פלתי/יורה דעה/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פלתי ‏ יורה דעה י

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

(א) שהוא מקלקל הקשה התוספת הא אמרי' בפסחים שוחט לע"ז בשב' חשו תקון דמוציאו מידי אבר מהחי ולא הבנתי הקו' בשלמא בשבת בעינן מקלקל וזה אינו מקלקל דמה שמקלקל בשחיט' מתקנו דמתירו מידי אבר מהחי אבל בזה באמת לא קרוי מקלקל אבל מ"מ גם נהנה לא מיקרי דיצא שכרו בהפסדו ולא נהנה מן ע"ז ומה בכך שאינו מקלקל כיון דלא נהנה ואולי יש לכוון זה בדברי התוספת ע"ש:

(ב) ואסור לשחוט מסוכנת הנה אם שח' הביא הטור בשם הרא"ש דהנאה מועטת כזה שרי דיעבד וראי' הרא"ש מדפריך ותיפוק ליה משום שמנוני' דאיסור' והא אתא לאשמועי' דנאסר כל הבשר ואי משום שמנונית לא נאסר אלא מקום החתך וגם אי פריך לי' אהיתרא דמותר לשחוט בה כו' קשה מה פריך הא איצטריך לאשמועין דהבשר מותר וכח דהיתרא עדיף לאשמועי' דאע"ג דאסור תחלה משום שמנונית מ"מ אם שחט שלא נאסר בדעבד וכו': #ב) וע"ז תמה מהרש"א וכ' לא ידענא מה קאמר דמ"מ פריך שפיר דלא המ"ל מותר לשחוט ולחתוך דהא לכתחילה מיהו אסור לשחוט משום שמנוני' אפי' על סמך שיקליפו דילמא משתלי ולא קליף כמ"ש הרא"ש גופי'. ואני לא זכיתי להבין לדברי מהרש"א וצריך פי' לדבריהם הא דלא הקשו בקצרה לא יהיה מותר לשחוט על סמך שיקלוף מ"מ לקושי' הרא"ש אין תי' שלו דאין אסור בדיעבד וקמ"ל דמקלקל לכתחילה מותר מספק דמה מקשה ותיפוק ליה משום שמנונית דאסור הא משום שמנונית ידיען דמותר לכתחיל' לשחוט על סמך קליפ' אבל ה"א משום הנאת ע"ז אסור קמ"ל דמקלקל וא"כ ה"ל להקשות על הרא"ש ממ"נ וצ"ל בשלמא אי מותר דקתני עיקר הכוונ' דבהמ' מותרת ולא נאסרה כמו במסוכנת שפיר י"ל דלא קשה משום שמנונית דשם אין איסור רק כ"ק ולישנא דמותר מ"מ שפיר דאף משום שמנונית מותר לכתחיל' לשחוט על סמך שיקלוף ואי קשה איך קתני סתם מותר משמע אפי' בלי קליפה ז"א דכוונה הוא להתיר בהמה ובזה אי צריך לשחוט על סמך שיקלפנו או לא לא איירי אבל אי בדעבד בלא"ה מותר וא"כ כל הכוונה דאמרינן מותר היינו להורות דיכול לשחוט לכתחילה בלי עיכוב שפיר קשה הא איכא שמנונית ועכ"פ ה"ל לומ' דצריך לשחוט ע"ד שיקלוף דהא כל כוונתו בשריותא דלכתחיל' ואיך לא קתני לי' ודוק. כי לזה נתכווין וא"כ י"ל בדברי הרא"ש כי כתב הרא"ש להדיא הא דאמרי' שוחט בסכין של נכרים קולף היינו בידוע שהוא ב"י דאל"כ סתם כלים של נכרים אינו ב"י וה"ל נטל"פ ושרי. ולפ"ז י"ל מה פריך הגמ' ותיפוק ליה משום שמנונית והוצרך לדחוק בשינוי דחוקי בחטב בו עצים או ליבנה לימא דמיירי בסתם סכין דהוא אינו ב"י וה"ל נטל"פ ואפי' נאמר דסתם סכין שמנונית טח ע"ג נימא בשקנחה ומה צורך ליבנה ומכ"ש דהרא"ש לא ס"ל הך דשומן טח על פני'. ועכצ"ל דקושי' הגמ' לכתחיל' פריך דנטל"פ לכתחילה אסור ולכתחיל' אסור לשחוט מחמת שמנוני'. #א) וא"כ טענת הרא"ש נכון דמ"מ קמ"ל משום הנאת תשמישי ע"ז דבשביל זה שמנוני' מותר לכתחילה לשחוט על סמך שישליך אח"כ כדי קליפה הבלוע מן שמנוני' ולא שייך דלמא אשתלי ולא קליף מה בכך הא אין אסורי דאורייתא ואי אכל בלי קליפה לא קעביד איסור של תורה דנטל"פ מותר. ומותר לסמוך על כך ושפיר הקשה. משא"כ לקמן דאיירי בסכין ב"י שפיר אוסר לשחוט על סמך קליפה אח"כ דלמא אשתלי ועביד איסור תורה וא"ש: ובאמת יש להבין ברא"ש מה ראה ראש דבריו לומר דהך קושיא ותיפוק לי' משום שמנוני' קאי על הך דאסור לשחוט במסוכנת ולא פי' תיכף כמ"ש רש"י באמת דהקושיא קאי על דשרי לי' במקלקל וע' מהרש"א. ואפשר דס"ל להרא"ש הא דקולף לרב בסכין של עכו"ם יש לומר כמ"ש הסמ"ג דטעמו דרב נטל"פ אסור. ולפ"ז יש להקשות מה פריך הגמר' ותיפוק ליה משום שמנונית דלמא עד כאן קאמר רב קולף היינו דרב ס"ל נטל"פ אסור והחמירו כב"ש אבל לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר רק לכתחילה אסור כולי האי לא מחמירן בחום בית שחיטה ואי דאמר בע"ז דלרב דמספקא איך סבר רב אי נטל"פ מותר אי אסור דלמא מה דמספקא ליה ולרבא לרב נחמן פשיטא לי' בדרב דנטל"פ אסור וכן צ"ל ברש"י פסחים דף למ"ד ולכך אין ראי' מהך דקולף ולכך פי' הרא"ש דקושית הגמרא ותיפוק קאי על הך דמסוכנ' אסור וזהו קאמר רבא ורבא קאמר ומסתפק ברב איך ס"ל בנטל"פ וע"ש: ומזה נראה דרמב"ם הפוסק דלא כהרא"ש משום דאיהו ס"ל כמש"ל בהלכות בשר בחלב דלכך נטל"פ מותר משום דהוי שלא כדרך הנאתן ובע"ז אפי' שלא כדרך הנאתן אפשר דאסור כמ"ש תוספת פסחים דף כ"ו ד"ה שאני היכל ובע"ז דף מ"ג ד"ה אמרו לו. וא"כ אף נטל"פ אסור ושפיר פריך הגמרא ותיפוק ליה וכו' ואזדא ראי' הרא"ש ודברי הרמב"ם נכונים:

(ג) מתקן ודעת הש"ך דאף הרא"ש מודה דעכ"פ כדי הנאת סכין צריך ליתן והפר"ח השיגו דהא דעת הרא"ש גבי אפה הפת כולו אסור ואין מובן בדבריו כי הרא"ש מחלק בין הנאת הפת להנאת סכין וס"ל להש"ך דהחילוק הוא דלא בעינן רק הנאת שכר הסכין לשחוט וא"כ מה ראי' יש מהפת. איברא הא קשיא א"כ עדיין קשה מה פריך הגמ' ותיפוק וכו' הא זה סגי בקליפה ולזה צריך הנאת שכר סכין ובמסוכנת ששכר סכין יוקר צריך ליתן הרבה אלא ש"מ דלא קנסו חכמים בזה. ואי לאו דמסתפינא דלחייכי עלי בבי מדרשא הוי אמינא הך דלאכול בשחיטה הוא מצוה וזבחת דלא לנחור כבמדבר רק נצטוו על מצות שחיטה וכך מברכינן וא"כ מצות לאו להנות נתנו כשם שמצות לולב וכדומה מותר באשרה: ובזה יש ליישב דברי הרי"ף דהשמיט כל המימרא בסכין של ע"ז ותמהו למה: #ב) ולפמ"ש ניחא דס"ל הך אתיא קודם חזרת רבא בפ"ג דר"ה וס"ל מצות להנות ניתנו אבל לפי דקיימ"ל לאו להנות ניתנו ליתא לכל דברים:

(ד) מדיח בית שחיטה זהו דעת הרמב"ם הפוסק כרי"ף דפוסק דלא כרב דאמר קולף וכבר תמהו למה פסק כרבה במקום רב. ואי דקיי"ל בסכין ששחט טריפה בצונן הא כתבו תי' רבי' ובאמת תי' שלהם מוכרחים דאי חד דינא אית לסכין של עכו"ם לשוחט הטרפה א"כ למה העמיד רב ורבה מחלוקת שלהם בסכין של עכו"ם ור"א ורבינא בסכין ששחט טרפה ולא העמידו דבריהם באופן א' ועוד וכי ר"א ורבינא פליגי בפלוגתא דרב ורבה מה קמפלגי לימה הלכה כרב או כרבה ודוחק לומר דתרווייהו אליבא דרבה פליגי דס"ל מדיח ס"ל לרב אחי מ"מ התם דעבד דכבר שחט אבל כאן לכתחילה לשחוט בו בהמה אחריתי ס"ל לרב אחי בחמין דזה דוחק וגם הא דהקשה הגמ' כל בהמה אי' בו אבר מהחי לר' אחי ולא פריך לרב מדס"ל קולף: א"כ כל בהמה הא בלעו' אבר מהחי ויצטרך הסכין הגעלה. אלא ש"מ דיש מקום לתי' שכתבו ונ"ל לחלק בין הך דקולף להך סכין של טרפה וא"כ הקושי' על הרי"ף במקומו למה פסק כרב: הנה מדברי סמ"ג ל"ת ל"ז נראה הטעם דה"ל נטל"פ ורב לטעמי' דאוסר בכה"ג נטל"פ. ואין זה מספיק ברמב"ם דרמב"ם כתב ואם קלף הרי זה משובח וכי יאמר כן בדיני נטל"פ שהמחמיר משובח ודוחק לומר דאיירי בשמנונית טח על גבו ורמב"ם לשיטתו דס"ל דגם הטח ע"ג נעשה נטל"פ כמבואר שם בהמ"א פרק ט"ז. ומ"מ דעתו דטוב לקלוף דהא יש כאן שמנונית בעין וכל זה דוחק: אבל בהרי"ף יש לכאורה לומר כן דלכך פסק דלא כרב דס"ל רב לטעמיה דס"ל נטל"פ אסור. אך קשה מנ"ל לגמרא לומר דרב ורבה ב"ח מחולקים אי בה"ש צונן או חם נימא בהך פליגי אי נטל"פ בכה"ג אסור או מותר בשלמא לרש"י בפסחים דף למ"ד לטעמיה ד"ה דכתב רש"י דרב"ח ס"ל נטל"פ אסור וע"ש בתוס' ד"ה אמר רב וכו' למה לא מוקמינין פלוגתא דרב ורבא בזה: די"ל דא"כ רבה דס"ל דנטל"פ לכ"ע בעי הדחה כהנ"ל לוקמי פלוגתא דרב ורבה בב"ח בהכי אי נטל"פ מותר או אסור א"ו דגמ' קים קשי' לוקמא פלוגתא בהכי. ואדרבה אפשר ראיה רש"י דפסק כרב הוא מהך דקשיא ליה לי' דהלכה כרב וא"כ קשיא הלכת' אהלכתא דקי"ל נטל"פ מותר ולכך אוקי הגמ' פלוגתא בגוונא אחריתי ואיירי בבן יומא כמ"ש התוס'. אבל ברי"ף קשה ודוחק לומר דס"ל דאם פליגי בנטל"פ לפלגי בעלמא א"ו אף רבה ס"ל נטל"פ אסור וס"ל מ"מ מדיח ובאמת י"ל לפי דקי"ל נטל"פ מותר הדח' נמי לא בעי רק הרי"ף החמיר וצ"ע: אך באמת לא ידעתי מה התמיה הלא הרשב"א צווח איך יהי' בה"ש רותח יותר מחום כלי שני דאינו מבשל ומכח זה הכריח לומר דכלי שני מבליע ומפליט עכ"פ. אבל הש"ע לקמן סימן ס"ח וסי' ק"ה לא ס"ל כן והקושי' במקומו והפר"ח בסי' ס"ח כתב באמת דקשי' למ"ד דלכך קולף משום בה"ש חמין אבל למ"ד דוחק' דסכי' לק"מ ובאמת גם זה דוחק דיהי' דוחקא דסכיני' יותר מבליע מחום כלי שני. ואף אם נאמר כב"ש מה נאמר במ"ש רוב המחברים עיין לקמן סימנים הנ"ל בכלי מתכות אפילו כלי ראשון אינו מבשל (ולדעת ר"ת ורא"ש מבשל ומבליע הכל אחד) עד שהאור מהלך תחתיו. וכי יהי' חום בה"ש יותר מחום כלי ראשון ואין האור מהלך תחתיו #ג) ולכן ס"ל לרי"ף דהכל נשני' להנך מ"ד ירושלמי פ' כירה ומעשרת דכלי שני או עירוי מבשל אף בכלי נחושת ושוה לשאר דברים אבל לפי דאסיקנא שם דבכלי מתכות אפי' כלי ראשון אין מועיל להבליע איך יפעל חום בה"ש להפליט מסכין שחיטה הבלוע ולהצריך קליפה. ולכך פסק להלכה דלא כרב וא"צ רק הדחה. ואפשר דיש לחלק חום כלי שני החום בא לו ממקום אחר במקרה וכ"ז שיעמוד מתקרר ולכך אין לו כח להבליע אבל חום בה"ש יש לו חום בעצמותו כי הדמים מרותחים ויש להם כח להבליע. מ"מ הא דאף כלי ראשון אינו מבשל עד שהאור מהלך תחתיו קשי' דכי לא יהי' כחו יפה כמו בה"ש או דוחק' דסכינ' ובחדושי אמרתי דמוכח דאין בה"ש חום כ"כ דאל"ה קשה איך שחטינן הפסח הא סכין השחיטה מחמם הבה"ש ואח"כ מטוה הסכין לקליפת בה"ש והוי טוי מחמת ד"א ועיין פסחים שמעת' נטף מרוטבו וכו' דהקשו תוס' כן אצל שפוד ועכצ"ל דאינו חום רק לרב דס"ל עלאי גבר א"כ אין הסכין נתחמם כלל ולא מטוי לפסח כנראה שם בשיט' הנ"ל ושפיר י"ל דחום בה"ש אלים. ולכך ס"ל לרב קולף א"כ לדידן דקי"ל תתאי גבר ליתא דמוכח דאין בה"ש חם. ולכך פסק מדיח ודוק: ובאמת נכון הוא וברור דאף דמצריך קליפה ס"ל רק לחומרא שהחמירו רבנן וא"כ אין כאן ראי' לבה"ש דבגזרת רבנן אין כאן קושי' ודמיון. וא"כ עכ"פ גזירה דרבנן ובמקום ספק הולכין להקל ואין מקום להחמיר:

(ה) במקום הדחק וכו' ואם נעצה בקרקע או שהדיח הסכין כ"כ באופן שאין בו שמנונית בעין והסכין ב"י. דעת הרשב"א דא"צ כלום כי אין חום בה"ש מפליט מסכין הקשה שום דבר (והוא קצת כמ"ש דבכלי מתכות בעינן אור תחתיו) וכ"כ הב"ח לדעת רשב"א וכ"כ הפר"ח ודלא כש"ך בדעת הרשב"א והמעיין בת"ה ימצא להדיא כן והאריכות בזה ללא צורך. אמנם המרדכי בריש פ"ק דחולין דעתו דוקא באינו ב"י סגי בנעיצה אבל בבן יומו לא מהני נעיצה וצריך הגעלה: והנה בתוס' חולין ד"ח ד"ה שלבנה דכתבו הא דבעי בסכין של ע"ז שלבנה ולא סגי בנעיצה. כדי ליישב אפי' יהי' בית שחיטה רותח ע"כ ואלו ס"ל לתוספת כמרדכי דשורת הדין לדידן דקי"ל כרב בעי קליפה ולא מהני נעיצה ה"ל לתוס' לומר בקצרה דגמ' אתיא לפי מסקנא דבעי הגעלה ולא מהני נעיצ' ומה נ"מ אי בה"ש רותח או צונן סוף סוף לדינא לא מהני נעיצה וכי יאמר הגמ' נגד הלכה: #ד) אלא ברור התוס' ס"ל לפי דקי"ל הלכתא כרבינא בצונן משום דבה"ש צונן כמ"ש רש"י להדיא א"צ רק נעיצה דאין בה"ש מבליע או מפליט הבליעה בסכין וא"כ אף בהך סכין של ע"ז סגי בנעיצ' ולכך כתבו התו' דבעי ליישב אף למאן דס"ל בה"ש רותח והיינו ר' אחי דס"ל בחמין ומיושב ג"כ אליבהו ולדידהו לא מהני נעיצה. וא"כ מוכח דהתו' לא ס"ל כמרדכי רק לפי דקי"ל כרבינא סגי בנעיצ' וכדעת רשב"א: והנה רש"י כתב בד"ה והלכתא אפי' בצונן גבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא מיתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל גבי סכין איסורא של נכרים בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין והבשר רך לבלוע עכ"ל. וכן כתב הרא"ש ע"ש וכזה לפי פשוטן של דברים הוא דרב אוסר מפני שהבשר רך ובולע שמנוני' דאיסורא אבל במילת' דרבינא שהסכין יבלע מטרפה ע"י חום בה"ש וכ"כ בשחיטה שני' בה"ש יפלוט מסכין שהוא דבר קשה לא אמרינן. וכן כתב רשב"א ואם כן בסכין של נכרים שנעצה או קנחה יפה דלית בי' חשש משמנונית שע"ג רק מן בלוע בסכין חום בה"ש אין לו כח להפליט ולהבליע. ונעיצה מהני ואין צריך הגעלה. והן הן דברי רחב"א דגריר בתר רש"י: איברא בדברי הרא"ש יש לתמוה דרש"י הנ"ל ס"ל כרשב"א דסכין של נכרים איירי בשמנונ' טחה על גבה ולכך צריך קליפה דבה"ש מבליע בבשר שמנוני' דאיסורא: #ה) אבל הרא"ש דכתב סכין של נכרים איירי דידוע בן יומא דאל"כ הוי נטל"פ וש"מ דלא ס"ל שמנונית ע"ג דאל"כ אפי' אין ב"י נמי וא"כ הא אין בה"ש מבליע ומפליט בקשה וכאן הא הסכין קשה ודוחק לחלק בין בליעה לפליטה דכלל הוא כבולעו כך פולטו ול"ל דס"ל לרא"ש דאף דטח שמנוני' ע"ג מכל מקום באם סכין אינו ב"י אף שמנונית נפגם כדעת הרמב"ם וסייעתו. דהא הטור סימן קכ"ח כתב בלי מחלוקת כלל דבעין אין נפגם ואלו אביו ז"ל חולק איך סתם נגד דעתו וברור זה הוא לדעת הרא"ש דאין חוששין דשומן טח ע"פ כנראה מדבריו וא"כ הקושי' במקומו: ובאמת יש לנו לדייק היטב ברש"י דאם כוונת רש"י רק לחלק בין הך דרב לרבינא כנראה מרשב"א דשם דבר רך וברבינא סכין קשה מה זה שהזכיר רש"י בלשונו תמיד איסור' והיתר' וקאמר גבי סכין של היתר הוא הלכת' להיתר' וכו' אבל גבי סכין איסור' של נכרים דלעיל לא פסק מפני שהסכין והבשר רך לבלוע מה ביקש רש"י בזה דזה היתר או איסור הלא הכל תלוי ברך וקשה ואם היתרא ג"כ רך קולף. ונראה דודאי זולת חילוק בין רך לקשה י"ל חילוק מרווח בין דרב לדרבינא. והוא זה ודאי על ידי חום בה"ש מבליע או מפליט בסכין דבר מועט כי אין תומו או דוחקא דסכינא גדול. ולכך בסכין שהוא בעצמותו היתר רק שחט בו בהמה טריפה ובלעה ע"י חום בה"ש דבר מועט ואח"כ כששוחט בסכין בהמה אחרת חום ב"ש מפליט מזה שני' דבר מועט א"כ הוי מעוטא דמעוטא ולא חיישינן אבל בסכין של נכרים בסכין אסורא ובליעה מרובה א"כ אף דחום בית שחיטה מפליט רק מועט עכ"פ איכא מעוטא וצריך קליפה. ולכך גם בסכין ששחט בחתך בו רותח אסור ובעי קליפה דמה בכך דבלע סכין רק דבר מועט מ"מ הך מועט ונפלט להדיא לרותח ואוסר ותי' זה תמצא סברת האלה כמעט בחדושי הרשב"א והרז"ה. ולזה אפשר נתכוון רש"י דמה דדייק לחלק בין איסור להיתר דוק בי' ותראה כדברי רק לכאורה קשה א"כ לאיזה צורך מחלק רש"י בין רך לקשה. ולכן נראה דודאי סתמא נאמר בגמ' סכין של נכרים איירי בבן יומא כמ"ש תו' ורא"ש או איירי באינו ב"י רק שאינו מקונח וטח עליו שמנונית. ובכל גוונא איירי רב ולהך גוונא דאיירי באינו ב"י ואנו דנין בשביל טיחת שמנונית בזה ליכא לחלק בין איסור להיתר דטיחה בעצמו דבר מועט כמ"ש כל פוסקים וא"כ אם תום בה"ש אינו מפליט ומבליע רק דבר מועט הרי זה מעוט' דמעוט' ועדיין קשה לישתרי ולכך נ"ל לחלק בין קשה לרך ואצל רך בה"ש מבליע טובי ולכך בסכין של נכרים טריפה: וזהו בהך גוונא אבל בגוונא אחריני דלא איירי מלתא דרב דטח ע"פ רק בסכין בן יומא וא"כ בזה ליכא לחלק בין רך לקשה דהא צריך לחום בה"ש להפליט מן בלעו של סכין לרב. וצ"ל בזה תי' השני דאף דהוא קשה ומבליע הבית שחיטה רק מועט מה בכך אסור הסכין מקדם ובולעו מרובה משא"כ בסכין טריפה דבלעו רק דבר מועט א"כ חום בה"ש אינו מפליט מקשה ג"כ רק דבר מועט והוי מעוטא דמעוטא וכולי האי לא מחמירינן וא"ש #א) ומדוקדק היטב בלשון רש"י וא"ש דכתב הרא"ש בסכין ששחט אסור לחתוך בו רותח בלי הגעלה אף דפסק דאין חום בית השחיטה שולט בסכין שהוא קשה דדבר מועט מבליע בסכין למאן דאמר בית השחיטה רותח אף לרבינא וכיון דיש בו בלוע קצת הרותח שחותך אחר כך בולע לגמרי ואוסר. (ומה שכ' לקמן דלמאן דאמר צונן וכו' אכתוב בס"ק שאחר זה): וא"כ נתברר לנו מתוך זה דבסכין ב"י אף שנקי מטיחת שומן מ"מ חום בה"ש מפליט דבר מועט לתוך הבהמה הנשחט' אף שהסכין קשה וצריך קליפה ולא סגי בנעיצה והוא דעת המרדכי הנ"ל ומ"מ נראה דיש להקל כיון דבלא"ה דעת הרי"ף ורמב"ם לפסוק דלא כרב ורשב"א ותו' מכשירין בנעיצה עליהם יש לסמוך:

(ו) מותר לשחוט וכו' הב"ח הביא בשם הגהת אגודה להצריך הדחה משום אבר מן החי דהא הגמרא הקשה למ"ד ברותחין מ"ט טריפה כשרה נמי דבלעי אבר מהחי ולא הקשה למ"ד בצונן כשרה נמי תבעי הדחה דבלעי אבר מהחי אלא ש"מ דקושטא דדינא דבעי הדחה והפר"ח כתב דכבר עמד בקושיא זו הרשב"א: #ב) ולי נראה בפשוט כי ודאי ידע הגמרא אף בס"ד דמכי שחט רובא תו ליכא אמ"ה רק סבר דמקדם נמי חם ומבליע ולכך למ"ד בצונן ומועיל הדחה להעביר שמנונית הנדבק ולכך בלית' דפרסא מועיל א"כ כשמתחיל לשחוט ונדבק השמנונית דאמ"ה כשמגיע לשחוט הרובח ואז תו ליכא אמ"ה א"כ ע"י שחיטה ברו' ודוחקא דסכינא נתקנ' שמנונית דאמ"ה הדבוק ע"י שחיטת הסמנים דאין בהם אבמ"ה וקילוח דם שוטפו. ואין כאן קושיא אבל למ"ד חמין דיש בו בליעה גמורה שפיר פריך דאין מועיל רק הגעלה ברותחין וזה לא משוי' לי' שחיטת הרוב והבליע' מאמ"ה עדיין בסכין ולא יצא ע"י שחיטה אח"כ ולק"מ ודוק:

(ז) לחתוך בו רותח ואם חתך לא ביאר הטור מה דינו אם אסור לגמרי או קליפה או כשר בהדח' הדבר רותח שנחתך בסכין כזו. ולברר הענין נעתיק דברי הרא"ש בפ' כל הבשר דף ק"ב ע"ב אר"נ אמר שמואל סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח. צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ופרש"י אסור לחתוך איידי דבית השחיטה רותח בולע סכין מהדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו ע"כ וכתב הרא"ש בפ' כ"ה אסור לחתוך בו רותח ומ"ד לעיל בה"ש רותח הוא בעי הגעלה ולמ"ד צונן הוא סגי בהדחה ואלו בפ"ק דחולין שמעת' הנ"ל לאחר שכתב הלכת' כרבינא בצונן ומחלק בין סכין של נכרים לסכין ששחט טריפה כתב וז"ל והא דפליגי רבינא היינו לשחוט בהו אבל לחתוך בו רותח אפילו שחט כשרה אמרינן בפ' כ"ה סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח אפי' הדיחה דאפילו לחתוך צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה ואסכין קאי וכו' עכ"ל: ויש כאן סתירה ג' דכאן אף על גב דפסק כרבינא בצונן פסק דלחתוך רותח בעי הגעלה והוכיח אותו כמ"ש התו' כיון דבצונן בעי הדחה ואסכין קאי ש"מ דרותח בעי הגעלה ובפ' כ"ה כתב למ"ד בה"ש צונן והיינו רבינא סגי אף בחתיכת רותח בהדחה קיי"ל להלכתא כרבינא וא"כ הדברים סותרים וגם ראיי' הרא"ש להיכן אזל דאי בהדחה מה יש הבדל בין לחתוך רותח לחתך צונן: ויותר יש לתמוה על #ד) הרמזים דפסקו בחתך רותח צריך הגעלה ולפי הנחת הרא"ש לרבינא דס"ל כוותי' סגי בהדחה: והנה הרב הש"ך ביקש לומר דלמ"ד בה"ש צונן בעי הדחה היינו אם כבר שחט וחתך בו דהוי בדיעבד אבל לכתחילה לחתוך בו מודה רבינא דבעי הגעלה והא דסגי בצונן לשוחט טרפה זם ה"ל בדעבד להגעיל הסכין בין שוחט טרפה לשוחט כשרה: זהו שרש דבריו. וכבר דחה אותו הרב פר"ח כי לא מצינו סברא זו במחברים ואין לשון הרא"ש סובלו כלל: #ה) ולפ"ד הי"ל לומר בקצרה דמודה רבינא לרב דאמר קולף דלא ה"ל לשחוט בסכין של נכרים משא"כ בשוחט טרפה מה יעשה וכי יגעיל בין שחיטה לשחיטה ולכך הקילו. וכ"כ מה שדייקו התו' דלמה סגי בהדחה ולא בעי נעיצה ולא תי' דכאן הוי בדעבד דמי' וינעוץ הסכין בקרקע קשה יו"ד פעמים תמיד: ומה שנ"ל בזו הוא כי בדברי תו' ג"כ יש להבין כפי מ"ש מהרש"א שם בד"ה סכין טריפה וכו' דכתבו התוס' לשחוט אחר ששחט כשרה לכ"ע אף לרב אחי כשר אבל לחתוך בו רותח אסור וכתב מהרש"א יראה דאפי' המ"ד דס"ל הכא בצונן ס"ל לחתוך בו רותח בעי הגעלה והיינו דס"ל דבה"ש חם רק איידי דטרידי סימנים לפלוט לא בלעי וזה לא שייך ברותח. ועמד מהרש"א בעצמו דהא התו' תי' דלכך לא בעינן נעיצה משום דבה"ש צונן ומכל מקום לקמן בעי רותח ע"ש. ונראה דבלא"ה יש לדייק בתו' דמה בקשו בזה דאף דלרב אחי בשוחט כשרה מותר מכל מקום לחתוך בו רותח אסור מה נ"מ לתוס' ברב אחי הא לי' הלכתא כוותיה ודי דכתבו התו' כן לרבינא וכו' דמכל מקום לחתוך רותח אסור מטעם שכתב מהרש"א וכהוכח' התו' על ידי הגעלה דאל"כ מה הבדל יש בין צונן לחמין וע"כ לחתוך בו רותח בעי הגעלה אבל גם בדברי הרא"ש הנ"ל בפ' כ"ה דכתב למ"ד בה"ש חמין בחמין מה ביקש מזה הא להלכתא קיימ"ל כרבינא וגם איך ס"ד למ"ד בצונן בהדחה הא מוכח מהך דצונן מדיח דליתא אבל הרא"ש סובר הא דקאמר הגמרא צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה מי הם המחולקים ומה טיבם למימרא דשמואל הא שמואל לא דיבר רק מרותח אבל ס"ל להרא"ש הוא דשמואל אמר סתם אסור לחתוך רותח ואם חתך מה דינו לא ביאר שמואל לא הכניס עצמו בפלוגתא וסמך על מחלוקת הנ"ל ר"א ורבינא כמ"ש הרא"ש דלזה בחמין ולזה בצונן וע"ז קאמר הגמרא בצונן אמרי ליה דהיינו ר"א דס"ל בית השחיטה רותח וא"כ בחותך רותח בעי הגעלה וא"כ בחותך צונן בעי הדחה דנחית חד דרג' ואמרי ליה היינו רבינא דס"ל בית השחיטה צונן א"כ אף בחתך רותח לא בעי רק הדחה א"כ ממילא בחתך צונן לא בעי הדחה כלל וא"ש: #ו) וא"כ שפיר כתב הרא"ש דלמאן דאמר צונן סגי בהדחה ול"ק הא צונן בעי הדחה דז"א לרבינא לא בעי צונן הדחה והן הן החולקים בגמרא. וזה ברור. ומכוון אל מרכז האמת: גם כוונת התו' סובבים על זה דלא ביקשו לדייק דלרבינא בשוחט כשרה מצי למשחט אחריו ומ"מ ברותח אסור לחתוך דזה אינו דלרבינא באמת אין צריך הגעלה אף לחתוך בו רותח אמנם על רב אחי דייקי דמודה דמותר לשחוט אם שחט כשרה ומכל מקום אסור לחתוך רותח דהא אליבא מוכח מן הך אמרי לי' דצונן בעי הדחה ש"מ רותח בעי הגעלה שפיר דייקי ומחלקי דטרידי סימנים וכו' וגם קושיא התו' בדבור שאח"ז דדייקי דצונן בעי הדחה ש"מ רותח בעי הגעלה וע"כ בית השחיטה רותח מ"מ סגי בצונן בהדחה ולא בעי נעיצה על נכון דמ"ד דבעי הדחה הוא דס"ל ברותח בעי הגעלה וא"כ ע"כ בה"ש חם וא"ש ודברי התו' נכונים וברורים: הנה עדיין חל ליישב קושי' מהרש"ל דבפ' כ"ה כתב למ"ד צונן סגי בהדחה והוא כתב בפ"ק דלקמן בחותך רותח בעי הגעלה ודייק לה מדצונן בעי הדחה ולפמ"ש הא בהא תליא ומכ"ש דפסק ברמזים דבעי הגעלה: ונראה דיש להבין כפי מ"ש מהרש"א בתו' דאף דקיי"ל צונן מכל מקום ס"ל בית השחיטה חמין דהוא נגד דברי רש"י דפי' בצונן דס"ל בית השחיטה צונן. ואין דרך תו' לחלוק על רש"י ולא יזכרו אותו שהוא דלא כפי' רש"י. ואמת כי רש"י גופי כתב בצונן דבית השחיטה צונן ובפ' כ"ה כתב רש"י אסור לחתוך בו רותח דבית השחיטה רותח: #ז) ולכאורה יש סתירה ול"ל דבאמת ס"ל לרש"י דשמואל חולק על רבינא ולית הלכת' כוותי' כמ"ש מקצת מחברים דמי מכריח רש"י לדחות מימרא דשמואל דלמא כוונת שמואל באמת דאם רוצה לחתוך רותח דבעי הדחה ואי דאמרי אח"כ צונן בעי הדחה הא לרש"י זהו על האוכלו דבעי הדחה וכמ"ש תוס' ורא"ש להדיא דאי כפירש דקאי על אוכל אין כאן ראי': אבל ברש"י יש לומר דרך פשוט דודאי יותר מסתבר לומר כיון דבעי רק צונן דבית השחיטה צונן וטעמא דרב דאגב דוחקא דסכינא אך זהו יתכן לרבינא דמצריך לקמן דף י"ז בדיקה אתלת רוחא משום צדדין דלא אמרינן בית שחיטה מרווח רווח. ושפיר איכא דוחקא דסכיני אבל שמואל דס"ל ליבן סכין ושחט דכשר דבה"ש מרווח רווח עיין רא"ש ורשב"ם וא"כ ל"ל דוחקא דסכיני וצ"ל דבה"ש חם והדמים רותחים וא"כ מה בכך דלא נגע סכין בכותלי בה"ש הדם רותח והוי כמו רוטב #ח) ולכך אליבא דשמואל שפיר קאמר רש"י דבה"ש רותח. ואיו זה מספיק בתו' ורא"ש דלא פסקו הך דליבן סכין והך אסור לחתוך בו רותח פסקו להלכה לכן נראה ברור דקשיא להו מה שהקשו כולם רשב"א ויתר מחברים ועיין לת"ח דל"ל הלכתא בצונן הא כללא הוא ר' אחי ורבינא הלכה כרבינא. אלא ודאי מסתברא רבינא דאמר אף בצונן ס"ל בה"ש בצונן ולכך לא אמר רבינא דבליתא דפרסי ג"כ מועיל דפשיטא דלא בלעי רק בצונן. ואלו הוכיח הגמ' על הכנל דהלכה כרבינא ה"א בכולו דבה"ש צונן וזה אינו דבאמת קיי"ל רותח רק איידי דטרידי כמ"ש מהרש"א. ולכך קאמר והלכתא בצונן ולא כטעמא דרבינא רק לדינא סגי בצונן אבל לא מטעמא דרבינא. ולכך קאמר הגמרא אי איכא בלית' דפרסי דה"א הואיל ובליעתו בחמין לא מועיל. ודברי מהרש"א דפי' בתו' דבה"ש חמין נכון והיינו לפי דפסקינן הלכתא כרבינא ולא מטעמי' ולכך הא דכתב הרא"ש בפ' כ"ה אסור לחתוך וכו' דתלי במחלוקת מ"ד אי בה"ש רותח או צונן היינו ר"א ורבינא ולכך לא כתב דתלי' למ"ד בחמין ולמ"ד בצונן רק כמ"ד הנ"ל: #ט) אבל אנן דקיי"ל הלכתא בצונן מ"מ ס"ל בה"ש חמין. וא"כ בחתך רותך בעי הגעלה וכ"כ ברמזים להדיא. וכן בפ"ק כתב להלכתא כשמואל דבחתך רותח בעי הגעלה דלמסקנא ולפי הלכה בה"ש חמין ודוק: ובאמת כי קשה לומר כן בתו' ממה שכתבתי לעיל דתוס' כתבו לכך משני ליבנה ליישב למ"ד בה"ש אם ולא כתבו דכך הלכה משמע דס"ל למסקנ' לא קאי בה"ש תם אבל יש ליישב בקל דתו' לא רצו בדיבור הזה לנחית במחלוקות הפירושים ותפסו דרך קצרה דלר' אחי ודאי א"ש. וכן ל"ל במהרש"א בלא"ה דמפרש דתוס' ס"ל בה"ש חם. ולכן האמת יורה דרכו דרך זה מרווח לכל ואין בו פקפוק והדין כמ"ש דלא כש"ך דאם חתך דעכ"פ צריך קליפה:

(ח) עד שידיחנה בצונן הא דפסקינן לעיל בסכין של נכרים כרב דאמר קולף ובעי קליפה עמש"ל מ"ש רש"י ומ"ש בביאור דברי רא"ש ומה הבדל יש בין חתך בו רותח. ובאמת לענ"ד בתו' י"ל בפשוט ולק"מ דודאי הך דבית השחיטה רותח או דיחקא דסכיני בולע ומפליט הוא הכל סברא ואין מוחלט אם פולט וכמה פליטה אם רב או מעט או שבטלה במעוטא. וא"כ כלל לנו במין בשאינו מינו דאסורה מדאורייתא ונשפך עד שאין יכולין לעמוד על השיעור וברור טריפה ספקא דאורייתא לחומרא ובמין במינו כשרה דספקא דרבנן להקל. וא"כ בשחט בסכין טרפה אף אם בלע הכשרה שמנונית דטרפה הלא הוא מין במינו ואנן מסופקין אם בלע או לא כמ"ש פשיטא דכשר דה"ל ספיקא דרבנן אבל בסכין של נכרים דאם יבלע ה"ל מין בשאינו מינו ספקא לחומרא והדין עם רב דקולף ולק"מ. ולכן בסכין ששחט בו ודם עליו ושחט רותח הוי מין בשאינו מינו דם בשאר דברים אף רבינא מודה דבעי הגעלה ולק"מ. ובהכי י"ל דפירש התו' בסכין של נכרים דידוע שהוא בן יומא ולא פי' כתי' הרא"ש בפ"ב דע"ז דנטל"פ לכתחילה אסור וכאן עיקר הדינין משום לכתחילה (ואפשר לפרש דברי הרא"ש דאף דנקט לשון דעבד היינו לרב דס"ל נטל"פ אסור אבל הגמרא דמביא פלוגתא אף דקיי"ל נטל"פ מותר הוא משום לכתחילה). דא"כ הרי זו אסור דרבנן ולא הוי הדין קולף וא"ש הכל. #א) ובהכי ניחא הא דס"ל לרא"ש דלא מהני בליתא דפרס' בחותך צונן בסכין ששחט בו ובשוחט טריפה קיי"ל דמהני וע' ש"ך וכרתי ס"ק ח"י ע"ש ולפמ"ש דבשוחט טריפה ה"ל מין במינו ובחותך צונן ה"ל מין בשא"מ החמירו. ורש"י דלא תי' כן דרש"י אזל לשיטתו דס"ל איפכא מין במינו לא בטיל ד"ת ומין בשא"מ דרבנן דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אבל לפי דלא קיי"ל כן הדבר נכון וברור: ואפשר לומר דמ"מ קשיא מהך דשחט ביה דאסור לחתוך בו רותח ואי דה"ל מין בשא"מ ודאוריי' הא כל חשש דרותח. ובלע דם ה"ל דם שבשלו או צלאו מהתורה מותר וא"כ דינו שוה למין במינו. ואמת בחדושי אמרתי כי י"ל הא דקתני אסור לחתוך בו רותח ואם חתך סגי בהדחה והא דקתני צונן בעי הדחה י"ל צונן חמיר מרותח ואם ד"מ חתך תפוח ודם בעין מהסכין נדחק בו הרי זה אוכל איסור תורה אבל אם נדבק בדבר רותח הרי ברותח ההוא שהוא רותח כלי ראשון נתבשל ודם שבשלו דרבנן והרי כאן ספיקא דרבנן. ולענ"ד תי' זה מספיק ומרווח עד למאוד. #ב) ובזה גם מה שטענו ממש כל אחרונים על הטור דפסק דאם לא הדיח בשוחט טריפה דידיח בה"ש אח"כ דהא לא גרע מסכין של נכרים דקיי"ל קולף. דלפמ"ש ניחא אם שמנונו' טריפה נדבק בסכין ומשם לבהמ' כשרה ספק הוא ומין במינו הוא וה"ל כנטל"פ וכשרה משא"כ בסכין של נכרים מין בשא"מ וספק דאוריי' לחומרא:

(ט) ואם רגיל זהו תי' התו' דלמה בעי בע"ז נעיצה וכאן אין צריך ותי' דכאן הוא רק באקראי. ולכך פסק דאם רגיל דצריך נעיצה. אבל ר"ת מחלק באופן אחר דכאן הוי בלוע בצונן ובע"ז בלוע בחמין וטענו התו' מהא דאמר שמואל סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח וש"מ דס"ל בה"ש רותח ומ"מ בצונן אמרי לי' בעי הדחה ותי' דם שאני דמשרק שריק #ג) והנה המחבר פסק כתי' התו' ולא כר"ת ולכך מחלק בין רגיל לאקראי בעלמא וא"כ ש"מ דלא ס"ל סברת ר"ת לחלק בין דם דמשרק שריק לשאר דברים וא"כ קשה לעיל סעיף ב' בסכין ששחט בו לא מחלק אם שחט באקראי או רגיל לשחוט ומעולם לא מצריך נעיצה והיינו משום דדם משרק שריק ואינו מתדבק והיינו תי' דר"ת מה דלא ס"ל לתו' דאל"כ לא הוה מקשי' על ר"ת וא"כ קשה אהדדי. והש"ך בס"ק ט"ו נתן הטעם דדם משרק שריק ולא הרגיש דזה אליבא דר"ת נאמרה אבל התוס' לא ס"ל. ודוחק לומר דזה ידע דדם משריק שריק פועל שאינו נדבק הרבה ואפי' שחט פעמים רבות מ"מ ה"ל כמו שוחט באקראי אבל לענין שלא יהיה צריך נעיצה כלל ויהי' כתשמישו ע"י צונן לא ס"ל לתו' לחלק וזה דוחק: ויותר נראה דודאי הא דנעיצה בקרקע פועל ב' בחינות אם שעי"כ כל מה שדבוק בתכלית הדביקות בסכין מעביר שאפי' קליפה החצונה קלופה דקנפלוט בנעיצה עיין ש"ך ס"ק ו'. והנה אם באנו לדין על הנדבק על פני סכין ודאי יש לחלק בין דם. לשארי דברים כי דם נפרך ושריק ואין דבוק כלל וכ"כ הרא"ה דף ט"ז שם. אבל אם אמרינן שמ"מ נבלע לתוך קליפה דקה החיצונה כזו קשה לומר שדם נפרך וכו' וכן להיפוך אם הוא להעביר הקליפה יש הבדל בין בלוע בחמין לבלוע בצונן כמובן והוא דעת ר"ת אבל אם הוא הנדבק בחוץ ע"פ סכין מה נ"מ בין חמין לצונן וא"כ א"ש ודאי התו' דלא מחלקי בין חמין לצונן והיינו דס"ל ודאי נעיצה להעביר הטוח ע"פ סכין ודאי דס"ל לחלק בין דם לשארי דברים ולק"מ אבל לר"ת דמחלק בין בלוע בחם לבלוע בצונן וע"כ דס"ל דקליפה דקה החיצונה בולע ובזה לא ס"ל לתו' לחלק בין דם דלא שייך לדעתם משרק שריק ולכך טענו עליו מסכין ששחט דם ור"ת תי' מ"מ אמרינן הך סברא ודייק ודם צונן לא בלעי כ"כ הרי דדייק לא בלע וא"כ דברי הש"ך נכונים דלכ"ע אמרינן זה הסברא דם משרק שריק ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.