגשהיכי אה השמנה דאע"ג שני־ הוכההי מס־כס קל": גג•:־ן ■הינק'- הריגה דשהיכיה הכתישה לא הכיס היגול שדה למפרג. ר"ר כאן אם יגיה הה הנהונה ויכהיס אה הסנננס הרי גכהגיה בהקה אהה בה:ס וננה"ג לא נהגה.התירס רשוה גהנג בבה. ■גא ד־־י גאה גנה בההיגה ההקרבה בה־ניל שבה אע"ג ניכיל גגניה בגא היגיל דנס הוא מהגל שבס לצירך הקרבה הק־־דן אבל '*^וי1ק בהמה אהה היהה שגא נדרך יבכה"ג ס 'ל ג־' אי־י דלה ניתן שבה לדהוה. ולא דמי ן"כ גקג־ה"ג דס"ג ל־, ינרגאל דבשבת קיציים נ' סא־ן ובה־ל ה■ יהני־יס ס"ל דגה בנבה קוצריס ס' סאין אג": דגם הס הי־ ק־ג־יס נהיה י־נ־גוריס הנ"ל היה :"כ כעימי כנג־ נרביאר ב"גהוה ג"י גג"ב. וני עט ^ (ללנין להס כפגיס ויכפ"ה נס הלנה הי :גגין גי"־ ונהי הלהס. הרי דבשביל הידור מדה דהיגןנבה דהא ס:י בפהיה יקצריגן יוהד. דנאגי ההס דא־ן נאן קצי־ה גבנילה דנייו אם לא היה קוצר הסאה הנליש־ה לא היה נאן הידי־ נרו נן אם לא היה קיצר הסאה הראנוגה גא היה נאן הידור דבצי־וך. הגי מאין לר' ינמגאל וההרש סאין גרבגן ביהד יש נאן הידיד מצוה.משא"כ כשכבר נהג הנהונה אם יגיהגה יינהיט הני־גה הרי נהגי בהנס אה הנה־נה. וידג דאין לסקסית ג: י־נ שנתבהי לעיל לדהיה דבדיהנאגה אריהננהב דבנבילהידי־ מצוה דחיגן שבת והביא -איה ג"ז רהה שמיתר גנרין אמר ששמט הכתישה ילל'ב כגיו בתתיגן גתל כן אן ת שאפשר להציביד לצמה י"". בדנתיב: ב: נ דג שב־ מהדם יתר לתנל שבת 1לש "1 י ט *",י, ' " ^ כ: דהו נגה ש היא שמד : דה: < ל' *י ל גל/,* *ל ב שאין ההידור דו י ה בבת דק ,יקד לק־•:ת לזירן י־ א כ"ל דאהר : ןשלט ה ט תישה ~ץ ן י' *כ < י ־, - " " ן1•'. מיס הכמושה ילא יזרוק דמה ויש־ו:• את ה,־/ל נ־־צא ששת:

בהמה אתת בהלם ומאמר שאפשר להוציא הציבור י"ה שיזרוק דס הכתישה ושלא ישחוט השמגה כדי שלא יהא שמיטה אהת שלא לצורך כלל לכן אסור לשהיט השמגה. וא"כ לעלין התיכה הציצין שאילן מעכבין את המילה לא מבעיא לר' אמי אך לס ליבה אסור למזור עליכס אמר שפירש אך שבמול מיהר לתזיר גליהם משום שכבר ממרה המצוה ינשאר רק ההידור יבנביל כהידור למוד לא דחיכן שנס ונמצא כאין י־זה קיניא גל הטור מה שס"לדבהול צריך למזור למשוך כציצין שאינן מגנבין את המילה אם פירש ובשבת אסור :

אך הרמב"ם דס"ל דגם במול אינו תוזר על הציצין שאינן ייגכבין את המילה מפום דאמר שפירש אין בי משים זה אלי ואגוהו דאם היה הידור מצוה אמר שפירש היה מותר גם בשבת לחזור עליהם דבשביל הידור למוד ג"כ דמינן שבת וראיתו מהא דקי"ל כרבה דמוהר צשחוט את השמנה אמי שמיטת הכחושה כמש"כ הפ"ת בםי' נ' א"כ בע"כ צ"ל ־לא נשיטת הטור בפלוגהא דרבהור' אמי ואם נימא כשיטת הטו־ אין מזה שוס ראיה להיתר הציצין שאינן מעכבין אמר שפירש. לכן בע"כ צ"ל להרמב"ם בפלוגתה רבה ירי אמי שהוא בהיפוך משיטה הטור והוא דבזה גם רבה מודה דאמרששחט הנתינה שיב אין דינו נבהתיגה והא דשרי לרבה לשמיני מת השמנה מה־ שמיטה הכמושה היינו משום דס"ל דגם גנבי: הידיד רציה למוד דהיגן שבת דהכחושה הי"נ כמאן דליתי נגד הנמנה. יי' אמי ס"ל דבשביל הידור מלוה למוד גא דמיגן שנה. יא 'כ שפיר מביא הרמב"ם ראיה דנשביג הידור מצוה למוד דהינן שנת מהא דקי"ל כרבה והלא בהך דסנמית בשבי: המצוה עצמה אין לדמות שבה משום שתהיה שמיטג אהה שנא לצירך כלל שלכן גם רבה מודה דאמר שמיטת הכהיני אי, הדין ננהמילה ואך משום ההידור ס"ן לרבה דמות לנתי ט השיגן מהר שמיטה הנחושה לחשביגן גתה 'ן,ז/, נגד השמג: נמאן דליתא וא"נ יש מזה ראיס שאך בתו ת"ג לתזי־ את־ ציצין שאינן מגנבין אה המילה מדאם'• '. .ןי עליכם בשבת: ומעתה נבוא לדביי הרמב"ם בס"ז מהלכות המידי ומוספין הלכה ו' שפסק דקציס"גי דומה שבי ובהלכה יי פסק דמם נקצר ביום כשר ונבר ידעינן דשן הדיגיס אלו סתרי אהדדי כאש: הבאתי לעיל בנס הלמ"י יהש"ך ביי"ד סי'רס"ב ס"ק ב' ולפי הנ"ל יבואו וביי ה רמסי נ־ ג: כשין אך ייתמילס אקדיס מה שיש להקשות נכאורר ג- דב־י ־ ייתר במניות ע"ב ע"א שכתליט דאם גאמי־ דנקצי שצר :•ןצייתי כשר א"א שתהא קצירה העומי דימר שני משוסשאפש־ נקוצוי מע"ש אע"ג שמצוה מן המונתר לקוצר' בזי::־ בליל ט"ז בניסן מ"מ בשביל הידור מצוה לא דחיג, שבת ימייה הא א"־ יבה דשותג את השמנה אחר ששמג את :נתיש: היי מזיק דאע"ג שאפשר לצאת הציבור י"י נהדת־שי תם יזניק דחה מ"מ אומרים לי הבא שהנה צנתמלה מ'ג .ס ת. ,אמי דגקצי שלא כמצוהי כשר מ"ד כיאיל יי: ־ ־• •גי: לקצרו בליל ט"ז דנים, מהראיי שידמה שבי־ ־ ־ ־ ' ־־ " אתת היא דכמי שאם אפשי לעשותו מע'מ ־ ־■ ־" ' ן־־: אך אם זייני קבוע בשבת אך אפשי־ _ . ־. '.מי יזילו: לא ידחה שבת בשביל ההידון :

ן* י•* •6 .ן**■" **■ 4 _ , י _ - , י ־' התום במנמית מ"ב ע"ה בד"ה המא י י •יישב הקושיא הדל אי אפשר שהסיר" ■־ ■־ ,,דה. ליישב את הקישיא הו"ל וז"ל יאט'/ ./ןמס־ ."ז גלי:, כיון ןדיטבן ששר צא הוי דומיא דהמי' ד-ת• ר־ ב־"י/דן לומר וזהי שבא ומסתברא דדומיא וחמין ב:ע, :: : הסיס. ולכאירה בדבריכם אלו תתיישב הקושיא ל-ג דשאי <לכא הואיל שגם אם נקצר בע"'ש כשר לא כיי רומיא  דומיא דהמיד שהוא פסול אם ישחטנו בפ"ש והוא שייך לשנס. משא"ב לענין שחיטה כשמנה אמר כנחושה אין שייך לומר דומיא דחמיד בעינן לכן יהא אסור לשחוט כשמנה דמאן לימא לן דבתמיד לא יהיה כדין כן לאם שמט כבש כחוש בשנת לקרבן כתמיד וקודם זריקת דמו נזדמן לו כבש שמן דלרבה כדין הוא שאל יזרוק דם כראשון ויפסול ממילא וישמוט את ככבש כשמן:

אבל לקושטא דמילתא אין כתירוץ כנ"ל מספיק ליישב כקושיא רנ"ל דנכי שאם נשחט תמיד של שבת בפ"ש פסול מ"מ כא יכול לכיוס שגם אם היה כדין שאם נשחט ממ"ש כשר ולא היה צריך לשמוט בשבת רק משום כידור מצוכ כיכ ג"כ דוחכ את כשבת. ואדרבה הואיל וקי"ל כרבה דבשביל כידור מצוה דמינן שבה הרי נוכל להחליט בבירור שגם בתמיד היה דומה שבת אף אם היה כדין שאם נשמט כיום כתמיד של מחר שכוא כשר רק משום מצוה מן כמובחר צריך לשומטו למחר ג"כ כיכ הדין ששמיטת התמיד דוחה שבח. וא"כ אין כתירוץ כנ"ל מפלה ארוכה לכקושיא כנ"ל. ואף אם נרצה לדחוק ולומר דנהי דיכול לכמה שגם בתמיד היה כדין כן מ"מ הואיל וקציכ"ע דדחי שבת מתמיד ילפינן ובתמיד כדין לפי כאמת שאם נשחט כיום התמיד של מחר שכוא פסול בדיפבד לכן א"א לאגמורי מתמיד על מקום אסר רק דומיא דתמיד כפי מה שכוא אמת ואין להשגיח על מה שיכול להיות משום שאין ללמוד על הלמד יומר ממה שאנו מוצאים בכמלמד ודיו לבא מן הדין לכיות כנדון וגם בתמיד אין אנו מוצאים שדומה שבת רק במקום שאם שחטו אה התמיד של ממר כיום פסול גם בדיעבד. אבל באמת א"א לומר כן דזה היה שייך אם כא דקי"ל דקצכ"ע דוחה שבת ילפינן מתמיד אבל באמת כא דקצכ"ע דוחה שבת לא מתמיד • ילפינן רק מקרא דבמריש ובקציר חשבות כדדריש ר' ישמעאל וא"כ לא שייכי דברים כנ"ל כלל. דמכ שכתבו התוס' דמסתברא דדומיא דתמיד בעינן היינו דכסברא החיצונה הוא ברור אצלינו דא"א שידמה שום דבר את כשבת רק אם כיכגטשכ מע"ש הי' פסול דומיא דתמיד. וא"כ תקשה כנ"ל כא אנן קי"ל כרבה דבשביל כידור מצוה דמינן שבת א"כ מהראוי שקצכ"ע תדחה שנת אף אם בדיעבד כשר אם קצרוהו מט"ש:

אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בביאור כפלוגתא דרגה ור' אמי בשיטת כטור א"ש ולק"מ כי נוכל לכסכים דברי ר' יוחנן במנחות פ"ג ע"א עם דברי רבה בדף ס"ד ט"א רק נקדים הקדמה אמת וכוא דאנן קי"ל דקרבן שאין זמנו קבוע אינו דוחה שבת הואיל שאפשר לעשותו מע"ש או לאחר כשבח. וגם קי"ל דקרגן אף שזמנו קנוט בשבת מ"מ אם כבר נשחטה בכמה אמת לקרבן אסור לכנימה לבלי לזרוק דחה ולשמוט בכמכ אחרת לקרבן אם אין כשניה שמנה מהראשונה ואם כשה כן חייב כמבואר במנחות שם מדברי רבה שלא התיר רק אם כשניה שמנה נגד כראשונה אבל אם שתיכן כמושות או שתיכן שמנות אסור לשמוט כשניה וכדין הוא נמו קרבן שאין זמנו קבוע שאינו דומה שבת מאחר שאפשר בלא סילול. אך יש מילוק בין שהי אלה. דקרבן שאין זמנו קבוט בשבת אף אם אירט לו כל האונסים שבעולם שלא היה יכול להקריבו מע"ש וגם אם יבוא אליכו ויאמר שאם לא יקריבנו כיום בשבת שוב לא יכיה באפשר לכקריבו כל ימי חייו מחמת כאונכים שיקרו לו מ"מ אינו דוחס שבח. ואם כקרבן זמנו קבוע כיום בשבת ושמט בכמה אחת לקרבן ואירע לו אונם שלא היה יכול לזרוק הדם כגון שנשפך כדם מותר לשמוט בכמה אחרת ולהוציא כציבור י"ס. וכטעם לזכ דקרבן שאין זמנו קבוע בשבת בעצמותו אינו דומה שבס לכן אף ־שאירט אונם שלא היה יכול להקריבו מע"ש וגם יודע לנו שיארע לו עוד אונסים שלא יהא יכול להקריבו עוד לעולם מ"מ בשביל כמקרכ לא ישתנה כדין דכו"ל כמו מצות ציצית ומזוזה שאינם דוהים שבת כמבואר בשבת קל"א פ"ב. אבל קרבן שזמנו קבוע בשבת הוא בהיפוך שבפצמותו דוה: שבת אלא שבשביל כמקרכ אינו דומה שבת והמקרה הוא במה ששחט בכמה אמרת לקרבן לכן אם אירע מקרה ואונם שלא כיכ יכול להקריב את הבהמה שכבר נשמטה. הרי כדין מוזר כבתחילה שדומה את כשבת דכמקרה יכול לבטל סת כמקרה אבל בשביל כמקרה לא יתבטל כעצם. ומעתה שיב לק"מ כקושיא הנ"ל דבשלמא בדף ס"ד דשחיטת כשמנה בפצס דומה בבת רק בשביל מקרה ששמט ככהושכ קודם אין רשות למלל שבת בקרבן שני לכן טפס כה ידור מצוה שיש לנו בסחיטת רסמנה יש בכח כטעם כזה לסלק כמקרה ולסשאיר כעצם. מןןא"כ בדף פ"ב פ"א לפנין קציכ"ע אם נאמר דגם אם נקצר מכרם כסר א"כ כקרבן מנד עצמו אין זמנו קבוע ומצד פצמוהו אינו דוחה שבת רק בשביל כהידור שיש לקוצרו בלילכ אין לנו לימר שידחה שבת כי על כהידור באופן זה לא לםלק מקרה רק לסבב דבר עצמי וזאת אין בכח טפס כל דהו כמו שאין בכח מקרה להוליד ■חדשות רק להשאיר ישנות ולסלק דברים קלי כערך כמו כן אין בכח טעם כל דהו ככידור סצוכ, ותדע דהא מבואר במנחות ע"ב ע"א דלא לבד בקציכ"ט אם כיה' נקצר שלא כמצוחו כשר אינו דוחכ שבת ויש בזה מכירות כמצוה אם לא ידמה שגת. אלא שאף בהקטרת אימורים ג"כ לא היה דומה שבת אף שבשביל מה שלא ידמה שבת תתאחר כמצוה אע"ג דמביבה מצוה בשעתה מ"מ לא כיכ דוחה שבת רק משום דכבר דמתה שמיטה את כשבת כמבואר במנחות שם, ולכאורה קשה כא מבואר בשבת ק"ל ע"א דלר"א מותר לכביא כאיזמל דרך רכ"ר אף שאפשר היה לכביאו דרך גגות וקרפיפות בלא חילול שבח וכבר נתקשו בזה התוס' בשבת שם ד־כ שלא וכד' ואמאי כא אפשר לקיים שניכם וכו' והניחו בקושיא. אמנם כל קושיא יש לה תירוץ וכוא כמו שתירץ הרשב"א כבאתי את דבריו לעיל דהואיל שבמה שמביאו דרך רכ"ר הוא ממכר את כמצוה לכן סוהר לחלל שנת בשביל זה ואם כן כלא גם בהקטרת אימוריס ג"כ שבת כותרה ולא דחויה ומהראוי שבשביל מכירת כמצוכ יהיה מותר להקריבם בשבת ולמה לכו לכש"ס לטפס הכיתר משום שכבר דחתה כחיטה אם כשבח. ולפי כנ"ל אחי שפיר דמילה שאני מכקטרת אימורין דמילה זמנה קנוט בשבת נכן הדין הוא שתדחה שבת אף אם אספר בלא חילול בשביל מכירת כמצוכ. אבל בהקטרת אימורין דלולא כטפם של מכירת כמצוה אין זמנה קבוע בשבת דהא יכולין לכקטיר במוצ"ש וכדין כעצם הוא פלא למלל שבת א"כ על כטטם של מכירת המצוס לכוליד כיתר וזאת אי אפשר. ולכן לא דמי שבת רק מטטם שכנר 7חתכ שסימה את כשבת (כ) ומכל דברי כנ"ל יתיישב לי למ"ד בע"ז כ"ו ע"ב דמילה בעובד כוכבים כשרה אמאי לא יתנו בשבת לטוגד כוכבים לסול וכתוס' בשבועות ג' ע"כ ד"ה ועל וכו' הקשו כן לרב אדא לענין גלוח כזקן של מצורע אמאי לא יגלחנו טובד כוכבים וכתבו לתרץ דמיירי דליכא סוגד כוכבים ולא הקשו כן ממילה בשנת למ"ד דכשרה בעובד כוכבים אמאי לא ימול עובד כוכבים וכמדומה לי שבספר כשא דכרסנא כקשה כן ואיני זוכר מה שתירץ על זה אך לסי מכ שכתבתי א"ש. דרק בגילוח כזקן של מצורט שכוא בתורת דימוי לכן הקשו התוס' בשבועות שם לר' אדא אמאי יגלחנו ישראל הא אפשר שיגלחנו עובד כוכבים דכו"ל כמו טומאה למ"ד שדחויה בציבור כדין הוא לחזור אסרי טהורים מביס אב אחרינא כמבואר ביומא ו' ס"ב. אבל מילה דשגת הוסר אצלה אין זו קושיא שימולו נדי עובד כוכבים והואיל ושבה מתר אצל מילה לכן אין כישראל מחויב למיס המליה וליהן לטובו כוכביה והו"ל כמו טומאה למ"ו והוסרה בציבור שאפילו יש כהניס טהורים בכהוא ביס אב מבוי טמאים ללימא בפרא ביומא שם ואפילו ללישנא קמא ואם יש טהורים בככוא ביס אב לא מבוען בטומאה מ"מ לענין להניח לטובו כוכבים למול חשוב כביס אב אסר ולא מגורען על טהורים :

אך עויין' יש להקשוס והנה הרא"ש בשבח פרק ר"א ומילה סי' כ' הביא בשם הר"ר שמשון וקטן שנימול חוך שמונה א"צ להטיף ממנו וס בריח. והקשה פ"ז הש"ך ביו"ו סי' רס"ב ס"ק ב' וא"כ אמאי ווהה מילה את השבת הא יכול למולו בפ"ש כמו ואמרינן במנחות לענין קציכ"ע שאם נקצר פלא כמצותו כשר אינו וין שיוחה שבת ויכול לקצור תט"ש ומטעם זה הכריע הש"ך שם וקטן שנימול תוך ח' צריך להטיף ממנו ום ברית והשאגת אריה בסי' נ"ב סתר ראיתו ותמה הרבה על כש"ך ולובריו עויין יקשה אמאי ווחה שבת נמתין למולו אחר כשבת והא ביום ט' וראי כשר ובשביל מהירה המצוה לא ניתן שבת לוחות כומוכח במנחות שם לענין הקטרת אימורין ולא וחי שבת רק מטטס שכבר וחתה שחיטה את השבת ולא היינו משגיחין על מכירת המצוה אלא וואי ורק לענין קציה"ט אמרינן במנחות שם ואם כשר בנקצר שלא כמצותו א"א שירחה שבת משום ווומיא וחמיו בעינן ווכן לענין הקטרת אימורים) משום וקציכ"ע והקטרת אימוריס עניני קרבנות הס לכן בעינן בכו וומיא ותמיר כמו שכתבו התוס' שם אבל מילה ואין זה ענין קרבנות לא בעינן בה ולהוי וומיא ותמיר ושפיר רוחה שבת אע"ג שכשרה המילה גם אחר השבת. משום מכירת המצוה או משום היוור מצוה בזמנה, ובכיות כן נפתר ראית הש"ך ולעולם אימא לך ואם נימול תוך ח' ג"כ כשר וא"ל להטיף ום ברית ורק מצוה מן כמובחר למול בזמנו ביום ח' ומ"מ מחה שבת בשביל היוור מצוה וחביבה מצוה בשעתה. והנה לפי מה שכתבתי לעיל ומש"כ התוס' במנחות ע"ב ע"א ווומיא ותמיר בעינן ע"כ ככונה והסברא החיצונה היא אצלינו כך וא"א לשום קרבן שירחה שבת רק אם הוא וומיא ותמיר שהוא פסול אם נשמט שלא בזמנו כנ"ל באריכות. וקשה טובא ואמאי ברור לנו כסברא בקציה"ע ואם נקצר שלא בזמנו כשר אין רוחה שבת הא יכול להיות שאם נקצר שלא בזמנו כשר ובכל זאת יהיה ווהה שבת משום ומלוה מן כמובחר לקולרו בזמנו וכן לענין הקטרת אימוו' ם ג"כ ירחה שבת אף בלא הטעם וכבר וחתה שחיטה את השבת משים וחביבה מצוה בשעתה כמו וחזען במילה וג"כ כשרה אם נימול בתשיעי ומ"מ רוחה שבת בשביל שחביבה מלוה בשעתה. ואין לומר כמש"כ הש"א ורק בקציה"ע ובהקרבת אימורים ועניני קרבנות הם בעינן וומיא ותמיר. ואין זה טענה כלל לפי מה שכתבתי לעיל והיא קושיא גמלה מלי:

אך אחר העיון ראיתי שאין זו קושיא כלל ואין לנו שום הכרח לומר כהש"א ובמילה אין שוס קושיא אמאי רוחה שבת נמתין ער למהר ומילה אינה רומה להקטרת אימוריס ושאני הקטרת אימוריס ואף שחביבה מצוה בשעתה מ"מ אם לא הקריב בשעתה והמתין להקריב בלילה לא עשה שוס איסור וגם לכתחלה רשאי להמתין עד הלילה ואין בזה רק משום חסרון זריזות וחסרון הידור מצוה לכן הו"ל כאין זמנו קבוע ולכן הקטרת אימורים אין דוחה שבת רק משום שכבר דמתה שחיטה את כשבת. משא"כ מילה אע"ג דגם אם ימתין למולו בתשיעי כמילה כשרה מ"מ הא לכתחלה אסור לעשות כן ואם יעשה כן הוא עובר על מ"ע של וביום כשמיני ימול וגו' והיא מ"ע גמורה לא רק הידור מצוה ולכן חשיב מטעם זה זמנה קבוע בשבח. ומ"מ גם לפי זה נסתר ראית הש"ך דהא יכול להיות ואם נימול בתוך ס' כמילה כשרה ומ"מ דוחה שבת משום דמ"ע להמתין ולמולו ביום ח' וכמו שהמונע מלמולו ביום ח' וממתין למולו ביום ט' הוא עובר על מ"ע של וביום השמיני ימול וגו' אף שכשרה כמילה ביום ט' כמו כן אם יקדימו למולו קודם ח' תהא כמילה כשרה ומ"מ הוח עובר על כמ"ע כנ"ל ומשו"ה דואה שבס ואינו דומה כלל לקציכ"ע ואם נקצר שלא כמצותו כשר ולא עבר על מ"ע רק שחסר כהידור מלוה שיש בקצירתו בזמנו דלענין קציכ"ע אין שייך לומר ואף אם נקצר שלא בזמנו כשר מ"מ עבר על מ"ע של קצירה בזמנה כמו דאמרינן לענין מילה. דבשלמא לענין מילה כתיב בלשון ציוי וביום השמיני ימול וגו' נוכל לומר וכמו אם כמהין על יום ט' הוא כשר מ"מ עבר על מ"ע של וביום השמיני וגו' כמו כן אם הקדים למולו קודם ח' ג"כ המילה כשרה אך עבר על המ"ע הנ"ל. אך בקציכ"ע הא ובעינן הקצירה בליל ט"ז בניסן לא נאמר בתורה בצשון ציוי אלא ידעינן מהא וכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו' מזה הוכיחו חז"ל בהנחות ס"ו ע"א דקציכ"ע הוא בליל ט"ז ניסן מוציותה כתורה לספור בזמן הקצירה והספירה בודאי היא בלילה דאל"כ אינם חמימות וא"כ ע"כ והקצירה הוא ג"כ בליל ט"ז א"כ הצואה נכתבה בתורה על הספירה לא על הקצירה ואין על הקצירה דין מ"ע רק חזינן ודין כתורה שתהא הקצירה בליל ט"ו ואין לנו בזה רק אחד משני דרכים או שנאמר דגם בדיעבד אם נקצר שלא בזמנו פסול או דגם בנקצר שלא בזמנו כשר אלא דמצוה מן כמובחר לקצור בליל ט"ו בניסן ומסתמא ישראל קדושים הם ומכדרין לעשות מצוה מן המובחר לקוצרו בזמנו לכן סמכה כתורה ע"ז וקבעה זמן הספירה בזמן הקצירה אבל לומר ונקצר שלא כמצותו כשר אך עבר על מ"ע שלא המתין לקוצרו בזמנו א"א לומר כן הואיל ולא נכתב זה בלשון צואה לקציר בליל ט"ז דאין זה רק כאילו בא מצות קצירה ללמוד על מצות ספירה ונמצא למד קצירה מספירה וא"כ נתיישבה הקושיא הנ"ל. ובאמת בלא"ה וברי כש"א תמוהים שכתב ורק בקציכ"ע בעינן שיהא דומיא ותמיד ולא במילה והוא תמוה כמו שתמה ע"ז בקונטרס אחרון שם בשם הרב הגדול מו"ה אלי' ואדרבה במנחות אמרינן וצורך מצוה גרוע מצורך גבוה וקרבן וכו' ע"ש. (וכן אכנרינן בשבת קל"א ע"ב אמר מר לולב וכו' שכן צורך גבוה. ועיין בשבת כ"ה ע"א בתוס' ד"ה ולא מילה וכו') אבל לפי מש"כ א"ש ולא דמי קציה"ע והקטרת אימוריס למצות מילה. (ואין לתרץ דברי כש"א דאע"פ דאין לולב נקרא צורך גבוה כמבואר בשבת קל"א ע"ב מ"מ מילה מקרי צורך גבוה כדמשמע במנחות ה' ע"ב ואמרינן שם אטו מילה צורך הדיוט היא מילה מצוה היא. הרי דהש"ס מדמה מילה לקרבנות שהוא צורך גבוה. דז"א והא גם בציצית אמרינן שם אטו ציצית צורך הדיוט הוא מצוה היא. אלא ודאי צ"ל וכונה הש"ס שם הוא כמש"כ הש"א בעצמו בסי' צ"ו ומילה וציצית יצאו מכלל צורך הדיוט ולכלל צורך גבוה לא באו. וכן מוכח מדברי התוס' בשבת כ"ה ע"א ד"ה ולא מילה ומילה לא הויא צורך גבוה כנ"ל. ועיין בע"ז מ"ז ע"ח בעי ר"ל כמשחחוה לדקל לולבו מהו לסצוה):

ךןזןך נ"ל לומר דלפמש"כ לעיל יש ליישב ראית כש"ך כנ"ל בסי' רס"ב ס"ק ב' להצילו מקושית כש"א. והוא דהש"א בס' נ"ב הקשה עוד על הש"ך שעלה על דעתו לומר והטעם של רבינו שמשון שפסק ואם נימול תוך ח' א"צ להטיף דס ברית משום ובדיעבד נתקיים מצות מילה גם בתוך ח, דמ"ש מפדיון כבן וקבעה התורה זמן שלושים יום וקי"ל בבכורות מ' דאם פדה בהוך ל' אינו פדוי. ודל דראתה פינו של כש"ך מה שראה כש"א ובפדיון הבן אם פדאו בסון ל' אינו פדוי. אלא שיש לסלק בין פדיון הבן למילה דגפדייס בכור כסיב בס' קרס ופדויו מבן מודש ספדה וגר. והואיל דכמיב מבן מודש משמע דמבן סודב ואילך מהסיל זמן המצוה ולא מקודם ולכן אם פדאו קודם נ' אינו פדוי משא"כ במילה לא כתיב מנן שמונת ימים המול רק כתיב בס' לן לן ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגר. וכן בפי תזריע כתיב וביום כשמיני וגו' ולא כתיב מביום כשמיני ימול לכן אין לנו ראיה לומר דאינו מחסיל מצות מילה רק מיום השמיני לכן אפשר דגם תוך ח' שייך מצות מילה והא דכתיב וגן שמונת ימים ימול וגר הוא למצוה מן כמוגמר. ועפ"ז יש ליישב ראית הש"ך כדל דבנימול תוך מ' לא נתקיים מצות מילה וצריך להטיף דם ברית מדדומה שבת. והוא דהנה אם נסקור אם מלו תוך ח' אם כמילה כשרה או לא אין להוכיח מהא דקי"ל דאם מלו אמר מ' שכשרה כמבואר בשבת קל"ז ע"ב דבטעה ומל של ע"ש בשבת דפטור ממטאת משום דטפה בדבר מצוה ופשה מצוה. וסוד דבהדיא כתיב בתורה דגדול שלא על עצמו חייב כרת ש"מ דאם על עצמו כשהוא גדול כמילה כשרה. אך אין ראיה מזה דגם בתוך מ' כמילה כשרה דשאני לאחר מ' דכבר כגיס זמן כמילה משא"כ קודם מ' דעוד לא הגיע זמנה. וכן מבואר בשבת קל"ב פ"א דאמרינן שם ואכתי מיבעי ליה מד למעוטי ז' וחד למעוטי ט' דאי ממד כ"א ז' הוא דלא משום דאכתי לא מטי זמניה וכר. אך אם יהיה פשוט לנו שהמילה כשרה בדיעבד גם בתוך מ' אלא שנסקור אם עבר על מ"ע של וביום כשמיני ימול וגו' כמו באס על אמר חי. אז יש לומר בהיפוך דרק אם מלו אמרח' סבר כל כמ"ע משום דכנר הגיע כמי'ע של וביום כשמיני אבל אם קדם ומל תוך מ' אפשר דלא עבר על מ"ע והא דכתבה כתורה וביום כשמיני ימול אין זה בתורת קפידא אלא דביום כשמיני הוא מצוה מן כמובחר. והגם מדאי מה שכתבה כתורה וביום כשמיני הוא קפידא היינו שלא יאמר מיום כשמיני משום דשכוי מצוה לא משכינן. ונראה דזה היה פשוט לכש"ך דאם נאמר דאם מלו בתוך מ' דפבר על מ"ט פל מה שלא כמתין למולו ביום מ' א"כ בפ"כ מה שכתבה כהורה ביום כשמיני למבין מילה הוא קפירא דוקא ביום ח' ולא מקודם כמו שהקפידה כתורה שלא יאמר מיום ח' א"כ הוא דומה כאילו היה כתיב מבן שמונת ימים ימול או מביום כשמיני ימול א"כ מהראוי שגם אם בדיעבד מלו אוחו תוך מ' שתהא כמילה פסולה דממה לפדיון כבן דכחיב ופדויו מבן חודש תפדה דקי"ל דאם סדאו תוך ל' אינו פדוי. ולא נשאר לנו ספק רק אולי מה דכתיב וביום כשמיני וגו' הוא רק קפידא שלא יאמר מביום כשמיני אבל אין כקפידא שלא יקדים רק מצוה מן כמובחר להמתין על יום מ' וא"כ אמאי דוחה שבח. ותדע דהא במגמות שם דייק ר' יוחנן ד&ם נקצר שלא כמצוהו כשר אמאי דומה שבת וכף. וקשה דילמא לעולם אימא לך מקצר שלא כמצותו כשר ומ"מ דומה שבת משום דמ"ע לקצור בזמנו ואם יקצור שלא בזמנו עובר על מ"ע כמו שדוחה מילה את כשבה אע"ג שאם ימול אמר כשבת ג"כ כשר משום דיש בזה ביטול מ"ע דמילה בשמיני. אלא ודאי דסברת ר' יוחנן הוא דרק לענין איחור כזמן במילה שייך לומר דחע"ג דאם ימולו אותו אחר שמיני ג"כ כשר משום דכבר סטי זמניה אך יש בזה ביטול מ"פ דשכוימצוה לא משכינן. אבל לענין שלא יקדים לא שייך לומר דכשר אם הקדים ומ"מ יש נזה ביטול מ"מ. דאם נסליט שהקפידה כתורה בצווי מ"ע שלא יקדים א"כ הרי הקפידה כתורה על ממן דוקא לכן גם בדיפבד פסול אם הקדים דעדיין לא הגיע כזמן ולא נשאר לנו ספק רק דילמא נקצר שלא כמצרשו כשר משום דהחורה לא קבפה כזמן רק למצוה מן כמובמר ומשו"ה שפיר דייק ר' יוחנן מקצר שלא כמצוחו פסול דאם נקצר שלא כמצוחו ככר א"כ בט"נ הזמן שקבפה התורה לקציכ"כ• בליל ט"ז הוא רק לרציה דן כמובחר א"כ אמאי דוחה שבח. יא"כ שפיר כביח כש"ך ראיה דאסנאמר דאם ניפול תוך ח' קיים מ"ט של מילה מ"כ בע"כ כזמן שקבעה התורה למילה ביום ח' הוא רק שלא יאמר מיום ח' אבל לענין שלא יקדים אינו קפידא רק מצוה מן כמובחר להמתין על יום ה' א"כ אמאי דוחה שנח. דבשלמא מיום ט' לק"מ דימתין על יום טי דהא לאחר מיום ח' בודאי יש בזה ביטול מ"ע אבל להקדים מיום מ' אם המילה כשרה אין בזה ביטול מ"ט רק חסרון מצוה מן כמובחר א"כ אמאי דומה שנת וכמו שאמר ר' יוחנן במנחות שם לענין קציכ"ע. כן נראה לי ליישב דברי כש"ך להצילו מקושית כש"א דבודאי אין סברא לחשוד למרן השייך שראה תחילת דברי כש"ס במנחות ולא ראה מס שנאמר שם אמ*כ תוכ"ד לפנין הקטרת אימורין:

ואיל להקשות פל כטור דס"ל דבמול מוזר פל ציצין שאינן י מפכבין מת כמילה אף אמר שפירש ובשבת אינו מוזר פליכם אחר שפירש דאפ"ג שיש בזה משום הידור מ"מ משום הידור למוד לא מחללינן את כשבח. ולכאורה יש להקשות פל. כטור מכא דאמרינן במנחות כ"ב ע"ב לפנין כקטרת אימורין דאף שמשום חביבה מצוה בשעתה אין מהראוי פתדחכ שבה מ"מ דוחה שבת משום שכבר דהתה שמיטה את השבת. א"כ גבי ציצין ג"כ נימא ככי אף שבשביל הידור לחוד אין דוחה שנת מ"מ כיון דכבר דחה כיקר מילה את כשבת ניחן כבה לדמות גם בשביל כהידור. ג"ל דלק"מ דשאני הקטרת אימורים דככקטרה בעצמה מצות. עשה היא ואין זה הידור מצוה לבד ואין כהידור רק מכח כזמן דחביבה מצוה בשעתה לכן הואיל והוא עושה את ההידור עם מעשה ההקטרה ביחד לכן דוחה שבת ואע"ג דבשביל הידור למוד אינו דוהה שבת מ"מ הואיג שכבר דחתה שמיטה את השבת לכן ניתן שבת לדמות גם בשביל מצות ההקטרה בשביל כהידור דנשבילמה שכבר דמתה שחיטה את כשבת משנינן לכהקטרה כאילו זמנה קבוע בשבת אפ"ג דקביעת כזמן אינו רק מצד כהידור וזה לא שייך רק לעניו ההקטרה שפושה כהידור פס כמצוה ביחד שהיא עיקר כמצוה. משא"כ לפנין למזור פל כציצין שאינן מעכבין את כמילה אמר שפירש הואיל שהמצוה כבר נגמרה וכשימהוך את כציצין לא יפסוק רק נכהידור לא ניתן שבת לדמות אף שכבר דחה סיקר מילה את כשבח. אבל אם עדיין לא פירש אמרינן הואיל וכבר דחה פיקר מילה את כשבח וגם עדיין הוא פוסק בהם לכן מותר למתכם אף שאינן מפכבין את כמילה. אלא דבכקטרת אימורים שפושה כמצוה עם כהידור ביחד מועיל כטעם שכבר דמתה שמיטה את כשבת גם אחרי שפירש מן השמיטה ולענין ציצין שאינן מעכבין את כמילה אינו מועיל כספם שכבר דחה סיקר מילה את כשבח רק אם עדיין לא פירש :

ונח 111" לפניננו. כן כבר נתבאר שדברי ר' יוחנן במנחות ע"ב שאמר דאם נקצר שלא כמצושו כשר א"א לקציכ"ע שתדחה שבח. שלמים הם אתנו. ומסכימים פם דברי רבה שם ס"ד ע"א בפנין שמיטת כשמנה סחר שחיטת הכמושה דקי"ל שם כרבה. אך כל כנ"ל הוא לשיטת כטור דרגה ור' אמי תרוייכו ס"ל דבשביל הידור למוד לא דמינן שגת. ופליגי נזה אם אחר ששחט הכחושה אם הדין הוא כבתחילה שיהא מותר להקריב כקרבן בחילול שבח אף אם אפשר בלא חילול בשביל טעם כל דהו. ולפי זה דברי ר' יוחנן מסכימים בין פם ר' אמי בין מם רבה. אך לדעת הרמב"ם י לא לא גובל להפנים דברי ר' יוחנן שבדף ע"ב ע"א רק עם דברי ר' אמי שהוא תלמידו ולא כם דברי רבה דהא הרמב"ם ס"ל דגם נמול אינו חוזר עצ כציצין שאינן מעניין את המילה דאס.כיכ כדין שבחו: יחזור עליכם אף אחר שפירש היה כדין נותן שגם בשבת יחזיר עליהם דמשים הידור מצוה דחינן שבת והראיה מהא שמחיר רבה לשחוט את כשמנה ממר שחיטת הכחושה כמו שנהב הש'יה בסי' נ' א"כ א"א לומר דכררב"ם יסבור כשיטת כטור בפליגתת רבה ור' אמי דא"כ אין שום ראיה לציצין שאינן מעכבין את המילה דאין חיזר עליכם אף בחול. דילמא בחול חוזר עליהם אבג בשבת אכיר נחזור עליהם אחר שפירש משים דלא ניתן שבת נדחות בשביל כהידור. ובע'יכ צ"ל דשיטת הרמב"ם הוא בהיפיך דרבה ור' אמי תרוייכו ס"ל דאחר שחיטת הכחושה אין דינו כבתחילה א־ פליגי אם בשביל ההידור ניתן שבת לדחות ורבה ס"ל דבשניל כהידור דחינן שבה. וראית הרמב"ם נענין צינין שאינן מעכבין את המילה דכה בחול אינו חוזר עליכם אחר שפירש הוא מרבה רקי"ג כותיה וא"כ דברי ר' יוחנן במנחות ע"ב דאם נקצר שלא בזמנו כשר א"א נקציכ"ע שתדחה שבת ע"ב לא יסכימו עם דברי רבה רק עס דברי ר' אמי תלמידו. דלרבה אפשר שאם נקצר שלא בזמנו כשר ובכל זאת דחינן שבת בשביל ההידור. וא"כ מאחר שלפי שינית הרמב"ם דברי ר' יוחנן הנ"ל הוא כר' אמי ואנן לא קי"ל כרבי אמי רק כרבה א"כ לא קי"ל גם כרבי •וחנן. לכן פסק הרמב"ם דאף שנקצר בנא בזמנו כשר וכן פסק דקציה"ע דוהה בבת משום דאנן קי"ל כרבה ולרבה שני הדינים אלו אינם סוחרים. ואין להקשות דמאמר דגם ר' יוחנן ס"ל כר' אמי אמאי פסק הרמב"ם כרבה נגד רבים. יש לומר משום דהבעיא דאיבעיא לכו לסתמא דכש"ס שם ס"ד ע"א נמצא הראשונה כחושה בבני מעיס מהו אליבא דרגה אזלא לכן פסק הרמב"ם כרבה :

ןהנה תמכתי יסודתי בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל על דברי הש"א דטעמא בל הרמב"ם שסובר דבחול ג"כ אינו מוזר על כציצין שאינן מעכבין את המילה אחר שפירש מדמינו מחלל על זה את כשבה דהא גם בשביל כידיר מצוה ניתן שבת לדחות וראיהו ממנחות ס"ד ע"א מדברי רבה וא"כ מוכרחים אנו לומר דדברי ר' יוחנן אזלא כר' אמי ודלא'ככנכתא. אבל באמת אין דברי הש"א מוכרחים בזה. ונפי ענ"ד ראית הרמב"ם הוא מדתנן בשבת קל"ג ע"א. עושין כל צורכי מילה בשבת מיהלין יסררעין ומוצצין וכו' ובב"ס בס מקשה מכדי קתני כולהו כל צורכי מילה לאתויי מאי. נאתויי הא דת"ר כמל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר גין על ציצי[ כמעכביןאת המילה בין על צילין שאינן מעכבין את המילה. פירש על הציצין כמעכבין חוזר ענ הציצין שאינן מעכבין את המילה אינו מוזר. ומזה הוכיח הרדב"ס דגם בחול אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין את כמילה אחד שפירש דאל"כ איך סתם התנא עושים כל צורכי מיצה בשבח. הא בחמת אין עושים כל צורכי מילה בשבת דהא בחיל חיזר על ציצין שאינן מעכבין את המינה אחר שפירש וא"כ הרי כס חשובין צורכי מילה אף אה־ שפירש- ובשבת אסיר נחזיר עליהם. אנא ודמי דגם בחול אינו מחייב לחזור על הציצין שאינן מעכבין את המילה אחר שפירש משום דאית,־ שפירש אינן צורכי מילה. ולפ"ז א"ש דזה היה פשוט להחנא דמתניתין דגם בחול אינו מחויב לחזור על הציצין שאינן מעכבין את כמילה אמר שפירש רק קודם שפירש. ולזה הודיע לנו כתנא דגם בשבת חוזר על הציצין שאינן מעכבין אה כמילה קודם שפירש כמו במול. אבל לא היה חישש התנא דאולי נטעה דגם אמר שפירש יהא רשאי לחזור על הציצין שאינן מעכבין את המילה דז"א דהא עושין כל צורכי מילה קחני וחתיכת הציצי[ שאינן מעכבין אה המילה אחר שפירש אין זה צורכי מילה דהא גם בחול אינו חוזר עליכם אחר שפירש. אבל לשיטת כטור קשה דאיך פסק התנא עושין כל צורכי מילה בשבת הא איכא צורכי מילה שאין עישין בשבת דהא בחיל חוזר על הציצין שאינן מעכבין את כמילה אף אחר שפירש א"כ הוא מצורכי כמילה ובשבת אין חוזר עליכם. וזה הוא לענ"ד ראיה חזקה לדעת הרמב"ם :

71^11 היה נ"ל דשיטת הרמב"ם היא מוכרחת לולא דמסתפינא מרבינו הב"י שכתב ביו"ד סי' רס"ד דלדעת הרמב"ם דס"ל דגם בחול אינו חוזר על הציצין שאינן מעכבין את המילה. דלפ"ז צ"ל דאינו מוזר דקתני לגבי חול פירושו א"צ לחזור ולגבי שבת פירושו אינו רשאי לחזור עכ"ל והוא ודאי דוחק גדול כמובן. ולענ"ד היה נראה לולא דברי רבינו הב"י כנ"ל דגם בחול אינו רשאי לחזור על ציצין שאינן מעכבין את כמילה אחר שפירש דהואיל ואינו מחויב בזה יש בזה איסור משום חובל בהתינוק שלא במקום מצוה דאיסור חובל בחבירו להיכן אזל. ולא ידעתי סברא לחלק בין איסור חובל בהבירו לאיסור שבת דכמו שויתרה כתורה לאיסור חובל בחבירו במקום מצית מילה כמו כן ויתרה התורה על איסור שבה במקום מצית מילה. ואם נחליט דבחול אף אחר שפירש מהציצין שאינן מעכבין כרשות בידו לחזור עליהם בע"כ צ"ל דגם אחר שפירש יש מצוה בחתיכתה דאל"כ איך מותר למבול בהתינוק א"כ גם בשבת רשאי לחתוך אותם אמר שפירש. ואין לומר דשאני איסור שבת שהוא איסור סקילה ואיסור חובל בחבירו הוא רק לאו דזה ודאי אינו דעל כיוצא בזה אמרו ביבמות קי"ט פ"א מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ועיין ברש"י שם ד"ה מה לי וכו'. ונידון דידן הוא קו"ח מכתם דהתס אינו אלא ספק איסור וכאן עושים בודאי איסור. ולא דמי לכך דסנכדרין פ"ד ע"ב דאמרינן שם רב לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא דילמא חביל וכו"ל שגגת איסור. א"ה אחר נמי. אמר שגגת לאו בנו שגגת חנק. ריהדתכן מחט של יד ליטול בה את כקוץ ליחוש דילמא חביל וכו"ל שגגת סקילה התם מקלקל היא וכו' הרי חזינן דמאמרינן יותר בספק חובל באביו או בשבת דהו"ל איסור מיתת ב"ד יותר מבספק מובל בחבירו שאינו רק איסור לאו. דשאני התם דאינו רק ספק איסור דהא אומן הוא ובודאי יזהר בכל היכולת מלבוא לידי חבלה ומילתא דלא שכיחא היא שיבוא לידי הבלה לכן באיסור מיתת ב"ד חששו גם לספק כזה ובספק איסור לאו לא חששו למילתא דלא שכימא כזה (ובע"כ צ"ל כן כדי שלא תקשה מזה על הא דאמר רבא ביבמות קי"ט ע"א מכדי כא דאורייתא וכו'. והא דאמרינן בכתובות ז' ע"א ר"פ משמיה דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור. אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך כותרה חבורה וכו' הא דלא ניחא ליה לחלק בין יו"ט לשבת משום דשבת הוא איסור סקילה לכן מחמרינן בספק חובל מדיה ויו"ט דאינו רק איסור לאו לא מסמרינן בספק דידיה. צ"ל דזה ןיני מילתא דלא שכיחא לבוא לידי הבורה והואיל שיהא ספק ,'קול לכן הוא דומה להך דיבמות קי"ט ע"א דאמרינן שם מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ואינו דומה לכך 'וסנהדרין פ"ד דמקלינן בספק לאו דחובל יותר מבספק חובל באביו ובבת שכס במיתת ב"ד דשאני התם שהוא מילתא דלא שכיחא שיבוא לידי חבלה כנ"ל. ועיין במשנה למלך בפ"א מהלכות יו"ט הלכה י"ז):

111סב1 לעניגנו דבמילה כשחותך הציצין שאינן מעכבץ את המילה אחר שפירש שבודאי חובל גהתינוק. אין שוס סברא להקל בזה אפ"פ שמא רק איסור לאו יוסר מלמנין שבת שהוא איסור סקילה. ובהיות כן שיטת ררמב"ם מוכרחת דגם בחול אסור לחזור על הליצין שאינן מעכבין את המילה אמר שפירש ושיטת כטור וגם דברי כב"י תמוכים אצלי. ואולי דחה רש"י וכטור וכב"י שחילקו בין שבת למול הוא דשאני איסור חובל שרוא תלוי בקפידת האדם שאינו רוצה שימשו בו חבורה לכן אם אנו יו דמים שכחבלה טובה לו מותר למשות בו חבורה וכמבואר בסנהדרין פ"ד מ"ב איבפיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנא אמר ואהבת לרפך כמוך ופירש"י שם ד"כ ואכבה וכוי וז"ל לא הוזכרו ישראל מלטפות לחבריכם אלא דבר שאינו מפן לפשות למצמו מכיל. ולכן בחול מותר לחזור לחתוך את כציצין שאינן ממכבין את כמילה גם אחר שפירש הואיל וגדול בודאי ניחא ליה בככי אפ"ג שאינו מחויב בזה מ"מ ניחא ליה בהכי דמ"מ קצת מצוה איכא בזה. ועוד דאפפר שיש לו מרפה אם לא יחתכו את הציצין דאולי לא יהיה נראה לאחרים בטוב כמכול ולכן מוהר גם לקטן לפשות כן דאנן סכדי דאם היה גדול היה מרוצה לזה. אבל איסור שבת שאינו תלוי בקפידת האדם ולא ניתן למחול לצן אסור לחתוך את כציצין שאינן מעכבין את כמילה אמר שפירש כן נ"ל ליישב קצת דפת רש"י וכטור וכב"י כנ"ל אבל באמת לא נתקררה דפהי בזה. ומיין בב"ק פ"ד פ"א במטפה דככוא תורא דאליס ידיה דינוקא דאסר רב פפא בר שמואל זילו שיימוכו כמבדא א"ל אבוכו דינוקא לא • במינא דזילא גי מילתא. אייל קממייבח ליה לינוקא כו' משממ מזה דלא כסברא כנ"ל. ואולי יש לחלק בין כך דמילה להא דב"ק הנ"ל מכ"פ דפת הרמב"ם לענ"ד יותר מסתברת ומוכרחת:

ובהיות כן אין שום הכרח שהרמב"ם הוציא את דבריו מכא דקי"ל כרבה דמותר לשחוט את כשמנה אמר שחיטת הכמושה כמש"כ כשיא. וא"כ אין לנו ראיה והכרח לומר דשיטת הרמב"ם בפלוגיזא של רבה ור אמי במנחות ס"ד ט"א הוא דלא כשיטת כטור. ואטפ"כ לא נסתר כתירוץ שכתבתי לעיל ליישב פסקי הרמב"ם בפ"ז מהלכות תמירין הלכה ו' וז' דאט"פ שאין לנו ראיה והכרח דשיטת הרמב"ם בפלוגתא של רבה ור' אמי אינה כשיטת כטור מ"מ גם בלא ראיה נוכל לומר כנ"ל דשיטת הרמב"ם הוא בהיפוך משיטת כטור. ופליגי רבה ור' אמי אם בשביל הידור מצוה דמינן שבת וממילא דברי רבי יומנו דלא כרבה דלא ככלכתא: והנה מה שהבאתי לעיל ראיה דקרבן שזמנו קגוט דוחה שבת אך אם אפשר לכקריבו בלא חילול אם אך יש מטם כל דכו. מכא דאיצטריך קרא לומר דאין חגיגה דוחה שבת. כל זה הוא רק לשיטת התוס' בפסחים פ"ו פ"ב שמחקו את הגירסא קמ"ל כיון שיש לה תשלומין וכף. אבל לשיטת הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה הלכה ס' ולשיטת רש"י בפסחים שס. כתב כלמ"מ בפ"א מהלכות חגיגה שם דדטתם דטיקר הטעם דאין חגיגה דומה שבת הוא משום דיש לה תשלומין לכן לא משיבה זמנה קבוט. והגם דדרשינן מקרא דאין חגיגה דוחה שבת מ"מ קרא גופא משום כך מטמא גופא אוסר להקריב חגיגה בשבת. ולפי דבריכם צ"ל דרק לענין שבה משיבה חגיגה אין זמנה קבוט אבל למנין יו"ם חשיבה זמנה קנוט דהא בהדיא מבואר בביצה כ' פ"ג דהא דמולה ראיה דומה יו"ט הוא משום דאם פבר כרגל ולא מג אינו חייג באחריותו פ"ש גלמ"מ, והנה לפמש"כ לעיל לשיטה התוס' דטיקר טפמייכו דב"ה דס"ל דטולת ראיה דומה יו"ם הוא משום הקו"ח כמבואר בביצה שם ומה שאמרו ג"ה לג"ש אף זה קבומ לו זמן אינו אלא לסתור כיונים מגדרים ונדבות כנ"ל. אין דברי כלמ"מ מונרסיסבדפת הרמב"ם דהא גם להרמב"ם נוכל לומר דלפי 'מה דגלי לן קרא דאין חגיגה דוחה שגת אנו יודטים דאין זה משוב זמנה קגוט משום שים לה תשלומין ובין לענין שבת ובין נטנין יו"ט חשוב אין זמנה קבוט ומה שדומה יו"ט הוא רק משום הקו"מ כמבואר בביצה שם. אך בדטת רש"י אני מסכים פס כלח"מ דדפתו רק לענין שבת חשיבה חגיגה אין זמנה קבוט. וכן טולה ראיה מטפס דגלי קרא דומגותם וגו' כמבואר בפסחים פ' פ"ב. אבל לפנין יו"ט דלא גלי קרא אמרינן למשיבה זמנה קבוט. יבזה יתיישב לי מה שהקשה כטורי אבן בחגיגה ז'פ"בטל מס"כ רש"י שס בד"ה ביו"ט וכוי. וכי שרו ב"ה בפולת ראיה ושלמי הגיגה אט"פ שיש להם חשלומין מיקר מצוחן ביום ראשון דומגוהם אוהו ביום ראשון משמט עכ"ל. והקשה ט"ז כטורי אבן דא"כ אמאי חגיגה ופולח ראיה דומה יו"ט אחרון כל פסח ושמ"ט וכניה בקישיא. אבל אי נימא דדפת רש"י כמס"כ כלח"מ דלפנין יו"ט דנא גלי קרא אמרינן דחשיבה חגיגה ופולת ראיה זמנה קגוט א"ש ולק"מ קושית כטו"א. דהא כבר נתבאר דקרבן שזמני קבוט שדוחה שבת. אפ"פ שאפשר לפשיתו בנא חילול מ"מ מותר למשותו בחילול בשביל טעם כל דהו שיש אם נעשהו בחילול אפ"ס שמצד פצמו אין בטפם כזה כדאי לדהות שבת טבורו. מ"מ הואיל ויש טדיפית קצת במה שנקריבנו ט"י חילול שבח מותר להקריבו בחילול שבת. ובכיות כן דברי רש"י כנ"ל נכונים דמש"כ רש"י בחגיגה שם דפולת ראיה וחגיגה דוחים יו"ט דאפ"ג שיש להם תשלומין מיקר מצושן ביום ראשון. אין דטת רש"י לומר דמשו"ה דוחים יו"ט. דאין זה הטעם מספיק לדמות יו"ט טבורו דמ"מ הא יש לכם חשלומין כל ז'. אלא מיקר כטעם שדומים יו"ט הוא משום דהואיל שיש להם זמן קבוע לשבפה ימים חשיב זמנו קבוע ומהראוי שידמה ירט. ומ"מ בזה למוד לא סגי דנכי דחשיב זמנו קבוע מ"מ הא אפשר להקריבו בלא חילול ירט דהיינו שנמתין למחר. דהא גם אם קבוט זמן יום אחד של שגת מ"מ אם אפשר להקריבו בלא מילול אסור להקריבו בחילול אם אין טעם כל דהו מה שנקריבנו בחילול. לכן כתב רש"י כטעם דטיקר מצותן הוא ביום ראשון ודעת רש"י הוא דזככוא טעם כל דהו לכטדיף ההקרבה ביום ראשון שהוא ירט. יותר מאם נקריבנו למחר בחוכ"מ. וא"כ לק"מ קושית כטרא כנ"ל דעל ירט אחרון של פסח ופל שמיני מצרת לא הוצרך רש"י ליתן טעם מפנימה דוחים ירט דהא כבר מבואר בביצה כ' דחגיגה וכולת ראיה משובים זמנם קבוט ושוב א"א לו להמתין פל יום ממר דהא אין לו חשלומין עוד יותר. ואי משום שכיה יכול להביא החגיגה קודם ירם אחרון בחוכ"מ מ"מ שפיר דוהה ירט אחרון דהא כבר כתבתי לעיל דרק לפנין קרבן שאין זמנו קבוט כלל שכיה יכול להקריבו מאתמול כדין הוא שאפילו אם אירע לו אונם מאתמול שלא היה יכול להקריב מ"מ אינו דוחה שבת וירט דבשביל המקרה לא ישתנה כדין לדמות שבה טבור קרבן שאינו דומה שבת בפצמותו. וכן הוא לפנין אם יכול להקריבו אחר שבת שאין קבוע לו זמן כלל אף אם יתברר לנו ע"י אליהו ז"ל שאם לא יקריבנו בשבת שוב לא יהיה יכול להקריבו עוד למולם מ"מ אינו דוחה שבת. אבל בקרבן שזמנו קבוט בשבת אלא שכבר שמט בכמה אמרת לקרבן. דג"כ אסור להקריב בכמה אמרת לקרבן כזה אם אין כשניה שמנה מהראשונה. מ"מ אם אירע אונם כגון שנשפך דם כראשונה מותר לשמוט את כשניה ולאו דוקא שנשפך כדם גאונם אלא אפילו אם פשע ושסך דם כראשונה במזיד מותר לשמוט כשניה דהואיל שכקרגן קבוע לו זמן בעצמותו הוא דומה שבת ומה שאינו דומה הוא ע"פ מקרה לכן אם אירפ שנשפך דם כראשונה מוזר כדין לתמלחו מ<לכןאם עומד ביויס אחרון מוסר להקריב בו כחגיגה וכלאי♦ דמה כה,' יכול להק־יב אתמול אין זה טענה כרו כאס נסך במזיד דם כראשונה שהדין הוא שמוהר לשחוט השניה. ולא דמי למה שאמד ר' יוחנן במנחות ע"ב ע"א דאם נקצר שלא כמצוסו נכר אינו דוחה שבס משום שיכול לקיצדו מט"ש אע"ג שיום עיש כבר עבר ואין. וכן הוא בשבת ק"ל ע"א לענין מכשירי מילה כמינו דוהה כבה מכוס שהי' יכול לעכוס מאתמיל אע'יג כייס אתמול נבר עבר ולא עכה אם המכשירין. כאני החס שאין להם שום זמן קבוע מקודם השבח לכן בעצמותם אינס דוחים שית ע"כ בשביל האונס שלא עשו מאתמול לא ישתנה הדין. וכן מה שכתב רש"י בביצה כ' ע"ב בד"ה אך זו וכו"ויש לחוש שמא יפשע או יאנה בשאר כמועד ולח יביא עכ"ל. בע'כ אין כונה רש"י לומר דמכו"ה תשוב כקבוע לו זמן דהא כבר נתבאר דקרבן שאין זמנו קבוע אך אם אירע תונס שלא היה יכול להקריבו מאתמול אין זה מספיק שיהא דוחה שבת ויו"ט וכן אך אם יקרה לו אונכים אחר כשנת אין זה מועיל לדחות שבח. ואין לומר דשיני ההם שאין קבוע לו זמן כלל ורחוק הדבר שלעולם יהיה אנוס מלהקריבו משר." כ הכא שאין לו זמן רק ז' ימים לכן תכשה קרובה שיקרה לה אונם בימים אלו. דז'יא להא כבר נתבאר דאפילו אם יתברר לנו בבירור :מור ע"י מליהו ז"ל דלעולם יהיה אנוס ולא יהיה לו באפשר להקריבו אם לא יקריבנו בשבת. :"נ אינו דוחה שבת. אלא דכונת רש"י הוא כן דהותיל שהקרבן הוא זמנו קבוע ומצד עצמו הוא דוחה יו"ט אלא כגם בזמנו קבוע היכא שאפשר בלא חילול אסור לעשותו בחילול אם אין טעם כל דהו לעשותו בחילול ולמה נתיר לחלל יו"ט ע"ז אמר רש"י שיש כאן טעם כל דהו היינו שמא יפשע אי יאנם בשאר כימים אך אין זה עיקר כטעם למה שדוחה יו"ט: אמנם לכאורה יש להקשות לפי מה שכתבתי דאך מה שזמנו קבוע יותר מיום אחד חשיב זמנו קבוע לדחות כבת וטומאה לשיטת התום, בפסחים ע"ו ע"ב ומה שתגעה אינה דוחה שבת הוא גזכ"נ. דלכאורה קשה לפי"ז מה שמבואר במנחות ע"ב ע"ב דחה שדוחה הקטרת אימוריס את ככבה הוא רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבח. ואמאי לא תדחה שבת משום דהו'יל זמנו קבוע דהא אך מה שזמנו קבוע יותר מיום אחד חשיב זמנו קבוע וכאן כהקטרת אימירים של שבת אך שזמן ההקטרה הוא גם בליל מוצ"ש בכל זאת מקרי זמנו קבוע כמו חגיגה. ואי משום שאפשר להקטירם בלא חילול. כלא יש טעם כל דהו להקריבם בחילול היינו מהירת כמצוה כמו במכשירי מינה לר"א שמתיר להביא האיזמל דרך רה"ר משום דע"י מה שמביאו דרך רה"ר הוא ממהר כמצוה ממה שיביאו דרך גגות וקרפיפות. ויש לומר דכסוייא דמנחות ע"ב ע"ב אזלא אליבא דמ"ד בזבחים פ"ז ע"א דאין לינה מועלת בראשו כל מזבח א"כ באמת אין שוס זמן קביע להקטרת איסורים דהא יכול להעלות על ראש כמזבח ויהיו כשרין לעולם. והש"ס במנחות שם דאמר דאין ללמוד קציכ"ע מהקטרת אימורים משום דבהקטרת אימוריס כבר דחסה שחיטה את כשבה לא מיבעיא קאמר יצרוחא דמילתח דלא מיבעיא לס"ד דלינה מועלת בראשו כל מזבח דודאי אין ללמוד קציה"ע מהקטרס אימוריס דהקטרת אימירים הו"ל זמנו קבוע משא"כ קציכ"ע אין זמנו קבוע כלל. אלא אפילי למ"ד דאין גינה מועלת בראשו של מזבח ג"כ אין ללמוד קצירת העומר מהקטרת אימוריסמשום דשאני הקטרת אימורים שכבר דחתה שמיטה את כשבת :

ומהדברים אלו נראה שיש ראיה למש"כ לעיל דמש"כ התוס' במנחות ע"ב ע"א ד"ה אמאי וכו' ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל. וכתבתי דאין כונית התוס' משום דהואיל שקצירת העומר ילפינן מתמיד לכן א"א לנו להקל בקצירת העומר שתדחה שבת יותר מתמיד משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דז"א דקציכ'יע שדוחה שבת לא מתמיד ילפינן רק מקרא דבחריש ובקציר הכבות. אלא דכונת התוס' הוא דכסברא החיצונה הוא כך כחי הפשר לשוס קרנן שידחה שבת רק אם הוא באופן כדומה לתמיד שאם הקריבו מע"ש פסול. ומהדברים הנ"ל יש ראי' גדולה לזה דאיך אפשר לומר דהואיל ומתמיד ילפינן א"א שידחה שבת רק אם הוא דומה לגמרי לתמיד. דהא חזינן דאיצטריך קרא לחגיגה שלא תדחה שבת משום דהיינו טועים שדוחה שבח משום דחשיבה כזמנה קבוע שאם עבר כרגל ולא חג אינו חייב באחריותו כסש"כהסים' בפסחים ע' ע"ב ד"ה מ"ט וכוי. ואי נימא דמסהברא הואיל ומתמיד ילפינן א"א שידחה שבת רק דומיא דהמיד משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. א"כ בודאי בעינן שיהא דומה לתמיד לגמרי שאין לו זמן קבוע רק יום אחד לבד משא"כ חגיגה שיש לה זמן קבוע כל ז' ימים מכיכא תיתי שתדחה שבת ואמאי צריך קרא שאינה דוחה כבת. אבל אי נימא כתש"כ דכונת התוס' במש"כ דמסתברא דדומיא דתמיד בעינן היינו שהסברא החיצונה היא כך א"ם. דכסברא החיצונה היא דלא דחי שבת רק מה שיש לו זמן קבוע. ואין חילוק אם הזמן הקבוע הוא על יום אחד או על איזה ימים רק בעינן שיהא לו קבוע זמן וקורס הזמן ואחר כזמן יהיה פסול גם בדיעבד וכן חגיגה אם הקריבו לאחר הז' או קודם כז' פסולה כמש"כ התוס' בפסחים ע' ע"ב ד"ה שלמים וכוי. משא"כ קצירת העומר שאין לזה זמן קבוע כלל קודם הפסח שיהיה פסול בדיעבד א"א שידחה שבת:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף