מעשה רקח/תשובה/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כל מצות וכו'. פ"ב דיומא דף פ"ח ובמכילתא וכתב הפר"ח ז"ל איתא במכילתא ובסה"מ עשין ע"ג מדכתיב ואשמה הנפש ההיא שאינו חייב להתוודות כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר:
איש או אשה וכו'. ספרי פרשת אחרי מות מרן ז"ל:
כיצד מתוודין וכו'. כתב מרן ז"ל יומא דף ל"ז. נושא עון ופשע וחטאה כצ"ל ובדפוס ויניציאה נפל ט"ס:
ועשיתי כך וכך. פירוט החטא לא נפקא לן מהך קרא דוהתודו וכו' אלא מקרא דויעשו להם אלהי זהב כדאיתא בפרק יוה"כ דף פ"ו והביאו רבינו פ"ב עיי"ש וצ"ל דאע"ג דכתיב והתודו את חטאתם אשר עשו דמשמע אותו חטא בפרטות מכל מקום הייתי אומר דלאו דוקא דהכוונה היא דרך כלל חטאתי וכו' תדע דרבינו כתב שיאמר והרי נחמתי ובושתי וזה אי אפשר להוציאו מפסוק זה. אלא מדכתיב בעזרא אלהי בושתי ונכלמתי ולעולם איני חוזר נמי שכתב רבינו נפקא לן מקרא דלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וכן צריך לבאר דברי רבינו בספר המצות עשין ע"ג תדע עוד דשם פ' יוה"כ איפליגו תנאי אי בעי פירוט החטא או לא דמקרא דויעשו להם אלהי זהב איכא למדחי דכדי למעט העבירה אמר כן כדאיתא התם ואם איתא תקשה ליה מקרא דוהתודו את חטאתם אשר עשו אלא ודאי דאין הכרח. ופשוט:
וכן כל מחוייבי מיתות וכו'. (סנהדרין דף מ"ג:)
וכן החובל בחבירו וכו'. כתב מרן הקדוש ז"ל משנה בב"ק סוף החובל אף על פי שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה ומכל מקום מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ"ע היכא מייתי לה ע"כ ודבריו צ"ע דנראה שהבין בדעת רבינו דרוצה לומר שיתודה לחבירו החטא שעשה לו ולזה הקשה ז"ל דצ"ע מהיכא מצא לומר כן והדברים תמוהים הרבה דרבינו כתב עד שיתודה וישוב מלעשות כן לעולם ולשון זה לא קאי אלא להשי"ת דכל דין זה קאי הכי ובפרק ב' הל' ט' לא כתב אלא לשון ריצוי ומחילה בעלמא בלא וידוי וזה מכריח לפרש דלהשי"ת קאי ואין שום תפיסה על רבינו דמקרא מלא דבר מלבד דיש לגמגם הרבה במה שציין דינו של רבינו ממשנה דפרק החובל וכו' שהרי הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דליתא דהתם בחובל בגופו לא במזיק ממונו ומה גם שרבינו פ"ה דחובל כתב שמזיק ממונו אין צריך מחילה ווידוי גם לקמן פ"ב כתב חובל בחבירו או גוזלו אינו נמחל עד שירציהו והרב לח"מ שם תירץ דגוזל שנהנה צריך מחילה ולא מזיק שלא נהנה ע"כ וליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' ליפלוג הכל בממון ויראה דגוזל איירי שהכהו וגזלו כגון גזלת החנית והכא נמי מזיק ממונו בכי האי גוונא איירי עכת"ד ומה שהקשה תחילה דהתם בחובל בגופו לא במזיק ממונו נראה מוכרח וגם הרב המגיד שם פ"ה דחובל ציין מזאת המשנה וברייתא שם אם כן מוכרח דאמזיק בגופו דוקא קאי ומ"ש הרב לח"מ היה נראה שהוא חילוק נכון אמנם קשה קושית הרב נר"ו ותו קשה טובא דכיון דרבינו סבירא ליה דההיך מתניתין וברייתא איירי דוקא בחובל בגופו אם כן מנא לן דגוזל דיינינן ליה כגופו בשביל שנהנה ותו דבברייתא שם הקפידו על הצער דוקא דהכי איתא התם ת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה וכו' ואי אפילו במזיק ממונו דלפעמים יתכן שיגרום לו צער גדול אפילו הכי לא מקרי צער לענין זה אלא בגופו דוקא דצערא דגופא עדיף אם כן היכי נימא דגזילה הוי כצערא דגופא גם מה שתירץ הר"ח אבולעפיה נר"ו הוא דחוק הרבה.
שוב האיר ה' לנגד עיני דברי הסמ"ג סוף עשין ע' וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו שהמזיק בממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו ומכל מקום מצוה לשאול ממנו מחילה כאשר ביארנו במצות וידוי ע"כ ושם סוף סי' ט"ז דף צ"ט כתב וז"ל אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון חובל בחבירו או קללו או גזלו וכיוצא בהם אינו נמחל לעולם עד שישלם לו מה שחייב לו וגם צריך שירציהו וישאל ממנו מחילה וכו' ע"כ חילק ז"ל דין הריצוי והמחילה ולא תלה בכפרה אלא התשלומים להורות דהריצוי ובקשת המחילה הוא מצוה שצריך לעשות כן אבל אין הכי נמי דאם לא עשאו מדין תורה אינו מעכב כפרתו וזהו מה שכתב בהלכות חובל כאשר ביארנו במצות וידוי שהיא זאת המצוה. ומצוה זו נפקא ליה מדתנן פ' יוה"כ דף פ"ה עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו והיינו מדרבנן דמדאורייתא כלומר דרך חיוב גמור ליכא חיובא אלא בצערא דגופא כדיליף בפרק החובל מועתה השב אשת האיש. אם כן כל הישר הולך יורה יורה דהיא גופא סברת רבינו ז"ל ודקדוק דבריו הכי מוכחי שהרי פ"ה דחובל כתב בזה הלשון אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו ע"כ והיינו מההיא דפרק החובל דיליף לה מקרא וכמ"ש הרב המגיד שם וכאן פ"ב כתב וז"ל אבל עבירות וכו' אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו וכו' ע"כ ולא סגי ליה במה שכתב תחילה וירצהו אלא הוסיף לפרש אף על פי וכו' לומר דאף דקי"ל דבמזיק ממונו אין בקשת המחילה והריצוי מעכב הכפרה מכל מקום חז"ל חייבו שירצה את חבירו בכל גווני ודייקי דברי רבינו שכתב אף על פי שהחזיר לו ממון וכו' ולשון חזרה לא שייכא בחבלה אלא במזיק ממון ודברי מרן שם צריכים עיון שכתב אף על פי וכו' משנה בב"ק סוף החובל ע"כ והתם איירי בצערא דגופא לא במזיק ממון וכמ"ש הרה"מ בהלכות חובל אם לא שנאמר דרצה לרמוז עיקר הדין מהיכן ילפי רבנן לחייב בכל שאר עבירות שבין אדם לחבירו וכו' וההיא דפ' יוה"כ ההך מתניתין סמיך ואיך שיהיה על כל פנים רבינו דאיירי בהלכות תשובה כלל כל העבירות דעל כולם בעי בקשת המחילה כמ"ש פ"ב שסיים וכיוצא בהם והאי כדיניה והאי כדיניה דבחובל הוי חיוב גמור ושאר עבירות לא הוי אלא מצוה בעלמא כדברי הסמ"ג ז"ל.
ומעתה נתברר לנו דמה שכתב רבינו בפרקין אינו מתכפר וכו' על כרחך קאי להשי"ת דוקא דאילו לחבירו במזיק ממונו אינו אלא מצוה בעלמא ואף בחובל לא נפקא לן מהך קרא דמכל חטאת האדם אלא מקרא דועתה השב אשת האיש אלא ודאי דבוידוי להקדוש ברוך הוא איירי דוק בדבריו שכתב וכן וכו' דקאי אכל החלוקות שכתב למעלה ואם נפרש דקאי אחבירו כדמשמע מדברי מרן ז"ל קשה טובא דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא בקשת המחילה והוידוי מהשי"ת לא הזכיר שהוא מקומו הראוי ולחבירו יזכיר מה שכבר ביארו בפ"ב דבר פלא הוא זה והילך דברי מהר"ם מטראני בספר קרית ספר שלו וז"ל וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי וכו' שנאמר מכל חטאת האדם אלו גזילות וגניבות שצריך וידוי והיינו מ"ש לעיל בשם המכילתא דמהך קרא ילפינן כל העבירות שבין אדם לחבירו ואכולהו קאי קרא דוהתודו דבעי וידוי שכתב וז"ל הא למדנו וידוי לכל מיני עונות גדולים וקטנים עיי"ש ומעתה מ"ש מרן ז"ל דצ"ע היכא מייתי לה לא הבנתי מאי קשיא ליה כלל דלשון המכילתא הוא מפורש בפרשת נשא הובאה בילקוט ד"ה כי יעשו וז"ל מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגניבות ועל הגזילות ועל לשון הרע ע"כ הרי בפירוש דהעבירות שבין אדם לחבירו נפקא לן מהך קרא גופיה ואם כן מאי קשיא ליה למרן על רבינו וק"ל:
ב[עריכה]
שעיר המשתלח וכו'. שבועות דף ב' ובגמרא דף י"ב. ובדברי מרן אמר אעשה צ"ל עבר אעשה:
אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. כתב מרן הקדוש דצ"ע דהוא ודאי פסק כרבנן ואם כן היכי פסק דעל הקלות בלא תשובה מכפר יום הכפורים הא לרבנן בין קלות בין חמורות בעי תשובה דוקא כדמוכח בפ"ק דשבועות דף י"ג דפריך האי עשה היכי דמי אי דעבד תשובה וכו' אמר רבי זירא בעומד במרדו ורבי היא וכו' ומשמע דלרבנן בעי תשובה גם אעשה ע"כ.
ונראה לענ"ד דרבינו רוח ה' דבר בו והמציא דין זה מההיא דפרקא בתרא דיומא דף פ"ה דמוכח מינה דלרבי אעשה ול"ת אפי' בלא יום הכפורים מכפר ליה דאיתא התם אמתניתין דחטאת ואשם ודאי מכפרין מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה ופריך עם התשובה אין בפני עצמן לא נימא דלא כרבי דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר ואם לא עשה תשובה אין יוה"כ מכפר אפילו תימה רבי תשובה בעיא יוה"כ יוה"כ לא בעיא תשובה ע"כ ומדאוקימו למתניתין כרבי ואמצעיתא דהך מתניתין קתני חילוקא דבין קלות לחמורות בלפני יוה"כ דבקלות לא בעי יוה"כ ותשובה לחוד סגי וחמורות תשובה תולה עד יוה"כ מוכח דלרבי אקלות אפילו בלא יוה"כ מכפר דתשובה לחוד סגי וכי קאמר תלמודא לרבי תשובה בעיא יוה"כ וכו' לא קאי אלא אחמורות דאי לא תימא הכי היכי בעי לאוקומי רישא כרבי כיון דאמציעתא קתני דתשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל"ת בלא יוה"כ כלל ומאי דקאמר אפילו תימא רבי וכו' רוצה לומר דיוה"כ על כל פנים מכפר אפי' בלא תשובה אבל בתשובה בלא יוה"כ יש עבירות שמתכפרים מיד ויש דבעי גם כן יוה"כ והשתא דחזינן לרבי דעל כרחין איכא חילוק בין קלות לחמורות דבקלות לא בעי יוה"כ הוא הדין לרבנן דפליג ארבי וסבירא להו דגם בעי תשובה עם יוה"כ מסתברא דלא פליגי דבעי תרתי אלא בחמורות דרבי לא בעי תשובה ויוה"כ לחוד סגי ואינהו בעו תרוייהו אבל בקלות דלרבי קילי טפי דלא בעי יוה"כ דוקא דתשובה לחוד בלא יוה"כ מכפר לרבנן דמחמרי טפי מרבי בחמורות נחתינן דרגא בקלות ונימא דס"ל דבעי יוה"כ דוקא ותשובה לחוד לא סגי דהא לפי הש"ס יוה"כ אלים חיליה מתשובה לחוד ואם כן מאי דסבירא ליה לרבי בחמורות סבירא להו לרבנן בקלות.
אי נמי מצינן למימר דכיון דלפי הש"ס שם מתניתין אתיא כרבנן להדיא דמדקאמר נימא דלא כרבי מכלל דלרבנן אתיא כפשטא רוצה לומר דיש חילוק בין קלות לחמורות אלא דעשה ול"ת דקתני מתניתין דתשובה לחוד סגי על כרחין לומר דעשה ול"ת הניתק לעשה קאמר אבל ל"ת גרידא אין התשובה לחוד סגי דבעי על כל פנים יוה"כ כמו שכתבו בגמרא שם השתא על ל"ת וכו' ונמצא מבואר דלרבנן נמי בקלות יוה"כ לחוד סגי ועל עשה גרידא הא קי"ל דאינו זז משם עד שמוחלין לו והוא מוסכם אליבא דכו"ע ודו"ק ולפי זה מ"ש בגמ' דשבועות האי עשה היכי דמי וכו' לאו מעשה לחוד פריך אלא מכולהו דאיתנהו במתניתין ומאי דנקט עשה היינו משום הצד האחר דאי עבד תשובה מוחלין לו מיד דהיינו דוקא בעשה והשתא נמי אתי שפיר מאי דלא מתרץ אפילו רבנן היא משום דכוונת המקשן והתרצן לאוקומי כולה מתניתין בחדא מחתא דכולהו יוה"כ מכפר בחד גוונא אבל הן הכי נמי דכרבנן נמי אתיא מתניתין ועשה ול"ת אפי' בלא עשה תשובה והחמורות בתשובה דוקא עם יוה"כ ורבינו פסק כרבנן דרבי כמ"ש מרן ז"ל ועיין להרב לח"מ ז"ל, ונכון:
ג[עריכה]
בזמן הזה. יומא דף פ"ה וקידושין דף מ' ור"ה דף י"ח ובירושלמי שם:
ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים שנאמר וכו'. כתב מרן הקדוש ממשנה פ"ב דיומא וכו' ולא קי"ל כרבי מחבירו וכו' ע"כ לכאורה קשה טובא דאי פסק כרבנן הוה ליה לחלק בין קלות לחמורות וכמ"ש לעיל ועל כרחין עיקר דברי רבינו הכא קאי אקלות דבהנהו איכא חילוק גמור בין זמן שעיר המשתלח לזמנינו ואם כן אי רבנן פליגי בין בזמן בית המקדש בין שלא בזמן בית המקדש לדעת רבינו אי סבירא ליה כרבנן הוה ליה לחלק ותו דלקמן הל' ד' פסק דבלא תעשה שהם הקלות בעי יוה"כ עם התשובה דוקא וצריך לומר דסבירא ליה למרן ז"ל דרבנן פליגי עם רבי בכל זמן אלא דמרן ז"ל סובב הולך עמ"ש לעיל דצ"ע דלרבנן אין חילוק בין קלות לחמורות אמנם לפי מה שכתבתי שם בס"ד וכ"כ הרב לח"מ והרב בעל בני חיי ז"ל צריך לומר או דרבנן מחלקי בקלות בין בזמן בית המקדש לזמן הזה או דרבנן לא פליגי אלא בזמן בית המקדש דוקא אבל בזמן הזה מודו לר' ישמעאל ודעימיה דאיכא ארבעה חלוקי כפרה ודו"ק:
ד[עריכה]
אף על פי וכו'. {{ממ|יומא דף פ"ז:
גומרין לו הכפרה. כלומר שכבר נתכפר מקצתו והיסורין גומרין וכתב הפר"ח ז"ל שהוציאו מהירושלמי פרקא בתרא דיומא וריש פרק חלק עיי"ש:
ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה. קשה דנראה מיותר דאין שום חידוש ממ"ש לעיל וראיתי להר"ח אבולעפיה נר"ו שהביא משם הר"מ בן חביב ז"ל דרוצה לומר דהגם שעברו שני יוה"כ אין מועיל בלי יסורים גם אפילו באו יסורים לכללות המדינה אין מועילים עד שיבואו עליו יסורים בפרטות גם כיון שלא יועיל עד שיבואו היסורים אחר יוה"כ דוקא ולא מקודם אי נמי דאף בזמן שעיר המשתלח אין מתכפר לגמרי בלא יסורים תדע דופקדתי בשלמה כתיב ואז על כרחך היה שעיר על כרחך ולתירוץ זה קשה דבזמן שהיה שעיר לא בעינן אלא תשובה ויוה"כ לבד כדמוכח במתניתין דיומא והך מימרא דרבי ישמעאל היא בזמן שאין שעיר דוקא דבזמן דאיכא שעיר לא בעי כל הני ועיין להרב לח"מ ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |