תומים/חושן משפט/כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט כה

(א) כל דיין שדן וכו'. עיין מ"ש באורים דעת הרי"ף והרז"ה והכרעת הש"ך ונראה אפילו למ"ש הרז"ה ואם כפאו לבע"ד ובע"כ נו"נ בשלו דחייב מתורת גזלן אין הפירוש דהדיין נו"נ ביד רק דע"י כפיה הוצרך הבע"ד שלא ברצונו לישא וליתן ביד הרי זה גזלן דסוף כל סוף היה אנוס ע"פ דיבור הדיין ומה ה"ל למיעבד. ובהכי ניחא במה דכתב לבסוף דבכל הני אין חילוק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ולכאורה הא יש הבדל גדול דבזה חייב הדיין ההדיוט לשלם ובזה לא חייב לשלם א"ו דבכפי' א"צ לנו"נ של דיין ובלי כפי' אפילו נו"נ ביד פטור ולכך אין הבדל ופשוט ונכון מבלי להרבות במחלוקת והרב מהר"י כתב דהרז"ה במ"ש נו"נ ביד לאו דווקא ואורחא דמלתא נקט ואינו כי הפי' כמ"ש דהבע"ד נו"נ ביד מחמת כפי' הדיין:

(ב) בדברי הפוסקים. עיין מ"ש באורים כי הש"ך נחלק על הנ"י דכתב במה דסלקא בתיקו אי פסק הדיין להוציא מיד מוחזק ה"ל טועה בד"מ וכתב הש"ך לשיטתו הולך דס"ל תפיסה לא מהני בתיקו אבל הפוסקים דס"ל דאף ביה מהני תפיסה אי פסק הדיין להוציא לא הוי טועה וראייתו מהך דאמרינן דעביד כר"א עביד ולכך אמרינן אי תפס לא מפקינן מיניה ועיין לקמן בסימן ק"ח ואם כן אף בזו דמהני תפיסה אף דעבד להוציא עביד וראייה זו אין לו שרש דלהיפוך אמרינן הואיל ועביד כר"א עביד אף בתופס לא מוציאין מידו דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשיה כמ"ש הבעה"ת (ועיין מש"ל בקונטרס התפיסות) אבל לומר הואיל ותפס לא מפקינן דאין להוציא ממון מיד מוחזק בספק לא יהיה הדיין דפוסק במלתא דספיקא להוציא מיד מוחזק טועה בד"מ דזהו כלל גדול בדין הממע"ה זו לא שמענו והיש טעות גדול מזה ומה שאמרו שם דעביד כר"א עביד היינו משום דהא לדינא כיון דקיי"ל כר' אבא דמתוך שאיל"מ ליתא לרב ושמואל דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו כמ"ש התו' והרא"ש רק הואיל ונפק מפומי' דרב ושמואל ראוי לפסוק כוותי' ולכך אמרו הבו דלא לוסיף עליו ואם כן מאן דהורה כר"א כהלכה הורה פשיטא דאין דינו חוזר מה שאין כן כאן והש"ך הביא ראייה מתו' בב"ב דף ס"ב ד"ה איתמר וכו' דכתבו היכי דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וס"ל לדיין כחד מנייהו ועבד מאי דעבד עבד וכו' ע"ש ולענ"ד משם ראייה להיפוך דהתו' דייקו וס"ל לדיין כחד מנייהו ועבד כו' הרי דווקא דהדיין מכריע בשכלו ודעתו נוטה לחד מנייהו ולכך מה דעבד עבד כי מי ימחה בידו כיון דלבבו נוטה להכריע כחד אבל אי אין הדיין בגדר הכרעה דנימא דס"ל כהך ועבד כחד להוציא מיד מוחזק פשיטא דהוי טעות ולכך דייקו התו' וס"ל כחד מנייהו ולא כתבו סתם דעבד הדיין כחד מנייהו ולפיזה בתיקו בש"ס מי הוא זה אשר יאמר זך לקחי וכביר מצאה ידי להכריע במה דעלה בתיקו והאומר זה הרי זה שוטה וגס רוח ואם כן דאצלו גם כן ספק ומכל מקום הורה להוציא ממון מיד מוחזק הרי זה טעות מוחלט וטועה בדבר פשוט. וכן יש לדקדק עוד מדברי תו' דלא יקשו דיוקיה אהדדי דהתו' כתבו מתחלה היכי דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וס"ל לדיין כחד מנייהו ועבד מה דעבד עבד משמע דלכתחלה אף זה דס"ל בדעתו כחד מכל מקום אין לו להוציא ממון מיד מוחזק ולסמוך אסברתו ושכלו דאל"כ מה אריא מה דעבד עביד הלא לכתחלה יש לו לעשות כן והל"ל דיש לו לעשות כן אלא ברור דווקא בדיעבד יש לקיים פסק שלו אבל לא לכתחלה יעשה כן וכ"נ מתו' ב"ב דף ל"ב ד"ה והלכתא דמשמע דווקא דעבד וקשה א"כ איך סיימו התו' ואי מספקא ליה לדיין הממע"ה וקשה מה אריא דמספקא אפילו דס"ל כחידך הלא אין לו לכתחילה להורות להוציא מיד מוחזק ומה אריא דמספקא ליה ועל כרחך צ"ל דגם זה מיירי מן דעבד דאי מספקא ליה ולא ס"ל להכריע כחד אף בדיעבד אמרינן הממע"ה ואי הוא עביד כאידך הוי טועה דכלל גדול הממע"ה ומהדרינן עובדא וזהו ברור בכוונת התו' ועל כן בתיקו דש"ס ודאי דמספקא ליה ואם כן מהדרינן עובדא דהמוציא מחבירו עליו הראייה ואפילו נימא דלא כנ"י היינו דטעה בד"מ לא הוי הואיל דאין הטעות מבורר דהדבר בספק אבל בש"ה וודאי הוי דסוגי' דעלמא הספיקא דדינא הממע"ה ובמחילה רב מכבוד הש"ך שהפריז על המדה לומר אפילו טועה בש"ה לא הוי אך כל זה אם עדיין לא התפיס הדיין ביד בע"ד אבל אם התפיס אין להוציא מיד המוחזק למ"ד דמהני תפיסה בספיקא דתיקו ומכ"ש בזו שהי' ע"י ב"ד והבע"ד תובע לדיין וצריך לשלם מביתו לשיטת התו' ועיין מש"ל בזה:

(ג) אע"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. פי' הסמ"ע וכן הב"ח דאפילו נו"נ ביד הואיל וטעה בד"מ פטור לשיטת הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם דהלך בשיטתו אבל הש"ך האריך בס"ק ד' להכריע כדעת הב"י דבנו"נ ביד לכ"ע אפילו טועה בד"מ חייב לשלם ולענ"ד אין הכרעתו מכרעת דמ"ש להביא ראייה ועזר מדברי תו' ומרדכי דכתבו להדיא דנו"נ ביד חייב אפילו טועה בד"מ אין כאן עזר וסמך דלשיטתם דלר"מ דס"ל דינא דגרמי אפילו הדר דינא מכל מקום חייב אם כן מיניה לרבנן בנו"נ ביד דהא קעביד מעשה ולא גרמי ומה דחייב לר"מ בגרמי וודאי דחייב לרבנן בקעביד מעשה בפועל משא"כ לשיטת הרי"ף וסייעתו דס"ל אפילו לר"מ דדאין בעלמא דינא דגרמי כאן אפילו טועה בד"מ מכל מקום פטור והטעם דאין כאן כוונה להזיק ומיאנס אנס אם כן י"ל אף בנו"נ ביד פטור דמ"ש הא לר"מ דדן ד"ג גרמי ועשה מעשה חד דינא אית ליה ואם פטור בזו מכח אנוס אף בזו פטור דמ"ש איברא ברמב"ן במלחמות ה' פרק אד"מ מבואר כן דלהרי"ף בנו"נ ביד בטועה בד"מ חייב. אך הרב הש"ך ראה ראיה אחת ולא שתים כי לעומת זה הרשב"א בחדושיו לחולין פרק אלו טרפות גבי זיל אימא לי' לשלם דמי תורא למריה כתב להדיא לשיטת הרי"ף אפילו נו"נ ביד אי טעה בד"מ פטור ואם כן נפל הדבר הזה ברברבותא כי מי יכריע בין הרים גדולים כאלה הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אמנם מכל מקום לפי הנראה נוטים הדברים בהרי"ף כהרשב"א כי אני מתגולל בעפר מתחבט ודן לפני רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהוא בעצמו כתב במלחמותיו דהך מלתא דאמר ר"א אמר רב בבכורות ובב"ק על הך משנה טיהר את הטמא וכו' בשנו"נ ביד אין ענין להך תי' דרב חסדא דמשני בנו"נ ביד דאילו מישך שייכי בהדדי ה"ל לומר על תי' דר"ח וכן אר"א א"ר כדרך הש"ס בכל דוכתי אלא דר"א א"ר אמר למילתיה על משלם מביתו דלא תידוק מיניה ר"מ היא דס"ל ד"ג ור"ח אמר למלתיה על מה דקתני מה שעשה עשוי ולא מהדרינן עובדא כדתנן בפד"מ מחזירין וכו' ואמר דמיירי בנו"נ ביד ואז לא מהדרינן עובדא ע"ש שהאריך (וצ"ל לדבריו אם כן היכי מייתי הרי"ף ראיה דהלכה כר"ח הואיל ר"א אמר רב ס"ל כוותיה בנו"נ ביד הא לשיטת הרמב"ן אין זה ענין כלל להך דר"ח די"ל לענין תשלומין כ"ע מודים כרב דאי לא נו"נ ביד פטור אבל מכל מקום בטעה בשיקול הדעת אפי' לא נו"נ ביד לא מהדרינן עובדא אם אפשר בחזרה כדעת אידך אמוראי' ומה ראייה יש ממלתא דרב ועיין בעיטור דכתב גם כן כמ"ש וצריך לומר כוונתו של הרי"ף דבלי ראיה נראה הלכה כר"ח דדוחק לאוקמי המשנה דד"מ מחזירין כהך גוונא דאוקמו שאר אמוראי רק כל הדוחק שלחץ אותנו לדחות דברי ר"ח מהלכה משום דסתמא קתני במשנה טימא את הטהור וכו' ונפרש בי' דאיירי בנו"נ ביד הא סתמא קתני ולזה כתב הרי"ף דאף דנדחים דברי ר"ח מכל מקום לא נמלטנו מדוחק הזה במשנה דהא סיים וישלם מביתו וזה ע"כ איירי בנו"נ ביד כמימרא דרב דאל"כ אין כאן אפילו גרמי ואם כן על כרחך צריך לומר דמשנה איירי בכה"ג אם כן אין כאן דוחק לפרש כר"ח. ועוד להיפוך דלרב דורק דאיך קתני סתמא במשנה משלם מביתו ואיירי דוקא בנו"נ ביד איך נתן רבי מסדר משנה מקום לטעות דאולי נימא סתמא בכ"מ ישלם מביתו אמנם לתי' דר"ח בלא"ה מוכח דמשנה איירי בנו"נ ביד דאל"כ לא קם דינא ובהא ליכא לטעות דסמיך אהך משנה דסנהדרין דקתני מחזירין וש"מ לחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד ואם כן אף סיפא משלם מביתו איירי בכה"ג משא"כ לולי תי' ר"ח לא ה"ל למסתם בסיפא דאין כאן שום הוכחה ממשנה אחרת דנימא דווקא בנו"נ ביד ונימא דסמיך עלי' וא"ש) ולפ"ז יקשה לכאורה הא דפריך הגמרא לרב ששת דס"ל טועה בד"מ לעולם חוזר מהך הלכה חמורך טרפון כו' בממ"נ לימא איהו לנפשיה אי לא נו"נ ביד למה ס"ד לר"ט לשלם דמי פרה הא אפילו לר"מ פטור לשיטת הרי"ף וזהו אין ענין כלל להך מלתא דר"ש ור' חסדא כמ"ש הרמב"ן ואי דנו"נ ביד היה כמימרא דרב דבהו חייב לשלם אם כן אף לר"ש דס"ל הדר דינא בטועה בד"מ מכל מקום בנו"נ ביד חייב לשלם לשיטת הרי"ף ואין כאן מקום קושיא לכאורה וצ"ל לדבריו כמו שנראה באמת מדברי הרמב"ן דכי אמרינן אף לר"מ לא הוי ד"ג ופטור בשלא נו"נ ביד היינו לפי המסקנא להרי"ף דפסק כר"ח ואם כן הן טועה בד"מ והן טועה בש"ה לעולם כ"כ דלא נו"נ ביד הדר דינא ולכך אף לר"מ לא מיקרי גרמי כיון דהדר דינא ובנו"נ ביד אף לרבנן בשיקול הדעת חייב ואם כן למסקנא אין נ"מ לדינא בין ר"מ לרבנן בזה. אבל לס"ד ולאידך אמוראי דס"ל טעה בש"ה אפילו לא נו"נ ביד קם דינא לר"מ דדאין ד"ג חייב לשלם וקושית הגמרא שם לס"ד דלא ידע דר"ח ש"מ ר"מ היא ומישב רב אליבא דרבנן בשנו"נ ביד ואם כן שפיר פריך לס"ד לר' ששת מהך עובדא דהאכיל ר"ט לכלבים כנ"ל דבס"ד לא ס"ל דמיירי בנו"נ ביד רק ר"מ הוא ומכל מקום חייב לשלם דכיון דקם דינא ולכך פריך לר"ש דס"ל הדר דינא. והא דטרח הרמב"ן ליישב קושית ר"ה גאון והרז"ה להרי"ף דמדפרכינן בב"ק ובבכורות ש"מ ר"מ היא ומשני רב בנו"נ ביד ש"מ לד"מ אפי' לא נו"נ ביד חייב לשלם והאריך הרמב"ן בישובו ע"ש ולא תי' בפשוט דע"כ הסוגיא שם לא אזיל לרב חסדא דלר"ח מה קושיא הא ע"כ איירי בנו"נ ביד דאל"כ לא אמרינן מה שעשה עשוי ואם כן כיון דס"ל קם דינא יפה פריך דלר"מ ניחא דחייב דקם דינא ורב משני די"ל רבנן בנו"נ ביד אבל לפי דקיימ"ל כר"ח והדר דינא בשלא נו"נ ביד בזה אף לר"מ פטור כיון דהדר דינא ולק"מ להרי"ף כלל ומה צורך לאריכות של הרמב"ן. י"ל דעדיין קשה בס"ד דס"ל ר"מ היא משום דקם דינא תינח בכל הנך בבי טיהר את הטמא מא"ל דבזהו ודאי הדר דינא ולמה ישלם מביתו לר"מ ואם כן ע"כ אף בהדר דינא לר"מ משלם ולכך ליישב זה הוצרך הרמב"ן להאריך וליישב. זהו מה שנ"ל ישוב בדברי הרי"ף והרמב"ן ואם כן כל מעיין ישפוט כמה רב מהדוחק דנימא אי קם דינא אף הרי"ף מודה דלר"מ חייב לשלם אפילו לא נו"נ ביד דהא הרי"ף נתן טעם דלכך לר"מ פטור אף דדן ד"ג משום דגבי דיינא לא שייך דינא דגרמי דאל"כ אין לך אדם שבעולם שיהיה דיין ולפי טעם זה אף דקם דינא יש לפוטרו בשלא נו"נ ביד כיון דבדיינא לא שייך ד"ג ועוד דהא יש להבין במ"ש הרי"ף להוכיח דאף לר"מ לא משלם רק בנו"נ ביד וכתב ועוד דהא ר' חסדא נמי מוקי למתניתין בנו"נ ביד ולאו לדחויי לר"מ קא בעי כי אם בסברא דקושטא קא מוקי' ליה למתניתין וכו' ויש להבין וכי בשביל כך נימא דר"מ ס"ל בלי נו"נ ביד לא ישלם רק בהא ס"ל לר"מ ורבנן כחדא אם לא נו"נ ביד הדר דינא דבזה לא שייך מחלוקת ר"מ ורבנן ולכך ר"ח דביקש לשנויא דלא יהיה משנה דפ' ד"מ דקתני מחזירין להך משנה דבכורות דקתני מה שעשוי עשוי סותרים זה אל זה הוצרך לחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד לענין קם דינא או הדר דינא אבל מה זה לענין תשלומין דבאמת לענין תשלומין באמת לר' מאיר משלם אפילו לא נו"נ ביד וצריך לומר בכוונתו דכך כוונתו דל"ל לר"ח לומר בנו"נ ביד נימא הך משנה מה שעשה שעשוי ר"מ היא וכיון דלר"מ משלם דין הוא שיהיה הדין קיים כיון דל"ל פסידא לבע"ד כמו שכתב הרי"ף ומשנה דסנהדרין דקתני מחזירין רבנן היא דאינו משלם ואם כן דאית ליה פסידא הדין חוזר ואין צריך לחלק בין נו"נ ביד או לא דהא להך שיטה בלא"ה צריך לומר משנה דסנהדרין רבנן היא דלר"מ אם משלם אינו חוזר והך משנה דבכורות לוקי כר"מ אליבא דהלכתא וכמו שכתב הרי"ף דמהיכי תיתי יהדר ר"ח לאוקמי משנה דבכורות דלא כר"מ מה דקושטא דדינא הלכתא כר"מ וע"כ צריך לומר דאף לר"מ בלא נו"נ ביד אינו משלם ואם כן הדר דינא ולכך הוצרך לאוקמי בנו"נ ביד וא"ש. ולפ"ז לפי הנ"ל דנימא דמודה הרי"ף אי קם דינא חייב לר"מ אפי' בלא נו"נ ביד עדיין קשה מה צורך בגמרא לכל הני שינויי דלא יהיה משנה דפ' ד"מ ובכורות סותרים אהדדי לשני דהא דבכורות ר"מ היא משורת הדין דקם דינא וכיון דקם דינא משלם מביתו לר"מ וליכא פסידא לבע"ד אבל הך דסנהדרין רבנן היא ואם כן אף דשורת הדין דיהיה קם דינא מכל מקום יהיה הדיין פטור מלשלם לרבנן דלית להו ד"ג ומשום דפסידא דבע"ד עקרו רבנן ותקנו דיהיה הדין חוזר כמו שכתב הרי"ף להדיא ולק"מ מכל הני קושית בגמרא ואין צריך לשנויא טובא וע"כ צריך לומר דסבירא ליה להרי"ף לגבי דינא לא שייך ד"ג כלל ובין לר"מ ובין לרבנן בשלא נו"נ ביד אפילו קם דינא פטור ואם כן מוכח כהנ"ל כרשב"א וליישב דברי הרמב"ן צריך לומר דוודאי בשיקול הדעת אפילו קם דינא לר"מ כל כמה דלא נו"נ ביד פטור מד"ג והטעם דאנוס הוא במימריה דרחמנא ולכך אי הך דבכורות מיירי בש"ה אף לר"מ לא יתכן רק בנו"נ ביד אבל בטועה בד"מ לס"ד דקם דינא בזו יש לחלק בין ר"מ לרבנן דהא לא שייך טעמא דאנוס הוא דטועה בדבר משנה הטעות מבורר ואם כן לס"ד שפיר פריך הגמרא לר' ששת מהך דהלכה חמורך טרפון וכו' ולא קשה כנ"ל לדידך דסבירא ליה טועה בד"מ קם דינא ומי ניחא למה ישלם הא לא נו"נ ביד ולכ"ע פטור הא לא קשיא מידי דבס"ד דבד"מ קם דינא ודאי לר"מ אפי' לא נו"נ ביד חייב מד"ג ומתניתין ר"מ היא אבל לר"ש דסבירא ליה הדר דינא קשיא והא דמשני תרתי טועה בד"מ את ואת"ל בשקול הדעת טעית' מומחה לרבים את וכו' ולכאורה קשה דאי בשיקול הדעת אפילו בלי מומחה לרבים פטור כיון דס"ד דלא איירי בנו"נ ביד (דבנו"נ ביד אפילו בד"מ חייב כנ"ל) ואם כן אף לר"מ פטור ומכ"ש לרבנן וצריך לדחוק דמה דקאמר אי נמי בשיקול הדעת אין פירושו ש"ה דהא באמת טעה בד"מ כנודע רק כך פירושו ואי נמי בש"ה פי' דיש לטועה בדבר משנה הדין כמו בטועה בש"ה דקם דינא מכל מקום פטור משום מומחה לרבים ואם כן אף דאמרינן דאי נמי דיש לטועה בד"מ חד דינא עם טועה בש"ה דקם דינא מכל מקום בזו יש הבדל לענין ד"ג דבש"ה אנוס כנ"ל ואף לר"מ פטור מה שאין כן בד"מ אף דקם דינא מ"מ לאו אנוס הוא ומשלם לר"מ מד"ג ולכך הוצרך לומר מומחה לרבים אתה וכו' ובזו יש ליישב דברי הרמב"ן וכל מעיין להדיא יראה כמה רב מדוחק יש בשיטה זו ולדעת רשב"א דבד"מ אפילו נו"נ ביד פטור הכל מרווח ולק"מ דשפיר ידע בקושיא דאיירי בנו"נ ביד מכל מקום פריך בטועה בד"מ לפטור וא"ש. ומ"ש הש"ך דכן משמע מגמרא דר"ח בתי' שלו בנו"נ ביד אף על הך קושיא לר"ש מהלכה חמורך טרפון לשנויא קאתא מלבד דאין כאן ראיה דר"ח לא קאי כלל אמלתא דר"ש דבזהו ליכא מחלוקות וכ"כ רש"י ר"ח מהדר לעיל לשנויא מתניתין דן כו' ולא עליה דהך קושיא דר"ש קאי אף גם נהפך הוא דאי מלתא דר"ח אף לתירוצי' הך קושיא קאי ולומר בנו"נ ביד בטועה בד"מ אף דהדר דינא מכל מקום משלם אם כן היה לו להרי"ף להעתיק הך קושיא לר"ש מהלכה חמורך טרפון ושנויא דר"ח דעלה קאי ויצא לנו דין גדול כנ"ל ולמה השמיט הך קושיא מבלי זכר לו א"ו דזה קושיא אין ענין כלל להך שינויא דר"ח כמ"ש רש"י וכיון דמהך קושיא מהלכה חמורך וכו' ופירוקא ליכא נ"מ לדינא השמיטו וסתם דינא כר"ש הטועה בד"מ חוזר סתם מבלי הבדל אי נו"נ ביד או לא והיינו כרשב"א וזהו כמעט ראיה מבורר מן השמטת הרי"ף הך קושיא לפירוקא. וגם הרמב"ן לא החליטו בדעת הרי"ף דכתב ובנו"נ ביד מודה אני דחייב וכן נראה מדברי רבינו הגדול הרי דלא החליטו רק נראה ולכן ברור דאין להוציא מיד מוחזק דיכול לומר קים ליה כרשב"א לשיטת הרי"ף ורמב"ם כי מסתברין דבריו כמ"ש:

(ד) ויש חולקין. הוא דעת התוספו' והרא"ש וסייעתם דסבירא להו לר"מ דדן ד"ג אם טעה בד"מ ואי אפשר בחזרה אף דהדר דינא מכל מקום חייב לשלם מדיני דגרמי וכן להפוסקים כר"ח ואם כן טעה בשיקול הדעת ולא נו"נ ביד הדר דינא אם א"א בחזרה חייב הדיין לשלם מכח דינא דגרמי ועיקר ראייה שלהם דהא בגמרא דב"ק ובכורות ס"ד דמשנה דן את הדין לא איירי בנו"נ ביד רק הא מני ר"מ היא וקשה לר"מ מי ניחא טיהר את הטמא מא"ל הא וודאי הדר דינא ועכצ"ל דלר"מ אף בהדר דינא חייב מדינא דגרמי אם א"א בחזרה ולרבנן בנו"נ ביד כדמשני רב בנו"נ ביד והנה הרב הש"ך חולק על התו' ומילא את ידו מהר"י תאומים הנ"ל בקושיא וטענות ולא מצאתי בכל דבריהם דבר שיש בו מלאות ספק לדחות דברי התו' והרא"ש וללחום המושלים האלה. כי קוטר קושיא שלהם דאם כן הא דפריך לר"ש מהא משנה דבכורות בהלכה חמורך טרפון כו' בממ"נ הא שם נשנית ג"כ הך משנה דן הדין וכו' ישלם מביתו ויש לו שני אוקומתות או ר"מ היא או רבנן ונו"נ ביד ובהך אוקומתא דמוקמינן להך משנה דדן הדין נוקמי ג"כ להך משנה דר"ט השנוי' בצידה או דהא מני ר"מ היא ואם כן אף דהדר דינא מכל מקום חייב ר"ט כיון דא"א בחזרה או דמיירי בנו"נ ביד ואם כן אף דהדר דינא מכל מקום חייב כמו טיהר את הטמא הנ"ל ובאמת חדא בחברתה מיושב דהא כבר כתב הרמב"ן במלחמותיו דזה דוחק דיהיה ר"ט בעצמו מאכילו לכלבי' ולא שייך שם בנו"נ ביד (ואין להקשות איך נימא דזה דוחק הא לר"ח דסבירא ליה אפילו טועה בש"ה כל כמה דאין נו"נ ביד הדר דינא ואם כן איך אמרינן תרתי וכו' אי נמי טועה בש"ה מה בכך הא ר"ט לאו נו"נ ביד הוי ומכל מקום פטור ועכצ"ל לר"ח באמת ר"ט האכיל הפרה לכלבים ואם כן כיון דלאו דוחק לר"ח מהכ"ת נימא אנן דדוחק הוא הא לא קשיא דרמב"ן לשיטתו אזיל דסבירא ליה בנו"נ ביד אפילו בד"מ משלם. ואם כן יש לומר לר"ח כך תרתי לא כדאמרינן בגמרא להס"ד רק כך חדא דלאו נו"נ ביד אתה ואת"ל דנו"נ ביד וחייב אתה אפילו טעה בד"מ הן לשיטת התו' והן לשיטת הרי"ף מכל מקום מומחה לרבים אתה וכו') ואם כן דהך דנימא דאיירי דר"ט נו"נ ביד לאו קושיא גם קושיא זו שהקשו דנימא ר"מ היא ג"כ לק"מ דבאמת הוי מצי לשנויי כך אבל מ"מ יקשה לר"א אמר רב דמשני בהך משנה דן את הדין וכו' בנו"נ ביד כדי דלא תהיה סתמא דמשנה כר"מ ועדיין יקשה עליו מה אהני ליה הא הך סתמא דמשנה הנשנית שם בעובדא דר"ט ע"כ ר"מ היא דר"ט לא היה נו"נ ביד ובהך מילתא דר"ש דטועה בד"מ חוזר ליכא פלוגתא כלל ואין עולה ברוח כלל דרב יחלוק בהא אר"ש וכמ"ש כל מחברים דמלתא דר"ש הלכה ברורה מבלי מחלוקת היא ואם כן יקשה לרב איך משלם ר"ט הא הדר דינא ועל כרחך צריך לומר ר"מ היא ואם כן לא הועיל בתי' דמכל מקום סתמא דהתם ר"מ היא ומ"ש הך סתמא מהך ובפרט דבהדדי קתני ולכך משני הגמרא די"ל תרתי קתני וכו' ואין כאן הכרח לומר ר"מ היא ולא קשי' מידי לרב וא"ש. אלא דלפ"ז צריך לומר דהמקשה דפריך לר"ש מהך עובדא דר"ע ולא מוקי ליה ר"מ היא ידע הך דרב דהך משנה דן הדין כו' אין צורך לומר ר"מ רק בנו"נ ביד ולכך פריך שפיר דר"ט לאו נו"נ ביד כמ"ש דאלו לא ידע הך דרב אם כן ע"כ דן הדין ר"מ היא מה פריך מר"ט הא נמי ר"מ היא ולא כן משמע בתו' בסנהדרין ד"ה מה שעשה עשוי כו' דכתבו בס"ד סבירא ליה בשעירבן הבעה"ב ולא החכם עד למסקנא ולפי מ"ש צריך לומר דגם המקשן ידע מזה דהך דדן הדין איירי בנו"נ ביד רק דלא סבירא ליה סברת ר"ח לחלק בזה בין הדר דינא לקם דינא. ואולי כוונת התו' לס"ד דב"ק ובכורות דלא ידע מהך דרב בנו"נ ביד אבל באמת הסוגיא בסנהדרין כבר ידע ליה למלתא דרב ושמע ליה וסבירא ליה:
ויותר. נראה דסבירא ליה לגמרא הך עובדא דהאכיל ר"ט הפרה לכלבי' ואמירת הלכה חמורך טרפון וכו' מעשה רב והיה זה פומבי ומפורסם בבה"מ ולא יתכן דיהיה בו מהספק והחילוף ואם כן לא שייך לומר דיחלקו בו ר"מ וחכמים אי כך היה המעשה (וכן משמע בפ' אלו טריפות גבי הורו בטרפחת לאיסורא דהקשו התו' ורשב"א מהך עובדא הלכה חמורך טרפון ולא ס"ד לומר דהך תנא דאוסר בנטילת האם לפלוג אהך עובדא דזהו דוחק דיהיה מחלוקת תנאים במציאות כזה) ואם כן שפיר פריך לרבנן דלא סבירא להו דיני דגרמי הך עובדא דר"ט איך מתוקמא להו הא הדר דינא א"ו דקם דינא ואם כן אף לרבנן חייב כמ"ש התוספות ולא קשה מידי ותמהני מהש"ך ומהר"י דביקשו לדחות סברא זו של בעלי תו' דלר"מ אין חילוק ואפילו הדר דינא מכל מקום כל שא"א בחזרה חייב מד"ג בשני ידים והא הרי"ף סבירא ליה הך סברא וכתב דאי ס"ד לר"מ בקם דינא אפי' לא נו"נ ביד חייב מד"ג אפילו בד"מ נמי והיינו אע"ג דבד"מ הדר דינא מכל מקום יהיה חייב לר"מ ול"ק דלמא ה"נ דאם כן מה פריך הגמרא לר"ש מהך עובדא דר"ט דילמא התם כר"מ ופשוט וכ"כ הש"ך בס"ק י"ד אות ב' אלא שהאריך ללא צורך כי הדברים פשוטים ועל כל פנים סבירא ליה להרי"ף לסברא מוחלטת דלר"מ דדן ד"ג אין לחלק בין קם להדר דינא או דבשניהם לא שייך ד"ג או דשייך בשניהם והרמב"ן במלחמותיו החזיק בעדו ואם כן כיון דהרי"ף והרמב"ן ותו' והרא"ש מסכימים בסברא מי הוא גבר אשר יאמר לא כן הוא ולהמרות פי ב"ד הגדול. ומה שטען מהר"י לשיטת התו' דלר"מ אפי' בהדר דינא חייב אם כן הא דאמרינן בקם דינא דוקא חייב היינו לרבנן ולא לר"מ אם כן למה לרבנן בזיכה החייב בשיקול הדעת דחייב ולמה במוחל שט"ח לחבירו פטור לרבנן דלית להו ד"ג וראיה זו נזכר במלחמותיו פעמים רבות והרב בעל מחבר ס' פנים מאירות בחידושיו לב"ק חשב דבאמת הא דאמרינן במוחל שטר דפטור לרבנן היינו לר"ח דסבירא ליה דיוקא נו"נ ביד בעינן ומלבד כל הלחץ ודחק שיש בדבריו אף גם אם כן אמימר דסבירא ליה דיוקא לר"מ מוחל שט"ח חייב ולא לרבנן אתי' כר"ח ה"ל לתו' ולהרא"ש לפסוק הלכה כר"ח כיון דאמימר בתראי סבירא ליה כוותי' וכן כל דבריו דחוקים ואין בהם ממש ומה צורך לדחוקים הללו ובפירוק הקושיא הזו מרווח. חדא די"ל סבירא ליה התו' כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ בשם גאון דהני זביני רעי נינהו מעיקרא דאיהו דאפסיד אנפשיה דהוי ליה לכתוב שטרא בשמיה ע"ש ולכך סבירא להו לחכמים לא קנסו למוחל דה"ל ללוקח להזהר בשלו ולכתוב שטרא בשמיה מה שאין כן כאן הקנס לדיין דלא ה"ל לדון יחידי אבל בלא"ה לק"מ דהא כתבו התו' דלכך המוכר שט"ח לחבירו יכול למחול לא מטעם מכירת שטרות דרבנן רק הואיל וגוף שיעבוד נשאר אצל המלוה ושעבוד נכסים הוא דמכר וכיון דמחל שעבודו ממילא נפקע שעבודו של נכסים ולפ"ז המוחל מוחל בשלו דשעבודו נשאר אצלו וזה הוא דמוחל ובשלו רשאי רק דעי"כ מסתעף לחבירו ההיזק דגם שעבודו נפקע והרי זה דינא דגרמי ולא מזיק בידים כי בשלו עשה ולכך למאן דלא דן ד"ג פטור אבל כאן בדיין דזיכה לחייב שאין לו בו שום יד ושייכות ובפיו הפסיד של חבירו ברור דמקרי יותר מזיק לרבנן ממוחל שעושה בשלו ולכך לא הקשו התו' רק משורף דהוא ג"כ בשל חבירו והרמב"ן דהקשה ממוחל לא סבירא ליה טעמו של התו' דנשאר שעבודו דלוה לגבי מוכר ולכך יפה הקשה. מיהו מ"ש הש"ך דבתו' חולין פ' אלו טריפות דף מ"ג בהא זיל אימא לרבא דלשלם דמי תורא למריה כתבו התו' אע"ג דטעה בד"מ נו"נ ביד הוי מזה מוכח דלא סבירא ליה כתו' ב"ק וסנהדרין דלשיטתם רבא דדן ד"ג אפילו הדר דינא חייב לשלם וא"צ לנו"נ ביד יפה כתב והרב מהר"י דחה אותו בדברים של מה בכך דכתב מה בכך דרבא דן ד"ג מכל מקום לא שמענו רבי אבא דאמר זיל שלי' דדן ד"ג והדברים אלו בטילים מעיקרא חדא כיון דרבא דן ד"ג שוי' נפשי' חובה לצאת ידי תשלומין לחבירו במה דהוא דן לחבירו התקוששו וקשו וחובה עליו לראות חובה לעצמו במה דדן לאחרים ושנית מה דוחקי' לתו' לומר דרבא האכיל בידים ומה החרדה אם נאמר דר"א נמי סבירא ליה כר"מ דדן ד"ג והלא הלכתא כך ויפה לנו לומר כן משנאמר כ"כ הדוחק. אלא דבאמת חובה לטרוח וליישב דברי תו' בתילין דלא יהיו סותרים לפשטת התו' בסנהדרין ובב"ק ולא מצינו בשום מקום חלוקת דעת בתו' ולא הביאו שום מחבר דיהיה דעת קצת בעלי תוספות ז"ל חולקים בדין זה ולכן היה נראה דבלא"ה תמה הרמב"ן אפילו נאמר דיהיה נו"נ ביד מ"מ הא רבא היה מומחה לרבים ופטור מתשלומין ומ"ש הרשב"א דאיירי דלא קבלוהו דחוק דוודאי לא מעצמו בלי שאלת חכם הורה רבא ומסתמא באו לפניו לשאול להורות דבר ה' זו הלכה וא"כ לגבי הוראת חכם איסור והיתר היינו קבלה כמ"ש רוב מחברים. ולכן י"ל דבאמת מדין פטור היותו מומחה רק לפנים מש"ה צוה ר"א לרבא לשלם כדמצינו בר"ח שהיה מומחה והיה פטור באמרו על מטבע מזויפת שהיא טובה ומכל מקום שלם לפנים מש"ה וה"ה זה דחד דינא אי' לי' ואם כן אף דמומחה פטור מדינא מכל מקום לפנים מש"ה חייב (ועיין לעיל סימן י"ב ס"ב דעת מרדכי דכופין על לפנים מש"ה ועיין מ"ש שם) . רק קשה א"כ תנחומין של הבל ניחם ר"ע לר"ט דאמר מומחה לרבים אתה ופטור כיון דחייב לפנים מש"ה ור"ט היה עשיר גדול ודאי היה עושה לפנים מש"ה וישלם ויאבד חמורו וצריך לומר דבדיין שאני לא החמירו בו לילך לפנים מש"ה דבזו וודאי שייך סברת הרי"ף דאם כן מי ירצה להיות דיין בשלמא מה שהוא מהדין בדינא דגרמי לא עקרוהו חכמים בשביל הך סברא לדינא וגם הא יש מומחים וקבלוהו דיכולים לדון אבל אי אמרינן דמכל מקום חייב לפנים מש"ה בזו וודאי אמרינן מי ירצה להיות דיין ובזה מקרה א' לכולן אפילו למומחה וזה פשוט וברור דלכך לא מצינו בזה דמומחה חייב לפנים מש"ה כמו במומחה הרואה מטבע והיינו מטעם הרי"ף. אך זהו בלא נו"נ ביד שייך הך טעמא מי הוא שירצה להיות דיין אבל בנו"נ ביד ודאי לא שייך טעמא דמי צוהו להכניס עצמו בזה להאכיל בעצמו לכלבים וכמ"ש מדברי הרמב"ן להרי"ף בנו"נ ביד חייב אפילו בטועה בד"מ דלא שייך הך טעמא דהרי"ף כהנ"ל ואם כן בזה לצאת ידי שמים חייב לפנים משורת הדין כמו ר"ח ואם כן דברי התו' בפרק א"ט ניחא דוודאי עוד י"ל כי אמרינן דאין בזו לפנים משורת הדין היינו בטועה בד"מ דלא דמי למראה דינר לשולחני כמ"ש כל מחברים והש"ך גופי' בס"ק זה דהטעות נגלה לכל ולא ה"ל לסמוך עליה כמו מראה דינר אבל בשיקול הדעת אפשר דגם כן חייב לפנים משורת הדין ומר"ט אין ראייה דכך א"ל תרתי טועה בד"מ ומומחה ואפילו לפנים מש"ה לית בי' ואם כן שם קשיא לי' איך אמר ליה זיל שלים דמי תורא הא רבא היה מומחה לרבים וצריך לומר לפנים מש"ה ולכך הקשו התו' אם טועה בדבר משנה הוא ואם כן בתרתי טועה בד"מ ומומחה לרבים ודאי דלכ"ע פטור אפילו לפנים מש"ה כמו ר"ט דפטרו ר"ע מכל וכל והרי זה דומה לר"ט לגמרי ולכך משני התו' דהיה נו"נ ביד ובזו אף דהיה מומחה לרבים מכל מקום חייב לפנים מש"ה דלא שייך מי יהיה דיין כנ"ל ולא דמייא זה לר"ט דלא היה נו"נ ביד ואפילו לפנים מש"ה פטור וא"ש. ואפשר שלזה נתכוונו מ"ש הנ"י בפ' אד"מ בשם מפורשים דדרך צחות אמר לו זיל שלים כלומר ראוי להיות כן והיינו לפנים מש"ה דראוי לעשות כן לפנים מש"ה ודברי התו' נכונים. ובזה הרווחנו הקושיא לעיל דמה פריך הגמרא לר"ש מעובדא דר"ט דלמא ר"ט היה נו"נ ביד דאם כן חייב לפנים מש"ה ואיך ניחם ר"ע לר"ט דפטור דהא מכל מקום מחויב לפנים מש"ה ור"ט ודאי ילך בדרך טובים ולק"מ. והרב הש"ך חשב לתרץ על קושיא זו של התו' דטיהר הטמא דוודאי הדר דינא ואם כן מ"ט דר"מ דמשלם בדרך אחר והוא דגם התו' הקשו איך שייך בטיהר הטמא ישלם מביתו ותי' לצדדין קתני אם עירב טמא בטהור מרובה מה שעשה עשוי והכל טהור ואם בטהורים מעוטים הכל טמא וישלם מביתו ותי' זה לא נח ליה לש"ך לחלק בפרקים ולכן הוא מפרש דלס"ד טרם דתי' ר"ח בנו"נ ביד לא אמרינן כלל על טיהר הטמא שעירבן בפירות רק שבאו הלוקח ומוכר לשאול פי חכם אם פירות הללו טהורים הם ויקחם הלוקח ואי טמאים ימנע מללוקחן כי מה לו בטמאים והחכם אומר טהורים הם ולקחן הלוקח וכעת נתוודע שטעה החכם וטמאים הם מכל מקום הלוקח מחוייב להחזיק במקחו ואין לו על המוכר כלום רק הדיין צריך לשלם מביתו במה דהפסיד ללוקח זהו דה"א בס"ד אבל לר"ח דמוקי בנו"נ ביד א"א לומר כן ולכך הוצרך לאוקמי בעירבן עם הפירות זהו שרש דברי הש"ך וכבר צוח עליו ככרוכיא מהר"י הנ"ל ואם לא יפה עשה שיצא עתק מפיהו לדבר נגד כבוד הש"ך גדולות ולא נשא פני גבר שהוקם עול עולו של תורה מכל מקום בגוף הדבר היטב אשר דיבר כי מהיכי תיתי יהיה הלוקח מחזיק במקחו במקום שזה יעצהו לרוע ויתעהו בתוהו לא דרך ישרה שיבור לו אדם ומה ענין זה לדיין כלל ותמהני על הש"ך דהוא גופיה לקמן סימן ש"ו העלה דמומחה האומר מטבע טובה היה וע"פ לקחו המלוה ופטרו ללוה ואחר כך נמצאת מזויפת דהוי מחילה בטעות והמלוה חוזר על הלוה וחייב לשלם לו וא"כ מ"ש מטבע ומ"ש דהאומר על פירות טמאים טהורים הם והש"ך גופי' דימה אותו להדדי בסעיף ההוא:
והרב. בעל פ"מ בחדושיו לב"ק חשב להליץ בעדו ולסייעו מדברי הר"ן בפ' אלו טריפות דנסתפק במוכר ספק טריפות בחזקת כשר אי יכול הלוקח לבטל המקח דיאמר המוכר אייתי ראיה דטריפה היא ולפי דבריו מייתי חובתי' לנפשיה דהא אנן לא קיימ"ל כר"ן ופסקינן בסימן רל"ב סעיף י"ב דהמקח בטל דמום במקח הוא דאדעתא דהכי לא לקחה. ולעומת זה קיימ"ל לקמן סימן ש"ו טבח שעשה ספק טריפה בשחיטה פטור מלשלם דהמוציא מחבירו עליו הראייה ואמר אייתי ראיה דטריפה היא ואם כן אף כאן אילו הוי בגדר הספק כמו שחשב הרב הנ"ל היה המקח בטל דהוי מום במקח דספק ודאי לא לקח אבל הדיין פטור מלשלם כמו טבח הנ"ל דיאמר אייתי ראיה דטמא ודאי הוא ואנן איפכא תנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא דאין כאן ספק הלא סוגיין דעלמא כאידך תנאי והרי כאן וודאי איסור ואפילו הר"ן מודה דהמקח בטל ודמיא למראה דינר לחנווני ואין כאן דיין אלא יועץ ומה ענין זה לד"מ דיכול לקבל ג' רועי בקר אבל זה שסמך על עצמו בהוראה וטעה מה עניינו לדיין לומר מה שעשה עשוי ועם כל הדוחק לא ידעתי א"כ לר"ח נמי נימא כן ומה דוחקיה לומר שערבן והש"ך כתב דלא שייך בזה נו"נ ביד ולא ידעתי למה לא שייך הא י"ל דלקח הדיין הפירות ללוקח וקבל תמורתן המעות ומסרן למוכר ועוד מתחלה ס"ל לדוחק לחלק במשנה ולומר מה שעשה עשוי יהיה על עירב בפירות מרובים ומשלם מביתו יהיה על עירב בפירות מעוטין ואחר כך אמר דלר"ח ע"כ צ"ל דאיירי בעירב בפירות דזולת זה לא שייך נו"נ וכן צ"ל לרב בבכורות דמוקי ליה בנו"נ ביד וא"כ אליבא צריכין לחלוק בין מה שעשה עשוי ובין משל' מביתו כמ"ש התו' בין עירב פירות מעוטים למרובים וא"כ מה דוחקו להש"ך כיון דלרב ולר"ח צ"ל כן אף לאידך נימא כן ומ"ש הך מ"ד מהך מ"ד ודבריו צריך עיון:
והיה. אפשר להמתיק דברי הש"ך בקצת בפנים אחרת והוא דלקח הימנו פירות בחזקת טהורים ואחר כך שנתוודע לו שהם טמאים מאן לאוכלם והניחם עד שעי"כ נרקבו והוא תובע למוכר שיש כאן מקח טעות שהם טמאים ואם כן כשנרקבו בפשיעתו שמכר לו בחזקת טהורים נרקבו ובחזקתו והוא יחזיר לו מעותיו כנ"ל ופסק הדיין דבאמת טהורים וחשב לקיים מקחו וטעה א"כ מה שעשה עשוי וישלם הדיין מביתו דהרי טעה בדין ומה שנא דפטרו מדין בד"מ או מדיני א"ו על כל פנים פטרו וטעה והם קבלוהו לדיין ולק"מ. אבל לר"ח דאמר נו"נ ביד לא שייך כן דהא כבר לקחן מקודם והא לא קשיא היינו זיכה החייב דקמ"ל הן שטעה בדיני ממונות והן שהיה הטעות באיסור והיתר מכל מקום הואיל ועכשיו הסכסוך נוגע לד"מ קם דינא. אלא דעדיין יש לפקפק הא אף לר' חסדא י"ל כן דהלוקח לקח הפירות במשיכה וכדומה אבל עדיין לא נתן מעות והלוקח לא רצה לשלם מטעם היותן טמאים והוציא הוא ביד המעות מיד לוקח ונתנם למוכר וגם בלא"ה אין רצוני לחדש פירוש חדש בש"ס מה שלא מצינו לו חבר ודבר במחברים קדמונים ברוך שבחר בהם ובמשנתם ולהיות כי הש"ך בירר לו דרך לעצמו בפי' טיהר הטמא וכו' ולא כמ"ש התו' בעירבן הבעה"ב בפירותיו תופס במושלם בקושית התו' שם בסנהדרין ד"ה שעירבן דהיינו מטמא ומדמע דבשוגג פטור ולכך פסק במורה על יין נסך שהוא יין כשר ועירבו בעה"ב עם שאר יין ונמצא נסך דפטור מלשלם אבל לפי דהעלינו דהנכון כפשט התו' ואם הבעה"ב עירב בפירותיו חייב הדיין ולא דמי למדמע דה"ל במזיד דשגגת תלמיד עולה זדון וסתם בעה"ב מערב פירותיו אף ביין כן הדין לשיטת התו':

(ה) חוזר הדין כו'. לא מבעיא בשלא נו"נ ביד פשיטא דלדעת זו שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם דחוזר דקיימ"ל כר"ח בשלא נו"נ ביד חוזר אלא אפילו בנו"נ ביד דבשאר אדם אינו חוזר כדתנן מה שעשה עשוי מכל מקום במומחה הואיל ופטור מתשלומין משום פסידא דבע"ד חוזר אם אפשר בחזרה וכתב הסמ"ע והש"ך דרמ"א שהביא לקמן בסעיף ג' דעת התו' והרא"ש החולקין דאפילו לא נו"נ ביד בש"ה אינו חוזר דלית להו דהלכתא כר"ח גם אדין זה פליגי ורמ"א לא כתב כאן די"ח דסמך עצמו אדלקמן וכ' הש"ך דלאו שפיר עביד ע"ש דכתב כאן סתם כדברי מחבר וה"ל להביא דעת חולקים ג"כ. והנה אפשר דס"ל לע"ש דאין מחלוקת שניהם תלוי זה בזה דכי בשביל דחולקים בזה ארי"ף וס"ל דאין הלכה כר"ח בשביל זה עדיין אפשר לפסוק הך סברא כרי"ף דבמקום שאין הדיין צריך לשלם תקנו חכמינו ז"ל שיהיה הדין חוזר אם אפשר בחזרה משום פסידא דבע"ד ולכאורה אין להם שייכות זה בזה וא"כ אף דרמ"א העתיק לקמן וי"ח דאין הלכה כר"ח מכל מקום כאן סתם ולא הזכיר דעת חולקים ואפשר דדעתו נוטה לפסוק בזה כרי"ף ורמב"ם משום פסידא דבע"ד. ואמת כי הרא"ש אחר שהעתיק דברי הרי"ף דפסק כר"ח בשלא נו"נ ביד מחזירין הדין אפילו בזיכה החייב שהוא מוחזק ומוציאין מידו משום פסידא דבע"ד כתב ומתוך זה הוצרך הרי"ף לומר כל היכי דפטור מלשלם מחזירין הדין משום פסידא דבע"ד ואין הדעת סובל דברים הללו וכו' והרבה להקשות ע"ז וכתב דלכך נראה כמפרשים דאין הלכה כר"ח וכו' ומזה נראה להדיא דס"ל להרא"ש דהך סברא דחששו לפסידא דבע"ד להחזיר הדין במקום דאין הדיין משלם תלוי בהך אי הלכה כר"ח או לא כמ"ש דהואיל דהרי"ף פוסק כר"ח הוצרך לומר סברא זו וכתב הואיל והוא הרא"ש ז"ל השיב על סברא זו לדחותה הכריע כמחברים דאין הלכה כר"ח ובזו אין ספק אלא דצריך טעם איך תלי' זה בזה אף דליתא לסברא זו למה לא נימא הלכה כר"ח. ולכאורה היה א"ל דס"ל להרא"ש מה הפרש יש לענין קם דינא או הדר דינא אי הדיין לקח מזה ונתן לזה או הבע"ד עצמו בצווי הדיין נתן לשכנגדו בשלמא לענין תשלומי דיין שפיר י"ל דבנו"נ ביד עביד מעשה ובשלא נו"נ ביד אין כאן אלא אמירה וגרמא בעלמא אבל לענין קם או הדר דינא אין סברא לחלק ועכצ"ל סברת הרי"ף דהיא היא במקום שהדיין חייב בתשלומין הדין קיים דליכא פסידא לבע"ד ובמקום שהדיין פטור מתשלומין בשלא נו"נ ביד הדין חוזר משום פסידא דבע"ד וא"כ אי ליתא להך סברת הרי"ף אף בהא לא קיימ"ל ואין הלכה כר"ח ולעומת זה הרי"ף דפסק כר"ח הוצרך לומר סברא זו וזהו מה שנראה לכאורה. אך באמת א"א לומר כן דא"כ מודה הרא"ש דלר"ח דמחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד הך סברא אמת ויציב רק דלא ס"ל כר"ח א"כ מה הקשה הרא"ש על סברא זו דל"ל לר"ח לומר דמשנה איירי בלא נו"נ ביד ליקמוהו במומחה דאינו משלם ולכך הדין חוזר דלימא הרא"ש לנפשיה דהא מודה הרא"ש דר"ח אי' ליה סברת הרי"ף ליתן טעם משום פסידא דבע"ד וא"כ הקושיא במקומה וע"כ צ"ל דס"ל להרא"ש דגם בדברי ר"ח אין הכרע לסברת הרי"ף משום פסידא דבע"ד רק י"ל הטעם כמ"ש הרמב"ן במלחמותיו דאם לא נו"נ ביד לא אלים דינא דנימא בי' קם דינא משא"כ בשנו"נ ביד דאלים דינא כ"כ דנימא קם דינא ע"ש א"כ עדיין הנ"ל במקומו דמה צורך היה לו להרי"ף דפסק כר"ח לומר הך סברא וגם הרא"ש דדחה לסברא זו עדיין ה"ל לפסוק כר"ח דהא לי' לי' שייכי'. ונראה דלכאורה מוכח דאין הלכה כר"ח מסתמא דגמ' דב"ק ובכורות דביקש לדייק מהך דתנן דן הדין וכו' וישלם מביתו כר"מ דדן ד"ג ומשני לעולם רבנן ונו"נ ביד וקשה בס"ד דמוקי לי' כר"מ תינח הא דקתני משלם מביתו אבל במה דקתני מה שעשה עשוי מא"ל הא קתני ד"מ מחזירין ועכצ"ל דמיירי בנו"נ ביד וא"כ אף לרבנן ניחא וצ"ל דסוגית הגמ' דלא כר"ח רק כר"ן ור"ש וא"כ כיון דסתמא דגמ' בב"ק ובכורות דלא כר"ח א"כ אין הלכה כר"ח ולכך להנצל מקושיא זו כתב הרי"ף סברתו דאם אין הדיין משלם ודאי הדר דינא משום פסידא דבע"ד וא"כ להס"ד דלר"מ דדן ד"ג אפילו בלא נו"נ ביד חייב הדיין לשלם א"כ וודאי דקם דינא ול"ל סברת ר"ח ועכצ"ל דמשנה דסנהדרין בטועה בד"מ כר"ש. אמנם למסקנא דשני רב בנו"נ ביד ואמרינן בקושטא אף לר"מ כן כמ"ש הרי"ף דבמסקנא אף לר"מ בעינן דוקא נו"נ ביד וא"כ שפיר י"ל בשלא נו"נ דהדיין פטור הדר דינא שלא יפסיד בע"ד ודברי ר"ח הם אליבא דהלכתא ומסקנא דאף לר"מ כל זמן שלא נו"נ ביד פטור מלשלם וא"כ אף הדין חוזר ולכן יפה הקשה הרא"ש על הרי"ף דמכח דפסק כר"ח הוצרך לומר הך סברא והך סברא ליתא וא"כ לית הלכתא כר"ח מכח האי סתמא דבכורות וב"ק וא"ש דתלי' זה בזה דאם אין הך סברא לית הלכתא כר"ח ולפ"ז הא שפיר דאי אמרינן דאע"פ דליכא פסידא מכל מקום הדין חוזר לר"ח ממילא נדחית הך דהלכה כר"ח אבל להיפוך אפשר לומר אף על גב דקיימ"ל דלא כר"ח ולעולם קם דינא מכל מקום במומחה דאינו משלם הדר דינא משום פסידא של בע"ד וא"כ אף דהביא הרמ"א הך וי"ח דלא קיימ"ל כר"ח מכל מקום הך דינא דהואיל דמומחה פטור מתשלומין הדר דינא אינו מוכרח דלא קיי"ל וזהו היה סברת הע"ש. (אך באמת זהו הכל לשיטת הרי"ף דס"ל אף לר"מ אם הדר דינא לא משלם אבל לפי דעת התו' והרא"ש דס"ל אף דהדר דינא מכל מקום משלם א"כ הדר דינא איך יהיה משכחת ליה לר"ח דוודאי לא פליג ר"ח אדיני דגרמי ולכן באמת אין לסברא זו קיום לשיטה זו אבל מכל מקום אין כ"כ תמיה על הע"ש דבאמת אין כ"כ הכרח דתלי' זה בזה) . והנה הרא"ש הרבה להשיב על סברא זו של הרי"ף. אני איני כדאי להשיב אפס לכבוד רבינו הגדול הרי"ף ז"ל חובה עלי לצפצף כאגור ולא כמהר"י שדחה להרי"ף בדברים בעלמא מבלי הבחנת לפני מי הוא עומד לפני מרא דכולא תלמודא לא ירד בני עם אנשים כאלה השוכחים ערך עצמם ולא הבנתי מה החרי הגדול הזה מהטענות האלה כי מה שהקשה דה"ל לומר משנה דקתני ד"מ מחזירין לא איירי בנו"נ ביד לימא דאיירי במומחה דפטור מתשלומין וכיון דפטור הדר דינא משום פסידא דבע"ד ושני תשובות יש בדבר דוודאי מומחה בלי קבלה לא מהני ואם כן בד"נ לא שייך קבלה כי מי מקבלן ואם כן הא דמחלק במשנה בין ד"מ לד"נ לענין חזרת דין הא ד"מ גופי' דומי' ד"נ בלי קבלה אינו חוזר דהא אינו פטור מתשלומין ואם כן קם דינא וע"כ הוצרך ר"ח לשנויי תי' שלו ועוד בה שנית דהא בד"נ וודאי דעדיין לא נעשה מעשה דאל"כ איך שייך בי' חזרה ובזה מחלק משנה בין ד"מ לד"נ ש"מ דאיירי בד"מ ג"כ דלא נעשה מעשה עדיין דומי' דד"נ וא"כ איך יתרץ ר"ח דאיירי במומחה דמשמע הא אינו מומחה לא חוזר וזה שקר לדעת ר"ח דס"ל בלי נו"נ ביד לעולם חוזר הן מומחה והן אינו מומחה ואיך יאמר ר"ח תירוץ של שקר כיון דס"ל להלכה בלא נו"נ ביד לעולם חוזר ובנו"נ ביד א"א לפרש המשנה כמ"ש דלא שייך בד"נ אין מחזירין ולק"מ וכן מה שטען מהא דאמרינן בריש פרק קמא דסנהדרין דלכך טעו ישלמו משום נעילת דלת והקשה הרא"ש הא לרי"ף אילו לא היו משלמין היה הדין חוזר ומה נעילת דלת יש כאן גם בזה אינו טענה דבשלמא אם על הדיינים מוטל חיוב תשלומין אם טעו אף הם מיידק דייקי ביותר מבלי לקלקל את הדין אבל אם הם פטורים לא ידקדקו כלל וידונו ומי יחפש תמיד אחריהם אם יפה דנו ואף שימצא הטעות אולי בין כך ילך למדה"י או יבזבז נכסיו והיכן יתבע שלו ולא על זה ילוה מעותיו משא"כ כשהחיוב תשלומין על הדיינין כשטעו אף המה מדקדקים תחלה לבל יבוא לכלל טעות כלל. ובטענה השלישית דאמרינן האי מאן דבעי למידן ואי טעי לא לשלם לנקוט רשות מר"ג והקשה הרא"ש הא עי"כ הדין בטל לכאורה דבריו אין מובנים כי מה איכפת לי' לדיין אם הדין בטל או לא כל מגמתו לבל יצטרך לשלם אם יטעה כי המכשלה הזאת שכיח ובן אדם עלול לטעות ונתנו לו עצה ליקח רשות מר"ג ואם עי"כ יהיה דין חוזר פשיטא דניחא לי' והוא מנוצל מדין שקר ולא בא תקלה ע"י ואדרבה אפשר שמכאן סמך לדברי הרי"ף כי מה זהו עצה הלא יותר טוב לי' לשלם לבל יהיה הוא גורם בנזקי חבירו כי עכ"פ הוא גורם שהיה חבירו נכשל במשפט מעוות ועיין מש"ל כי מחויב לפנים מש"ה כמו מראה דינר לשולחני. ואם כן מה זהו העצה שנתנו חז"ל בכך אבל להרי"ף ניחא כי ע"י נטילת רשות מר"ג ניצול מתשלומין ומכל מקום הדין חוזר ולא יצא מתחת ידו דבר בלתי מתוקן ואולי קושית הרא"ש בממ"נ אי רצונו שיהא הדין בטל ל"ל רשות מר"ג יהיה זהיר שלא יהיה נו"נ בידו ואם כן להרי"ף דפוסק כר"ח יהיה חוזר הדין ויפטר מתשלומין אלא שכל רצונו לקיים הפסק כי הוא זילותא לו שיהא דינו חוזר ואם כן יפה הקשה כי עדיין לא הועיל דאם יפטר מתשלומין יהיה הדין חוזר אך עיין מש"ל בזה דאין בזה קושיא להרי"ף ע"ש. ואני מצאתי עזר להרי"ף מהא דפ' עשרה יוחסין דתנן נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כ"ז שבע"ד עומדים לפניו ואחר כך אינו נאמן ופריך הגמ' להידר ולדייניה ומשני בשודא דדייני וקשה ה"ל לשנויא בפשוט דבאמת טעה בשיקול הדעת ואם כבר פסק אינו חוזר אבל אם לא פסק ויהידר וידייניה הרי הטעות מבואר ויצא הזכאי מקודם עכשיו חייב. ול"ל דקושיא לר"ח דסבירא ליה בלא נו"נ ביד הדר דינא דה"ל לגמרא לומר הניחא לרב ששת ולר"נ לר"ח מאי איכא למימר כדרך הש"ס ועוד אף הא דמשני לשודא לא אתא לכ"ע דלרב דלא סבירא ליה שודא מה א"ל אבל לסברת הרי"ף לק"מ דבממ"נ אם הדיין משלם מה איכפת ליה לבע"ד ומה טיבו של הכחשה אדרבה הדיין מחייב עצמו ואי אינו משלם הרי הדר דינא אף בשיקול הדעת דחששו לפסיד' של בע"ד ודברי הרי"ף כמעט מוכרחים:

(ו) ושלשה הדיוטות דינם כיחיד מומחה ואם קבלוהו עליה הרי דינם כיחיד מומחה שקבלוהו עליה להרמב"ם כשיטתו ולהרא"ש ותו' כשיטתן. וזהו דעת הרא"ש והטור אבל הש"ך בס"ק ט"ו האריך להכריע נגדם ולהסכים עם תשובת מהר"ם דפוס פראג דסבירא ליה דלא מהני בהו קבלה ומכל מקום צריכין לשלם ובכל הני גברי דקחשיב הש"ך לא מצאתי ממש עזר כנגד הטור והרא"ש דמ"ש הש"ך דדעת הרי"ף כמהר"ם מדלא מנה ששה בבות תמור דקחשיב בבי חמשה והוא ג' הדיוטות וקבלוהו עליו לענ"ד נהפך הוא דאילו סבירא ליה להרי"ף כמהר"ם ה"ל למנותו בבא בפ"ע דג' הדיוטות שדנו אפילו בקבלה חייבים לשלם דזהו לא נזכר בדברי הרי"ף בשום בבי דג' הדיוטות דיכולים לדון בע"כ ומכל מקום אם טעו ישלמו אפילו בקבלה דהא גבי יחיד מומחה דדן בע"כ פסק דקבלה פטור מלשלם ובג' הדיוטות נימא דחייב ה"ל למנות ולקבוע לו בבא בפ"ע א"ו דסבירא ליה להרי"ף דהוא חד דינא עם יחיד מומחה וכללא הוא כל שבלא קבלה יוכל לדון בע"כ אם קבלוהו עליה פטור אם טעה ולזה מהני קבלה ולכך הואיל וקחשיב יחיד מומחה שדן בע"כ אם טעה ישלם ואם קבלוהו נמי מועיל הקבלה לפטור מתשלומין בטעה הוא הדין בג' הדיוטות דדנין בע"כ אם טעו ישלמו ואם קבלוהו עלי' מועיל הקבלה לפטור מלשלם טעות' והיא היא ג' הדיוטות או יחיד מומחה אין בהם הבדל כלל דמשוה יחיד מומחה לג' הדיוטות וא"ש וכ"כ הבדק הבית ומה שעיקר יסודו של הש"ך על הרז"ה דכתב בבי שלישי בי דיני דליתא מומחה כגון תלתא דחד בינייהו גמיר ולא סביר ולא נקט רשות מר"ג דלמאן דלא סביר לא יהבי רשותא וכו' הלכך כמה דלא סביר אע"ג דקבלוהו עליה בע"ד אי נמי גמיר וסביר ולא קבלוהו בע"ד אפילו אין גדול ממנו היינו מתניתין דן הדין כו' משלם מביתו ואוקמיה ר"י באינו מומחה ובפ"ק אוקמיה ר"א בדקבלי' עליה אלמא גמיר וקבלוהו עליה מחוייב לשלומי וכו' עכ"ל ומזה חושב הש"ך דעתו דבג' הדיינין דלית בינייהו חד גמיר וסביר דהיינו מומחה להרז"ה אפילו בקבלה חייב לשלם ולבבי לא ידמה כן דהא דכתב כמה דלא סביר אע"ג דקבלוהו כו' איירי ביחיד ולא בג' דהא כתב א"נ גמיר וסביר ולא קבלוהו וזהו וודאי איירי ביחיד ולא בג' כנודע. ועוד הראיה שהביא מהך דדן הדין וכו' דקתני משלם ור"א אוקמיה בפ"ק בקבלוהו עליה אין ראיה לג' שדנו דזהו ביחיד שדן מיירי כמבואר בגמרא בקושיא לר' אבהו דסבירא ליה דיחיד א"א לדון ע"ש ואם כן איך מביא ראיה מיחיד שדן לג' שדנו. ועוד דלסוף כתב ומנא תימרא דאפי' בג' דאיכא חד בינייהו דגמיר ולא סביר וכו' משמע דראיה מקודם לא איירי בג' דאל"כ אחר שכבר הביא ראיה התחיל ומנא תימרא ועוד כל מה שהאריך רז"ה בהך בבא להוכיח דיחיד מומחה בלי קבלה חייב לשלם מגמרא הוא אין ענין למ"ש דג' אפילו בקבלה צריכים לשלם אלא ברור דשיעור דברי הרז"ה לומר דלא תימא הואיל וג' הדיוטות דנין בע"כ אם טעו לא ישלמו וע"ז כתב הלכך כמה ר"ל כמו דלא סביר אע"ג דקבלוהו בע"ד דהא דן בע"כ דא"א לחזור בו כיון דקבלו אותו א"נ יחיד דגמיר וסביר דהא יחיד מומחה יכול ג"כ לדון בע"כ ומכל מקום בלי קבלה צריך לשלם אם כן ה"ה לג' הדיוטות אף דיכולים לדון בע"כ מכל מקום הם חייבים לשלם בטעו. ולכך הביא ראייה דיחיד בלתי מומחה בקבלה חייב לשלם טעות מהך דדן הדין וכו' ואוקמי' ר"א בקבלוהו וכן הביא ראייה מש"ס דיחיד מומחה בלי קבלה חייב לשלם טעותו וממנו תקיש על ג' הדיוטות ולכך כתב לבסוף ומנא תימרא דאפי' בג' דחד מינייהו גמיר ולא סביר כדין ב"ד וכו' דעד עכשיו כל ראיו' שלו ליחיד מומחה בלא קבלה והוא הקישן ולכך כתב ומנא תימרא דג' וחד בינייהו גמיר ולא סביר כדין ב"ד שאינם מומחים הרי דלא נקט בלישנא כלל קבלה ואילו דעתו כש"ך דאפילו בקבלה צריך לשלם ה"ל לומר ומנא תימרא בג' וכו' וקבלוהו עליה דהוא עיקר חדושו וה"ל להזכירו ולא להיותו משמיט בדבריו העיקר ולהזכיר הטפל. וכן הראייה שלו דחייבים לשלם טעותם מהך דפ"ק דאמרינן אם טעו ישלמו משום נעילת דלת וכן מן הא דאמרינן מכתב היכי כתבינן לשלם מנתא דיליה הוא הכל ראיה דצריכין לשלם אם דנו בלי קבלה אבל דישלמו בקבלה אין מזה ראייה כלל וכמו שבעל עיטור מביא מזו ראיה אם דנו בלי קבלה אבל אם דנו בקבלה אין מזו ראיה כלל ופשוט ואם כן איך עזב רז"ה מבלי להביא ראיה על עיקר דינו אלא ברור כמ"ש דכל כוונתו רק לג' שדנו בלי קבלה ובזה כתב ומנא תימרא שאם דנו שמשלם טעותן וע"ז יפה הביא ראיה ומקבלה בג' לא איירי כלל והרמב"ן במלחמתו בהשיבו על רז"ה דכתב דצריכין לשלם אם טעו מדינא דגרמי כתב וכי מעצמו הוא עושה הלא קבלוהו בע"ד ואי נמי לא קבלוהו וגמיר וסביר או תלתא דאיכא בינייהו חד דגמיר למידן והתובע צוח לפניו לדון הא מצוה רבה קעביד ורחמנא אנסהו בו הרי דביחיד מומחה או ג' הדיוטות כתב דהתובע צוח ואנוס במימרא דרחמנא ולא הקשה ביותר עוד הא ג' אפילו נתרצו התובע ונתבע חייב בתשלומין לדעת הרז"ה ומה גרמי יש כאן שעושה ברצון שניהם. והרמב"ן דייק בהו דהתובע צוח אלא ברור דבקבלה לא מצינו להרז"ה וגם הרמב"ן לא סבירא ליה דישלמו הטעות רק בלי קבלה ולכך טען הרמב"ן דמ"מ הוא עושה לצוחת התובע להצילו מעושקו ואין זה גרמי וכן בעל עיטור בבא ב' דין ד' כתב שלשה הדיוטות ולא קבלוהו אם טעו בשיקול הדעת קם דינא ומשמע שם דמשלמין והביא ראייה מהך ראייה דרז"ה ואם לא ישלמו נועל דלת כו' ומיהא לשלם מנתא דיליה ובבא ג' דין ד' כתב שלשה בין מומחין ובין אינו מומחין וקבל עליה וטעו בשיקול הדעת קם דינא ופטור ולא הזכיר כלל שהרז"ה חולק כמו שהזכירו בשאר דוכתי וכן הש"ך גופי' כתב באות ה' בס"ק הנ"ל דמירושלמי דקאמר הטעם משום דהגיס לבו לדון יחידי לכך משלם משמע הא שלשה ובקבלהו עליה דלא שייך דהגיסו דעתם פטורים מתשלומין רק דהש"ך כתב עיקר דירושלמי אזיל לשיטתו דסבירא ליה ד"ג משום קנסא אם כן בשלשה שעשו כתחז"ל ולא הגיסו לבן מה קנסא שייך בהו אבל לדידן ליתא דברי ירושלמי ולא הבנתי דבריהם דהא הוא גופי' פסק לקמן בסי' שפ"ח כדעת ריצב"א דדינא דגרמי משום קנסא כנודע ואם כן אף בזו הדין דפטורים אם לא דנאמר כוונתו על נו"נ ביד דבזהו לא שייך ד"ג ובזהו בשלשה מחייב וזהו אינו במשמע מדבריו ודוחק לומר חילוק בינייהו או דבכולם פטורים כיחיד מומחה וקבלוהו עליה או דאם אינו בכלל זה בכולם מתחייבו וכמ"ש מדברי הש"ך גופי'. ומה שביקש הש"ך לדייק מדברי רש"י סנהדרין דף ג' ד"ה אלא מעתה כו' דדייק רש"י דשלשה הדיוטות שטעו דמשלמין מדאמרינן מומחים פטורים מתשלומין משמע הדיוטות חייבים ודייק הש"ך עדיין קשה דהא איירי במומחה וקבלוהו עליה אם כן משמע הא ג' הדיוטות וקבלוהו עליה חייבים אין זה דיוק דבשלמא אי ג' הדיוטות שדנו בלי קבלה רק בע"כ מכל מקום פטורים מהטעות שפיר קשה למה קתני ויחיד מומחה שדן בקבלה פטור מתשלומין לאשמועינן רבותא טפי בג' שדנו אפילו בלי קבלה ופטורים בטעות ומכל שכן ביחיד מומחה וקבלוהו עליה דאית בי' תרתי לדון בעל כרחן רשאי וגם קבלוהו עליה אבל אם גם בג' שטעו לא מפטרי רק בקבלה אם כן מה שנא דקתני יחיד מומחה בקבלה ומה שנא דנקט ג' בקבלה מה שנא זה מזה אדרבה נח ליה למשנה למתני הכל ביחיד כמו רישא בדן הדין וכו' דמיירי ביחיד וקמ"ל דבמומחה אפילו ביחיד פטור ולא תאמר דגם בי' שייך דהגיס דעתו דאל תהיה דן יחידי כו' בכל אדם נאמר אפילו מומחה לכתחילה ועצה טובה כמ"ש התוס' סנהדרין דף ה' ד"ה כגון אנא כו' וקמ"ל דפטור. ואדרבה קצת יש לדייק מהא דפרכינן שם דף ו' מהך משנה דן את הדין כו' לר"א דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין וצריך לומר הא דמשמע ליה דהך משנה יחידי איירי מדקתני דן לשון יחיד וזהו דוחק דשכיחי במשנה דנקט לשון יחיד וכל דברים הנאמרים בש"ס נאמר הכל לשון יחיד יהיה הדיין זהיר וכו' וכיוצא בו טובא וסובב על כל דיינים אבל לפי הנ"ל ניחא דזהו דסבירא ליה לגמרא לכלל דשלשה הדיוטות ויחיד מומחה חד דין אית ליה דמ"ש זה מזה ואם כן לס"ד דמשנה איירי בלי קבלה ומכל מקום קתני ויחיד מומחה פטור מלשלם אם כן ה"ה ג' הדיוטות דמ"ש וע"כ המשנה דקתני דן כו' משלם מביתו ביחיד הדיוט שדן מיירי ומשני הגמרא בקבלוהו עליה ויחיד מומחה פטור וה"ה ג' הדיוטות בקבלה וזה ברור לדינא כהרי"ף והרמב"ן והבעל עיטור והרא"ש והטור (ובפרט לפמ"ש גם דעת הרז"ה כן) ויחיד הוא הרז"ה לגביה. אמנם עדיין יש לחקור מה טיבה של קבלה זו אם סגי במה שבאים מעצמם לדון לפניהם בלי כפיה והכרח או בעינן קבלה גמורה בפה הריני מקבל על עצמי לקיים כל אשר תפסקו כי אמת הש"ך בס"ק י"ב הביא כמה פוסקים דבבאים מעצמם לדון הוי קבלה ובגי' הרי"ף אם קראך פטור מתשלומין וכן משמע בפרת ר"ט דהוה קבלה ומהכ"ת יהיה קבלה בפה כנ"ל אלא כמ"ש הואיל ומעצמו בא הבעל פרה לר"ט להורות לו טיבו של פרתו הוי כקבלה ולכך פטור כיחיד מומחה. אמנם לכאורה לפמ"ש הרא"ש הטעם דלכך בשלשה הדיוטות וקבלו עליה פטורים לשלם כשטעו וז"ל ואהני קבלה דפטירי דכיון דאי לא קבלינה עליה נמי דינייהו דינא ואהני קבלה למפטרם וכו' עכ"ל משמע כהנ"ל דבעי קבלה בפה מלא דאל"כ מה מילתא עודף איכא בקבלה עד שנימא שתהיה מועיל לפוטרו מן תשלומין וכי בשביל שבאים מעצמן ולא המתינו על כפית ב"ד ויהיה טרחת ב"ד אנשים הללו שלימים הם לקבל על עצמן פסק ב"ד וכי בשביל שהם באים מעצמן ולא המתינו עד שב"ד כפו אותם וקבלו באהבה וברצון לשמוע מה שב"ד של ישראל אומרים יהיו נלקים ויפסידו התשלומין אם טעו הדיינים דבר זה רחוק מהשכל וברור לכאורה דהפי' מקבלה בפה ולא כנ"ל והך מילתא וודאי יתירת' היה ומהני לפטור מתשלומין כשטעו וכמ"ש הרי"ף ומתחילה עלה ברוחי דבלא"ה יש להקשות ברא"ש דאם כן לעיל כי אמר ביחיד מומחה שדן יחידי וקבלוהו עליה דפטור מתשלומין אם טעה נתן טעם הואיל הוא מומחה אינו ראוי לטעות אלא דמזליה דהאי גברא גרם. וקשה מה צורך לסברא זו שיש בו מהדחק (ועיין במעדני מלך שתמה על החפץ דיהיה המזל גרם לעות איש בריבו ולקלקל הדין) הלא הוא הטעם שנתן בג' הדיוטות דכיון דיחיד מומחה דן בע"כ אהני הקבלה לפטור מתשלומין כמו שכתב בשלשה הנ"ל ולכן היה מקום לומר דוודאי בקבלת יחיד מומחה טיבו של קבלה היינו שבאים מעצמם לדון לפניו בלי כפיה כגי' הרי"ף לעיל ביחיד מומחה אם קרו לך לא תשלם משמע רק בקריאה בעלמא לדון ביניהם סגי וכן מעובדא דר"ט בפרה כמש"ל דלא היה מסתמא רק ביאת בעל הפרה להורות לו כנ"ל וא"כ בזו ליכא מילתא עודף דנימא בי' אהני קבלה לפטור מתשלומין כהנ"ל ולכך צריך הרא"ש הטעם משום דמזליה גרם כי אינו עלול לטעות היותו מומחה מה שאין כן בג' הדיוטות בעי קבלה בפה מלא כי כאן לא שייך מזל גרם כי הם עבידי לטעות היותם הדיוטות ולא סבירי ולכך צריך קבלה בפה ובזו שייך טעמא של הרא"ש משום מילתא יתירת' כהנ"ל ובזה היה אפשר לקיים דברי מהר"ם והרא"ש כאחד דמהר"ם מיירי בסתם קבלה ולכך פסק אם ג' הדיוטות טעו צריכים לשלם הקבלה זו אינו מועיל לפוטרם אבל בקבלה בפה מלא כמ"ש הרא"ש מודה המהר"ם מטעמיה דהרא"ש דפוטרים מתשלומין ומר א"ח ומר א"ח ולא פליגי. איברא דזה דוחק דהרא"ש כתב על הנך ג' הדיוטות שדנו בקבלה ודינם כדין יחיד מומחה שדן האדם בע"כ וכי קבליהו פטור וכו' ולפמ"ש אין הדמיון שוה והבדל בינותם דבג' הדיוטות צריך קבלה בפה וביחיד מומחה קבלה גרידא שבאים מעצמם לשפוט סגי וא"ל דזה הדמיון הוא רק בענין פיטור מתשלומין ולא בענין הקבלה שמשתנה לפי הענין הנושא כנ"ל ולכן היה נראה בישוב הקושיא זו דבשלמא בג' אמרינן הואיל וקבלוהו מסתמא דעתם אף שיטעו יפטרו כי וודאי אסיק אדעתם שיטעו כי הם עלולים לטעות ולכך סתם קבלה הוי למחול אף שיטעו מה שאין כן במומחה דלא שכיח שיטעה אף דקבלוהו אמרינן הוי מחילה בטעות כי לא עלה ברוחם כלל שיהיה יחיד מומחה לרבים טועה ולא אסיק אדעתא מילתא דלא שכיחא כזה ואם כן י"ל דלא יועיל הקבלה ולכך נתן הרא"ש הטעם אדרבה אם אינו עלול לטעות מזלך גורם או י"ל כך דוודאי בשביל קבלה לא היה סברא לומר דבשביל כך היה דעתם שאם יטעו שיפטרו רק הא בדף ג' פריך אלא מעתה שלשה הדיוטות שטעו לא ישלמו ופירש"י דהוה ליה כמומחין או כמ"ש התו' שלא יתרצו הדיינים לדון ומשני שלא תנעול דלת בפני לוי' הרי דלולי נעילת דלת היה סברא לפטור ג' שטעו אבל על יחיד מומחה דקי"ל שאם טעה בלי קבלה דצריך לשלם לא פריך הגמ' דכולי האי לא אמרינן ומי הזקיקו לדון יחידי ומכ"ש לפי' התו' דמה בכך דלא יתרצה נפישי שלשה הדיוטות ואם כן י"ל לא דמכח קבלה נפטרים רק שורת הדין דבלא"ה יש לפוטרם כקושית הגמרא רק משום נעילת דלת לא העמידו הדין על תלו ובקבלת הבע"ד לא שייך נעילת דלת דבשביל זה לא ימנע ללות דמי מכריחו לקבלו ברצונו כהנ"ל ואם כן חזר הדין לאיתנו דאם טעו יפטרו כקושית הגמרא וזהו בתלתא אבל ביחיד מומחה דאין שורת הדין כלל לפוטרו ואם כן אין הקבלה לחוד מספיק לפוטרו דמה בכך דנעילת דלת לא שייך בקבלה מכל מקום דל נעילת דלת מהכא לפי הדין יש לו לשלם ולכך הוצרך הרא"ש ליתן טעם אחר במזלו גרם כנ"ל וא"ש: וא"כ אפשר לומר דאף הרא"ש מודה בקבלה בעלמא סגי דסוף כל סוף ליכא נעילת דלת דאם חושש לטעות הלא אין איש מכריחו לקבל מעצמו ואם ידונו בכפי' הרי אם טעה ישלם אך זהו ברור כי זהו שייך בנתבע דמי הכריחו לילך לפני דיינים מעצמו בלי הכרח וכפי' והזמנה כראוי אבל בתובע לא הבנתי טיבה של הקבלה הלא הוא צריך לילך לב"ד ולקבול ולבקש דין על הנתבע ואם לא יבא מעולם לא ידונו ב"ד ביניהם. ואם כי הנתבע לא המתין על הזמנה ומעצמו באעמו לב"ד יוגרע כחו של התובע דאם הב"ד טועים ופסקו דאין בתביעתו ממש יפסיד הלא הוא לא עביד מילתא יתירת' הוא מוכרח לילך לב"ד לבקש דין על הנתבע ודוחק לומר הואיל והנתבע בא מעצמו בלי הזמנה וכפי' ואם כן אם יטעו לחייב לנתבע שלא כדין יפטרו כי הנתבע קבלו על עצמו אף לגבי התובע אמרינן כן להיות משפט השוה לכולם דזה דוחק דמה איכפת ליה לתובע אם הדיין ישלם לנתבע בטעותו או לא הלא אין לו בזה טובת הנאה ולמה בשביל כך ימחול זכותו דאם יטעו הדיינים לעות משפטו שלא ישלמו ולכן נראה ברור לחלק בנתבע אפשר דבקבלה לב"ד לבד לא משלמי כהנ"ל ודלא שייך נעילת דלת דמי מכריחו לבא בלי הזמנת ב"ד אבל בתובע וודאי דבעי קבלה בפה מלא כהנ"ל דאל"כ מה קעביד ולכן אפשר לומר עובדא דמהר"ם שהיה בקבלה סתם לדון אותו היינו בתובע ובזו וודאי דקבלה זו לא מהני לפוטרם ודוק.

(ז) נהוג בו איסור. הש"ך הביא בשם הב"ח דה"ה שהיה מנהג בעיר להחמיר עפ"י חכם ומת החכם ובא חכם אחר ומיקל יכול לנהוג בו היתר עכ"ל. ולדידי צ"ע דמשמע מתו' ורא"ש ור"ן בריש מקום שנהגו שמנהג לאסור שנתייסד עפ"י חכם א"א להתירו בפניהם כיון דכבר קבלו על עצמן לאיסור והוא נתייסד עפ"י חכם ועיין בפ"ח לא"ח סי' תס"ח שהאריך ועמ"ש שם: וראי' הב"ח מהא דפ' כיצד משתתפין דאמרינן ר"י אוסר מחיצה תלוי' בשבת ופריך הגמרא שנעשה בצפורי להתיר טלטול ע"י מחיצה תלויה ע"פ מי נעשה דר"י היה ראש בצפורי ומשני אחר מות ר"י נעשה עפ"י ר"י בר יוסי דמתיר עכ"ל ומזה הוכיח הב"ח דינו דאעפ"י שהיו נוהגים להחמיר כר"י התירו אחרי מותו ריב"י ובאמת מזו אין ראייה כלל דבזמן ר"י לא קרה עובדא כלל בהך לטלטל ע"י מחיצה תלויה ואם כן לא שייך בי' מנהג כי לא הזדמן כלל עובדא בהך ולכך כס"ד דהך מעשה שטלטלו במחיצה תלוי' בשבת בצפורי היה בחיי ר"י פריך איך אפשר הלא ר"י מהמחמירין ולכך משני כי בזמן ר"י לא בא דבר זה כלל לידי שאלה ולא הזדמן עובדא כלל במחיצה תלוי' רק במותו בא הדבר שהוצרך לטלטל ע"י מחיצה תלוי' ונשאל הדבר מקדם ריב"י והיה הוא מן המתירין משא"כ אם הדבר נהוג עפ"י חכם להחמיר אין ביד חכם להתירו אם לא שהחכם טעה בד"מ וכדומה שהטעות מפורסם ואין בו ספק ואם כן הוי קבלה בטעות כמש"ל בשם תו' ור"ן ורשב"א בפ' מקום שנהגו ולכן דינו של ב"ח צ"ע:

(ח) היה הטועה מומחה ב"ד כו'. דעת הסמ"ע בס"ק כ' דהיינו גמיר וסביר ולכך כתב הרמב"ם מלת ב"ד דלסברת הרמב"ם מומחה סתם היינו אפילו לא סביר רק גמיר לחוד ואם כן לעיל סעיף ב' דבמומחה וקבלוהו בטועה בש"ה דפטור מתשלומין אם אי אפשר בחזרה היינו אפילו לא סביר רק גמיר וכבר השיגו הש"ך בס"ק כ"ב דליכא למ"ד כך דכל כמה דלא סביר דיהיה לו דין מומחה בשום אופן ופשיטא דלכל מילי בעינן מומחה גמור דהיינו גמיר וסביר ומילת לב"ד דכתוב ברמב"ם או שהוא ט"ס או שהוא פי' לבד ואין בו קבלה או נט"ר והמדפיס טעה ונקרא כאלו הוא ר"ת לב"ד ונכון הוא לדינא אלא בענין מי שאינו סביר רק גמיר ונט"ר מר"ג הביא הש"ך דעת הרמב"ם בפי' המשנה ויתר מחברים דלא מהני ואין דינו דין כלל בלא קבלוהו עליה וכן דעת הרז"ה והטור והרא"ש חולק על זה דאף בזה מהני נט"ר כיון דגמיר והנה במרדכי פד"מ הביא ה' בבי ובבי ד' במאן דגמיר ולא סביר וקבלוהו עליה או נט"ר מר"ג וטעה בשיקול הדעת ונו"נ ביד הדין קיים וישלם מביתו ומזה משמע דיכול לדון בנט"ר מר"ג אף דלא קבלוהו ולא סביר וכתב הש"ך דמרדכי כתב כן דסבירא ליה הדעת הרא"ש דנט"ר מהני אפי' למאן דלא סביר ואין זה מספיק דלדעת הרא"ש והטור אף אם טעה אינו משלם ומנלן לחלק ולומר דמהני להיות דינו קיים אבל אם יטעה מכל מקום לא יפטור מתשלומין דבר זה דחוק ומה שנ"ל בשנבין דברי הרמב"ם דכפי מה שהעלו בו הש"ך וכל מפורשים דסבירא ליה דלא מהני נט"ר מר"ג רק למומחה אם כן צריך להבין מה שכתב בפ"ב מהל' סנהדרין דין י"א אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מב"ד הרי זה מותר לדון יחידי ויש להבין מה או דקתני בממ"נ אם אינו מומחה לא מהני נט"ר ואי הוא מומחה בלא"ה יכול לדון יחידי כמ"ש בעצמו. וכן יש להבין במ"ש בפ"ד הנ"ל דין י"ד כל דיין שנתן לו ר"ג רשות יש לו לדון בע"כ אעפ"י שלא רצו כו' וגם בזה יש לדייק דכיון דלא מהני נט"ר רק במומחה והוא יכול לדון בע"כ בלא"ה נט"ר למה והרב לח"מ שפט מזה דסבירא ליה לרמב"ם דיחיד מומחה יכול לדון אבל מכל מקום בע"כ אין יכול לכוף לדון לפניו ומכח זה השיג על הטור שחושב בסי' י"ג דגם דעת הרמב"ם דיכול מומחה לדון בע"כ באמת דבריו תמוהי' חדא בסוגיא דש"ס משמע כמ"ש התו' והרא"ש דיחיד מומחה דן בע"כ דאי בקבלה אפילו אינו מומחה נמי. וכן במ"ש אי קראך זיל ולא תשלם ואם לאו זיל שלים משמע דעכ"פ דדינו דין דאל"כ אי לא קראו הא אינם מחויבים לקיים דינו ומהכ"ת ישלם ודוחק לומר דיש חילוק בין קבלה לקבלה וזה דוחק. שני' הא ממש"ל בפ"ב אחד יחיד מומחה או דנט"ר מב"ד הרי זה מותר לדון מורה דחד דינא אית להו דאל"כ איך כללן הרמב"ם בחדא מה שהבדל רב ביניהם דזה א"י לדון בע"כ וזה יכול לדון בע"כ ובפרט שיש לעמוד במש"ל. ולכן נראה דלפמ"ש הרמב"ם בפי' משנה ריש פרק ז"ב דתחילה כתב דאפי' הדיוטות וקבלו בני אדם ע"ע דינם מקובל כו' ואם לא מינו אותו עליהם ולא קבלוהו אלא מאיליהם עמדו לדין או שמינו אותם מלך ושלטון וזקני קהל אם היו מומחין דיניהם דין וכו' וענין מומחה שיהיה חכמים גמורים ויכולים לסבור ולהוציא דבר מתוך דבר כו' וכל איש שהוא כזה יש לו לדון אפי' יחיד אע"ג דלא נט"ר מר"ג ובלבד שיהיה מפורסם אצל בני אדם שהוא כן וזהו ענין מומחה לרבים ואם אינו מומחה אין דינו דין ואפילו נט"ר מר"ג שאין הרשות מועיל אלא למומחה אבל זה מומחה ולא נט"ר מר"ג אין לו רשות להכריח הבע"ד שיעמדו לפניו ואם דן לא יקבלו דינו אבל מומחה דנקט רשות מר"ג ידין בע"כ בין רצו או לא רצו וכו' עכ"ל ולכאורה הדברים סותרים דפתח דווקא בהדיוטות בעינן קבלה אבל יחיד מומחה דן בלי קבלה ואחר כך סיים דאפי' יחיד מומחה כ"ז דלא נקיט רשות מר"ג אין דן בע"כ והמעיין יראה סתירה מיניה וביה ונגד הגמרא ולכן ברור במ"ש הרמב"ם והוא שיהיה מפורסם אצל בני אדם שהוא כן וזהו ענין מומחה לרבים בזה מיושב הכל ויש כאן ג' בבי מי שהוא גמיר ולא סביר זהו אינו בגדר מומחה כלל ואפי' נט"ר מר"ג לא מהני לדון בע"כ ואי גמיר וסביר רק לא מפורסם ואתמחי כן לבני אדם זהו נקרא מומחה וא"י לדון בע"כ אם לא נט"ר מר"ג אבל אם נתפרסם לרבים המחאתו זהו נקרא מומחה לרבים ויכול לדון בע"כ אפילו בלי נט"ר כלל וכן אמרו בגמרא ואם היה מומחה לרבים דווקא דן אפילו יחידי והמעיין בפי' המשנה יראה מבואר כמ"ש דהזכיר שלשה כללים אלו להדיא ובזה מובן ג"כ מ"ש פ"ב דין י"א אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מר"ג דפי' או שהוא מומחה שגמיר וסביר והוא מומחה רק אינו מפורסם לרבים ואתמחי בקיאתו וחכמתו רק נטל רשות מר"ג הרי זה דן יחידי בע"כ וא"ש אבל מי שאינו מומחה כלל דגמיר ולא סביר לא מהני נט"ר ולכך בפ"ד כתב כל דיין שנטל רשות מר"ג יש לו לדון בע"כ היינו מומחה שזה נקרא דיין כמ"ש הסמ"ע ריש סי' רק אינו מומחה לרבים ולכך צריך רשות וא"ש והמעיין בדברי הכ"מ יראה דגם הוא נתכוון לכך והאריכות בזה כמעט ללא צורך לולי ראיתי שהרב לח"מ וכן שארי מחברים לא דקו כ"כ בזה ולכך הטור בסי' י"ג דמיירי מיחיד מומחה וסמוך ואין לך מומחה לרבים ומפורסם יותר מסמוך אם כן וודאי דיכול לכוף ויפה תמה על הרמב"ם ע"ש ולק"מ ממ"ש הלח"מ ולפ"ז דיש הבדל לרמב"ם בין מומחה למומחה לרבים אם כן הא דקתני דן הדין וכו' ואם היה מומחה לרבים פטור מתשלומין דוקא במומחה לרבים וקבלוהו עליה הוא דפטור מתשלומין אבל מומחה סתמא אף דקבלוהו עליה דבהו איירי הך דדן הדין כו' מכל מקום חייב לשלם דאל"כ למה נקט מומחה לרבים ולא קמ"ל דאפילו מומחה סתמא פטור א"ו דבעינן דווקא מומחה לרבים ואם כן דבלי מומחה ורבים אפילו קבלוהו בע"ד מכל מקום חייב בתשלומין אם כן ה"ה בנט"ר מר"ג אם אינו מומחה לרבים נמי נהי דמועיל לדון בע"כ אבל לפטור מתשלומין אינו מועיל כמ"ש הריב"ש וכן יתר מחברים דאין נט"ר מר"ג עדיף מקבלת בע"ד בעצמו ואם בקבלת בע"ד בעצמו לא נפטר מתשלומין כ"ז שאינו מומחה לרבים ה"ה בנט"ר דמ"ש וזה ברור והן הן דברי המרדכי ז"ל דכתב בבא ד' כשאין הדיין מומחה דאף דקבלוהו בע"ד או נט"ר דחייב לשלם כשטעה דכוונתו דגמיר וסביר רק דאינו מומחה לרבים ויכול לדון הואיל וקבלו או נט"ר אבל מכל מקום חייב לשלם דאין כאן פטור רק במומחה לרבים וא"ש וכן הרמב"ם דפוטר בתשלומין במומחה איירי במומחה לרבים ולכך כתב היה הטועה מומחה לב"ד ולא קבלוהו וכו' ולא נט"ר וכו' דבשאינו מומחה לב"ד דהיינו מומחה לרבים כמ"ש הסמ"ע אפילו קבלת בע"ד ונט"ר לא מהני לפטור מתשלומין רק במומחה לרבים שהוא מומחה לב"ד בהו אי לא קבלוהו ולא נט"ר חייב בתשלומין וא"ש ומדוקדק לשונו למאוד וא"צ לומר דוחק הש"ך וזהו נראה כוונתו של הרמב"ם ברור:

(ט) או שלא היה מומחה אבל קבלו וכו'. בזו לחלקו הרז"ה והרמב"ן דדעת הרז"ה כי מהני קבלה בדיין דגמיר רק לא סביר אבל לא גמיר כלל אשרה מיקרי ולא מהני קבלה והרמב"ן נחלק עליו דמ"ש זה מקבלת ג' רועי בקר וכתב הר"י ז"ל דנחלקו בהך דלעיל סי' כ"ב אי מהני קבלה בתרתי לריעותא וזהו הוי תרתי לריעותא לא גמיר וחד ולפי דבריו לדעת רמ"א לעיל דלא מהני קבלה בתרתי לריעותא אף בזו לא מהני ולא היה לו לרז"ה לכתוב סתם כי אם ה"ל לבאר דבקנין מהני דהא קנין מהני בתרתי לריעותא איברא דאין זה תרתי לריעותא דיחיד מומחה מותר לדון יחידי ואם כן אין כאן רק חד ריעותא דאינו מומחה וכ"כ הש"ך לעיל בסי' כ"ב ביחיד מומחה קרוב ועיין מש"ל סימן כ"ב ולכן אין מקום לדבריו אבל לא ידעתי מה צורך כי סבירא ליה בשלמא בקבלת ג' רועי בקר היינו שקיבל מה שידונו כפי שכלם ואומד דעתם ולא כפי הדין כי מה להם לד"ת הלא בחשכה יהלכו ולא נוגה עליהם אור תורה ולכך א"א לחזור לאחר ג"ד מה שאין כן כאן דמיירי הכל שקבלם לדין תורה כמבואר בגמ' ופוסקים ובאמת זה הגבר נעור מכל מדע וחכמה אין לך קבלה בטעות יותר מזה לומר לעץ אבי ולאבן הוא יורה ואינו מועיל בשום אופן ולק"מ. והנה דעת הרמב"ן דמכל מקום אם טעו חוזר הדין אפילו נו"נ ביד והש"ך הקשה למה בגמיר ולא סביר בחד מהני קבלה ואם טעה בשיקול הדעת קם דינא לרב חסדא כדאית ליה ולרב ששת כדאית ליה ולמה בהך קבלה לא יהיה קם דינא בטעה ואין כאן קושיא דהתם חסו חכמים על כבוד הדיין לבל יהא לבוז ויתבטל דינו וגם יש לו תואר דיין מה שאין כן כאן שאין לו תואר דיין ואינו דן רק מכח קבלה וקבלה בטעות הוא ולכן מהכ"ת לחלוק על רמב"ן בסברא בעלמא וכ"כ רמ"א לעיל סי' כ"ב כהרמב"ן מיהו זהו אם אמר בפי' לדון ד"ת אבל אם קבלו סתם נראה כהש"ך דאמרינן באמת לא קבלו לד"ת והרמב"ן מיירי בסוגיא דגמרא דאיירי הכל דאמרו דון לנו ד"ת אבל בקבלה סתם מודה ובהך ניחא מ"ש הנ"י ריש פ"ק דסנהדרין דבקבל יושבי קרנות וטעו שדינם דין ופטורים מלשלם דשם מיירי בקבלה סתם כמ"ש הנ"י הטעם דא"א לומר דלדון ד"ת קבלם שהרי הם א"י ד"ת והש"ך הקשה מהך דינא ולפמ"ש לק"מ וכן נכון:

(י) אם נו"נ ביד כו'. נראה דא"צ שהדיין בעצמו יקח מזה ויתן לזה אלא אם הוא במקום ששורת הדין שנחתינן לנכסים למסרב פס"ד אם בצווי הדיין לקח שליח ב"ד הנכסים מיד הנתבע ונתנם לתובע כפי פסק הדין היינו נו"נ ביד דהא שליח ב"ד עפ"י צווי הדיין קעביד ושליחותא דידי' עשה ובכל התורה שליחו של אדם כמותו ואף זהו בכלל מ"ש דהדיין נו"נ ביד דמ"ש שליח ב"ד דעושה בשליחות ב"ד ומ"ש דעושה הדיין בעצמו ולא בא הרי"ף למעט אלא לאפוקי אם לא סירב הבע"ד כלל ונתנו במצות ופסק דיין בזו סבירא ליה להרי"ף דלא הוי רק גרמא והדין חוזר דכיון דא"צ לשלם אבל אם הדיין צוה לשליח ב"ד לירד לנכסים וליטול בזרוע וליתן לשכנגדו היינו נו"נ ביד ובזה מיושב קושית הנ"י על הרי"ף דאמרינן האי מאן דדן דינא ואי טעה לא משלם לנקוט רשות מר"ג ל"ל הך לא ישא ויתן ביד דדוחק דגם מזה כשישא ויתן ביד רצונו לפטור דזה דוחק וכי הדיין מחוייב לעשות כך להיות נו"נ ביד ל"ל טורח הרשות וכן הקשה מהך דפרכינן אם טעו לא ישלמו ומשני א"כ אתה נועל דלת וקשה עדיין אתה נועל דלת דהוא יחשוש אולי יטעה הדיין ולא יהיה נו"נ ביד דהא לא שכיח ויפטר הדיין ואי דלא יחשוש לכך וילוה אותו מכל מקום אם כן איך יהיה חשש שיהיה מנמנע מלהלות אם אמרינן דהדיין יפטר מתשלומין כשיהיה נו"נ ביד דהא דבר דלא שכיח וקושית הגמרא במקומו (והר"י האריך בישוב קושיא זו וכמדומה שלא עמד על בוריה של קושיא זו כי קושיא זו של הנ"י קושיא עצומה היא לכאורה) ומכח קושיא זו חשב הרב הנ"י דפי' נו"נ ביד לאו דווקא אלא כל שנגמר הדין על פיו היינו נו"נ ביד וזהו דוחק אבל לפמ"ש ניחא דחוב על הדיין לכוף למסרב ואם כן אם יסרב יהיה צריך לכוף לבע"ד ע"י שליח ב"ד ולנחות לנכסים וליתן ליד בע"ד שכנגדו ע"י שליח ב"ד והיינו נו"נ ביד ולכך אמרו האי מאן דבעי למידן ואי טעי לא ישלם דלא סגי דצריך להיות ניזהר לירד לנכסים ע"י שליח ב"ד יטול רשות מבי ר"ג וכן מה שאמרו דבהא אם טעו דמשלם בנו"נ ביד ליכא תו נעילת דלת ג"כ לק"מ דהרי יודע בעצמו דלא ישמע לקול דיין עד שיהיה נחית לנכסיו ע"י שליח ב"ד והיינו נו"נ ביד וזה נכון ועיין לקמן עוד מ"ש ראייה לזה דע"י שליח ב"ד הוי נו"נ ביד ושלוחו של אדם כמותו:

(יא) ואם א"א להחזיר ישלם מביתו דזהו דעת הרמב"ם. והקשה הש"ך וכן יתר מחברים דהא בגמרא אמרינן כל היכי דהדר דינא אף דא"א בחזרה פטור מלשלם וכן הקשו מנ"ל לרמב"ם הך דינא והכ"מ טרח להביא ראיה ולא עלתה בידו כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ד. ולי נראה פשוט דסבירא ליה להרמב"ם קושית התו' דלר"מ לא אמרינן דאיירי בנו"נ ביד כס"ד בגמ' דבכורות וב"ק טיהר את הטמא מא"ל וצריך לומר כתי' התו' דלר"מ דדן ד"ג אפילו הדר דינא מכל מקום חייב לשלם כמ"ש התו' וקשיא לי' אם כן מה פריך הגמרא מעובדא דר"ט דהא הוי הדר דינא לימא ר"מ היא דהכי הלכתא וצריך לשלם אפי' בהדר דינא ולכך סבירא ליה לרמב"ם לחלק דכבר עמד הש"ך בס"ק כ' במ"ש הרא"ש דדיין חייב לשלם מתורת קנס הא הרא"ש סבירא ליה ד"ג דינא הוא ולא קנסא והעלה לחלק וכן נראה באמת כיון דנחית לדון ברשות ולא נתכוון להזיק לא שייך גרמי רק מתורת קנס וכן צריך לומר ברמב"ם דכתב דלכך פטור דאף דהזיק מכל מקום לא נתכוון להזיק ולכאורה קשה כיון דדנין ד"ג מה איכפת לן בכוונתו אדם מועד לעולם והאומר על מטבע מזויפת דהיא טובה אע"ג דלא נתכוון להזיק ובשגגה אומר כן מכל מקום חייב מד"ג ולכך צריך לומר דאף דבעלמא חייב מדינא בדיין אינו אלא מתורת קנסא. וכבר נודע מ"ש בדוכתי טובא במילתא דשכיחי עבדי רבנן תקנתא וקנסוהו מה שאין כן במילתא דל"ש דלא תקנו ולא קנסו ואם כן לטעות בדבר משנה לא שכיח כלל ולא תקנו ולא קנסו ואם כן ליכא לדינא דגרמי אפילו לר"מ דהרי לא נתכוון להזיק. מה שאין כן בטועה בש"ה דשכיחא למטעי עבדי רבנן וקנסוהו לר"מ דדאין ד"ג ואם כן א"ש טיהר הטמא דאיירי בש"ה אף אילו הדר דינו מכל מקום חייב בתשלומין לר"מ דדן ד"ג משום קנסא כהנ"ל מה שאין כן בעובדא דר"ט דהיה הטעות בדבר משנה אילו הדר דינא אין כאן חייב תשלומין אפילו לר"מ דלא תקנו רבנן במילתא דל"ש כהנ"ל וא"ש דברי הגמרא ולק"מ. והן הן דברי הרמב"ם דבטועה בד"מ פוסק כיון דהדר דינא פטור מלשלם אבל בש"ה אם לא נו"נ ביד אף דהדר דינא לשיטתו דפוסק כר"ח במקום דא"א בחזרה חייב לשלם כיון דקיי"ל כר"מ דדן ד"ג ולק"מ מן גמ' ואדרבה לרמב"ם מהך גמ' ראיה ברורה לדינו. וכן נראה דהוא דעת התו' בע"ז דף נ"ח ע"ב ד"ה אדמקטורך כו' דכתבו דל"ל דבשביל שטעה בהוראתו צריך לשלם ויפסיד בגדיו דהא מוקמינן שם בסנהדרין בנו"נ ביד וכו' עכ"ל ולכאורה קשה דהא הך טעות דר"ל הוה טועה בד"מ ואם כן בממ"נ אם אפשר בחזרה דעדיין לא נשפכו המים ונתערבו במים האסורים בהנאה אף דנו"נ ביד כיון דהוה טועה בד"מ לעולם חוזר כמ"ש כל המחברים דבמלתא דרב ששת לית מחלוקת ואם אי אפשר בחזרה דכבר נשפכו או נתערבו כנ"ל אם כן מה בכך דמוקי ליה ר"ח לענין דחוזר הדין בנו"נ ביד מכל מקום לענין תשלומין אם א"א בחזרה הא קיי"ל כר"מ דדן ד"ג ולעולם משלם אפילו הדר דינא ואפילו לא נו"נ ביד ואי דעת התו' בע"ז כהרי"ף וסייעתו דסבירא להו אפילו לר"מ בשלא נו"נ ביד פטור מתשלומין לא ה"ל לתו' להביא סנהדרין דשם לא נזכר מענין תשלומין כלל רק אי הדר דינא וה"ל להביא גמרא דב"ק ובכורות דשם מוקי הגמרא לענין תשלומין בנו"נ ביד אלא לפי הנ"ל ניחא דמודו התו' כדעת התו' בב"ק דלר"מ אפילו בהדר דינא חייב לשלם רק ה"מ בטועה בש"ה אבל בטועה בד"מ לא מדפרכינן לר"ט אמאי חייב לשלם הא הדר דינא ולא מוקי כר"מ ש"מ דפטור כ"כ דלא נו"נ ביד וזהו היה בטועה בד"מ ולכך הביאו ראייה מן גמרא דסנהדרין ולא מן גמרא בכורות וב"ק דבסנהדרין מוכח דבלי נו"נ ביד אי הדר דינא פטור מתשלומין והיינו כרמב"ם הנ"ל (ובזו ניחא דכתבו דהתו' פסקו דלא כר"ח וכאן העלו התו' כר"ח דבעינן נו"נ ביד דלפמ"ש אין זה ענין לדר"ח דלכ"ע טועה בד"מ דהדר דינא כל כמה דלא נו"נ ביד פטור מתשלומין ודוק):

(יב) ויש אומרים דאפי' לא נו"נ ביד מה שעשה עשוי כו'. ודעת הב"ח להכריע כדעת הרי"ף דפוסק כר"ח דבלי נו"נ ביד הדין חוזר וכבר השיגו הש"ך ס"ק כ"ח דאין הכרעתו מכרעת נגד גדולי פוסקים ובתוכם הרז"ה ותו' ורא"ש איברא שגם הש"ך רוצה להכריע כדעת התו' ורא"ש וגם בזו אין הכרעתו מכרעת במקום הרי"ף והרמב"ן והרמב"ם וגם התו' גופי' בב"ק בחד תירוץ סוגיא דבכורות וב"ק אזלא אליבא דר"ח ואם כן הלכה כוותיה ומי יכריע למולם. וכן דעת התו' בע"ז דף ז' ד"ה הנשאל כו' כר"ח דבעינן דווקא נו"נ ביד ואם לאו חוזר אבל מכל מקום ספיקא דדינא הוא כמ"ש הרמ"א די"ח אבל בהך דיעות דפוסקים דלא כר"ח רק כאוקומתא דר"נ יש גופי' ספיקא טובא וצריך בירור ודקדוק היטב דר' יוסף משני על הא דתנן במשנה ד"מ מחזירין ובבכורות שני במשנה דן כו' מה שעשה עשוי כאן במומחה והך דבכורות באין מומחה ופריך והא קתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור מתשלומין ומשני ר"נ כאן ביש גדול הימנו וכאן באין גדול הימנו. הנה דעת רוב מחברים דר"נ לא פליג אר' יוסף רק פרושי קמפרש זולת הרא"ה דסבירא ליה דר"נ פליג אר"י וסבירא ליה דלעולם ביש גדול חוזר הן שהיה דיין הטועה מומחה או אינו מומחה וכן בשאין גדול לעולם אין חוזר אפילו היה הדיין הטועה מומחה דיטעון אדבורי קמאי קסמיך: והגאון מהר"י תאומים בקונטרס שלו הסכים עם הרא"ה דר"נ פליג אר"י וכתב ולא קשה לר' יוסף דמוקי שם בבכורות באין מומחה קושית הגמרא דקתני סיפא ואם היה מומחה פטור מלשלם הא הדין דחוזר דר"י דחק ומפרש סיפא באם א"א בחזרה פטור מלשלם וזהו סתירה לדברי עצמו דלפי' זה צ"ל באחד אם הוא מומחה ולא קבלו וא"א בחזרה חייב לשלם וקשה קושית הגמרא הא אינו קאי הוה הדר דינא דהא הוא מומחה וא"כ אין כאן דיני דגרמי ומה אריא מומחה בקבלה דהמשנה איירי בקבלה כנ"ל אפילו בלי קבלה פטור ועכצ"ל דר"י מוקי למשנה כר"מ ולר"מ אפילו הדר דינא חייב לשלם והוא דעת התו' ואולם הוא דעתו מסכים להש"ך. להכריע נגד התו' דבהדר דינא אפילו לר"מ פטור: ונשוב לגוף הדין דדעתו כרא"ה משום דאין טעם לדברי המחברים דיהיה ר"נ ור"י כחדא דאם המחזיר גדול בחכמה למה יוגרע כחו להחזיר הטעות הואיל דהטועה אינו מומחה ואילו היה הטועה מומחה היה מחזירו ועכשיו דאינו מומחה וכי בשביל זה יוגרע כח הגדול המעורר הטעות ומחזירו וגם סייע לדברי הרא"ה מרש"י דלרש"י דפי' בדברי ר"י דלכך באינו מומחה אינו חוזר דיטעון מי יאמר דטעיתה אולי דבריך הראשונים אמת ואילו יש כאן גדול האומר דברים האחרונים אמת א"כ פשיטא דחוזר ואם כן מבורר דלר"נ אם יש גדול חוזר אפילו הטועה אינו מומחה ול"ל דר"נ ור"י אמרו דבר אחד זהו תמצית דבריו להכריע ואין בדבריו ממש נגד חכמי ישראל כאלה כי מה ששאל מה נשתנה אם היה הטועה מומחה וחכם או לא הלא סוף סוף המחזיר מומחה כבר בא הרא"ש ליתן טעם דאמת היה ראוי אף בשאינו מומחה להחזיר הדין רק חכמים ראו לקנוס לדיין הואיל והגיס לבו לדון יחידי והוא אינו מומחה ולכך תקנו שיהיה הדין קיים והוא ישלם מביתו ודברים אלו הם בדברי ירושלמי כנודע ומה שהקשה אם אין לדיין לשלם א"כ אף באינו מומחה יהיה הדין חוזר אין זו קושיא דלא נתנו חכמז"ל דבריהם לשעורים וכל תקנות חכמים היה על הרוב ולא חששו לדבר בלתי שכיח וזהו כל ורוב תקנות חז"ל דלא חששו למיעוט דמי יחוש לכל הדברים ואפשרות שיש בכל דבר והרז"ה נתן טעם דלכך באינו מומחה אין הדין חוזר דכיון דהוא מחוייב לשלם אם כן ליכא פסידא לבעל דין ולא תקנו חכמים שיהיה הדין חוזר. ולא קשה איפכא נימא דהדין חוזר ולא יהיה הדיין צריך לשלם. דיש לומר או דסבירא ליה גם כן סברת ירושלמי הנ"ל דקנסוהו גם כן הואיל ודן יחידי ואף זה כמוהו הואיל ואינו מומחה ראו חכמים כי טוב הוא לתקן דיהיה דינו קיים כשטועה וישלם מביתו למען יהיה בלתי מומחים מושכים ידיהם להיות דיינים ולא יהיה הדיוט קופץ בראש לדון דברי ריבים בשערי ישראל. וגם י"ל דסבירא ליה דוודאי קשה הדבר לבטל פס"ד ויהיה כחוכא ואטלולא היום כך ולמחר כך ויצחקו צעירים ואם אמרו בפ' חזקת הבתים דאיכא למ"ד אפילו נתברר הדבר בעדים וניכר טעות כעין ברור מכל מקום לא מהדרינן עובדא משום זילותא דבי דינא דיהיה דמיא לחוכא ואטלולא כמ"ש רשב"ם שם ומכ"ש הדבר בכה"ג ברק טעה בש"ה דהיה ראוי דלא ליהדר הדין רק משום פסידא דבע"ד לא חששו לכך ובטלו הפסק אבל במקום דאפשר לתקן שיהיה הדיין משלם וא"כ ליכא פסידא דבע"ד ומכל מקום לא יהיה זילותא לסתור הפסק ודאי דחששו לזילות' דבי דינא ולק"מ וא"ש ותמהני על הרב מהר"י הנ"ל שהשיב והשיג בדברים כאלה על רבותינו הקדמונים:
אמנם. בגוף הדין של הרא"ה יש לתמוה דלדבריו ביש גדול אפילו המורה שטעה אינו מומחה חוזר אם כן הא דקתני דן הדין כו' מה שעשה עשוי דמיירי באין מומחה דהא קתני סיפא ואם היה מומחה וכו' איך אפשר שלא יהיה הדין חוזר הא ת"ל לא אלמן ישראל מן חכמים מובהקים ואם כן ודאי דיש גדול להחזיר דהא סתמא קתני אם יש גדול חוזר וכיון דהוא מכיר בטעות ויש גדול בישראל להחזיר פשיטא דחוזר וכי צריכים הטועה והמחזיר להיות בעיר אחת וח"ו דיהיה אבדה חכמים מישראל וכ"כ הרב מהר"ם בחדושיו לב"ק בשלמא אי אמרינן דכשטועה אינו מומחה אין מחזיר אפילו גדול הימנו לק"מ אבל אי אמרינן לעולם חוזר קשה. והרב הש"ך בס"ק י"ד אות וי"ו דחק לשיטת האומרים דר"נ ור"י אמר למילתא בחדא מה דוחקיה דר"נ לומר הך דר"י ולחלק בין מומחה לאינו מומחה ולא אמר סתם סנהדרין איירי ביש גדול ובכורות באין גדול ומי הכריח לר"נ לחילוקו של ר' יוסף. ותי' הש"ך דהא משנה דבכורות דרישא מיירי בלי מומחה ואם כן מנא ידע דטעה ועכצ"ל דיש גדול המחזירו וקשה למה מה שעשה עשוי וצ"ל דבאינו מומחה אף ביש גדול קם דינא. ודברים אלו דחוקים בתכלית דכי בשביל דלא סביר רק גמיר לא יהיה יכול לעמוד על הטעות ובפרט שיחקור וידע דסוגין דעלמא כאידך מ"ד דהוי הטעות בשיקול הדעת. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דאיירי שם בבכורות דן הדין כו' באינו מומחה אם כן יש גדול בלי ספק כלל דהא לא אלמן ישראל ת"ל מחכמים מומחים ואם כן אין יתכן דהדין קיים ועכצ"ל לר"נ באינו מומחה אפילו יש גדול אינו חוזר וא"ש ואם כן על הרא"ה דסבירא ליה דפליג אר"י קשה כנ"ל וצריך לומר דרא"ה אזיל לשיטתו דסבירא ליה כמ"ש הנ"י בשמו דר"נ סבירא ליה הך דר"ח לחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד ובלא נו"נ ביד הוא דיש גדול מחזירין אבל בנו"נ ביד אפי' דיש גדול אין מחזירין ומוקי להך משנה דדן הדין בנו"נ ביד כר"ח ואם כן לק"מ הא יש גדול בישראל דמכל מקום אינו חוזר הואיל ונו"נ ביד אבל לדעת רוב מחברים ליתא להך סברא וכמ"ש מהר"י הנ"ל גופיה דלא נמצא לו לרא"ה בסברא זו חבר בפוסקים אם כן אף הך דינא ליתא ותלוי חד בחבריה וע"כ ר"ן ור"י כחדא קיימים. ומה שנסתייע מדברי רש"י כנ"ל לדבריו ברש"י יהיו דברי הרא"ש סותרין זא"ז דהא הרא"ש בראש דבריו כתב נראה כגירסת ופירוש רש"י והעתיק פירש"י אות באות מבלי שינוי כלל ובסוף העלה דכי קאמר ר"נ ביש גדול מחזירין היינו כשהטועה מומחה ואם לאו מכל מקום אין מחזירין והוא כדעת החולקים ארא"ה ויש כאן לדבריו סתירה מיניה ובי' וגם רש"י לא הזכיר במילתא דר' יוסף כשיש גדול דחוזר אפילו באינו מומחה ולכן ברור דסבירא ליה בהא נחלק ר"י ור"נ ר"י סבירא ליה דלא תלוי כלל בחזרה אחר דטוען אותך קבלתי לדון ד"ת דהא מיירי הכל בקבלה אם כן יכול לומר על זה קבלתי אותך שתדון כפי דעתך ואותו אשמור לקיים כפי שכלך ואין אני משגיח בדברי שארי חכמי ישראל יהיו גדולים או רבים כי אותך קבלתי ואין אחר הקבלה כלום ואם הוא עצמו אומר שטע' יטעון מי יאמר ששכלך עתה שלם יותר מן הראשון ואולי האמת כפי שכלך הראשון וזהו באינו מומחה אבל מומחה שחוזר אין יכול לפקפק על חזרתו ולכך הדין חוזר והכל תלוי בדיין שנתקבל מבע"ד ולא באחרים כלל. וזהו סברת ר' יוסף אבל ר"נ חולק על סברא זו וסבירא ליה כיון דגדול הימנו אומר שטעה לאו כל כמיני' לומר לא עליהם אני סומך כיון שקבלוהו לד"ת ומי שגדול בחכמה אליו תשמעון ולכך שורת הדין דחוזר רק באינו מומחה הטעם כמש"ל ברא"ש וברז"ה משום קנסא או זילותא דבי דינא ומכל מקום לדברי הכל לר"נ באין מומחה אפילו גדול אינו מחזיר אבל במומחה ביש גדול מחזיר. אך נבוכו המפורשים בדברי הרא"ש דמתחילה שינה ושילש בדבריו דהלכה כר"נ והיינו במומחה ויש גדול חוזר ולסוף דבריו הביא דעת הראב"ד דמומח' וקבלוה עליה אפילו יש גדול א"מ והביא ראייה מהך דאר"י למר זוטרא אם קבלך עליה לא תשלם ואם לאו זיל שלים ולמה לא החזיר דינו דהיה ר"י גדול ממ"ז ש"מ במומחה ויש גדול מ"מ אינו חוזר וכתב הרא"ש וכן נראה. והדברים סותרים והב"ח תי' דהך וכן נראה אינו לשון הרא"ש רק לשון הראב"ד והעתיקו הרא"ש לדברי הראב"ד אבל הוא לא סבירא ליה רק פסק כר"נ הגדול מחזיר וכבר השיגו הש"ך דזהו דוחק וא"א להלום בדברי הרא"ש ומדברי בעל פלפלא חריפתא נר' דנחית לחלק דבקבלוהו עליה הוא דסבירא ליה לראב"ד דאפילו יש גדול אינו מחזיר אבל במומחה ולא קבלוהו עליה הוא דיש לחלק בין יש גדול לאין גדול כמאמר ר"נ וצריך לומר לדבריו דבקבלוהו עליה יטעון מה לי בדעת שארי חכמים יהיו גדולים או רבים על דעתך סמיכנא וכמש"ל באריכות לדעת רש"י: (והנאני שראיתי שגם דעת הרב מסכים לסברתי שכתבתי ברש"י) והרווחנו בתירוץ זה קושית מהרש"א דהקשה למה לא החזיר ר"ע עובדא דר"ט דהא ר"ע היה גדול ממנו דלפמ"ש דבקבלו אין ביד גדול להחזיר ושם דבאה השאלה לפני ר"ט ה"ל כקבלהו עליה כמ"ש כל מחברים ובזו אין גדול מחזיר. אך גוף התי' אינו נח לי חדא דהא כתב הרא"ש להדיא דהלכה כר"נ והך סיפ' דבכורות דקתני דמומחה פטור לשלם איירי באין גדול להחזירו ולדעת התי"ט הא שם איירי בקבלהו עליה כמבואר בגמרא ורא"ש להדיא וא"כ אפילו גדול א"י להחזיר. ועוד עדיין קשה איך אמר ר"י למר זוטרא אי לא קבלוך זיל שלים ה"ל להחזירו דבלי קבלה גדול מחזיר. ולכן אין לדבריו קיום. והרב מהר"ם בעל פנים מאירות בחדושיו לב"ק האריך ותמצית דבריו דכיון דרב ששת פליג אר"ן וס"ל דאף כשיש גדול אינו מחזיר רק הא דתנן ד"מ מחזירין היינו בטועה בד"מ וגם ר' יוסף ס"ל תי' זה לכן פסק הראב"ד כר"י ור"ש ולא כר"ן. ודבריו תמוהי' חדא דהא מ"מ הרא"ש תמוה דמתחילה פסק כר"י ור"ן להדיא ואיך כתב דנראין דברי הראב"ד אשר פסק דלא כר"ן רק כר"י ור"ש. והרי דבריו סותרי' זא"ז אף גם לא הבנתי מה מוסיף או גורע בזה דכתב דר"ש ס"ל כר"י דהא ר"י אומר באינו מומחה אינו חוזר ע"כ כיון לטועה בש"ה דבד"מ בכל אדם חוזר כנודע במלת' דר"ש ואם כן ס"ל לר"י בש"ה לחלק בין מומחה לאינו מומחה עדיין קשה הך דבכורות דאיירי בש"ה איך קתני מומחה לרבי' פטור מתשלומין הא חוזר ובכל דברי ר"ש אין כאן מעלה ארוכה לקושי' זו. ועכצ"ל דדחק ר"י ומפרש אם היה מומחה לרבים וא"א בחזרה פטור מלשלם כהנ"ל ואם כוונו לדוחק זו אצ"ל דר"י סבירא ליה הך דר"ש רק בלא"ה לר"י לחודיה לק"מ דהך דתנן ד"מ מחזירין היינו במומחה והך דבכורות באינו מומחה וסיפא במומחה באם א"א בחזרה פטור מתשלומין ולק"מ ואם כן גם מהך דמר זוטרא ל"ק למה לא החזירו ר"י דר"י לא סבירא ליה הך תי' דר"נ לומר ביש גדול חוזר ולגרמי' עביד ועיין מה שאכתוב לקמן בזה ולכן כל דבריו בלתי מובנים כלל ואין להולמן כלל ובפרטות בדברי הרא"ש דכתב דר"י ור"נ דברי שניהם עולים כאחד ולכאורה היה התי' יותר מרווח מה שכתב הרב מהר"י ואם הוא התפאר כאילו עמד על האמת ובירור בכוונת הראב"ד כבר קדמו הגאון חכם צבי ז"ל בתשובתו סימן נ"ג דחשב ליישב על קושיא דדברי הראב"ד בסנהדרין סותרים למ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז בשם הראב"ד ורשב"א בברייתא דחכם שטימא וכו' דאם הטעות בשיקול הדעת אפי' גדול הימנו א"י להחזירו באיסור והיתר אע"ג דלענין ד"מ יכול להחזירו בא"ו א"י להחזירו רק בטוע' בד"מ וכו' ע"ש. וקשה הא אף בד"מ העלה הראב"ד דאין גדול יכול להחזירו ומכ"ש באיסור והיתר ומה זה דצריך לחלק בין ד"מ לא"ו. ולכך תי' דכי אמר הראב"ד דאף בד"מ אין גדול מחזירו היינו בנו"נ ביד דאלים כ"כ הוראתו דאפילו גדול אין יכול להחזירו אבל בלא נו"נ ביד דברי ר"ן שרירין וקיימים דגדול מחזיר ואין כאן שום סתירה בדברי הרא"ש וגם דברי הראב"ד נכונים דבא"ו אפילו לא נו"נ ביד דאז בד"מ הגדול מחזיר מ"מ בא"ו אינו מחזיר אם לא שטעה בד"מ וא"ש. ותירוץ זה היה נכון לכאורה אלא דקשה לי דא"כ צ"ל הך עובדא דמר זוטרא היה בנו"נ ביד ולכך לא החזירו ר' יוסף למר זוטרא כמ"ש הראב"ד ואם כן איך כתב הרא"ש אחר כך ואי לא קבלוהו ולא נקיט רשות מר"ג וטעה בש"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו אפילו לא נו"נ ביד כדאמר ר"י למ"ז ואי לא קבלך עליה זיל שלים עכ"ל וקשה מנלן דלא נו"נ ביד דחייב לשלם מהתם דהא הך עובדא היה בנו"נ ביד כמ"ש לראב"ד. ולכך י"ל חייב לשלם ומנלן דחייב לשלם בלי נו"נ ביד בלא קבלה עליה. ואף אם נשתוק מזה מכל מקום ברמזים כתב להדיא יחיד מומחה דדי בע"כ אפילו לא נט"ר מר"ג אם טעה בש"ה דינו דין וחייב לשלם אפילו לא נו"נ ביד ואם קבלוהו עליה או נט"ר מר"ג פטור מלשלם וקם דינא אפילו יש גדול להחזירו הרי דאפי' לא נו"נ ביד אין גדול מחזירו וכן הטור כתב ויחיד או שנים מומחים וקבלוהו עליה אפילו לא נט"ר מר"ג או אפילו ג' הדיוטות וטעו בש"ה פטורים מלשלם אפילו נו"נ ביד אפי' יש גדול מהם אין מחזירין וכו' הרי דכתב אפילו נו"נ ביד וכו' משמע דבלא נו"נ ביד פשיטא דאין גדול מחזיר ולכך לא הזכיר הך דינא דגדול מחזיר בשום פנים. וכלל יחיד מומחה לג' הדיוטות בחד בבי ושם אין גדול מחזיר בשום אופן אפילו לא נו"נ ביד וה"ה ליחיד מומחה וזהו ברור ופשוט בדבריו ואם כן לא ידעתי איך עולה על לבם לפרש בדברי הרא"ש נגד הרמזים והטור דקי' לי' בשמועתו של אביו וידע מקורו של הראב"ד אי' מקומו ואיך נאמר אם דוקא בנו"נ ביד או בכל גווני. ותמול נחנו ולא נדע. וביחוד מהר"י הנ"ל תמה על הש"ך שלא פי' כמ"ש הוא ומה הוא התימה אם הש"ך דרך בדרך ישר וסלול של הטור ז"ל. וכן ברי"ו משמע להדיא דבכל גוונא אפילו לא נו"נ ביד ס"ל לראב"ד דאין גדול מחזיר וגלל כן כתב הש"ך דהרא"ש חזר מכל מה שכתב תחלה כר"ן והסכים להראב"ד דאפילו גדול אין מחזיר אך עדיין קושיא הנ"ל דהראב"ד סותר דבריו במ"ש בסנהדרין למס' ע"ז כהנ"ל במקומו וגם הדוחק מבואר דצ"ל דס"ל להרא"ש דר"י פליג אר"י וס"ל הך דבכורות באינו מומחה וסיפא אם יש מומחה איירי בא"א בחזרה כמש"ל ולא ס"ל הך דר"ן ביש גדול דמחזיר וקשה איך פסק כר"י במה דסתמא דגמרא דחי ליה ופריך מהך דקתני סיפא אם היה מומחה כו' ש"מ דלא סבירא ליה הך תירוץ דאיירי בכה"ג דא"א בחזרה ואיך פסק נגד סתמא דגמרא ובפרט דהלכה כר"ן בדיני. ומר' יוסף ומר זוטרא אין ראיה דר"י כגמריה עביד ועוד יש לתמוה על הרא"ש דכתב בע"ז פ"ק בברייתא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כו' ואם הודיעו לחכם השני שאותו חכם אוסר יכול שני להתווכח עמו ואם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו ואם חלוק עליה בש"ה כו' וא"י להוכיח מתוך משנה או מתוך דברי אמוראים יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מה שיצא מפיך לאסור וכו' וכתב הש"ך בס"ק י"ד אות ט"ו דדוקא בדבר משנה אבל בש"ה אין כח ביד חכם השני להחזירו ומשמע אפילו גדול הימנו מדלא חילק וצ"ל דס"ל כראב"ד דבא"ו אין כח ביד גדול להחזיר. ואילו בסנהדרין הוכיח דאף הגדול מחזיר מכל מקום אם אי אפשר בחזרה והוא מומחה פטור מלשלם דהא אמר ר"ע לר"ט פטור אתה שאתה מומחה לרבים וכו' ור"ע היה גדול ואילו הוה פרה חי היה אפשר להחזירו וכו' וקשה הא תרתי א"ל חדא טועה בד"מ וכו' ואם בש"ה מומחה לרבים אתה וא"כ בא"ו בש"ה אין כח ביד גדול להחזיר ומה ראיה מביא מן א"ו לד"מ דיש כח ביד גדול להחזיר ול"ל למסקנא דלר"מ אפילו הדר דינא חייב לשלם מדיני דגרמי א"כ ל"ל תרתי א"ל רק סתם פטור אתה מטעם מומחה אבל לעולם טועה בד"מ הוי ולא א"ל אי נמי בשיקול הדעת וכו' ובטועה בד"מ לכ"ע חוזר. דא"כ לא ה"ל לרא"ש לומר דר"ע גדול מר"ט דטועה בד"מ לעולם חוזר ואפילו אין גדול הימנו ואין בזה חולק כלל ועכצ"ל דרא"ש קאי אהך תי' ואי נמי טעה בש"ה וכו' וא"כ דברי הרא"ש סותרים ותמהני מהש"ך שלא הרגיש בזה. ולכן נראה דיש להבין בתו' דף ל"ג ד"ה כאן במומחה כו' דהקשו הא דאר"י למר זוטרא אי קבלך עלי' לא תשלם כו' למה לא היה הדין חוזר דהא היה מומחה ותי' וי"מ דמומחה דהכא היינו סמוך עכ"ל ויש להבין דא"כ דרבי יוסף ומר זוטרא לא היו סמוכים איך אמרו ואם קבלוהו לא תשלם הא נאמר אם היה מומחה לרבים פטור וצ"ל דכי בעינן סמוך היינו שיהיה הדין חוזר אבל לענין פיטור מתשלומין אם הוא מומחה לרבים דיכול לדון יחיד בעל כרחו הרי זה פטור דהא דן ברשות חכמים אך לפי זה קשה מה פריך הגמרא לר"י דמוקי להך דדן הדין באינו מומחה מדקתני סיפח ואם היה מומחה פטור ש"מ דאינו חוזר דמה קושיא דלמא סיפא איירי במומחה לרבים דגמיר וסביר ובקי אבל אינו סמוך והדין קיים ומכל מקום פטור מתשלומין כעובדא דמר זוטרא. ודוחק לומר דקשיא לי' איך קתני סתמא אם היה מומחה לרבים דאף סמוך בכלל וסמוך הא הדין חוזר דמה קושיא המשנה איירי בהך מומחה דלי' בי' חזרה דאם חוזר פשיטא דפטור מתשלומין וגם בתי' דר"ן דביש גדול מחזירין גם כן קשה איך קתני סתמא ואם היה מומחה הא בגדול הימנו מחזירין וכהנה בשארי תי' בגמרא וכן הקשה הש"ך על התו' אלא שע"י קו' זו דחה לדברי תו' בשתי ידים ודוחק לומר דזה לא קשיא לתו' על הא דאמר לי' אי קבלוך לא תשלם למה לא החזירו ר"י די"ל באמת כך פי' לא תשלם דהדין חוזר רק הקושיא באמרו אי לא קבלוך זיל שלים אמאי הא הדין חוזר וכן משמע במרדכי דהקושיא הוא דאפילו לא קבלוהו ה"ל לחזור ולא לשלם. וליכא למימר כי יש בידו להחזיר הפסק היינו בקבלוהו ובהו מחלק ר"י בין מומחה לאינו מומחה אבל בלא קבלוהו אפילו מומחה א"י להחזיר כיון דדן בלי קבלה אינם מחוייבים הבע"ד לשמוע עוד לחזרתו דהא ר' יוסף מוקי למשנה דקתני ד"מ מחזירין וכו' במומחה וכי איירי המשנה בקבלוהו הא דומי' דד"נ קתני ומה קבלה שייך בד"נ (ועיין שכתבתי כן לעיל סק"ה בישוב דברי הרי"ף ע"ש) וע"ז תי' התו' דלעולם בלי קבלה א"א למומחה להחזיר רק ה"מ במומחה דאינו סמוך אבל במומחה דסמוך דנט"ר מב"ד והוי כנט"ר מר"ג א"כ הוי כמו קבלת בע"ד כנודע בכל דוכתי ולכך יש בידו להחזיר ואם כן משנה איירי במומחה דסמוך דומי' ד"נ ולכך יכול להחזיר אפילו לא קבלוהו דסמיכה היינו קבלה אבל מ"ז דלא היה סמוך ולא קבלוהו אין בידו להחזיר ולכך אמר לו זיל שלים. אבל בקבלוהו דיכול מומחה לחזור ופטור מתשלומין בזו אין חילוק בין סמוך למומחה דגמיר וסביר דמ"ש דהא א"צ לנט"ר דהא קבלוהו בע"ד ואם כן שפיר פריך הגמרא מהך דאם היה מומחה לרבים דהא שם איירי בקבלה כמ"ש רש"י ובזו ליכא לחלק בין מומחה דסמוך לאינו סמוך. ועיין בש"ך ס"ק י"ד הנ"ל אות ה' דכתב ג"כ סברות הללו לחלק בין קבלוהו ע"ש. איברא אף דלהמעיין במרדכי ריש פרק א' ד"מ יראה בעיני' דגם הוא כיון למ"ש בכל הדברים מכל מקום דחוק לומר דהפי' לא תשלם הוא משום דהדין חוזר וגם סברא זו לחלוק בענין החזרת מומחה בקבלה או לא דחוק דאדרבה אם דן בעל כרחו שלא בקבלה וטעה למה לא יהיה סיפק בידו להחזיר אם לא שנאמר הואיל וחייב לשלם אין מחזיר כמ"ש מחברים וטעם זה לא משמע בתו' ולכן יותר נראה דס"ל לתו' כמ"ש כל מחברים דר"י ור"נ אמרו דבר אחד. ופי' המרדכי דהא דאר"י כאן ביש מומחה כאן בשאין מומחה מוסב גם כן במלתא דר"ן ואין פי' כאן שיש מומחה על הדיין טועה לבד רק גם על דיין המחזירו גם כן כאן שיש מומחה שדיין המחזירו הוא גדול והוא מומחה אז יש בידו להחזיר אבל כאן כשאין דיין המחזיר מומחה אף שגדול הוא אין בידו להחזיר ע"ש במרדכי. ואם כן קושית התו' למה לא החזיר ר"י למר זוטרא דהיה גדול הימנו והיה גם כן מומחה (וכן צ"ל במרדכי שם דהקשה דמר זוטרא היה מומחה דכוונתו ור"י היה גדול הימנו דהא סבירא לי' דר"י ור"נ לדעה אחת נתכוונו) וע"ז תי' התו' דמומחה דהכא היינו בסמוך ואין כוונת התו' על מומחה הטועה דמה סברא יש לחלק במומחה הטועה אם גמיר וסביר ולא נסמך או נסמך דהלא כל הטעם דלכך באינו מומחה אינו חוזר דלא ה"ל לדון יחידי ומשלם ומומחה דגמיר וסביר וקבלוה עליה הא אינו משלם והורשה לדון יחידי ופשיטא דחוזר רק בגדול המומחה המחזיר וזהו לא קביל עליה הבע"ד כלל ואם כן אף שהוא גדול בחכמה מכל מקום מי שמהו לשר ושופט שיבטל דין של זה מה שקבלוהו עליה ואם כן אין כחו להחזיר רק אם הוא סמוך מב"ד הגדול הרי הוא מורשה ונט"ר מב"ד הוי כקבלוהו ואז הוי ב"ד הגדול ויכול לבטל ולהחזיר ואם כן אתיא שפיר בזה לחלק בין סמוך לאינו סמוך וע"ז כוונו התו' דמומחה היינו בסמיכי היינו מומחה המחזיר ולא מומחה הטועה ולכך לא החזיר ר"י למר זוטרא דלא היה ר"י סמוך ור"י ור"ן סבירא להו דצריך מומחה גדול להחזיר ואותו מומחה צריך להיות סמוך וא"ש והמעיין יבחר בשני פי' הנ"ל והרב הש"ך לא העמיק פה כל הצורך. אבל יהיה בתו' הפי' מה שיהיה נראה דהראב"ד ס"ל כמ"ש דוודאי לא יחלוק הראב"ד דקיי"ל כר"ן דס"ל דגדול מחזיר ואי סבירא ליה דאין הלכה כר"ן ה"ל להרא"ש להביא דהראב"ד פסק כר"ח כהרי"ף ולא כר"ן אלא ברור דסבירא ליה לראב"ד כמ"ש דאותו גדול צריך להיות סמוך והראב"ד אמרו להלכה לדידן דבעו"ה אבדה הסמיכה דאין ביד גדול להחזיר דהא אין כאן סמוך והוכיח מדלא החזיר ר"י למ"ז ש"מ דלא היה סמוך ואינו מחזיר ור' נחמן איירי לדינא דמשנה ולתרוצי המשנה קאתא בזמן דהיו סמוכים ואז הגדול הסמוך מחזיר וא"ש ובזו יובנו ג"כ דברי הרא"ש דמתחלה העתיק סוגית הלכה ובירור דבריו בעומק הלכה והשיטה איך ומה והעלה הלכה כר"י וכר"ן דאמרו דבר אחד וכן הנכון באמת אבל אחר כך כתב כללא דמילתא וכו' דחזר לברר הדין הלכה למעשה לדידן בבואו למידה זו במומחה ויש גדול הימנו אבל וודאי דאינו סמוך כי בעו"ה בטלה מבינינו הביא דעת י"מ דלא סבירא להו כראב"ד ואפילו באינו סמוך גדול מחזיר וכמש"ל בתי' הראשון בישוב דברי מרדכי ועיין עוד מש"ל בכוונת רש"י ע"ש. ואחר כך הביא דעת הראב"ד דהוכיח מדלא החזיר ר"י למ"ז ש"מ דאפילו גדול אינו מחזיר והיינו באינו סמוך ומיירי מדידן דלית לנו סמוכים וכתב דאין מועיל חזרה אפילו מגדול כמו בר' יוסף ור"ן אמר למילתיה בסמוך לדינא דמשנה דהיו סמוכים והסכים הרא"ש עמו וכתב וכן נראה שהוא כמעט דעת תו' ולכך לא הביא דעת התו' כדרכו תמיד של הרא"ש מבלי להשליך דברי התו' אחרי גיוו כי גם דעת התו' יש להסכים עמו וא"ש:
ובהכי. ניחא דברי הטור ברמזים ובטור דפסק דאפילו גדול הימנו א"י להחזיר דכיון דליכא בעו"ה סמוכים בזמנינו ולא שייך הך דר' נחמן כלל. ואין לשאול למה העתיק הרא"ש מתחילה דברי ר"נ ודהלכה כמותו כיון דלא נ"מ לדינא הוא דהא בעו"ה פסקה הסמיכה דמלבד די"ל רהיטא דשמעתא ותוכן סוגית הגמרא קמפרש ואזיל וקמ"ל דר"י ור"נ אמרו דבר א' ואם כן הלכה כוותי' ודלא כר"ח דסבירא ליה אם לא נו"נ ביד לעולם חוזר וכוותי' פוסק הרי"ף ולכך קמ"ל הוא דר"י ור"נ בחדא שיטה קיימי והלכתא כוותי' ובפרט כר"נ בדיני ואם כן אפילו לא נו"נ ביד קם דינא ועוד הלא מזה דהלכה כר"נ למדנו דלענין מומחה דפטור מתשלומין א"צ סמוך רק גמיר וסביר ולא תימא דגם בזה בעינן סמוך ור"י ומ"ז סמוך היה ולכן כיון דהעלה הלכה כר"נ דגדול מחזיר ומכל מקום לא החזיר ר"י למ"ז ש"מ דלא היה סמוך ומכל מקום א"ל אי קבלך לא תשלם והדין מוכרח. וכהנה רבות נ"מ דמסתעף מזה וכאשר נכתוב עוד קצת ממנו אי"ה. ובהכי מיושבים דברי הראב"ד בפ"ק דע"ז דנחית לחלק בין ד"מ לאיסור והיתר שבא"ו אין גדול מחזיר דהראב"ד לפרושי ברייתא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר קאתא דברייתא מיירי אפילו בסמוך וקשיא ליה בסמוך הא יכול גדול להחזיר ולכך חילק בין ד"מ לא"ו. אבל לדידן באמת א"צ לחלק ולכך הרא"ש אף דלס"ל בזה כהראב"ד לחלק בין ד"מ לא"ו לענין החזרת גדול כאשר הוכחנו לעיל מדבריו מכל מקום פסק בע"ז דבטעות בש"ה אין חכם השני יוכל להתיר מה שאסר חבירו ולא חילק בין גדול הימנו או אינו גדול דכתב דין זה לדידן ובעו"ה אין לנו סמוכים ונפל הך החזרת גדול בבירא וא"ש ולק"מ בכל הקושיא:
איברא. דקושית הר"ן קשיא ליה לראב"ד איך פסק ואמר דבא"ו אין חוזר אפילו ביש גדול הא על הך טימא הטהור מוקי ר"י בנגע בשרץ ש"מ דאפילו בהך דהוא א"ו מכל מקום בעינן דוקא נו"נ ביד אבל זולת זה חוזר. והרב הש"ך בס"ק הנ"ל אות ט"ו ט"ז י"ז י"ח האריך ותמצית דבריו דבאמת הא דקאמר ר"ח בנגע בשרץ לא משום דזולת זה חוזר הדין דודאי קם דינא רק הוצרך לומר נו"נ ביד דאל"כ אין הדיין משלם מביתו. וכתב דע"כ צריך לומר דר"ח מוקי כרבנן דאי לר"מ אפילו לאו נו"נ ביד נמי ודבריו אינם מובנים דמה ענין ר"מ ורבנן להחזרת דין הנ"מ דיש בין ר"מ לרבנן הוא לענין תשלומין אבל לענין חזרת דין אין כאן מחלוקת כלל ולכך ר"ח סבירא ליה כר"מ דהכי הלכתא ומכל מקום מוקי ליה בנו"נ ביד משום דזולת כן הדין חוזר אבל לומר דלכך מוקי ליה בנגע בשרץ משום תשלומין כיון דקי"ל כר"מ ומהכ"ת לאוקמי דלא כהלכתא והגמרא בב"ק ובכורות דחה כדרך תלמודא דאין להוכיח דמשנה כר"מ די"ל כרבנן בנו"נ ביד אבל ר"ח דאמר אוקומתא בקושטא בנגע בשרץ מה שאין צורך כיון דקיי"ל כר"מ. ואפילו נימא דראב"ד סבירא ליה כהרי"ף דאף לר"מ בלי נו"נ ביד פטור מתשלומין מכל מקום הא העלה הרמב"ן להדיא דאם קם דינא אף הרי"ף מודה לר"מ חייב כקושית הגמרא בר"ט בשלמא אי קם דינא כו'. ובטימא הטהור הא לשיטת הראב"ד קם דינא ואין כח ביד שום חכם להחזיר ופשיטא דמשלם. ודוחק לומר דהרמב"ן אזיל לשיטתו דסבירא ליה בטועה בד"מ דהדר דינא אם נו"נ ביד חייב ה"ה לר"מ בקם דינא כמו שהוכחתי לעיל אבל לשיטת הרשב"א דכתבתי לעיל דאפילו נו"נ ביד פטור וצריך לומר דלא שייך ד"ג בדיין היותו אונס אף בקם דינא לר"מ פטור בשלא נו"נ ביד וכמש"ל באריכות סק"ג ולכך הראב"ד ורשב"א בחדא שיט' קיימי והר"ן דהקשה הוא לשיטת הרמב"ן אך עם כל זה דוחק דמשני בנגע בשרץ לא בשביל חזרת הדין מה דגמ' איירי בי' ועוד דא"א לומר דראב"ד ס"ל כהרי"ף ואפילו בקם דינא פטור לר"מ ואם כן ע"כ משנה דדן הדין בנו"נ ביד ואם כן א"צ תו לתי' דר"י ור"נ ביש גדול ומומחה להחזיר דהא ע"כ בלא"ה איירי בנו"נ ביד ומהכ"ת יהיה הדין חוזר ואם כן הלכתא כר"ח והא הראב"ד כתב בד"מ חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה והיינו כר"ן. דלר"ח בלא"ה אפילו אין חבירו מומחה ממנו כ"כ דלא נו"נ ביד חוזר ואם אמרינן דר"י ור"ן סבירא ליה ביש גדול מחזיר אפילו נו"נ ביד ולכך מוקי למשנה דדן הדין באין גדול אבל מודים דאיירי בנו"נ ביד דאל"כ אין כאן תשלומין עדיין הקושיא במקומו לאיזה צורך מוקי ר"ח בנגע בשרץ דאי משום תשלומין הא אף לר"ן איירי בכה"ג וא"צ זה לר"ח ואי לחזרה הא בא"ו א"א להחזיר כלל:
ותירוץ. השני של הש"ך דלא סבירא ליה לראב"ד כר"ח רק כר"ש (וצריך לומר כוונתו כר"ן דבמילתא דר"ש לית פלוגתא וגם הוא הראב"ד כתב להדיא כר"ן) ולכך סבירא ליה לחלק לכאורה אין מספיק דמנ"ל לראב"ד חילוק זה ול"ל ברייתא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר קשי' לי' דמשמע סתם אפילו גדול בחכמה הימנו. דעדיין קשה א"כ ר"ח דסבירא ליה דאף בא"ו כל זמן דלא נו"נ ביד חוזר האיך מתוקמ' הך ברייתא חכם שטימא כו' דזהו וודאי לא איירי בנו"נ ביד דאיך חבירו יטהר וכן פריך מהך ברייתא דחולין ובנדה ולא ס"ד לומר דהך ברייתא בנו"נ ביד דוקא איירי ולא היה מקום לקושית הגמרא דהך עובדא בחולין ובנדה לא היה ט"נ ביד כלל. ועכצ"ל דסבירא ליה לר"ח או כמ"ש הר"ן דלא יתיר משום כבודו בלי ידיעתו או כמ"ש מהר"י תאומים ז"ל תי' שונים לחלק דשם איירי בדבר דתלוי בסבר' וכדומה אם כן אף לר"ן נימא כן דכיון דר"ח סבירא ליה כן ומנלן לחלק השוי' ולעשות מחלוקת בין אמוראין מה דלא מצינו או מוכרחים לומר כן ולכן צ"ל בישובו א' משנים או דסבירא ליה לחלק כי אמרינן אפילו בא"ו יש בו חזרה כ"כ דלא נו"נ ביד כדאמרינן בנגע בשרץ היינו אם המורה אינו מומחה ולא אלים כ"כ הוראתו וכחו דאיסורא ויש ביד חכם להחזירו ולכך דן הדין טימא הטהור דאיירי באינו מומחה לולי דנגע בשרץ כבר היה בחזרה אבל מומחה דהורה לאיסור הואיל הוא מומחה אלים כחו וחל הוראתו בכל עוז ואיסור כי הורה זקן להחמיר ואין ביד שום חכם להתירו ולכך ברייתא קתני חכם שאסר דהיינו מומחה ואין ביד חכם להתיר ויפה כתב הראב"ד אף דבד"מ סבירא ליה לר"ן ור"י אפילו מומחה שדן הגדול ממנו מחזירו אבל בא"ו אינו כן ואין להחזיר הוראת חכם מומחה ולק"מ. והר"ן והתו' בע"ז שם דף ג' ד"ה הנשאל דכתבו לר"ח אם לא ט"נ ביד אפי' בא"ו חוזר ולא חילקו בין הוראת מומחה לאינו מימחה צריך לומר דסבירא להו כדעת נ"י הובא לעיל סעי' א' דכל המגיע להוראה ומורה הוי מומחה לענין א"ו ואם כן טימא את הטהור ע"כ איירי בהגיע להוראה דאל"כ רבים חללים הפיל ופשיטא דאין ממש בהוראתו והא דמשלם צ"ל דלא קבלהו כמש"ל ומ"מ מוקמינן בנגע בשרץ ש"מ דאפילו במומחה חוזר אך כבר כתבתי לעיל דזה צ"ע להרב רמ"א ונ"י ודוחק לחלק במשנה וצ"ע ע"ש:
ועוד. י"ל דבאמת לא ילפי' הך דינא דבא"ו אין ביד גדול להחזיר מכח הך ברייתא דחכם שטימא כו' דבזו י"ל כדאמרינן לר"ח כנ"ל רק לר"ן דסבירא ליה דגדול מחזיר קשי' ליה קושית מהרש"א ל"ל דאמר ר"ע לר"ט דפטור היותו מומחה לרבים תיפוק ליה דר"ע גדול מר"ט ומחזיר וכיון דהדר דינא פטור מתשלומין ותי' הש"ך מ"ש באות ג' בס"ק זו לא שמיעה ליה ולא סבירא ליה דהוא דוחק ומזה הכריחו דינם דבא"ו אין גדול מחזיר ועובדא דר"ט היה בא"ו ואם כן לר"ן מכח קושיא דר"ט צריך לחלק בין ד"מ לא"ו אבל לר"ח דלא סבירא ליה הך סברא דגדול מחזיר ואם כן ל"ק מר"ט ולא סבירא ליה לחלק בין ד"מ לא"ו כיון דלי' כאן הוכח' ומהכ"ת לחלק ולכך אוקמה בטימא הטהור בנגע בשרץ ולק"מ ולכך הר"ן להשיג עליהם החליט דהלכה כר"ח כדעת הרי"ף ולא הקשה סתם מדר"ח נשמע לכל אמוראי כמש"ל דלר"ן צ"ל כן. וכן בחולין פא"ט דאמר ר"א זילו לרבא דלשלם דמי תורא ופירש רשב"א שם דהיה הטעות בשיקול הדעת ולכך קם דינא ואף דהיה מומחה מכל מקום לא קבלהו וקשה הא ר' אבא היה גדול ממנו למה לא החזירו ואף בשיקול הדעת לא קם דינא אבל לפי מ"ש דא"ו אין גדול מחזיר ניחא וגם זהו ראיה לראב"ד ורשב"א וא"ש:
ונשוב. להנ"ל דדעת הראב"ד והרא"ש והטור וכן העתיקו רמ"א דבזה"ז אין שייך חזרה אפי' בגדול הימנו ואולם הסמ"ג יצא ודעתו דעת ג' דפסק מומחה דסמוך חוזר אבל אינו סמוך אינו חוזר ומ"מ פטור מתשלומין היותו מומחה וקבלוהו עליה כדאמר ר"י למר זוטרא אי קבלך לא תשלם ולא הזכיר כלל מיש גדול הימנו להחזירו והיינו רק מימרא דר' יוסף ולא דר"נ. ואחר כך העתיק המשנה דן את הדין וכו' וכתב דמוקי ליה בסנהדרין בקבלו עליה ובנו"נ ביד והיינו כר"ח והש"ך כתב שדבריו מגומגים ובאמת י"ל דפסק כר"ח וגם מחלק בין מומחה וכו' וגם איך פסק כר"י במה דגמרא פריך אר"י מדקתני סיפא ואם היה מומחה וגם עליה קושיא הנ"ל במקומו דמה פריך הגמרא מסיפא דקתני ואם היה מומחה וכו' דלמא מיירי במומחה בלתי סמוך דפטור מתשלומין ומ"מ אינו חוזר וכן הקשה הש"ך אתו', וכל מש"ל בישובו לאקאי לשיטת הסמ"ג. ולכן נראה דסבירא ליה לסמ"ג דודאי תי' דר"ח לחודיה לא קאי דאם כן אם לא ט"נ ביד חוזר קשה מר"ט דסבירא ליה כמ"ש רמב"ן דדוחק לומר דר"ט היה נו"נ ביד להאכיל הפרה לכלבים ואם כן עדיין קשה מה אריא דהוא מומחה אפילו אינו מומחה הא הדר דינא ואפילו נימא כתי' הגמרא ואי נמי טועה בש"ה את וכו' הא אף בש"ה כל כמה דלא נו"נ ביד הדר דינא ואם כן פטור ומש"ל בישוב דברי הרמב"ן בזה לא סבירא ליה לסמ"ג. ולכך סבירא ליה דר' יוסף תי' לחלק מומחה חוזר אינו מומחה אינו חוזר וע"ז הקשה הגמרא מסיפא אם היה מומחה לרבים וכו' וע"ז באו אמוראים לתרוצי מילתא דר' יוסף ר"נ מיישב ליה כאן שיש גדול הימנו וכו' ור"ח מישב ליה מילתא דר"י בנו"נ בידו היינו תרתי תי' דר"י ודר"ח שייכי בהדדי אם אינו מומחה לעולם אינו חוזר אפילו לא נו"נ ביד מטעם שכתב רש"י מי יימר דהאמת אתך עכשיו דלמא כמקדם אבל במומחה דל"ל הכי והיינו מומחה דסמוך אם לא נו"נ ביד חוזר אבל אם נו"נ ביד אין בו חזרה. ומעתה לק"מ דמהך קושית הגמרא מדקתני סיפא ואם היה מומחה כו' לא קשה הא מומחה חוזר דודאי הקשינו דלמא איירי סיפא במומחה דאינו סמיך רק י"ל דמומחה פטור מתשלומין הוא מתקנת חכמים כמ"ש הרי"ף דאל"כ ימנע לדון ולכן במומחה הראוי לדון ואליו יבואו כל ריב פטרוהו חכמים מתשלומין רק תקנה זו היה בזמן המשנה דהיה שכיחי סמוכים הדנים ואם כן מהכ"ת יתקנו חכמים תקנה זו דבאינו מומחים כלל יהא חייב בתשלומין ובסמוכים הא א"צ לתקנה דהרי הדר דינא ובשביל מומחה דאינו סמוך לחוד וודאי לא תקנו סבירא ליה לגמרא דבזמן דהיה סמיכה נוהג ודאי אנשים כאלה שהיה מומחה לרבים היו נסמכים מפי ב"ד והיה הדין חוזר ואם כן לא בשביל זה מעוטי תקנו חכמים וגם מה בכך דימנעו לדון יבוא דברי ריב לפני סמוכים גמורים. ושפיר פריך הגמ' מדקתני סיפא ואם היה מומחה פטור מתשלומין ש"מ אפילו סמוכים אינו בגדר חזרה דאל"כ לאיזה צורך יחקנו על בלתי סמוכים. אבל ר"ח דתי' אפילו בסמוכים ישנו במציאות דאינו בגדר חזרה והיינו בנו"נ ביד ואם כן היה התקנה דרך כלל לכל מומחים הן סמוכים והן אינם סמוכי' בשאי אפשר להחזיר הדין יפטרו מתשלומין ובסמוכים ישנו במציאות בנו"נ ביד ול"ק מה תיקון יש לא יהיה נו"נ ביד דכבר כתבתי לעיל (בישוב דברי הרי"ף כפי' על ידי שליח ב"ד היינו נו"נ ביד וזהו מהצורך ממש בכל עת) וממילא הדין באינו סמוכים בלי נו"נ ביד דאינו בחזרה דפטור מתשלומין דהתקנה היה דרך כוללת כמ"ש ואם כן מתניתין דן הדין איירי בכל גווני הן בנו"נ ביד והן בלי נו"נ ביד ולכך קתני ואם היה מומחה פטור מלשלם דאיירי מומחה דלא סמוך ואינו בחזרה ומכל מקום לא קשה למה לא קתני הך בבא נמי דאם היה סמוך חוזר. דמיירי בכל גווני אפילו בנו"נ ביד ובהא אף בסמוך אינו חוזר. וכן י"ל דלכך הקשה מר"י מהך סיפא ואם היה מומחה ולא תי' דאיירי במומחה דלא סמוך דהוה קשה למה לא קתני נמי הך בבא דבמומחה דסמוך חוזר הדין למה השמיט המשנה הך דינא אבל לתי' ר"ח ניחא דמשנה איירי אפילו בנו"נ ביד ובזהו אפילו מומחה דסמיך אינו חוזר. ומעתה לא קשיא לר"ט מידי דלולי היה ר"ט מומחה אפילו לא נו"נ ביד אינו חוזר בש"ה רק הא דחוזר הואיל והוא מומחה וכך אמר ליה מומחה לרבים ומה לי אם יאמר לו דפטור מתשלומין או דישנו בחזרה והואיל וא"א למיהדר פטור היינו הך סוף כל סוף צ"ל לו משום מומחה וכ"כ הש"ך בישוב קושית מהרש"א וא"ש: ואם כן פסק הסמ"ג כר"י ור"ח ולכך פסק מתחילה סתם באינו סמוך לעולם אינו חוזר ולכך לא הדר ר"י למ"ז דלא היה סמוך רק פטור מתשלומין אם קבלהו כנאמר גבי מר זוטרא ובסמוך חוזר והיינו בלי נו"נ ביד אבל בנו"נ ביד לעולם אפילו סמוך אינו חוזר. ולכך דן הדין דקתני סתמא אם היה מומחה אפילו סמיך איירי בנו"נ ביד ואין כאן חזרה כלל אפילו לסמוך וא"ש ודוק. ומזה אף דבירר לעצמו ממש שיט' חדש' מכל מקום לדינא לדידן דל"ל סמוכים שוה כהרא"ש והטור דאפילו לא נו"נ ביד ואפילו יש גדול אינו חוזר דהא השמיט הך תי' של ר"ן בהחזרת גדול ומומחה דחוזר בלי נו"נ ביד היינו סמוך אבל אינו סמוך אינו חוזר ופטור מתשלומין והן הן כדברי הטור והרא"ש:
אבל. הש"ך הביא דעת רבים מחברים החולקים אראב"ד וסבירא להו אף בזה"ז אם יש גדול מחזיר בלי נו"נ ביד ואפשר אפילו בנו"נ ביד נמי כיון דפסקו כר"נ ודלא כר"ח והן הן היש מפרשים שהביא הרא"ש ובגוף הקושיא מראב"ד דלמה לא החזיר ר"י למר זוטרא עיין מש"ל בכוונת דברי המרדכי אשר מיושב קושיא זו והנה הרב הש"ך תי' דלא היה אפשר בחזרה שהלך בעל דין למדינת הים וכדומה ולכך אמר לא תשלם אבל אי לא קבלו תשלם אע"ג דהדר דינא משום דינא דגרמי לשיטת התו' ולשיטת הרי"ף בנו"נ ביד כמ"ש הרי"ף להדיא. ואי קשה אם כן מנלן לגמרא להוכיח דיחיד דן בע"כ בלי קבלה ופירש"י מדאמר ליה תשלם ולא אמר הדר דינא דהא א"א בחזרה ואם כן חייב מד"ג ומכ"ש להרי"ף בנו"נ ביד דחייב כמ"ש הרי"ף בבא ה' דאי לית ליה רשות למידן ונו"נ ביד חייב מתורת מזיק ע"ש. תי' הש"ך בס"ק למ"ד בביאור דאם אינו יכול לדון בע"כ אם כן אף בקבלוהו עליה יצטרך לשלם דמה שקבלהו היה שיהיה דינו קיים אבל לא שיפטור מתשלומין ועכצ"ל דבלי קבלה דינו דין והיה ע"כ הקבלה לפטור מתשלומין ולכך אמר לא תשלם. ובסברא זו חשב הרב הש"ך סק"ל לישב פירש"י דפי' אם קבלך עליה לגמרי בין לדין ובין לטעות לא תשלם וחי לא קבלו טעותך ואמרו דון לנו ד"ת זיל שלים. והקשו התו' דאם כן מנל. בלי קבלה כלל שיכול לדון בע"כ דלמא התם אף דלא קבלוהו בין לדין ובין לטעות מכל מקום קבלהו לדון ד"ת ולכך פי' התו' אי לא קבלוך כלל רק דדן בע"כ עכ"ל ומיישב הש"ך דברי רש"י דאין כוונת רש"י דאמרו בפי' הרי אנו מקבלים אותך בין לדין ובין לטעות רק כוונת רש"י שאמרו סתם הרי אנו מקבלים אותך ואנו אומרים דעל כרחך היה כוונתם לדין וכן לטעות דאל"כ מה צורך לקבלה הא בלא"ה יכול לדון. ולכך לא ישלם אבל אם לא קבלוהו בסתם רק אמרו להדיא דון לנו ד"ת פשיטא דחייב לשלם. ודייק הגמרא דע"כ בלי קבלה יכול לדון בע"כ דאל"כ מנלן דקבלה סתם כוונתם לדין ולטעות דהא הוצרכו לקבלו דאל"כ אין לו לדון כלל עכ"ל הש"ך. ואין דעתי נוחה בדברים האלה כי מלבד דכבר כתבתי לעיל דאי טיב הקבלה הוא רק שבאים לפניו לדון כמ"ש הש"ך גופיה בס"ק י"ב בשם רוב מחברים א"כ איך שייך לומר דבשביל כך קבלוהו בין לדין ובין לטעות דאל"כ הקבלה ל"ל הא לית כאן מילתא יתירתה וכי בשביל שהיה נכנע לדברי הדיין ולא ביקש לסרב כי ידע שיש לאל ידו לכופו והלך ברצון הטוב יהיה הקבלה לומר דאף בטעות קבלוהו עליה זהו מהנמנע. אף גם אי לזה הוכחה היה כוונת הגמ' עד דדחיק מהך עובדא דמר זוטרא ה"ל להביא משנה שלימה דביחיד מומחה פטור מתשלומין בקבלה וקשה למה בשלמא אי בלי קבלה יכול לדון בע"כ אהני קבלה לפוטרו מתשלומין משא"כ אי לא מצי לדון בע"כ למה יפטור בקבלה מתשלומין וכמ"ש הש"ך גבי מר זוטרא ול"ל דהא משנה איירי בנט"ר מר"ג כס"ד בגמרא על הך ברייתא דיחיד מומחה דן ביחידי דמה בכך דלא עדיף נט"ר מקבלת בע"ד בעצמו כמ"ש הש"ך בכמה דוכתי' ואי ס"ד בקבלת בע"ד חייב בתשלומין אף בנט"ר חייב וא"כ כל מה דמייתי ממר זוטרא ה"ל לאתויי ממשנה הנ"ל. וביחוד מ"ש הש"ך ליישב דברי רש"י בלתי מובן דהלא כל קושית התו' על רש"י במה דפי' אם לא קבלו עליך דפי' דון לנו ד"ת בזו הקשו ופירשו הם בסתם דלא קבלוהו כלל אבל על זה דפירש"י בקבלו בין לדין ובין לטעות לא הקשו התו' כלום ארש"י ובקושיא זו שהקשו לא תי' הש"ך כלום דאף הש"ך מודה בלי קבלה כלל יכול לדון ג"כ בע"כ ומזה הוכיח דבקבלה ע"כ כוונתם אף לטעות וא"כ מה דוחקה לרש"י לפרש לא קבלוהו שאמר דון לנו ד"ת ולא כפשוטה דלא קבלוהו כלל וכלל דמ"מ יכול לדון וא"כ הכרח הגמרא כפשוטה וא"צ לעשות הוכחה בדרך רחוק. ואין לומר דס"ל לרש"י אמת אף בלי קבלה יכול לדון בע"כ כהוכחת הגמרא אבל מכל מקום אי טעה אף בש"ה הדין חוזר כיון דדן בלי קבלת בע"ד אבל אם קבלוהו בפי' לדון ד"ת עכ"פ היה קבלה קם דינא רק הוא משלם מדיני דגרמי דהא אמרו לו לדון ד"ת ולכך ר"י דאמר לו זיל שלים ולא הדר דינא ש"מ דאמרו לו דון ד"ת וזהו היה הכרחו של רש"י לפרש כן. דא"כ עדיין אם קבלוהו סתם מנלן דהיה אף לטעות ול"ק ל"ל הקבלה הא לולי הקבלה היה דין חוזר בטעות אבל ע"י הקבלה הדין מתקיים וכי אחראים הם לומר דון לנו ד"ת. ועוד א"כ ר"י דמשני לקמן לחלק בין מומחה לאינו מומחה ופריך הא קתני סיפא אם יש מומחה פטור מתשלומין ש"מ דקם דינא מה קושיא הא דמשני ר"י במשנה ד"מ מחזירין בין לזכות וכו' איירי במומחה בלי קבלה כמש"ל דמשנה דומי' דד"נ בלי קבלה ולכך מחזירין משא"כ בבכורות דן הדין וכו' דאיירי בקבלה ולכך אין מחזירין ופטור מתשלומין היותו מומחה. ודוחק לומר דבאמת סוגית הגמרא לא ס"ל הך חילוק ולכך פריך על ר"י מהך סיפא דקתני ואם היה מומחה וכו' אבל מכל מקום צריכין לומר לר' יוסף גופיה דמשני כאן ביש מומחה וכו' איך מיושב ליה הך סיפא ואם הי' מומחה וכו' וכי ח"ו נעלם מעין חכמתו המשנה ולכך צ"ל דר"י סבירא ליה לחלק בזו דבדלא קבלוהו מחזירין אבל בקבלוהו קם דינא ובמומחה פטור מלשלם ולכך ר' יוסף דאמר אי לא קבלך ולר"י צ"ל דהדר דינא ולכך הוצרך רש"י לפרש במילתא דר"י אם לא קבלוך דאמרו דון לנו ד"ת אבל עכ"פ היה קבלה אבל בלי קבלה חוזר הדין וצ"ע. ועוד קשה לפי' רש"י דהקבלה היה ע"כ בין לדין ובין לטעות דאל"כ ל"ל הקבלה ומזה היה כל הוכחת הגמ' א"כ מה צורך לרש"י לפרש בפ' אד"מ דלכך מומחה פטור מתשלומין משום מזל דידיה גרים שזהו דוחק גדול כמש"ל בשם התי"ט הלא אינו פטור רק בקבלה ואז הטעם כמ"ש דאדעתא דהכי נתרצו דאל"כ ל"ל קבלה ולשיטת הש"ך דברי רש"י סותרין זא"ז. ומה שנ"ל בישוב דברי רש"י הוא דקשי' לרש"י קושית התו' וראב"ד דכיון דר"י ס"ל הך דר"נ דגדול מחזיר למה לא החזיר ר"י דינו דמר זוטרא ולכך ס"ל לרש"י דלקמן דמוקי למשנה בדן הדין בקבלוהו עליה היינו בקבלה סתם דבאים לדון לפניו כמ"ש הנ"י ויתר מחברים ולכך ביש גדול מחזירין דל"ל אדעתא דהאי קבלתם ולא על אחר אפילו גדול הימנו דהא אין אומר ואין דבר וביאה זו לפני זה הדיין לא אלים כ"כ שלא יהיה רשות ביד אחר להחזירו ולכך אמרינן דגדול מחזיר ולפי דאיירי בביאה גרידא צריך טעם למה מומחה פטור דל"ל הואיל וקבלוהו בין לדין ובין לטעות דהא לח איירי בהך קבלה ולכך הוצרך רש"י ליתן טעם דמזליה גרים כהנ"ל וכן מורה המשנה דאיירי בקבלה סתם דומיא קבלת ר"ט במעשה דפרה דודאי לא היה קבלה בפה מלא רק דבאו לשאול דינם של הפרה כמ"ש כל המחברים. אבל בהך עובדא דמ"ז הא דלא החזירו ר' יוסף ס"ל לרש"י דהיה הקבלה בפה מלא שמקבלים אותו לדון וא"כ אין רשות ביד שום דיין אפילו גדול להחזיר כי אותו קבלו ואין לאחרים אתו ולכך הוצרך רש"י לפרש אם לא קבלך זיל שלים לא דלא קבלו כלל דא"כ היה ר"י מחזיר רק אמר לו דון ד"ת ואין ביד שום דיין להחזיר רק הואיל וא"ל דון לנו ד"ת צריך לשלם משא"כ אי א"ל בין לדין ובין לטעות או לדעת הש"ך כשאמרו סתם מקבלים אנו אותך ולא אמרו לדון ד"ת דווקא היינו בין לדין ובין לטעות פטור מתשלומין וא"ש. ומ"מ דייק הגמרא דיחיד מומחה דן בע"כ דהא כי אמר לו דון לנו ד"ת והוא טעה למה יהיה קם דינא הלא הוי קבלה בטעות כמ"ש הש"ך א"ו דאף בלי קבלה יכול לדון בע"כ ואם כן לא שייך קבלה בטעות דהא בלא"ה יכול לדון ולכך קם דינא וכ"כ הש"ך להדיא הך סברא דלולי דיחיד דן בע"כ הוי קבלה בטעות כשטעה בד"ת וא"ש דברי הגמרא ולק"מ ברש"י. ומודה רש"י דקבלה בבא לפניו לדון מיקרי קבלה רק דאז הגדול מחזיר ומכ"ש בשלא קבלוהו כלל ובהכי ניחא הא דמבי' הגמרא ראיה מהך עובדא דר' יוסף ומ"ז ולא מביא ראיה מעובדא דרבה ב"ח ור"ח דהוה קשיש מיניה טובא והוי ג"כ ממש כהך עובדא. דלפי הנ"ל ניחא דשם י"ל דלמא לא קבלוך פירושו דון לנו ד"ת וא"כ קשה קושית התו' דלמא בלי קבלה כלל א"י לדון בע"כ ולא קשה א"כ הוי קבלה בטעות שאמרו לדון ד"ת והוא טעה די"ל רבה ב"ח ס"ל כר' ששת דטעות בש"ה אינו חוזר כלל דאינו בנדר הטעות כלל וא"כ הו' דטעה בש"ה לא שייך קבלה בטעות ולכך דייק מעובדא דר"י דס"ל לקמן דאף בש"ה בשיש גדול חוזר ש"מ דהוא בגדר הטעות ואם כן פשיטא דיש כאן קבלה בטעות דהא אין זה ד"ת ואילו היה גדול מחזיר וע"כ מוכח כהנ"ל דיחי' מומחה דן בע"כ וא"ש ובזה יובנו דברי רי"ו דכתב דהתו' ורש"י חולקים על ראב"ד הנ"ל דס"ל אפילו גדול אין מחזיר ומ"ש התו' י"ל דס"ל בפי' התו' כמש"ל במרדכי ואם כן ליתא לראיה של הראב"ד. אך לכאורה לא נודע מקומו של רש"י דחולק אראב"ד אבל לפמ"ש ניחא. דהא כל כוונת רש"י בהך פי' לתרוצי קושית הראב"ד דלמה לא החזיר ר"י וש"מ דס"ל בקבלה סתם יש ביד גדול להחזיר דלא כראב"ד וא"ש. מיהו מ"ש רש"י דאם קבלוהו להדיא לדון ד"ת אין אפילו מומחה פטור מתשלומין אם טעה כתב הש"ך דדעת הרמב"ם בפי' המשנה אינו כן ומסייע לו דברי ירושלמי דמוקי למתני' דדן הדין בכה"ג ומכל מקום תנן אם היה מומחה לרבים פטור מתשלומין וכן נראה מסתימת כל הפוסקים שלא חלקו בזה וכן משמע קצת מאסר את המותר דודאי בא לפניו רק להורות לו כדין תורה ומכל מקום פטור אם טעה וכן הנכון לדינא. והעלה הש"ך אפילו לדעת החולקים אראב"ד והרא"ש וס"ל דגדול מחזיר היינו בקבלוהו עליה להך דיין אבל בלא קבלוהו אפילו גדול אינו מחזיר. ונסתייע מדברי הרז"ה ז"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בישוב דברי התו' בכוונת המרדכי שכתבתי שגם דעת המרדכי הוא כך אך זהו אם אמרינן מומחה דנקט ר"י היינו סמוך אבל לולי כן כמעט א' אפשר לפרש כן דא"כ הא דקתני במשנה ד"מ מחזירין ומוקי ר"נ ביש גדול יהיה כוונתו בקבלוהו עלי' א"כ אדקתני ד"נ אין מחזירין לפלוג וליתני בדידיה בד"מ בדלא קבלוהו דד"נ אין במציאות לומר קבלוהו עליה וכן נראה כמש"ל דזהו תלי' בסברות שנחלקו הרז"ה והרא"ש דלטעם הרז"ה דלכך באינו מומחה אפילו גדול אינו מחזיר דלי' לי' פסידא לבע"ד דהא צריך הדיין לשלם א"כ ה"ה במומחה ולא קבלוהו דצריך הדיין לשלם דאינו מחזיר משא"כ לטעם הרא"ש דהוא קנסא דלא ה"ל לדון יחידי ואם כן במומחה דהרשוהו חכמים לדון יחידי כדתנן ואם היה מומחה לרבים דן יחידי למה לא יהיה בחזרה עפ"י גדול. מיהו לדינא כיון דבלא"ה רבי' ס"ל באינו סמוך אינו בכלל חזרה אם כן בלא קבלוהו ודאי באינו סמוך י"ל כהש"ך דאין גדול מחזיר. ושלשה הדיו' בלי קבלה אין גדול יכול להחזיר כן העלה הש"ך בס"ק י"ד הנ"ל אות ט' וכן העלה באות יו"ד אפילו בשלשה וקבלוהו עליה. ויפה דיבר כמש"ל דאל"כ אין טעותם מתקיים לעולם דה"ל תמיד בישראל דיינים מומחים ובגמרא משמע דטעותם מתקיים כדאמרו אי טעו לא ישלמו. אך טעמו של דבר מ"ש הש"ך דאינם מרגישים הטעות דחוק כמ"ש מהר"י ז"ל וכמש"ל אך י"ל כמש"ל דיטעון אתכם קבלתי ואין אני משגיח בדעת שארי חכמים יהיה מה שיהיה כי הייתי סביר וקביל על דעתיכם וכמש"ל בפי' רש"י דסתם קבלה היינו אפילו לטעות ואם כי אתם אומרים בעצמכם שטעיתם לא אדונים אתם בדבר הזה ואולי דין הראשון נכון ומה שאתם חושבים לטעות הוא הנכון ונהפך הוא ופשוט. אך בשלשה דיש בינייהו חד מומחה נחלקו הרז"ה והרא"ש אי חייבים בתשלומין ואי יש בהו מהחזרה דלדעת הרז"ה פטור מתשלומין וגדול מחזיר ודעת הרא"ש דחייבים בתשלומין וגדול אינו מחזיר. והש"ך כתב דהא דהרא"ש סבירא ליה דאינו מחזיר הוא דנמשך לדעת הראב"ד דלעולם אין גדול מחזיר אפילו ביחי' מומחה שדן אבל אי ס"ל כהחולקים על ראב"ד אף בזו לכ"ע גדול מחזיר. ולא ידעתי למה החליט הדין כיון דטעמו של הרז"ה דלכך גדול מחזיר משום פסידא וכאן דחייב בתשלומין להרא"ש אף חזרה ליכא לטעמו של הרז"ה:
והנה. הרמב"ן הקשה להרז"ה מהך דפ' הכותב דדן דייני כר"ט ואמרינן אי טועה בש"ה הוי אינו חוזר וכו'. ותמה הרב מהר"י ז"ל וכתב דאין מקום קושיא כאן דהא שם אמרינן מטין איתמר לעשות כדברי ר"ע ולא כר"ט ולא מיקרי שיקול הדעת ולכך לכ"ע אינו חוזר. והרב מהר"ם בחדושיו לב"ק נתווכח עמו בזה אי מטין אתמר גרע מש"ה ובזה ודאי דהנכון כמהר"י הנ"ל אבל מכל מקום לא דיבר נכונה ברמב"ן הנ"ל. חדא די"ל רמב"ן סבירא ליה כריטב"א דפי' על הא דאמרינן שם לימא בהא קמיפלגא מ"ס הלכה כר"ע מחבירו כו' ופי' הריטב"א אף דבאמת הלכה אף כנגד רבו מכל מקום לא מיקרי טועה בד"מ דהא הך לא בפי' אתמר רק טועה בשיקול הדעת מיקרי ע"ש. וקשה אם כן איך אמר דאינו חוזר הא גדול מחזיר ועוד דאמרינן בס"ד לימא דבהא קמפלגי מ"ס דטועה בדבר משנה אינו חוזר וכו' וקשה מה בכך לו יהיה כן דאינו הבדל בין ד"מ לש"ה עכ"פ משנה שלימה שנינו ד"מ מחזירין וכו' וש"מ אי טעה בדיני ממון אי' בי' חזרה אם כן למה אינו חוזר פה דכיון דגם בש"ה אית בי' חזרה ויהיה טועה בד"מ כמו בש"ה סוף כל סוף אית בי' חזרה ומה תאמר דמיירי דגדול מחזיר כתי' של ר"ן אף כאן יחזיר גדול ומה בכך דטועה בדבר משנה כטועה בש"ה ולכך עכצ"ל דלא כרז"ה דבכה"ג אין גדול מחזיר בש"ה ושפיר אמרינן בס"ד דטועה בד"מ כש"ה הוא ופשוט וקושיא עצומה היא ומהר"י לא נחית להעמיק כ"כ: ואולם הרב הש"ך תי' על קושיא זו דהיו שלשה הדיוטות ולא היה ביניהם מומחה ולכ"ע אין גדול מחזיר ומהר"י טען עליה דלישנא האי דיינא משמע דיין קבוע ומומחה ובפרט במקום ר' יוחנן ור"ל ובאמת הלשון כן משמע. אבל נראה דכוונת הש"ך להתנצל בעד הרז"ה בממ"נ אי מלת דיין פי' כמהר"י דהיה קבוע ומומחה אם כן בלא"ה לק"מ די"ל דהיה מומחה ודן בלי קבלה ודעת הרז"ה דאף גדול אינו מחזירו הואיל ונתחייב בתשלומין ובאמת אילו הוה התם טעות בש"ה היה הדיין מחויב לשלם ולכך אמר עשיתו כשל תורה דהיה מחזיר הדין ופוטרו מלשלם עשיתו כשל תורה כטועה בד"מ דאילו בש"ה אינו חוזר וחייב לשלם. וע"ז סובב והולך כל שיטת הגמרא דלשם ולק"מ. ואי אמרינן דאין לשון דיין פי' מומחה ואם כן אילו הוה דן מתורת מומחה דדן יחידי בע"כ ה"ל לגמרא לומר אם כן י"ל דהיו ג' הדיוטו' בלי מומחה ביניהם ואף בזה אינו חוזר ויפה תי' הש"ך ולק"מ ואף אם נאמר דלא נתכוון הש"ך לזה מכל מקום התי' בעצמותו נכון: ועוד הקשה הרמב"ן מהך דאלו טריפות דאמר לשלם דמי תורא למרא והא הוי בי תלתא דאין צריך לשלם דבשלמא להרי"ף ל"ק די"ל דהוי נו"נ ביד וכו' והרב הש"ך ביקש לתרץ דגם הרז"ה סבירא ליה דהוי נו"נ ביד וכבר העלה בס"ק א' דנו"נ ביד חייב הביא באמת חוב' לנפשי' דבס"ק א' כתב דר"ח דמשני בנו"נ ביד לשנויא הך קושיא דר"ט דאמר הלכה חמורך וכו' הא טועה בד"מ הוה ומשני דנו"נ ביד הוה ואפי' טועה בד"מ חייב לשלם ור"ע פטרו משום דהיה מומחה ש"מ דאפילו נו"נ ביד מומחה פטור מתשלומין וכמש"ל ואם כן הקושיא במקומו עומד רבא דהיה מומחה ואף דלא קבלהו הא לרז"ה בג' אין צריך קבלה ויפטור והרב מהר"ם בב"ק חשב להצילו והאריך בדברים וכל אריכ' דברים אין ענין כלל לישב דברים אלו אם לא שנחמר דכאן היה רבא כפאו להאכיל פרה לכלבים ובכה"ג אף הרז"ה מודה דחייב בתשלומין. ומלבד דגם זה מנ"ל כיון דהרשות למומחה לדון ולהורות אף בכפיה פטור אף גם אי לזו נתכוון הש"ך עיקר חסר בדבריו והוא מהר"ם האריך בתו' ורשב"א והכל אין ענין לקושיא זו רק מבלבל דעת המעיין והכל ללא צורך וענין כלל במחילה רבה מכבודו:
אמנם. באמת הרמב"ן הולך בקושיא זו לשיטתו דסבירא ליה דכמו בדיני ממון בג' אין צריך קבלה לדעת הרז"ה אם יש בינייהו חד מומחה כן בדיני איסור והיתר חד מומחה אין צריך קבלה דבדיני איסור והיתר שוה יחיד המורה כמו בדיני ממון שלשה ולכך יפה הקשה אילו שלשה אין צריך קבלה בד"מ באיסור והיתר חד אין צריך קבלה ואיך היה מחויב רבא לשלם דאף דנימא כמ"ש רשב"א לשיטת הרי"ף דהיה שלא בקבלה. ולכך הש"ך דתי' דרבא היה חד לא תי' כלום לשיטת הרמב"ן ויפה הקשה לשיטתו וכ"כ מהר"י ז"ל אבל באמת הרז"ה לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דבאיסור והיתר יחיד מומחה צריך קבלה וכמ"ש להדיא דר"ע דהיה פוטר לר' טרפון מטעם דהיה מומחה איירי דקבלוהו לר' טרפון הבעל הפרה ע"ש (ובאמת על זה היה יכול הרמב"ן להשיג רק לא היה כוונת הרמב"ן להתווכח עמו בדבריו רק לברר הדין ולכך פה הקשה עליו היותו מלתא דתלי בדיני ויש בו נ"מ ולכך הקשה עליו מראיה דגמרא וברור) ואם כן לא קשה מרבא דלא היה שם קבלה כמ"ש הרשב"א. ואם תשאל טעמו של דבר למה נשתנה זה משלשה בד"מ י"ל בשלמא בד"מ וכי מעצמן דנו בלי קבלת התובע הלא התובע קובל לפניהם ואם כן עליהם מוטל לדון בין איש לרעהו ולכך אפילו בלי קבלוהו פטורים אבל באיסור והיתר בלא קבלוהו היינו דבעל הפרה לא בא כלל אצלו לשאול רק הוא מעצמו שלח שלוחו טריפה זה לכלב תשליכון דהוא אינו מחוייב כלל להיות נדרש ונמצא ללא בקשוהו ודרשוהו. ואולי ילך בעל הפרה למורי הוראות אחרים בישראל והם יורו לו מה לעשות ולכך זהו דאין בו קבלה משום צד ולא חיוב עליו כלל חייב לשלם בטעה מה שאין כן בד"מ דיש בו קבלת התובע והם מחוייבים לדון ולשפוט בין איש לרעהו וזהו נ"ל נכון ואחרי כל הפלפול הזה כללא דמלתא לדינא הדבר נר' בקצרה דאם לא נו"נ ביד פשיטא דיכול לומר המוחזק קים לי בהך דאפילו באינו סמוכים גדול מחזיר דהא בלא"ה דעת הרי"ף וסייעתו דלעולם מחזיר בשלא נו"נ ביד דהלכה כשנוייא דר"ח ולכן אפילו לא קבלוהו ואפילו ג' הדיוטות דהעלה הש"ך דאין הגדול יכול להחזיר כמש"ל באריכות מכל מקום הרי יכול לטעון קים ליה כהרי"ף וסייעתו. והכרעת הש"ך דלא כרי"ף אין מכרעת במקום שגדולי עולם כוותי' כמש"ל. אבל בנו"נ ביד פשיטא דאין יכול לטעון קים ליה כמ"ד דגדול מחזיר כיון דהרי"ף וסייעתו סבירא ליה דהלכה כר"ח ובנו"נ ביד אין מחזיר אפי' מומחה וגדול אין מחזיר. ולדעת הראב"ד והרא"ש ג"כ אין גדול מחזיר וכן משמע בתו' וסמ"ג ורמב"ן והנ"י דעכשיו דליכא מומחין אינו חוזר וא"כ מי יוכל לומר קים ליה נגד הך רברבות'. דממש בטילי במעוטא וג' דאי' בינייהו חד מומחה ולא קבלהו נראה ג"כ כהרא"ש והרמב"ן דחייב בתשלומין כיון דמסתבר טעמיהו ובתראי אינהו:

(יג) ואין הדין חוזר. ואם הדין כן בד"מ מכ"ש בא"ו שאינו יכול להחזירו אם חכם אחד טימא ואסר. ואם כן קשה על הרמ"א בי"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א בהג"ה דפסק בש"ה יכול החכם השני לישא וליתן עמו עד שיחזור בו וכו' והן דברי הר"ן בריש פרק אין מעמידין דהשיג על הראב"ד דסבירא ליה בא"ו אין הגדול מחזיר והביא ראי' מהרי"ף דפסק כר"ח דאם לא נו"נ ביד חוזר וזהו אם פסקינן כר"ח אבל הרמ"א שהביא כאן דעת הרא"ש והראב"ד דפוסק כר"נ דאפילו לא נו"נ ביד אין חוזר. והוסיף לפסוק דאפילו גדול אין מחזיר כרא"ש וראב"ד ואם כן בד"מ מכ"ש בא"ו. ואם כן איך פסק דבא"ו יכול להחזיר וצ"ע לכאורה. והנה הרב הגאון חכם צבי בתשובה שלו סי' נ"ג תי' דאף דאפילו לא נו"נ ביד אינו חוזר מכל מקום מעשה מיהא בעי אבל כל זמן דלא נעשה מעשה ודאי דחוזר. ודבריו לא נראים כלל דהא אמרינן בגמרא לר"ט תרתי קאמר ליה חדא טעה בד"מ את ואם כן הדר דינא ופטור ואי נמי בש"ה דקם דינא מכל מקום מומחה את משמע דלולי דהיה מומחה היה חייב ולדברי מהר"צ אף בזה פטור לרבנן כיון דאילו לא האכיל הפרה לכלבים היתה מותרת והדר דינא דהא לא עביד מעשה אם כן אף השתא דעבידמעשה פטור לרבנן דמ"ש מטועה בד"מ דאמרינן דפטור מלשלם משום דאילו הוה פרה חי היה הדר דינא ולדברי הגאון הנ"ל אף בשיקול הדעת הדין כן. וכן התוס' בב"ק והרא"ש כתבו דטימא הטהור אפילו לרבנן חייב בתשלומין דהוה כמו כהנים שפגלו במקדש דבדבורו קעביד מעשה ולדבריו אין זה דומה כלל לפגול דהתם תיכף כשמפגל א"א בחזרה ושפיר עקימת שפתיו הוה מעשה להיזק כמו דהזיק בידים דמ"ש אבל כאן כל כמה דלא עביד הבעל אחר כך מעשה לטמא אותו ולשורפו הרי הדר דינא הרי בעקימת שפתיו אין כאן מעשה הרי זה כמו טועה בד"מ. וביחוד מ"ש התו' והרא"ש דהא דמוקי בטימא הטהור בנגע בשרץ אגב אחרינ' דבל"ז לרבנן ג"כ חייב דהוי כמו פיגול כנ"ל ולדברי הגאון הנ"ל הא צריך מעשה דכל כמה דלא נגע בשרץ הדר דינא ול"ל דכוונתם דא"צ דהחכם המורה נגע בשרץ רק דבעל הטהרה טימא בשרץ. דאם כן מה משני הרא"ש דקושטא משום דר"ח נקט והיינו דלא דמי לכהנים שפגלו דא"א בחזרה משא"כ כאן דלר"ח דאפשר בחזרה ולא מחייבי לרבנן עד שיהיה נו"נ ביד. (והבעל פלפלא חריפתא הניח בקושיא דלר"ח ג"כ קשה מן כהנים שפגלו ולא הבנתי דבריו דמכיון דישנו בחזרה לא דמי' לפיגול דא"א בחזרה ולכך אצטריך לנו"נ ביד) וקשה עדיין א"צ לנוגע חכם בשרץ רק הבעל נגע בשרץ וג"כ א"א בחזרה דאיך יהיה טהור מה שנגע בשרץ ועכצ"ל דמ"מ אין כאן חיוב לרבנן דהואיל ואילו לא נגע הוה הדר בדיניה. וזהו ג"כ לר"ן ולכל אמוראי אלו כל כמה דלא עביד מעשה הדר דינא אין כאן דין חיוב לרבנן ולכן כל דבריו בלתי מובנים ושגגה מלפני השליט הזה:
ומה. שנראה בישובו וגם מה שהקשה הש"ך כיון דהר"ן כתב דלא מלאו לבו למעשה נגד הראב"ד ורשב"א איך פסק הרמ"א בסתם דברי הר"ן מבלי זכר דעת הראב"ד ורשב"א. נר' דיש להבין במ"ש הרא"ש שם בע"ז בחכם שאסר והשני רוצה להתיר. יתווכח עמו ואם אי אפשר לברר טעותו מתוך משנה ואמוראים יאמר לו אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרתו מאחר שיצא מפיך לאסור ושוי' חד"א עכ"ל ואם הפי' כמו דעת הלחם חמודות בפא"ט והש"ך בי"ד דאף דע"י הוכוח המורה מודה להשני שטעה מכל מקום אסור דשויה נפשי' חד"א קשה וכויח זה אם כן מה טיבו ומה תועלת יש בו כיון דהחכם השני יודע דאין לו ראיה ברורה ממשנה וגמ' אם כן לאיזה כוונה יפלפל עמו הא אף שיודה לו מכל מקום יהיה אסור ואם להעמידו על האמת ויושר שאם יבא עוד שאלה כזו לפניו שיורה בטוב זה אין מכוון בדבר זה לענין הורא' זו ולא על זה סובב והולך דברי הרא"ש. והרב בעל פנים מאירות בתשובה חלק ראשון סי' ב' ביקש ליכנס בחילוק בין שיקול הדעת לשיקול הדעת מה שתלוי במחלוקת אמוראים כמבואר בגמרא ומה שתלוי בדמיא מילתא למילתא ודבריו דחוקים כי לא ה"ל להרא"ש לסתום ומכ"ש הרמ"א דכתב סתם שיקול הדעת דמשמע דהוא ש"ה הנזכר בח"מ והך ש"ה שכתב הוא מאן דכר שמיה. ולכן נר' דודאי במומחה שטעה דבעי גדול הימנו להחזירו דכתב הרא"ש הטעם משום דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול וכו' וודאי אם הוא בעצמו מכיר בטעותו שיכול לחזור בו וטובא מצינו בש"ס דהב"ד חזרו והתירו מה שאסרו דאותו ב"ד בעצמו יכולים לבטל דבריהם וכ"כ הרמב"ם בהל' ממרים ב"ד שגמרו דבר אין ב"ד אחר יכול לבטל דבריהם וכו' הרי שדייק ב"ד אחר אבל אותו ב"ד פשיטא דיכול לבטל וא"כ אם החכם מכיר שטעה א"צ ב"ד אחר להחזיר טעותו רק צ"ל הא דאמרינן דמומחה א"י לחזור אם לא מומחה אחר מחזירו הטעם כמ"ש רש"י דיטעון לאו כל כמיני' והיינו לא מהימנת לי באמרך שטעית' ואתה רוצה לחזור מפסקך וכ"כ רש"י להדיא לא ציית ליה הבע"ד להדר עובדא ואפילו אומר שטעיתי לאו כל כמיני' עכ"ל הרי דלא מהימן ליה הרי אילו מהימן ליה וציית ליה היה יכול לומר שטעה וא"כ לפ"ז בא"ו שאסר ואמר שטעה ורוצה להתיר פשיטא דנאמן דהא הבעל ציית ליה דאם רוצה להחמיר מאן מוחה אבל בציית פשיטא דנאמן ובפרט בא"ו דכי נחשד חכם לשקר ולהתיר האסור ואפי' ע"א בעלמא נאמן באסורים ומכ"ש החכם האומר שטעה ואם כן פשיטא דמותר והרי זה יותר מאילו בטלו הגדול ממנו. אך זהו במומחה הטועה אבל באינו מומחה דקיי"ל בד"מ אפילו מומחים רבים הגדולים ממנו מכירין כל טעותו מכל מקום מה שעשה עשוי משום קנסא או הואיל וחייב לשלם כמש"ל בשם הרז"ה והרא"ש א"כ אף במודה הוא שטעה אין משגיחין בו דאפילו אחר המחזיר אין יכול להחזיר מכ"ש הוא דאין לסמוך על חזרתו דאולי טעם ראשון אמת ועכשיו טועה כמ"ש רש"י וכל מחברים. ואם כן א"ש דבכורות דתנן טימא הטהור וכו' דאיירי באינו מומחה שפיר קתני מה שעשה עשוי דאפילו מכיר בטעות מ"מ הואיל ואינו מומחה א"א בחזרה. אבל במומחה והוא חוזר ואמר שטעה לכ"ע לענין איסור והיתר נאמן והדין חוזר. כמש"ל ואין כאן מחלוקת רק אם אינו חוזר רק גדול הימנו מחזירו בזו סבירא לראב"ד בא"ו אפילו במקום דבד"מ דגדול מחזיר דהיינו כמש"ל במומחה דסמוך לשיטת הראב"ד מכל מקום בא"ו אם אין החכם המורה חוזר בעצמו מדבריו אינו יכול להתיר דזה הבעל ששאל לחכם זה קיבל על עצמו כל מה שיאמר זה החכם ואם זה החכם אוסר שויה אנפשי' חד"א ואין מועיל התרה משום חכם. (וכך צ"ל שויה נפשי' חתיכה דאיסורה דהבעל שויה נפשי' דאיך יכול החכם לעשות חתיכה דאיסורה לאחר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ברור דהבעל שוי' אנפשי' חתיכה דאסורה לאסור מה שהחכם יאמר לו) ודעת הר"ן לחלוק כמו דחכם עצמו יכול לחזור כן אם הוא אינו חוזר וגדול הימנו מחזירו ואומר שטעה דינו שהורה לאיסור בטל ולא שייך חתיכה דאיסורה דהוי קבלה בטעות אבל אם הוא חכם מומחה דהיינו שהגיע להוראה ואיתמחי בדיני הוראה ובעצמו חוזר בהוראתו לכ"ע הדבר מותר מבלי פקפוק ולא נחלקו מעולם בדבר הזה. וכן הרא"ש דס"ל בסנהדרין כראב"ד דבזה"ז דליכא סמוכים אין כח ביד גדול לחזור בד"מ ומכ"ש בא"ו אך כל זה אם המורה עומד בשמועתו ואינו מודה בטעות אבל במודה שטועה כיון דלא שייך בא"ו איני מאמינך ולאו כל כמיניה כמו בד"מ ודאי דנאמן וחוזר לכ"ע. ולכך כתב דיתווכח עם החכם שהור' לאיסור ומיירי בחכם דייקא דהיינו איתמחי להוראה ואם יודה לו הרי זה מותר דכיון דהוא עצמו מכיר בטעותו אבל אם עמד בשמועתו יאמר לו אף שאני אומר כך איני מתיר מה שאסרת דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורה דהיינו הבעל ששאל לזה המורה קיבל על עצמו הוראתו ואין כח ביד אחר להחזירו כמו בד"מ באם אין הגדול סמוך כמש"ל באריכות וא"ש. וכן ברמזים נאמר חכם שאסר אין חבירו יכול לחלוק עליו מכח סברא אם לא מכח משנה הרי דדייק לחלוק עליו דהיינו דהמורה עומד בדעתו מבלי הודאה שטעה וזהו שכתב לחלוק עליו אבל במודה שטעה מותר ולכך כתב לחלוק עליו וכן מדויק בלשון הר"ן מ"ש בשם הראב"ד הכל אם החכם השני יכול להתיר מה שחכם ראשון אסר. ובזה דעת הראב"ד לאסור אבל לא מיירי ממודה לו כלל וכן הרשב"א בפא"ט כתב הכל אם חכם השני יכול להתיר מה שחבירו אוסר אפילו גדול הימנו אבל בשזה החכם מודה לו לא קמיירי כלל ובהא לא פליגי כלל. והר"ן דטען עליהם מהך דדן הדין טימא הטהור דקתני מה שעשה עשוי היינו משום דסתמא קתני אפי' באינו מודה מכל מקום אוקמינן דוקא בנגע בשרץ אבל זולת זה חוזר לר"ן ועוד דבאינו מומחה מודה ואינו מודה כחד יחשב דמה נ"מ בהודאתו הלא אינו מומחה וכמש"ל דאמרינן אולי זהו מהטעות והוראה ראשונה נכונה והך דדן הדין וכו' איירי באינו מומחה. ומה שהעתיק הר"ן לסוף לדינא דאם החכם מודה דמותר קושטא כתב ולא שזה תלוי במחלוקת הראב"ד כלל ומ"ש דלא מלאו לבו לעשות נגד הראב"ד קאי אהך דינא כשאין המורה מודה רק גדול הימנו מחזירו אבל במודה ליכא מחלוקת כלל ואי קשה הא ר' טרפון הודה לר"ע וא"כ לכ"ע במומחה חוזר ואם כן עדיין קשה אף דטעה בש"ה הא הדר דינא ופטור מתשלומין. הא לא קשיא דכיון דאינו מועיל החזרה בעצמו רק למומחה ואם כן צריך לומר דהיה מומחה לרבים הן הן דברי ר"ע בדרך כלל שאתה מומחה ופטור יהיה הטעם מאיזה צד שיהיה וכ"כ הש"ך בתי' על קושית מהרש"א דהא ר"ע גדול היה וגדול מחזיר ופשוט. ואם כן דברי הרמ"א בי"ד נכונים דכתב להדיא דהחכם השני יהיה נו"נ עמו עד שיחזור בו הרי דוקא בחזרה אז מותר דכיון דמודה המורה לכ"ע מותר ואף הראב"ד ורשב"א מודים בו אבל אם אינו מודה וחוזר פשיטא דאסור דהא פסק כאן בח"מ דאין גדול יכול להחזיר בד"מ ומכ"ש בא"ו ובפרט דראב"ד מחמיר והר"ן לא רצה לחלוק למעשה ולכך דייק עד שיחזור בו ולק"מ. ודברי הרמ"א פשוטים ומדוקדקים היטב כסף צרוף מזוקק שבעתים וגם הרב מהר"י תאומים עמד בחילוק זה אם המורה בעצמו מודה רק שביקש לעשות בו מחלוקת ולתלותו בפלוגתא דרב נחמן ור"ח ולדבריו עדיין קשה על הרמ"א איך פסק נגד ר"ן ור' ששת ובפרט דהר"ן לא מלאו לבו למעשה אבל לפמ"ש ניחא דוקא אם אותו חכם חוזר אבל זולת זה לכ"ע אסור ואין זה נתלה כלל במחלוקת ר"ן ור"ח לענין א"ו דלא שייך לאו כל כמיני' וא"ש וברור:
אך. אי קשיא הא קשיא מ"ש הרמ"א בי"ד סי' רמ"ב סל"ב דחכם שהתיר אין חבירו יכול לאסור כשחלה הוראתו של הראשון אם הטעות בש"ה דהא משנה שלימה טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ופי' התו' והרא"ש לצדדין קתני דאם נתערב בפירות טהורים מרובים מה שעשה עשוי ואם בפירות מעוטים שע"י תערובות נאסרו כל הפירות צריך לשלם מביתו ולדברי הרמ"א מה טיבו של תשלומין פה הא מיירי הכל בטעות בש"ה ודינו שהתיר קם והרי זה מותר ואם כן תשלומין מה עבידתה הלא הכל מותר ואפילו אם נפרש כפי' הט"ז שם דצריך שיחול הוראתו מכל מקום הא עירבן בפירותיו ואם כן הרי חלה הוראתו דעשה מעשה עפ"י הוראתו ועירבן בפירותיו טהורים. ודוחק לומר דסבירא ליה לרמ"א הא דתנן מה שעשה עשוי וישלם היינו כשמודה שטעה אבל שם מיירי דהחכם עומד בדעתו ואומר שלא טעה ולכך חוששין לכבודו הואיל והטעות רק בש"ה. דזה דוחק דסתמא קתני דן הדין וכו' אפילו אינו מודה וכמש"ל ובפרט דמיירי באינו מומחה ולא נחשב הודאתו לכלום. ויותר טוב לומר דכאן דן הדין וכו' דמיירי באינו מומחה בלא"ה לא אלים הוראתו ולכך בטיהר הטמא יכול החכם השני לאסור והוא ישלם אבל שם איירי במומחה דחלה הוראתו וגם איכא פסידא לבע"ד דאינו משלם והואיל והוא הוראת מומחה אינו חוזר ומותר לכבודו דחלה הוראת מומחה והטעות רק בש"ה וסברא זו נכונה. אך לפ"ז צריך לומר סיפא דמשנה דקתני ואם היה מומחה לרבים פטור לא על טיהר הטמא קאי דהא במומחה הרי הוא טהור בטהרתו ותשלומין מה עבידת' וזה דוחק מיהו במרדכי ריש סנהדרין דיין דדן הדין כו' לא איירי במומחה מדקתני סיפא ואם היה מומחה ועוד מדקתני טימא את הטהור וטיהר את הטמא ע"כ באינו מומחה איירי וצריך ביאור מה הוכח' יש מזה ואי דמומחה לא שייך דטעה הא קתני סיפא ואם היה מומחה כו' ש"מ דמומחה טועה ועובדא דר"ט יוכיח. וצריך לומר כמ"ש דאיך קתני בטיהר הטמא ישלם הא הטהור בטהרתו במומחה כמ"ש הרמ"א ועכצ"ל דלא איירי במומחה ודוק ואפשר לומר בצירוף שני תי' דוקא מומחה ואינו מודה שטעה אבל זולת זה הרי זה אסור ואם כן לק"מ דהמשנה נקט דמומחה פטור בכל גווני אפילו שמודה שטעה דאז הטמא טמא לבטל דינו ומכל מקום פטור מתשלומין הואיל והוא מומחה וצ"ע ועיין בחדושי לי"ד שהארכתי בזה בס"ד:

(יד) הדין חוזר. וכתב הרא"ש דאפילו איתא לבע"ד ויש סיפוק בידו לשלם מכל מקום פטור ומחזיק מה שהוציא הדיין שלא כדין כי כך אמרו מה שעשה עשוי ודלא כמ"ש בעל עיטור בשם ר"ה גאון דביחיד אינו מומחה וקבלהו כל כמה דיש אפשר להוציא מיד בע"ד מוציאין אפילו נו"נ הדיין ביד רק באם אי אפשר אז אם הדיין נו"נ ביד חייב לשלם עכ"ל והבין הרא"ש דר"ה קאמר למילתא אטועה בש"ה וצריך לומר דבתשובה סבירא ליה לר"ה כהרי"ף דהלכה כר"ח בלי נו"נ ביד הדר דינא וסבירא ליה דהבע"ד משלם ואי ליתא לבע"ד או דאין לו מכל מקום הדיין פטור דהא הדר דינא אבל בנו"נ ביד דקם דינא צריך הדיין לשלם אם אין סיפוק ביד הבע"ד לשלם אבל כל כמה דאפשר להוציא מבע"ד לעולם הדיין פטור מתשלומין וצריך לומר דמ"ש הרא"ש בשם ר"ה גאון דסבירא ליה דהלכה כר"ן ור"ש וסבירא ליה דחייב לשלם אפילו הדר דינא אם א"א בחזרה מתורת ד"ג לר"מ זהו מהחזרה וחד אמר בילדותו וחד אמר בזקנותו כמ"ש זה פעמים הרבה בדברי הגאון. אבל הש"ך מיאן בזה ומפרש דר"ה אמר למילתא על טועה בד"מ דקי"ל לעולם חוזר ולכך סבירא ליה דאין לדיין לשלם כיון דטעה בד"מ חוזר אבל מכל מקום אם נו"נ ביד ואי אפשר להוציא מיד הבע"ד חייב לשלם הדיין מתורת מזיק כיון דנו"נ ביד ומסתבר כדבריו אלא לכאורה עדיין לא הועיל דמכל מקום דברי הגאון סותרים דלפי מ"ש הרי"ף ורמב"ן ורא"ש בשמו סבירא ליה כר"מ דמשלם מד"ג אפילו לא נו"נ ביד. אלא דבאמת ניחא דכי סבירא ליה לר"מ דמשלם היינו בקם דינא אבל בהדר דינא לא סבירא ליה דחייב אפילו לר"מ או דסבירא ליה כדעת החולקים אתו' או דסבירא ליה כרמב"ם כמש"ל בטועה בד"מ דלא שכיח אפילו ר"מ מודה בהדר דינא דאינו משלם מתורת דיני דגרמי וכן הנכון:

(טו) אין הדין חוזר. הטור הביא בשם הרמ"ה דאם חייב לזכאי וטרם שפרע נתברר שטעה אפילו הטעות בש"ה לא מפקינן מיניה ואין מחייבים אותו לפרוע וראייתו מהך דז"ב דף כ"ט ע"ב בעובדא דקרו ליה עכברא וכו' דהיה ר"י בר"י מחייב להיורשים דסבירא ליה אין אדם עשוי שלא להשביע את בניו וע"פ פרעו פלגא ומת ר"י בר"י ור"ח פסק דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטרם מלשלם הפלגא שנ"ח אבל פלגא שכבר פרע לא חייב ר"ח להחזיר דכבר הורה הזקן והיינו טעות בשיקול הדעת ול"ל חייב ר"ח גם הפלגא הנ"ח לשלם דהא בטועה בש"ה קם דינא א"ו דמכל מקום אם עדיין לא פרע אינו מחוייב לפרוע והטור כתב דהרא"ש כתב על הך עובדא דר"י בר"י לא הוה טועה בש"ה כיון שלא נחלקו בו תנאים או אמוראים ור"י לפי סברתו מחייב ולא היה כח ביד ר"ח להוכיח שטעה אלא בסברא נחלק עליה ויראה מדבריו שאם היה הטעות בש"ה מיד כשפסק הדין אעפ"י שעדיין לא פרע קם דינא וחייב לפרוע ובהך הוי טעמא שלא היו מחולקים אלא בסברא ולכך מה שכבר הוציא ר"י א"א להחזיר אבל מה שעדיין לא הוציא אין להוציא כיון שר"ח חלוק על סברתו עכ"ל. והש"ך בס"ק כ"ט אות ב' ג' ד' האריך להשיג על הטור וכן בתשובת שער אפרים סי' קנ"א דמהכ"ת יפרע אם הטעות מבואר ומ"ש בפי' דברי הרא"ש ג"כ תמוה יציב' בארעא אילו היה טעות ר"י בר"י טעות גמור בש"ה היה הפסק שלו קיים ומחוייב לשלם והואיל ואין טעותו רק בסברא לא יהיה קם דינא ויהיה במה שלא פרע עדיין נפטר ולכך פי' הם דכוונת הרא"ש ליישב למה לא חייבו לר"י בר"י לשלם כטועה בש"ה דמסתמא לא קבלוהו מדאתא לקמי' ר"ח ולכך תי' הרא"ש הואיל ולא יכול לברר טעותו אין כאן חיוב תשלומין. ופי' זה לא נהירא דמה דוחק' להרא"ש לומר דלא קבלהו והא דבאו לר"ח הואיל ומת ריב"י ועוד אולי היה ריב"י ושנים עמו ואם כן אין כאן תשלומין וגם ריב"י ודאי היה לו רשות מרבינו הקדוש דהיה נשיא ומהני בא"י והוי כקבלה ומומחה ונט"ר פטור מתשלומין ואין צריך לכל הדוחק של הרא"ש. ול"ל משום דה"ל לריב"י לפרוע לפנים מש"ה דריב"י עביד לפנים משורת הדין בפ' אלו מציאות וכמש"ל בישוב דברי התו' בחולין דהא ריב"י מת ובניו אינם בכלל זה לעשות לפנים משורת הדין ומה שתי' עוד הש"ך דהרא"ש העתיק בפ' ז"ב לשון הרי"ף דכתב כן ליישב לשיטתו דפוסק כר"ח בלי נו"נ ביד חוזר ואם כן כאן דמסתמא לא היה ריב"י נו"נ ביד ולמה לא היה חוזר ולכך כתב דלא היה הטעות בש"ה גמור. ובזה אמת י"ל מה דקשיא דהרא"ש בז"ב כתב דהך לא הוי טעות בש"ה ואילו בפ' אחד דיני ממונות כתב כל שאין טענתו מבוררת מן המשנה או גמרא לא הוה כטועה בד"מ כי אם בש"ה כעין ההוא עובדא דהוי קרו ליה עכברא כו' דפליגי בי ריב"י ור"ח אף כל כיוצא בו שאין לברר טעותו מן הגמרא מפורש שטועה בש"ה מיקרי עכ"ל והדברים סותרים זא"ז ולפי דבריהם י"ל דהך בפ' ז"ב כתב לשיטת הרי"ף דפסק כר"ח אבל לדידיה דפסק דלא כר"ח א"צ לזה ואף בכה"ג מיקרי ש"ה ומכל מקום אינו חוזר אלא דכל זה דוחק. ולכן נראה דהרא"ש כתב על הא אטו אנן קטלי קניא באגמ' פי' אם חדשנו דבר מדעתינו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמ' ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו הוי כטועה בד"מ וחוזר אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם וכו' עכ"ל הרי נלמד דאם השני אומר הסברא והראשון מודה לו כשמעו הוי טועה בד"מ ואם הראשון אינו מודה לו אם סוגיא דעלמא כהשני הרי זה טועה בשיקול הדעת ואם כן א"ש דזהו אין אדם עשוי שלא להשביע את בניו הוא מילתא דתלי בסברא בעלמא ור"ח הוא דחידש סברא זו כמו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כן עשוי שלא להשביע את בניו ואילו היה ריב"י מודה לר"ח היה טועה בדבר משנה כמ"ש הרא"ש אך אילו היה עומד בדעתו היה טועה בש"ה כי סוגיא דעלמא כר"ח כמ"ש הרא"ש בפ' אחד ד"מ. ואם כן א"ש דכד שכיב ריב"י באו לפני ר"ח ור"ח חידש סברא זו בדעת של תורה דאדם עשוי שלא להשביע את בניו והיה ספק אולי אילו היה ריב"י חי היה מודה לר"ח ואם כן היה הטועה בד"מ כמ"ש הרא"ש ואם כן הדין חוזר או אולי היה עומד בסברתו והרי כאן רק טעות בש"ה וקם דינא ולכך הך פלגא דכבר נתנו א"א להוציא דיטענו אולי אילו היה חי היה עומד בדעתו והוי ש"ה וקם דינא ואין להוציא אבל הך פלגא דעדיין לא נתנו אין להוציא מיד מוחזק דיטעון אולי היה ריב"י מודה לר' חייא כסברתו והוי טועה בד"מ וחוזר ומהכ"ת אתן ולכך המוציא מחבירו עליו הראייה וזה שכתב הרא"ש דלא נחלק עליו רק בסברא ואם כן אפשר אולי היה מודה והיה טועה בד"מ וגם לא היה כח ביד ר"ח להוכיח שטעה עד שנאמר שברור שהודה לדבריו מכח ראייה רק אולי היה עומד בסברתו ולכך אין להוציא מה שכבר נתנו עפ"י הפסק של ריב"י וא"ש והם דברים ישרים ונכונים ולכך בפ' אחד ד"מ שביקש הרא"ש ליתן דוגמ' ומשל איזהו מיקרי ש"ה נתן זה אילו היה ריב"י עומד בשמעתו והיה חולק עם ר"ח היה מיקרי ש"ה דסוגי' דעלמא כר"ח כדלעיל דאמרינן דלכך אין להוציא הפלגא שכבר נתנו דאולי היה ריב"י חולק והוה ש"ה וזהו שכתב כעין ההוא עובדא דעכברא כו' דפליגי בי ריב"י ור"ח וכו' והיינו דדייק דפליגי דאילו פליגי הוה טעות ש"ה ולכך אין מחזירין פלגא דאמרינן דהוה פליגי ודברי הרא"ש ברורים ואין כאן סתירה דלמשל בעלמא נקט הך גוונ' דאמרינן דפליגי ומזה הוכיח הרא"ש דכה"ג הוי טעות בש"ה וא"ש:
ואני. עשיתי סמוכים לדברי הרמ"ה בכוונת הרא"ש במה שנתחבט הרא"ש בפ' איזהו נשך בעובדא דכותאי דפליג בלי חבר' דאמר ר"פ כה"ג צריך לאודיעו דהקשו התו' ורא"ש מה אריא בכה"ג דנתרעם עליו שהעביר עליה דרך הא בכל דוכתי' אמרינן אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין לו וע"ש מ"ש בזה ולכאורה לק"מ דשם מה צורך לכתוב לו הטעם דודאי שיהיה טועה בד"מ לא חיישינן דזהו לא שכיח כמ"ש כל מחברים ואילו טעה בש"ה מה יועיל דיברר טעותו הא קם דינא ואי דצריך הדיין לשלם הא ר' פפא מומחה היה והם קבלוהו דאתו לקמי' ואם כן פטור מן תשלומין ואם כן לולי לסלק הלעז ותלונה אין צריך לכתוב לו הפסק והטעם מה שאין כן בהך דסנהדרין דאיירי בב"ד פשוט אינם מומחים ואם כן צריכין לכתוב דאם יברר דטועה בש"ה אף דקם דינא מכל מקום חייבים הדיינים לשלם ועכצ"ל כרמ"ה ואם כן שם בפא"נ דפלוג היין בלי חבירו ור"פ פסק דבטלה החלוקה וצריך להחזיר היין לחבירו אם יכיר שטעה בש"ה בזו לא קם דינא שיוציא שלו מתחת ידו כמ"ש הרמ"ה ויחזיק את שלו ואם כן הקושיא במקומו ולכך נתחבט הרא"ש ליתן טעמים אחרים לחלק: ומהא אין להביא ראיי' ממ"ש התו' והרא"ש דהא דפריך בב"ק ובכורות על הך דן הדין וכו' לימא ר"מ הוא מן חייב את זכאי פריך דלא נעשה בדבורו מעשה כמו מפגל ולכך לרבנן פטור ואי אמרי' דעפ"י פסקו צריך לשלם אפילו אם יהיה מבורר שטעה הרי זה נעשה מעשה עפ"י דבורו. די"ל דמ"מ כיון דמחוסר מעשה ואף דמחוייב לשלם מכל מקום באותו עת אינו תשלומין ולא הוי מזיק בידים רק גרמא דעדים שהעידו שקר הצריכו הבע"ד לשלם ולא יועיל שום דבר בעולם שימנע שיצטרך לשלם כי בחזרתן לא משגיחין כנודע ומכל מקום לרבנן דלא דנין ד"ג פטורים מלשלם כיון דבאותו עת שהעידו אין כאן תשלומין ואף זה כיוצא בזה דמ"ש דחייב הזכאי עפ"י פסקו או עפ"י עדותו אדרבה בעדותו א"א לבטלו בשום אופן ומכל מקום פטור לרבנן וכן הדיין שחייב הזכאי עפ"י פסקו ושפיר אמרינן דר"מ היא וא"ש דלולי זה ח"ו היה הטור טועה בדבר פשוט בדברי הרא"ש ותו' אבל לפמ"ש ניחא. ומכל מקום לדינא נראה כהרמ"ה ובפרט שלא להוציא מיד המוחזק אבל תמהני מהרב הש"ך דהסכים להרמ"ה ובסעיף א' השיג על התו' דסבירא להו דלר"מ אף בהדר דינא מכל מקום חייב לשלם מד"ג ועל קושית התו' דטיהר הטמא נכנס בתי' שונים בחדושי דינים כמש"ל באריכות ולדידי' חייב את זכאי מא"ל הא אילו בירר שטעה קודם תשלומין היה פטור מתשלומין אם כן הדר דינא ולמה אף דפרע יתחייב בתשלומין והוי כמו פרה דאמרינן אילו לא האכילו לכלבי' כנ"ל והקושי' במקומו. וברור דלשיטת רמ"ה עכצ"ל כשיטת התו' ורא"ש דמשנה ר"מ היא ולר"מ לעולם חייב בתשלומין אף דהדר דינא ואם כן דברי הש"ך סותרים אהדדי וצ"ע. וכתב הטור שלשה מומחים אפילו לא קבלוהו קם דינא ופטורים מלשלם והש"ך בס"ק כ"ט הנ"ל אות ה' כתב דלא נמצא כן בהרא"ש ע"ש שהאריך. ולפי דבריו דבשלשה סמוכים לכ"ע פטורים מלשלם כיון דהם דיינים מהתורה ע"ש בש"ך שהאריך והרא"ש כתב בפ"ק דסנהדרין דלא פלוג עבדי רבנן בין סמוכים לאינם סמוכים הואיל והם מומחים ע"ש אם כן הדין ברא"ש מבורר ויפה כתב הטור לשיטתו. והנה הש"ך הקשה על הנ"י דכתב בג' סמוכים אם נו"נ ביד חייבים והקשה הש"ך למה יגרע מנט"ר ולא על הנ"י לבד קושיתו כי אם על הסמ"ג נמי דפסק בסמוך ולא קבלהו חייב לשלם וקשה נמי הא הוי כמו נטילת רשות מר"ג. ולכן צריך לומר דלא הוי כמו נט"ר ולא הטעם כמ"ש הש"ך משום דלא היה נט"ר מנשיא דהא כתב הרמב"ם להדיא בפ"ד מהל' סנהדרין דאין סומכין אלא ברשות הנשיא וגם אין לומר דקאי על ח"ל דשם לא מהני רשות נשיא דא"י דהא כתבו על ר"ט דאמר מומחה אתה דהיה בקבלה וקשה הא ר"ט היה סמוך ועובדא היה בא"י ולכן צריך לומר דבשלמא נט"ר אין בו תועלת כי אם זה לדון בע"כ ואי טעה לא ישלם וע"ז מתחילה כוונת הנט"ר וזולת זה ל"ל אבל סמיכה אין זה עיקר הכוונה רק שיהיה דן דיני קנסו' וילקה להעוברים על חייבי לאווין כנודע ולכך אין כאן פיטור מתשלומין כ"כ כמו נט"ר מיהו מ"ש הנ"י דג' סמוכים בנו"נ ביד חייבים היינו שלא בקבלה דל"ל מזל דידך גרם אבל בקבלה אפילו נו"נ ביד פטור ולכך לר"ח דקתני דן הדין וכו' בנו"נ ביד ומכל מקום קתני מומחה לרבים פטורים היינו בקבלה ובזה מיושב מה דהקשה מהר"י דהנ"י כתב זה בשם רמב"ן הא רמב"ן כתב במלחמותיו דהמ"ל עובדא דר"ט בנו"נ ביד רק דדוחק לאוקמי כך והקשה מהר"י א"כ איך השיב ר"ע מומחה את הא בנו"נ ביד חיי' ולק"מ דר"ט היה בקבלה כמ"ש מחברים וא"כ אף בנו"נ ביד והנ"י איירי בלי קבלה ולק"מ:

(טז) ע"פ החרם. כתב הע"ש ה"ה אם צריכים ליתן קנס והש"ך בס"ק ל"ג השיג דקנס לא מיקרי אונס כדלקמן סי' שפ"ח ולא הדמיון עולה יפה דשם דאיירי במסור דמרשיע לעשות וודאי אין לו התנצלות בשביל אונס ממון דכל הון בוז יבוז לו מבלי לעשות רע ולכך אינו פטור כי אם באונס נפשות אבל כאן לשפוט בין איש לרעהו וכי מחויב ליתן קנס ולהוזיל מכיסו כדי לחשוך עצמו מהדין דבר זה לא שמענו וא"כ כל פעם ופעם יתן קנס לא יספיק לו הונו ולכן היטב אשר דיבר הע"ש וכן הסכים הגאון מהר"י תאומים בקונטרסו:

(יז) לא ישלמו דמה ה"ל לעשות. וכתב הש"ך בס"ק ל"ג בשם הראב"ן דג' הדיוטות שנבררו מקהל יש להם לדון ואם טעו לא ישלמו ודעת הש"ך בס"ק הנ"ל וס"ק ל"ד דוקא בלי נו"נ ביד אבל בנו"נ ביד חייבים ותמהני דהא הראב"ן בפ"א ד"מ פסק דהא דצריך לשלם היינו בנו"נ ביד אבל לא נו"נ ביד א"צ לשלם דסבירא ליה כהרי"ף דאפילו לר"מ בלי נו"נ ביד אינו חייב מד"ג וא"כ ע"כ הא דפטר ברורי הקהל מתשלומין היינו בנו"נ ביד דבלי זה כל דיין פטור וכן השיג מהר"י הנ"ל על הש"ך ומה שהק' הש"ך מה ה"ל לעשות לא שייך בנו"נ ביד דמי מכריח אותם לכך לק"מ לפמש"ל בכפי' ע"י שליח ב"ד היינו נו"נ ביד שלוחו של אדם כמותו ואם כן חובה עליהם לעשות כן לנגוש ולכוף וכמו שכתבתי לעיל באריכות והדברים ברורים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.