אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/כג

יום שני כו חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף כג

נטילת שכר עבור עדות החודש

וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגלין לבוא

שנינו במשנה (ר"ה כג:): חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם, וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילין לבוא, ע"כ. מבואר שהיו מניחים בפני העדים סעודות גדולות, כדי לגרום להם לבוא להעיד בפני בית דין.

ממשנה זו, מוציא הנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סימן כט) הלכה למעשה, בנוגע לשאלת עגונה שהוצגה לפניו: עגונה אחת שכולה וגלמודה מימים ימימה, ושנים רבות לא נודע מה אירע עם בעלה. כי אין האיש בביתו, הלך למרחוק ולא נודע מה נעשה בו. והנה, ברבות הזמן אירע, שנזדמן אורח אחד ובא לבית שהיתה שם העגונה, והכירה ואמר, הלא זאת פלונית אשת פלוני. ויען ויאמר, ברוך ה' שהנחני בדרך אמת, כי אני יודע להעיד לה שנהרג בעלה. שמצאתי שלשה הרוגים בדרך ואחד מהם היה בעלה, וגם מצאתי בו סימנים בגופו, חריץ עמוק מעל הגבה ועד עצם הלחי, ונקודת חן ובה שערות מעל המרפק. ואף אני וחברי קברנוהו.

ותחילה השיבוהו הסובבים, שבודאי האשה תתן לו מתנה הגונה עבור הבשורה הטובה הזאת. ואז השיב ואמר, חלילה לי לקחת מאיתה מאומה. אמנם אחר כך כשנשמעו הדברים לפני רב העיר ושלח לקרוא לו, השיב ואמר, הן אמת שאני הוא העד היודע, אבל אין רצוני להעיד בחינם עד שתתן לי שכרי. וכיון שלא נתנו לו שכרו הלך לדרכו, והאשה הנ"ל הלכה אחריו כמה פרסאות ונתנה שכרו, ואז שב והעיד עדותו בפני בית דין.

הנודב"י מעיד ששאלה זו הועלת ע"י הרב אב"ק ק"ק נעמרוב וגיסו רבי משה מקאלק, ועיקר פלפולם היה אם יש כאן חשש נוטל שכר להעיד. והיינו כמבואר בדברי הרמ"א (חו"מ סימן לד סי"ח): כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטל. ומקור הדברים במשנה בבכורות (כט.).

היתר הנודע ביהודה לעגונה שהעידו לה בשכר

ואחר שמאריך הנודב"י לדחות את כל סברות היתרו של הרב הנ"ל, מוסיף הנדוב"י לכתוב את "הנראה לעניות דעתי בשריותא דהאי איתתא". לדברי הנודע ביהודה, פסול נוטל שכר כלל לא שייך בעדות אשה. וטעם הדבר, שהרי מבואר בדברי הרמ"א שם שפסול זה אינו אלא קנס מדרבנן, והרי קיי"ל (אה"ע סימן יז ס"ג) שכל הפסול מדרבנן כשר בעדות אשה. וממילא אף נוטל שכר להעיד - כשר בעדות אשה.

כראיה לדבר, מביא הנודע ביהודה את דברי המשנה בראש השנה, "וסעודות גדולות היו עושין להם כדי שיהיו רגילים לבוא" - והרי גם זה בכלל נוטל שכר הוא, וכיון שעדות אשה קלה יותר מעדות החודש, ע"כ שעד נוטל שכר כשר לעדות אשה. ויעויין שם שהוסיף לדון שמלבד הפסול דרבנן משום 'נוטל שכר', יש כאן טעם לפסול משום 'נוגע', שהרי אם לא יעיד על מיתת הבעל לא יקבל הממון, ופסול נוגע הוא פסול דאורייתא.

טענת הרב עוזיאל שלא היו חכמים מכשילים העדים באיסור ויישוביו לקושיית הנוב"י

והנה מה שנקט הנודב"י כדבר פשוט, שעשיית הסעודות לעדים המעידים על החודש - יש בה משום 'נטילת שכר' על עדות. נראה שיש לדון בזה. ובאמת בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד סימן טו) העיר על דברי הנודע ביהודה, שאם אכן כדבריו שיש בעשיית הסעודות משום 'נטילת שכר', כיצד אכן התירו חכמים לעצמם להכשיל את העדים בנטילת שכר. והלא אף אם אין עדותם נפסלת בכך, הרי הם עצמם עוברים איסור בנטילת שכר על עדותם, וכמבואר בגמרא בבכורות (כט.) שעובר בכך על 'ראה למדתי אתכם היום חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה'' - מה אני בחינם אף אתם בחינם.

אלא על כרחך צריך לומר שסעודות אלו לא היו רק עבור העדים שתתקבל עדותם, אלא גם עבור אותם עדים שבאו ונמצאת עדותם שאינה מכוונת, או שלא הוצרכו לבסוף להעיד מחמת עדותם של אחרים. ומאחר ש'קבלת השכר' לא היתה רק לעדים המעידים, בודאי שאין זה בגדר 'נוטל שכר להעיד'.

ועוד הוסיף הרב עוזיאל ליישב, על פי דברי המשנה בבכורות שם: "אם היה זקן, מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל". וכעין זה כתב הט"ז: ונראה לי, דהיינו דוקא בדבר שאין לו טירחא, אבל במקום שיש לו טירחא יכול ליטול שכר על ההליכה. וראיה, דאמרינן (קידושין נח:) הנוטל שכר להזות מי חטאת הזאתו פסולה, ואמרינן שם דמכל מקום שכר ההבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים שרי ליטול. והגמרא שם מדמה דין זה לדין נוטל שכר להעיד, ומבואר ששכר טירחא בהליכה לבית דין אינו בכלל 'מה אני בחינם'. ולפי זה יש לומר שהוא הדין לגבי עדות החודש, נעשו אותם סעודות כשכר על הטרחה בהליכתם לבית דין ולא על העדות עצמה.

וכעין זה הובא בליקוטי תשובות (הנדפסים בסוף שו"ת נודב"י) בשם ספר חן טוב (ריש ס"ק כ"ג) וספר קרן לדוד, שהעירו אף הם שאין להביא משם ראיה, שהרי הוי כמו שכר בטלה דמותר. דבמידי דאית ביה טורח גדול מותר לעד ליטול שכר טרחה.

מחלוקת רש"י והרמב"ם מתי ישבו העדים בבית יעזק

והנה מצאנו מחלוקת ראשונים אימתי היה נעשה כל הסדר המובא במשנה, באסיפת העדים לבית יעזק ועשיית סעודות גדולות עבורם. רש"י (ד"ה חצר) פירש: ביום השבת שחללוהו לבוא ולהעיד. ובתוספות יום טוב (פ"ב מ"ה) כתב שמדברי הרמב"ם (קידוה"ח פ"ב ה"ז) נראה שאף בימות החול היו מכנסים אותם לשם. ולדעת רש"י שכל זה לא נעשה אלא בשבת, שפיר יש לומר כדברי האחרונים הנ"ל שאין לנו להגדיר את הסעודות הגדולות כ'נטילת שכר להעיד', שהרי לא כל המעיד קיבל שכר, אלא רק הבא בשבת בטורח גדול ולא זז משם כל היום - רק הוא נטל שכר על טירחתו.

והנה מה שנקטנו עד כה בפשיטות שנוטל שכר להעיד עדותו פסולה מדרבנן, באמת נסתפק בזה המהר"י בן לב (ח"א סימן יט) אם נוטל שכר להעיד פסול מדאורייתא או מדרבנן. ותלה הספק בספק אחר שנסתפק שם אם פסול נוגע הוא משום דחשדינן ליה למשקר או משום שאדם קרוב אצל עצמו. כי אם פסול נוגע הוא משום דחשדינן ליה למשקר והרי הוא פסול מדאורייתא, אם כן הוא הדין נוטל שכר להעיד יהיה פסולו מדאורייתא. משא"כ אם פסול נוגע אינו משום חשש משקר אלא משום שאדם קרוב אצל עצמו, אם כן נוטל שכר להעיד שאין לפוסלו משום קורבה לא נחשוש שמא ישקר מדאורייתא, אלא מדרבנן. והקצות החושן (סימן לד סק"ד) נקט אף הוא כצד בתרא שנוטל שכר כשר לעדות מן התורה.

ועכ"פ מבואר מדברי האחרונים שטעם הפסול ב'נוטל שכר להעיד' הוא משום חשש משקר, והיינו דחיישינן שמא מעיד עדות שקר כדי ליטול השכר. ומעתה, יש מקום לבוא ולדון שלא נפסול 'נוטל שכר להעיד' במעיד עדות החודש בשבת. שהרי אף אם חיישינן שמא מעיד עדות שקר בשביל ליטול ממון, מהיכי תיתי לחשוש שמא אף מחלל שבת הוא לשם ממון. ואם כן, היה אפשר להציע שמשום כך דקדק רש"י לומר שכל עשיית הסעודות וכינוסם לחצר לא היתה אלא בבאים להעיד בשבת, כי באמת בעדות בחול יש איסור בדבר משום נוטל שכר להעיד.

סברת הזרע אברהם שקידוש החודש אינו מחוייב להעיד ומותר ליטול שכר

והנה בעיקר הדין שהנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, הוסיף הרמ"א וכתב: וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד, כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו, אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד - מותר, ע"כ. ומקור הדברים בתשובת הרשב"א המובאת בבית יוסף (סוס"י כח).

ועפ"ז כתב הרב השואל בשו"ת נודב"י להתיר את אותה אשה עגונה, על סמך עדות העד המעיד בשכר. שהרי כאן אינו אלא עד אחד, ואף שעדות עד אחד מועילה בעדות אשה היינו משום שחכמים הקילו בעגונה, אך מכל מקום אינו מחוייב להעיד, וממילא לא שייך כאן איסור 'נטילת שכר להעיד'.

ועל פי זה היה מקום לדון גם בנוגע לעדות החודש, שהרי קידוש החודש מסור לבית דין ואינו מוטל על כל יחיד ויחיד מישראל - ושמא בעדות החודש כלל לא יהיה איסור נטילת שכר להעיד. אמנם המדקדק בלשון הרמ"א ימצא שכל ההיתר הוא "ליטול שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד", משמע שעד כמה שכבר ראה, אסור ליטול השכר אף בעדות זו, וכן דקדק הט"ז מדברי הרמ"א. ואם כן הוא הדין לענין עדות החודש יהיה אסור ליטול שכר על העדות כיון שכבר ראה. אלא שיש לדון, מאחר שכך היה המנהג בדרך קבע שעושים סעודות למעידים על עדות החודש, אם כן לעולם יש לדון כל אדם הרואה את הלבנה, כאילו קיבל שכר קודם שהלך לראות הענין שיהיה עד - כיון שכבר קודם ראייתו ידע שעד כמה שיראה וילך להעיד - יקבל את השכר.

ושוב מצאתי בספר זרע אברהם (חידושים וביאורים, לרבי אברהם לופטביר, סימן פב אות ג) שכתב: יש לעיין בעדים שראו את החודש, אם עוברים ב'לא יגיד ונשא עונו'. דעל לאו ד'לא תעמוד על דם רעך' המבואר בתורת כהנים, אינם עוברים, דזה רק בבין אדם לחבירו, אבל על הנ"ל יש להסתפק. וכתב להביא ראיה לדבר ממשנתנו, שלכאורה קשה כיצד עשו להם סעודות גדולות והלא הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. ועל כרחך שאינם עוברים על 'לא יגיד' וכבר כתב הרמ"א שמי שאינו מחוייב להעיד מותר לו ליטול שכר. ובטעם הדבר, כתב הזרע אברהם, שהוא כמבואר בשבועות (כג.) שבשתי כתי עדים, יכולה כל כת לומר 'הא קיימא שניה', וממילא ה"ה בקידוש החודש כיון שהוא דבר הרגיל לראות ממילא כל אחד יכול לומר, אחר יראה ויעיד.

ביאור משכן העדות לדעת הלבוש שנוגע פסול משום קורבה וקרובים כשרים לעדות החודש

ובספר משכן העדות (לבעל שערי שמחה, שער ז' פ"א) האריך לדון בדעת הלבוש (סימן לז) הסובר כהצד הראשון בספק המהר"י בן לב, שפסול 'נוגע' אינו משום חשש משקר אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו. וכתב שם להביא ראיה לדברי הלבוש מסוגייתנו, שהרי סעודות גדולות עשו לעדים כדי שיהיו רגילין לבוא, הרי דעיקר הסעודה לא היה רק שיבואו, דבלא זה לא היו כולם באים, ואמאי לא ניחוש דמשקר כיון דהוא נוגע שבא להעיד בשביל הסעודה. אלא על כרחך כדעת הלבוש שנוגע אינו פסול משום חשש משקר אלא משום דהוה קרוב אצל עצמו, וממילא בעדות החודש אין פסול זה - כיון שקרובים כשרים לעדות החודש.

ובספר פירות תאנה (ר"ה כג:) תמה על דבריו, שהרי מה שנקט כדבר פשוט שקרובים כשרים בעדות החודש, באמת הוא תלוי במחלוקת תנאים (ר"ה כב.), ורק לדעת רבי שמעון קרובים כשרים לעדות החודש.