בית מאיר/יורה דעה/שעג

בית מאיר ‏ יורה דעה שעג

סעיף ד' ומיטמא לשומרת יבם אפילו וכו'. זה מתשובת רשב"א שבב"י סי' זה וע"ש היטב כי לענ"ד צ"ע רב חדא שהרי ז"ל שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובתה ואפילו נכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו לה בחיי הבעל הרי עשינו אותו לגמרי כבעל לירושתה וא"כ נעשה אותו כבעל לקבור משום מת מצוה וכו' ע"ש הרי דכל בנינו הואיל שהוא יורש אפילו כל הנכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו בחיי הבעל והרי עשינו אותו לגמרי כבעל. מבואר מיני' שאילו הי' דינו שלא לירש הנכנסים ויוצאים עמה. או אפי' אם הי' הדין שאך מחציתם ירש הוא ומחציתם יורשיה דשוב לא הי' לגמרי כבעל לא הי' ס"ד לדמותה לקטנה יתומה דשם יורש הכל כדמבואר בא"ע סי' צ' סעיף ג' ושטה זו דבש"י ירש הכל הוא שטת הגאונים שבר"ן כתובות ריש פרק האשה שנפלו וע"ש. אבל שטה זו אין לה זכר בהרמב"ם ולא בהטור א"ע סי' ק"ס וא"כ מן התימה על הש"ע שבא"ע הנ"ל סותם אף כדעת הרמב"ם שאפילו מה שנפל תחת הבעל יורשי' יורשי נ"מ שלה והרמ"א לא הביא מקודם אלא דעת הי"א שיחלוקו בירושתה. וע"ש בב"ש דשטת הגאונים השמיט דאפילו הבעל מוחזק לא יוכל לומר קים לי כותייהו וא"כ איך סתמו הכא להתיר איסור תורה בלא ראי'. ותו יראה לענ"ד דאף הרשב"א ז"ל להלכה אמרו ולא למעשה אף לשטת הגאונים כי קשה לי נהי דיורש הכל מנ"ל לדמות ש"י לקטנה דילמא נדמה אותה לאשתו פסולה שמבואר הכא שאינו מטמא לה. ובא"ע סי' צ' סעיף ג' מבואר דיורש אותה ונימא נמי דמת מצוה הוא ובאמת היא נמי קושי' תוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ומסקו משום כך דמשום דירית לה לא הוי' מ"מ אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה דכיון דלא ירתי לה דומה הוא למ"מ. וע"כ ר"ל אף דמד"ת אינה קרוי' מ"מ. מ"מ נראה להחכמים בנשואי קטנה מפני שכל עיקר הנשואין דרבנן עבדי חיזוק לנשואין אלו במה שהתירו לכהן לטמא לה ע"פ מה שדומה למ"מ משא"כ נשואי חייבי לאוין שהקדושין ד"ת לא צריכו חיזוק והניחו על ד"ת שאעפ"י שאין לה קרובי' יורשים מ"מ לא מיקרי מש"ה מת מצוה ואסור לכהן לטמא לה. וא"כ פשיטא דשומרת יבם יותר דומה לאשתו פסולה. ותדע שהרי קטנה היא נכללת בשם אשתו הנשואה הכשירה לו לענין שיטמא לה כדאיתא בהב"ח ע"פ הגמרא דיבמות הנ"ל. וממילא היא נמי בכלל לענין אבילות דכללא הוא ע"פ הברייתא דמ"ק דף כ' ע"ב דכל שכהן מטמא לקרובי' חייב להתאבל עליהם ואילו נימא דלשומרת יבם יטמא יהא היבם מחויב להתאבל עליה. וזה דבר שאין הדעת סובלו כי מי יחייב אותו באבילות והוא יאמר הייתי חולץ לה א"ו לענ"ד אין להתיר לכהן לטמא לשומרת יבם דידי' ובפרט לדידן דלא פסקינן כהגאונים וגם לא נהגינן ביבום. ודע ג"כ כי לשון תשובה הלזו מגומגם תחילת לשונו מורה כאילו רוצה לדון שיהא חייב בקבורתה אלא שבאמצע מזכיר נמי הדין דקטנה שמטמא לה. וזה שחייב בקבורתה הוא איבעי' דאפשטה בהאשה שנפלו שחייב בקבורתה לכל הדעות מדיורש כתובתה. ואדרבא מסוגי' זו תמוה לי לפ"ר שטת הגאונים דהא נאמר שם או דלמא יורשיה קוברים אותה דקא ירשו נכסים הנכנסים ויוצאין עמה. ולשיטתם הא סתם שומרת יבם היבם יורש הכל חוץ מנכסים שנפלו בעודה שומרת יבם וצ"ע: אך דע דשמעתי מקשים על תשובה הלזו מסתם גמרא דיבמות כ"ט ע"ב דפשוט להסוגי' דאפילו עבד בה מאמר ואפילו לב"ש דלא מטמא לה. ואי מש"ה לק"מ כי שם נראה דקאי על ש"י שנפלה מן האירוסין דזו פשיטא שאין היבם יורש ולא מיטמא לה דלא עדיף מהבעל. וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף