אילת השחר/שבת/לח/א
שכח קדירה וכו' מהו. הנה האיסור להשהות כתב בחזו"א דזה נמשך כל הזמן שעומד על הכירה ואם בכניסת השבת הי' אנוס מ"מ צריך אח"כ לסלק, ולפי"ז באופן דרוצים להתיר בשכח כגון להלכה דנפסק בסי' רנ"ג כשיטת הרמב"ם דנתבשל כל צרכו אע"פ שמצטמק ויפה לו מ"מ אם שכח ושהה מותר היינו רק אם כשנזכר תיכף הוריד מן הכירה דאל"ה הא כשנזכר הי' מחויב להוריד וכשלא הוריד הא נמצא דשהה במתכוין ואסור.
למחר נפק דרש להו המבשל בשבת וכו' ולא שנא מאי ולא שנא וכו'. צ"ב קצת שבא לדרוש לרבים ואומר להם דברים סתומים, וצ"ל דפירש להם דבשהיה לא שנא, רק לא פירש מאי לא שנא.
מבשל הוא דקא עביד מעשה במזיד לא יאכל אבל האי דלא קעביד מעשה. פי' לא קעביד מעשה בשבת.
רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. יש לעיין לפימש"כ הנתיה"מ סי' רל"ד סק"ג דאיסור דרבנן בשוגג לא עבר כל איסור, א"כ מה טעם לקנוס את השוגג [אמנם רבים חולקים על הנתיה"מ, ועי' משנ"ב סי' של"ד ס"ק ע"ח]
אתי לאיערומי בשוגג. וכבר נתקשו דממ"נ אם הוא יעשה במזיד הא לא ישמע לנו שלא לאכול, וזה אפשר דחמירא לאינשי איסור אכילה מאיסור השהיה ובפרט שזה בלי מעשה. אלא דעדיין יקשה דמה שייך לאיערומי דהא נמצא דמרמה את עצמו דהא הוא יודע שהשהה בכונה ולהני דס"ל דאסור גם לאחרים אפשר דיערים כדי להאכיל לאחרים, אבל לפמש"כ הרא"ש דזהו ספיקת הגמ' לקמן בעבר ושהה מאי, ולפי"ז יש לפסוק לקולא כמו שהעיר הב"ח על הטור למה פסק לחומרא, א"כ מה שייך לחשוש לאיערומי כיון דבין כך מותר להם ואפי' להטור דפסק לחומרא מ"מ הא ספוקי מספקא להגמ' ואיך אמרינן כאן בפשיטות דאתי לאיערומי והא לבני ביתו יתכן דבין כך מותר לאכול ולעצמו מה שייך לאיערומי.
משרבו משהין במזיד ואומרים שכחים אנו. צ"ל דב"ד שמעו שהיו כאלו שעשו כן.
עבר ושהה מאי מי קנסוהו רבנן. הא ודאי אם חכם א' קנס עדיין אין כל העולם נאסר מזה, וע"כ השאלה היא אם התאספו חכמים וקנסו, וא"כ מה שייך לשאול הא כ"ז שלא שמענו שקנסו למה נסתפק שמא קנסו, וכ"ז דלא קנסו אין לומר דיש סברא לקנוס שבשביל זה נאסור מספק לאכול.
עבר ושהה מאי וכו'. ברא"ש פי' בפי' א' דספק אם קנסו גם לבני ביתו. ויש לעיין אם ספיקת הגמ' דנתנו לזה דין איסור אכילה או שזה קנס למשהה, ונפק"מ אם אחד רואה לא' מב"ב שרוצה לאכול, דאם זה רק קנס להמשהה נמצא דלמשהה יש איסור להאכילם, אבל כשהם אוכלים אין למונעם מלאכול כיון דאין איסור אכילה על הדבר שנתבשל אלא איסור אגברא דהיינו המשהה, ובודאי אם המשהה רואה ונותן להם לאכול עובר אבל להם בפנ"ע אין איסור, או דעי"ז יש דין איסור על המאכל, וספיקתנו יהי' גם לשאר הפוסקים דפשיטא להו דאסור גם לבני ביתו ולאחרים אם זה רק משום לתא דהמשהה או דחכמים אסרו את התבשיל לגמרי.
והמג"א (ריש סי' שי"ח) הביא בשם הרשב"א דאסור לבשל בהקדירה, ויש לעיין אם שייך בזה לאסור טעם כעיקר כיון דאין עצם המאכל אסור רק על הגברא דאסור ליהנות ע"י מעשה אכילה.
מאי לאו לאותה שבת לא לשבת הבאה. לפי"ז צ"ב למה הזכיר התנא שראה חמין וכו', כיון שלא אסר להן אותן חמין שמצא עכשיו, רק אמר הלכה לעתיד. ואף שי"ל דמשום שראה את החמין לכן נזכר ההלכה מ"מ צ"ע.
מכלל דביצים מצומקות מצטמקות ויפות להן נינהו דאמר רב חמא וכו' ואכלנו מהן הרבה. לכאורה מה הראי' דיפות נינהו אולי היו רעבים ואכלו הרבה כדי להשביען ולא משום שיפות נינהו. אך באמת אינו מובן לכאורה למה צריך ראיות לזה, יקחו ביצה מצומקת ויטעמו ממנה אם היא יפה או לא, ומשמע שהבינה הגמ' דזה בא רב חמא לומר דביצים מצטמקות ויפות להן הוא, כדי שנדע ההלכה, דאל"כ מאי נפק"מ בזה שאכלו הרבה ביצים.
רש"י ד"ה ובשר טרוף. דגלי דעתיה דלא לאורחים קבעי לה. ק"ק מה צריך גילוי דעת, הרי יודע שלא יבואו אורחין, וכי חייש שיבואו לו אורחין באמצע שבת.
תוד"ה שכח. א"נ בעי אפי' בקידרא חייתא וכו'. העירו דא"כ מה שייך שכח הרי הניחו סמוך לשבת ויודע מה שעושה. וצ"ל דהשהה קדירה עם תבשיל שנתבשל כבר, ושכח שיש בתוכה ג"כ בשר חי.
בסוה"ד כתבו דבכירה דאויר שולט בה איכא למיחש שמא יחתה. ולכאורה האיש ששם התבשיל חייתא בכירה הא כיון שנתן כדי שיאכל מחר ובודאי לא סמך שרק ע"י חיתוי יוכל לאכול מחר, וא"כ למה אח"כ יתחרט ויחתה, ממ"נ אם חשב שרק ע"י חיתוי יתבשל ויאכל הא ידע ודאי דבשבת אסור לחתות ואיך נהפך מחשבתו שחשב שצריך לחתות כדי שיגמר המאכל להתבשל.
ובשלמא בדבר בשל קצת וחשב לאכול בלילה יכול להיות שרואה שלא העריך נכון מה שחשב שיהי' מוכן כבר בזמן כזה, אבל כששם לאכול למחר קשה כנ"ל.
ואולי לא ידע ששלט בה אוירא ואח"כ רואה שלא מתבשל לכן יחתה.
תוד"ה עבר ושהה. ואומר רשב"א דקודם גזירה בעו וכו'. צ"ב קצת שנסתפקו בזה כיון שאין נ"מ בזה עכשיו לאחר הגזירה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |