חכמת אדם/קס
|
< הקודם · הבא > |
א כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך מוזהרים הגדולים על הקטנים שנאמר אמור אל הכהנים ואמרת: ודוקא לטמאותם בידים אבל אם הקטנים מטמאין מעצמם אין צריך להפרישן כדאי' בא"ח סי' שמ"ג ובחבורי ח"א בדין חינוך קטן כלל ס"ז. מיהו י"א דהיינו דוקא שלא הגיע לחינוך וקטנים הישנים באהל המת אין מחויבין להקיצן ולהוציאן אך מפני חינוך טוב הוא (סי' שע"ג סעי' א' ובש"ך) ואשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באהל המת דהוי ספק ספיקא שמא נפל ואת"ל בן קיימא שמא נקבה (סי' שע"א ש"ך ס"קא ואפילו יודעת בודאי שכלו ט' חדשים מותר דהוי טהרה בלועה (מ"א סי' שמ"ג)):
ב אפילו בעל מום מוזהר מליטמאות אבל חלל וכהנת מותרים ליטמא ודוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם הוא נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר (שם סעי' ב' ובש"ך):
ג כל המתים האמורים בפרשה שהכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה שהיתה כהנת מצוה לה לטמאות (שם סעי' ג' ובש"ך) אבל אין איסור לכהנת לטמאות אפילו לכל המתים אלא דבקרובים יש מצוה לה לטמאה:
ד אלו הם הקרובים שמטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה. אבל פסולה או גרושה ואפילו יש לו בנים ממנה או ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ואינה מחויבת ליטמא לו ומטמא לאמו אפי' נתחללה כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נישאת לכהן כשהיא גרושה. ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך אפילו הם פסולים לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית שולדה כמותה ולא נקרא בנו כלל. וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהם ספק נפלים אין מטמא להם: ולאחיו ואחותו מאביו אפילו הם פסולים אא"כ הם בני שפחה או כותית. אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא וכן אינו מטמא לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה: אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה מן האירוסין ובוגרת ומוכת עץ ומטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אם מיתת בלא בנים תהדר כתובתה לבי נשא (פי' לבית אביה) (שם סעי' ה' ובש"ך):
ה כל אלו מטמאין להם אפילו שלא לצורך ומצוה לטמא וי"א דדוקא לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכים ואז מצוה לטמא אבל שלא לצורך אסור לטמא ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום מותר לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהיה מוטל בבזיון. ונכון להחמיר כסברא אחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכים (ונ"ל דמחויב לטמא עכ"פ לצורך קבורה אעפ"י שיש חבורה שהרי טמאו ליוסף הכהן בע"כ ע' בב"י בודאי היה שם בלא"ה מי שיקבור) ואינו מטמא להם אלא עד שיסתום הגולל דהיינו לרש"י כיסוי ארון ולר"ת הוא האבן שנותנין על הקבר לסתמו או אחר השלכת העפר על הקבר וכתב הש"ך דאפילו לרש"י דוקא לאחר שהנוחו המת עם הארון בקבר וסתמו זה הוי סתימת הגולל אבל כל זמן שהוא בבית אפילו אם סתמו הארון במסמרים לא מקרי נסתם הגולל ומותר לטמאות עד שיסתום הקבר ואם דעתו לפנותו משם מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל שני (שם סעיף ה"ו ובש"ך):
ו אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמטמא לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בה"ק כדי שלא יכנס לב"הק ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור דאע"ג דבהליכה אע"ג שמטמא בקברות אחרים מותר כיון שלא פירש עדיין ממתו אבל בחזרה דאז כבר פירש ממתו דאז אסור לטמא והוא יצטרך לילך על קברים והב"ח ושאר אחרונים פסקו דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף ב"הק (שם סעי' ז' ובש"ך):
ז כהן שפירשו אבותיו מדרכי הצבור אינו מטמא להם ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמאבד עצמו לדעת ולא לספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון. ואין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מטמא להם אעפ"י שהשדרה קיימת ואפילו אם כל המת שלם אלא שחסר ממנו כל שהוא אפי' הוא מונח אצלו אינו מטמא לו שאינו מטמא אלא לשלם ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה או כשחסר בשעת מיתה כגון שחתכו ראשו שאינו עכשיו כמו שהיה בחייו ולא קרינן ביה לאביו אבל אם חסר ממנו אבר בחיים ומת מטמא לו אעפ"י שאינו שלם ויש מי שאומר שאינו מטמא להרוג דמקרי חסר ונכון להחמיר (שם סעיף ח' ט' ובש"ך):
ח מצוה להטמאות למת מצוה אפילו הוא כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה מטמא לו שנאמר בנזיר לאביו ולאמו כו' דכל הפסוק מיותר שהרי כבר כתיב לנפש מת לא יטמא וקבלו חז"ל דר"ל דוקא לאביו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ואינו נקרא מ"מ לענין זה אא"כ מצא ראשו ורובו ואם מצא ראשו ורובו וקברו ואח"כ מצא עוד אבר ממנו קוברו (כן הוא בב"י) ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא"כ הם שלימים כדלעיל בסי' הקודם דהתם לענין טומאה כתיב לאביו כו' משמע אביו שלם וכן כולם אבל קבורת מת מצוה דאתיא מקבור תקברנו משמע כולו ורובו ככולו בכל התורה:
ט איזהו מ"מ שמצאו בדרך או בעיר של נכרים ואין לו קוברים וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל שיעלהו ויבא לטפל בו ולקוברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת אפילו לילך לעיר להביא קוברים אלא יטמא עצמו ויקברנו אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקברו אין זה מ"מ שיטמא עליו הכהן אלא קורא אותם והם קוברין. באו בני העיר אם יש כל צרכו מושך את ידיו ולעולם הוא מ"מ עד שיהיו שם נושאי המטה וקוברים (ט"ז). י"א אם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו אלא מטמא אם ירצה. מת הנמצא ולא ידעינן מי הוא אזלינן בתר רובא הנמצאים שם דהיינו בתר רוב העוברים ושבים המצויים שם או בתר רוב עיירות ולא אזלינן בתר העיר הקרובה אפילו בקורבה דמוכח אלא בתר רובא אזלינן דכל דפריש מרובא פריש (שם סעי' ג' ובש"ך) ואם נוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה כגון שידוע שהיו כאן ונהרג א' מהם במקומו וכיון דידעינן בודאי שהיה שם קיי"ל דכל קבוע כמחצה ע"מ כדלעיל כלל ס"ג לא אזלינן בתר רוב אלא ה"ל כמחצה על מחצה וצריך לקוברו אבל אין הכהן מטמא לו כדין הספיקות לעיל סי' ז':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |