אורים/חושן משפט/כה

אורים ‏ חושן משפט כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כל דיין שדן כו'. כתב הסמ"ע דקדק לכתוב דיין דהיינו שמורש' לדון שהוא יחיד מומחה או אינו מומחה וקבל עלייהו או ג' הדיוטות אפי' לא קבלוהו אבל הדיוט אחד או שנים שלא קבלוהו אין דינו דין כלל אפי' נסל רשות מר"ג אפילו לא טעו עכ"ל דזה הדין נאמר בהרי"ף בבבא החמישית דמצי לחזור בי' אפילו לא טעו ואם אי אפשר בחזרה שהלך למד"ה ודכוותי' חייב הוא לשלם מביתו אפילו לא נו"נ ביד ואי נו"נ ביד אע"ג דאיכא לאשתלם מהך בע"ד חייב הדיין לשלם לזה שהזיק והוא חוזר על בע"ד שזכה במעות שלא כדין. אבל הרז"ה בבבא רביעי' שלו כתב דחומרו קולו הואיל ואין ממש בדינו כלל אפי' נו"נ ביד פטור מלשלם דהבע"ד פשע שהניח לדיין כזה לישא וליתן בשלו ולא ה"ל לסמוך אדבריו כלל. ואם כפה לבע"ד ובע"כ נו"נ ביד הרי זה גזלן וחייב לשלם ולזה נר' שהסכים הרשב"א והש"ך הכריע בנו"נ ביד כהרי"ף ועיין תומים מ"ש בזה:

(ב) בדברי פוסקים. כתב הנ"י במה דסלקי בש"ס בתיקו דקי"ל הממע"ה אי טעה דיין ופסק להוציא מיד מוחזק הוי טועה בד"מ. והש"ך כתב דדבר זה תלוי בהך מחלוקת פוסקים אי מהני תפיסה באיבעיא דלא איפשט' ועיין תומים שכתבתי די"ל דמודים כ"ע לדינא של הנ"י ועכ"פ טועה בשיקול הדעת הוי ואם כבר התפיס ביד בע"ד אין להוציא מיד מוחזק למ"ד תפיסה מהני בתיקו. רק חוזר על הדיין לשלם ותלוי במחלוקת המחבר והרמ"א שהוא דעת הרי"ף ותו' החולקים בסעיף זה:

(ג) חוזר הדין כו'. אפילו הם שלשה מומחים וקבלהו עליו מכל מקום חוזר דכיון דהטעות בדבר משנה הוי כלא דנו כלל: טור והרא"ש:

(ד) יכול לחלוק עליו. אפילו על דברי גאונים אם אין מפורש בש"ס טור ורא"ש:

(ה) מ"מ אין להקל. היינו בדבר א"ו כי בממון לא שייך לשון קולא ולעולם הממע"ה סמ"ע:

(ו) אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוון להזיק. פי' דה"ל לחייב מדינא דגרמי דקי"ל כר"מ דדנין ד"ג מ"מ פטור הואיל ולא נתכוון אף דשאר ד"ג אין נ"מ בכוונה דאדם מועד לעולם מ"מ בדיין תלוי בכוונה דאל"כ לא יהיה שום אדם מתרצה לדון אם יטעה וישלם. ואם נשא ונתן ביד דעת הב"י וכן הש"ך דחייב הדיין אפילו בטועה בד"מ והסמ"ע והב"ח חולקים וס"ל הואיל ולא נתכוון להזיק אפילו נשא ונתן ביד בטועה בד"מ פטור. ועיין תומים שהארכתי וזה שנחלקו בו הרמב"ן ורשב"א לדעת הרי"ף ורמב"ם. ואין להוציא ממון מיד המוחזק דיכול לומר קי' לי כרשב"א סמ"ע וב"ח כי מבתברים דברי רשב"א ע"ש. ואם הוא מומחה וקבלוהו עליה לכ"ע אפילו לשיטת הרמב"ן וב"י פטור אפילו כו"כ ביד וכ"כ הש"ך ופשוט:

(ז) וי"ח. וס"ל דאם אי אפשר בחזרה לדידן דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי הרי הדיין חייב בתשלומין דגרם להזיק ועיין בתומים שהארכתי ליישב לשיטה זו מכל הקו' שטענו עליו הרב הש"ך ומהר"י תאומים ז"ל. ואם הוא מומחה לרבים וקבלוה עליה העלה הש"ך דאף לדיעה זו פטור ולית בי' משום דיני דגרמי ודלא כסמ"ע וב"ח דסבירא להו דחייב והנכון עם הרב הש"ך. ועיין מ"ש בתומים בישוב דברי התו' בפ' אלו טריפות דהעליתי אם נו"נ ביד אף דהוא מומחה ופטור מהדין מ"מ חייב לפנים מש"ה משא"כ בלא נו"נ ביד וטעה בד"מ והוא מומחה לרבים אפילו לפנים מש"ה פטור כדמצינו בר"ע שפטר לר' טרפון ולא אמר לו שחייב לצאת לפנים משורת הדין. ואי בא לוקח ושאל להחכם אי יקח פירות הללו ואמר לו החכם שיקחם היותם טהורים ואחר כך נמצא שטעה והן טמאים דעת הש"ך דאם הטעות בד"מ חוזר המקח אבל אם הטעות בשיקול הדעת המקח קיים ואין ללוקח על מוכר כלום רק הדיין צריך לשלם אם אינו מומחה לרבים וקבלוהו עליה. וכבר הושג מהגאון מהר"י תאומים ז"ל וכן הסכמתי בתומים דאין זה ענין כלל לדיין ופשיטא שכל המקח בטעות ובטל והמוכר יחזיר לו מעותיו ויקח פירות שלו. ועוד דעת הש"ך אם פסק על י"נ שהוא יין כשר ועי"כ עירבן בעה"ב עם שאר יינו הכשר ואחר כך נודע שטעה והראשון י"נ וא"כ כל הייין אסור מ"מ המורה פטור אף שאינו מומחה. וגם זה אינו לשיטת היש חולקים הללו כיון דקי"ל כר"מ דחייב בד"ג אף דהדר דינא הרי זה הדיין חייב לשלם הן טעה בד"מ והן טעה בשיקול הדעת ועיין תומים. ואין להקשות לשיטת הי"ח למה יתחייב הא לקמן בסי' ט"ו במראה דינר לשולחני צ"ל חזי דעלך קסמכינא ואם לאו פטור. וצ"ל דכאן דבאים לפניהם לדון ה"ל כאמרו עלך קסמכינא דהרי אמרו לדון לו ולא שכיח שילך לדיינים אחרים לשמוע אם נכון עפי' הדין דן מה שאין כן מטבע הרי שכיח דאין סומך על שולחני אחד והולך משולחני לשולחני ולכך בעי לומר חזי דעל דידך קסמכינ' לחייבו:

(ח) אעפ"י שאינו סמוך דינו כמומחה. דהא מחויב להורות ד"ת כדרשינן ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להורות ואינו מורה. והקשה הסמ"ע דלא ה"ל לרמ"א לסדר הך דינא כאן אטועה בד"מ דבממ"נ אם אפשר בחזרה בכ"מ חוזר ואם א"א בחזרה לדעת י"ח דהביא רמ"א אפילו מומחה חייב לשלם. ולדרכו הולך דס"ל בטועה בד"מ וא"א בחזרה אף מומחה חייב לשלם אבל לפי מה דהעליתי לעיל בשם ש"ך דמ"מ מומחה פטור כמבואר גבי ר"ט א"כ שייך שפ"ר הדין כאן בהוראת א"ו אף דאינו מומחה גמור מ"מ פטור מלשלם אף דא"א בחזרה ולק"מ ותמהני מהרב הש"ך שכתב בס"ק ז' דהאמת עם הסמ"ע בזה והוא גופי' השיג אסמ"ע וס"ל דמומחה לעולם פטור אפילו טועה בד"מ ולכן דבריו צריכין לימוד. והנה הש"ך הרבה להביא חבילות של ראיות להשיג על דין זה הנאמר בנ"י אלא שכל ראי' שלו אינם רק דאף דדין איסור והיתר בעינן קבלו עליו ולענ"ד אין כאן סתירה כלל דגם הנ"י מודה בזה דצריך קבלה ואי לא קבלו לא מפטר במה דגמיר וסביר דהא כל טעמו דמחויב להורות דכתיב ועצומים כו'. וכל כמה דלא באו לשאול פיו בדיני איסור והיתר דהיינו קבלה לדעת רוב מחברים וכי מחויב להורות אלא דזה הבדל בין ד"מ לדיני איסור והיתר דבד"מ אף דקבלוהו עליו מכל מקום צריך להיות מומחה מובהק מה שאין כן בהורא' א"ו אם הוא רק גמיר וסביר מומחה איקרי דהא מחויב להורות אבל מכל מקום קבלהו צריך להיות וזולת זה לא מפט' בשום צד. ור"ע דאמר לר"ט מומחה לרבים קושטא דמילתא קאמר אבל באמת גמיר וסביר לחוד מפטר וא"כ אין כאן השגה כלל משום מחבר שהביא הש"ך. אלא דהא קשי' הנ"י אזיל לשיטתו דס"ל מומחה לענין דיני ממונות היינו סמוך ולכך כתב גבי א"ו א"צ סמוך רק הגיע להוראה היינו גמיר וסביר אבל לפי דקי"ל אף מומחה בזה"ז פטור מתשלומין וא"צ סמוך א"כ מה הבדל יש וצריך לומר כפי מש"ל דמ"מ בעינן מומחה לרבים בקי ואתמחי וכאן בגמיר וסביר לחוד סגי והרמ"א דנקט בלישנא סמוך נגרר אחר הנ"י אבל כוון למ"ש. אך עם כל זה צ"ע דא"כ הך משנה דן כו' טימא הטהור איך משכחת ליה אי לא הגיע להוראה מהכ"ת יהיה הוראתו קיימת הא רבים חללים הפיל ואי הגיע להוראה היינו מומחה ופטור מתשלומין ואיך קתני ישלם מביתו ודוחק לומר לצדדין דן הדין אינו מומחה וקבלוהו וטימא הטהור מומחה ולא קיבלהו וזהו דוחק וצ"ע ועיין מש"ל בר"ן:

(ט) או אמוראים. ה"ה מחלוקת הפוסקים בזמנינו ש"ך:

(י) ולא ידע שכבר פשט כו'. הא גוף מחלוקת ידע אבל אם לא ידע כלל שהשני חולק ולא ידע רק מן דיעה א' והורה על פיו מה שעשה עשוי ואינו משלם מביתו כלל סמ"ע בשם הג"מ ורא"ש. והש"ך הביא דעת החולקים ונוטה דעתו עמם דשגגת תלמוד עולה זדון. ונראה במקום דהיה יכול לידע פשיטא דה"ל טועה ור"ט דטעה בניטל האם היה ג"כ מפאת חסרון ידיעה וכן ברוב טעות הנזכר בש"ס אבל במקום דלא ה"ל לידע שלא נתפשט חיבור קדמון בזמנו או בעירו וכדומה פשיטא דזהו הוי אונס ומה שעשה עשוי ומכל מקום פטור מלשלם. ואם אין מחלוקת רק הדין אינו מפור' וסוגי' דעלמא אזלי להור' כך מפאת הסברא או ראיה מסוגיא דש"ס והוא עשה להיפוך הוי טועה בד"מ כן העלה הש"ך ונכון הוא:

(יא) בכל העולם. לאו דוקא בכל העולם רק באותה מדינה כגון בגליל ריינס שתופסי' לעיקר באכילת הכרס כרבינו יואל ובמצרים שפוסקים הכל כמו הרמב"ם:

(יב) אבל קבלו אותו כו'. א"צ קנין לקבלה הזו רק אם מעצמן בלי כפי' באו לפניו לדון אותם והוא דן אותם הוי קבלה לענין זה ש"ך ועיין לעיל סי' כ"ב מ"ש בזה בדעת רשב"א ור"ן דס"ל בכל כשרים משהתחילו לטעון הוי קבלה ע"ש:

(יג) הואיל והוא מומחה כו'. אף בזה"ז שייך מומחה אם הוא רב גובריה בש"ס ופוסקים וסברתו ישרה ומנוסה בדינים ולא נמצא בו טעות ואעפ"י שכתב רמ"א לעיל סי' ג' ס"ב דבזה"ז אין דנין דין מומחה לרבים. היינו כמ"ש שם שידין יחידי אבל שיהיה צריך לשלם באם טעה זהו שייך אף בזה"ז. מיהו צריך שיהיה ידוע ומפורסם למומח' כמ"ש מומחה לרבים אבל לא סגי במה שהוא יאמר מומחה אני. ש"ך ונכון הוא:

(יד) חוזר הדין. לא מבעיא בשאינו נו"נ ביד דדעת מחבר שהוא דעת הרי"ף ורמב"ם דאפילו באינו מומחה חוזר כדלקמן בס"ג אלא אפילו נו"נ ביד הואיל ואינו משלם הדיין הדין בטל משום פסידא דבע"ד. והנה לקמן בס"ג הביא רמ"א י"ח דאפילו בלא נו"נ ביד הדין קיים וצריך הדיין לשלם אבל דין זה במומחה דפטור מלשלם אם נימא דמכל מקום הדין קיים או לא משום פסידא דבע"ד עיין בתומים שאין כאן הכרע גדול ברמ"א ולכך הע"ש לא הביא כאן דעת חולקים אבל מ"מ מסתבר כדעת הש"ך וסמ"ע כי דעת רמ"א ג"כ כי הי"ח דלקמן חולקים ג"כ אדין זה. ועיין תומים שיש פנים לסברא זו של הרי"ף ואין לדחות בקש. ולכך הע"ש סתם אותו להלכה:

(טו) ושלשה הדיוטות כו'. ומהוי הקבלה בהו כמו ביחיד מומחה להרי"ף ורמב"ם לשיטתם ולהתו' והרא"ש לשיטתם וחד דינא אית להו כמו ביחיד מומחה וקבלו: וזהו דעת הרא"ש וטור והש"ך האריך להכריע נגדם ועיין תומים שכתבתי כי עיקר כדברי תו' ורא"ש ע"ש. אלא שאני נבוך שם בטיב קבלה אם סגי כשבאים שניהם לפניהם לדון בלי הזמנה וכפי' או בענין שאמרו בפה מלא הרי אנו מקבלים אתכם עלינו שתדונו כפי ד"ת. וע"ש בתומים שחלקתי בין תובע לנתבע ע"ש. ושלשה הדיוטות אלו פירושו דאי' בינייהו חד דגמיר ולא סביר דאלו יכולים לדון בע"כ ולכך מהני קבלה לפטור מן תשלומין אם טעו אבל אי לית בינייהו חד דגמיר א"כ בלי קבלה א"י לדון כלל בעי קבלה שידונו אבל מ"מ חייבים לשלם אי טעו כ"כ הש"ך והב"ח:

(טז) ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה כו'. היינו בדבר שאין סוגי' דעלמא כחד מינייהו דאי סוגי' דעלמא כחד מינייהו פשיטא דהוי טוע' בשיקול הדעת ופשוט ש"ך:

(יז) דכל היכא דאיכא ספיקא כו'. דיני תפיסה רבו כמו רבו בו הסברות וחלוקי דינים וכבר חיבר הש"ך בזה ספר מיוחד תקפי כהן ואני חברתי בו קונטרס התפיסות וזיל קרי בי' בס"ס זה ולשכנו תדרשו:

(יח) ואם הוא בהוראת איסור וכו'. עיין מ"ש בזה בי"ד סי' רמ"ב בכללי הוראה באריכות:

(יט) הולכין אחרי רבים בכל מקום. היינו באיסור והיתר אבל בדיני ממון עיין מש"ל בקונטרס התפיסות בזה אי הולכין אחר רוב להוציא מיד מוחזק:

(כ) מסכימים מטעם אחד כו'. הש"ך בי"ד פקפק על זה וע"ש ומ"ש שם מיהו העלה הש"ך גופי' דכי יש לפקפק לדייק מתוך ספרים ולומר שנלך בתר רוב דעת המחברים אבל אם חכמים ישבו במנין להתיר ולאסור ואמרו הרוב דעתם כאחד להתיר או להיפוך אין משגיחין אם אמרו מחד טעם או משני טעמים דסוף כל סוף הרי הרוב להתיר או לאסור וע"ש. ואם דעת אחד בתכלית הקצוות וכן השני להיפוך והשלישי אומר מילתא אמצעי הוי רוב דרך משל א' אומר מותר באכילה וא' אומר אסור בהנאה ואחד אומר אסור רק באכילה הלכה כוותי' דהוי רוב דשניהם אומרים דהוי מותר בהנאה דזה שמתיר לגמרי פשיטא דמסכים להתיר הנאה וכן יש שנים שאסרו באכילה דזה האוסר בהנאה פשיטא דאוסר באכילה. וכן משמע בהרי"ף בפרק א"ט שמעתיה דגלודה ועיין בהרא"ש ורשב"א ור"ן שם ומ"ש הרב ב"י בזה וכולם אומרים כנ"ל ועיין לקמן סי' ק"ג בסמ"ע ס"ק ה' ע"ש:

(כא) נהוג בו איסור. וה"ה להיפוך אם נהגו איסור עפ"י הוראת חכם ומת ובא חכם אחר והתיר יכולים לסמוך עליו לנהוג בו היתר כ"כ הש"ך בשם הב"ח וע' בתומי' שכתבתי שצ"ע:

(כב) הולכים אחר האחרונים כו'. והיינו שהאחרון ההוא מוחזק למובהק בחכמה ויש בידו להכריע ולחלוק אבל אם אינו בחזקת כך ודאי דאין לשמוע בקול דבריו כשחולק על הקדמונים אשר בחכמתם היו לנו לעינים ולחומה. ועיין בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ל"ט הביאו הש"ך בס"ק כ"א דאין הרב מהרי"ק בגדר לומר כשהוא חולק על תו' דהלכה כבתראי כי אין ערכם שוה במדרגות אמוראין קמאי לאמוראי בתראי. וממנו תקיש לדורות שלנו אשר בעו"ה תשה כחה של חכמה המקום יעיר עלינו רוח ממרום. וכתב הסמ"ע בשם המרדכי דאם אין תו' חולקים על הרי"ף יש לפסוק כרי"ף וצ"ע כי אין ללמוד בזה מן הכללות. ואין לדיין אלא כפי שיקול דעתו בנדון וכפי דעת המחברים בו וכתב הרב בעל תשובת חות יאיר בהשמטות דף רס"ב ע"ב דמה דסתם הרב בית יוסף בשלחן ערוך והרמ"א לא הגיה ולא חלקו עליו הסמ"ע וש"ך אינו יכול לומר קים ליה כי זכה דנקבע הלכה כמותו ואם כתב הרמ"א ויש אומרים יכול לטעון קים ליה ואם פסק להוציא ממון הוי ליה טועה בדבר משנה (ועיין. מ"ש בס"ק ב' באורים ותומים) ובמקום דהכריע הרמ"א כחד דיעה מי דמורה למולו ה"ל בארצות הללו דנהיגי כוותי' טועה בד"מ. וה"ה אם רמ"א לא הכריע והסמ"ע והש"ך הכריעו כחד מינייהו ובמקום שהסמ"ע והש"ך מחולקים נר' דהפוסק נגד הש"ך ה"ל ג"כ כטועה בד"מ הואיל והוא בתראי אף כי שמעתי שקשה מאוד להוציא ממון נגד סברת הסמ"ע והיה לנו לומר דאין כאן כ"כ טעות הפוסק כסמ"ע מ"מ נ"ל כמ"ש אם לא שהדיין יודע ומכיר שהש"ך העביר הדרך על הסמ"ע ע"ש עכ"ל. וכבר ביררתי ת"ל בחיבור זה בכ"מ אן דעת של תורה נוטה ואן רוח אלקים ללכת:

(כג) מומחה ב"ד כו'. פי' הסמ"ע היינו גמיר וסביר ומומחה סתם דכתב המחבר בסעיף ב' דבקבלהו עליהם פטור לשלם היינו גמיר ולא סביר ונקרא בלשון הרמב"ם מומחה גריד' ולא מומחה ב"ד וזהו דעת הרמב"ם אבל הטור ס"ל אף לעיל בעינן גמיר וסביר. והשיג עליו הש"ך דבכל מקום בעינן גמיר וסביר לכ"ע ולב"ד דנקט פה לאו דוקא וגם הביא דעת הרמב"ם והרז"ה דס"ל בגמיר ולא סביר אפילו נט"ר מר"ג לא מהני ולדעת הרא"ש וטור מהני. ועיין תומים שהארכתי והעליתי לרמב"ם תלתא בבי מי דלא גמיר וסביר כלל אפילו נט"ר לא מהני ואי גמיר וסביר רק לא נתפרסם מומחה לכל בזה א"י לדון בע"כ אם לא נט"ר מר"ג ואי טעה אפילו בקבלה צריך לשלם ואי הוא מומחה לרבים שנתפרס' המחאתו אז אפילו בלי נט"ר וקבלה יכול לדון בע"כ אבל אי טעה צריך לשלם אבל אי קבלוהו ומכ"ש נט"ר אין צריך לשלם ולכך נאמר בדקדוק מומחה ב"ד וע"ש:

(כד) אבל קבלו וכו'. עיין תומים דהעליתי כרמב"ן דאם קבל למאן דלא גמיר וסביר נמי הוי קבלה ולא כרז"ה. מיהו אם טעה אפילו נו"נ ביד חוזר ודלא כש"ך החולק. ונר' דוקא אם אמר ליה דון לי ד"ת אבל בסתם מסתמא שלא לדון לו ד"ת קבלהו ואינו חוזר כשטעה בדין וע"ש:

(כה) קבלו אותו בע"ד כו'. והא דלא קאמר או נט"ר מר"ג משום דנט"ר לא מהני רק למאן דגמיר אבל למאן דלא גמיר לא מהני נט"ר והיה צריך להאריך ולחלק ולכך נקט קבלוהו בע"ד דזהו מהני אפילו למאן דלא גמיר כלל כדעת רמב"ן סמ"ע:

(כו) ואם לא נו"נ ביד. עיין תומים שהעליתי אפילו לדיעה זו אם ע"י צווי הב"ד נחת שליח ב"ד לנכסים של בעל דין ופרע לשכנגדו היינו ג"כ נו"נ ביד דכיון דהוא במצות הדיין שלוחו של אדם כמותו ע"ש:

(כז) ישלם מביתו. זהו דעת הרמב"ם וחולק אהרי"ף בזו דס"ל הואיל דהדר דינא אינו משלם ועיין בתומים שכתבתי טעמו של הרמב"ם באריכות:

(כח) וי"א דאפילו לא נו"נ ביד מה שעשה עשוי וכו'. עיין בתומים שהארכתי בטעמו של דבר דלמה השמיט הטור וכן רמ"א דבמומחה ויש גדול דחוזר הדין וטעם הואיל ולית לן סמוכים בזה"ז וע"ש דהעליתי אף דפוסקים רבים החולקים וס"ל דאף בזה"ז מומחה שטעה ויש גדול הימנו הדין חוזר מכל מקום בנו"נ ביד כיון דבלא"ה דעת מחבר שהוא דעת הרי"ף ורמב"ם וסייעתו דאינו חוזר א"כ לא מצי למימר קים לי נגד הנך רברבות'. אבל בלא נו"נ ביד לא זו ביש גדול הימנו והוא מומחה דיכול לומר קים לי' כהנך רבותא דס"ל אפילו בדליכא סמוכים גדול מחזיר אף גם בדליכא מומחה או גדול מכל מקום יכול לטעון קים לי כהרי"ף וסייעתו דלעולם כ"ז שלא נו"נ ביד חוזר ואין חילוק בין מומחה לאינו מומחה ואין הכרעת הש"ך נגד הרי"ף וסייעתו מכרעת ואם אי אפשר בחזרה כבר הכריע הרמב"ם דחייב לשלם ואף דהרי"ף וסייעתו חולקים מכל מקום קשה לפסוק ולומר דיכול המוחזק לומר קי' לי' כיון דבלא"ה דעת תו' וסייעתו לחייב בתשלומין למאן דדן כר"מ ורמב"ם מכריע כוותי' והמחבר וגם הרמ"א לא הביאו דעת החולקים קשה לומר קים לי'. ואם הם שלשה ויש ביניהו חד דהוא מומחה ולא קבלוהו העליתי ג"כ אף דהרז"ה פוטר מן תשלומין מכל מקום נראה עיקר כרמב"ן והרא"ש דחייב בתשלומין והכי מסתבר בלי פקפוק ועיין בתומים שהארכתי. ועיין בתומים שהעליתי בד"מ דאין גדול יכול להחזיר אפילו אם הוא הדיין המומחה אומר בעצמו שטעה לא מהני לבטל הדין כי יאמר לו הבע"ד לאו כל כמינך ואיני מאמינך ולדבריך הראשון אני ציית. אבל באיסור והיתר אם אתמחי המורה הוראה ואסר ואח"כ אמר שטעה נאמן ומותר לכ"ע אבל אם אינו מודה שטעה רק אחרים אפילו הם גדולים אומרים שטעה אינו מועיל כמו בדיני ממון ואסור ואם המורה אינו מומחה אפילו הוא עצמו אומר שטעה אין הודאתו מעלה ומוריד כלום והרי זה אסור ובזה ישבתי דברי רמ"א בי"ד סי' רמ"ב סל"ב ע"ש בתומים ועיין מ"ש בחדושי לי"ד באריכות. ואם חכם התיר וטעה בש"ה אם הוא מומחה ואינו חוזר מדעתו דעת הרמ"א בי"ד שאין כח ביד חכם אחר לאוסרו ועיין בתומים שכך ישבתי דעת הרא"ש ורמ"א דלא תקשה להם מן משנה דן הדין טיהר הטמא וכו' ע"ש:

(כט) וישלם מביתו כו'. אפילו הבע"ד פה ויש בידו לשלם הבע"ד פטור דקם דינא והדיין צריך לשלם מכיסו כן העלה הרא"ש דלא כר"ה גאון והש"ך כתב דאף ר"ה גאון מודה לזה ועיין תומים:

(ל) ואין הדין חוזר דהואיל דטעה בש"ה. ואם נחלקו בסברא וסוגיא דעלמא כאידך הוה ג"כ טועה בש"ה אבל אם מודה להשני הסברא והוא מומחה דיש בהודאתו ממש מיקרי טועה בד"מ ואם הורה ומת ואחר כך חידש השני הסברא אין להוציא ודאי ע"פ דאמרינן אולי חי היה מודה דיכול המוחזק לומר אולי אף דהיה חי היה חולק והוי ש"ה וקם דינא העליתי בתומים בישוב דברי הרא"ש. ואם חייב הזכאי ועדיין לא פרע ונתברר שטעה בש"ה נחלקו הרמ"ה והטור דעת הרמ"ה דאין להוציא הפרעון כיון דטעה והטור פסק הואיל וקם דינא צריך לפרוע והסמ"ע פסק כטור אך דעת הש"ך ושער אפרים להכריע כרמ"ה וכן העליתי בתומים אף כי עשיתי סמוכים לדברי הטור וישבתי דבריו כפי האפשרי ע"ש ואם הם ג' מומחים אפילו בזה"ז דליכא סמוכים וגם לא קבלוהו כתב הטור דקם דינא ופטורים מלשלם ועיין תומים שכתבתי מנליה לטור זה:

(לא) אבל אם קבלוהו וכו'. אם אמר להדיא דון לי ד"ת עיין מש"ל בתומים דנראה דעת רש"י דאם אמר להדיא דון לי ד"ת אפילו מומחה אם טעה חייב לשלם דהרי עבר על דבריו והש"ך הביא ראיה מירושלמי וכן רמב"ם דאף בכה"ג פטור וכן הנכון בלי פקפוק:

(לב) בזמן הזה שמכריחים וכו'. הש"ך פקפק על זה דאין דעת רוב פוסקים מסכימים עם זה הדין והכל לפי הזמן וטיב הסכמת העיר:

(לג) עפ"י החרם. וה"ה אם צריכים ליתן קנס אם לא ירצו להיות דיינים ע"ש והש"ך השיג ועיין תומים שהנכון כהע"ש:

(לד) בע"כ וכו'. דעת הש"ך דוקא למנות שלשה אבל למנות יחיד שיהיה דן או קרוב או פסול אין ברשות הקהל ודווקא המלך יכול למנות יחיד כדלעיל ס"ס ג' ולכך הק' ל"ל הטעם דמה יכולים לעשות הא הוי כקבלוהו וג' הדיוטו' וקבלוהו וטעו פטורים מתשלומין כהנ"ל. ותי' בדוחק אבל לפמ"ש הב"ח לעיל דה"ה קהל יכולים למנות יחיד לדון וא"כ ביחיד שאינו מומחה אע"ג דקבלוהו מ"מ חייב לשלם אי טעה ולכך אצטריך לומר דבאופן הזה מכל מקום פטור דמה ה"ל למעבד:

(לה) יש להם לחזור כו'. פירש הסמ"ע אפילו לאחר שכבר הוציאו ממון עפ"י פסקם ואף על גב דקי"ל טעו בש"ה קם דינא בכה"ג שנתמנו מפי קהל חוזר אפילו אח"כ דאדעתא דהכי מינום הקהל. ואם כן צ"ל דקאי רק אהך בבא דמינוהו הקהל אבל בבא ראשון שקיבל בין לדין ובין לטעות פשיטא דלא גרע מכל דיינים דלאחר שנעשה כפי פסקם והטעות בש"ה דקם דינא והש"ך השיג דבמינוהו קהל גם כן לאחר מעשה לא גרע מטעות דעלמא בש"ה דקי"ל קם דינא רק מיירי קודם שהוציאו ממון עפ"י פסקם דיש להם לחזור כשטעו דעל זה לא הרשוהו הקהל לחזק טעותם קודם שעשו מעשה ואם מיאנו ומ"מ הוציאו ממון מ"מ חייבים לשלם כדין מזיק דה"ל לחזור ויפה פי' לשיטת הרמ"ה דס"ל דקודם קיום הפסק לא אמרינן מה שעשה עשוי אבל לשיטת הטור דמכל מקום קם דינא עדיין לא תי' הש"ך כלום וצריך להיות כתי' הסמ"ע. ונראה דוקא שגדולים הימנו החזירו אבל עפ"י טעותם א"א בחזרה דכיון דאינם סמוכים מי יאמר דטעמא דבתרא עדיף ומי מעיד על טעותם ולכן צ"ל דב"ד גדול מברר טעותם וכן משמע בתשובת מהר"ם דב"ד הגדול הוא דמברר טעותם ופשוט:

(לו) וחלק השלישי מפסיד. וכתב הש"ך בשם הכ"מ דלהרי"ף הדר דינא בחלק השלישי דהא ס"ל דהיכי דאינו משלם הדר דינא משום פסידא דבע"ד וצ"ע לומר מקצת דין חוזר ומקצת דין קיים. ואין להקשות הך ג' איך ישנו במציאות דלשלם עד שצריך לפוטרו הא להרי"ף אינו חייב רק בנו"נ ביד והג' דלא הסכים לדין מי הכריחו לישא וניתן ביד. וזהו ראיה למ"ש בכמה דוכתי' דאם צוהו לשליח ב"ד שירד לנכסים הוה נו"נ ביד ושלוחו של אדם כמותו ואם כן שפיר במציאות דנזרקה מפי הב"ד בציוי לשליח ב"ד שירד לנכסים כי כך חובה על הב"ד לצוות לשליח ב"ד לקיים הפסק אף שלא היה דעתו מסכמת. וכתב הסמ"ע הא דהשמיט הרמ"א דאם באותן שנים שטעו יש מומחה דחייב לשלם כולו דהא א"צ לשלישי כלל דיחיד מומחה דן כמ"ש הרא"ש דבזה"ז אין מומחה דן יחידי ולפיכך השמיטו. וע"ש חולק וס"ל דאף דאין דן תחלה מכל מקום אי דן הרי דינו דין וחייב לשלם:

(לז) שאינו מומחה כו'. פי' הסמ"ע הא דלא מהני נט"ר היינו בלא גמיר כלל אבל בגמיר אע"פ דלא סביר מהני נט"ר והש"ך השיג עליו ועיין מש"ל בתומים באריכות:

(לח) בפני ב"ד. ר"ל בפני ב"ד אחר דהני לאו ב"ד מיקרי ונ"מ אע"ג דלא טעו לענין זמן ב"ד ל' יום ולענין פירות ש"ך וכן לענין שודא דדיינא וכמו כן טובא:

(לט) ואם אין לו להחזיר כו'. הרב בכסף משנה הוסיף כאן בבא א' ברמב"ם וכתב דהוא השמטת הספר וכצ"ל ואם לא נו"נ ביד חוזר הדין ואם אין לו להחזיר וכו' ישלם וכן הסכים הש"ך ונכון הוא והסמ"ע האריך ליישב גי' ישינה בלי תקון ודבריו בלתי ברורים והאמת עד לעצמו כדברי הכ"מ בנו"נ ביד אפילו הבע"ד פה דינו של הבעל דין עם הדייו והוא ילך ויתבע לבע"ד שהוציא בטעות אבל אם לא נו"נ ביד כל כמה דיש אפשרות בחזרה הרי זה חוזר על הבע"ד ואין לו על הדיין אבל אם א"א להוציא מבע"ד צריך הדיין לשלם כדין מזיק ונכון הוא:

(מ) ישלם כדין מזיק. הש"ך צידד לומר דוקא אם כפאוהו לשלם אבל בלי כפיה כלל אף הרי"ף מודה דפטור כי מה קעביד הלא אינו דיין כלל ופטומי מילי הם דבריו. ועיין בש"ך שהאריך בס"ק מ"ה וזהו תמצית דבריו ועיין מש"ל סעיף א' דבכפיה אף הרז"ה החולק על הרי"ף מודה דחייב לשלם:

(מא) שזה מתכוין להזיק. היינו לשיטת הרי"ף ורמב"ם דס"ל דר"מ ג"כ פוטר בזה הואיל ולא נתכוון ולכך כתב כי אדם כזה מתכוון מיקרי אבל לשיטת הרא"ש ותו' אפילו באינו מתכוון מתחייב מדיני דגרמי סמ"ע:

(מב) אינו כלום. אבל אם אי אפשר לברר טעותו אם כבר נתן לו או מחל לו מה שבידו בשביל השבועה אז הממע"ה דאולי לא טעה ש"ך בשם הב"י. מיהו זה לשיטת הרמב"ם דס"ל אפילו טעות בש"ה כל כמה דלא נו"נ ביד חוזר אבל לשיטת הרא"ש לא מבעיא לדעת הטור דקם דינא ואפילו להוציא אמרינן ה"ה דאמרינן שחייב שבועה אלא אפילו לשיטת הרמ"ה וא"כ אילו היה מתברר טעותו קודם שנתפשר והיה נותן לו ממון היה פטור משבועה מ"מ כיון שנתפשר ונתן לו ממון מודה רמ"ה דקם דינא דהא עכ"פ הגיע לו ממון עפ"י פסק הדיין וקם דינא ש"ך וצ"ע ובפרט לדעת האומרים במקום דאין משלם הדר דינא ואף כאן ודאי דדיין לא ישלם דיאמר מי צוך להתפשר ה"ל לישבע ולכן צ"ע:

(מג) דקנין בטעות כו'. וכן נתפשר בירושתו בדבר מועט שאמרו לו שהנכסים מעוטים ואחר כך נתוודע שהנכסים מרובים הוה קנין בטעות סמ"ע. מי שתבע קרוביו שיש להם ממון מאביו והם כחשו ונתחייבו שבועה ונתפשרו ומחל להם השבועה ואח"כ נודע שיש להם ממון אם המחילה והפשרה היה על שנטלתי ממון מחלתי לך א"כ אף שנתברר להם ממון יש כאן מחילה אבל היה המחילה בלשון פיטור משבועה לא נמחל ממון שנתברר ש"ך בשם בה"ג:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.