ערוך לנר/יבמות/עא/א

ערוך לנר יבמות עא א

דף ע"א ע"א

בגמרא הוי אומר זה ערלות. הא דלא פריך ג"כ כמו לר"א אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף תרומה וכו' ואף דבזה שייכי ג"כ התירוצים כמו לעיל הא גם מאונן פריך אף דשייכי ג"כ התירוצים כמו לעיל, י"ל דדוקא באונן פריך משום דתירוץ רבא דשייך לעיל לא שייך הכא וצריך רבא תירוץ אחר ולכן כפל הסוגיא אבל לענין מילת זכריו ועבדיו שייך התירוץ כמו לעיל, א"נ י"ל דדוקא לעיל פריך ממילת זכריו ועבדיו משום דתירוץ רבא לענין אנינות לא שייך בזה וצריך תירוץ אחר אבל הכא תירוץ רבא דלענין אנינות שייך ג"כ לענין מילת זו"ע כיון דגם באשה מעכבין מילת זכרים ועבדים כמש"כ המהרש"א לקמן (ע"ב) ולכן לא פריך מהם, ועוד י"ל דלא פריך הכי רק לר"א דיליף תרומה מפסח לענין ערלות אבל לר"ע הרי לא יליף תרומה מפסח לענין ערלות גם לענין מילת זכריו לא ילפינן:

ור"א לטעמי' דאמר גר שמל ולא טבל גר מעלי' הוא. עיין בלחם משנה (פ"ט מהל' קרבן פסח) שהקשה על הרמב"ם דפסק כר"א לענין גז"ש דתושב ושכיר ופסק דגר שמל ולא טבל לאו גר וגם פסק דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ התוספות לעיל (מ"ו:) דר"ע מהכא יליף דגר שמל ולא טבל לא הוי גר ולכך צריך קרא דתושב ושכיר להכי ע"ש וא"כ הרמב"ם דפסק לעיל כר' יהושע דיליף מילה וטבילה מאבות ל"ל לזה קרא דתושב ושכיר ושפיר מיותר לגז"ש, והנה ר"ע יליף ב' דרשות מתושב ושכיר גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול והיינו משום דתושב ושכיר תרי קראי ננהו ותרווייהו מייתרי כיון דל"צ לגז"ש אבל לר"א הוצרך הש"ס לומר דלב' דרשות ל"צ כיון דלדידי' הוצרך גז"ש מופנה מב' צדדים אבל הרמב"ם דפסק לקמן (ק"ד.) כת"ק דחלצה בשמאל פסולה ע"כ דפסק דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"כ ל"ל לגז"ש דתושב ושכיר רק חד מיותר ולכן שפיר פסק דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית אף דפסק כר"א דדרש גז"ש דתושב ושכיר ובמקום אחר הארכתי בזה ויישבתי עוד בדרך אחר:

כלשון בני אדם. עיין מה שכתבו התוספ' בזה במנחות (י"ז:):

קטן ערל מהו לסוכו. א"ל כיון דסיכה רק מדרבנן הוא כמו שכתבו התוספ' בנדה (ל"ב.) והרי באיסור דרבנן אית לן דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו די"ל דלספו לי' בידים אפילו איסור דרבנן לא כמבואר בש"ע א"ח (סי' שמ"ג), ובהכי א"ש הא דפסק הרמב"ם (בפרק י"א מהל' תרומות) דקטן ערל מותר לסוכו וכתב הכס"מ בפרק הערל בעיא דאפשטא, וזה אינו דהא הכא לא אפשטא, אבל לפ"ד א"ש כיון דסיכה רק מדרבנן הוא פסק לקולא כמו בשאר אבעיות בש"ס דלא אפשטו והם איסורי דרבנן, א"נ י"ל דאף דבש"ס דידן לא אפשטא מכ"מ כיון דבירושלמי אפשוט לקולא כמש"כ התוספ' לעיל ריש פרקין פסק כוותי', אבל קשה לפי' ר"ת שהביא הרשב"א ריש פרקין דערל שמתו אחיו מחמת מילה הוא ג"כ כמו ערלות שלא בזמנו א"כ למה הוצרך לשאול אסיכת קטן בשמן תרומה דאינו רק איסור דרבנן ולא פריך אערל שמתו אחיו מחמת מילה לענין פסח ותרומה דאכילתו דאורייתא היא, ועיין בריטב"א שהקשה על רש"י למה הביא קרא דותבא כמים אחר דדרשינן מולא יחללו לרבות הסך משמע דדאורייתא הוא, אכן לק"מ דכבר כתבו התוספ' בנדה (דף ל"ב) דגם לא יחללו הוא אסמכתא עלמא ומדקאמר שם ואיבעית אימא מותבא משמע דזהו מסקנא מדנקט באיבעית אימא לבסוף ועוד אפילו לא יחללו דרשה גמורה הוא אכתי לא ידעינן רק בזר לענין תרומה דבזר כתוב קרא אבל הכא דאיירי לענין ערל אפשר דלכ"ע לא אתי רק מותבא, אכן הרשב"א ס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים וכבר העיר המשנה למלך (ה' מאכלות אסורות פ' י"ז) עליו מסוגיא דהכא ע"ש, אבל לפ"ז א"ש די"ל דהוא ס"ל כשיטת הריטב"א דסיכה דאורייתא היא ולכן א"ש גם לשיטת ר"ת די"ל דגם ר"ת ס"ל דסיכה היא דאורייתא. וראיתי בים של שלמה שכתב שהרמב"ם השמיט הך דקטן מותר לסוכו ובמכ"ה נעלמו ממנו דברי רמב"ם הנ"ל:

ולתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה. ק"ק לפי מה דס"ל רשב"א לקמן (ע"ב:) דמילה שלא בזמנו נמול בלילה א"כ דלמא ברייתא דהכא כוותי' אתיא ומשכחת שפור אתנהו בשעת אכילה ולתנהו בשעת עשיי' כגון שנולד ע"ש בין השמשות קודם ערב פסח שחל להיות בשבת ח' ימים וא"כ בשבת ע"פ אין ראוי למול מטעם דמילה של"ב לא דוחה שבת והוי אנוס ובשעת אכילה שהוא לילה שפיר ראוי למול ומעכב, וא"ל דגם בלילה אין ראוי משום די"ט הוא ומילה שלב"ז לא דחי י"ט מכ"מ דלמא כתיב קרא דאז אז משום פסח שני דכל מה שנוהג בראשון נוהג בשני ובפסח שני ליכא י"ט, וצ"ל דעדיפא מינה משני ועיין מה שכתבתי בזה לקמן:

היכי משכחת לה. הרמב"ם (פ"ה מהל' ק"פ) פסק דאם שחט הפסח בלא שמל זכריו ועבדיו הפסח פסול ולכאורה ק' הא לא שינה הכתוב לעכב, וי"ל ע"פ מה דאמרינן (ריש פ"ב דזבחים) דכל היכי דכתיב חקה מעכב והרי חקה כתיב בפרשה לעכב בפסח ועיקר הדין נ"ל דנפקא להרמב"ם מסוגיא זו דאל"כ מאי פריך היכי משכחת לה הא צריך קרא דאי עבר ושחט הפסח בלא מילת זכריו דאסור לאכלו אע"כ דאי עבר ושחט הפסח פסול:

דאתיליד בין עשי' לאכילה. לעיל (דף מ"ח) כתבו התוספ' דקרא דהמול לו כל זכר ליכא לאוקמי' בבניו של גר דמילת זכריו לא שייך רק בבנים שנזרעו בקדושה ע"ש ולכאורה מדכתיב זכר ולא כתיב בניו הי' משמע דגם בנים שנזרעו שלא בקדושה בכלל דלא גרעו מעבדיו כיון שעכ"פ נולדו בביתו אכן יש לשיטת התוספ' ראי' מסוגיא דכאן דאל"כ מאי פריך היכי משכחת לה הא שפיר משכחת בגר שנולד לו בן שנזרע שלא בקדושה בין עשי' לאכילה וזה נמול ביום הולדו כמו עבד יליד בית ומקנת כסף שנמול ביום ראשון כדאמרינן בשבת (דף קל"ה) דמילה לשמנה לא נאמרה רק לישראל אע"כ דבן גר שלא נזרע בקדושה אין מעכב אביו הגר בפסח:

בין עשיי' לאכילה. הנה כבר כתבתי דלכאורה מזה ראי' לשיטת הרמב"ם דמי שלא מל זכריו ועבדיו הפסח פסול דאל"כ הרי צריך קרא היכי דעבר ומל אכן נסתפקתי אם נמנו גם אחרים על הפסח שאין להם זכרים למול אם הפסח כשר או לא, ולכאורה יש לפשוט דבכה"ג כשר שהרי אמרינן בפסחים (דף ס"א) דשחטו למולים ולערלים הפסח כשר והרי ודאי לא גרע מילת זכריו ממילת עצמו, ולפ"ז ק"ל דאכתי היאך רצה לפשוט מזה דערלות של"ב לא הוי ערלות הרי צריך קרא דהיכי דעבר ושחטו עם אחרים דהפסח אז כשר שלא יאכל בלא מילת זכריו ואפילו נדחוק דבכה"ג שלא עכבו העשיי' גם האכילה אינו מעכבו מכ"מ משכחת בשמתו המנויים הכשרים או נטמאו בין עשיי' לאכילה ולא נשאר עליו אלא הוא וצריך קרא דמילת זכריו מעכבו וצ"ע:

דיהבינן לי' כל שבעה. לפי היוצא מן הסוגיא דכל היכי שמעוכב ע"י אונס מלמול אין מילת זכריו ועבדיו מעכבו וכן פסק גם הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ט) אכן ק"ל דלפ"ז היאך משכחת לעולם שמילת זכריו ועבדיו מעכבו בשעת אכילה דהרי בשעת אכילה שהוא יו"ט ולילה אין ראוי למול עוד וכי תימא כיון דראוי הי' למול ביום לכן מעכבו האכילה זה דוחק שנאמר דמן התורה קנסינן לי' שלא יאכל עוד כיון שלא מל ביום ועוד דלפ"ז אם מעת לעת של ז' ימים שלמו בליל י"ט והי' מותר לאכול פסח ולא תעכבו מילת זכריו ועבדיו כיון שביום לא הי' יכול למול ולא ראיתי לפוסקים שחלקו בכך וצ"ע:

בתוספות ד"ה בו המרת. דאין ערלות פוסלת במעשר. א"ל הא דרשינן מגז"ש דממנו דערלות פוסלת במעשר די"ל שהרי גם למעט מומרת במעשר ע"כ לא צריך מיעוטא רק משום דהוי אמינא דילפינן בגז"ש דממנו מפסח א"כ הקשו ומה ראית דלמא גז"ש דרשינן באמת לענין מומרת וערלות ממעטינן מבו:

בא"ד. דבו דתושב ושכיר לגופי'. לפמש"כ התוספ' לקמן (דף ע"ד) דהא דצריך ממנו לגופא היינו שלא נטעה לומר דאמצות ומרורים קאי א"כ זה לא שייך רק שם דכתיב ממנו סמוך למצות ומרורים אבל הכא דכתיב זאת חקת הפסח בתחלת הפרשה וכל הפרשה לא איירי רק בפסח לכאורה ל"ל קרא לגופי':

בא"ד. נמי שייך למידרש בי' בו המרת דת פוסלת. לולא דבריהם הי' נ"ל לפרש ע"פ סוגיא דפסחים (דף צ"ו) דבלא"ה כבר העירו התוספ' לקמן דהכא אמרינן דבו אתי למעט המרת דת במעשר והתם אמרינן דאתי למעט בתרומה וגם איך ילפינן תרומה ומעשר מחד קרא וביותר קשה דהתם בפסחים מביא תרי קראי אתרומה קרא דבן נכר וקרא דתושב ושכיר ולכן גם רש"י שם רצה למחוק גרסת הספרים אבל נ"ל דודאי אי לא הוי כתיב רק בו דגבי בן נכר הוי מוקמינן למעט תרומה דוקא משום דתרומה מוקדם בקרא למעשר אבל אחר שהביא מבו דתושב ושכיר וקאמר דאתי למעט המרת דת בתרומה והיינו כיון דהך דתושב ושכיר דרשינן כאלו כתיב בתרומה חד מינייהו ודרשינן מיני' ערל וא"כ אמרינן דדוקא תושב ושכיר דהיינו ערלות פוסל בתרומה כמו בפסח אבל המרת דת בו דוקא דהיינו בפסח דוקא פוסל ולא בתרומה, והשתא לפ"ז מבו דתושב ושכיר לא שייך למעט רק המרת דת בתרומה ולא במעשר וא"כ בו דבן נכר ע"כ למעוטי ה"ד במעשר אתי ולכן שפיר קאמר הש"ס הכא למסקנא דהתם דבו דבן נכר למעוטי מעשר אתי:

בד"ה דאי כתב. תרווייהו משום בו. לפי מה שפירשו התוספ' בפסחים (דף ק"ך) דהצריכותא היא לענין בו לא קשה מידי ע"ש וכבר כתב המהרש"א בשמעתין דמסוגיא דהכא משמע כפי' זה מדמייתי הכא הצריכותא, אכן לכאורה מסוגיא דזבחים (דף כ"ב) לא משמע כן דשם ע"כ הצריכותא לענין עיקר קרא ולא לענין בו דלא שייך שם ע"ש, אבל מכ"מ גם מה שיש הכא ראי' לפי' התוספ' דפסחים דכי מזהירין מ"ה לא שייך שם דהא מקרא דיחזקאל בלא"ה אין לוקין ואפילו לפי מה דאמרינן בסנהדרין (ספ"ב) דהלכתא גמירי לה ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא ג"כ אין לוקין דעל הל"מ אין לוקין כדאמרינן בבכורות (דף י"ד) ולכן י"ל דבזבחים נקט הצריכותא אעיקר הפסוק אבל הכא ובפסחים לענין מיעוטא דבו ונקט הכא שיגרא דלישנא דזבחים, ובזה א"ש מה שהעירו התוספ' בפסחים (דף ק"ך) למה דנקט הצריכותא אפכא אחר דאיירי לענין בו:

בד"ה שאני. כמו שאיני ישן. עיין בתוספ' שבועות (דף ך') שכתבו שי"ל דדוקא לענין שינה אמרינן כן משום דשינה עצמה אין בה ממש ולפ"ז לשון שאיני גם הכא א"ש:

בד"ה והני מולין. דההוא לא אצטריך אלא לישראל. עיין במהרש"א שפי' דעכו"ם מבן נכר שמעינן והקשה דא"כ למה לא מקשה בקיצור איך אפשר לאוקמי' בערבי וגבעוני מהול תיפוק לי' מבן נכר, ובלא"ה ק"ל דא"כ איך עביד לעיל צריכותא דאצטריך למיכתב ערל ואצטריך למיכתב ב"נ הא ע"כ צריך לכתוב בן נכר דאי לא הוי כתיב אז הוי מוקמינן ערל לערל עכו"ם דוקא והיינו מתירין ערל ישראל בפסח כקושית התוספ' דהכא, גם המהרש"א במ"ב כבר העיר דמסוגיא דזבחים (פ"ב) משמע דבן נכר שנתנכרו מעשיו הוא ישראל, ולכן נ"ל דודאי ב"נ לא שייך רק גבי ישראל דבו שייך נתנכרו מעשיו מה שלא שייך בעכו"ם מעיקרא והא דכתבו התוספ' דקרא לא איירי אלא בישראל היינו משום דלעכו"ם לא נתנה תורה ולא שייך לאזהורי לעכו"ם ואי לאזהורי לישראל שלא יאכילנו ה"ל למיכתב לערל לא יאכיל בו ואף דכי מתרץ דתושב ושכיר לערבי וגבעוני מהול אתיא ע"כ ס"ל דאתי קרא לאזהורי לישראל וכמש"כ באמת הרמב"ם (פ"ט מהל' ק' פסח) מכ"מ המקשן דפריך והני מולין י"ל שפיר דל"ק לי' מוכל ערל דהוא לא ס"ל דקרא לאזהורי לישראל שלא יאכילנו אתיא ולכן קאמר דבאמת אין לאוקמי' גם תושב ושכיר בגבעוני מהול אבל להתרצן דמוקי תושב ושכיר לגבעוני מהול וע"כ דמפרש דלא יאכיל קאמר א"כ גם בערל יש לפרש כן וא"כ א"צ קרא לערבי מהול דהוא בכלל ערל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף