תפארת יעקב/גיטין/נד/א

תפארת יעקב גיטין נד א

דף נ"ד ע"א

בגמרא והוינן בה. תמוה לי למה להו כל הטורח הזה להביא כל השקלא וטרי' עם מסקנת ר"א בדר"א דמה ענין זה לכאן יהא הפי' איך שיהי' ס"ס מבואר כאן בדברי ר"מ דלא קניס שוגג אטו מזיד דהא מחלק בין שוגג למזיד ולא חידש ר"א רק דלא פליגי רק בקנס בלבד ולא נשתנו התשלומין כלל מדינא דאורייתא ובס"ד דתקנת חכמים היתה לשנות הדין מדין תורה לגמרי, אבל עכ"פ לא קנסו שוגג אטו מזיד דהא פשיטא דמדאורייתא אין הדין כך רק קנס חכמים ובס"ד הוי ס"ל דיש כח לחכמים לעקור דין תורה ור"א חידש דמודה ר"מ דאין להם כח לזה רק בקנס בלבד פליגי לענין חוזר ומשלם חולין טהורים:

וביותר יש לתמוה בדברי התוס' בד"ה הכא, שהביאו הך דהאשה רבה להורות דמאיזה צד אנו מוכרחין לדברי ר"א דבקנס פליגי כמ"ש מהרש"א, והוא תמוה דגם בלי ר"א בקנס פליגי ולא חידש רק דאין יכולין לעקור דבר תורה ולענין מה שהקשו כאן אין נ"מ בהא אי יכולין לעקור או לא דס"ס מוכח דלא קניס שוגג אטו מזיד בדרבנן:

והי' אפשר לומר דבלא זה הוי מצינן לומר דלא קנס ר"מ שוגג אטו מזיד לעקור דבר תורה אף דבמזיד עקרו דבר תורה אבל שלא לעקור דבר תורה קנס שפיר וכן מצאתי להרב מהריב"ל ז"ל:

אלא שיש לדקדק עדיין במה שהקשו מדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והוי לי' לאתויי נמי מה דמשני עלה ביבמות דבעלים נתכפרו רק הבשר אסור דלס"ד דבעלים לא נתכפרו לא קשיא כלל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד לעקור דבר תורה, ומ"מ יש לומר כיון דכבר הביאו דברי ר"א על הך דתרומה ש"מ דלא עקרינן דבר תורה אפילו לקנוס מזיד א"כ ע"כ דהכא נמי בעלים נתכפרו, ונראה לי שזהו כוונת רש"י שהביא הך דבעלים נתכפרו עלה דההוא דדם שנטמא, והיינו כמו שכתבתי אלא דאכתי הך והוינן בה מיותר לגמרי גם בסוגיא דיבמות דס"ס קתני במזיד אין תשלומיו תשלומין והיאך עקרו דבר מן התורה וע"כ כר"א:

ועוד יש לדקדק דלמה הקשו על סיפא דקתני במזיד אין תשלומיו תשלומין הוי להו להקשות ברישא אמאי משלם חולין טהורים ורש"י ז"ל פירש באמת דלקמן פריך אמאי משלם חולין טהורים אבל עינינו רואות שלא הקשו כן בש"ס רק על סיפא במזיד אין תשלומיו תשלומין:

ועוד יש לתמוה מה שאמרו תבא עליו ברכה כיון שנעשין תרומה טמאה ביד כהן הרי לא חזי לי' כלל, ורש"י ז"ל כתב דהוא לא ידע דנעשין תרומה, ולא ידעתי היכן הוזכר שזה המשלם טעה טעות אחר שאין נעשין תרומה והך שוגג ומזיד הכוונה שוגג שלא ידע שהם טמאים ומזיד דידע אבל מאיזה צד נפרש ברייתא שטעה והי' חושב שאין נעשין תרומה כלל להקשות תבא עליו ברכה, ועוד דמאי ברכה שייך לפי שטעה כיון שלא הרויח הכהן כלום, ועוד לישנא דחזי לי' משמע דבאמת חזי לי', ועוד יש לתמוה במה שאמרו שם ביבמות להקשות על עקירת דבר מן התורה מקידושי אשה שקידש הכהן ולא הקשו מתרומה הנאכלת לזרים וקידושי כהן קרוב טפי להפקר וכבר דחקו התו' ביבמות ליישב זה ע"ש:

לכן נראה לי דודאי הך עיקר דינא דחולין טמאים ג"כ מדאורייתא נעשו תרומה הוא מדברי ר' אלעי שאמר שאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה לי ומינה ילפינן דהוי קדוש כמו שפירש"י התם והשתא מהך דמשלם חולין טהורים לא מצי להקשות כלל דאיכא למימר דמ"מ איסורא דאורייתא איכא ליתן טמאים דהא ולא תשאו עליו חטא כתיב ואף דהתם בתורם על היפה עסקינן מ"מ היינו דוקא בתרומה כיון שמן היפה תורם בפני עצמו רק הרעה חייב בתרומה שפיר יכול לתרום מן הרעה על הרעה אבל זה שכבר אכל מה שאכל והוא נתחייב ליתן משלו ממה שנמצא אצלו דבר הראוי להיות קודש צריך ליתן מן היפה שלו ולא מן הרעה ואי לאו איכא נשיאת חטא, והשתא ממילא אין להקשות ג"כ למה במזיד אין תשלומיו תשלומין ויוצאין לחולין דשפיר יש לומר דמן הדין כך הוא דבשוגג דליכא נשיאת חטא תרומתו תרומה אבל במזיד דאיכא נשיאת חטא נהי דגלי קרא דתורם שלו הוי תרומה אף שחטא, אבל זה שצריך לכפרה דתרומה זו לכפרה הוא צריך אינו בדין שיתכפר במה שהוסיף לחטוא לתרום מן הרעה, וכיון דלכפרה אתיא כל שעבר עבירה ליתן טמאה אין תרומתו תרומה כלל, רק קושית הש"ס הוא נהי דאין תשלומיו תשלומין ולא נעשו תרומה ביד כהן אבל מה לו לכהן בכך הרי יש בכאן ענין אחר שצריך לשלם לכהן מה שהפסיד כמו אי היה אוכל של ישראל וכיון שנתנו ברצונו ליד כהן לתשלומין זכה בהם הכהן לתשלומי נזקו והוא שצריך לקיים ליתן דבר הראוי להיות קודש דוקא על חטאתו יחזור וישלם חולין טהורים אבל לתשלומי נזק הכהן יזכה בהם הכהן דהא תשלומין מעלי' עביד לי' ואדרבא דבר החשוב יותר לכהן החזיר לו כיון שבאמת אינו תרומה ויכול לאכלו בימי טומאתו, והיינו דמוקי לה באכל תרומה טהורה אבל טמאה משלם כל דהו דהוי כמו מן הרעה על הרעה כיון שאכל טמאים רק בטהורה משלם טהורה והשתא הפסיד את הכהן ג"כ לכך לא הוי תשלומין כלל, והיינו דמקשה מ"מ הא חזינן בשוגג הוי תשלומין גם לגבי כהן ש"מ שיצא ידי חובת נזק כהן ג"כ בטמאים א"כ במזיד היאך עקרו רבנן דבר מן התורה לאפוקי מרשות כהן דנהי דליהוי תרומה לא מהני במזיד כיון שעשה עבירה שתרם מן הרעה על היפה אבל לגבי כהן הוי תשלומין על נזקו ואי קידש אשה מקודשת, ואהא משני דלא פליגי רק בקנסו שוגג אטו מזיד וממילא אמרינן דבכל גווני הוי תרומה ג"כ רק דחוזר ומשלם בתורת קנס ובשוגג לא קנסו. והשתא ניחא הכל דהוצרך להביא כל השקלא וטריא דיבמות דדוקא לפי המסקנא פליגי בקנס, וכן ביבמות הוצרכו להביא הך קושיא דהוינן בה, כנ"ל:

שם דם שנטמא וזרקו. פירש"י דהך זריקת מזיד איסורא דרבנן דמן התורה זורק לכתחילה דהציץ מרצה, וכן מוכח מדברי התוס' בד"ה דם [והרב בעל נו"ב לחלק א"הע סי' פ"ב אות ט"ו תמה שם על הגאון מו"ה צבי הירש ז"ל וכתב בפשיטות דאסור לזרוק לכתחילה דם שנטמא מדאורייתא ונעלם ממנו כל הסוגיא כאן עם פירש"י ותוס' דמבואר להדיא דמדאורייתא זורק לכתחלה]:

ותמהני מאד דהא קרא קאמר ונשא אהרן את עון הקדשים ומינה ילפינן דמרצה על הטומאה א"כ אי הדין דמותר לזרוק בטומאה לכתחילה איזה עון הוא נושא הא ליכא עון כלל, ודוחק לומר עון הטומאה שנטמא ומיירי קרא שנטמא במזיד ולא ידעתי מנין להם דבר זה, ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות פסולי המוקדשין משמע ג"כ דאסור לזרוק מדאורייתא לכתחילה והציץ מרצה רק דיעבד ואי קשיא כיון דיש כאן איסור דאורייתא לא קניס ר"מ לאו קושיא הוא, דאיסור כזה דאינו רק לכתחילה ודיעבד מרצה לא הוי רק כדרבנן, תדע דהא מטמא ומדמע פשיטא דאסור מדאורייתא להזיק ממון חבירו ומ"מ כיון דלא שמי' היזק ואי עביד פטור לא הוי רק כדרבנן, תדע דפרכינן לעיל לחזקי' מהעושה מלאכה בפרת חטאת דקתני פטור מדיני אדם ש"מ דלא שמי' היזק וקשה ואי ל"ש היזק למה חייב בדיני שמים ובודאי לא שייך לומר דמדרבנן חייב בד"ש, וע"כ דלכ"ע יש איסור דאוריי' להזיק חבירו בהיזק שאינו ניכר, ומ"מ כיון דאי עביד פטור לא הוי רק כדרבנן כ"ש הכא כיון דאי זרק הציץ מרצה הוי לי' לקנסו:

ועוד בר מן דין תמהני מאד הא מפורש בש"ס זבחים פרק ב"ש דף מ"ו וברמב"ם פ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ל"ו דדם קדשים אינו מקבל טומאה מדאורייתא כלל שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים הוא דמקבל טומאה, ובסוף פ"ק דפסחים דף ט"ז ע"ב מקשה עלה מהך ברייתא דם שנטמא וזרקו ומשני מדרבנן אלמא דכל טומאת דם רק דרבנן אבל היכי שנטמא הבשר דהוא טומאה דאורייתא שפיר יש לומר דאסור לזרקו מדאורייתא אף שהציץ מרצה, ועמ' בתוס' בד"ה דם:

בפירש"י בד"ה דאכל מיני' וכו', דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה וכן פי' להדיא ביבמות. והדבר תמוה, דמפורש בש"ס חולין פרק ג"ה ופרק כל הבשר ובסנהדרין פרק הנשרפין דאוכל תרומה טמאה בטומאת הגוף אינו במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, וח"ו שיהא נעלם מעיני הרב ז"ל ש"ס ערוכה:

ודבר ברור הוא דטעמו של הרב ז"ל לפי ששנינו פי"ב דזבחים פלוגתא דר"י ורבנן בטמא שאכל בשר טמא דרבנן מחייבי ור"י פוטר משום שלא אכל אלא דבר טמא ורבנן אמרו לו אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו, והשתא לרבנן תיקשי טמא שאכל תרומה טהורה היאך משכחת לה, וכן הקשו התוס' פרק ג"ה ופרק הנשרפין, ומה שתירצו בחד תירוץ דמיירי שתחב לו חבירו והך דר"י ידעו דלא מיירי בהא הוא דחוק מאד ע"ש וע"כ דלמאי דמסיק דפליגי בנטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף ובאיסור כולל פליגי אי חל על איסור בתרומה נמי בהכי מיירי ע"ש בתוס' והשתא תיקשי לרבנן במה נפשך אי הך קרא ומתו וגו' גזירת הכתוב ולא משום דאין איסור חל על איסור א"כ ממילא תיקשי מה נ"מ טהורה או טמאה ס"ס כיון שנגע בה, טמאה ומחוללת היא, ואי טעמא דקרא דאין איסור חל על איסור הא לרבנן חל בכולל דטהורה כמו בבשר, וע"כ דהך קרא אסמכתא בעלמא ושמואל ס"ל כר"י דאינו חל על איסור אפי' בכולל ושפיר מחלק דבאכל טהורה אפילו טמאה איסור טומאת הגוף קדים אבל בטמאה אינו חל על איסור אפי' בכולל, אבל לרבנן דבאכל קודש חל בכולל ה"ה באכל תרומה טמאה חל בכולל, והמעיין ברש"י סנהדרין בד"ה טהורה אין דלא גריס בברייתא טהורה רק טמא שאכל תרומה רק במילתא דשמואל גריס לה, וכן מפורש בתוספתא דכריתות כהן טמא שאכל תרומה ולא נזכר טהורה רק שמואל כר"י ס"ל ורבנן פליגי עלי', כנ"ל ברור לדעת רש"י:

בתוס' בד"ה וקא משלם מידי דחזי לי', פי' קודם שישלם אבל אחר שישלם נעשה תרומה ולא חזי לי'. פי' זה צ"ע, דקודם שישלם דלא נעשו תרומה לא שייך דחזי לי' בימי טומאתו דאפי' בימי טהרתו נמי חזי דאטו חולין שנעשו על טהרת הקודש דוקא בעי גם בלא"ה כתבתי בש"ס מה שיש לתמוה על פי' זה וכבר כתבתי מה שנראה לי:

בד"ה אכל תרומה טהורה, לא כמו שפי' בקונ' וכו'. ולפע"ד לק"מ, ורש"י בעצמו פי' בפסחים דלהתכפר בודאי סגי לפי מידה רק לתשלומי נזק הכהן כמו אי היה אוכל של ישראל בודאי משלים עד כדי הפסידו הילכך ממילא הוי תשלומין רק שישלים, אבל אי היה הדין לפי דמים היה צריך לשלם דבר טוב כמו שאכל ובלא"ה לא נתכפר ע"ש:

בד"ה הכא בקנסו שוגג, בהאשה רבה וכו'. עיין מהרש"א אבל לא הועיל כלום דאכתי לא איצטריך כלל הך דהכא התם ואפי' הך דר"א לא איצטריך דס"ס קתני לחלק בין שוגג למזיד ש"מ דלא קניס, אבל כוונת התוס' פשוט דאי הוי עוקרין דבר מן התורה לא הוי קשיא דיש לומר דשוגג אטו מזיד לא קנסינן לעקור אבל כיון דאקשי עלה ביבמות ומתרץ ר"א דלא עקרו כלל שפיר קשה הא ר"מ קניס, ועמ"ש לעיל בגמרא באריכות מה שנ"ל בזה:

בד"ה דם שנטמא, וא"ת והא לאו סתם מתניתין וכו' וי"ל דסמיך אסתם כו'. דבריהם דחוקין דהוי להו להקשות מהך משנה דכיצד צולין, אבל לדעתי לק"מ דכבר הוכחתי לעיל דע"כ בדרבנן לא קניס ר"י אפי' מזיד רק מטעם שלא יהא הולך ומטמא מחייב לי', תדע דפריך לעיל מנסך דאוריי' ולא קנס וקשה הא בלא"ה אפי' דרבנן קשיא דהא מזיד הוא ולא קניס, וע"כ דבדרבנן לא קניס כלל ומזיד לא מיחייב רק כדי שלא יהא ובמנסך בשוגג אף דהזיד בנסך לא שייך שלא יהא כו' כיון דלא נתכוין להזיק שפיר פטרו, והשתא הכא דקתני במזיד לא הורצה ע"כ דלא כר"י דאיהי לא קניס בדרבנן וע"כ כר"מ, כנ"ל:

בא"ד דטומאה דאורייתא וכו'. כבר כתבתי בגמרא דאפילו אי הוי דאורייתא מ"מ מטמא ומדמע נמי דאורייתא ומ"מ כיון דדיעבד פטור כדרבנן חשבינן להו וה"נ כיון דדיעבד הציץ מרצה הוי כדרבנן ומלבד זה דברי התוס' תמוהין מאד דהא קי"ל דם קדשים אינו מקבל טומאה רק מדרבנן דאינו נשפך כמים א"כ לכ"ע אפי' טומאתו לא הוי רק דרבנן וצ"ע, ועיין בכ"מ פ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ל"ו, ודע שיש לדקדק בתוס' דבלא"ה הוי להו לומר דלרב שילא לא קשי' דלדידי' נזרק ואח"כ נודע לאו דוקא ואין כאן סמיכה ממתניתין ומברייתא ליכא לאקשויי לשיטת תוס', וצ"ל דקושטא דמילתא קאמרי דטומאה דאורייתא:

בד"ה המעשר בשבת, משנה היא וכו' ותימא וכו'. ולדעתי לק"מ דדוקא לעיל דייק שפיר דכר"י לא מצי אתי' דלא קניס כלל אפי' מזיד כמו שהוכחתי לעיל אבל כאן לא שייך זה דהכא נמי לא קניס רק שלא יהנה ממעשיו אבל לא הפסידו לגמרי, רק עיקר הקושיא דהתם קתני במתניתין מעשר ומבשל דמבשל ע"כ ר"מ הוא, והשתא דע"כ עיקר הקושי' מרישא דהמעשר והמבשל הקשה מעיקרא מהכא וז"ב:

בד"ה נפלו ונתפצעו תימא וכו' כבר נתקלקלו פירותיו, תמוה לי דהיאך שייך כבר קנסו במה שנתקלקלו בשעת פציעה דהא בכוונה פצעם דבלי פציעה היו אסורין לגמרי והוא פצעם כדי להציל פצועים א"כ מה שייך כבר קנסו בידו הא כל אחד יפצע אותם:

לכן נ"ל ברור דהך ברייתא לאו היינו הך ברייתא דהכא דקתני נפלו ונתפצעו והתם קתני נפלו ואח"כ נתפצעו דהכא שוגג ומזיד קאי אפציעה ובברייתא שוגג ומזיד קאי אנפילה ונתפצעו מאליהן, והיינו טעמא דר"י בברייתא שאין לאוסרם בנתפצעו לפי שהפילם הוא במזיד דכבר קנסו אותו בשעה שהפילם שכבר היו אסורים בעת שהיו שלמים, וכיון שאירע סיבה שנתפצעו מאליהן חזרו להיתרן כיון דלא מגירי דילי' נתפצעו ועל מה שהפיל במזיד כבר קנסו אותו דהא אסורין באמת אי לא נתפצעו ואפילו פצען לא יועיל לכך אי נפצעו ממילא אין לקנסו עוד, ונראה לי דהיינו דנקט הכא נפלו ונתפצעו דהכל הי' בבת אחת בשוגג שנפלו בשוגג ונתפצעו ובמזיד שהפילם הוא בכח ונתפצעו, ובברייתא קתני נפלו ואח"כ נתפצעו דאפי' נפלו במזיד לא נתפצעו מכחו רק מעצמם:

ובהכי ניחא דפריך לקמן דר"י אדר"י מנטיעה של ערלה ולכאורה יש לחלק דשאני התם שלא נאסר לעולם רק מה שמחובר לקרקע אינו בטל מדאורייתא דהוי קבוע ואח"כ כשליקט נתבטלו לא אסרו רבנן אפי' ליקט במזיד, אבל הכא כשהפיל במזיד הרי נאסרו כבר כשהיו שלימים ולא התירו רבנן לפצעם רק אסרום הלכך אינן חוזרין להיתרם ע"י מה שפצעם משא"כ התם שלא נאסרו לעולם מדרבנן, ולהנ"ל ניחא דבנפלו ונתפצעו ג"כ לא נאסרו לעולם כיון שהפילם במזיד עד שנתפצעו הרי עכשיו מתחיל האיסור והוי כמו נטיעה של ערלה כנ"ל ועכ"פ בפי' הירושלמי נראה לי ברור כמ"ש דהתם שוגג ומזיד אנפילה קאי והכא אפציעה ולק"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף