קרן אורה/יבמות/עא/א

קרן אורה יבמות עא א

דף ע"א ע"א

גמרא בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת במעשר. ובפסחים גרסינן ואין המרת דת פוסלת בתרומה ובו דכל ערל דרשינן דבו אינו אוכל. אבל אוכל במצה ומרור. לפי גירסא זו ניחא דלא דרשינן איפכא גז"ש דתושב ושכיר להמרת דת ובו דכל ערל למעוטי תרומה משום דא"כ בו דבן נכר למאי אתא כיון דליכא למידרשיה למצה ומרור כמו שכתבו התוס' ז"ל. אבל למאי דגרסינן בפסחים דמבו דבן נכר נמי דרשינן למצה ומרור. א"כ מנ"ל דהמרת דת אינו פוסל בתרומה ואי מבו דתושב ושכיר אימא איפכא דגז"ש דתושב ושכיר להמרת דת אתיא דפוסלת בתרומה ובו דתושב ושכיר אתי למעוטי דערלות אינו פוסל בתרומה כיון דאיירי בתושב ושכיר עובד כוכבים דערלות נמי איכא. וי"ל דמסתבר יותר למידרש בו דתושב ושכיר להמרת דת מלערלות דערלות דעובד כוכבים לא פסלה דהוי כשלא בזמנה. כיון דאינו מצווה למול. ועוד י"ל אי נימא דבו דערל אתי למעוטי תרומה. א"כ בו דמילת זכריו למאי אתא. כיון דאפילו ערלות גופא לא פסלה. אלא דיש לדחות דאיצטריך בו דמילת זכריו למעוטי קדשים דמילת זכריו ועבדיו אין מעכב בקדשים:

וצריך לדקדק המרת דת אי פוסלת בקדשים אי לא. ונהי דלא מקבלינן ממומר לעבודת כוכבים שום קרבן. אבל איסור אכילתו בקדשים לא שמענו. ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מעה"ק שכתב כל שאינו ראוי לעבוד אינו אוכל חוץ מבע"מ משמע דמומר דאינו ראוי לעבוד אינו אוכל. אבל ז"א אלא בקרבנות הנאכלים לזכרי כהונה. אבל בקדשים קלים של חבירו יש להסתפק ואפשר אימעיט מבו דאין המרת דת פוסלת גם בשאר קדשים חוץ מפסח. וראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דדווקא קאמר הש"ס ואין המרת דת פוסלת במעשר. אבל בתרומה פסלה המרת דת משום דסגי למעט חדא מבו היינו מעשר אבל תרומה ילפינן בגז"ש דתושב ושכיר גם להמרת דת. והדבר פלאי דהא בפסחים איתא להדיא דאין המרת דת פוסלת בתרומה ולמה לא הביא סוגיא דפסחים וצ"ע:

גמרא ואיצטריך למיכתב ערל כו'. עיין בפסחים פרק ע"פ שפירשו התוס' דעיקר הצריכותא הוא אבו דכתיב בתרווייהו ולדידי קשה מה יאמרו בזבחים דף ך"ב דעביד הש"ס נמי התם צריכותא כה"ג לענין פסול עבודה והתם אעיקר מילתא קאי. וי"ל דדווקא הכא לא ניחא להו לפרש הצריכותא בעיקר מילתא משום דאין מזהירין מן הדין. אבל התם דקרא דדברי קבלה הוא שפיר עביד צריכותא בעיקר מילתא. וכבר כתבתי לעיל מה שיש לדקדק בזה לדעת הרמב"ם ז"ל:

ר"ע אומר איש איש לרבות את הערל. יש לדקדק לר"ע למה לי בו דכתיב גבי מילת עבדיו כיון דלא דריש גז"ש מהיכא תיתי דמעכבת בתרומה. וי"ל דאיצטריך לקדשים או למעשר למ"ד דערל אסור במעשר ויליף לה בגז"ש דממנו. וכן בו דבן נכר איצטריך למעשר גם לר"ע ועיין בילקוט פ' בא דאיתא התם דר"ע ס"ל דאין מילת זכריו מעכב בפסח. ובש"ס דילן לא משמע הכי דחשיב לה לר"ע בחומרות של ערלות על אנינות:

ואימא לרבות את האונן. עיין תוס' לעיל בד"ה אף תרומה אונן אסור בה שכתב דהוי מצי למימר ולטעמיך למה לי גז"ש בלא זה נמי אונן אסור בתרומה מדאיתקש לביכורים. והוא דחוק דא"כ כל השקלא וטריא לעיל והכא לר"ע מיותר הוא. ואין דבריהם ז"ל מוכרחים דהש"ס פריך ואימא לרבות אונן ומיעוטא דכל זר לערלות כדמסיק. ושפיר איצטריך גז"ש לר"א וריבויא דאיש איש לר"ע דלא מצינן למילף ממעשר דמה למעשר שכן ערלות פוסל בה. והיינו טעמא דלא ילפינן ערלות בתרומה מהיקישא דביכורים למעשר משום דאיכא למיפרך מה למעשר דאנינות פוסל בו. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

והני מולין נינהו והתנן קונם כו'. עיין תוס' ז"ל שכתבו דמש"ה פריך מנדרים אע"ג דלשון בני אדם לחוד ולשון תורה לחוד משום דהתם מקרא ילפינן והקשו מוכל ערל לא יאכל בו אלמא דערל ישראל ג"כ נקרא ערל. ותי' דההיא לא איצטריך אלא לישראל. ורש"י ז"ל כתב בד"ה בערלי ישראל לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון בני אדם. משמע מפי' דהא דמותר בערלי ישראל הוא משום לשון בני אדם. אבל בלשון תורה שפיר מיקרי ערל. ולענין מולי אומות הוא דשוה לשון בני אדם ללשון תורה. כדמייתי התם מקרא. וכ"כ הרשב"א ז"ל [אבל בע"א דף ך"ו מוכח כדברי התוס' ז"ל דערל ישראל לא מיקרי ערל גם בלשון תורה דפריך למאן דדריש המול ימול למעוטי ערל ישראל ממתניתין דמיקרי מולין. ובירושלמי בפירקין ממעט לערל ישראל מהאי קרא ומוכח נמי מסוגיא דע"א דלא כדברי ר"ת ז"ל דערל שמתו אחיו מחמת מילה מיקרי ערלה שלא בזמנה. ועיין במשנל"מ ז"ל בהל' מלכים מש"כ בלשון רש"י ז"ל בנדרים בזה לפי דברי רש"י ז"ל א"ש קושית התוס' ז"ל התם בע"א ודו"ק. והמהרש"א ז"ל הקשה לפי מש"כ התוס' ז"ל דלערל אומות לא איצטריך משום דמכל בן נכר נפקא. א"כ תיקשי בלא"ה מאי קאמר לאתויי ערבי מהול הא מבן נכר נפקא. וכן הקשה הרשב"א ז"ל. ותי' דבן נכר ישראל שנתנכרו מעשיו גרע טפי מבן נכר ממש. אבל במכילתא אי' דבכלל בן נכר תרווייהו הוי בן נכר עובד כוכבים ובן נכר ישראל. והדק"ל. וי"ל דאתי לאשמעינן בגר תושב שאינו עובד עבודת כוכבים דעיקר בן נכר קאי על העובד עבודת כוכבים מש"ה פריך והני מולין נינהו. ואכתי מכל ערל נפקא ומוכח מכאן דבעובד עבודת כוכבים נמי שייך ערלות אע"ג דאינו מצווה למול ובכלל כל ערל הוא. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט משמע דבן נכר מיירי בעובד עבודת כוכבים ולישראל קמזהר רחמנא שלא להאכילו וכל ערל מיירי בערל ישראל ולעצמו מזהר כמש"כ לעיל:

ומסיק דאיצטרך לגר שמל ולא טבל ולקטן שנולד כשהוא מהול ור"א לטעמיה דגר מעליא הוא במילה לחוד וקטן שנולד כשהוא מהול ס"ל דאין צריך להטיף דם ברית. והקשה הלח"מ ז"ל בפ"ט על הרמב"ם ז"ל דפסק כר"א דיליף גז"ש דתושב ושכיר והא הוא ז"ל פסק דגר שמל ולא טבל לא הוי גר וקטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית. וא"כ איצטריך תושב ושכיר להכי ע"ש. והנה לפי מש"כ התוס' ז"ל לעיל בפרק החולץ דר"ע מהכא יליף דלא הוי גר עד שימול ויטבול אין כאן קושיא דהא הרמב"ם ז"ל יליף לה מאבותינו דהוי מילה וטבילה ותו לא איצטריך תושב ושכיר להכי. אבל למאי דכתיבנא התם דאיצטריך קרא אפילו למ"ד דלא הוי גר עד שימול ויטבול. דכיון דמל לשם יהדות תו לא מיקרי ערל. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ג"כ בשמעתין קשה לכאורה הא איצטריך להכי. וי"ל ע"פ מש"כ לעיל בפרק החולץ מסוגית הש"ס דכריתות דגר בימי' הקדמוני' אסור בקדשי' בלא הרצאת דמים. ולפ"ז תו לא איצטריך לגר שמל ולא טבל כיון דאפילו הרצאת דמים מעכב באכילת קדשים. וסוגיא דשמעתין אזלי אליבא דרבנן דראב"י לפי מש"כ בפירוש המשנה בכריתות דלדידהו לא מעכב הרצאת דמים באכילת קדשים. וכמו שהבאתי לעיל אלא דיש לפקפק בזה דע"כ הא דאיצטריך לגר שמל ולא טבל היינו להזהיר לישראל שלא להאכילו דלדידיה לא שייך אזהרה כיון דעדיין כעובד כוכבים הוא. וא"כ שפיר איצטריך קרא לזה לכ"ע להזהיר את ישראל שלא להאכילו. ועוד קשה מאי פריך הש"ס והני מולין נינהו ומכל ערל שמעינן לה הא איצטריך להזהיר את ישראל ומכל ערל לא שמעינן אלא אזהרת עצמו ע"כ נראה כמו שכתבתי לעיל דבאמת מתושב לחוד דרשינן להא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דישראל מוזהר להאכיל לתושב ושכיר וילפינן מינה דאסור להאכיל לכל מי שאינו מצווה וחדא מינייהו מיותר הוא לגז"ש דלקטן שנולד כשהוא מהול לא איצטריך למאי דמסקינן בשבת דטעמא דצריך הטפת דם ברית הוא משום דספק ערלה כבושה היא ולא איצטריך קרא לרבויי ספיקא. והא דאמרינן הכא דר"ע סובר דצריך להטיף דם ברית ע"כ צ"ל דלאו מטעם ספק הוא דמצריך. ולהכי איצטריך קרא אע"ג דלאו ערל הוא מ"מ לא יאכל. אבל למאי דקי"ל דמספיקא הוא דצריך הטפת דם ברית וודאי לא איצטריך קרא להכי. והא דקאמר הש"ס דר"א ס"ל קטן שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב ה"ה דהוי מצי למימר דס"ל דצריך להטיף דם ברית. ומטעם ספק שמא ערלה כבושה היא. ועיין בילקוט פ' בא שהביא בשם המכילתא דר' יצחק דריש לתושב ושכיר לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול:

ויש להסתפק לר"ע דמרבי גבי פסח מתושב ושכיר קטן שנולד כשהוא מהול אלמא דלא הוי בכלל ערל דקרא. א"כ לענין תרומה מה דינו. כיון דלא שמעינן אלא מאיש איש לרבות את הערל. א"כ לא איתרבי אלא ערל גמור. אבל קטן שנולד כשהוא מהול דלא מיקרי ערל לא איתרבי או דילמא כיון דאיתרבי לענין פסח ה"ה דמרבינן ליה לענין תרומה. וע"כ צ"ל כן לפמש"כ התוס' לעיל דמש"ה מרבי ר"ע לערל כי טמא משום דמצינו לענין פסח שהשוה הכתוב ערל לטמא. וא"כ כי מרבינן לענין תרומה מרבינן כל דפסול בפסח. וצ"ע יותר בזה. ולקמן בשמעתין יבואר עוד:

ערלות שלא בזמנה מעכבת או לא כו'. ובירושלמי פשיטא ליה דלא מעכבא אלא דאיתא התם דדווקא כל שבעה חשיב ערלה שלא בזמנה. אבל ליל שמיני אסור לסוכו בשמן של תרומה דלילה אינו מחוסר זמן וחשיב ערל. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תרומות ע"ש. וקשה לי דלפ"ז היכי פשיט ר' זירא מהא דתניא דזכריו איתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה דערלות שלא בזמנה הוי ערלו' ואיתיליד ביני וביני דילמא ערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות. ומיירי בקטן שחל שמיני שלו ביו"ט הראשון דבשעת עשיה לא הוי ערלות משום דשלא בזמנו הוא. ובשעת אכילה דהיינו בלילה הוי ערל דלילה אינו מחוסר זמן. וכיון דס"ל השתא לר"ז דאפי' אם אינו יכול למולו מ"מ מעכבו כל שהוא ערל. א"כ שפיר מעכב בשעת אכילה כיון דהוי ערלה בזמנה אלא ש"מ דליל שמיני נמי הוי ערלה שלא בזמנה. וא"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל כשיטת הירושלמי בזה. וי"ל דהא בש"ס דילן לא איפשיטא הך בעיא אלא דבירושלמי פשיטא להו דלא הויא ערלה סמוך אפשיטותא דהירושלמי. ופסק לקולא. והיינו דווקא תוך שבעה. אבל ליל שמיני דבירושלמי נמי מחמרי ביה פסק לחומרא:

ומסיק רבא דלענין מילת זכריו ועבדיו כל היכא שאינו יכול למולו לא מעכב ובשעת אכילה ע"כ צ"ל דכל שהיה יכול למולו קודם אכילה אע"ג דבשעת אכילה אינו יכול למולו מעכב או מילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט אפ"ה מעכב באכילתו. וא"כ נראה דלענין עשי' ג"כ הכי הוא אע"ג דאין יכול למולו בשעת עשיה כגון ע"פ שחל בשבת ומילה שלא בזמנה כמו מילת עבד אפ"ה כיון דהיה יכול למולו קודם ע"פ מעכב בעשית הפסח. או אפשר דיש לחלק דדווקא לענין אכילה הוא כל שיכול למולו קודם אכילה מעכב משום דכבר התחיל זמן פסח. אבל אם חל ערב פסח בשבת דכי מטי זמן פסח תו לא יכול למולו אפשר דאינו מעכב וכי חלה התינוק בע"פ פשיטא ליה דאינו מעכב אע"ג שהיה יכול למולו קודם כיון דהיה לו פנאי למולו עדיין קודם עשית הפסח. אלא דאח"כ חלה התינוק. אבל בכה"ג דחל ע"פ בשבת שהי' יודע שלא יכול למולו בשבת יש להסתפק. ובד' הרמב"ם ז"ל נאמרו הדברים סתומים ע"ש:

ויש לדקדק עוד בשמעתין אמאי לא מוקי לה הש"ס ביוצא דופן. וכדר' אמי בשבת פ' ר"א דמילה דאינו נימול לשמונה כל שאין אמו טמאה לידה. וכן הקשה הק"ע והוא ז"ל תי' דע"כ ר"ח לא ס"ל כר' אמי דא"כ מאי מיבעי ליה בערלה שלא בזמנה הא בר מילה הוא בתוך הזמן ג"כ ביוצא דופן וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש פירקין לענין ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ואין זה מוכרח דהא בפ' ר"א שם אמרינן דאם מל בתוך ח' הוי לא עשה מצוה. ושפיר מיקרי שלא בזמנה. ולדבריו הא לכ"ע בר מילה הוא בתוך זמנו בטומטום שנקרע ונמצא זכר. וצ"ל דלא ניחא להו לשנויי במילתא דאית ביה פלוגתא כיון דאשכחנא גווני דכולהו מודו בה. ועיין שם בדברי הק"ע שדקדק אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות הא דחלצתו חמה הוי ערלה שלא בזמנה. והוא תמוה דדווקא לענין מילת זכריו הוא דלא מעכבא כיון דלאו בר מהילא הוא. אבל לענין תרומה וודאי ערל הוא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש פירקין ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף